ביהמ"ש המחוזי חיפה, שופט סארי ג'יוסי: החלטה בבקשה לפסלות שופט (רמ"ש 19509-06-22)

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

רמ"ש 19509-06-22 א. נ' ב.

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט סארי ג'יוסי

מבקש

א. ע"י ב"כ עוה"ד מ. סמון ואח'

נגד

משיבה

ב. ע"י ב"כ עוה"ד ע. צדיקה ואח'

החלטה

בפני בקשת המבקש "לפסלות שופט", במסגרתהּ התבקש מותב זה "לפסול את עצמו מלדון בכל העניינים התלויים ועומדים בעניינם של הצדדים ולהורות על העברתם למותב אחר".

הנסיבות הצריכות לענייננו הן בתמצית אלו:

ביום 09.06.2022, הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ה. גורביץ עובדיה) ב-תלה"מ 30219-07-20, מיום 16.05.2022.

ביום 13.06.2022 הוריתי על הגשת תשובה, תוך 30 ימים, וביום 11.07.2022 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

ביום 12.07.2022, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ההליכים בתיק עד להכרעה בבקשה.

בקליפת-אגוז יצוין, כי בין הצדדים מתנהלת מסכת משפטית ארוכה ומרובת הליכים, אשר במסגרתהּ, הוגשו, בין היתר, מספר בקשות רשות ערעור בסוגיות שונות – למותבים שונים, בבית משפט זה.

לטענת המבקש, על מותב זה לפסול עצמו מלדון בכל העניינים התלויים ועומדים בעניינם של הצדדים והעברתם למותב אחר הואיל ולטענתו החלטותיו של מותב זה מטיבות באופן גורף עם המשיבה, וכי שלוש בקשות רשות ערעור מתוך שבע בקשות רשות הערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי, נדונו בפני מותב זה, אשר במסגרתן התערב הוא בקביעות עובדתיות שנקבעו בבית משפט קמא והתעלם באופן מוחלט ממחדליה של המשיבה.

עוד נטען, כי גם כאשר לא הייתה כל סיבה להתערב בהחלטות בית משפט קמא, מצא מותב זה להתערב בהן ולהעניק למשיבה לפחות חלק מן הסעדים שביקשה, לרבות בעניין הוראות הסכם-הממון עליו חתמו הצדדים (ר' רמ"ש 58498-10-21), וכן בקיצור תקופת צו-הגנה (ר' רמ"ש 1337-07-20).

עוד ובנוסף נטען, כי אין מדובר בתחושה סובייקטיבית של המבקש, כי אם "בעובדות בשטח", כלשונו, וכי גם פסיקת ההוצאות נגדו לא לקחה בחשבון את התנהלות המשיבה.

מנגד סברה המשיבה, במסגרת תגובתהּ, כי דין הבקשה להידחות, וכי יש להורות למבקש להגיש לאלתר את תשובתו לבקשת רשות הערעור.

לאחר שקראתי בעיון את טיעוני הצדדים, אני מוצא, כי דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.

סעיף 77א.(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, קובע כך:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

בית המשפט העליון, בהלכה עקבית ורבת-שנים אמר את דברו, בדבר האופן הראוי לבחינת הוראת חוק זו.

אפנה לדבריו של כב' נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט א. ברק ב-בג"ץ 2148/94 בפסקה 4, לחוות-דעתו בעניין אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573 (להלן: "עניין גלברט"), ובשל חשיבותם לענייננו, אצטט אותם במלואם.

"מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות (impartial). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נושא המשפט, בלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (ראציונאלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נושא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי. כאשר הטענות כנגד שופט מקורן בדברים שאמר מחוץ לכותלי בית המשפט, יש בדבריו אלה כדי לפסול אותו אם הם כה קיצוניים עד כי מתבקשת מהם המסקנה שדעתו של השופט "נעולה" בכל הנוגע למשפט שלפניו ואין טעם להמשיך בו. כך סוכמה ההלכה בארצות-הברית: ,court but in regard to court proceedings-of-court statements, are not indication of improper bias unless coments or remarks made out-like in Mined-j. Shaman, s. Lubet, j. Algini, judicial conduct they are so extreme that they show that a judge has become close) about the pending case .( 110(1990) and ethics הגיונה של ההלכה ברור. זכותם של המתדיינים, וזכותו של הציבור, שההחלטה תיפול על-פי החומר המוצג לפני השופט ולא על-פי דעותיו הקדומות. אמון הציבור בשפיטה מותנה בחוסר הפניות, בתקינות ובאובייקטיביות השיפוטית (ראה ע"פ 732/86, 76/87(ב"ש 78/87) [14], בעמ' 416). ודוק: שופט חי בתוך עמו. גם אם הוא חי במגדל שן, זהו מגדל שן בהריה של הארץ ולא באולימפוס היווני.

חיי השופט, כחיי המשפט, הם לא רק היגיון אלא גם ניסיון. ניסיון זה הוא גם ניסיון החיים של השופט, המביא לא פעם לגיבוש עמדות ולרכישת השקפות. אכן, שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי. רוצים אנו בשופטים חושבים, המגבשים לעצמם דעות ומחשבות. השופט חי בעולם קיים והוא נולד לתוך מציאות קיימת ומגוונת. פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דע קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי ולענייננו מוכן אני להניח גם מבחן קל יותר מבחינת העותר - כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא "אבוד מראש". חינוכו של השופט מלמד אותו להיות "פתוח" כל העת. עיסוקו מביא אותו להאמין כי לא בו עצמו טמונה החוכמה כולה, כי יש להכיר בקיומן של השקפות שונות ודעות מגוונות, כי לכל מציאות יש פנים רבות, וכי לכל בעיה יש נקודות השקפה שונות ונקודות מוצא מגוונות. ניסיונו של השופט גורם לו להכיר במורכבות של המציאות, ובצורך להשקיף עליה מזוויות מספר, תוך בחירתה של הרלוואנטית לפתרון סכסוך נתון. מקצועיותו של השופט והמסורת המשפטית והשיפוטית שבתוכה הוא פועל מאפשרות לו לשנות דעות קודמות ולמנוע היווצרותן של דעות קדומות. על-כן, אך טבעי הוא, כי מעטים הם המקרים שבהם נפסלו בעבר שופטים מלהמשיך במשפט אך בשל דברים שאמרו (לפני המשפט או במהלכו). בדרך כלל לא היה בדברים אלה כדי ליצור את החשש המספיק לחריצת דין מוקדמת. הדוגמאות לכך הובאו על-ידי חברי, השופט זמיר. במקרים אלה ואחרים לא נפסל השופט, שכן ההתבטאות (האומללה) לא צביעה על אטימות מוח, והדעה הקודמת אשר בוטאה (למרבה הצער) לא היוותה סימן לאטימות לב. נהפוך הוא: נקודת המוצא של ההלכה - המבוססת על ניסיון החיים המצטבר של חיינו השיפוטיים - הינה, כי רק במקרים מעטים דעה קודמת היא דעה קדומה. רק במקרים אלה יש צידוק לפסילתו של השופט".

הכרעות מותב זה ניתנו לגופן של סוגיות משפטיות שהעלו הצדדים בפניו, ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל עניין, ולא לגופם של צדדים, ולפיכך ברי, כי אין כל "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

מותב זה לא גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין מושא הדיון השיפוטי, לא כלפי מי מן הצדדים, ולא כלפי נושא המשפט, שמר על דעה פתוחה במשך כל ההליכים שהתנהלו בפניו, בעניינם של הצדדים, והכריע בכל אחת מן הסוגיות המורכבות, אשר הגיעו לפתחו על-פי הזווית המשפטית הנכונה לאותה סוגיה ולאותו מועד, עת התשתית הראייתית והדין הם המגדלור לאורו ניתנו ההחלטות בתיק.

סבורני, כי דבריו של הנשיא בדימוס, א. ברק בעניין גלברט, ממחישים את האמור באופן המיטבי:

"חינוכו של השופט מלמד אותו להיות "פתוח" כל העת. עיסוקו מביא אותו להאמין כי לא בו עצמו טמונה החוכמה כולה, כי יש להכיר בקיומן של השקפות שונות ודעות מגוונות, כי לכל מציאות יש פנים רבות, וכי לכל בעיה יש נקודות השקפה שונות ונקודות מוצא מגוונות. ניסיונו של השופט גורם לו להכיר במורכבות של המציאות, ובצורך להשקיף עליה מזוויות מספר, תוך בחירתה של הרלוואנטית לפתרון סכסוך נתון. מקצועיותו של השופט והמסורת המשפטית והשיפוטית שבתוכה הוא פועל מאפשרות לו לשנות דעות קודמות ולמנוע היווצרותן של דעות קדומות".

יתרה מכך, קריאה מעמיקה של בקשת המבקש, מעלה, כי מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי, אשר מקומן אינו מצוי בגדרי בקשה לפסלות שופט, כי אם בהליכי ערעור מתאימים, מקל וחומר שעה שעל חלק מן ההחלטות כלל לא הוגשה בקשת רשות ערעור, וכי חלק מן הטענות האמורות נגועות בשיהוי כבד, שעה שהן מופנות כלפי החלטות שניתנו לפני מספר שנים (ר' רמ"ש 1337-07-20, מיום 17.07.2020, וכן רמ"ש 11137-06-21 מיום 05.08.2021).

אפנה בעניין זה לדבריה של כב' הנשיאה, השופטת א. חיות ב- ע"פ 8885/21 אופיר אלבז נ' מדינת ישראל (26.01.2022), פסקה 9, בשינויים המתבקשים:

"טעם נוסף לדחיית הערעור נעוץ בשיהוי שבו לוקה טענת הפסלות. כאמור, הדיון שבמהלכו נוצרה עילת הפסלות הנטענת, התקיים ביום 28.10.2021, ובאת-כוח המערער אף ציינה כי תחושותיה שלה ושל מרשהּ ביחס להתנהלות המותב התעוררו עוד במהלך הדיון ומיד לאחריו. חרף זאת המתין המערער במשך כחודשיים ימים, שבמהלכם פעל בהתאם להצעת המותב (אותה לא ביקש לבטל או לשנות) והתייצב בפני הממונה על עבודות שירות, אשר הגיש חוות דעת בעניינו של המערער ואף זאת כחודש ויותר לפני העלאת טענת הפסלות. בנסיבות העניין, אין מקום להיתלות בכך שלכל אורך תקופה זו לא התקיים דיון בפני המותב. אכן, כטענת המערער, חוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 אינו מחייב הגשת בקשות פסלות בכתב דווקא – אך הדבר אינו גורע מהחובה להעלות את הטענה "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (סעיף 146(ג) לחוק האמור; וראו, בנסיבות דומות: ע"פ 7731/20 ונונו נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל, פסקה 5 [פורסם בנבו] (15.11.2020); ע"פ 3961/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 [פורסם בנבו] (18.6.2019); ע"פ 3506/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 [פורסם בנבו] (27.5.2014); ע"פ 5830/13 זוארץ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 [פורסם בנבו] (29.8.2013))".

יתרה מכך, על החלטה נוספת בעטיה סבור המבקש, כי יש לפסול מותב זה, הוגשה על-ידו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזו נדחתה על-ידי כב' השופט א. שטיין.

אפנה ל-בע"מ 1780/22 פלוני נ' פלוני (21.03.2022)), פסקאות 4-5:

"ההחלטות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

אוסיף, כי העובדה שבית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת הערעור, הגיע לתוצאה שונה – קל וחומר שונה במקצת – מזו של בית משפט השלום, או בית משפט לענייני משפחה, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ, פסקה 13 (3.2.2009); רע"א 10034/17 זקיאן נ' בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ, פסקה 7 (3.1.2018); וכן חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012))" (ההדגשה אינה במקור).

על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

על המבקש להגיש את תשובתו לבקשת רשות הערעור עד ליום 25.07.2022.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשפ"ב, 18 יולי 2022, בהעדר הצדדים.