ביהמ"ש המחוזי נצרת, אב"ד שאהר אטרש, שופט עאטף עיילבוני, שופטת תמר נסים שי: פס"ד בתביעת המערערים להצהיר עליהם כ"בנים ממשיכים" במשק (עמ"ש 20015-09-21)

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
עמ"ש 20015-09-21 א ואח' נ' מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית ואח'

בפני	כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש – אב"ד כבוד השופט עאטף עיילבוני כבוד השופטת תמר נסים שי
המערערים:		1. נ.א .2 ש.א ע"י ב"כ עוה"ד מאירה אזרד
נגד
המשיבים:		1. י.א 2. א.א 3. שא.א 4. ר.ג 5. שב.א 6. ת.כ 7. ה.א ע"י ב"כ עוה"ד גלעד שרגא 8. מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ 9. רשות מקרקעי ישראל מחוז צפון ע"י ב"כ עוה"ד הראל טיקטין 10. הסוכנות היהודית לארץ ישראל ע"י ב"כ עוה"ד מנחם גדרון ואח'
פסק דין

השופטת ת' נסים שי:

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט הבכיר, א' זגורי), מיום 08.08.2021, בתמ"ש 44289-09-19, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים להצהיר עליהם כ"בנים ממשיכים" במשק ** במושב ****.

הצדדים ותמצית הרקע הדרוש

1. המערערים והמשיבים 1 – 7 הינם בני משפחה. המערער 1 והמשיבים 1 – 7 הינם בניהם של ר' ז"ל שהלכה לעולמה בשנת 2012 וי' ז"ל שהלך לעולמו בשנת 2016 (ולהלן: ההורים המנוחים או האב והאם). המערערת 2 הינה רעיית המערער 1.

2. ביסוד המחלוקת משק חקלאי (משק מספר **; להלן: "המשק") במושב ****. ההורים המנוחים היו בני רשות במשק ובעלי הזכויות בו מכוח הסכם משבצת תלת צדדי בין מושב **** – מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (המשיב 8; להלן: "המושב"), רשות מקרקעי ישראל (היא המשיב 9; להלן: "רמ"י") והמשיבה 10 (להלן: "הסוכנות"), שהיא הגורם המיישב ואף זה המטפל ברישום בנים ממשיכים.

3. בחודש מאי 2000 הסכימו האב והאם לאפשר לבנם ולכלתם – המערערים, ­להקים למגוריהם מבנה בתחומי המשק. הסכמתם נעשתה באמצעות הסכם מתנה, שנערך בפני עו"ד (להלן: "הסכם המתנה"). הסכם המתנה ציין כי הרשות לבנייה הינה בלי חוזרת, והוסיף: "מוסכם בזה במפורש כי כל העברת זכויות בנחלה תהיה כפופה לזכויות הבן על פי הסכם זה, וכי במידה ולבן לא ינתן מעמד של "בן ממשיך" תהיה לו הזכות לפיצול הנחלה והפרדת שטח ב' (600 מ"ר) ממנה, ולרישום הזכויות בשטח ב' (600 מ"ר) במנהל מקרקעי ישראל ו/או בלשכת רישום המקרקעין על שם הבן".

4. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 19.11.2000, חתמו האב והאם על כתב מינוי, במסגרתו הודיעו על רצונם למנות את המערערים כבנים ממשיכים והצהירו כי הם: "מאשרים בזאת ומסכימים כי בננו נ.א ת.ז ********/* וש.א ת.ז. ********/*, אשתו יהיו בן ממשיך במשק שלנו מס' **". המסמך הוסיף: "אנו מבקשים ממכם לרשום זאת בפרוטוקול הוועד ולאשר זאת" (להלן: "כתב המינוי"). אין חולק כי האב והאם המנוחים התקשו בקריאה ובכתיבה. כתב המינוי נרשם בכתב ידה של פקידת המושב, הגב' ****, ונחתם בכתב ידם.

5. כתב המינוי אושר ביום 21.11.00 ע"י ועד האגודה של המושב. אין חולק כי הליך רישום הבן הממשיך לא הושלם בפני הגורמים המיישבים – רמ"י והסוכנות.

6. לאחר פטירת האם והאב, המערערים ביקשו להשלים את רישום זכויותיהם במשק, ופנו ובאו בתביעה הצהרתית שהונחה בפני בית המשפט קמא ואשר הפנתה לכתב המינוי. האחים התנגדו למבוקש, בטענה כי המערערים לא מונו מעולם כבנים ממשיכים והוריהם המנוחים התנגדו מכל וכל לצעד שכזה. לטעמיהם, למערערים ניתנה רשות לבניית בית במשק בלבד, וכתב המינוי נעשה כשהמנוחים אינם מודעים לתוכנו. לטענת האחים, לא לחינם כתב המינוי, בשונה מהסכם המתנה, לא נערך בפני עורך דין.

פסק דינו של בית המשפט קמא

7. בית המשפט קמא דחה את התובענה, וחייב את המערערים בהוצאות בסך 50,000 ש"ח. תחילה התייחס בית המשפט קמא למסגרת המשפטית הרלוונטית הנוגעת להסכם מתנה ביחס למקרקעין. נקבע, כי מאחר והעברת זכויות הבן הממשיך לא נעשתה מול הגופים המיישבים, יש להקפיד הקפדה יתרה בבחינת טיב המסמך שבאמצעותו נערכה התחייבות האב והאם למינוי "בן ממשיך". בדרך כלל, ניתן מעמד מוצק יותר להתחייבות "בלתי חוזרת" ולהצהרות בפני עורך דין, על פני מסמך הנעשה על דף נייר הנושא משפטים בודדים של ההורים, ללא אזהרה, ללא הסברים מקדימים וללא שהחתימה אושרה ואומתה בידי נציגי הגורמים המיישבים. עוד נקבע, כי יש לבחון התנהלות ההורים והבן הממשיך החל ממועד המינוי ועד לפטירתם.

8. מכאן צלל בית המשפט קמא לעומקן של ראיות, וקבע כי כתב המינוי הינו בבחינת חוזה למראית עין, אשר נעשה לצרכי קבלת משכנתא לבניית בית המערערים והוא אינו מבטא את רצון האב והאם להענקת המשק למערערים. את מסקנתו ביסס על שלל נתונים, לרבות סמיכות הזמנים בין הסכם המתנה לכתב המינוי, בדגש על משך בניית בית המערערים; העובדה שהאב והאם לא פעלו שנים ארוכות לקדם הליך מינוי בן ממשיך בגופים המיישבים והסתפקו רק במינוי באגודה; כי המערערים עצמם לא עשו דבר כדי להשלים את הרישום על אף ידיעתם אודות הצורך ברישום, והם הציגו גרסאות סותרות ומתפתחות בעניין זה; בית המשפט קמא שוכנע שהאחים לא ידעו על מינוי המערערים כבנים ממשיכים ולכן גם לא פעלו לביטול המינוי באגודה טרם פטירת ההורים; כי האגודה עצמה לא התייחסה למערערים כבנים ממשיכים ובאישור המינוי לא ניתנו להם זכויות כלשהן, ואפילו לאחר פטירת ההורים, נמנעה האגודה מלהעניק למערערים כספים ודיבידנדים עד לבירור הסכסוך הפנים משפחתי.

9. בית המשפט קמא, בהערת אגב, המשיך ובחן את כתב המינוי בראי הוראות סעיפים 5(ב) ו- 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, כלומר חזרה מהתחייבות ליתן מתנה. נקבע כי המערערים לא שינו את מצבם לרעה בהתבסס על כתב המינוי, שכן ביתם הפרטי והזכויות בו הובטחו להם במסגרת הסכם המתנה, ובנסיבות בהן הם מעולם לא הפעילו את המשק החקלאי. עוד סבר בית המשפט קמא, כי התנהלות המערערים כלפי ההורים לא עמדה "בסטנדרט המצופה" מבנים ממשיכים, באופן המאפשר חזרה מהתחייבות ליתן מתנה ככל וניתנה. בית המשפט קמא השתכנע כי מערכת היחסים בין המערערים להורים היתה מתוחה ורעועה, ולוותה במספר תקריות עד כדי נתק ביחסים שלא יכול להתיישב עם התנהלות ומחויבות של מי שרואה עצמו "בן ממשיך". המערערים עצמם אישרו כי היחסים לוו במספר סכסוכים, האחים אף הם העידו על מערכת יחסים קשה ומייסרת להורים, ואף בעדותו של יו"ר האגודה, מר *****, הוא אישר כי מערכת היחסים לא היתה תקינה וזאת אף היתה הסיבה לאי השלמת הרישום; המערער לא מונה כאפוטרופוס לאביו ולא ראה עצמו כמועמד לתפקיד זה, וניכר כי המערערים לא התנהגו כמצופה מבנים ממשיכים, לא דאגו למחסורם של ההורים המנוחים והפנו להם כתף קרה.

10. סיכומו של עניין, בית המשפט קמא סבר כי כתב המינוי לא ביטא את גמירות דעתם של ההורים המנוחים למתן מעמד של בנים ממשיכים למערערים, אלא שימש לצרכי נטילת משכנתא. לחלופין, ואף אם היה מבטא את דעתם, הרי שהוא לא הבשיל לכלל מתנה גמורה ונותר בגדר התחייבות לתת מתנה, ממנה ניתן לחזור בנסיבות של "התנהגות מחפירה".

מכאן הערעור.

טענות הצדדים

11. לטענת המערערים, בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו שגיאות רבות המחייבות את התערבותה של ערכאת הערעור. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע, בניגוד לראיות שהונחו בפניו, כי כתב המינוי נעשה לצרכי נטילת משכנתא והוא אינו מבטא את גמירות דעתם של ההורים. בעניין זה, נטען כי המערערים קיבלו את המשכנתא לפני החתימה על כתב המינוי, כי ההליך הושלם בפני האגודה ועורך דינה, וכי בנסיבות בהן האב והאם היו אנשים מבוגרים, יוצאי *****, אין להסיק כי אי השלמת ההעברה בפני המוסדות המיישבים הינה ביטוי לאי גמירות דעתם. עוד נטען בהקשר זה כי בית המשפט קמא אף לא נתן ביטוי בפסק הדין למפגש האחים עם העובדת הסוציאלית בהליך למינוי אפוטרופוס לאב, שם הצהירו כי המערער הוא הבן הממשיך, או לעובדה, כי האחים לא נקטו בכל הליך משפטי לביטול מעמד המערערים כבנים ממשיכים. שנית, נטען, כי שגה בית המשפט קמא ביחס לקביעותיו הקשות כלפי המערערים והגדרת מערכת היחסים כ"התנהגות מחפירה". מהבחינה העובדתית - המערערים מפנים בעניין זה לעדותם וטוענים כי ככל ונתגלו סדקים במערכת היחסים, הרי שמדובר במציאות טבעית המצויה בכל משפחה ומשפחה, ובמכלול, מערכת היחסים התאפיינה בקשר חם וטוב. מהבחינה המשפטית נטען, כי לא היה מקום לדיון בסוגיית ביטול מעמדם כבנים ממשיכים, שעה שמדובר בסעד שלא נדרש, וכאשר הזכות לחזרה מהתחייבות ליתן מתנה נתונה להורים עצמם, פגה עם פטירתם ואינה עוברת ליורשיהם. שלישית, המערערים מבקשים להתערב בקביעת בית המשפט קמא בעניין ההוצאות הגבוהות שנפסקו, אשר לטעמיהם, מבטאות פסיקת הוצאות עונשית.

12. מנגד, האחים טוענים כי יש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא ולקבוע כי למערערים ניתנה אך הזכות להקים את ביתם במשק ולא מעמד של "בן ממשיך". לשיטתם, הראיות אשר הונחו בפני בית המשפט קמא מלמדות כי ההורים לא התכוונו ליתן למערערים מעמד של בן ממשיך, וכתב המינוי נעשה לצרכי המשכנתא בלבד, ונרשם ע"י פקידה שכלל לא הסבירה להורים את טיבו של המסמך ולא בפני עורך דין כנדרש. כתב המינוי לא נעשה כהתחייבות בלתי חוזרת, בניגוד להוראות סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות, וברמ"י ובסוכנות אין כל אינדיקציה לדבר קיומו של בן ממשיך במשק. המערערים, אשר הקפידו הקפדה יתרה על בניית ביתם רק כאשר באמתחתם הסכם מתנה משפטי, לא ערכו כל מסמך המעגן את זכויותיהם כבנים ממשיכים מול ההורים או מול הגופים המיישבים.

13. עוד הוזכר, כי האגודה עצמה לא התייחסה אל המערערים כאל בנים ממשיכים ולא צרפה אותם כחברים לאגודה. האחים ממשיכים וסומכים ידיהם על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בעניין התנהגותם המחפירה של המערערים, וסבורים כי בכל אלה די על מנת לבסס את פסק דינו.

14. באשר לעמדות יתר הגופים והמוסדות הנוגעים לעניין: המושב נמנע מלהביע עמדה בסכסוך המשפחתי ואף נמנע מהופעה במהלך הדיון בערעור. רמ"י הודיעה כי אין ברישומיה כל אינדיקציה כי מונה "בן ממשיך" במשק, וממילא אין לה כל עמדה לגבי הסעד המבוקש כפוף למגבלות ולהמצאת המסמכים הנדרשים. הסוכנות היהודית הגישה תשובתה לבית-המשפט והצטרפה לעמדת רמ"י.

דיון והכרעה

15. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, דרך כלל, בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. לצד הלכה זו, נקבע כי כאשר קביעותיו העובדתיות של בית משפט אינן מעוגנות בממצאי מהימנות אלא מבוססות על שיקולים שבהיגיון, רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בהן, מאחר שלערכאה הדיונית אין במקרים אלה יתרון על ערכאת הערעור (ראו: ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, לח(4) 253 (1984)).

16. בענייננו, אין חולק כי נדרש אישור הגורמים המיישבים להשלמת העברת הזכות ל"בן ממשיך", בהעדרו לא יכולה להשתכלל העברת הזכות, והדבר נותר לכל היותר בגדר התחייבות ליתן מתנה שדיני המתנה חלים עליה (השוו: ע"א 3220/10 חוה כהן נ' שלמה חדד (28.08.2012)). בית המשפט קמא סבר כי אין בפניו סיטואציה של התחייבות ליתן מתנה, שכן כתב המינוי עליו חתמו ההורים המנוחים הינו בגדר "חוזה למראית עין". מסקנה זו, כלשונו, הינה "מסתברת מהעדויות" והיא למעשה נשענת, רובה ככולה, על מסד של הגיון וסברה.

בין היתר הניח בית המשפט קמא את ההנחות הבאות:

"אין זה סביר", כי כחצי שנה לאחר החתימה על הסכם המתנה שהעניק אך זכות לבניית בית במגרש מצומצם, יחליטו ההורים לחתום על כתב מינוי ביחס לכלל הזכויות במשק (פסקה 67 לפסה"ד); הביטוי הלשוני בכתב המינוי דל בפרטים ומקים ספק האם הוא מהווה ביטוי לכוונת ההורים להעניק את המשק כולו במתנה או שמא רק לסייע למערערים ליטול משכנתא מהבנק. ההורים הקפידו הקפדה יתרה על ניסוח הסכם המתנה ולכן "יש קושי לקבל כי דווקא בחתימה על כתב מינוי, החליטו המנוחים להקל ראש" (פסקה 71 לפסה"ד); בנסיבות בהן ההורים התקשו בקריאה ובכתיבה, ספק אם הבינו את משמעות חתימתם על גבי כתב המינוי (פסקה 74 לפסה"ד); אופן התנהלות ****, אשר ניסחה את כתב המינוי, יש בו כדי ליצור סדק באומד דעת המנוחים וגמירות דעתם וכן בטיבו של כתב המינוי, שכן היא לא טרחה להפנות את המנוחים לקבלת ייעוץ משפטי או לאשר את כתב המינוי בפני עורך דין או ליתן להם הסבר מפורט במעמד החתימה (פסקה 82 לפסה"ד).

17. יוצא אפוא, כי הכרעת בית המשפט קמא אינה מצומצמת אך לעדויות שנשמעו בפניו אלא בעיקרו של דבר נסמכת על הסקת מסקנות הנובעת מהגיונן של הגרסאות ומראיות נוספות, בצורת הסכמים והתרחשויות שאירעו בסמוך. בנסיבות אלו, בהן החלק הארי שבקביעות מונח על שיקולים שבהיגיון גרידא, אין מניעה שנבחן את אותן מסקנות, משימה שאינה כרוכה ביתרון של התרשמות ישירה מעדויות, שבאו לפני הערכאה הראשונה.

18. משכך, יש לפנות ולבחון את מכלול האירועים, הנסיבות והטענות, כפי שבאו לפני הערכאה הראשונה, כדי לבדוק אם היה בהם כדי לתמוך במסקנת בית המשפט קמא. לטעמי, התשובה לכך שלילית, ומשכך אציע לחבריי כי נקבל את הערעור.

19. תחילה אפנה להסכם המתנה. בעניין יש להדגיש עובדה עליה אין מחלוקת – הסכם המתנה נעשה לדרישת המערערים ולא ביוזמת האב והאם. המערערת תיארה כי פחדה לבנות בית ולהשקיע כספים מבלי שזכויותיה עוגנו במסמך משפטי (ראו בעמ' 78 ו- 81 לפרוטוקול). עוה"ד ****, אשר ערך את ההסכם, העיד כי המערערים הם אלה שפנו אליו וגם האחות ש' אשרה את הדברים. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי "בהסכם לבניית הבית [הסכם המתנה – ת.נ.ש.] נראה כי ההורים המנוחים הקפידו הקפדה יתרה על הניסוח ולכן יש קושי לקבל כי דווקא בחתימה על כתב מינוי, החליטו המנוחים להקל ראש" (עמ' 18 ש' 7 – 9 לפסה"ד). כלומר, אין להסיק על התנהלות ההורים ועל אומד דעתם מתוך השוואה בין הסכם המתנה וניסוחו, הסכם שנעשה לבקשת ודרישת המערערים מבלי שההורים נטלו חלק או הביעו דרישה בעניין (ולמצער אין כל טענה כזו), לבין כתב המינוי וניסוחו שנעשה לבקשת ההורים.

לטעמי, העובדה שהמערערים פעלו פוזיטיבית לעריכת מסמך משפטי כתנאי לבניית ביתם בנחלה היא עובדה הגיונית, נוכח ההשקעה הכספית הניכרת בבניית בית. המערערים לא השקיעו כספים נוספים בנחלה ולא שימשו כבנים ממשיכים במובן החקלאי. על כן, ניתן לקבל את גרסתם, לפיה לא פעלו להשלמת הרישום כבנים ממשיכים מתוך כבוד להורים ואין לשמוע לאו מכלל הן (ראו בהקשר זה גם עדות עו"ד *****, ב"כ האגודה, כי הנוהג באגודה הינו השלמת הרישום לאחר פטירת ההורים – עמ' 63 לפרוטוקול). ממילא, אין להניח כי יהיה זה "בלתי סביר" שכחצי שנה לאחר החתימה על הסכם המתנה שנוסח לבקשת ולדרישת המערערים, נחתם כתב המינוי המגדיל את היקף הזכות, וזאת לבקשת ההורים.

20. יתר על כן, ככל שניתן להסיק דבר מהסכם המתנה בנוגע לאומד דעת ההורים המנוחים ביחס לזכויות בן ממשיך בנחלה, הרי ההסכם כולל לכל הפחות "קריאת כיוון" בדבר אותה כוונה, בפרשו כי העברת הזכויות בנחלה כפופה כעת לזכות הבן (המערער ורעייתו) וכן "וכי במידה ולבן לא יינתן מעמד של "בן ממשיך" תהיה לו הזכות לפיצול הנחלה" (ההדגשה שלי – ת.נ.ש.) בהקשר כאן, מכלל לאו נשמע דווקא אותו הן ביחס להיתכנות המינוי, כאמור, שאחרת לא היה כל צורך בתוספת זו על דרך השלילה.

21. כעת יש לפנות לכתב המינוי. ברגיל, המפתח לשאלת רצון ההורים המנוחים נעוץ במסמך כתב המינוי. באותו מסמך קצר ואף לאקוני, כקביעת בית המשפט קמא, נרשם שההורים: "מאשרים בזאת ומסכימים כי נ.א ת.ז ********/* ו- ש.א ת.ז. ********/*, אשתו יהיו בן ממשיך במשק שלנו מס' **". המסמך מוסיף בקשה לחברי וועד האגודה לאישור ורישום כנדרש. המסמך ברור ומפורש ולא נמצאת מחלוקת ביחס לניסוחו, אלא טענה כי הוא נעשה למראית עין.

מבחינה משפטית, במקרה שבפנינו מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב,  יחולו הוראותיו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, המעניק יתרון למסמך בכתב במובן זה שלא ניתן לסתור את האמור בו באמצעות טענות בעל פה אלא במסמך כתוב (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1503 (2009); ע"א 4228/11 מנצור נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (15.12.2014)). עוד יש להזכיר, כי הנטל להוכיח כי כתב המינוי הינו בבחינת "חוזה למראית עין" כפי שמעגן סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, מוטל לפתחם של האחים הטוענים זאת, ורמת ההוכחה הנדרשת הינה מוגברת (ראו: ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס, בפסקה 7 (מיום 3.3.14)).

22. על רקע כללי יסוד אלה אבחן את כתב המינוי: האחים לא הביאו כל ראיה בכתב לסתירת האמור בכתב המינוי. לגרסתם, סמוך לפטירת האם המנוחה (בשנת 2012) נודע להם דבר קיומו של כתב המינוי. הם שאלו את האב המנוח לפשר הדבר ושמעו מפיו הכחשה כי מינה את המערערים לבנים ממשיכים (ראו למשל תצהיר האח י' בסעיף 18; תצהיר האחות ר' בסעיף 39). יוזכר, כי לאב מונה אפוטרופוס רק בשנת 2015 (בקשה ראשונה למינוי אפוטרופוס הוגשה בשנת 2013) והוא נפטר בשנת 2016. למרות האמור, האחים לא פעלו משפטית לביטול כתב המינוי והאב המנוח לא חתם על כל מסמך שיעמוד חזיתית כנגד כתב המינוי.

23. בפני בית המשפט קמא לא הוצגה כל ראיה חיצונית או עדות התומכת בגרסתם של האחים כי כתב המינוי הינו חוזה למראית עין. כל שהונח בפני בית המשפט קמא הם עדויותיהם שלהם כבעלי דין מעוניינים. נוכח הסכסוך העמוק בין הצדדים כעולה מליבת התצהירים והטענות ההדדיות בדבר אופי היחסים המשפחתיים לאורך השנים, ספק אם ניתן היה לסמוך קביעות רק על עדויות אלה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ע"א 6712/19 דגן נ' דגן (מיום 23.6.21)).

24. איני מקבלת את ההנחה המסתברת כי כתב המינוי נעשה על מנת לסייע למערערים ליטול משכנתא, ולא מצאתי בפסק הדין קמא ראיות התומכות בסברה זאת. כאמור, כתב המינוי נחתם ביום 19.11.2000 ואושר כעבור יומיים במזכירות המושב. המשכנתא אושרה למערערים במאי 2001 (ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 87). ככל וכתב המינוי נעשה לצרכי משכנתא, לא הובהר מדוע לא נעשה בו שימוש לצרכי הבנק מיידית, אלא כעבור כחצי שנה. בנוסף, פניית מושב **** לבנק המבקשת לשחרר למערערים את כספי המשכנתא, נעשתה ביום 24.2.2002. לא ניתן אפוא להסיק כי האב והאם חתמו על כתב המינוי כשנתיים קודם לכן, לצרכי הבנק בלבד.

25. לכך נוסיף את העדויות הנגדיות שהעמידו המערערים לעניין מסמך המתנה. ראשית, הובאו שלושת חברי וועד המושב - ****, **** (שהוא גם אחיה של האם המנוחה), ו-****. חברי הוועד, שהינם נטולי כל אינטרס בסכסוך, הצהירו כולם כי האב והאם הגיעו לישיבת הועד שנערכה ביום 21.11.2000 בה הציגו את כתב המינוי, והצהירו על רצונם למנות את המערערים כבנים ממשיכים. אמנם, בית המשפט קמא מצא הבדלים בעדויות ביחס לנוכחים אחרים בישיבה (המערער) ותהה מדוע לא נזכר בפרוטוקול שמם של המנוחים כמי שנכחו בישיבה, ואולם, הסבר ביחס לרישום ניתן (הוסבר שרק חברי הוועד נרשמים), ומכל מקום ביחס לנוכחות המנוחים חזרו העדים כולם על הצהרותיהם אלה ואישרו אותן מזכרונם. העדים אישרו כי המנוחים הבינו היטב את המהלך בו נקטו (ראו למשל עדות **** בעמ' 9 ש' 22). יתרה מכך, **** אף חזר וציין כי המנוח פנה אליו לצורך מינוי המערער כבן ממשיך, והוא שהבהיר לו כי לשם כך יש להגיש בקשה בכתב לאישור הוועד ואף על הצהרה זו חזר בחקירה נגדית (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 21 ואילך).

26. אף שבית המשפט קמא מצא כי קיים תיקון בפרוטוקול הישיבה בה אושר המינוי, לא נראה כי על בסיס זה בלבד היה מקום למעט מהאמון שניתן להצהרות נציגי האגודה. מדובר בתיקון מה שנראה כפליטת קולמוס בלבד ביחס למספר המשק, והדבר הוסבר על ידי העד **** שבכתב ידו נכתב הפרוטוקול וככל הנראה תוקן במקום (עמ' 15 ש' 18 ואילך). יתר על כן, ראוי לציין כי הפרוטוקול, כפי שהוא, אומת כמתאים למקור עוד בשנת 2016 (כ – 3 שנים טרם הפניה להליך זה) על ידי עו"ד **** שהעיד בהליך קמא, ואף הוסיף ואישר כי האגודה ראתה במערערים בנים ממשיכים לאורך השנים (עמ' 67 ש' 12 – 14 עמ' 69 ש' 6).

בנוסף, המערערים העידו את מזכירת המושב הגב' ****, אשר ערכה ורשמה בכתב ידה את מסמך המתנה. **** העידה כי האב המנוח פנה אליה וציין כי הוא רוצה למנות את המערערים כבנים ממשיכים. היא הבהירה לו כי עליו להגיע עם רעייתו לחתימה על בקשה לוועד האגודה. ביום 19.11.2000 הגיעו האב והאם למזכירות יחדיו, חזרו על הבקשה, היא כתבה את הדברים במסגרת כתב המינוי וההורים חתמו עליו בפניה.

בית המשפט קמא לא קבע כי גרסה זו אינה מהימנה, אלא כי המסמך נערך באופן תמציתי ולאקוני, כי לא ניתן להורים ליווי או ייעוץ משפטי וכי לא ברורה היתה מידת הבנתם אודות תוכנו של המסמך. לטעמי, קביעה זו יפה לסיטואציה בה זוג קשישים המתקשים בקריאה מתבקשים לחתום על מסמך משפטי, אך היא אינה מתאימה לסיטואציה (שכאמור, לא נסתרה), בה הם עצמם מביעים בלשונם דרישה שלאחר מכן עולה על הכתב. כלומר, אין מדובר בנסיבות של חתימה על מסמך שייתכן ותוכנו לא ברור לחותמים, אלא חתימה על מסמך שנכתב לאחר שהם עצמם הביעו את תוכנו, ולאחר שהתייצבו באופן מיוחד לשם כך בפני מזכירת הוועד בשני מועדים.

27. עובדה נוספת המובילה למסקנה כי כתב המינוי אינו בבחינת חוזה למראית עין ניתן למצוא בתסקיר פקידת הסעד בהליך למינוי אפוטרופוס לאב. במסגרת התסקיר נפגשה פקידת הסעד עם האב המנוח, אשר ציין בפניה כי ילדיו מסוכסכים כי כולם רוצים את המשק שלו, הוסיף כי נתן את המשק לבן נ.א ואמר שהציע לי.א ולנ.א להתחלק בו אך הם לא מעוניינים בכך (תסקיר מיום 21.09.2015).

בית המשפט קמא אמנם מפנה לתסקיר ולאמירה זו, אולם לא ראה לייחס לכך משקל בשים לב למצבו הקוגניטיבי הירוד של האב באותה העת. ייתכן כי ממצא זה לבדו, אין בו די על מנת להעיד על גמירות דעתו של האב ביחס לכתב המינוי, אלא שנתון זה מצטרף ליתר הראיות החיצוניות שנסקרו לעיל, ומשמש כנדבך מסוים נוסף לעובדה שההורים המנוחים היו מודעים לכך שהעניקו את המשק למערערים.

28. סיכום ביניים: בפני בית המשפט קמא עמדה טענה, שלא נסתרה, כי ההורים עצמם פנו למזכירות בבקשה למינוי המערערים לבנים ממשיכים, לצד מסמך עליו חתמו ההורים המביע לכאורה רצון זה. בנוסף, נמצאו שלושה עדים המעידים כי ההורים המנוחים נכחו במהלך הישיבה בה החליט ועד האגודה לאשר את המינוי. לא נמצאה קורלציה כרונולוגית בין עיתוי כתב המינוי לבין מסמכי נטילת המשכנתא. עוד הוגש תסקיר, בו מציינת פקידת סעד כי האב ציין בפניה כי נתן למערער את המשק. מנגד, האחים, עליהם מוטל נטל הראיה לסתירת תוכנו של כתב המינוי או להוכחת הטענה כי נעשה למראית עין, לא הניחו עדויות חיצוניות כלשהן לטענה כי כתב המינוי נעשה מבלי שההורים הבינו את תוכנו או למראית עין, ואף השתהו בהעלאת טענתם זו כנגד המסמך והמינוי אף שידעו עליו, לכל הפחות, לאחר פטירת האם.

29. לא נעלמה מעיני מערכת היחסים הסבוכה שבין המערערים לאב והאם, מערכת יחסים שהיתה, לא אחת, סוערת וקשה. יחד עם זאת, איני מקבלת את ההנחה המסתברת כי מערכת היחסים אינה מתיישבת עם רצון ההורים המנוחים להענקת מעמד של בן ממשיך. מהעדויות עולה כי הסדקים שנתגלו בקשר נתגלו עוד בטרם מסמך המתנה (ראו למשל העדויות בעניין אירוע בריתו של בנם הבכור של המערערים, אירוע שהוביל לקרע בין הצדדים, עדות המערערת בעמ' 76 לפרוטוקול, עדות האחות ר' בעמ' 217 לפרוטוקול). בסמוך לאירוע זה, שהמערערת עצמה הגדירה כ"טרגדיה", הביעו המנוחים את רצונם לאפשר למערערים להשתקע לצדם ולבנות בנחלתם את ביתם למרות המשקעים הרבים. ידוע כי הורים הולכים כברת דרך למען ילדיהם ורווחתם, ואין מקום, אפוא, למסקנה מסתברת, לפיה הקשיים במערכת היחסים עומדים בסתירה עובדתית להענקת מעמד של "בן ממשיך".

30. משקבענו כי במקרה הנדון, לא הורם נטל הראיה בעניין "חוזה למראית עין", נותרים אנו עם הקביעה החלופית שבפסק דינו של בית המשפט קמא, לפיה, אפילו כתב המינוי ביטא את רצון ההורים להענקת מעמד של בן ממשיך, משלא נסתיימה המתנה בהעברה אצל הגופים המיישבים, הרי שניתן לחזור ממנה בהתאם להוראות סעיפים 5(ב) ו- 5(ג) לחוק המתנה.

31. יודגש, כי האפשרות לחזרה מהתחייבות ליתן מתנה שמורה לנותן בלבד ולא ליורשיו (ראו הוראת סעיף 5 (ג) לחוק המתנה). בית המשפט העליון הדגיש בפסיקותיו כי הזכות לחזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לעזבונו (ראו למשל: ע"א 2215/00 דני ג'ורי נגד דייזי דנגור פ"ד נו (3) 932, 942 (2002)). משלא הונחה בפני בית המשפט קמא ראיה בת קיימא כי ההורים ביקשו לחזור בהם מהתחייבותם ליתן מתנה משך שנים רבות מאז ניתנה, לא ניתן היה לעשות כן באופן משתמע.

32. למעלה מן הדרוש, אוסיף ואסכים עם כב' בית המשפט קמא, כי היחסים הקשים בין האחים למערערים וסכסוכים נוספים ביניהם, הביאו את האחים להעצים את הסכסוך. לטעמי הדבר בא לידי ביטוי גם בטענות האחים הנוגעות ליחסם המחפיר לכאורה של המערערים כלפי המנוחים לאורך השנים. עם זאת, יש לזכור שטענות אלה משקפות את ההקצנה בסכסוך ולא את תמונת המצב האמיתית. למעשה, יש ביטוי אובייקטיבי לכך שבפועל, היחסים בין המערער למנוח לא היו כפי שהאחים מתארים. בתסקיר שנערך ביום 23.12.2013, בהליך למינוי אפוטרופוס לאב (תסקיר אשר לא נזכר בפסק הדין קמא), המערער ציין בפני פקידת הסעד כי הוא מטפל באב. יתר האחים שנכחו במפגש (ש', ת' ור') לא סתרו את הדברים, ואף הביעו את רצונם כי המערער (יחד עם האחות ר'), ישמשו כאפוטרופסים. יצוין כי באותו תסקיר אף נכתב כי המערער משמש כבן ממשיך להורים. בתסקיר נוסף שהוגש במסגרת א"פ 13960-07-15 מתאר נ' כי הוא מבקר את אביו מידי יום. העובד הזר שנכח בפגישה אישר את הדברים. פקידת הסעד עצמה מציינת: "לפי התרשמותי קיים סכסוך כספי, שלמיטב הבנתי הוא סביב הורשת המשק של האב. למיטב הבנתי הסכסוך הכספי גלש לנושא השאלה בדבר זהות האפוטרופוס לאב". עוד היא מציינת בהמשך כי: "על פניו נראה כי נ' מטפל באב בצורה משביעת רצון". המערער לא הומלץ לבסוף לשמש כאפוטרופוס בשל נסיבות הסכסוך בינו לבין אחיו, ולא מחמת טיפול לקוי באב.

די בכל אלה כדי להוביל למסקנה כי לא קיימת בפנינו סיטואציה בה ניתן להורות על ביטול ההתחייבות ליתן מתנה.

סוף דבר

33. סיכומו של דבר, כוונת ההורים למנות את המערערים כבנים ממשיכים הוכחה במסמך המינוי שנעשה ביוזמתם בפנייתם למזכירת האגודה שתעלה את הדברים על הכתב, ובאישור המינוי על ידי וועד האגודה כנשקף מהפרוטוקול. האחים לא הרימו את נטל הראיה להוכחת הגרסה כי כתב המינוי נעשה למראית עין וכי אין הוא מבטא את רצון ההורים. המנוחים לא עשו להשלמת הסדרת רישום המערערים כבנים ממשיכים, ועל כן מדובר בהתחייבות ליתן מתנה. משנפטרו ההורים, נסתם הגולל על האפשרות לחזרה מהתחייבותם.

34. אי לכך, אמליץ לחבריי כי נקבל את הערעור. פסק-דינו של בית-המשפט קמא יבוטל, ואנו נענה לתביעת המערערים להצהיר עליהם כבנים ממשיכים בהתאם לכתב המינוי.

עוד אמליץ כי המשיבים 1-7 ישלמו למערערים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 20,000 ש"ח.

תמר נסים שי, שופטת

השופט הבכיר ש' אטרש:

מסכים.

שאהר אטרש, שופט בכיר

השופט ע' עיילבוני:

מסכים.

עאטף עיילבוני, שופט

הוחלט פה אחד כאמור בחוות דעתה של השופטת ת' נסים שי.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ב, 05 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

שאהר אטרש, שופט בכיר	עאטף עיילבּוני, שופט	תמר נסים שי, שופטת

13 מתוך 13