ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: החלטה תביעה לגביית מזונות עבר ותביעת המזונות (תה"ס 18972-04-21)

בית משפט לענייני משפחה בחדרה
תה"ס 18972-04-21 ט נ' א תלה"מ 7137-06-21 ט נ' א תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובעת		ט' ת"ז --------- על ידי ב"כ עו"ד א. גליקין ו/או עו"ד ד. אלפסי
נגד
נתבע		א' ת"ז -------- על ידי ב"כ עו"ד ו. עותמאן
החלטה

1. הצדדים להליכים שבפניי הם הורים לשלושה ילדים: ב' (בגיר, יליד שנת 2000), ג' (ילידת שנת 2004), ד' (ילידת שנת 2008).

2. בשלב זה בפני בית המשפט שני הליכים -

הראשון, תה"ס 18972-04-21 ("התביעה לגביית מזונות עבר") אשר הגישה גב' ט' נגד מר א' פנה במסגרתה ביקשה התובעת להתיר לה לגבות מזונות בתקופה שחורגת משנתיים לאחר שנפסקו המזונות, בהתאם להוראות סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 ("החוק").

לטענתה, ביום 22.5.2013 נפסקו בבית הדין השרעי מזונות קטינים בסך 900 ש"ח לכל קטין וכן מזונות אישה בסך 1,300 ש"ח. בשנת 2015 סכום המזונות הוגדל לסך של 1,200 ש"ח.

מאחר והנתבע לא שילם, פנתה התובעת לביטוח לאומי. ביום 5.2.2020 קיבלה התובעת אישור לגביית הפרשים בסך 29,619 ש"ח עבור התקופה שבין ינואר 2017 - ינואר 2020. בקשה להגדלת החוב בתיק ההוצאה לפועל (שנפתח עוד טרם הפניה לביטוח לאומי) התקבלה באופן חלקי ונקבע, כי נדרש היתר לפי סעיף 11(ב) לחוק. על כן הוגשה התביעה.

השני, תלה"מ 7137-06-21 תביעה לקביעת מזונות ומדור והשתתפות האב בהוצאות חינוך ובריאות, רגילות וחריגות ("תביעת המזונות") אשר הגישה הגב' ט' נגד מר א'.

במסגרת תביעה זו נטען, כי לאחר פסק הדין משנת 2015, עת עברה בתם של הצדדים ג' (ילידת 2004) לבית הורי האב, ניתנה החלטה על הפסקת תשלום המזונות עבורה. עוד נטען, כי בתקופה האחרונה מתניידת הבת ג' בין בית האֵם ובין הסבים ועל כן מתבקש לחייב את האב במזונותיה וכן בתשלום מדור ומחציות עבור ג' וד'.

3. החלטות קודמות בעניינם של הצדדים:

מעיון במסמכים שצורפו לשתי התביעות עולה, כי ניתנו על ידי בית הדין השרעי שלוש החלטות מהותיות בענין מזונות בני המשפחה:

הראשונה - ביום 22.5.2013 פסק בית הדין השרעי מזונות לאוכל ולבוש בסך 900 ש"ח לכל אחד מהילדים ומזונות לאוכל ולבוש לאישה בסך 1,300 ש"ח.

השניה - ביום 19.4.2016 אישר בית הדין השרעי את הסכמת הצדדים להגדלת המזונות לקטינות ד' וג' לסך של 1,200 ש"ח לכל אחת החל מיום 1.2.2016.

השלישית - ביום 21.5.2020 קבע בית הדין השרעי, בהסתמך על דברי ב"כ האישה, בהעדר התייצבות האיש, לאחר עיון בכתבי הטענות וד"ח משרד הרווחה, על ביטול החיוב במזונות הקטינה ג' אשר נפסקו בהחלטה מיום 19.4.2016.

4. טענות הנתבע, האיש, בהתייחס לסוגיות הסמכות לדון בתביעות:

לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעות, מאחר וחל עקרון הסמכות הנמשכת המורה, כי במקום שבו אחת משתי ערכאות הכריעה בענין מסוים, תמשיך אותה ערכאה ותחזיק בסמכות להכריע בהתדיינות נוספת באותו ענין.

מאחר והצדדים הגיעו להסכמות, רק שינוי משמעותי יצדיק היזקקות חוזרת לסוגיות המזונות ואין הצדקה לחייבו במזונות שעה שג' אינה מתגוררת עם האֵם וד' מתגוררת אמנם אצל האֵם אך מאחר והיא מתגוררת עם בן זוג חדש, אין הצדקה לחייבו במדור.

בדיון שהתקיים ביום 1.2.2022 טען ב"כ הנתבע, כי מאחר וקיימת סמכות מקבילה בענייני מזונות, בית הדין השרעי רשאי להכריע בסוגיית גביית מזונות עבר.

5. טענות התובעת, האישה, בהתייחס לסוגית הסמכות:

בדיון שהתקיים ביום 1.2.2022 טענה ב"כ התובעת, כי בקשה בענין מזונות הוכרעה על ידי בית הדין השרעי, אך תשלומי מדור ונשיאה במחצית מהוצאות הקטינים לא נדונה ולא הוכרעה. עוד נטען, כי יש סמכות מקבילה.

בנוסף טענה ב"כ התובעת, כי ההחלטה של בית הדין השרעי מתקיימת כל זמן שהקטינה מתגוררת בבית האב, אך זה אינו המצב עוד.

בהשלמת טיעון שהגישה התובעת נטען, כי הוראות סעיף 11(ב) לחוק קובעות סמכות יחודית לבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה לקביעת מזונות ופסיקת החזר מחצית ההוצאות מאחר ולא התקיים הכלל של "דנה ופסקה" שכן הצדדים הגיעו להסכמות ובית הדין השרעי לא ערך דיון לגופם של דברים.

כן טענה האישה, כי לא נפסק החזר מחצית הוצאות, כך שהחלטות בית הדין השרעי כלל לא התייחסו לענין זה ועל כן אין חשש להחלטות סותרות.

לבסוף טענה האישה, כי עומדת לה הזכות לבחור בין הערכאות וכי לא יתכן שיקופחו זכויותיה של האישה והיא לא תהיה זכאית להחזר מחצית הוצאות הקטינות.

6. טענות הנתבע במענה לטענות התובעת ובהתייחס למסמכים שהגישה בדבר ההליכים שהתנהלו בפני בית הדין השרעי:

בפתח הדברים עמד האיש על האיחור הניכר בהגשת השלמת הטיעון מטעם האישה.

לגופם של דברים טען האיש, כי הסמכות של בית הדין השרעי מבוססת על סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 ("חוק בית המשפט לענייני משפחה") הקובע, כי "בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון בו כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו" ועל הוראות סעיף 51 לדברי המלך על ארץ ישראל המונה שורת עניינים שבסמכות בית דין דתי, לרבות בענין מזונות. על כן, שתי הוראות החוק מקנות סמכות ייחודית לבית דין דתי.

עוד נטען, כי סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מחריג את סעיף 51 האמור ומקנה סמכות מקבילה, למעט בענייני נישואין וגירושין.

הנתבע עמד על כך, שהחוק נועד לסייע למי שאין דין אישי שחל עליו או במקרים בהם קיימת בעיה על פי הדין האישי וכי עיון בדברי ההסבר מלמד, כי החוק נועד להסדיר את חובת המזונות כאשר הצדדים אינם נתונים לדין אישי כזה או אחר.

האיש עמד על כך שהחלטות בית הדין השרעי ניתנו עקב חילוקי דעות בין הצדדים, לאחר דיון והגשת כתבי טענות. כן נטען, כי ההחלטה כשהתקבלה בהסכמה מאוחרת להחלטה שניתנה על יסוד טענות הצדדים ושלא בהסכמה.

כן טען האיש, כי הפסיקה שהציגה האישה אינה רלבנטית שכן היא מתייחסת לאישור הסכמי גירושין אשר כרכו את נושא המזונות ואילו בענייננו, הצדדים ניהלו הליך נפרד בבית הדין ולא מדובר בענין שנכרך.

לבסוף טען האיש, כי עקרון הבחירה בין הערכאות אינו יכול לאיין את הוראות החוק המסדירות את סמכויותיה של כל ערכאה.

דיון והכרעה

סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה לגביית מזונות

7. ראשית לענין התביעה לגביית מזונות עבר:

סעיף 11(ב) לחוק קובע, כי "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".

סעיף 18 לחוק קובע, כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לענייני משפחה בכפוף להוראות סעיף 19".

סעיף 19 לחוק קובע, כי החוק "אינו בא להוסיף על סמכויות שיפוט של בתי דין דתיים ולא לגרוע מהן; ומקום שבית דתי מוסמך על פי חיקוק לשפוט, יראו כל מקום בחוק שנאמר בו "בית משפט" כבא לרבות בית דין דתי"

8. בתי המשפט נדרשו לשאלה בדבר תחולת סעיף 11(ב) על בעלי דין אישי ועל הצורך במתן היתר לגביית מזונות עבר.

משך שנים קבעה ההלכה הפסוקה, כי אין תחולה של סעיף 11(ב) על מי שיש לו דין אישי, כך שמי שיש לו דין אישי אינו נדרש לקבלת רשות לגבות מזונות בחלוף שנתיים מהמועד בו נפסקו.

כך, בע"א 779/76 שוחט נ' שוחט (8.5.1978) קבעה דעת הרוב כי ההוראות הקובעות החלת הדין האישי ביחס לחיוב במזונות חלות על כל הוראות החוק ולא רק על עצם החיוב במזונות (כלומר לא רק על ההוראות המהותיות בחוק ביחס לעצם קביעת החיוב במזונות).

השופט שמגר סבר, בדעת מיעוט, כי כוונת המחוקק היתה שלא להחיל את הוראות החוק על בעלי דין דתי רק לענין עצם החיוב במזונות ולא על הוראות פרוצדורליות בחוק.

בע"א 250/83 עומרי נ' זועבי (8.5.1985) נקבע, כי כאשר חל על אדם חיוב מכח הדין האישי - מוצא החוק, על כל סעיפיו, מכלל תחולה (אם כי הדברים נאמרו מבלי שנדרשו להכרעה והסוגיה נותרה כענין הדורש עיון).

בע"א 596/89 חקק נ' חקק (16.9.1991) פורט, כי ביחס להוראות אחרות בחוק (ההתייחסות היתה לסעיף 12(א) לחוק המחייב אישור בית משפט להסכם בדבר מזונות קטין) נקבע במפורש, כי הן אינן חלות על מי שיש לו דין אישי; וכי ההוראה בחוק בדבר החלת הדין האישי פרושה על כל החוק (גם בפסק דין זה עמד הנשיא שמגר, בדעת מיעוט, על עמדתו בדבר הבחנה בין הוראות חוק מהותיות והוראות חוק פרוצדורליות).

9. מנגד, בשנים האחרונות החלה להתפתח פסיקה של בתי משפט לענייני משפחה והן של בית המשפט המחוזי הקוראת להחלטת הוראות החוק גם על בעלי דין אישי.

הפסיקה שקבעה את תחולת ההוראה האמורה גם על בעלי דין אישי הסתמכה על עקרון השוויון בין בעלי הדין ועל תכליתו של החוק (מאמרים, "היבטים בגביית חוב מזונות - סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות", ראמי נאסר, אלה פטל (2017) (פורסם במאגרים משפטיים).

10. כך, כבוד השופט א. זגורי נדרש בתמ"ש (נצ') 6929-04-13 ש.מ. נ' א.ד. (23.6.2013) לשאלת החלת הוראות סעיף 11(ב) לחוק על מי שחייב במזונות מכח הדין האישי.

הדיון התעורר לאור הטענה, כי הוראות סעיף 3(א) לחוק קובעות, כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חקוק זה לא יחולו על מזונות אלה" ועל כן, מקום שיש דין אישי, אין תחולה להוראות סעיף 11(ב) שדורשות מתן היתר לגבייה לתקופה שעולה על שנתיים ממועד פסיקת המזונות.

בית המשפט קבע שם, כי יש הבחנה בין הוראות מהותיות בחוק (שלא חלות על מי שחב לפי הדין האישי) לבין הוראות פרוצדורליות שחלות גם על מי שמחויב על פי הדין האישי.

בית המשפט שם הפנה לפסיקת בית המשפט העליון שעשתה שימוש בהוראות שונות של החוק גם על מי שמזונותיו נפסקים על פי הדין האישי (סעיף 25 לפסק הדין) והוסיף, כי המטרה בחקיקת חוק המזונות היא לקבוע הסדרים מתקדמים וחיוניים נוספים המשלימים את הוראות הדין האישי (סעיף 24 לפסק הדין).

11. ברמ"ש (ת"א) 34024-01-13 ר' ל' נ' ע' ל' (17.4.2013) חזר כבוד השופט ש. שוחט על עמדתו כפי שפורטה בתמ"ש (ת"א) 79052/98 פלונית ואח' נ' פלונית (8.1.2001) לפיה, מדובר בסוגיה פרשנית בה אין הלכה מחייבת ועמדתו בענין היתה, כי לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש להבחין בין הוראות מהותיות להוראות פרוצדורליות בחוק ולהחיל את ההוראות הפרוצדורליות גם על מי שמזונותיו נפסקים על פי הדין האישי.

12. בית המשפט המחוזי (מרכז), בעמ"ש 9560-07-13 א א' (קטין) ואח' נ' א' א' (27.3.2014) נדרש לשאלה דומה כאשר בחן האם סעיף 12(א) לחוק חל גם על מי שיש לו דין אישי. בית המשפט שם סבר, בדומה לעמדתו של כבוד השופט ש. שוחט, כי מאז חוקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומשאין הלכה חד משמעית מבית מדרשו של בית המשפט העליון, אין מקום להגיע לתוצאות משפטיות שונות כתלות בדתם של בני הזוג.

13. אציין, כי מבע"מ 7916/03 פלונית נ' פלוני (28.2.2005), אשר דן ביישום של הוראות סעיף 12(א) לחוק במקרה של תביעת מזונות שהוגשה לאחר שאושר הסכם על ידי בית הדין הרבני ניתן להסיק עמדה דומה לעמדת כבוד השופט ש. שוחט שהוזכרה לעיל, על אף שהדברים לא נדונו במישרין וכך גם נדמה שעולה מעמדתו של השופט י. עמית בבג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7.2.2013) בענין החלת סעיף 12(א) לחוק.

14. בע"ר (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלוני (17.1.2013) נקבעה בענין זה הבחנה בין מקרה בו קיימים הפרשי מזונות או סכומים נלווים שלא נגבו (כגון הוצאות חריגות) - אשר גבייתם בחלוף תקופה של שנתיים אינה דורשת קבלת היתר; לבין מצב בו לא התבצעה גבייה כלל - אשר דורשת היתר לאחר בחינה של הסיבה בעטייה לא ננקטו הליכי גבייה.

בית המשפט קבע שם, כי "מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות וכיו"ב ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה; מאידך, בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לבית המשפט בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו".

בית המשפט עיגן הבחנה זו בין היתר, על לשון הסעיף המתייחסת למזונות שלא החל גבייתם.

15. בתמ"ש (ת"א) 3331-06-15 פלונית נ' פלוני (1.3.2016) נדרשה כבוד השופט ארבל - אסל לשאלת תחולת הוראות החוק על בעלי דין דתי וקבעה, כי פרשנות לשונית דווקנית של החוק ככזה המחיל את הוראת סעיף 11 רק על מי שאין לו דין אישי מביאה להפליה פסולה בין צרכני מזונות.

16. ברע"א 7801/21 פלוני נ' פלונית (22.11.2021) הובאה בפני כבוד השופטת י. וילנר בקשת רשות ערעור על היתר שניתן לאישה בבית הדין הרבני לגביית מזונות בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק.

אמנם שאלת תחולת הוראות החוק על בני זוג יהודיים לא נדרשה לדיון במישרין, אולם עצם העובדה כי בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בהחלטת בית הדין הרבני אשר נתן היתר לאנשים שחל עליהם דין אישי מלמדת על העמדה, כי החיוב במתן היתר חל גם על מי שכפוף לדין הדתי.

17. לאחרונה, הובאה המחלוקת בענין זה בפני בית המשפט המחוזי (עמ"ש (חיפה) 17587-02-20 א' נ' ב' (21.2.2022)).

כבוד השופט נ. סילמן סבר, כי כלל המתדיינים כפופים להוראת החוק הדורשת מתן היתר לגביית מזונות עבר.

עמדתו זו מבוססת על מספר אדנים:

הראשון - עקרון השוויון:

"החלת סעיף 11(ב) על כלל המתדיינים עולה בקנה אחד הן עם תכלית הוראת הסעיף והן עם עיקרון השוויון והפרשנות הראויה להוראות החוק לתיקון דיני מוזנות, ביחוד לאחר חקיקת חוק יסוד: כובד האדם וחריותו, מסגרתו קיבל עיקון השוויון מעמד חוקתי אשר יש בו כדי להשליך על מאזן האטינטרסים העומד ביסוד פרשנות החוק. הסעיף עניינו תקךופת התיישנות ואישור ביהמ"ש לגביית המזונות בחלוף התקופה, ואיני רואה כל הצדקה להפליה בין ימתדיינים שחל עליהם דין אישי ובין אלו שלא"

השני - עמדתו העדכנית של המחוקק. כבוד השופט נ. סילמן הפנה להצעת חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) לפיה ניתן לגבות מזונות בהתאם לפסק דין חלוט עד 25 שנים מהמועד בו ניתן, ללא אבחנה בין מי שחל עליו דין אישי ומי שלא.

בהקשר זה הביא כבוד השופט מדברי ההסבר להצעת החוק מהם עולה, כי הכוונה היא לפתור את אי הבהירות בפסיקה בענין תקופת הגבייה של פסק דין מזונות.

שלישי - המגמה של פרשנות הוראות הדין האישי באופן העולה בקנה אחד עם הדין האזרחי.

רביעי - בהתבסס על הדין האישי עצמו. בחינת השאלה האם התובע מנוע מלתבוע את החוב מתוך אי הגשת התביעה והמסקנה הנלמדת לגבי ויתור נעשית גם לפי הוראות הדין האישי והגורם שראוי שיבחן זאת הוא בית המשפט.

לבסוף צוין, כי בית המשפט העליון החיל הוראות אחרות בחוק על בני זוג שחל עליהם דין אישי (לרבות הוראות סעיף 12) ומכאן יש ללמוד גם ביחס להחלת הוראות סעיף 11(ב) לחוק.

עוד צוין בסיום הדברים, כי טענות של שיהוי, חוסר תום לב, וויתור הן טענות שיש לבחון בבית המשפט טרם כניסת גורמי האכיפה לפעולה.

אב"ד, כבוד השופט ס. ג'יוסי החזיק בעמדה אחרת ביחס לתחולת הסעיף האמור:

ראשית, האבחנה בענין סוגית המזונות בין מי שיש לו דין אישי לבין אלו שאין להם מעוגנת בחקיקה ופסיקת בית המשפט העליון (בהפניה לפסקי הדין שהזכרתי לעיל). כבוד השופט ס. ג'יוסי סבר, כי המגמה של החלת הוראות סעיף 11(ב) גם על מתדיינים החבים במזונות בהתאם לדין האישי מתוך עקרון השוויון היא "בלתי אפשרית ומהווה, הלכה למעשה, תיקון עוול בעשיית עוול אחר" שכן כל זמן שלא שונתה ההלכה על ידי בית המשפט העליון, לא יכולות הערכאות הנמוכות לעשות כן.

שנית, הצורך במתן היתר כדי לגבות מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה נפסקו אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו העדכנית של המחוקק (שממילא טרם קיבלה גושפנקא חקיקתית) שמבקש להאריך את תקופת ההתיישנות על פסק דין מזונות כעל כל פסק דין.

שלישית, יצירת תקופת ההתיישנות של שנתיים מדרבנת צדדים לפעול במקום לנסות ולהסדיר את המחלוקות בדרכי שלום.

רביעית, יישום של עקרון השוויון במקרה זה צריך להוביל לתוצאה של הטבה עם האוכלוסייה המופלית ולא להרע לאוכלוסייה אחרת, שאז יצא שכרנו בהפסדנו ובמקום להשוות בין שתי האוכלוסיות ולהיטיב את מצבה של האחת, נשווה ביניהן באמצעות הרעת מצבן של שתי האוכלוסיות.

כבוד השופט ס. ג'יוסי סיכם את הדברים וקבע, כך:

"בשים-לב להלכת בית המשפט העליון; הוראות החוק הקיים; מבט צופה פני עתיד לעמדתו העדכנית של המחוקק; טובתם של הצדדים והילדים; שיקולי מדיניות שיפוטית; והגיונם של דברים, לא ניתן לקבל פרשנות, לפיה יש להחיל את סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה גם על מתדיינים החבים במזונות בהתאם לדין האישי".

כבוד השופטת ע. אטיאס ביקשה שלא להיכנס בין חבריה להרכב במחלוקת העקרונית לענין תחולת סעיף 11(ב) על מתדיינים המחויבים במזונות על פי הדין האישי מאחר וסברה, כי ממילא בנסיבות שהובאו בפניהם במסגרת ההליך האמור, מתן אישור גביית מזונות עבר מוצדק, ככל שהוא נדרש.  

18. על כן, בנקודה זו, אין עמדה חד משמעית, ברורה ומחייבת ביחס לסוגיית החלת הוראות סעיף 11(ב) על מי שיש לו דין דתי; והמשמעות של הצעת החוק (שממילא טרם התקבלה וחוקקה) ביחס להצגת עמדתו העדכנית של המחוקק אינה ברורה (ראו את עמדות השופטים כפי שפורטו לעיל).

19. עם זאת, בין אם מי שמחויב במזונות על פי הדין האישי כפוף להוראות סעיף זה ובין אם לאו; הסמכות לדון בשאלה זו ולקבוע האם נדרש היתר; ואם נדרש - האם מוצדק ליתן היתר - מוקנית גם לבית משפט זה, ככל שהדבר לא הובא בפני ערכאה אחרת קודם לכן.

20. כך, יתכן שלבסוף יוכרע, כי מאחר והצדדים בעלי דין אישי כלל לא נדרש היתר אך אין בכך כדי ללמד דבר על שאלת הסמכות לקבוע זאת ולהכריע בענין; ואין בעצם העובדה שסכום המזונות נקבע על ידי בית הדין השרעי כדי למנוע מבית משפט זה לדון בטענות לגבי עצם הצורך במתן ההיתר ובמידת הצורך - ביחס למשך התקופה בה יגבה הסכום.

21. אדגיש, כי עצם הצורך במתן היתר אינו ענין שכבר נדון על ידי בית הדין השרעי באופן שמקנה לו סמכות וחוסם את בית המשפט כאן ועל כן, בית המשפט מוסמך לדון בטענות ואין בהכרעות הקודמות של בית הדין לענין עצם החיוב במזונות כדי למנוע בירור התביעה שעניינה משך הזמן של הגבייה בבית המשפט.

22. על כן, אני דוחה את טענות הנתבע להעדר סמכות (מבלי שיש בהכרעה בנקודת זמן זו, ביחס לשאלת הסמכות, כדי לקבוע דבר ביחס לשאלה המהותית של עצם הצורך במתן היתר לאור מחלוקות הפוסקים בענין זה; וככל שיוכרע כי נדרש אישור - ההצדקה למתן האישור בנסיבות הספציפיות כאן).

אם כן, תביעה זו תתברר בפניי.

סמכות בית הדין לענייני משפחה לדון בתביעת המזונות

23. אקדים ואומר, כי אני סבורה שדינה של "התביעה לקביעת מזונות ומדור והשתתפות האב בהוצאות חינוך ובריאות, רגילות וחריגות" בכל הנוגע לסמכות הדיון בה - שונה.

24. בית הדין השרעי נדרש לסוגיה, הכריע בדבר צרכי הקטינות; אישר הסכמות מאוחרות ונדרש לבקשה מאוחרת בענין המזונות לאור שינוי נסיבות.

איני סבורה שניתן להסתמך על הקביעות בבג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה (25.7.2022) ("בג"צ חליווה") אליו מפנה התובעת שכן בענין שם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה הסכם בענייני רכוש שלא כלל התייחסות לעניין המזונות ועל כן "אין באישור ההסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקים לו סמכות דיון נמשכת ועל כן מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהגישה המשיבה..." (סעיף 2 לפסק הדין).

אין הדבר דומה לענייננו, שעה שבית הדין השרעי נתן החלטות לגופם של דברים, לאחר דיון ענייני, אישר הסכם שהתייחס במישרין לענין המזונות ואף הכריע שעה שנטען לשינוי נסיבות.

25. בית המשפט העליון פסק, כי "עקרון הסמכות הנמשכת נועד להקנות סמכות לשינויה או ביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן" (סעיף 3) והרי זהו בדיוק המקרה שלנו - בתביעה טוענת האישה, כי הקטינה ג' שבה לגור בבית האֵם ועל כן יש לפסוק את מזונותיה לאחר שבית הדין השרעי ביטלם עקב מגוריה אצל הסבים.

זהו בדיוק המקרה, גם בהתאם לבג"צ חליווה, בו יש להמשיך את הבירור הדיוני בפני הערכאה שכבר נדרשה לענין.

26. גם בג"צ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האיזורי, ירושלים (29.8.2011) עליו מסתמכת האישה אין בו כדי להועיל לה, שכן שם התבקש דיון מאוחר בסוגיית חינוך שעה שבית הדין דן בתביעת גירושין. לא מדובר במקרה דומה למקרה כאן, עת בית הדין השרעי נדרש לנושא המזונות במישרין ולגופו.

27. בבג"צ 7298/14 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (15.5.2016) קבע בית המשפט כי על מנת שערכאה שיפוטית תרכוש סמכות לשוב ולדון בסוגיה שנדונה על ידה בעבר מכח הסמכות הנמשכת נדרש קיומם של שני תנאים:

הראשון, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה ועליה לשקף הליך של דיון משפטי במהלכו נשמעו הוגשו טיעוני הצדדים והתקבלו הכרעות - זהו התנאי המכונה "דן ופסק".

השני, כי הסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית וכי נשמר צביונו המתמשך של הענין באופן שהוא מצדיק שיבה אל הערכאה שדנה בו ראשונה.

28. פסק הדין משנת 2013 וההחלטה משנת 2020 ניתנו לאחר בירור ושקילת טענות הצדדים, בית הדין השרעי בחן את משמעות השינוי במצב הדברים ופסק לפי שיקול דעתו. כך, מתקיים התנאי הראשון.

אשר לתנאי השני - מובן ששינוי נסיבות בשל חזרה הבת ג' למגורים אצל האֵם הוא ענין המהווה ענין נמשך לדיון קודם שביטל את החיוב במזונות בשל שינוי במקום המגורים ועל כן הוא מצוי בסמכותו של בית הדין השרעי שדן בענין בעבר.

כך גם פסיקת "מחציות" ומדור המהווים חלק ממכלול הכספים שמשולמים לשם קיומו של קטין ומילוי צרכיו ולא מתקיים ריחוק בין פסיקת מדור ומחציות ביחס לפסיקת מזונות באופן שמאפשר לקבוע כי גם במקרה בו בית הדין השרעי קבע מזונות, פסיקת מדור ומחציות היא ענין חדש ומנותק שבית המשפט לענייני משפחה יכול להידרש לו על אף החלטות קודמות של בית הדין.

29. על כן אני קובעת, כי תביעת המזונות היא תביעה שלגביה מתקיימת סמכות נמשכת של בית הדין השרעי ובית המשפט כאן אינו מוסמך לדון בה.

סוף דבר:

בהסתמך על ניתוח הדברים כאמור, מאחר וענין המזונות נדון והוכרע על ידי בית הדין השרעי והסוגיות הדורשות הכרעה בתביעת המזונות הן סוגיות שנובעות משינוי נסיבות מעת מתן החלטת בית הדין השרעי וכן סוגיות שקשורות במישרין להחלטות קודמות - אני קובעת כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעת המזונות.

על כן אני מורה על מחיקת תלה"מ 7137-06-21.

מאחר וקבעתי, כי הסמכות להכריע בהתאם להוראות סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט -1959 מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה גם במקרים בהם חל על הצדדים דין דתי - אני קובעת, כי התביעה בענין גביית מזונות עבר תמשיך ותתברר בפניי.

עד ליום 23.6.2022 יודיעו הצדדים כיצד מבוקש להמשיך ולברר את ההליך - האם הם עומדים על הגשת ראיות או שניתן להורות על הגשת סיכומים בכתב בכל הנוגע לשאלה המשפטית ביחס לתחולת הסעיף במקרה שבפניי; ובמקרה שיקבע שיש תחולה, התייחסות לשאלת ההצדקה למתן היתר ומתן פסק דין בהתבסס על החומר שיוגש לבית המשפט.

לאור התוצאה - קבלת עמדת כל צד ביחס לאחת הסוגיות, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

אני מתירה פרסומה של החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

המזכירות תסרוק החלטה זו בשני התיקים, תסגור את תביעת המזונות, תקבע תזכורת למעקב אחר הגשת הודעת הצדדים ביום 24.6.2022 ותמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשפ"ב, 12 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

14 מתוך 14