בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון |
|
|
|
תלה"מ 20561-06-18 ב' נ' ו'
תיק חיצוני: |
|
בפני |
כבוד השופטת מירה רום פלאי
|
|
תובעת |
ל' ב' ע"י ב"כ עוה"ד איתן קוהלי |
|
נגד
|
||
נתבע |
א' ו' ע"י ב"כ עוה"ד מור אוזרקובסקי |
|
פסק דין |
ביום 13.05.19 ניתן פסק דין בעניינם של הצדדים, בו נדחתה תביעת התובעת (להלן: "האישה") לאזן את משאבי הצדדים באופן ששתי הדירות אשר רשומות על שם הנתבע (להלן: "האיש") תתחלקנה בין שני הצדדים, על אף שהן נרכשו על ידו לפני הנישואין עמה, ואף בניגוד להסכם ממון עליו חתמו הצדדים בו הוסכם כי נכסים שהיו למי מהם לפני הנישואין מוחרגים מהרכוש המשותף.
האישה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וביום 20.05.20 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים, על פיו פסק הדין מיום 13.05.19 יבוטל, והתיק יוחזר לבית משפט קמא "על מנת שיבחן בשנית את זכויותיה של המערערת בדירות הרשומות על שם המשיב, וזאת בהתייחס לסוגיית המשכנתאות שנרשמו על הדירות והתשלום ששולם עבורן ממועד הנישואין ועד למועד הקרע. בנוסף יתייחס בית המשפט לסוגיית שכר הדירה הראוי".
לפיכך התיק חזר לבית משפט זה ונקבעו מועדים לשמיעת ראיות בטרם יינתן פסק דין בשנית.
ביום 07.06.20 מונה רו"ח אהוד ששושן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), נקבע לצורך בירור סוגיית המשכנתאות שניטלו ונפרעו במהלך נישואי הצדדים. למומחה ניתנו הוראות לבחון את ההלוואות שניטלו, מאילו כספים נפרעו, ומהו הסכום הכולל ששולם עבור כל אחת מההלוואות שניטלו במהלך נישואי הצדדים.
ביום 22.04.21 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו נשמעו טיעוניהם ובית המשפט ניסה להביא את הצדדים לפשרה שתטיב עמם, אולם הדבר לא הסתייע בידו. לפיכך נקבע מועד לשמיעת ראיות וסיכומים בעל פה ביום 21.02.22. על כן, הגיעה העת למתן פסק דין.
עובדות הצריכות לעניין
בתאריך 20.06.1996 רכשו האיש ואשתו מנישואיו הקודמים, דירת מגורים ברחוב ***** ב****, וביום 11.11.2004 רכש האיש דירת מגורים ברחוב ******* ב****.
הצדדים נישאו זל"ז ביום 20.02.05. במהלך נישואי הצדדים הם התגוררו בדירה שברחוב *****, ואימו של האיש התגוררה בדירה שברחוב ******.
ביום 30.05.2005 חתמו הצדדים על הסכם ממון, לפיו שתי הדירות יישארו בבעלותו הבלעדית של האיש.
בשנת 2010 החליט האיש למכור את דירת המגורים שברחוב ***** ב**** ולרכוש דירה בבניין בו מתגוררים הוריו, ברחוב ******* ב****.
המועד לאיזון המשאבים בין הצדדים נקבע ליום 15.04.18 (מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך).
ביום 17.11.20 הוגשה חוות דעת המומחה, בה נמצא כי ריכוז ההחזרים של שלוש ההלוואות ששולמו מחשבונו הפרטי של האיש במהלך תקופת נישואי הצדדים ועד למועד הקרע, מסתכמים לסכום כולל של 282,483 ₪ (להלן: "חוות הדעת").
תמצית טענות הצדדים
לטענת האישה, בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין מיום 13.05.19, לרבות כל החלטותיו והכרעותיו. לפיכך מבוקש להכיר בזכויותיה הקנייניות, הסוציאליות, הרכושיות והכספיות, ובכלל זה בדירת המגורים שרכש האיש במהלך נישואי הצדדים, בה הם התגוררו וניהלו חיי שיתוף לכל דבר ועניין, ובכלל זה נשאו בתשלומי החזרי המשכנתא במשותף ושילמו על ההוצאות השונות ממשכורתם ומתרומתם המשותפת בחייהם המשותפים לטובת התא המשפחתי, ללא שהייתה ביניהם כל הפרדה רכושית.
בנוסף מבקשת האישה להורות על פיצוי כספי הולם שישלם לה האיש, בשים לב לכספים שהוברחו על ידו במשך חמש שנים.
לטענת האיש, התיק הוחזר לבית משפט זה בהסכמת הצדדים על מנת להכריע בשתי נקודות בלבד: החלק המגיע לאישה מתוך ההלוואות שנטל האיש למימון רכישת שתי הדירות וכן שאלת זכאותו של האיש לשכר דירה ראוי. אלמלא הסכמה זו, האיש היה עומד על בירור הערעור, שכן הוא לא הסכים להחזרת התיק לצורך פתיחתו מחדש.
לגופו של עניין, טוען האיש כי מונה מומחה על מנת לבדוק את סכומי החזרי ההלוואות שנלקחו לשם רכישת הדירות במהלך נישואי הצדדים. כמו כן לטענתו הוא זכאי לשכר ראוי בגין השימוש שעשתה האישה בדירתו החל מהיום שהורחק מהדירה לאחר שהוציאה כנגדו צו הגנה ועד למועד פינויה מהדירה. לפיכך, ככל שייפסק כי האישה זכאית למחצית החזרי ההלוואות שניטלו, הרי שיש לנכות דמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת השמאי והוצאות.
דיון והכרעה
חוות דעת המומחה
כאמור, ביום 17.11.20 הוגשה חוות דעת המומחה, על פיה בהתאם למסמכים שהומצאו לידי המומחה, טרם נישואי הצדדים ובמהלכם נטל האיש שלוש הלוואות שממושכנות לטובת הדירות שבבעלותו, וכי ריכוז ההחזרים של שלוש ההלוואות, אשר שולמו מחשבונו הפרטי של האיש במהלך תקופת נישואי הצדדים, מסתכמים לסכום כולל של 282,483 ₪.
נמצא כי החזרי ההלוואות משולמים מחשבון הרשום על שם האיש, המתנהל בבנק "*****". מניתוח דפי התנועות בחשבון מצא המומחה כי מקור מרבית הכספים בחשבון האיש הוא במשכורת שמשולמת לו מדי חודש מעבודתו ב****.
בנוסף המומחה ערך בחוות הדעת סיכום של כל הכנסותיו של האיש לתקופה שבין 01.01.10 ועד 14.04.18, והעיר כי האיש לא העביר לו נתונים ומסמכים בגין התקופה של חמש השנים שקדמו לכך, חרף בקשותיו.
לטענת האיש, המומחה חרג מתחום מינויו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכן היה עליו לבדוק את סכומי החזר ההלוואות שנלקחו לשם רכישת הדירות ממועד הנישואין של הצדדים ועד למועד הקרע. ואולם, המומחה כלל בחוות דעתו הלוואה אשר נלקחה בשנת 2006 על סך 70,000 ₪, אשר לטענתו שני הצדדים מסכימים כי נלקחה לשם מימון שכר טרחתו של עו"ד צ' א', אשר ייצג את האיש, ואין לה קשר לרכישת דירות.
עוד טען האיש כי לא מובנת התעניינותו של המומחה לקבל נתונים משנת 1996, כמו גם את הצורך לשום את הכנסתו, על אף שהדבר לא התבקש וממילא אין לה כל השלכה על פירעון ההלוואות. מכל מקום, לטענתו הבנק לא מוכן לספק מסמכים מעבר לתקופה של 10 שנים אחורה. לפיכך היה על המומחה לפנות לבית המשפט ולבקש צו מתאים שיופנה לבנק.
לטענת האישה, חוות דעת המומחה חסרה ביחס לתקופה של חמש שנים (ממועד נישואי הצדדים ועד 2010). מבדיקה חיצונית שביצעה עלה כי חמש השנים האלו מגיעות לסך של 200,000 ₪. לפיכך לטענתה יש לצרף סכום זה לסכום שנקבע על ידי המומחה להחזר, ולקבוע כי על האיש להשיב לאישה סך של 482,000 ₪, וזאת בנוסף לזכויות סוציאליות בסך 62,000 ₪.
במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו למומחה, הבהיר הוא כי הוא הסתמך על הנתונים אשר הצדדים העבירו אליו. מאחר שהצדדים לא העבירו לו נתונים לתקופה שקדמה לשנת 2010 על אף בקשותיו החוזרות, לא היה באפשרותו להתייחס לתקופה זו בחוות דעתו.
ביום 27.05.21 נחתמו צווים בהסכמת הצדדים, המורים לבנקים להעביר ב"כ הצדדים כל מסמך נדרש בנוגע לחשבונותיו של האיש בתקופה של חמש השנים הנטענות.
לטענת האישה, היא קיבלה חומר חלקי בלבד, ואילו האיש מחזיק במסמכים ואינו משתף פעולה, לא מעביר את המסמכים אשר מהותיים להוכחת התביעה. לפיכך ומשלא ניתן ללמוד דבר ביחס לחשבונותיו של האיש, יש לקבל את עמדתה בעניין זה.
הצדדים ויתרו על חקירת המומחה (ראו תמלול פרוטוקול הדיון מיום 16.02.22, עמ' 1 שורות 32-29), והסתפקו בשליחת שאלות הבהרה למומחה ולאחר קבלת תשובותיו לא הוגש דבר. בנסיבות אלה, ממצאי חוות הדעת כפי שנקבעו על ידי המומחה לא נסתרו ומחייבים את הצדדים.
הלוואה בסך 70,000 ₪ משנת 2006
על פי חוות הדעת, אחת ההלוואות שנלקחה בשנת 2006 ושהחזריה ששולמו מחשבונו הפרטי של האיש במהלך תקופת נישואי הצדדים, עומדת על סך של 70,000 ₪.
לטענת האיש, מדובר בהלוואה שנלקחה לשם מימון שכר טרחתו של עו"ד צ' א' אשר ייצג את האיש ואין לה קשר לרכישת הדירות. האישה הודפת טענה זו וטוענת שיש להכליל הלוואה זו במסגרת החזרי התשלומים אותם פרעו הצדדים במהלך נישואיהם.
כאשר האישה נשאלה בחקירתה על ההלוואה שניטלה בשנת 2006 בסך של 70,000 ₪, השיבה כי היא אינה יודעת לצורך מה היא ניטלה, וכן אישרה כי בשנת 2006 הצדדים לא רכשו דירה (ראו תמלול פרוטוקול הדיון מיום 16.02.22, עמ' 2 שורות 33-26). כאשר האיש נשאל בחקירתו על ההלוואה, הוא אישר כי בהתאם לחוות דעת המומחה, בשנת 2006 ההלוואה נלקחה על שם שני הצדדים (שם, עמ' 4 שורות 22-20).
בפסק הדין מיום 13.05.19 קיבלתי את גרסת האיש כי ההלוואה הנדונה ניטלה לטובת מימון שכר טרחתו של עו"ד צ' א', עבורה שיעבד האיש את הדירה בה מתגוררת אמו. מאחר שמדובר בכספים שהוצאו במהלך החיים המשותפים של הצדדים, הרי שיש להכלילם במסגרת ההלוואות שניטלו הצדדים בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
מכל מקום, במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו על ידי האיש, המומחה הבהיר ביחס להלוואה משנת 2006, כי היא עומדת בהגדרת החלטת בית המשפט, שכן ההלוואה ניטלה על ידי שני הצדדים לאחר מועד הנישואין, כאשר בתאריך 06.08.06 נחתם הסכם "שעבוד דירתי כבטוחה להלוואה" בגין הלוואה זו.
מאחר שהצדדים ויתרו כאמור על חקירת המומחה, מצאתי לקבל את מסקנתו בנוגע להכללת ההלוואה שבנדון במסגרת ההלוואות שהחזריהן שולמו במהלך הנישואין. לפיכך, לא מצאתי להפחית את הסך של 70,000 ₪ אותם פרעו הצדדים במהלך החיים המשותפים.
הכנסות האיש משנת 2005 ועד 2010
כזכור, התיק הוחזר לבית משפט זה לצורך בירור סוגיית המשכנתאות שניטלו ונפרעו במהלך נישואי הצדדים (ושאלת זכאות האיש בדמי שימוש ראויים). לפיכך למומחה שמונה ביום 07.06.20 ניתנו הוראות לבחון את ההלוואות שניטלו, מאילו כספים נפרעו, ומהו הסכום הכולל ששולם עבור כל אחת מההלוואות שניטלו במהלך נישואי הצדדים.
ביום 17.11.20 הוגשה חוות דעת המומחה כאמור, ובה הוא מצא לנכון לערוך סיכום של כל הכנסותיו של האיש לתקופה שבין 01.01.10 עד 14.04.18, והעיר כי האיש לא העביר לו נתונים ומסמכים בגין התקופה של חמש השנים שקדמו לכך, חרף בקשותיו של המומחה.
לפיכך ביום 26.10.20 האישה עתרה להרחבת סמכויות המומחה כך שיבדוק גם את שווי הדירה המשותפת בה התגוררו הצדדים במהלך הנישואין, וכן עתרה כי המומחה יערוך איזון של זכויותיהם הפנסיוניות והסוציאליות של הצדדים.
לטענת האישה, האיש הכמין כספים ולא גילה למומחה ולבית המשפט את הכנסותיו במשך חמש שנים. לטענתה, סוגיית הכנסות האיש במהלך נישואיהם טרם נידונה והוכרעה ולפיכך יש להכריע בה במסגרת פסק דין זה, שכן מדובר בזכויות מגיעות לה על פי דין, וזאת בשים לב לחוות דעת המומחה לפיה האיש העביר לעיונו מסמכים משנת 2010 בלבד, ולא ממועד הנישואין (שנת 2005).
לטענת האיש, הדיון הוחזר לבית משפט זה לבחינת שתי סוגיות בלבד- שאלת ההלוואות שניטלו על הדירות ושאלת זכאותו של האיש לשכר דירה ראוי. משכך אין מקום "לפתוח מחדש" את ההליכים המשפטיים, ואין להדרש לסוגיה זו במסגרת פסק הדין.
ביום 29.10.20 ניתנה החלטה בה נדחתה בקשת האישה להרחבת סמכויות המומחה, כאשר נקבע כי "על פי הסכמת הצדדים שקבלה תוקף על ידי בית המשפט המחוזי הסוגיות היחידות אותן יש לברר הן תשלומי המשכנתא ודמי השימוש".
האישה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וביום 01.12.20 נדחתה בקשת רשות הערעור, בקובעו כדלקמן: "בהתאם לפסק הדין שניתן בעמ"ש 60001-06-19 (לפי הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט כאמור) הדיון הוחזר לבית משפט קמא בשתי סוגיות בלבד: האחת- שאלת זכויותיה של המבקשת בדירות הרשומות על שם המשיב, וזאת בהתייחס לסוגית המשכנתאות שנרשמו על הדירות והתשלום ששולם עבורן ממועד הנישואין ועד למועד הקרע; השניה- שאלת השכר הראוי (סע' 2 לפסק הדין). חרף טענות המבקשת, סוגיות רכושיות נוספות (כגון: זכויות פנסיוניות וסוציאליות) לא הוחזרו לדיון בפני בימ"ש קמא, ומכאן כי צדק בית המשפט בהחלטתו עת דחה את הבקשה להרחבת סמכויות המומחה."
כמפורט לעיל, נקבע כי הסוגיות היחידות שנותר להכריע בהן בנוגע להליכים שהתקיימו בין הצדדים הן המשכנתא ודמי השימוש, זאת הן בהחלטה מפורשת של בית המשפט המחוזי, והן בהחלטות בית משפט זה, שהפכו חלוטות.
סוגיית הכנסות האיש במהלך החיים המשותפים של הצדדים לא הוצגה כעניין שבמחלוקת ובית המשפט לא התיר לאישה לקיים הליך לשמיעת ראיות בעניין זה, אלא אך ורק בעניין המשכנתאות ודמי שימוש. עצם העובדה שהתיק הוחזר לבית משפט זה, אין משמעה שניתן לדון בסוגיות שאינן עומדות לדיון ולפתוח את יריעת המחלוקת כולה.
חרף שלל החלטות בית המשפט, על שתי ערכאותיו, לאורך כל דיון ההוכחות שהתקיים ביום 16.02.22 ב"כ האישה ניסה לחרוג מגדר המחלוקת והתעקש לחקור את האיש בעניין הכספים וההכנסות שלשיטת האישה הסתיר האיש ממנה בתקופה הנטענת, וכן לטעון לשיתוף ספציפי בערך הדירות ולאיזון בכספים והכנסות של האיש במהלך החיים המשותפים, בטענה שיש להגיע לחקר האמת.
טענות האישה בעניין הכנסות האיש בתקופה הנטענת חורגות ממתווה הדיון עליו הוחלט בבית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים, בגינו הוחזר התיק לבית משפט זה. למעשה המשמעות המעשית של טענות האישה בעניין זה היא פתיחת התיק בבית משפט זה מחדש, והתחלת הדיון בו מבראשית.
אף בהפצרות חוזרות ונשנות של בית משפט זה במהלך הדיון לא היה כדי להועיל, בנוגע לניסיונות הבלתי פוסקים של ב"כ האישה לבצע הרחבת חזית בעניין זה. לפיכך ניתנה החלטה בדיון לפיה:
"בית המשפט חוזר על הסכמת הצדדים שניתנה בבית המשפט המחוזי על פיה בית המשפט יברר אך ורק את הקשור והנובע מהסכומים ששילמו הצדדים במשותף על חשבון המשכנתא במהלך חיי הנישואין וכן דמי השימוש.
עוד יוער, כי בית המשפט נתן צו לבקשת ב"כ התובעת. ב"כ התובעת יכול היה לפעול ולהשיג את כל המסמכים לרבות משנת 2005 עד 2010, משלא נעשה כך ואין זה משנה מהי הסיבה אם מדובר בחוסר [שיתוף] פעולה מצד עורכי הדין או מסיבה אובייקטיבית שהבנק לא אפשר המצאת מסמכים משנת 2010 וזו התוצאה".
ב"כ האישה ביקש כי יירשם בפרוטוקול שהוא נאלץ לוותר על המשך החקירה מאחר ולא נותנים לו לברר את הסוגיות השנויות במחלוקת לגבי כל הכספים, ההלוואות, והמשכנתאות שלטענתו נלקחו במהלך הנישואין. לדבריו כל שאלה שהוא שואל, הצד השני מתנגד ולכן הוא נאלץ לעצור את חקירתו ולעבור לסיכומים בלית ברירה (שם, עמ' 30 שורות 17-13).
או אז נקבע כי: "החקירה תושלם בנוגע לסוגיות שעל פי הסכמת הצדדים בית המשפט המחוזי [ביקש] לברר והן: סכומי ההלוואות בגינן נרשמה משכנתא ששולמו במהלך הנישואין וכן סוגיית דמי השימוש" (שם, עמ' 31 שורות 7-5).
אשר על כן, אין מקום לפתוח מחדש את יריעת המחלוקת כולה ולבחון מחדש את סוגיית הכספים וההכנסות של האיש במהלך החיים המשותפים, אשר אינה חלק מגדר המחלוקת המצומצם בגינו הוחזר התיק לבית משפט זה.
למעלה מן הנדרש, גם אם בשולי הדברים, יובהר כי המומחה ממילא לא התבקש לבצע סיכום של הכנסות האיש או של מי הצדדים, אלא ורק לבדוק את ההחזרים של המשכנתאות שנלקחו לצורך רכישת הדירה, במהלך נישואי הצדדים.
באחריות הצדדים לדאוג כי המומחה יקבל את המסמכים הנדרשים לחוות דעתו ולפעול בהליכים משפטיים מתאימים, אם הם מוצאים לנכון כי נחוצים הליכים שכאלו. שני הצדדים קיבלו את חוות הדעת ואף טיוטה להערות לפני הגשתה, ואם היה למי מהם השגות לגבי נאותות הנתונים שהוגשו למומחה, היה באפשרותם להשיג על כך.
מכל מקום, לא מצאתי שהמסמכים שנטען כי היו חסרים למומחה אקוטיים לצורך הכרעה בסוגיות שלשמן הוחזר התיק לבית משפט זה, מאחר שהם ממילא אינם משליכים על בדיקת גובה ההלוואות שניטלו במהלך החיים המשותפים וכמה נפרע מתוכן (או על שכר הדירה הראוי). לפיכך חוות הדעת של המומחה בעניין לשמו הוא מונה, היא שלמה ולא חסרה.
זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט לא נחקר לעניין הממצא שהובא על ידו ביחס להכנסות האיש. האחריות לכך שהמומחה לא נחקר על חוות דעתו בעניין זה ומשכך עמדתו לא לובנה עד תומה, רובצת לפתחה של האישה, ואין הצדקה לאפשר לה לנסות ו"לשפר עמדות" במסגרת חקירת האיש בלבד.
מהטעמים האמורים לעיל, אני דוחה את טענות האישה בסוגיה זו.
לסיכום חלק זה, על האיש להשיב לאישה סך של 141,241.5 ₪, אשר מהווים מחצית מהסכומים שעל פי חוות הדעת שולמו עבור החזרי ההלוואות במהלך נישואי הצדדים בסך של 282,483 ₪.
דמי שימוש ראויים
עותר האיש לקבלת דמי שימוש בגין השימוש שעשתה האישה בדירתו החל מהיום שהורחק מהדירה לאחר שהוצא כנגדו צו הגנה על ידי האישה ועד למועד פינויה מהדירה. לטענתו, במשך שנתיים הוא הורחק מדירתו רק כדי להגן על עצמו מתלונות שווא. מאחר שאין ספק כי זו דירה שלא הייתה שייכת לאישה, אלא היא השתלטתה עליה, הרי שיש לפסוק דמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת השמאי.
לטענת האישה, אין מקום לפסוק דמי שימוש ראויים, מאחר שהיא עמדה בצווי בית המשפט, אשר נתן לה זמן קצוב לפנות את הדירה והיא פעלה בהתאם להחלטות, פינתה את הדירה ועברה להתגורר בשכירות. האישה מפנה סעיף 8 להסכם יחסי הממון בין הצדדים, לפיו כל עוד בני הזוג נשואים תחול על הבעל חובת מזונותיה, לרבות דאגה למקום מגורים.
יש לבחון אפוא, האם האיש איבד את זכותו לקבלת דמי שימוש בחלוף הזמן, מעת שעזב את דירתו בחודש 05/2018 או שישנה חבות מצד האישה כלפי האיש בגין השימוש הדירה.
מחודש 04/2018 החלו הצדדים לנהל הליכים משפטיים שונים בבית משפט זה וביניהן תביעת האיש לסילוק יד ותשלום שכר דירה ראוי שהוגשה בחודש 06/2018.
ביום 21.05.18 הגישה האישה בקשה לצו הגנה כנגד האיש וניתן צו במעמד צד אחד לפיו נאסר על האיש להתקרב להגיע לבניין שבו מצויות דירות האיש, ואשר באחת מהן התגוררה האישה. בדיון במעמד הצדדים מיום 24.05.18 ניתן תוקף להסכמות הצדדים לפיהן האיש לא ייכנס לדירה בה מתגוררת האישה.
בפסק הדין מיום 13.05.19 נקבע כי האישה תפנה את הדירה עד לתאריך 27.06.19, וכן נדחתה תביעת האיש לדמי שימוש, וזאת לטובת איזון בזכויות הצדדים בשים לב לעובדה שהאיש נאלץ להסכים להיות מורחק מהדירה שבבעלותו עקב טענת האישה לאלימות שנקט נגדה האיש.
ביום 19.06.18, כעבור חודש מעת שעזב האיש את דירת המגורים, הגיש האיש את תביעתו לדמי שימוש ראויים.
האיש טוען כי הוא עזב את דירת המגורים עקב הסכסוך ובהתאם להחלטות בית המשפט, וכי אין בהרחקתו זו בכדי לשלול ממנו את זכותו לקבלת דמי שימוש.
האיש טוען לגבי מניעת השימוש על ידי האישה אשר לטענתו נעשה עקב תלונת שווא של האישה על אלימות מצידו. יצוין כי אמיתות טענות אלו התבררו במסגרת הבקשה לצו הגנה והליכים קודמים וממילא אין שאלת אשמתו של האיש מהותית להכרעתנו בהליך דנן, ועל כן אינני נדרשת אליהן.
ההתנהלות בהליכים המשפטיים בין הצדדים הייתה מורכבת ומסועפת. שני הצדדים מימשו את זכויותיהם הדיוניות והמהותיות עד תום. כחלק מכך, זכותו של האיש בקבלת סעד לדמי שימוש ראויים לא נעתרה במסגרת איזון אינטרסים בין הצדדים, בראייה כוללת.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הן בכתבי הטענות והן כפי שנשמעו בדיון האחרון, מצאתי כי יש ממש בטענות האיש. אמנם האיש הסכים לצאת מדירתו בחודש 05/2018 אולם כבר בחודש 06/2018 הגיש הוא תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים. משכך לפחות ממועד זה, מגורי האישה בדירה לא היו בהסכמתו ומכאן שקמה לו עילת תביעה לדמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה ביום 19.06.18.
אשר על כן, אני קובעת כי האיש זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של האישה בדירה במשך שנה ממועד הגשת התביעה בחודש 06/2018 ועד למועד שנקבע לפינוי האישה מהדירה בחודש 06/2019. נותר לקבוע אפוא את שיעור דמי השימוש.
במסגרת ההליכים בין הצדדים שהתנהלו בפניי, מונה על ידי השמאי הרצל מימון וביום 16.04.19 ניתנה חוות דעתו בה נקבע לאחר בחינת מכלול הגורמים והשיקולים, כי דמי השכירות הראויים הממוצעים המוערכים בגין השימוש בדירה בשנת 2019 עומדים על סך של 3,100 ₪, ובשנת 2018 בסך של 3,000 ₪.
חוות דעת השמאי לא נסתרה ולפיכך אני מקבלת את חוות הדעת ומעמידה את דמי השימוש הראויים לאיש מהאישה בסך של 3,000 ₪ עבור החודשים 06/2018-12/2018 (21,000 ₪) ובסך של 3,100 ₪ עבור החודשים 01/2019-06/2019 (18,600 ₪), קרי- סה"כ דמי השימוש המגיעים לאיש עומדים על סך של 39,600 ₪.
מאחר והשמאות נערכה בשנת 2019 בגין השנים 2018-2019 ולא לפי המועד בו יחל תשלום דמי השימוש, לפנים משורת הדין אני מורה כי לסכומים שנקבעו לא יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
הכרעה
זכויותיה של האישה בגין החזרי ההלוואות ששולמו במהלך נישואי הצדדים עומדות על סך של 141,241.5 ₪ (מחצית מסך של 282,483 ₪).
האישה חבה לאיש דמי שימוש ראויים בסך כולל של 39,600 ₪. סכום זה יקוזז מהסכום שחויב האיש להעביר לאישה בגין זכויותיה במשכנתאות שנקבע לעיל.
סה"כ על האיש להעביר לידי האישה סך של 101,641.5 ₪, שישולמו לה בתוך 30 ימים, כאשר תקופת הפגרה נספרת במניין הימים.
לנוכח תוצאת פסק הדין ולפנים משורת הדין, לא מצאתי לחייב מי מהצדדים בהוצאות.
ניתן לפרסום בהעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ה אב תשפ"ב, 22 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
12 מתוך 12