ביהמ"ש לענייני משפחה נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: פס"ד העוסק בתביעה לפינוי (תמ"ש 18714-09-19)

בית משפט לענייני משפחה בנצרת
תמ"ש 18714-09-19 א. נ' ג.

בפני	כבוד השופט מחמוד שדאפנה
התובע:		א. א.
ע"י ב"כ עוה"ד צלאח כריים נגד
הנתבע:		ע. ג.
ע"י ב"כ עוה"ד מוחמד אבראהים ואח'

פסק דין

ההליך:

1. לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע שהינו דודו (אחיה של אמו), בה עתר לסילוק ידו מהמקרקעין הידועים כגוש *** חלקה *** בשכונת *** מאדמות ***. התובע והנתבע מתגוררים בבניין הממוקם על המגרש ***(להלן: "הבניין" ו/או "המקרקעין").

טענות הצדדים:

טענות התובע:

2. התובע טוען, כי הבעלות במקרקעין הינה של מר א. ע. ג. שהינו סבו של התובע ואביו של הנתבע (להלן: "האב" ו/או "הסב"). הסב הינו הבעלים של 1089 מ"ר במקרקעין. התובע מציין, כי חלקים אלו הגיעו אליו בירושה מאביו המנוח ע. מ. ע. ג. המנוח ע. קיבל את הזכויות מיורשי המנוח א. א. א. ס. יש לציין ולהדגיש כי זכויות אלו לא עברו רישום בטאבו עד היום.

3. התובע מוסיף, כי הסב הקים במהלך שנות 1982- 1983 שני בנייני מגורים צמודים על המגרש *** במקרקעין, כאשר היתר הבנייה הראשון נרשם על שמו הוא, והשני על שם שניים מילדיו, הנתבע וכן בן נוסף בשם ח., כפי שעולה מהיתר הבנייה שצורף לתביעה. התובע טוען, כי הסב הוא זה שבנה את שני הביינים והוא ייעד אותם למגורי שני ילדיו הנ"ל כנהוג במגזר הערבי.

4. התובע טוען, כי בזמן הוצאת ההיתרים לבניינים שנבנו, הנתבע שהה באיטליה שם למד וטרינריה. התובע מוסיף, כי הנתבע שהה באיטליה תקופה ארוכה למשך כ- 15 שנה. התובע טוען בתביעה, כי בשלב יותר מאוחר, ולאחר שהנתבע לא חזר לארץ, הסב העניק את הבניין לבנו ג., אף שהיתר הבניה עבור הדירה הזו הוצא על שמו של הנתבע. התובע טוען, כי הבעלות בדירה הנ"ל עברה לבן ג. והוא התגורר בה יחד עם בני משפחתו מאז שנת 1993 ועד לשנת 2010, כאשר לאחר מכן עבר להתגורר ב-*** ויחידת הדיור שלו נותרה נטושה.

5. התובע מוסיף, כי בעקבות מכתב התראה שקיבל הנתבע מאת עיריית *** מיום 3/9/2010 בה נתבקש לשלם ארנונה, מאחר והדירה רשומה על שמו, שלח הנתבע מכתב מטעמו מיום 9/9/2010 בו הוא מודיע לעירייה, כי בהתאם להסכם מתנה מיום 10/7/1998 שערך עם אחיו ג., הוא העביר לאחיו ג. את כל הזכויות ביחידת הדיור הנ"ל, וכי ג. הוא הבעלים האחראי על יחידת הדיור.

6. התובע מוסיף, כי ביום 10/12/2018 ערך הסב תצהיר בו הוא מצהיר, כי יחידת הדיור הנ"ל עם כל הקשור אליה שייכת והינה בבעלות בנו ג., וכי בנו ג. חופשי להתנהג בו כרצונו וכי אין שום זכות למאן דהוא להפריע לו להשתמש בזכויתיו ביחידת הדיור.

7. התובע טוען, כי ביום 26/1/2019 נערך ונחתם הסכם מתנה ללא תמורה בין דודו ג., אחיו של הנתבע, לבין אמו גב' א.. עוד צויין, כי נחתם גם יפוי כח נוטריוני, ולפי ההסכם, העביר ג. לאחותו את כל זכויותיו ביחידת הדיור הנ"ל. העתק מהסכם המתנה ויפוי הכח צורפו לתביעה. התובע מוסיף, כי ביום 4/3/2019 נערך הסכם מתנה נוסף בין א. הנ"ל לבין בנה התובע, לפיו האם א. העבירה לבנה התובע את כל זכויותייה ביחידת הדיור שקיבלה מאחיה ג..

8. התובע טוען, כי מאז נחתם הסכם המתנה הנ"ל, הוא תפס חזקה ביחידת הדיור והחל לשפץ אותה ולתחזקה ולנהוג בה כמנהג בעלים והדבר לא מצא חן בעיניו של הנתבע. לטענתו, הנתבע החל להפריע לו בכל מיני דברים, וההפרעות החמירו ואף הגיע לידי סכסוך, לרבות הגשת צווים למניעת הטרדה מאיימת בפני בימ"ש זה.

9. עוד מוסיף התובע, כי הנתבע ניצל את העובדה כי אחיו ג., הבעלים הקודם של יחידת הדיור, עבר לגור ב- ***, ומאז שנת 2014 הוא פלש לחלק מיחידת הדיור הנ"ל בקומת העמודים של היחידה והוא התחיל לעשות בה שימוש והפעיל וטרנריה פרטית ללא כל היתר וללא הסכמת הבעלים.

10. לטענת התובע, הנתבע פלש ליחידת הדיור והינו בבחינת מסיג גבול ומשתמש ונוהג בנכס כמנהג בעלים, כאשר נכס זה מצוי בחזקת ובבעלותו. לטענתו, הנתבע מנסה לשנות את הסטטוס קוו ע"י הקמת מעלית בתוך החצר של יחידת הדיור והוא כבר החל בהכנת תשתית למעלית.

11. התובע טוען, הוא זכאי לדרוש את סילוק ידו של הנתבע מיחידת הדיור ולהורות לנתבע להפסיק את השימוש שהוא עושה ביחידת הדיור. התובע עותר לחייב את הנתבע להסיר, לנקות ולסלק מהבניין את הוטרינריה שהוא הקים שם, וכל חפץ אחר מכל מין וסוג. התובע גם עותר לפיצול סעדים על מנת שיוכל לתבוע מאת הנתבע את הנזקים שגרם הנתבע מפלישתו לבניין, לרבות תביעה לדמי שימוש ראויים.

טענות הנתבע:

12. הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה על הסף בהיותה תביעה טרדנית וקנטרנית ו/או אינה מראה עילה ו/או מוגשת בחוסר ניקיון כפיים ו/או מהווה שימוש קלאסי לשימוש לרעה בהליכי בית משפט.

13. הנתבע אינו מכחיש את הבעלות הנטענת של הסב, אולם טוען , כי יחידת הדיור עברה אליו ויוחדה לו במקרקעין בעת שהוצא היתר בנייה על שמו ועל שם אחיו ח., שהוא בניין מפוצל לשני בניינים צמודים, המזרחי והמערבי. הנתבע טוען, כי שני הבניינים יועדו לו ולאחיו ח. כך שהאח ח. יהיה הבעלים של הבניין המזרחי והוא יהיה הבעלים של הבניין המערבי. לטענתו בעלותו על הבניין הייתה מובנת ומוסכמת בקרב כל בני המשפחה.

14. לטענתו, מהסכם המתנה שנערך בשנת 1998 בינו לבין אחיו ג. עולה, כי הוא העביר לידי אחיו במתנה מטוב ליבו את זכויותיו ביחידת המגורים ששטחה 156 מ"ר בלבד מאותו בניין נשוא התביעה. לטענתו, אותה העברה בוצעה על בסיס בעלותו של הנתבע על הדירה ששטחה 156 מ"ר. לטענתו, האח ג. קיבל ממנו שטח של 156 מ"ר בלבד. זאת ועוד טוען הנתבע, כי הוא זה שרשום ברשויות ובמוסדות כבעלים של הבניין לרבות כל היחידות בו.

15. עוד טוען הנתבע, כי במרוצת השנים, האח ג. נטש את הדירה שקיבל במתנה ממנו ועבר להגורר ב- ***, כשהוא הורס את הדירה על תכולתה ומוציא את החלונות ושובר אותם ומשאיר אותם לכניסת ויציאת היונים. לטענתו, האח ג. הצהיר, כי הוא העביר את השטח שקיבל לידי אביו הסב וכי העברה זו אף מוכיחה כי הסב לא היה הבעלים, אלא הבן ג.. כמו כן מדגיש הנתבע, כי ההעברה שעשה לטובת אחיו ג. הינה בשטח של 156 מ"ר כפי שמופיע בהיתר הבנייה.

16. הנתבע מכחיש את הטענה, כי שני הבניינים נבנו ע"י הסב לבד וללא כל עזרה מצדו. הנתבע טוען, כי שני הבניינים נבנו בעזרת בניו של הסב וכן בעזרתו. הנתבע מציין, כי התובע עוד לא נולד כאשר הוא נרתם ועזר לבני משפחתו, לרבות בהענקת הבית בשטח של 156 לטובת אחיו ג. על מנת שתהיה לא קורת גג.

17. הנתבע מציין, כי הוא למד באיטליה לקראת תעודת רופא וטרינר החל משנת 1980 ועד לשנת 1986 וכי גם לאחר מכן הוא היה נוסע לאיטליה לשם עבודה ולקבלת תארים נוספים מתקדמים לרבות לדוקטורט. הנתבע מוסיף, כי לאורך כל השנים הוא היה חוזר לארץ באופן תדיר ובחזרתו היה מתגורר בחדר שהיום מוקצה לוטרנריה באותו בניין שבבעלותו.

18. הנתבע מדגיש, כי אפשר לאחיו ג. להתגורר ביחידת הדיור שהייתה שייכת לו ואך ורק ביחידת הדיור בקומה הראשונה ששטחה 156 מ"ר בלבד. עוד מוסיף הנתבע, כי כעבור זמן נחתם הסכם מתנה בינו לבין אחיו ג. להעברת דירת המגורים הנ"ל ששטחה 156 מ"ר לטובת אחיו ג.. הנתבע חוזר ומדגיש כי ההעברה שהייתה מתייחסת אך ורק לדירת המגורים בקומה הראשונה ששטחה 156 מ"ר בלבד, בזמן שיתרת הבניין נותרה בבעלותו. הנתבע מכחיש את טענת התובע, כי הסב ייחד את את קומת העמודים והמרפאה לטובת בנו ג..

19. הנתבע אינו מכחיש קבלת מכתב התראה לתשלום חוב מאת עיריית *** וגם אינו מכחיש את המכתב ששלח לעירייה, אולם טוען, כי במסגרת המכתב ששלח לעירייה הוא הסביר כי ההעברה הייתה לגבי שטח של 156 מ"ר בלבד ועל כן אינו חייב בתשלום הארנונה עבור אותו שטח של הבית ואשר לגביו קיבל דרשית תשלום חוב.

20. הנתבע חוזר ומדגיש, כי ההעברה שנעשתה לטובת אחיו ג. מתייחסת אך ורק לשטח של 156 מ"ר. הנתבע טוען, כי הסתמך על בעלותו בבניין והתנהג מאז שנת 1981 כבעלים לכל דבר ועניין וזאת תוך הסכמת כל הצדדים והוא אף ערך שינוים בבניין. הנתבע מוסיף, כי הקים יחידת דיור נוספת בבניין בהתאם להיתר שהונפק על שמו והתגורר ביחידת דיור זו בקומה השנייה של הבניין. הנתבע טוען, כי תצהיר הסב שערך ביום 12/10/2018 , המוכחש, אין בו בכדי לשנות את הבעלות של הנתבע , לאחר 40 שנה, שמבהלכם הסתמך על בעלותו שהייתה מוסכמת ע"י כל הצדדים ובני המשפחה.

21. הנתבע מכחיש את כל העסקאות והסכמי המתנה שהיו בעניין העברות הזכויות בבניין שהיו בין ג. לאחות א. וכן בין א. לבין בנה התובע. הנתבע שב ומדגיש כל הזמן, כי הוא העביר אך ורק שטח של 156 מ"ר. הנתבע מוסיף, כי ההעברה שנעשתה ע"י א. לטובת בנה התובע עבור יחידת הדיור הינה העברה חסרת תוקף ודינה להתבטל והסכם זה אף מנוגד וסותר את הסכם המתנה שערך עם אחיו ג.. הנתבע מוסיף כי הסכמי ההעברה נעשו רק לאחרונה ובמהירות וללא ידיעתו ולא דווח עליהם לשלטונות המס.

22. הנתבע טוען, כי התובע אינו הבעלים ואינו המחזיק של קומת העמודים והמרפאה, אין לו כל בעלות על אף חלק מהבניין שהינו בבעלותו ואף טוען, כי התובע בעצמו הוא הפולש והוא מסיג הגבול שכן הוא עושה בבניין מנהג בעלים, וכי אין לתובע כל זיקה לבניין ועל כן הוא עותר מביהמ"ש להורות על דחיית התביעה על הסף תוך חיוב התובע בהוצאות.

דיון והכרעה:

23. תביעתו של התובע, בעילה הקניינית, ועל אף שאין כל התייחסות בעניין זה לא בתביעה וגם לא בסיכומים, הינה לפי הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

24. מהוראת החוק האמורה עולה, כי תנאי להגשתה של תביעה לפינוי מקרקעין, היא כי התובע יהיה בעל המקרקעין שפינויים נתבע, או בעל הזכאות להחזיק בהם.

25. הלכה היא, כי על מנת שתובע יצליח בתביעתו לסילוק יד, עליו להוכיח שני יסודות: יסוד חיובי-קיומה של זכות להחזיק במקרקעין ויסוד שלילי- העדר זכות של הנתבע להחזיק במקרקעין (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי , נה (3) 294 (2001)).

26. כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלות, די כי יוכח דבר בעלותו, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע המחזיק במקרקעין, להוכיח זכותו להמשיך ולהחזיק בנכס (ראו: ת"א 16482/92 עיריית תל אביב נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994)).

27. הנה כי כן, הכלל הוא כי על בעל דין הטוען לפלישה למקרקעין שבבעלותו, עליו להוכיח את זכותו לבעלות או להחזקה במקרקעין הספציפיים עליהם נסובה תביעתו, ואז נטל הראייה יעבור לנתבע להוכיח כי כניסתו ו/או שימושו באותם המקרקעין הינם כדין.

28. כאמור, כדי שתתקבל תביעתו של התובע לסילוק יד, עליו להוכיח תחילה כי הוא בעל זכויות באותם חלקים במקרקעין הספציפיים נשוא התובענה. ככל ולא עלה בידי התובע להוכיח זאת יכול הוא לעתור לסילוק ידו של הנתבע מכוח היותו המחזיק של המקרקעין ובמקרה שבפני ביהמ"ש של הבניין.

29. כאמור ולפי הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, לא רק בעלים של מקרקעין רשאי לתבוע סילוק יד. הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 קובעת כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלומר אף אם נכונה טענת הנתבע, כי התובע אינו בעלים רשום של המקרקעין, עדיין הוא יכול לעתור לסילוק ידו של הנתבע מכוח הגנת ההחזקה משוא סעיף 16 לחוק המקרקעין לעיל.

30. באשר לשאלה מיהו "מחזיק במקרקעין"? הרי שבכך עוסקת הוראת סעיף 15 בחוק המקרקעין הקובעת:

"בסימן זה, "מחזיק" – בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו."

31. כלומר, "מחזיק", הוא מי שהשליטה במקרקעין או בבניין במקרה שבפני היא בידו. כאמור וכפי שכבר ציינתי לעיל על התובע להוכיח בעלות במקרקעין, ובמידה ולא, עדיין עומדת לתובע הזכות לדרוש את סילוקו של הנתבע מכוח היותו המחזיק של המקרקעין, ככל שיוכח כי אכן הוא המחזיק של הבניין.

32. חוק המקרקעין קובע הסדר מיוחד לעניין ההגנה המשפטית על הבעלות וההחזקה (פרק ג', סימן ב' סעיפים 15-20). מטרת ההסדר היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתור בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. כל אלה מוגנים בפני מי שמבקש לנשלם מחזקתם (ראו רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נה(3) 294, 304 (11/3/2001)).

33. המטרה מאחורי ההגנה המוענקת למחזיק, הינה מניעת עשיית דין עצמי ושמירה על ההסדר הציבור. הכרעה בתביעה במחלוקת שבין הצדדים הינה הכרחית וזאת לנוכח צווי ההטרדה שניהלו הצדדים בכל קשור לעניין החזקה של הבניין ולמי מהם הזכות לדרוש את פינויו של האחר מהבניין.

34. כאמור בעלים ומחזיק כדין יכול לעתור לסילוק ידו של מסיג גבול מכוח סעיף 16 לחוק וכן מחזיק בפועל שלא מכוח זכות יכול גם לעתור לסילוק של מסיג גבול ומערכת זו מוסדרת בסעיף 17 לחוק המקרקעין המדבר על איסור הפרעה לשימוש במקרקעין אך גם על זכות המחזיק בפועל לסלק יד של מסיג גבול.

35. בהתאם לפסיקה, "הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (ראו: רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נה(3) 294, 304 (11/3/2001) – להלן "הלכת עוקשי").

מן הכלל אל הפרט:

36. אפתח ואומר, ועוד בשלב זה, כי לאחר ששקלתי את מכלול הראיות, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועדיהם, ולאחר שעיינתי, עיון היטב, בסיכומי הצדדים ובשים לב לדין שלעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה לסילוק ידו של הנתבע בהתאם למבוקש בכתב התביעה.

37. אציין ואדגיש , כי לא הוכח כדין, כי התובע הינו הבעלים של המקרקעין, שכן המקרקעין לפי נסח רישום המקרקעין לא רשומים על שמו של התובע, וגם לא על שמו של הסב. כמו כן לא עומדת לתובע הזכות להורות על סילוקו של הנתבע מכוח היותו המחזיק של החלק שבבניין, אשר לגביו הוא עותר מביהמ"ש לסלק את הנתבע ממנו, קרי, חדר המרפאה שמשמש את הנתבע במרפאה וטרינרית בקומת העמודים של הבניין.

38. מטעם התובע העידו, התובע בעצמו, הסב, הדוד ג. אחיו של הנתבע, הדוד פ. אחיו של הנתבע. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ודודו מ, אחיו של אביו. יצוין כי האח ח. הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, אולם לא התייצב לחקירה על תצהירו וביהמ"ש הורה על גריעת תצהירו מהתיק.

39. אציין, כי לא מצאתי כל צורך לפרט ולנתח לעומק את עדויות בעלי הדין ועדיהם, שכן אין טעם בניתוח וסקירה של העדויות ממספר טעמים. הראשון ביהמ"ש הגיע למסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה מאחר ואין לתובע כל מעמד בתביעה וכי התובע אינו יכול לדרוש את הסעד המבוקש בה. השני, עדויות בעלי הדין ועדיהם אין בהן להועיל לתובע בדבר מעמדו בתביעה וקביעת ביהמ"ש אינה קשורה כלל וכלל לעדויות הצדדים. השלישי, הנתבע מסכים למרבית טענות התובע, אולם מדגיש כי אין לתובע כל מעמד להגיש את התביעה, לא בתור בעלים וגם לא בתור מחזיק. הרביעי, התובע נסמך תביעתו בעיקר על הסכמי העברה שנעשו מכוחם הוא טוען כי יש לו זכות בעלות במקרקעין. החמישי, קיימת כמעט הסכמה בין הצדדים לעובדות הנטענות ובחינת עובדות מוסכמות מתייתרת בנסיבות העניין.

40. כמו כן לא מצאתי להידרש לסוגיית מימון בניית הבניין נשוא התביעה שכן סוגיה זו אינה רלוונטית, לאור העובדה כי הנתבע אינו טוען לבעלות על הבניין ואף מודה כי הוא העביר את הזכויות בבניין לטובת אחיו ג. מטוב לב ומרצונו הטוב והחופשי, ואינו מתכחש כלל וכלל להסכם ההעברה שנחתם בינו לבין אחיו ג., למעט הטענה כי הוא העביר רק את קומת הבניין בשטח של 156 מ"ר בלבד.

41. אין חולק כי התובע אינו רשום כבעלים על המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. עוד עולה מטענות הצדדים ומהמסכמים שצורפו לתיק, כי עד היום גם הסב לא רשום כבעלים על המקרקעין. אכן הסב קיבל את הזכויות במקרקעין מכוח היותו יורש של אביו המנוח אשר רכש את הזכויות בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר מהבעלים של המקרקעין. כאמור עד היום טרם נרשמו הזכויות במקרקעין של שם הסב או שם אביו.

42. אציין כי שרשרת ההעברות שפורט בטיעוני הצדדים בכל הקשור לבניין המגורים, אינה קשורה כלל וכלל לבעלות על המקרקעין. כל ההסכמים שצורפו לכתבי הטענות אין בהן לקבוע מי הוא הבעלים של המקרקעין. אכן אביו של הסב רכש את הזכויות מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר והוא זכאי להירשם כבעלים מכוח ייפוי הכוח, אולם עד היום טרם בוצע הרישום בפועל בלשכת רישום המקרקעין. שרשרת ההעברות של הדירה שעל המקרקעין אינה קשורה כלל וכלל למקרקעין והיא מתייחסת אך ורק לבניין ולא למקרקעין.

43. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא, כי התובע לא הוכיח לצורך ההליך שבפניי כי הוא בעל הזכויות במקרקעין עליהם נבנה בית המגורים. משכך, אין בידו עילה לתבוע את פינויו של הנתבע מהמקרקעין מכוח היותו הבעלים של המקרקעין ולא ניתן להעניק לו את הסעדים שהתבקשו על ידו מכוח היותו הבעלים של המקרקעין.

44. חרף קביעתי לעיל, יש עתה לבחון את החלופה השנייה של סעיף 16 לחוק המקרקעין, קרי אם התובע הינו בגדר מי שזכאי להחזיק במקרקעין וכי עומדת לו זכות הגנה מפני פולש מכוח זכותו להחזיק בהם. זכות זו, ועפ"י הוראות החוק והפסיקה, עומדת גם לבעלים וגם למי שזכאי להחזיק.

45. זכות החזקה של התובע על הבניין נשוא המחלוקת, הוקנתה לו באמצעות קבלת הבניין בשרשרת העסקאות שהיו. הנתבע ואחיו ח. נרשמו כבעלי ההיתר על שני הבניינים ששטח כל אחד מהם 156 מ"ר בהתאם להיתר הבנייה. בעלי הדין, לרבות העדים שהובאו מטעמם, תמימי דעים, כי הנתבע ואחיו ח. נרשמו כבעלי ההיתר, וכי הסב ייעד את שני הבניינים לנתבע ולבן הנוסף ח. כאשר ח. קיבל את הבניין המזרחי והנתבע יועד לו הבניין המערבי.

46. התובע טען, וגרסתו קיבלה תימוכין משאר העדים שהעידו מטעמו, כי הסב חזר בו מהבטחתו להעניק לנתבע את הבניין המערבי, מאחר והנתבע שהה תקופה ארוכה בחו"ל ולא חזר לארץ. הסב העיד, כי אכן הייתה לו כוונה להעניק את הבניין לנתבע, אולם משהנתבע שהה תקופה ארוכה באיטליה לצורך לימודים, הוא חזר בו מהענקה זו וייעד את הבניין לטובת בנו הנוסף ג..

47. בפועל, ולאחר שהנתבע לא חזר לארץ מלימודי באיטליה, הבניין המערבי שהיה אמור להיות מוענק לנתבע, הועבר לשימושו של הבן ג. ולאחר שהתחתן הוא התגורר בו יחד עם בני משפחתו. בעלי הדין והעדים, לרבות הנתבע בעצמו, אישרו, כי הדירה הועברה לשימושו של האח ג.. בפועל הנתבע הרשה לג. כי יגור בבניין, וגם בעת חזרתו לארץ, בכל פעם שהוא היה חוזר, הוא היה עושה שימוש בבית הוריו ולא היה מתגורר בבית שאמור להיות בבעלותו. הנתבע בעצמו אישר בעדותו עובדות אלו.

48. ג. האח גם הוא העיד בעניין זה ואישר, כי אכן הנתבע הסכים להעניק לו זכות מגורים בבניין שהיה אמור להיות מוענק לו שהוא הבניין המערבי והוא התגורר בבניין מאז שנת 1993 ועד לשנת 2010. ביום 10/7/1998 בוצעה אף העברה בכתב מאת הנתבע לידי אחיו ג., לפיו הנתבע העביר את כל הזכויות שלו בבניין בשטח של 156 מ"ר לטובת אחיו ג. בהעברה ללא תמורה, ועל זה אין חולק. הנתבע בעצמו אף אישר זאת, ואינו מתכחש להעברה שבוצעה ע"י. יחד עם זאת הנתבע מדגיש, כפי שטען לאורך כל ניהול התביעה, הן בכתבי הטענות והן בעדותו, כי הוא העביר אך ורק את הקומה בשטח של 156 מ"ר.

49. ג. האח עזב את הבניין בשנת 2010 ועבר להתגורר ב-*** ועל זה אין מחלוקת בין הצדדים. מאז מעברו של האח ג. ל-*** הבניין נותר נטוש ולא נעשה בו שימוש כלל וכלל ע"י מי מבני המשפחה. ביום 26/1/2019 נערך הסכם מתנה נוסף בין ג. לבין אחותו א., שהינה אמו של התובע, לפיו ג. העביר שטח של 347 מ"ר לטובת אחותו א., רק שלא ברור כיצד האח ג. קיבל שטח זה מאביו כפי שנקבע בהסכם ההעברה ומאין הקביעה שנכתבה בהסכם ההעברה, לפיה ג. הוא הבעלים של 347 מ"ר בבניין.

50. ככל והטענה לבעלות מבוססת על צוואתו של אביו שצורפה לתיק, הרי צוואה זו אין לה כל תוקף כל עוד האב עודו בחיים. גם תכנית החלוקה שצורפה לתביעה אין לה כל משקל שכן החלוקה אינה מבוססת על רישום רשמי כלל וכלל, אלא אך ורק עפ"י מידע שנמסר למודד המהנדס, ככל הנראה ע"י בני המשפחה. התוכנית ותשריט זה מעולם לא הובא לידיעת הנתבע ומעולם לא נרשם בכל מקום ולא קיבל את אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה.

51. ביום 4/3/2019 נערך הסכם מתנה נוסף בין התובע לבין אמו א., הסכם זהה לחלוטין שנערך בינה לבין אחיה ג., לפיו האם מעבירה לטובת בנה התובע את הזכויות שקיבלה מאחיה ג..

52. אין חולק כי ג. ובהתאמה אחותו, אמו של התובע, לא יכלו להעביר מה שאין להן. לכל היותר ג. יכל להעביר את מה שקיבל מאחיו הנתבע והוא הבניין בשטח של 156 שהיה רשום על הנתבע, יחד עם אחיו ח. בהיתר הבנייה, על אף שגם הנתבע אינו הבעלים ורישום בהיתר הבנייה אינו מקנה שום בעלות. גם אם נצא מנקודת הנחה שאכן הנתבע יכל להעביר את הבניין, שהיה רשום על שמו בהיתר ההבניה לטובת אחיו ג., אזי מה שהאח ג. יכל להעביר הוא רק הבניין בשטח של 156 מ"ר כפי שרשום בהיתר הבנייה.

53. ניתן לקבוע, כי השטח שהוענק לבן בשרשרת ההעברות שהיו, הינו הבניין המערבי בשטח של 156 מ"ר, שזה בפועל השטח שהעביר הנתבע לידי אחיו ג., אשר העבירו לאחותו ולאחר מכן האחות העבירה אותו לטובת בנה התובע. קומת העמודים בה מנהל הנתבע את מרפאה וטרינרית שלו לא הוענקה לאף אחד מבעלי הדין ולכל היותר מדובר בחלקים משותפים או בחלקים שאינם שייכם למי מבעלי הדין ולא ניתן לקבוע כי חלק זה הינו בבעלות התובע.

54. התובע מעולם לא החזיק בקומת העמודים, החלק שבמחלוקת, וגם הבניין הועבר לו רק לאחרונה בשנת 2019 בהתאם להעברה שנעשתה, ולכל היותר הוא מחזיק בבניין המערבי, אותו הנתבע אינו דורש ואף אינו מכחיש שהועבר לידי אחיו ג.. עוד יש לציין ולהדגיש, כי האח ג. שקיבל את הזכויות בבניין, עזב את הבניין מאז שנת 2010 וויתר על הבניין והבניין נשאר נטוש ללא כל שימוש מאף אחד מבני המשפחה, כך שגם האח ג. לא היה המחזיק בפועל שכן חזקתו בפועל לא נמשכה.

55. בנוסף לאמור לעיל עיתוי ההעברה שנעשתה ע"י האח לטובת האחות א. ולאחר מכן ההעברה של א. לטובת בנה התובע, אומר דרשני ולא ניתן כל הסבר המניח את הדעת. ההעברות נעשו תוך פרק זמן קצר מאוד, העסקאות לא דווחו לשלטונות המס, לא נרשמו הערות אזהרה, ככל שניתן בכלל לעשות זאת. לא ברור גם למה לה האח ג. בתור הזכאי להיות בעלים, בטרם ההעברה, לא ביקש את סילוקו של הנתבע וגם למה האב , אביו של הנתבע, לא דרש את פינויו מהמרפאה בזמן אמת ולמה כולם המתינו והשתהו בהגשת התביעה.

56. ההשתהות בהגשת תביעת פינוי וסילוק יד ע"י מי שזכאי להגיש תביעה כזו כנגד הנתבע מעלה תהיות רבות. סדרת ההעברות נעשו בתקופה מאוד קצרה, ולאחר מכן הוגשה התביעה כאן, דבר שמחזק את החשש שמא עסקינן בעסקאות לא אמתיות שכל מטרתן הייתה לאפשר לתובע להגיש את תביעתו ולמנוע מאת הנתבע לעשות שימוש במרפאה שהוא מנהל היום ואשר מופעלת מאז שנת 2014, ללא כל התנגדות ממי מבני המשפחה.

57. כאמור יש שוב לציין ולהדגיש כי התובע לא טוען בתביעתו, כי הנתבע פלש לתוך הדירה בה הוא מחזיק, אלא, טוען כי הנתבע עושה שימוש במרפאה שפתח בקומת העמודים של הבניין ומפעיל שם מרפאה וטרינרית בניגוד לחוק וללא קבלת היתרים. שוב לתובע אין כל זכות בשטח שבמחלוקת, לא בתור בעלים, ולא בתור מי שזכאי להיות בעלים וגם לא בתור מחזיק ועל כן לא ניתן להיעתר לתביעתו לסילוק הנתבע כמבוקש בכתב התביעה. התובע לא מחזיק בקומת העמודים וגם לא החזיק בה בעבר. התובע נכשל בהוכחת כל זכות לחזקה בקומת העמודים כפי שפורט לעיל.

58. הנתבע אכן לא הצליח להוכיח כל זכות להחזיק בשטח שהוא מפעיל מרפאה היום, לא מכוח הסכם בכתב וגם לא מכוח שום זכות כזו או אחרת שהוכרו הן בחוק והן בהלכה הפסוקה, וניתן אף לקבוע כי הינו בגדר מסיג גבול ופולש לשטח שבמחלוקת. יחד עם זאת, לא ניתן להיעתר לתביעת התובע שכן גם התובע לא הוכיח שהוא הבעלים של השטח שבמחלוקת וגם לא הצליח להוכיח שהוא המחזיק.

59. אציין כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבע בדבר מתן רשות בלתי הדירה מצד האב לעשות שימוש בבניין, אולם טענה זו לא פורטה כדבעי על ידי הנתבע, וגם אם הייתה רשות כלשהי, הרי רשות זו אינה רשות בלתי הדירה והיא בוטלה ע"י האב, אשר הדגיש בשתי העדויות, עדותו המוקדמת והעדות בדיון ההוכחות, כי הוא ביטל רשות זו.

60. מעדויות הצדדים, אשר גם כן אין לגביהם מחלוקת, עולה, כי מי שמחזיק במרפאה, הוא הנתבע והוא עושה בה שימוש מאז שנת 2014 ללא כל עוררין ומבלי שהוגשה נגדו כל תביעה ע"י אביו או ע"י אחיו ג.. עוד יש לציין, כי הנתבע בנה קומה נוספת בבניין ללא כל התנגדות מטעם בני המשפחה והוא מנהל את המרפאה מאז שנת 2014. בנסיבות העניין אין כל צורך בבחינת שאלת זכותו של הנתבע במקרקעין שכן גם לתובע אין כל זכות במקרקעין וזכותו אינה עדיפה על זכותו של הנתבע ועל כן דין תביעת הפינוי שהוגשה מטעמו כנגד הנתבע להידחות.

61. לבסוף מצאתי לציין ולהדגיש, כי אין באמור בפסק הדין משום מתן לגיטימציה לבנייה או שימוש במקרקעין שלא כדין.

62. על אף פסה"ד שניתן, הגעה לפשרה יכולה לסיים את המאבקים בין בני המשפחה ויכולה להפסיק את "מלחמותיהם" כפי שהדבר קיבל ביטוי במסגרת צווי ההגנה שניהלו הצדדים. הגעה לפשרה ולהסכמות, יכולה לחסוך הליכים עתידיים. ביהמ"ש ניסה להביא את הצדדים להסכמות, אולם למרבה הצער ללא הצלחה, ברם ניתן עדיין לשקול אפשרות הגעה להסכמות, וביתר שאת, כאשר עסקינן בבני משפחה שמתגוררים בבניין אחד משותף, וככל הנראה ימשיכו להתגורר בו גם בעתיד.

סוף דבר:

63. נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני דוחה את תביעת התובע לסילוק יד.

64. מאחר ודחיתי את התביעה מתייתרת ההכרעה בסעד של פיצול סעדים.

65. על אף שדחיתי את התביעה, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, ומתוך תקווה כי הצדדים ישכילו להגיע להסכמות, לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

66. המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ב, 25 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

14 מתוך 14