ביהמ"ש המחוזי מרכז, שופט רמי אמיר: החלטה בנושא ההבדל בין תביעה במקרקעין ושאינה במקרקעין, המועד לקביעת הסמכות העניינית, והאופן שבו יש לבחון את הדברים (ת"א 1841-03-22)

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"א 1841-03-22 קהתי נ' דמרי תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופט רמי אמיר
תובעת		סיגלית קהתי ע"י ב"כ עו"ד עמי גרינבאום
נגד
נתבע		עו"ד ציון דמרי

החלטה

1. ושוב נדרשים אנו לשאלת הסמכות העניינית בתביעות אזרחיות, בסוגיה שאינה כה מורכבת ולא צריכה הייתה לעורר כל התדיינות ומחלוקת.

2. התובעת הגישה תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין ולפיצויים בגין הפרתו. התובעת היא המוכרת לפי ההסכם, והנתבע הוא הקונה בנאמנות עבור אחרים.

לטענת התובעת, הנתבע לא שילם את מלוא התמורה ולא שילם חובות מיסים והיטלים שהתחייב לשאת בהם, ובכך הפר את ההסכם. בעקבות זאת ביקשה התובעת מספר סעדים. אלא שחלקיו השונים של כתב התביעה אינם שומרים על אחידות בעניין זה.

בסעיף 5 שבחלק השני לתביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע לשלם פיצויים מוסכמים בשני ראשים נפרדים בסך 580,000 ₪ ו-1,740,000 ₪, ועוד 200,000 ₪ פיצויים בשל פגיעה בעיסוקה של התובעת. פיצויים אלו מסתכמים לכדי 2,520,000 ₪.

בסעיף 21 שבחלק השלישי לתביעה, לעומת זאת, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה את שלושת סכומי הפיצויים האמורים לעיל, ובנוסף לכך לשלם לה גם 36,152 ₪ שעוקלו מחשבונותיה, וכן "לשלם את כל החובות ו/או המיסים ו/או ההיטלים ולגרום להסרת כלל העיקולים כנגד התובעת" ללא כל פירוט מספרי.

ואולם אם לא די בפער זה, הרי שבחלק הראשון של התביעה צמצמה התובעת את סכום התביעה והעמידה אותו "לצרכי אגרה" על סך 2 מיליון ₪ בלבד.

את סוג התביעה הגדירה התובעת בחלק הראשון לתביעתה כ"אכיפת הסכם, פיצויים על הפרת הסכם".

3. הנתבע הגיש הגנה, והקדים וטען בה לחוסר סמכות עניינית, כיוון שכל הסעדים שהתבקשו בתביעה הם סעדים כספיים, והתובעת הגבילה אותם לסך של 2 מיליון ₪ בלבד, סכום הנמוך מתקרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

עוד טען הנתבע להעדר יריבות ועילה, שכן הוא חתם על ההסכם רק כעו"ד בנאמנות עבור מרשיו. הנתבע פירט בהגנתו את שמות אותם לקוחות, שהם לדידו רוכשי המקרקעין והצדדים הנכונים לעסקה, וממילא הצדדים הרלבנטיים לכל טענות ותביעות.

הנתבע התייחס בהגנתו, כמובן, גם לגוף התביעה והכחיש את טענות ההפרה שנטענו נגדו. אליבא דידו, כל כספי התמורה, המיסים, ההיטלים והחיובים שולמו, והעיקול שהוטל בטעות בוטל, כשהכול בידיעתה של התובעת.

במקביל לכתב ההגנה הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף מאותם טעמים של העדר סמכות והעדר יריבות, כפי שפורטו בכתב ההגנה.

4. התובעת השיבה לבקשה לסילוק על הסף באומרה, כי מלכתחילה הייתה לבית משפט זה סמכות עניינית משום שדרשה בתביעה את אכיפת ההסכם; אך לאור שינויים עובדתיים וביטול העיקולים אין עוד צורך בסעד האכיפה. לכן נותר לברר רק את הסעדים הכספיים, ואלו אמנם בסמכות בית משפט השלום. כיוון שכך ביקשה התובעת להעביר את תביעתה לבית משפט השלום במחוז מרכז.

אגב תשובה זו ובמסגרתה ביקשה התובעת לאפשר לה לתקן את כתב התביעה לצורך הוספת לקוחותיו של הנתבע המקורי כנתבעים ביחד ולחוד, תוך הותרת הנתבע המקורי כ"נתבע פורמלי" בלבד.

5. בהחלטה מיום 31.5.22 הוריתי לתובעת להבהיר האם היא עודנה מבקשת סעד נגד הנתבע הקיים. כתבתי, כי ככל שאין עוד בקשת סעד נגד הנתבע (והוא הנתבע היחיד), יש למחוק את התביעה תוך חיוב בהוצאות כשניתן להחזיר אגרה, והתובעת תוכל להגיש תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך נגד הנתבעים אותם היא מבקשת להוסיף. מצד שני, אם התובעת עודנה מבקשת סעד נגד הנתבע או שהיא סבורה שהוא בעל דין דרוש, אזי יש להעביר את התביעה לבית משפט השלום כמות שהיא, תוך חיוב בהוצאות וללא החזר אגרה, ושם תוכל התובעת לבקש כל בקשות תיקון או בקשות אחרות.

סברתי שהחלטה זו תוביל לפתרון חסכוני ויעיל, של מחיקת התביעה נגד הנתבע בטרם ניהול משפט עימו, והגשת תביעה חדשה נגד נתבעים אחרים בבית משפט השלום. אך הדבר לא התאפשר לנוכח עמדת התובעת כמובהר להלן.

6. בהמשך לאותה החלטה, השיבה התובעת כי התביעה הוגשה מלכתחילה בסמכות, כיוון שבמועד הגשתה היה סעד האכיפה "שריר וקיים" בשל הפרת ההסכם ע"י הנתבע נוכח אי תשלום המיסים וההיטלים, כשאלו שולמו רק לאחר הגשת התביעה. לטענת התובעת, השתת הוצאות לטובת הנתבע תהא בגדר "הענקת פרס" שהנתבע אינו ראוי לו.

אשר למחיקת הנתבע, ובכך מחיקת התביעה הנוכחית כולה, השיבה התובעת, כי היא מבקשת להותיר את הנתבע כצד לתביעה, בהיותו בעל דין דרוש בתביעה המתוקנת נגד לקוחותיו.

7. שקלתי בדברים.

עמדתי היא, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום, ולא לבית המשפט המחוזי. כך היה גם מלכתחילה וכך גם כעת. הסעד המתאים לכך איננו סילוק על הסף אלא העברה לבית משפט השלום לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("החוק"). אין להידרש בשלב זה לבקשת תיקון שהוגשה שלא-כדין אגב תשובה לבקשת הסילוק על הסף. ואין להקל על התובעת בקיצורי דרך דיוניים שלא בהסכמה, במיוחד כאשר היא עומדת על טענות לא נכונות.

8. הבה נעמיד דברים על מכונם.

חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט הדיוניים, קרי בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, קבועה בחוק, כשהחלוקה היא לפי הסעדים המבוקשים בתביעה. מבחן הסעד הוא המבחן העיקרי שלפיו נקבעת הסמכות העניינית בשיטתנו המשפטית.

סעיף 51 לחוק קובע, כי בית משפט השלום ידון בתביעות אזרחיות, למעט תביעות הנוגעות למקרקעין, שסכומן או שווין לא עולה על 2.5 מיליון ₪, וכן בתביעות בדבר חזקה, שימוש או חלוקה במקרקעין. וסעיף 40 לחוק קובע את סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

לשון אחר, בית המשפט המחוזי ידון מכוח סמכותו השיורית בתביעות אזרחיות שאינן במקרקעין וסכומן או שווין עולה על 2.5 מיליון ₪ או שאינן ניתנות להערכה כספית, וכן בתביעות במקרקעין שאינן חזקה, שימוש או חלוקה, כגון תביעות בענייני בעלות.

והמשמעות המתודית היא, שכאשר בוחנים את הסמכות העניינית ביחס לתביעה נתונה יש להקדים ולסווג את הסעדים המבוקשים, האם אלו סעדים שבמקרקעין או שאינם במקרקעין, ואז להחיל את הנורמה המתאימה בהתאם לכך.

עוד אציין, כי עניין הסמכות העניינית הוא עניין קוגנטי. לכן, אף שלעמדות הצדדים ישנה חשיבות לצורך בחינת הדברים, על בית המשפט לבחון את העניין באופן עצמאי. הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לו סמכות. ומקום שתובענה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט אליו הוגשה, עליו להעבירה לבית המשפט המוסמך.

9. התובעת טענה כאמור, שהסמכות הייתה נתונה לבית המשפט המחוזי מלכתחילה בשל סעד האכיפה, אלא שכעת הדבר ירד מהפרק, ולכן היא מסכימה שכעת נתונה הסמכות העניינית לבית משפט השלום ולשם יש להעבירה.

בכך נתפסה התובעת לכלל טעות כפולה, כפי שיובהר להלן.

10. ראשית, מה שקובע לעניין הסמכות איננו המצב הנכון דהיום, במהלך המשפט, אלא מה שהיה המצב הנכון בעת הגשת התביעה.

הסמכות העניינית נקנית בעת הגשת התביעה, ואין כל רלבנטיות לשינויים עובדתיים שהתרחשו לאחר הגשתה. כך, אף אם שינויים אלו במציאות מייתרים חלק מסעדי התביעה, באופן שאילו כך הייתה מוגשת התביעה מלכתחילה במתכונת מצומצמת יותר, אזי לא הייתה בסמכות בית המשפט אליו הוגשה. יתרה מכך, גם אילו היה מדובר בעובדות שיכולות להביא להגדלת התביעה, ולהוצאתה בשל כך מסמכות בית משפט שלום לבית משפט מחוזי – וזהו החריג היחידי לכלל של קביעת הסמכות בעת הגשת התביעה – לא היה בכך דבר כל עוד לא התבקש ולא הותר תיקון התביעה.

אך מעבר לעניין זה, וכפי שאבהיר להלן – בענייננו ממילא לא הייתה התביעה בסמכות בית משפט זה אף בעת הגשתה.

11. ומכאן לעיקר, והיא שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה כפי שהוגשה.

כפי שציינתי לעיל, כאשר בוחנים את שאלת הסמכות לדון בתביעה, צריך להקדים ולסווג את הסעדים המבוקשים בה. האם מדובר בתביעה ובסעד שבמקרקעין? או שמא לא כך הוא, ומדובר בתביעה ובסעד שאינם במקרקעין?

לדיבור הזה "תביעה במקרקעין" או "סעד במקרקעין" ניתנה פרשנות מורכבת במעט בפסיקה. הכוונה היא לתביעה לקבלת זכות לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בעקבות זאת התפתחה פסיקה שמבחינה בין זכויות לפי החוק, לבין זכויות חוזיות ואחרות, אף אם הן מתייחסות למקרקעין. מה שקובע לעניין זה הוא מה שמבוקש בתביעה; ובחידוד נוסף, בגבולות של מה שניתן לבקש לפי הנטען בתביעה. לעניין זה ראו: רע"א 4890/15 אלוש נ. עיריית טבריה (31.12.15).

הסוגיה האמורה מעוררת לעיתים קשיים פרשניים. אלא שבענייננו כל הקושי הזה כלל אינו מתעורר. בענייננו, לא התבקשה בתביעה כל זכות שהיא במקרקעין או בקשר למקרקעין: לא זכות לפי חוק המקרקעין, ולא זכות אחרת שאינה לפי החוק. כל שהתבקש בתביעה הם סעדים כספיים, הא ותו לא.

12. גם אם נתעלם מהשוני בין חלקיה השונים של התביעה, וגם אם נתייחס לנוסח המרחיב ביותר שלה כנוסח הקובע לעניין זה, ואינני מביע עמדה שכך הוא – אזי איננו חורגים מתביעה כספית גרידא.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבע לשלם לה סכומים כאלה ואחרים של פיצויים; והתובעת ביקשה לחייב את הנתבע לשלם לגורמים שלישיים חובות מיסים וכיוצא בזה. אך הכול הוא כסף, ורק כסף.

13. התובעת כינתה את סוג התביעה שלה כ"אכיפת הסכם" וכ"פיצויים על הפרת הסכם". אך כותרת זו כשלעצמה אינה משנה את תוכן וסוג הסעדים המבוקשים. נבחן את הדברים בהתייחס ל"סעדי האכיפה", שהרי לגבי סעדי הפיצויים אין חולק שאינם בגדר תביעה במקרקעין.

אכן, ההסכם נושא התביעה הוא הסכם מכר מקרקעין. לכן, אילו הייתה התובעת הקונה, והיא הייתה מבקשת "אכיפה" – משמעות הסעד המבוקש הייתה לקבל את זכות הבעלות, וזו היא אמנם תביעה במקרקעין. כך בדומה, גם כמוכרת, אילו תבעה התובעת "ביטול" – הרי שהייתה מבקשת את השבת הבעלות או להצהיר על בעלותה, והייתה זו תביעה במקרקעין.

אך כאשר התובעת היא המוכרת, והיא ביקשה "אכיפה" – מה היא יכלה לבקש אופרטיבית במסגרת זו? היא יכלה לבקש את מה שהייתה זכאית לו מהקונה לפי ההסכם, ואשר הקונה לא ביצע ולא קיים. בענייננו טענה התובעת, שהקונה לא שילם את מלוא תשלומי התמורה ולא שילם חובות ומיסים לצדדים שלישיים (הרשויות). כלומר, זה כל שיכלה לבקש בתביעת האכיפה. אלא שהתובעת אפילו לא תבעה במסגרת סעדי האכיפה את יתרת התמורה, אלא רק את חיובו של הנתבע לשלם מיסים לרשויות.

בין כך ובין כך, הרי זהו סעד כספי טהור, ולא תביעת זכות במקרקעין – למרות הכותרת "אכיפה", ואולי יותר נכון דווקא כמתחייב מכותרת זו, בשים לב לזכות לה זכאית התובעת כמוכרת ואותה היא זכאית לאכוף.

14. התובעת תבעה ,אפוא, מספר סעדים כספיים, חלקם כסעדי אכיפה, וחלקם כסעדי פיצויים.

וכיצד נקבעת הסמכות העניינית בתביעה כזו שאינה תביעה שבמקרקעין? סוכמים את סכומי הסעדים הכספיים, ובוחנים אם הסך המצטבר עולה או אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, שהוא תקרת הסכום של סמכות בית משפט השלום בתביעות שאינן במקרקעין.

אילו בכך הייתה מתמצה מלאכתנו היינו מגלים כי הסכום המצטבר של הסעדים המבוקשים עובר את תקרת הסמכות של בית משפט השלום.

אלא שכאן באה התובעת מלכתחילה והגבילה את תביעתה "לצרכי אגרה" לסך 2 מיליון ₪ בלבד. וסכום זה נמוך, כידוע, מתקרת סמכותו של בית משפט השלום.

בהקשר אחרון זה ראוי להבהיר, כי האמירה "לצרכי אגרה" היא אמירה מטעה במובן מסוים. שיקול האגרה הוא אולי הטעם שבגינו החליטה התובעת לצמצם את התביעה. ואולם התוצאה שלו איננה רק במישור האגרה. הסעד האופרטיבי בתביעה מוגבל לאותו סכום. התובעת לא תוכל לקבל יותר מסכום זה, שבגינו ורק בגינו שילמה אגרה, גם אם תוכיח זכות לסכום גבוה יותר. ומה שקובע את הסמכות בסופו של דבר הוא הסעד האופרטיבי המבוקש אשר ניתן לקבלו בתביעה, ולא הסעד שניתן היה לקבלו אלמלא הייתה הגבלה כזו מטעמה של התובעת.

15. מן המקובץ עולה, שמלכתחילה הייתה התביעה שבתיק זה תביעה כספית המוגבלת לסך של 2 מיליון ₪, תביעה הנתונה לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום. כך היה מלכתחילה, וכך גם עכשיו.

כיוון שכך, ראוי הוא להעביר את התיק לבית משפט השלום לפי סעיף 79 לחוק.

16. אילו הייתה התובעת מבקשת למחוק את הנתבע ולהחליפו באחרים, הייתי סבור שיש למחוק את התביעה כאן ולא להעבירה, כשהוצאות הנתבע מצומצמות בשל סיום המשפט בעניינו ללא דיון, ותוך שהתובעת תוכל להגיש לבית המשפט המוסמך את התביעה נגד נתבעיה החדשים.

אך משעמדה התובעת על הותרת הנתבע – אינני רואה למחוק את התביעה, אלא להעביר אותה כמות שהיא לבית המשפט המוסמך. שם תוכל התובעת לבקש כל בקשות תיקון ואחרות. שם יוכל גם הנתבע לשוב ולבקש את מחיקתו, בין כמי שאין עוד בקשה לסעד נגדו לפי בקשת התיקון הנחזית, ובין כמי שאינו בעל דין דרוש גם לאחר תיקון כזה. אין בדברים אלו להביע כל עמדה לעניין התיקון המבוקש ולעניין המחיקה המבוקשת. בית המשפט הנעבר יחליט בכל בקשות שיוגשו לפניו לפי הבנתו.

17. התוצאה הסופית היא, שבהיעדר סמכות עניינית לדון בתובענה – אני מורה מכוח סעיף 79 לחוק על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום ברחובות, שהוא בית משפט השלום במחוז מרכז הקרוב ביותר למקום מגורי הנתבע.

18. לנוכח קבלת עמדתו של הנתבע, כי התביעה הוגשה לבית המשפט שאינו מוסמך עניינית, והעברת התביעה בהתאם לכך, תישא התובעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבע בעניין זה ללא תלות בתוצאות המשפט בסך כולל של 5,000 ₪. התשלום תוך 30 יום מהיום לידי הנתבע.

המזכירות תעביר את תיק הנייר לבית משפט השלום ברחובות.

ניתנה היום, ז' תמוז תשפ"ב, 06 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8