בימ"ש לענייני משפחה אשדוד, סגנית הנשיא ענת אלפסי: פס"ד בתביעת אחים לקבלת חלק יחסי בדירת ההורים המנוחים על יסוד מסמך בכתב וההתחייבות בעל פה (תמ"ש 17735-02-18)

עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית, בה דורשים שלושה אחים לקבל מאחיהם הצעיר את חלקם היחסי בדירת ההורים המנוחים, על יסוד התחייבותו הנתמכת במסמך בכתב יד שנחתם מעל עשרים שנה טרם הגשת התביעה, בטענה כי רק לאחרונה נודע להם שניתן לממש התחייבות זו. הנתבע טוען כי ההליך התיישן ומכל מקום המסמך האמור נחתם תחת לחץ ואיומים. עם מי מהם הדין?

רקע והליכים:

1. הורי הצדדים נישאו לפני שנים רבות, הביאו לעולם שבעה ילדים, ורכשו בית בעיר כ', שנרשם בבעלות שניהם. הילדים נישאו והבן הצעיר נותר להתגורר עם הוריו.
2. בשנת 1970 נפטרה אימם של הצדדים, והיא בת 40 שנים בלבד, מבלי להותיר צוואה.
3. בשנת 1973, בחלוף כשלוש שנים, האב נשא אשה שניה, עימה חי באותו בית.
4. בשנת 1983, היינו כעשר שנים לאחר מכן, חתמו האחים על תצהירי הסתלקות מחלקם בעזבון אימם המנוחה לטובת האח הצעיר. בנוסף חתם אביהם של הצדדים על תצהיר לפיו מעביר חלקו בבית לבעלות אותו בן צעיר, הוא הנתבע.

האחים טוענים כי חתימה זו נעשתה לאחר שהאב הסביר להם יש למנוע מצב בו רעייתו השניה תדרוש חלק בבית, בעוד הנתבע מכחיש זאת וטוען כי קיבל הזכויות בהיותו הבן הצעיר המטפל בהורים, חרף היותר חסר כל.

1. בשנת 1984, נרשם אותו בן (הנתבע) כבעל הזכויות בבית בספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") ובספרי החברה המשכנת. בסמוך לכך קיבל גם היתרי בניה ביחס לבית.
2. בשנת 1991 הבן הנתבע נישא ועבר להתגורר עם רעייתו בדירה שכורה בעיר ב'.
3. במאי 1991 רעייתו השניה של האב נפטרה, רעייתו של הנתבע חלתה, הנתבע הודיע כי אינו יכול עוד לטפל באב והאב עבר לביתה של ביתו שו', אשר סעדה אותו עד יומו האחרון.
4. ביום 12.6.91 (בתום 30 ימי האבל על פטירת רעייתו השניה של האב), חתם הבן הנתבע על דף בו מצויין בכתב יד כי אחותו מ' זכאית לקבל 1/8 ממחצית הבית, בקיזוז סכומי כסף שקיבלה, וזאת במועד מכירת הבית או עריכת הבירור.
5. בשנת 1993, בחלוף כשנתיים, נפטר אביהם של הצדדים והלך לבית עולמו.
6. בשנת 1994, כשנה לאחר הפטירה, הנתבע השכיר את הבית וקיבל לידיו את שכר הדירה.
7. האחים טוענים כי ממעד זה ואילך פנו נתבע על מנת לקדם מכירת הדירה וקבלת חלקם, אך הוא הודיע להם כי יש להמתין לרישום הזכויות בבית על שמו "בטאבו".
8. בשנת 2006 נרשמו הזכויות בבית בלשכת רישום המקרקעין בבעלות הנתבע, אך האחים לא ידעו על כך, לטענתם.
9. בשנת 2015 בנו של הנתבע עבר להתגורר בבית עם רעייתו.
10. האחים טוענים כי בסמוך למועד זה פנתה האחות מ' לקבלת ייעוץ משפטי ורק אז התברר כי הזכויות בבית נרשמו בבעלות הנתבע עוד בשנת 2006.
11. בשנת 2016 הגיעו כלל האחים אל הכולל בו לומד הנתבע וביקשו לדבר איתו בעניין הבית, אך הנתבע שלח אותם לדרכם.
12. בשנת 2017 פנתה התובעת לנתבע באמצעות באת כוחה במכתב בו מפטרת את השתלשלות מבקשת לקבל חלקה בבית, 1/8 מתוך המחצית או שווים בכסף.
13. במכתב התשובה מטעם הנתבע צויין כי מכחיש כלל טענותיה ואינו יודע במה מדובר.
14. ביום 8.2.18 הגישה האחות מ' כתב תביעה בו דרשה לקבל 1/8 מתוך מחצית הבית, בטענה כי זה היה רצון האב המנוח כפי שנמסר לכלל האחים בשיחה משפחתית משנת 1984, לפיה על מנת להבטיח שהזכויות בבית לא יעברו לרעייתו השניה על האחים להסתלק מחלקם בעזבון האם לטובת הבן הצעיר, הוא הנתבע, אשר מבחינתו מחוייב להעביר לכל אחד 1/8 הזכויות בבית בהמשך. בשנת 1993, לאחר פטירת רעייתו השניה של האב, חתם לה הנתבע על מסמך לפיו זכאית לקבל את חלקה בקיזוז שני סכומים. במהלך השנים פנתה אליו ללא הרף, את הוא השיב כי יוכל לטפל בכך כאשר הזכויות יירשמו "בטאבו". בהיותם משפחה מלוכדת אשר היחסים בה מבוססים על אמון, האמינו לו והמתינו למועד הרישום בטאבו. רק בשנת 2015, לאחר שבנו של הנתבע עבר להתגורר בבית, פנתה לייעוץ משפטי, שם התחוור לה כי הזכויות נרשמו בטאבו על שם הנתבע עוד בשנת 2006. לפיכך פנתה אליו במכתב ונוכח סירובו נאלצה להגיש תביעה. משכך דרשה לקבל 1/8 ממחצית הבית, היינו 1/16 מהבית ולחלופין 312,000 ₪, הואיל ושווי הבית כ- 5,000,000 ₪. בנוסף ביקשה 1/16 מדמי השכירות הראויים בסך 3,600 ₪, שהם 66,375 ₪.
15. ביום 12.3.18 הגיש הנתבע כתב הגנה, בו הכחיש כלל טענותיה וטען כי התביעה התיישנה. טען כי לא עשתה דבר משך למעלה מעשרים שנה וטענתה בעניין ה "טאבו" מופרכת, הואיל ומדובר בעניין שניתן לברר בנקל. בנוסף טען כי האב החליט להעביר לו הזכויות בבית בהיותו הבן הצעיר שנשאר להתגורר עימו, סייע לו בכל והיה מחוסר בית או רכוש. מעולם לא הבטיח לאחיו לחלק הזכויות בבית וחתימתו על אותו פתק נעשתה תחת איומים. ממילא אף אחת מאחיותיו לא היתה אמורה לרשת דבר, כמקובל לגבי בנות בעדות המזרח. טען כי בעלה של התובעת הוא שדרש ממנו לחתום על המסמך בשנת 1993 והוא העומד מאחורי התביעה הנוכחית. עוד טען כי הסתמך על העברת הזכויות, הרחיב את הבית ושיפץ אותו, כאשר חלק מהעבודות נעשו על ידי בעלה של התובעת 1. בנוסף טען כי אין יסוד לטענת התובעת כי ההסתלקות נעשתה כדי לשמור על הזכויות בבית מפני רעייתו של האב, הואיל והדבר נעשה כעשר שנים לאחר נישואיהם. עוד טען כי שווי הבית כ- 3,000,000 ₪.
16. לישיבת קדם המשפט הראשונה, מיום 12/11/18, התייצבה התובעת עם חמישה אחים נוספים והודיעה כי הללו תומכים בעמדתה. הואיל ולא היו בעלי דין, נתבקשו לצאת מהאולם ועשו כן. שני הצדדים טענו כי מדובר בדירת 4 חדרים, כאשר התובעת טענה כי שוויו 7-5 מיליון ₪, בעוד הנתבע טען כי שוויו 3.5 מיליון ₪. הנתבע אף ציין כי בנו התגורר בבית אך עזב אותו וכעת בנו מתגורר לידו, בעיר ב"ב. הנתבע הודה כי בשנתיים האחרונות פנו אליו אחיו כדי שימכור את הבית, בעוד הוא טען כי השקיע בבית את כלל כספי הפנסיה שלו. בתום הדיון הופנו הצדדים לגישור.
17. ביום 4/3/18 עתרה התובעת בבקשה לצרף שני אחים נוספים ולתקן את כתב התביעה. הנתבע התנגד אך הבקשה נתקבלה. בכתב התביעה המתוקן חזרו על הנטען בכתב התביעה המקורי והוסיפו כי עם התברר דבר קיומו של הנסח משנת 2006, התכנסו כלל האחים בדירתה של התובעת 2 ואז התברר כי גם האח של' אוחז במסמך מיום 25/4/21, לפיו הנתבע מעניק לו מחצית הזכויות בדירת ההורים המנוחים. לאור האמון האב שנתנו באחיהם הנתבע, לא דרשו גם הם מסמך בכתב בשעתו. טוענים כי המסמך שניתן לאח של' מחזק טענתם זו ולכן כל אחד מהם זכאי לקבל 1/7 הבית. התובעת 1 מציינת כי עקרונית גם היא אמורה היתה לקבל אותו חלק, אף לאור העובדה שבמסמך צויין 1/8, מבקשת לקבל 1/8 מחלקה של האם ועוד 1/7 מחלקו של האב. לפיכך דרשו לקבל הזכויות בחלקים כאמור או שווים בכסף. בנוסף דרשו לקבל חלקם בדמי השכירות שקיבל האיש.
18. ביום 25/9/19 הוגש כתב הגנה מתוקן בו חזר הנתבע על טענותיו, לרבות טענת ההתיישנות, גם ביחס לתובעים, כאשר הוא שב וטוען כי בעלה של התובעת 1 הוא העומד מאחורי התביעה בכללותה והוא שאיים עליו לגבי הצפוי לו אם לא יחתום על המסמך. לגבי המסמך לאח של', לכל היותר מדובר בהתחייבות לתת מתנה בעתיד שנחתמה בכפיה ומכל מקום הוא רשאי לחזור בו מהתחייבותו. העובדה שהאח של' לא הגיש תביעה, מלמדת כי גם הוא אינו רואה בו מסמך בעל תוקף, מה גם שהמסמך חסר עובדות מהותיות.

ציין כי מכל מקום מדובר בזכות כספית ולא קניינית. בנוסף טען להעדר מסמך בכתב, והעובדה שמדובר ביחסי משפחה אין בה כדי לגרוע מדרישת הכתב.

עוד העלה טענת שיהוי, שכן הוא עצמו קיבל בשנת 1983 בית בת חדר וחצי. השקיע בה את כספי הפנסיה שלו, שיפץ והרחיב עד לגודל 110 מ"ר, תוך תשלום ההוצאות ההיטלים מיסים ואגרות. בתקופה מסוימת השכיר הבית ופינה השוכר, התמודד ושילם לבדו לפינוי השוכר, בידיעתם של האחים. טען לסופיות ומוחלטות הרישום בפנקסי המקרקעין באופן שאינו מאפשר כל רישום אחר. בנוסף טען כי התובעים זנחו תביעתם לאחר שנכחו לדעת כי הנתבע עושה מנהג בעלים בכך שמשפץ את הבית.

1. ביום 10/10/19 התקיימה ישיבת קדם משפט שניה, בה נעשה נסיון לקדם הסכמה, צויין כי התנהל מו"מ לגבי כלל האחים, אך הסכמה לא הושגה. ב"כ הנתבע טען כי לכל היותר הכוונה בכתב ההתחייבות היתה להשיב לתובעת את החלק ממנו הסתלקה, בניכוי הסכומים שקיבלה בעבר והנתבע טען כי לתובעים מגיע שמינית מחצי הדירה של האם המנוחה. בהעדר הסכמה, נקבע מועד לישיבת הוכחות, לרבות הגשת תיקי מוצגים והזמנת עדים. עוד נקבע כי העדויות הראשיות תימסרנה בעל פה ולכן אין לשוחח עם העדים על גופם של דברים, אלא אך ורק לתאם עימם את מועד הדיון.

ביום 17/3/20 הוגש תיק מוצגים של הנתבע וביום 30/3/20 תיק מוצגים של התובעת.

1. בשלושת דיוני ההוכחות נשמעו ארבעת בעלי הדין וחמישה עדים, כולם בני המשפחה.

ביום 9/12/20 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה, בה נשמעו עדויות התובעת 1, עדות בעלה, עדות התובע 2 ועדות האחות הגדולה שו'. ביום 30/12/2020 התקיימה ישיבת הוכחות שניה, בה נשמעו עדויות התובעת 3, עדות בעלה ועדות האח הבכור. ביום 27/01/2021 התקיימה ישיבת הוכחות שלישית, בה העיד הנתבע וכן אחותו מל'.

1. עם סיום שמיעת הראיות נעשה נסיון נוסף לסיים ההליך בהסכמה ובהעדר נקבעו מועדים להגשת סיכומים. סיכומי התובעת הוגשו ביום 3.11.21, סיכומי התובעים 3-2 ביום 5.12.21 וסיכומי הנתבע ביום 24.1.22.

עיקרי טענות התובעים:

1. טענתם המרכזית היא כי הנתבע התחייב כלפיהם שלאחר אריכות ימיו ושנותיו של האב המנוח, הבית יימכר ותמורתו תחולק בין כלל האחים שווה בשווה. זאת, על פי רצון האב המנוח בפגישה משפחתית שכינס בשנת 1983, בה הסביר כי הדבר נעשה כדי למנוע מרעייתו השניה לדרוש זכויות בבית. מטעם זה חתמו כלל האחים על הסתלקותם מחלקם בעזבון האם המנוחה לטובת הנתבע, תוך שהם סומכים עליו כי יקיים הבטחתו על פי דברי האב, בהיותם משפחה מלוכדת, אשר היחסים בה מושתתים על אמון הדדי.
2. בשנת 1991 לאחר פטירת רעייתו של האב, חתם הנתבע על מסמך בכתב יד לפיו התובעת היא בעלת הזכויות ב 1/8 ממחצית הבית בקיזוז סכומים שקיבלה בעבר, ותקבל זכויותיה כשיימכר הבית או כשייערך בירור. האחים הנוספים לא דרשו מסמך מפני שסמכו על הנתבע ונתנו בו אמון, כמקובל בין בני משפחה.
3. עוד טוענים כי משך שנים ארוכות פנו אליו על מנת שימכור את הבית ויחלק התמורה, אך הנתבע שב וטען כי בשלב זה לא ניתן לעשות דבר הואיל וטרם הוסדר רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ("הטאבו").
4. רק בשנת 2015, עם מעבר בנו של הנתבע להתגורר בבית, פנתה התובעת קבל ייעוץ משפטי, בו גילתה עוה"ד כי הזכויות הטאבו נרשמו עוד בשנת 2006. בשלב זה פנתה לנתבע עם אחיה הנוספים, אלא שהוא התנער מהם. בלית ברירה, שלחה לו מכתב מטעם באת כוחה.
5. התובעים טוענים כי עדויותיהם שלהם ושל העדים מטעמם היתה רצופה ועקבית, בעוד עדות הנתבעים היתה רצופת שקרים, כאשר התנהגותו הכוחנית של הנתבע נתגלתה כאשר היה צורך להזעיק את כוחות הבטחון על מנת להרגיע את הרוחות.
6. הסיבה לכך שהאחים הנוספים לא דרשו מהנתבע מסמך בכתב, היתה תוצאתו של אמון גדול שנתנו בו, בהיותם בני משפחה קרובים שיחסיהם חמים.
7. טוענים כי יש לדחות טענת הנתבע לפיה רצון האב היה להעניק לו את הבית על מנת להיטיב עימו בהיותו האח הצעיר, שכן הנתבע שירת בקבע בשנים 2000-1974 והגיע לבית אביו אחת לשבועיים כאשר התגורר באילת. לאחר מכן נישא, הביא לעולם ילד, רכש בית בעיר ב"ב ובערוב ימיו לא טיפל באביו אלא העבירו לטיפול אחותו שו.
8. טוענים כי חתימתו של הנתבע על כתב ההתחייבות נעשתה מרצונו הטוב והחפשי. הדבר נתמך בעדויות מטעמם והנתבע נמנע מלחקור את בעלה בעניין. הנתבע אף נמנע מלפנות לגורם זה או אחר על מנת לבטל האמור באותו מסמך.
9. לטענתם טענת הנתבע בדבר אותו "מרדף" אחריו כדי שיחתום על המסמך אף היא לא נתמכה בשום עדות. היחידה שהתייחסה לכך היתה האחות מל', אשר הודתה כי לא ראתה את הדבר במו עיניה, אלא רק טיפלה באחותה מ'.
10. טוענים כי הנתבע לא הוכיח כנדרש טענותיו לגבי הרחבת הבית. לכל היותר הוסיף הול וחדר מגורים בגודל 32 מ"ר. על פי הודעת העיריה גדלו המקורי של הנכס 78 מ"ר. מכאן כי הנכס הגיע לכל היותר לגודל של 110 מ"ר, כפי שמודה גם הנתבע.
11. באשר לטענת ההתיישנות, סבורים כי יש לדחותה. טוענים כי אין כל מקום ליתן "פרס" לאדם אשר במהלך השנים גרם להם להאמין כי לא ניתן לבצע חלוקת הזכויות בבית בשל העדר "טאבו" ולבסוף מתברר כי אמר דברים שאינם אמת.
12. טוענים כי לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות אין כל התיישנות, הואיל והתובעים פנו לנתבע מיד כאשר התברר להם כי הזכויות בבית נרשמו בטאבו. מוסד ההתיישנות נועד למנוע בירור זכויותיו של תובע אשר "ישן על זכויותיו" אך לא זה המצב בענייננו.
13. אף את טענות השיהוי של הנתבע מבקשים לדחות, שכן התובעים חזרו ופנו לנתבע בעניין מכירת הדירה, לכל אורך הדרך.
14. חוזרים ומציינים כי גם על פי המסמך עצמו, כל עוד לא נמכר הבית או נערך הבירור, לא הגיע מועד מימוש האמור בכתב ההתחייבות.
15. טוענים כי זכותם היא בגדר "זכות שביושר" והיא זכות מעין קניינית, להבדיל מזכות כספית אובליגטורית. זכות זו, כלל אינה נתונה להתיישנות.
16. בסיכומיהם הוסיפו טענה לפיה עוד הוסיפו כי בינם לבין הנתבע התקיימה נאמנות קונסטרוקטיבית, עליה לא חלים דיני ההתיישנות והיא אף אינה טעונה רישום.
17. באשר לטענה בעניין דרישת הכתב, המסמכים שהציגו (הן הפתק שניתן לאח של' והן כתב ההתחייבות לאחות מ') עונים על דרישת הכתב ומחזקים את טענות התובעים.
18. לפיכך דורשים לקבוע כי לתובעת 1 זכויות ב 1/16 מתוך חלקה של האם בבית ועוד 1/14 מתוך חלקו של האב בבית, כאשר לחלופין הזכות לקבל חלקים יחסיים אלה מתוך שווי הבית על פי הערכת שמאי, ובנוסף החלק היחסי בדמי השכירות שקיבל, בסך 148,892 ₪.
19. עוד דורשים לקבוע כי לתובעים 3-2 הזכות לקבל 1/7 מכלל הזכויות בבית וכן 1/7 מדמי השכירות שקיבל הנתבע במהלך השנים ואף הסכומים שיקבל בעתיד.
20. נוכח האמור מבקשים לקבל התובענה בכללותה ולחייב הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

עיקרי טענות הנתבע:

1. הנתבע פותח סיכומיו בטענה כי הסתלקות האחים היתה מחלקם בעזבון האם, שהוא 1/4 מן הזכויות בבית ולא 1/2 כפי שניסו לטעון. חלקו של האב הוא 3/4 ואותו העביר לנתבע.
2. בהמשך חוזר על טענתו כי התביעה התיישנה. המועד למכירת הבית חל עוד בשנת 1991 כאשר האב חדל להתגורר בבית ולכל המאוחר בשנת 1993 עם פטירתו. בחלוף 7 שנים התיישנה התביעה.
3. עוד טוען כי הסתלקותם של האחים לטובתו היא בגדר מתנה מוגמרת.
4. מדגיש כי מדובר בתביעה כספית לקבל 1/7 משווי הבית כאשר תימכר ולא בזכות קניינית, שכן לא הציגו מסמך בכתב הנוגד את הענקתם הגמורה.
5. טוען כי על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המועד המאוחר ביותר בו היה עליהם לדעת את העובדות הרלוונטיות היה בשנת 2006, כאשר הזכויות בבית נרשמו בטאבו. מדובר במרשם הפתוח לציבור ואילו היו התובעים פונים לבירור משפטי יכולים היה לדעת את הדבר.
6. לחלופין טוען כי אין הגיון בטענתם בדבר מכירת הבית וחלוקת התמורה בין האחים שווה בשווה, וזאת בהעדר מסמך בעניין זה. כפי שחתמו על מסמך בעניין ההסתלקות, יכולים היו לדרוש מסמך בעניין חלוקת התמורה ביניהם שווה בשווה.
7. זאת ועוד, אם אכן הזכאות היתה ל 1/7 מכלל הבית, התובעת לא היתה מסתפקת בכך שחתם על זכויותיה לקבל 1/8 מתוך זכויות האם שהן במחצית בית. מכאן כי אין מקום לקבל טענת התובעים 3-2 לגבי זכותם לקבל 1/7 מהבית.
8. באשר לטענת התובעים בדבר נאמנות קונסטרוקטיבית, טוען כי מדובר בטענה משוללת יסוד והיא בגדר הרחבת חזית, הואיל ואין לה כל זכר בכתב התביעה. מכל מקום, הנתבע כופר בטענה זו, הואיל ומעולם לא התחייב כלפי אחיו ביחס למכירת הבית.
9. לשיטת הנתבע, הפתק שהוצג ביחס לאח של' ממחיש עד כמה מופרכת טענת התובעים בעניין התחייבות למכור את כל הבית ולחלק התמורה בין כולם שווה בשווה.
10. הנתבע נהג בבית מנהג בעלים, רשם אותו בבעלותו והשביח אותו, השכיר אותו ועשה בו כבתוך שלו, ללא כל הטעיה כלפי התובעים. בנוסף, שילם לבדו את כלל ההוצאות וההיטלים, המיסים והאגרות בגין הבית, השכיר אותה, והכל בידיעת התובעים. עוד בנוסף, שילם לאחיו התובע 2 עבור העבודות שביצע בבית.
11. באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות בדבר הטעיה, טוען כי אין לו כל תחולה בענייננו, אלא רק במצב בו אדם מונע בכוונה ובזדון הגשת תביעה.
12. הנתבע אף מכחיש הטענה כי אמר להם שיש לרשום הבית בטאבו, הואיל וניתן היה למכור הבית גם ללא הרישום. טוען כי אין קשר סיבתי בין העיכוב בהגשת התביעה לבין עניין הרישום ולכן אין תחולה גם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
13. בנוסף טוען כי התובעים לא הוכיחו כל קשר סיבתי בין העדר הרישום בטאבו לבין מועד הגשת התביעה, בחלוף כ- 27 שנים ממועד חתימת כתב ההתחייבות. כאמור, התובעים יכולים היו בנקל לבדוק את הרישום בטאבו.
14. הנתבע מכחיש קיומה של שיחה עם האב בשנת 1983 ואף מציין כי רק התובעת 1 והתובע 2 טוענים כי נכחו בשיחה זו, בעוד שאר בעלי הדין והאחים, אשר מסרו עדותם, הודו כי לא נכחו בפגישה זו, אלא רק שמעו מאחרים אודות קיומה. לא מתקבל על הדעת כי האב ישתף בעניין כה חשוב רק שניים מתוך שבעת ילדיו.
15. טוען כי מתוך העדויות ניתן ללמוד שאביו אכן רצה להעניק לו את הזכויות בבית, בשל היותו הבן הצעיר והקרוב אשר טיפל בו במסירות.
16. טוען כי אין הגיון בטענת ההסתלקות ובטענת חלוקת חלקו של האב, כעשר שנים לאחר נישואיו של האב. אם אכן היה חשש, היו חותמים על המסמכים בסמוך לנישואין.
17. עוד טוען כי הדעת נותנת שהיו חותמים על מסמך נוסף בדבר הסכמה למכירת הבית וחלוקתו בין האחים שווה בשווה. העברת הזכויות בבית מהאב לבן ללא כל מסמך נוסף, מלמדת בפשטות על כך שלא היתה ביניהם כל הסכמה אחרת.
18. בנוסף טען כי העובדה שהאחים הנוספים נמנעו מהגשת תביעה, לרבות האח של' שהחזיק בפתק לפיו זכאי לקבל מחצית הבית ולרבות האחות שו' שאצלה התגורר האב המנוח בערוב ימיו, מלמדת כי התביעה משוללת יסוד.
19. טוען כי חתם על אותו "כתב התחייבות" מתוך פחד ואיומים, תוך הפניה לעדות בעלה של התובעת 1, אשר הודה כי כעס על רעייתו כאשר התברר לו כי חתמה על כתב ההסתלקות.
20. מכל מקום, מדובר בהתחייבות כספית לגבי הבית בגדלה המקורי, היינו חדר וחצי.
21. באשר לדמי השכירות, טוען כי כל יסוד לעניין זה, אשר אף אין לו זכר בכתב ההתחייבות.
22. בנוסף טוען כי עדויות התובעים והעדים מטעמם לקו החוסר מהימנות, בשונה מעדותו שלו ועדות אחותו מל'.
23. נוכח כל האמור, מבקש לדחות התובענה ולחייב התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

גדר המחלוקת:

1. תחילה יש לברר טענת ההתיישנות והשיהוי. ככל שתתקבלנה בכך יסתיים ההליך.
2. ככל שתידחינה טענות ההתיישנות והשיהוי, יש להמשיך ולבדוק את הטענות לגופן:

• ביחס לתובעת 1, יש לברר מה תוקף התחייבות הנתבע כלפיה ומה היקפה;
• ביחס לתובעים 3-2, יש לברר טענתם לגבי תוקף הסתלקותם והתחייבות הנתבע כלפיהם;
• ביחס לכלל התובעים יש לבחון טענתם לגבי חלקם בעזבון האב המנוח;
• בנוסף יש לבחון טיבה והיקפה של הזכות לה טוענים התובעים;
• ולבסוף יש לבחון טענה התובעים בעניין דמי שכירות ראויים.

דיון והכרעה:

1. על מנת לבחון טענות הצדדים יש לעיין תחילה בכתב ההתחייבות של הנתבע כלפי התובעת 1, אשר לטענת התובעים מבטא גם התחייבות הנתבע כלפיהם, ולכן יובא כלשונו:

"בס"ד 12.6.91

"הנני דפ'ו דפ' ת.ז. 6802299

הגר בכתובת: אבן שפרוט 1 כ'

מאשר בזאת שמגיע לאחותי מ' בן כהן

1/8 חלק ממחצית הבית שהיתה בת חדר וחצי

(מחצית הבית שהיה שייך לאמי ז"ל) בלבד

וזאת בתנאי שאחותי קיבלה ע"ח הבית

3,000$ שווה ערך ל 10 מטר ארונות מטבח

ו- 4,000 ₪ שווה ערך לפני כשנה.

שיירד בזמן מכירת הבית או הבירור

וזאת בתנאי שישרור שלום בין כל המשפחה.

החתומים:

דפ' דפ'ו מ' בן כהן

שאלה מקדמית: האם חלפה תקופת התיישנות והאם חל שיהוי?

1. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 שכותרתו "תחילת ההתיישנות" קובע:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

(ההדגשה כאן ובכל מקום היא שלי, ע.א.)

1. בעניין שלפנינו, אין חולק כי עילת התביעה נולדה במועד בו נודע לתובעים כי ניתן לממש זכותם לקבלת חלקם בבית, כאשר לפי כתב ההתחייבות מועד זה חל "בזמן מכירת הבית או הבירור". השאלה השנויה במחלוקת מתייחסת לקביעת מועד זה, על ציר הזמן:

האם בשנת 2015 כאשר נודע לתובעים כי הוסדר רישום הזכויות "בטאבו" על שם הנתבע;

או שמא בשנת 1991 עם חתימת המסמך, בשנת 1993 עם פטירת האב ולכל היותר בשנת 2006 עם ביצוע הרישום כטענת הנתבע.

על מנת לבחון שאלה זו יש לברר הדברים על פי המועדים המצויינים בכתב ההתחייבות.

1. באשר למועד "מכירת הבית", אין חולק המכירה מעולם לא בוצעה, הואיל והנתבע המשיך להחזיק בבית ולהשכירו לאחרים, ללא כל מכירה. בכתב ההתחייבות לא צויין מי אמור למכור את הבית. עקרונית, גם אילו היה הנתבע מחליט למכור את הבית בעוד עשור, עדיין היה עליו לעמוד בכתב ההתחייבות. כל פרשנות אחרת עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית לפי מועד עתידי במסמך המתייחס לאירוע להבדיל מתאריך, עלול לעורר טענת התיישנות.
2. עוד יצויין כי המועד הקרוב ביותר למכירת הבית, מן הבחינה הרעיונית, חל במועד בו איפשר הנתבע לבנו לעבור להתגורר בדירת האב המנוח בשנת 2015. העובדה שהנתבע לא פעל למכירת הבית וודאי אינה יכולה לעמוד לטובתו או לרעתם של התובעים.
3. באשר למועד "הבירור", אין חולק כי בסמוך לאחר המועד בו התברר כי בנו של הנתבע עבר להתגורר בה, בשנת 2015, לאחר פניית התובעת לקבלת ייעוץ משפטי, פנו כלל האחים לאחיהם הנתבע בבקשה לקבל חלקם בבית, כאשר בסמוך למועד זה קיבל הנתבע מכתב מב"כ התובעת, ובכך למעשה החל אותו "בירור". הנתבע הודה מפורשות בעניין זה בחקירתו הנגדית (עמ' 35 ש' 22 וכן עמ' 37 ש' 6-4).
4. טענת הנתבע לפיה המועד הראשון בו ניתן היה למכור את הבית חל בשנת 1991 עת נחתם כתב ההתחייבות ולכל המאוחר בשנת 1993 עת נפטר האב המנוח, דינה להידחות, שכן על פי כתב ההתחייבות עצמו, מדובר במועד עתידי אשר זמנו אינו ידוע.
5. טענתו החלופית של הנתבע כי ניתן היה למכור הבית אף ללא הסדרת הרישום בלשכת רישום המקרקעין ולכל המאוחר עם הסדרת הרישום בפועל בשנת 2006, אף היא דינה להידחות, וזאת משני טעמים:

האחד מפני שעל פי הפרקטיקה הנוהגת, העברת זכויות נעשית לאחר העברת הרישום; והשני מפני שעל פי עדויות הצדדים שיפורטו להלן, הנתבע אכן הודיע להם כי על מנת למכור את הבית יש להסדיר הרישום בלשכת רישום המקרקעין ורישום זה טרם הוסדר.

1. התובעת 1 העידה כי במהלך השנים כלל האחים ביקשו לקבל חלקם בבית על יסוד דברי האב, אך הנתבע הודיע להם כי ניתן יהיה לטפל בעניין רק לאחר הרישום "בטאבו". התובעת חזרה על ענין זה מספר פעמים בחקירתה הנגדית (עמ' 14 לפרוטוקול) ובין השאר מסרה (שם, ש' 28-27):

"מתי ידענו, אתה יודע? לא ידענו שיש טאבו,

רק בשנת 2015 ידענו שיש טאבו כבר משנת 2006".

1. התובע 2 אף הוא העיד כי משנת 1990 לערך ואילך, פנו כלל האחים לנתבע על מנת לקבל חלקם בבית על יסוד דברי האב (עמ' 21 ש' 25-17), אך הנתבע שב והעלה את טענת "הטאבו" ואלה דבריו (עמ' 22 ש' 7-4):

"יכול להיות שהרצון שלו היה שהוא רוצה לתת לנו, אבל הוא דחה אותנו כל הזמן מהסיבות שלו. שאין טאבו בדירה".

1. בעלה של התובעת 1 מר א' העיד (בעמ' 27 ש' 13-8):

"כל השנים אמרנו לדפ' שהוא התחייב למכור את הבית ולתת את החלק של אחותו. כל הזמן אמר לנו שאין טאבו, אין אפשר למכור. מתי עלינו עליו שהוא לא דובר אמת? בשנת 2015 הלכתי לעו"ד באשדפ' וביקשתי שיוציאו מסמך ואנחנו רואים שהנסח מראה שבשנת 2006 יש טאבו. משנת 2006 עד שנת 2017, 2018 הוא "סיבב" אותנו אז אמרנו עד לפה. תן לנו מה שמגיע לנו. שלחנו לו מכתב שייתן מה שמגיע לנו בדרך טובה אבל הוא לא הסכים ולכן הגענו לביהמ"ש".

עדות זו לא הופרכה בחקירתו הנגדית של העד ויש בה כדי להתיישב עם שאר העדויות.

1. התובעת 3 כלל לא נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי המועד בו נודע לה דבר רישום הזכויות בטאבו ומכאן כי טענותיה בכתב התביעה הנתמך בתצהיר לא הופרכו.
2. בעלה של התובעת 3, מר רח' אף הוא העיד כי המתיחות האחרונה נוצרה כאשר התברר שהנתבע שיקר בענין הרישום בטאבו (מ' 21 ש' 30-29) ואף ליגלג על שאר האחים (עמ' 22 ש' 16-15).
3. חוק ההתיישנות האמור קובע שתי הוראות שנועדו למנוע ניצול לרעה, ואלה הן:

סעיף 7 שכותרתו "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע":

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כל עוד

נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו,

מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו

או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של

אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה"

סעיף 8 שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה,

מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. משעה שהנתבע לא גילה לתובעים דבר רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, לא החל מירוץ ההתיישנות. המסקנה היא כי המועד הראשון בו נודע לתובעים דבר קיומו של הרישום בלשכת רישום המקרקעין ומכאן ההיתכנות למכירת הבית, חלה רק בשנת 2015.

משעה שמירוץ ההתיישנות החל בשנת 2015, כאשר והתביעה הוגשה בשנת 2018, בחלוף כשנתיים וחצי, אין מדובר בהתיישנות.

1. אשר לטענת השיהוי אין מקום לקבלה. כידוע, מדובר בטענה אשר ביסודה עקרונות המניעות, ובמרכזה עקרון תום הלב. ר' ע"א 4682/92 עזבון עזרא (פ"ד נד(5) 252, (2003). בעניין שלפנינו יש לדחות טענה זו הן מן הטעמים המפורטים לעיל בעניין ההתיישנות והן בשל כך שהנתבע פעל שלא בתום לב. לא יעלה על הדעת כי הנתבע יוכל לאחוז בטענה כי שינה מצבו לרעה בכך שהשקיע בבית, שיפץ אותו והשכיר אותו בשל חוסר מעש מצד התובעים, כאשר הוא עצמו יצר את אותו "מנגנון שיהוי" בעטיו נמנעו מכל פעולה, כאשר הוא מנצל את האמון שנתנו בו, מספר להם כי לא ניתן לעשות דבר על השלמת העברת הזכויות בטאבו ומסתיר מהם את העובדה כי פעולות אלה נשלמו זה מכבר.
2. בהעדר התיישנות ובהעדר שיהוי, יש לבחון הטענות לגופן, כפי שיפורט להלן.

שאלה ראשונה: מה משמעות התחייבות הנתבע כלפי התובעת 1?

1. באשר לתוקף ההתחייבות, מעדויות הצדדים שתפורט להלן, עולה כי מדובר בהתחייבות תקפה, עליה חתם הנתבע בסמוך למועד פטירת רעייתו השניה של האב, בשנת 1991.
2. טענת הנתבע לפיה חתם על המסמך תחת לחץ ואיומים מצד בעלה של התובעת, מבלי לקרוא את הכתוב בו כאשר בעלה של התובעת 1 רודף אחריו, באופן המאיין תקפו של המסמך, דינה להידחות, על יסוד העדויות שיפורטו להלן.
3. התובעת 1 הודתה כי התעורר ויכוח בין בעלה לבין כלל האחים לבין הנתבע בעניין הבית, כאשר אחיה דני סייע בעניין המכתב (עמ' 13 ש' 27 – עמ' 14 ש' 4). דווקא בשל כך שלא ניסתה לייפות את הדברים יתר על המידה, יש מקום ליתן אמון בעדותה.
4. בעלה של התובעת 1 העיד כי כלל האחים האמינו לנתבע כי ימכור את הבית ויעביר להם את חלקם, אך הוא עצמו לא האמין ולכן דרש מן הנתבע מכתב בעניין זה, דבר שנעשה בבית האח דני, באוירה טובה (עמ' 24 ש' 29 – עמ' 25 ש' 6). טענתו זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית ולמעשה ב"כ הנתבע לא הפנה אליו כל שאלה בעניין התנהלותו שלו בעת חתימת הנתבע על כתב ההתחייבות.

השאלה היחידה שהופנתה אליו בהקשר זה התייחסה לעצם החתימה על כתב ההסתלקות בשנת 1984, לגביה הודה כי בשעתו כעס על עניין זה, אך בהמשך הבין כי הנתבע מחוייב להעביר לכל אחד מהאחים את חלקו (עמ' 25 ש' 30-27). הודאת העד בכך שדעתו לא היתה נוחה ביחס לעניין כולו, יש בה כדי לחזק את מידת האמון שניתן לייחס לעדותו. כך גם לגבי עדותו לפיה בהעדר קרבה משפחתית ישירה הוא זה שבחן את הדברים בעין אובייקטיבית ובשונה משאר האחים שהאמינו לנתבע הוא מצא לנכון לבקש מהנתבע מסמך כתוב.

התערבות בעלה של התובעת בעניין השייך לה, אמנם יוצרת תחושת אי-נוחות, אשר ממנה ככל הנראה נמנעו בני משפחה אחרים. עם זאת, אפשר כי דווקא הריחוק המסוים שלו מהנתבע, הוא שאיפשר לו לבקש מסמך בכתב, כמקובל.

1. הנתבע עצמו אמנם טען בעדותו כי בעלה של התובעת 1 איים להרוג אותו תוך כדי מכות ודרישה להעביר לו תשלום (עמ' 32 ש' 27-23), אלא שקיים קושי רב ליתן אמון בעדותו, ממספר טעמים שיפורטו להלן:

• ראשית, בתשובתו הראשונה בחקירה הנגדית טען הנתבע כי מעולם לא ראה את כתב ההתחייבות אלא לאחר שצורף לכתב התביעה, הכחיש כי המסמך נערך בכתב ידו ואישר רק את חתימתו (עמ' 32 ש' 21-13). לאחר דברים אלה הוסיף, מבלי שנשאל, כי כלל לא ידע על מה הוא חותם (עמ' 33 ש' 4). לא ברור מדוע מצא לנכון לציין עניין זה ואף קשה לקבל עדותו נוכח העובדה שמדובר באדם מתוחכם, אשר דאג היטב להסדיר את כלל המסמכים המקדמים את טובתו (העברת הזכויות, הרישום בספררי החברה המשכנת ולבסוף הרישום בלשכת רישום המקרקעין). כידוע, ביחס לכל אדם קיימת החזקה לפיה יודע על מה הוא חותם והנתבע אינו בגדר החריג לכלל.
• שנית, הנתבע מסר עדותו באופן מניפולטיבי, כאשר הוא פונה לכלל הנוכחים באולם, כמצויין בפרוטוקול (עמ' 34 ש' 10-8) בדרך שנועדה ליצור סערה מיותרת, אשר יש בה כדי להחליש את עדותו. כניסתו הדרמטית של בנו לאולם הדיונים כדי להגיש לו מים קרים, נראתה מתוזמנת היטב, ואף עניין זה מצויין בפרוטוקול (עמ' 33 ש' 5-1).
• שלישית, במהלך עדותו ניסה הנתבע ניסה לסכסך בין התובעת לבין בעלה, כאשר העיר כי אחותו (התובעת 1) סיפרה לו כי בעלה מכה אותה. בו במקום פנתה אליו התובעת במילים "למה אתה משקר?" באופן אותנטי. נוכח הסערה שפרצה באולם היה צורך להזעיק לאולם את אנשי משמר המשפט (עמ' 38 ש' 28-16) ולמרבה הצער אפשר כי לכך כיוון הנתבע.
• רביעית, הנתבע בחר שלא לזמן לעדות העיד את האח ד', חרף העובדה שעל פי דבריו שלו הוא שמילט אותו אל ביתו ושם נחתם כתב ההתחייבות. הלכה פסוקה היא לפנינו כי הימנעותו של בעל דין להביא ראיה זמינה, מקימה כלפיו את החזקה כי אותה ראיה יכולה היתה לפעול לחובתו. ר' ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון, פד"י מט (1) 450, 457. בענייננו, הימנעות הנתבע מזימון האח דני לחקירה, מלמדת כי חקירתו עלולה היתה להזיק לנתבע.
• הנתבע אף הודה כי לא פנה לאיש לשם ביטול כתב ההתחייבות: לא פנה לאחותו על מנת לקבל לידיו את המסמך, לא פנה לעו"ד על מנת לבקש ביטולו ולא פנה למשטרה בטענה כי גיסו איים עליו (עמ' 35 ש' 32-8). גם התנהלות זו, זו יש בה כדי להחליש גרסתו.

1. האחות מל' בעדותה אמנם ניסתה לתמוך בטענת הנתבע בעניין הלחץ שהופעל עליו, אך עדותה בעניין זה היתה מעוררת תמיהה, לשון המעטה, כפי שיפורט להלן.

• מחד טענה כי ביום אזכרת רעייתו השניה של האב המנוח ישבו האחיות בחוץ והבחינו כי בתוך הבית בעלה של התובעת 1 רודף אחרי הנתבע ומאידך ציינה כי האזכרה נמשכה כסדרה (עמ' 46 ש' 28 - עמ' 47 ש' 7).
• כאשר נשאלה על כתב ההתחייבות השיבה כי הנתבע עצמו אמר לה שאין מדובר בכתב ידו, בהמשך הוסיפה כי שמעה שאשתו של הנתבע היא שחתמה ואז טענה כי ברגע שהתעורר הסכסוך אמר לה הנתבע כי לא חתם על המסמך (עמ' 48 ש' 6-3), מדובר בעדות שאינה קוהרנטית ובטענות שאף הנתבע עצמו לא העלה.
• כאשר נשאלה מתי שוחחה עם הנתבע אודות הדיון בבית המשפט השיבה כי לא דיברה עימו אלא רק קיבלה הודעה על כך שעליה להגיע, אך בהמשך הודתה כי הגיעה למשרדו של ב"כ הנתבע (עמ' 49 ש' 7-4). לא ברור מדוע היה עליה להגיע למשרד כאשר מדובר בעניין טכני שניתן להסדירו טלפונית. הדבר מנוגד להחלטה שניתנה בעניין הזמנת העדים (עמ' 10 ש' 4) ויש בו כדי להחליש את המהימנות שניתן ליחס לעדה זו, על כל המשתמע מכך.
• חרף כל האמור, גם האחות מל', בתום חקירתה הנגדית הודתה שהויכוח נסב על מכירת הבית וכלשונה (עמ' 48 ש' 32-30): "שאמרו שהוא ימכור ויחלק לכולם".

1. מכלל העדויות הללו עולה כי הנתבע לא חתם תחת לחץ, אלא מתוך הבנה גמורה.
2. טענת הנתבע לפיה יכולים היו לקבל את עמדת האב טרם החתימה על הפתק אינה רלוונטית. זאת, נוכח מצבו הירוד של האב בשנת 1991, בסמוך לפטירת רעייתו השניה, כאשר בת שו' סועדת אותו, כפי שהעידה התובעת (עמ' 17 ש' 30-27 וכן עמ' 19 ש' 16-13). כפי שהעיד בעלה (עמ' 26 ש' 10-6) בעדות אשר לא נסתרה.
3. טענת הנתבע בעניין "דרישת הכתב" אשר בחוק המקרקעין ביחס לכתב ההתחייבות, רלוונטית לעניין הזכויות במקרקעין, להבדיל מההתחייבות הכספית לגביה אין כל קושי במסמך מסוג זה שהציגה התובעת 1. נוסף על האמור, מלשון כתב ההתחייבות ברור כי הכוונה היא ליתן עדיפות ראשונה לתשלום כספי, תוך עריכת הקיזוזים המפורטים שם.
4. נמצא, איפוא, כי התחייבותו של הנתבע כלפי התובעת 1, תקפה היא.

שאלה שניה: מה התחייב הנתבע כלפי האחים שהסתלקו מחלקם בעזבון האם?

1. מעדויות כלל התובעים עולה כי הסתלקותם נעשתה מתוך הבנה כי כאשר ימכור הנתבע את הבית, יקבל כל אחד מהם את החלק שלגביו הסתלק, כפי שיפורט להלן.
2. הנתבע עצמו, בישיבת קדם המשפט השניה, הודה מפורשות (עמ' 8 ש' 23)

"מגיע להם שמינית מהחצי של אמא".

בנוסף הודה הנתבע כי כלל האחים הגיעו אל הכולל בו הוא לומד על מנת לדרוש חלקם היחסי בבית, אך הוא גירש אותם וזמן קצר, כאשר לאחר מכן הגיע מכתבה של ב"כ התובעת (עמ' 35 ש' 22 וכן עמ' 37 ש' 6-4).

1. התובעים העידו בנוסף העידו כי במהלך כל השנים פנו אליו ללא הרף על מנת לקבל חלקם בבית והוא השיב להם כי יש להמתין לרישום הזכויות בטאבו. העדויות בעניין זה פורטו בהרחבה בחלקו הראשון של פסק הדין בעניין ההתיישנות ועל כן יש להוסיף:
2. התובעת 3 העידה כי כאשר חתמה על כתב ההסתלקות לא ירדה לעומקם של דברים, בהיותה מטופלת בשלושה ילדים קטנים ובתינוק (עמ' 14 ש' 8-4). בנוסף העידה כי ההנחיה לחתום על כתבי ההסתלקות לטובת הנתבע באה בשל קרבתו לאב ומידת האהבה והאמון שהאב רחש לו (עמ' 14 ש' 26). עוד העידה כי לא החזיקה בידיה מכתב בעניין זה, בשל אחדות המשפחה והאמון הרב שרחשו זה לזו (עמ' 15 ש' 18-17). התובעת 3 אף ציינה כי הנתבע סייע לה בעניינים אישיים (להבדיל מכספיים) שהיו קשורים בבנה שלה (עמ' 14 ש' 31 – עמ' 15 ש' 2). העובדה שמצאה לנכון לציין גם את מעלותיו של הנתבע יש בה כדי לחזק את מידת האמון שיש לייחס לדבריה.
3. בעלה של התובעת 3, אף הוא העיד כי הנתבע היה בבית עם האב וזמין יותר לסייע בפניה לעו"ד על מנת לערוך המסמכים הנדרשים (עמ' 19 ש' 32-29).

בנוסף ציין כי שמע ישירות מהנתבע כי בכוונתו למכור את הבית ולתת לכל אח/ות את חלקו/ה. במהלך השנים המתין בסבלנות, אך כאשר נוכחו לדעת כי הנתבע משקר, החליטו שיש מקום להצטרף לתביעה (עמ' 20 ש' 17-12).

עוד ציין כי בכל אזכרה בה נפגשו, העלה את עניין מכירת הבית (עמ' 21 ש' 9-8).

בנוסף ציין כי אמנם בעלה של התובעת היה הראשון לדרוש מסמך כתוב בעניין, אך כלל בני המשפחה היו מעוניינים לקבל את חלקם (עמ' 21 ש' 23-22).

עוד הסביר כי המתיחות האחרונה נוצרה כאשר התברר שהנתבע שיקר בעניין הרישום בטאבו (מ' 21 ש' 30-29) ואף ליגלג על שאר האחים (עמ' 22 ש' 16-15).

1. האחות הגדולה הגב' שו', אשר טיפלה באב המנוח בערוב ימיו, העידה כי האב הורה לנתבע "לתת לכל אחד מהאחים את החלק שלו" (עמ' 27 ש' 30-29). עוד הוסיפה בצער (עמ' 28 ש' 5): "אני חשבתי שהוא יהיה בן אדם ומעצמו ייתן לי את החלק שלי".
2. אשר לטענת הנתבע לפיה התובעים לא דרשו כי ייחתם מסמך נוסף במעמד החתימה על כתבי ההסתלקות, לפיו עם מכירת הבית יקבלו חלקם בבית: אין חולק כי מסמך מעין זה יכול היה לפשט את הדברים, אך נראה כי התובעים נמנעו מהעניין בשל נאיביות ומתן אמון יתר בנתבע, כפי שעולה מו העדויות שפורטו לעיל.
3. אשר לטענת הנתבע כי לא היה הגיון בשמירת הזכויות בבית מפני רעייתו השניה של האב בחלוף כעשור ממועד נישואיהם, כאשר מדובר באשה ערירית, אין מקום לקבלה. עיון בהשתלשלות העניינים הכרונולוגית, מעלה כי בשנת 1991 חלתה רעייתו השניה של האב במחלה קשה ולמרבה הצער נפטרה. במצב דברים זה אך טבעי הוא כי זה המועד בו עלה חשש שמא היא או מי מטעמה יבקש זכויות בבית. הטענה כי היתה ערירית אף היא אינה רלוונטית, הואיל ולא ניתן לדעת מיהם יורשיו של אדם, עד ליום פקודה. אפשר כי יותיר אחריו צוואה בה מוריש רכושו למי שאינו בן משפחה ואפשר כי ישנם בני משפחה רחוקים.
4. אשר לטענת הנתבע לפיה הוא זה שטיפל באב המנוח, מתברר כי הדברים אינם מדוייקים, אין חולק כי משך שנים ארוכות הנתבע אכן התגורר בביתו של האב, אך גם שירות בצבא קבע ולכן יש להניח כי נמצא בבית האב חלק מהזמן, כאשר הוא מסייע לאב בענייניו בעוד האב מסייע לא בכך שנותן לו קורת גג, כפי שנהוג ומקובל בין בני משפחה. לצד האמור התברר כי בשנתיים האחרונות והקשות ביותר לחייו, לאחר פטירת רעייתו השניה שככל הנראה אף היא סייעה לו, נמצא האב בביתה ובטיפולה המסור של ביתו שו', כפי שהודה הנתבע עצמו עמ' 43 ש' 32-23).
5. אשר לטענת הנתבע בדבר מצבו הכלכלי הדחוק, נמצא כי אין בה ממש. הנתבע עצמו הודה כי ברבות השנים התחתן, הביא ילד לעולם (שכיום נשוי בעצמו) ורכש בית בעיר ב"ב (עמ' 42 ש' 27). גם העדה הגב' שו' העידה (בעמ' 28 ש' 26-24:

"גם היה לו כסף והוא עבד והיה לו כסף".

1. אשר לטענת הנתבע לפיה העובדה כי התביעה הוגשה רק מטעמם של חלק מהאחים ולא מצד כולם, לאו טענה היא. אין לדעת מה מערכת היחסים בין הנתבע לבין כל אחד מהאחים ומה השיקולים העומדים ביסוד בחירתם זו. אשר לאח של', לעדותו ולפתק בו הוא אוחז לפיו זכאי לקבלת מחצית הבית, מדובר בעמדה שאינה ברורה וחזקה עליו כי הבין את מורכבותה, שעה שבחר שלא להגיש כתב תביעה.
2. המסקנה העולה מכלל העדויות היא כי כנגד הסתלקות התובעים ממחצית הדירה אשר בבעלות האם המנוחה, התחייב הנתבע להעניק לכל אחד מהם 1/8 חלקם בעזבונה, היינו 1/16 לכל אחד מהם, וזאת על פי רצונו של האב, גם על מנת לשמור על הזכויות בבית.

שאלה שלישית: האם יש לתובעים חלק בעזבון האב?

1. לגבי טענת התובעים בעניין חלקם בעזבון האב, התובעים לא הרימו את הנטל הנדר, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן.
2. ראשית, העברת הזכויות מהאב לנתבע נעשתה במישרין, ללא כל מעורבות מצד התובעים ומבלי שחתמו על מסמך זה או אחר. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.
3. שנית, כתב ההתחייבות לתובעת נערך בשנת 1991 מועד בו העברת הזכויות מהאב לנתבע היתה בגדר מעשה עשוי, שכן הדבר נעשה עוד בשנת 1984, לרבות העברת הזכויות בספרי החברה המשכנת, להבדיל מהרישום בטאבו. אם אכן אמורה היתה התובעת לקבל מהנתבע גם את חלקה בזכויות האב, כי אז עניין זה אמור היה לקבל ביטוי באותו כתב התחייבות. העובדה שלא מצאה בו ביטוי היא בגדר "הסדר שלילי", היינו מלמדת כי אין לה את האמור בכתב ההתחייבות, היינו 1/8 מתוך המחצית של האם. מסקנה זו יפה גם ביחס לתובעים הנוספים, הואיל ותביעתם על פי מהותה, מושתתת על הטענה כי ההתחייבות כלפי התובעת 1 תואמת את ההתחייבות שניתנמה גם להם.
4. שלישית, באשר להגיונם של דברים, בהחלט ייתכן כי האב המנוח בחר להעניק לנתבע את חלקו שלו, בעוד חלקה של האם היה מיועד לכלל האחים.

שאלה רביעית: מה טיב הזכויות של התובעים ומה היקפן?

1. אשר לטיב הזכויות, כי שעולה מכתב ההתחייבות ומן העדויות, כוונתם הבסיסית של הצדדים היא כי התובעים זכאים לקבל את חלקם היחסי בתשלום כספי. על כך מלמדת העובדה כי המועד הרלוונטי הוא מועד מכירת הדירה או הבירור ואף העובדה כי צויינו סכומי הקיזוז.

טענת התובעים לפיה מדובר בזכות קניין בבית עצמו, על "זכות שביושר" דינה להידחות, שעה שהמסמך עצמו עליו מבקשים להתבסס, קובע אחרת. גם טענת התובעים בעניין "נאמנות קונסטרוקטיבית" אינה רלוונטית ואף אין מקום לבררה בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה שעה שלא צויינה בכתב התביעה, אלא בסיכומים בלבד.

נמצא, איפוא, כי מדובר בזכות אובליגטורית ולא קניינית. עם זאת, ככל שהנתבע לא יעביר לתובעים את חלקם, יוכלו לדרוש מכירת הבית לצורך קבלת חלקם.

1. אשר להיקף הזכויות, מן הטעמים שפורטו לעיל בהרחבה, התובעת 1 זכאית לקבל 1/8 ממחצית הבית בגדלו המקורי, היינו 1/16 , בקיזוז הסכומים המפורטים בכתב ההתחייבות.

התובעים 3-2, זכאים לקבל כל אחד 1/8 ממחצית הבית בגדלו המקורי, היינו 1/16 כל אחד.

טענת ב"כ הנתבע לפיה מלכתחילה חלקם של האחים בעזבון האם הוא רק לגבי מחצית חלקה, כך שלכל היותר מדובר בקבלת 1/7 מתוך 1/4 הבית אמנם תואמת את הוראות עקרונות הירושה על פי דין, אך כפי שהובהר לעיל הבנתם והסכמתם של הצדדים, גם על פי הודאת הנתבע עצמו כפי שהובאה לעיל, היתה כי כל אחד יקבל 1/8 ממחצית הבית.

1. אשר לגודל הבית במועד פטירתה של האם המנוחה, הנתבע טען כי מדובר בבית שאותו הגדיל לגודל 110 מ"ר והתובעים הודו בכך שהנתבע הגדיל את שטח הבית ב- 32 מ"ר. נתונים אלה תואמים את האמור בהיתר הבניה מיום 29.10.84 ובאישור המפקח על הבניה לפיו שטח הבית הקיים עומד על 78 מ"ר, כמפורט במוצג "ה" לתיק המוצגים שהגיש הנתבע. מכאן כי גודל הבית המקורי היה בשיעור כ- 70% מגודל הבית הנוכחי (78/110).
2. התוצאה היא כי כל אחד מהתובעים לקבל 1/16 מתוך 70% משווי הבית, כאשר מתוך חלקה של התובעת יופחתו 3,000 דולר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 12/6/91 וכן 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 12/6/90.
3. על מנת להעריך שווי הבית יפנו הצדדים תוך 30 יום לשמאי מוסכם ויישאו בשכר טרחתו, מחצית ישלם הנתבע ומחצית ישלמו שלושת התובעים גם יחד, בחלקים שווים בין שלשתם.
4. חוות הדעת תוגש תוך 45 יום ממועד הפניה לשמאי ומי מהצדדים אשר יעכב הגעתו לנכס, או יעכב תשלום שכר טרחתו, ישלם 1,000 ₪ בגין כל יום של עיכוב.
5. בתוך 30 יום ממועד קבלת חוות הדעת, יעביר הנתבע לכל אחד מהתובעים את הסכום המגיע לו. לא יעשה כן, ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הבית למרבה במחיר והעברת התשלום הנדרש לתובעים.

שאלה חמישית: האם יש מקום לדמי השכירות הראויים?

1. טענת התובעים בעניין זה משוללת יסוד, מעצם העובדה שאיש לא ביקש להתגורר בבית זה. די בכך כדי לשלול מהם הזכות זו, על פי ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (נבו, 20.1.93).
2. נוסף על האמור איש מהתובעים לא ביקש לקבל דמי שכירות כפי שהודו בחקירתם הנגדית:

התובעת 1 (בעמ' 17 ש' 15-11), התובע 2 (עמ' 24 ש' 12-8) והתובעת 3 (עמ' 18 ש' 22-21).

סוף דבר, התוצאה היא כדלקמן:

1. התביעה נתקבלה בחלקה (לגבי החלק האובליגטורי בזכויות האם) ונדחתה בחלקה (לגבי הזכויות הקנייניות, לגבי החלק בזכויות האב ולגבי דמי השכירות).
2. הצדדים יפעלו כאמור בסעיפים 117 - 120 לעיל.
3. באשר להוצאות, הואיל והתביעה נתקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, היה מקום לחייב כל צד לשאת בהוצאות רעהו. הואיל והיקף הטענות שנתקבלו דומה להיקף הטענות שנדחו, הוצאות אלה מקזזות זו את זו ועל כן לא יושת חיוב על מי מהצדדים.

אחרית דבר, טוב יעשו הצדדים אם יסיימו עניין זה וישובו להתנהל כאחים קרובים ובכל יכבדו זכרון הוריהם המנוחים, תוך מתן דוגמא אישית לילדיהם.

פסק הדין יועבר לפרסום במאגרים המשפטיים, ללא פרטים מזהים, על פי ההנחיות בעניין זה.

ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ב, 25 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

ענת אלפסי, שופטת