טוען...

מספר בקשה:4

בפני

כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר

מבקשת

פלונית

נגד

משיב

אלמוני

החלטה

בפניי בקשה לביטול צווי עיקול זמניים.

הלכה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לביטול צו עיקול זמני, נדרש בית המשפט לשקול את הבקשה להטלת עיקול מלכתחילה (ראה לעניין זה רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן, פד"י נא(3) 789). לפיכך, יש לבחון מחדש את התנאים שיש למלא לשם הטלת עיקול זמני, ואין באופן בו נקראים הצדדים השפעה כלשהי על נטל ההוכחה, המוטל על המשיב כאן, שהוא מי שביקש את הסעד הזמני מכלתחילה.

למען הנוחות, האשה תקרא "המבקשת" שכן היא מבקשת ביטול העיקול, והאיש ייקרא "המשיב".

רקע

ביום XXX נתן בית משפט זה צו עיקול זמני על זכויות המבקשת במקרקעין הידועים כגוש XXX חלקה XX, המצויים ביישוב א' (להלן – "הנכס ביישוב א'"). ביום XXX, ולאחר קבלת הבהרות שנדרשו על ידי, הוריתי על הרחבת צו העיקול כך שיחול גם על נכס המצוי בגוש XXX חלקה XX ביישוב ב' (להלן – "הנכס ביישוב ב'") וכן על זכויות המבקשת בחברת XXX בע"מ (להלן – "החברה").

ביום XXX הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיקול הזמני. לאחר קבלת תגובת המשיב ותשובה נוספת של המבקשת שהוגשה מבלי שהתבקש אישור לכך וממילא מבלי שניתן, נקבע מועד לדיון בבקשה לביטול העיקול.

המבקשת הגישה בקשה לצרף גורמים נוספים כמשיבים בבקשה, לרבות XXXX. בהחלטתי מיום XXX הובהר כי הדיון קבוע בבקשה לביטול עיקול ולא ידונו בו הליכים וטענות שאינן בעניין צווי העיקול שניתנו על ידי.

טענות הצדדים

המשיב טען בבקשתו, בין היתר, כי הגיע אליו מידע שהמבקשת החלה לפעול לריקון חשבון הבנק, מבריחה נכסים ויתכן שאף מנסה למכור אותם לצד ג'; כי התברר לו דבר קיומה חברה אותה מנהלת המבקשת ואשר עליה לא ידע קודם לכן, כך שלמעשה המבקשת נישלה אותו מזכויותיו בעסקי החברה וברווחים המתקבלים ממנה; כי הנכס ביישוב ב' נמכר לצד ג', המבקשת קיבלה לידיה סך של X מליון ₪, אולם תהליך העברת הזכויות טרם הושלם; וכי הנכס ביישוב א' אמנם נרשם בעת רכישתו רק ע"ש המבקשת, אך בהתאם לחוק ולהסכם הממון שבין הצדדים, הוא שייך לשניהם.

המבקשת טוענת בבקשה לביטול העיקול, בין היתר, כי צו העיקול פקע שכן לא נמסר לה במועדים שנקבעו; כי נפלה למעשה רמיה קטסטרופלי מצד המשיב אשר נשא אותה לאשה במרמה כדי לקבל אזרחות ישראלית; כי המשיב מעולם לא פתח תיק יישוב סכסוך והוא זה שנתבע לקיים הסכם שקיבל תוקף של פסק דין; כי הנכס ביישוב א' לא שייך לו והעיקול ניתן גם על נכסים אחרים שאינם קשורים להסכם הממון; כי על המשיב לשכנע את בית המשפט בתום ליבו; כי יסוד ההכבדה לא מתקיים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

הדיון שבפניי וסיכומי הצדדים

ביום XXX התקיים דיון בפניי.

עדויות רלוונטיות מהדיון יצוטטו במסגרת החלטה זו בהתאם לצורך, ואיני מוצאת לנכון להביאן בהרחבה בשלב זה. כמו כן, ועל אף שנקבע מראש כי הסיכומים יהיו בע"פ, בנסיבות שנוצרו וכפי שתועד בפרוטוקול ויפורט גם בהחלטה זו, סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

סיכומי המשיב

המשיב טען בסיכומיו, בין היתר, שהמבקשת לא טענה בבקשתה לנזק כלשהו שעלול להגרם לה אם יוותרו העיקולים על כנם ולא צירפה כל ראיה לכך, וכי רק כאשר נחקרה בעניין יסוד ההכבדה והנזק החלה להרחיב חזית ולהעלות טענות שלא הועלו על ידה בבקשתה; שבמהלך הדיון ובמהלך חקירת המבקשת התברר כי הנכס ביישוב ב' נמצא בהליכי מכירה; כי הנזק בגין עוגמת נפש לו טענה המבקשת אינו כזה שיש לבטל עיקול בעטיו; כי המבקשת השיבה תשובות סותרות באשר לנזק שעלול להגרם לה, לטענתה, בשל העיקול על החברה, דבר המשפיע על אמינותה; כי המבקשת הודתה שהכספים שקיבלה ממכירת הנכס ביישוב ב' כבר אינם בידיה וכי סירבה להטלת עיקול על מחצית הכספים האמורים, על אף שלכאורה היה בקבלת ההצעה כדי להקטין נזקיה; כי המבקשת מתעקשת לנהוג בנכסים כבשלה ובפועל פועלת להברחתם, כך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב; כי אין מחלוקת שמדובר בנכסים שצברו הצדדים לאחר נישואיהם; כי המבקשת הודתה בדיון קודם שהתקיים בין הצדדים שהבית ביישוב א' נרכש ע"י שני הצדדים והתחמקה ממתן תשובה בעניין זה בדיון כאן; וכי עדות המבקשת הייתה לא אמינה, מהנימוקים שפורטו בסיכומים.

סיכומי המבקשת

המבקשת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי צו העיקול לא הומצא לה כדין בכוונת מכוון ולכן פקע, וכי אין "טעמים מיוחדים" בעטיים יש לקבוע שלא פקע; כי בית המשפט הוטעה בבקשת העיקול והוסתר ממנו כי הבית ביישוב א' אינו זה שהצדדים חתמו בעניינו הסכם שלא יצא אל הפועל; כי בהסכם הממון סוכם כי ככל שלא תרכש דירה הסכומים שנקבעו בו ייוותרו למבקשת בלבד ולא יהיו למשיב כל טענות בעניינם; כי בפועל לא נקנה בית בהתאם להסכם הממון אלא מגרש ביישוב א' מכספי המזונות, עליו בנתה המבקשת את ביתה מכספי המזונות והוא לא בר איזון; המשיב שיקר לבית המשפט שעה שטען שהוא פתח תיק יישוב סכסוך שעה שבעצם המבקשת עשתה כן בהוראת בית המשפט, ולא ציין שהוא זה שנתבע לקיים את ההסכם ולרבות התחייבויותו לרכוש בית למבקשת, ויש באמור – כמו גם בהתממותו בדיון - כדי להשפיע על תום ליבו בהגשת הבקשה; כי המשיב לא בא בידיים נקיות שעה שהוא תובע איזון משאבים לגבי רכושה של המבקשת בלבד ואינו מגלה מה רכושו הוא ולא מספק כל נתון באשר לפרנסתו; כי הסכם הממון שמשמש יסוד לתביעת המבקשת מהמשיב לרכוש בית כפי שהתחייב אינו יכול לשמש כעילת תביעת נגדית בלי שהובהר כי אכן המשיב שילם עבור הבית בהתאם להסכם; וכי כספים המוסדרים בהסכם ממון נגרעים מהסדר איזון משאבים ולכן מדובר בכספי המבקשת בלבד. לכן, לא ניתן לעקל נכסים שנרכשו מכספי המזונות שצברה ולא מדובר בנכסים בני איזון; לסיום ביקשה המבקשת, ככל שלא יבוטלו העיקולים, להורות למשיב להפקיד ערובה בסך של XX ₪, שהוא הסכום אותו חב לגישתה מכח הסכם הממון.

דיון והכרעה

האם צו העיקול פקע

  1. המבקשת טוענת כי צו העיקול לא נמסר לה בהתאם לתקנות ולקבוע בצו, ולכן פקע.
  2. המשיב טוען, כי ביצע המצאה במועדים הקבועים בתקנות וכי בין ב"כ הצדדים קיים הסכם שמסמכי בי דין יועברו במייל והדבר ייחשב כמסירה כדין. לטענתו, הצווים הועברו לב"כ המבקשת עוד ביום XX וכל החסר נשלח בXX, שהוא היה המועד האחרון לביצוע המסירה כדין. עם זאת, המשיב מודה שהערבויות נמסרו רק ביום XX, אך לגישתו בכל זאת עמד בחובת היידוע ובחובת תום הלב בפן המהותי, ולא נגרם כל נזק בשל מועדי המסירה, שעה שרק הוטלו עיקולים ברישום.
  3. תקנה 100(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שהחליפה את תקנה 370(3) לתקנות הישנות, קובעת, כי סעד זמני יפקע "אם הצו ניתן במעמד צד אחד ולא הומצא למשיב כאמור בתקנה 97(ד), זולת אם בית המשפט הורה אחרת, מטעמים מיוחדים".
  4. מכאן, הרי שלכאורה, אי המצאת צו העיקול במועד שנקבע גוררת עמה את פקיעת צו העיקול. אולם, תוצאה זו אינה מחוייבת המציאות, כפי שאף עולה מהתקנה עצמה.
  5. עמד על כך כב' השופט זילברטל בבש"א (מחוזי י-ם) 3559/06 TONEDOOR Ltd. נ' יובנק בע"מ (לשעבר בנק אינווסטק כללי בע"מ) (17.12.2006) (להלן – "עניין טונדור"):

"נראה, איפוא, כי פקיעת העיקול גם היא אינה בכל מצב "פקיעה מדעיקרא" אלא "פקיעה יחסית" (על משקל "בטלות יחסית"). לא בכל ההקשרים נכון יהיה להתייחס לעיקול, שניתן במעמד צד אחד ושפקע מתוקף הוראת תקנה 370 לתקנות, כאל עיקול שכמוהו כאין וכאפס, כאילו מעולם לא היה קיים".

עוד קבע כב' השופט זילברטל בעניין טונדור כי "כאשר מדובר בעיקול נכס המוחזק בידי צד שלישי ("מחזיק"), נראה כי לא יהיה מנוס מפניה לבית המשפט על מנת שתינתן החלטה בדבר פקיעתו או ביטולו של צו העיקול, ולו החלטה המצהירה על כך, שהרי אם ביחסים שבין התובע לבין הנתבע יכול הנתבע להרשות לעצמו לטעון לפקיעת הסעד הזמני ללא שניתנה החלטה שיפוטית בנדון, ואולי הוא גם יוכל לטעון כך כהגנה מפני הליכים פליליים או הליכי ביזיון בית משפט על הפרת הצו, הרי שהמחזיק אינו יכול לדעת בוודאות אם התקיימו התנאים המביאים לפקיעת העיקול ומבחינתו נדרשת החלטה שיפוטית".

  1. במקרה דנן, ביום XXX הופקו צווי העיקול על הנכס ביישוב ב' ועל זכויות המבקשת בחברה, לרבות צו העיקול על הבית ביישוב א', בעניינו ניתנה החלטה קודם להחלטה בעניין שני הנכסים האחרים.
  2. משכך, הרי שהמועד האחרון לביצוע מסירת העתק הצווים, הבקשה והמסמכים המצורפים והעתק כתב הערבות (ולא רק הצווים כטענת ב"כ המשיב בהודעת הוואטסאפ מיום XX) בהתאם להחלטתי, היה ביום XX, שכן יום XX היה יום שבת (ראה סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981).
  3. מעיון בנספחים שצורפו לבקשה לביטול העיקול אני מתרשמת, כי אכן הצווים וההחלטות הומצאו ביום XX, ביום XX העבירה ב"כ המשיב מסמכים נוספים וביום XX השלימה ב"כ המשיב את ההמצאה באמצעות הגשת העתקי הערבויות.
  4. בענייננו, המבקשת לא ביקשה להצהיר על פקיעתם של צווי העיקול, אלא רק טענה שמדובר בעילה לביטולם. אולם ממילא, לאור סמכות בית המשפט להורות אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ומהנימוקים המצטברים שלהלן, איני רואה תוחלת רב לבקשה מעין זו [ראה לעניין זה – בר"ע (י-ם) 3193/07 מיראל תעשיות טקסטיל בע"מ נ' ציון טכנולוגיות צביעה ואשפרה שותפות מוגבלת (27.8.2007)], כפי שיפורט להלן.
  5. מהתקנות הדנות בצו עיקול זמני ובבקשה לביטולו עולה, כי המחוקק הקדיש חשיבות רבה למועדים קצרים ומדודים, על מנת לאפשר למי שהוטל על נכסיו עיקול, להתגונן מהר ככל הניתן בפני צו העיקול שניתן נגדו. כך, ככלל, יש למסור את צו העיקול לנתבע בתוך 3 ימים (תקנה 97(ד)) וככלל, יש לסיים את שמיעת הדיון ביום אחד (תקנה 97(ז)). מכל האמור ניתן ללמוד על הדחיפות שראה המחוקק בקיום ההליכים מהר ככל הניתן.
  6. כפי שיפורט להלן, איני סבורה כי המבקשת ראתה את אותה דחיפות אשר עמדה לנגד עיני המחוקק, ולכן יש לדחות את טענתה לפיה האיחור הנטען, של יומיים לכל היותר, במסירת השלמת הבקשה והערבויות, לאחר שהצווים כבר נמסרו במועד, יש בו כדי להפקיע את הצווים.
  7. גם אם אקבל את הטענה לפיה ב"כ המשיב השלימה את המצאת כל המסמכים שהיה עליה למסור לב"כ המבקשת באיחור של יומיים, וזאת לאחר שהמבקשת הייתה מודעת לקיומם של הצווים כבר יום אחד בלבד לאחר שניתנו, הרי שהטעמים שלהלן מהווים טעמים מיוחדים, שדי בכל אחד מהם, ובוודאי בהצטברותם יחד, על מנת להורות כי צו העיקול לא פקע:
    1. המבקשת הגישה את הבקשה לביטול צו העיקול רק ביום XX, כשלושה שבועות לאחר ביצוע המסירה. מכאן, הרי שנראה כי היא עצמה לא נתנה כל משקל לחלוף יומיים נוספים, שכן ממילא לא הזדרזה להגיש את הבקשה לביטול צו העיקול מיד עם קבלת כל המסמכים שנקבעו בהחלטתי מיום XX.
    2. גם אם טעתה ב"כ המשיב בסוברה כי עליה להמציא את הצווים בלבד, הרי שמעיון בתכתובות שצורפו עולה, כי ב"כ המבקשת לא פנתה לב"כ המשיב בין יום XX ליום XX ולאחר מכן לא פנתה שוב, אלא רק ביום XX.

לטענת המבקשת, התכתובות מעידות על "היעלמות ב"כ המשיב ליומיים נוספים". אולם דעתי היא, ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מהחובה לבצע מסירה במועד, שהתכתובות מעידות לא פחות על כך שגם המבקשת לא ראתה דחיפות והמתינה שלושה ימים ולאחר מכן יומיים נוספים, בטרם שלחה תזכורת לב"כ המשיב.

    1. זאת ועוד. בהחלטה על מועד הדיון בבקשה לביטול עיקול נקבע כי במפורש שעל הצדדים להיות ערוכים לסיכומים בעל פה. בפועל, המבקשת היא זו שלא הייתה ערוכה לסיכומים בעל פה כפי שתועד בפרוטוקול. לכן, נקבע התיק לסיכומים בכתב וניתנו שבעה ימים לכל צד. המשיב הגיש סיכומים מטעמו שישה ימים לאחר הדיון, יום לפני המועד שנקבע לכך. על אף הדחיפות הרבה הנטענת, הוגשו סיכומי המבקשת שמונה ימים לאחר סיכומי המשיב, לאחר שאיחרה ביום, ואף מבלי לבקש את רשות בית המשפט לכך.
    2. גם מסיבות אלה, ובשים לב להעדר הדחיפות שהפגינה המבקשת לכל אורך ההליכים בבקשה זו, דעתי היא כי האיחור הנטען, שכאמור הינו בן יומיים לכל היותר ואף זאת לאחר שהצווים כבר מצויים אצל המבקשת ודבר קיומם ידוע לה, אין בו כדי להפקיעם.
    3. למעלה מן הצורך יוזכר, כי מדובר בצווים המתייחסים לנכסים מסויימים הרשומים אצל מחזיקים ועל הטעמים לאי פקיעתם האוטומטית של צווים כאמור, עמדתי לעיל.
  1. מכאן, לאור קיומם של כל אחד מטעמים מיוחדים אלה, ובוודאי לאור הצטברותם יחדיו, הטענה לפיה צווי העיקול פקעו – נדחית.

השיקולים במתן צו עיקול זמני

  1. מטרת הסעד הזמני הינה לשמר מצב קיים ולקבע את מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, וזאת על מנת לאפשר את ביצוע פסק הדין כאשר ינתן (ראה לעניין זה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתיים עשרה, בעמ' 859).
  2. תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – "התקנות" או "התקנות החדשות") קובעת כדלקמן:

מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין.

  1. תקנה 95(ב) לתקנות קובעת כך:

הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.

  1. תקנה 95(ד) קובעת, כי :

בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה:

(1) נזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי;

(2) אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני;

(3) תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני.

  1. מבחינה מהותית, אין שינוי בין התקנות הישנות לחדשות בעניין זה, שכן גם קודם לכניסת התקנות החדשות לתוקף, היה בית המשפט לוקח בחשבון במסגרת שיקוליו את שיקולי היושר, תום הלב והמידתיות.
  2. כאשר הסעד הזמני הוא צו עיקול זמני, קובעת תקנה 103(א) לתקנות, כי "בתביעה לסכום כסף רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק, ובתביעה לדבר שבעין רשאי בית המשפט לצוות על עיקול הנכס הנתבע, והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין".
  3. התקנות החדשות החמירו את הדרישות למתן צו עיקול זמני, ואין די בביסוס הכבדה כלשהי, אלא יש צורך שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.
  4. מכאן, הרי שעל בית המשפט לבחון שני שיקולים עיקריים – האחד, סיכויי התביעה, קרי, האם יש ראיות מספקות לכאורה לקיום עילת תביעה, והשני – מאזן הנוחות וההכבדה על ביצוע פסק הדין. כן על בית המשפט לבחון את המידתיות שבסעד המבוקש ואת תום הלב, לרבות שיהוי.
  5. לעניין סיכויי התביעה – יש לבחון האם קיימות ראיות מספקות לכאורה מהן נראה כי המבקש את הסעד הזמני עשוי לזכות בהליך. בהקשר זה די שבית המשפט ישתכנע שהתביעה אינה טורדנית וכי קיימות שאלות המצריכות דיון. יודגש, כי במסגרת זו, אין צורך לפסוק באופן סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין, שכן שיקול הדעת המופעל במסגרת בקשה לסעד זמני נועד אך ורק לצורך קביעתה לכאורה של זכות ולא לצורך החלטה סופית במחלוקת שבין הצדדים. ראה לעניין זה רע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי (3.4.2016).
  6. לעניין מאזן הנוחות וההכבדה על ביצוע פסק הדין – יש לבחון את הנזק שייגרם למשיב במידה ולא יינתן הסעד, לבין הנזק שייגרם למבקשת אם ינתן הסעד.
  7. התקנות החדשות לא משנות את נקודת האיזון בבחינת מאזן הנוחות וההכבדה. לכן, וכפי שנפסק זה מכבר, בין שני השיקולים הללו, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, מתקיימת "מקבילית כוחות". ככל שסיכויי אחד הצדדים לזכות בהליך גבוהים יותר, כך יטה בית המשפט להקל בדרישה כי מאזן הנוחות ייטה לטובתו, ולהיפך (ראה לעניין זה רע"א 9623/17 גבע נ' ורינט מערכות בע"מ (23.1.2018).

ומן הכלל אל הפרט

  1. באשר לסיכויי התביעה:

טענות המבקשת, לרבות - אך לא רק - הטענות לפיהן הנכסים נרכשו מכספי מזונות שהם לגישתה לשימושה בלבד בעוד שנכסי המשיב שייכים לשני בני הזוג, והטענות בדבר התחייבות המשיב לרכוש לה בית והעובדה שהבית ביישוב א' אינו הבית שהוא רכש בהתאם להתחייבותו, ומנגד טענות המשיב לפיהן מקור הכספים הוא בכספים שמסר למבקשת או שהם רכוש משותף, הן כולן טענות הראויות להתברר וכך ייעשה בהמשך ההליך. עם זאת, בשלב זה לא ניתן לומר כי מדובר בתביעה משוללת סיכויים ואני סבורה שיש שאלות המצריכות דיון, וכי המשיב עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה.

  1. באשר למאזן הנוחות:

לגבי הנכס ביישוב א' – המבקשת לא הראתה נזק כלשהו שיכול להיגרם לה כתוצאה מהמשך רישום העיקול על הנכס ואף התחמקה ממתן תשובה ברורה לשאלה המפורשת שנשאלה בעניין זה. לא רק שתחילה לא השיבה לשאלה כלל שכן לגישתה היה צורך לשאול קודם על הנכס ביישוב ב', הרי שלאחר מכן ענתה כי הנזק הוא "...עוגמת נפש. למה שיעקלו לי אם זה שלי, אין לי שום יד ורגל, זה שלי פרטי. השאלה הבאה" (עמ' 18, שורות 7-11).

לגבי הנכס ביישוב ב' – המבקשת הודתה שהנכס נמכר לצד ג', אישרה שקיבלה את הכסף אולם לטענת באת כוחה "כספי התמורה מזמן אין" (עמ' 22, שורה 19), וטענה כי ייגרם לה נזק בשל העדר היכולת לסיים את הרישום. עם זאת, המבקשת לא הראתה ולו אסמכתא אחת לטענות אלה, על אף שטענות המשיב היו ידועות עוד בעת הגשת הבקשה, ובקשתה להוסיף מסמכים שבאה לאחר תום חקירתה, נדחתה על ידי.

לגבי החברה – המבקשת טענה כי מדובר בחברה שאמנם רשומה על שמה, אולם הפעילות בה שייכת לאחיה (עמ' 17, שורות 12-14). כאשר נשאלה לענייין הנזק שנגרם כתוצאה מהעיקול על החברה, ראשית טענה המבקשת כי הנזק שנגרם לה הוא "ספקים. נזק כלכלי כספי" (עמ' 18, שורה 13), לאחר מכן הסבירה ש"....הגיעה חברת השקעות שרצתה לחתום חוזה עם אחי למכור משקאות ובגלל שהם רשמו את ההסטוריה הם בדקו את ההסטוריה של החברה והם ראו שיש רישום בעיקול, הם לא הסכימו לעשות את ההתקשרות. במקביל גם אם אני רוצה היום אם תגיע לי הצעה לאחי למכור היום את העסק במחיר טוב ויש לו כמה הצעות אני לא יכולה למכור את העסק, והיתה לו הצעה מאוד רלוונטית שהוא יכול היה להרוויח ממכירת העסק ולהתקדם וטורפדה מראש העסקה בגלל העיקול הזה. עכשיו לשאלה השלישית" (עמ' 19, שורות 1-6).

טענות המבקשת באשר לנזק הנטען כתוצאה מרישום העיקול על זכויותיה בחברה שונות בבירור זו מזו. דומה כי אין חולק כי נזק בגין "ספקים" או "נזק כלכלי כספי" שונה במהותו מנזק בגין השקעה שלא יצאה אל הפועל ושניהם שונים מנזק בגין הצעת מכירה שלא צלחה. לא רק שהמבקשת לא הביאה את אחיה לעדות שכן "הוא יתן לי תצהיר. לא עלה לי בראש אני יכולה לקבל ממנו עכשיו תצהיר" (עמ' 19, שורות 19-20), אלא שכל טענותיה אלה נטענו ללא אסמכתא כלשהי. זאת ועוד – לאור השוני המהותי בין הטענות, אומר בזהירות הראויה כי התרשמתי שמדובר בטענות שאין בהן כל ממש, ולא שוכנעתי כי נגרם או עלול להגרם למבקשת כל נזק כתוצאה מהותרת צו העיקול על זכויותיה בחברה.

  1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהנתן עמדתה של המבקשת לפיה לא מדובר ברכוש משותף ולכן זכותה לעשות בכספים וברכוש ככל העולה על רוחה (ראה למשל, עמ' 19, שורות 27-29), בשים לב להתנהלות המבקשת והתחמקותה ממתן מענה ברור על שאלות שנשאלה, ושעה שבאת כוחה הודיעה מפורשות כי הכסף שקיבלה תמורת הנכס ביישוב ב' כבר לא בידיה, אני מוצאת שעל פניו, ובזהירות הראויה לשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת הזכויות, נראה כי הנזק שעלול להגרם למשיב כתוצאה מביטול העיקולים, הוא נזק משמעותי, העולה על הנזק שעלול להגרם למבקשת, אשר כל טענותיה לגבי נזקיה האפשריים הועלו באופן כללי וסתמי, מבלי שצורפה אף אסמכתא, לא לעצם המכירה של הנכס ביישוב ב' או לצורך להשלים את העסקה, לא לשאלה מי מנהל את עסקי החברה (ככל שיש לכך רלוונטיות שעה שאין מחלוקת שהחברה רשומה על שמה) ולא לנזקים קיימים או עתידיים כלשהם.

לא למותר להזכיר שוב, כי המבקשת אמנם ביקשה לצרף מסמכים שלכאורה תומכים בטענותיה, אולם הדבר נעשה רק בתום חקירתה למרות שכל טענות המשיב היו ידועות לה זמן רב קודם לכן, ובאופן שהיה בו כדי לפגוע בזכויות דיוניות של הצד שכנגד, ולכן לא הותרה ההגשה.

  1. כן יש להזכיר, כי ברע"א 5549/12 טישלר נ' חניאל (5.8.2012) נקבע, כי כאשר תביעה נסובה סביב מקרקעין, ככלל יש חשש כי אי מתן צו זמני יביא למצב בלתי הפיך אם תתקבל התביעה, בעוד שאם תידחה התביעה, ניתן יהיה לפצות את הצד שכנגד בגין נזקים כספיים אם וככל שייגרמו לו.
  2. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המשיב.
  3. באשר ליתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול –

מידתיות - אני סבורה שהצו הוא מידתי בנסיבות העניין שעה שמחקירות הצדדים עולה כי עניינו של הסכסוך בכספים בסכומים משמעותיים (ראה, למשל, עמ' 9, שורות 10-16; עמ' 10, שורה 24; עמ' 17, שורות 23-32; עמ' 19, שורה 32 עד עמ' 20, שורה 4, ועוד), ושעה שלטענת המבקשת, מדובר ב"רכושה הבלבדי" (ראה פרק ג' לסיכומים מטעמה) שזכותה לעשות בו כרצונו, וכאשר לטענתה אחד הנכסים כבר נמכר ותמורתו איננה וכבר לא בידיה.

תום לב - לא מצאתי פגם בתום ליבו של המשיב ברמה המצדיקה ביטול הצווים. איני מקבלת את טענות המבקשת, לפיהן התנהגותו של המשיב במהלך הדיון, ממנה התקבל הרושם שהוא מבין יותר עברית מכפי שהוא מוכן להודות, יש בה כשלעצמה כדי להעיד על חוסר תום לב, בוודאי לא ברמה המצדיקה ביטול סעד זמני בנסיבותיו של תיק זה, הכל כפי שפורט בהרחבה לעיל. בהקשר זה אפנה לעמ' 4 שורות 16-17, שם הודה המשיב כי "אם תדברו לאט אני אבין את הרוב, אבל אני מעדיף שיהיה מתורגמן שאבין את הכל. יש מילים מסוימות שאני לא מבין". הדברים מדברים בעד עצמם, הזכות להבנה מלאה ומוחלטת של המתרחש בדיון היא ברורה, הרצון לכך לגיטימי, ואיני זוקפת עניין זה לחובתו של המשיב.

כן לא מצאתי לנכון ליתן משקל מהותי לטענת המבקשת לפיה המשיב "נימק בשקר" את הבקשה להטלת עיקולים שעה שטען שהוא זה שפתח תיק חדש של בקשה ליישוב סכסוך, בעוד שמי שעשתה כן הייתה המשיבה, בהוראת בית המשפט. אני סבורה שלשאלה מי פתח את ההליך אין כל רלוונטיות בקבלת החלטה בבקשה למתן צו עיקול זמני, והדברים נטענו ע"י המשיב בשורה אחת בלבד באמצעות באת כוחו כאן, שהגישה את יפוי הכח לתיק יחד עם הגשת הבקשה. בנסיבות אלה, איני סבורה שיש בעניין כדי לקבוע שהייתה כאן פעולה בחוסר תום לב, בוודאי לא ברמה המצדיקה ביטול סעד זמני.

שיהוי – עם הגשת הבקשה היה נראה על פניו כי יתכן וחל שיהוי, והמשיב התבקש להבהיר עניין זה טרם מתן הצווים. לאחר שהמשיב הבהיר כי בסמוך לפני הגשת הבקשה לעיקול זמני התברר לו בפגישה שהתקיימה בין הצדדים שהמבקשת מתכחשת להסכם הממון, הגיש בסמוך לאחר מכן את הבקשה כדי לשמור על זכויותיו בנכסים שלגישתו נרכשו במהלך חיי הנישואין ושייכים לשני הצדדים. לכן, נחה דעתי שלא היה שיהוי שיש בו כדי להביא לביטול הצווים.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, לאחר ששוכנעתי כי קיימת עילת תביעה הדורשת בירור במסגרת ההליך העיקרי, ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחות ויתר השיקולים הנדרשים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לביטול צווי העיקול הזמניים והם יוותרו על כנם.

לפנים משורת הדין ועל מנת שלא להעצים את הסכסוך, איני עושה צו להוצאות וכל צו יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

החלטה זו ניתנת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ"ב אב תשפ"ב, 19 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.