טוען...

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"ו 18617-04-22 ל' נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חיפה ואח'

בפני

כבוד השופטת אספרנצה אלון

המערער

ל'

באמצעות עו"ד מורן נירשברג- דרורי

מטעם הסנגוריה הציבורית

נגד

המשיבים

1. הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חיפה

2. מרכז בריאות הנפש -מעלה הכרמל

3. מדינת ישראל

4. מרכז פורום יושבי ראש ועדות פסיכיאטריות

ע"י פרקליטות מחוז חיפה (פלילי)

פסק דין

  1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: "הוועדה הפסיכיאטרית") שהתכנסה ביום 24.02.2022 בבית החולים טירת הכרמל (להלן: "בית החולים הפסיכיאטרי"), אשר בגדרה נדחתה בקשת המערער לשחררו מצו לטיפול מרפאתי כפוי, וזאת מכוח סעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: החוק).

תמצית העובדות הרלוונטיות:

  1. המערער בן 32, רווק, עובד בבניית פרגולות ומדריך בחדר כושר, אובחן כלוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית, ומוכר למערך הפסיכיאטרי מאשפוזים קודמים כולל בכפייה.

  1. ביום 27.05.2018 הוגש כנגד המערער כתב אישום (ת"פ 55731-05-18) בגין חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פגיעה במזיד ברכב או בחלק ממנו ואיומים, עבירות לפי סעיפים 333 ו- 335(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן סעיפים 413ה ו-192 לחוק העונשין.

  1. כמפורט בכתב האישום, ביום 07.05.2018 הגיע המערער לבית הוריו, אביו של המערער אשר חשש כי בנו המערער יהפוך אלים ויפגע במישהו וזאת כי החל המערער להתנהג מוזר, עצבני וצועק כל הזמן וחשש כי חלה התדרדרות במצבו הנפשי, התקשר למשטרה וביקש את סיועה על מנת להביא את בנו למקום שבו יקבל טיפול רפואי. בעקבות זאת, התחיל המערער לתת לאביו המתלונן אגרופים בפנים, בבטן ובגוף ולבעוט בו והפיל אותו על הרצפה. אביו נפל על המרפק וכתוצאה מכך שבר אותו. המערער המשיך לתקוף את אביו המתלונן כשהוא שרוע על הרצפה. לאחר מכן זרק אבנים על רכבו של אביו ושבר את השמשה האחורית של הרכב ושמשה צדדית שמאלית אחורית.

  1. בחוות הדעת מיום 28.05.2018 שהוגשה בעניינו של המערער על ידי ד"ר פרקש הרמן ממרכז לבריאות הנפש שער מנשה, נקבע כי המערער היה שרוי במצב פסיכוטי פעיל בעת ביצוע העבירות, לא ידע להבדיל בין טוב לרע ואינו כשיר לעמוד לדין והומלץ על אשפוזו.

  1. על בסיס חוות הדעת האמורה הורה בית המשפט המחוזי ביום 31.05.2018 על הפסקת ההליכים הפליליים כנגד המערער ומתן צו אשפוז לתקופה מקסימלית של 14 שנים בהתאם לסעיף 15(א) לחוק וסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

  1. ביום 13.04.2020 הומר צו האשפוז הכפוי שהוטל על המערער לצו מרפאתי כפוי.

  1. ביום 24.02.2022 התקיים דיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של המערער. הוועדה קבעה כי מסוכנות המערער לעצמו ולאחרים הינה ברמה נמוכה, עם זאת הוחלט בכל זאת שלא לשחרר את המערער מטיפול מרפאתי כפוי.

  1. נימוקיה של הוועדה היו כדלקמן:

"מטופל שבעברו שני אשפוזים פסיכיאטרים צפופים וקרובים זה לזה. מבקש להשתחרר מצו טמ"כ כשעיקר תלונתו היא העלות לצורך הגעה למרפאה ביקנעם. סוג הטיפול לו הוא זקוק מצריך ניטור והשגחה צמודים וגם אם יבוטל הצו עדיין יזדקק להגיע למרפאה לטיפול, באותה עלות. תוקף הצו 14 שנה מאז מאי 2018 הפגיעה בקורבן אביו הייתה חמורה. לפנינו מכתב בו האב מתאר מערכת תומכת מצד בנו, האב כרגע זקוק לעזרה במצבו הגופני. עם כל ההערכה לדרך שעשה המטפל מאז אשפוזו עדיין הוא בסיכון לחזרתה של המחלה ברגע בו יופסק הטיפול, התרשמנו כי המטופל לא מתכוון להוציא כספים על הגעה למרפאה. בנוסף נדגיש שלא התקבלה עמדת הפרקליטות בפני הוועדה ויש לדאוג לכך לקראת הוועדה נוספת תובא העמדה לפנינו. בשלב זה אנו מאריכים את צו הטמ"כ ל-6 חודשים נוספים."

  1. על החלטה זו של הוועדה הוגש הערעור שלפניי.

תמצית טענות

תמצית טענות המערער:

  1. לטענת ב"כ המערער, שגתה הוועדה עת דחתה את בקשתו לשחררו מצו הטיפול המרפאתי הכפוי, וזאת בהיעדר הצדקה רפואית, חוקית ומעשית להמשך הצו.

  1. האירוע מושא כתב האישום הינו מיום 27.05.2018, ומאז כפי שעולה מעדות הרופא המטפל עבר המערער כברת דרך ארוכה ומצבו השתפר מאוד. המערער נמצא תקופה ארוכה ברימיסיה, משתף פעולה, נוטל טיפול תרופתי מלא, התנהלותו תקינה, מנהל אורח חיים נורמטיבי. אין כל אינדיקציה למסוכנות כלשהי מצד המערער והוועדה עצמה קבעה שמסוכנותו נמוכה. גורמים רפואיים פסיכיאטריים המטפלים במערער ממליצים לשחררו מאותו צו טיפול מרפאתי כפוי, וזאת בשל הרימיסיה הממושכת והצלחת תכנית הטיפול. היחסים עם הוריו ובפרט עם האב הינם תקינים. המערער מסייע לאביו, מאחר והוא לא במצב גופני טוב והוא מרוצה ממצבו הנפשי של המערער. במשך 4 השנים מאז מתן צו האשפוז, המערער לא היה מעורב באף אירוע חריג.

  1. החלטת הוועדה להשאיר את צו הטיפול המרפאתי הכפוי על כנו אינה מידתית, אינה סבירה, ואינה מביאה בחשבון את מכלול השיקולים המפורטים לעיל.

תמצית טענות המשיבים:

  1. דין הערעור להידחות, ויש להשאיר את צו הטיפול המרפאתי הכפוי על כנו.

  1. בהינתן דבריו של המערער בפני הוועדה, ובהיעדר פיקוח כלל, המערער עלול להפסיק את הטיפול, שכן הביע בפני חברי הוועדה את הנטל הכלכלי שהצו גורם לו. הטיפול התרופתי אותו נוטל המערער טוב ומועיל לו, במיוחד לאור העובדה שהמערער מטפל באביו אותו תקף בעבר. בהיעדר הצו, המערער עלול להפסיק את הטיפול אותו נוטל.

  1. החלטת הוועדה הינה סבירה, מנומקת ומתבקשת בנסיבות המקרה שלפנינו. משלא נפלה כל טעות בהחלטת הוועדה ובנימוקיה אין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור.

דיון והכרעה:

  1. לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, מצאתי, לאחר התלבטות, כי לא אוכל להיעתר לערעור.

  1. כידוע, "בערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, ערכאת הערעור בודקת את תקינות ההליך, כפי שהוא נוהל, בפני הוועדה, וכן את סבירותה של החלטת הוועדה. הדיון בוועדה ייחשב כתקין אם הוא תואם את הוראות החוק והתקנות, נערך בהקפדה הנדרשת תוך בחינה נאותה של הנתונים, בשמירה על כללי הצדק הטבעי, ותוך שאופשר לחולה ולבא כוחו לפרוש בפני הוועדה את טענותיהם, כהלכה. סבירות ההחלטה נבחנת על פי התאמתה לתמונת המצב הכוללת לגבי החולה, עברו, רקעו, טיב מחלתו, אשפוזיו בעבר והאירועים בהם היה מעורב, הפרשה הנוכחית, ואפשרויות שיקומו, ובהתחשב בהערכה, על הצפוי לקרות עמו, אם ולאחר השחרור..." (עיינו ע"ו (מחוזי חיפה) 15840-07-20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (נבו 05.08.2020).

  1. מילים אחרות, אינני נדרשת להחליט במקום הוועדה ואינני יכולה להחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתי. לא מן הנמנע כי יכול שאני באופן אישי הייתי מחליטה אחרת אך כאמור, עליי לבחון האם החלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות.

  1. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לפניי, מצאתי כי החלטת הוועדה לעת שנתנה, מצויה היא במתחם הסבירות, בשים לב זמן הכולל שעבר בעניינו של המערער הינו כרבע ממשך התקופה הכוללת (כ-4 שנים מתוך 14 שנים), וכאמור רק בשנתיים האחרונות נמצא המערער בצו מרפאתי כפוי. אשר על כן ונוכח חומרת העבירות שביצע המערער, ההחלטה להשאיר את הצו המרפאתי הכפוי לאורך תקופה נוספת, אינה חריגה ו/או משוללת כל הצדקה. כמו כן, ומבלי להפחית במשקל או בהכבדה, הרי שיש לזכור שבעניינו של המערער אין מדובר עוד על צו אשפוז כפוי, אלא על צו מרפאתי כפוי.

  1. אציין כי טענותיו של המערער נסמכות על פני תשתית עובדתית לא מועטה, הפועלת לטובתו. מהחומר הרפואי שהוגש נלמד כי המערער מגיע לבדיקות רפואיות באופן סדיר, משתף פעולה בטיפול, עובד ומתפרנס בעצמו בשתי עבודות, נמצא ברמיסיה (הפוגה) טיפולית, הוריו דיווחו כי הוא מקפיד על קבלת טיפול תרופתי, היחסים עם אביו אותו תקף בעבר ובגין תקיפה זו הוצא למערער צו האשפוז, הינם תקינים, האב ציין כי הוא עוזר בבית והוא מרוצה ממצבו. בנוסף, מסוכנותו של המערער כלפי עצמו וכלפי אחרים הינה נמוכה. המערער הביע צער על מעשיו, תוך הבנה כי הינו חולה וזקוק לטיפול. המלצת המרפאה הפסיכיאטרית בה מטופל המערער הייתה לשחררו מהצו, עם זאת צוין כי הוא זקוק להמשך טיפול ומעקב במסגרת המרפאה.

  1. בנוסף לכל האמור, הרי שהמערער בכבודו ובעצמו הביע בפניי כי "[...] כשנכנסתי לשער מנשה בפעם האחרונה הייתי שם שנה ו-11 חודשים, זה בכלל לא נעים לי להיות שם. ברור שאני אקח את הטיפול, אני לוקח אותו ואני בחוץ, לא מסתבך ולא עצבני ולא רב ולכן אין סיבה שאפסיק אותו גם". אני נותנת אמון במערער ובדבריו.

  1. מנגד, העבירות בגינן הוצא צו האשפוז הכפוי אינן קלות כלל, ומשך הזמן שחלף מאז הינו כ-4 שנים בלבד מתוך תקופה כוללת של 14 שנים ורק בשנתיים האחרונות הומר צו האשפוז הכפוי לצו מרפאתי כפוי (13.04.2020). הוועדה סברה כי המערער עדיין מצוי בסיכון לחזרתה של המחלה באם יופסק הטיפול, כאשר המערער הביע תלונתו על הקושי בהוצאה הכספית הנדרשת ממנו על מנת להגיע לטיפול המרפאתי לצורך טיפול ומעקב. משכך סברה הוועדה כי בהיעדר צו תקף המערער יכול ולא יתמיד בטיפול באופן עצמאי.

  1. על אף סבירותה של ההחלטה במועד הנוכחי בה ניתנה, ברצוני לציין כי ההחלטה עודנה חסרה בשל העובדה שאין בה התייחסות קונקרטית למסוכנותו העצמית ולאחרים מצדו של המערער, אשר נמצאה על ידי חברי הוועדה כנמוכה. כידוע מרכיב המסוכנות הינו מרכיב משמעותי ועיקרי בכל הנוגע לחוק וההגבלות הניתנות מכוחו ביחס לחולי ומתמודדי נפש.

  1. כמו כן, מן הראוי כי עמדת הפרקליטות תעמוד בפני הוועדה טרם ניהול הדיון בעניינם של חולי ומתמודדי נפש, ובעניינו של המערער בפרט. מצאתי לנכון לציין עניין זה, שכן מהמסמכים עולה שעמדת הפרקליטות הייתה חסרה גם בדיון מושא הערעור בעניינו של המערער, וגם בדיון קודם שנערך בעניינו של המערער ביום 25.10.2021.

  1. סבורני כי לעתיד לבוא ככל שמצבו והתנהגותו של המערער יישארו כפי שהם ובוודאי שלא ישתנו לרעה, הרי משתתכנס וועדה פסיכיאטרית עתידית, בעניינו של המערער, הנימוקים מושא החלטת הוועדה דהיום, לא יעמדו חוסן לאורך זמן רב, וסבירות ההחלטה תדעך ותישחק ככל שיחלוף הזמן. צודקת באת כוחו של המערער כי 14 השנים שנקבעו בעניינו של המערער אין משמעותן "מאסר עולם" למשך אותה תקופה, וכי הצו אינו חייב להמשיך ולהיות בתוקפו לכל אורך התקופה שנקבעה. מעבר לכך, הרי שיש מקום לתת אמון במערער, ולעודדו להמשיך בנתיב בו הוא הולך, לקראת חיים נטולי הגבלות, לרבות צווי פיקוח כאלה או אחרים. המערער הצהיר כי הוא עתיד להמשיך את הטיפול התרופתי אותו הוא נוטל ומבצע, וגם הוריו מעידים זאת עליו. להצהרת המערער אשר נתמכת בתימוכין, יש מקום, יש משקל, ומן הראוי שהצהרה זו תקבל ביטוי חיובי גם בהחלטה עתידית שתינתן בעניינו. ככל שחולף הזמן, יש לעודד טיפול במערער בדרך וולונטרית, אשר אין בה כל מימד של כפייה, אף אם היא פגיעה יחסית מצומצמת בחירותו.

  1. אשוב ואדגיש את מושכלות היסוד: "אין לפגוע בחירותו של חולה נפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש באשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפייה" [ההדגשה אינה במקור - א.א.] (ראו רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1) 697).

סוף דבר:

  1. מהנימוקים שפורטו לעיל ובעיקר בשים לב למימד הזמן בעניינו של המערער, דין הערעור להידחות.

  1. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

  1. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

התיק שנמסר לי על ידי המשיבה מופקד במזכירות ויושב למשיבה.

ניתן היום, ג' אייר תשפ"ב, 04 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

6 מתוך 6