ביהמ"ש השלום בתל-אביב, השופט עדי הדר: פס"ד בתביעה נגד שכן וחברת הביטוח שלו עקב נזקי רטיבות לדירה (ת"א 20940-09-20)

לפני ביהמ"ש תביעה כספית בגין נזקים נטענים שנגרמו כתוצאה מדליפות מים.

כתב תביעה

1. ביום 9.9.20 הגישו התובעים כתב תביעה כנגד מר שלום ברונשטיין ז"ל (להלן: "המנוח")

וחברת הביטוח הראל שביטחה את דירת המנוח (להלן: "המבטחת"). לאחר שהתברר דבר פטירתו של המנוח, התובעים תיקנו תביעתם, באופן שהנתבעת 1, גב' מרים ברונשטיין (להלן: "מרים"), אשתו של המנוח, תיכנס בנעליו כנתבעת. התובעים טענו כי נגרמו לדירתם נזקים משמעותיים ביותר כתוצאה מדליפות מים מדירת המנוח, נזקים שטרם טופלו במלואם עד למועד הגשת התביעה.

כתב הגנה

1. ביום 5.1.21 הגישו הנתבעות כתב הגנה. בו טענו, בין היתר, שכל מטרת התובעים הינה ביצוע שיפוץ מקיף בדירתם, אשר מעת בנייתה לפני כחמישים שנה, לא תוחזקה כראוי ולא שופצה כנדרש וכעת הם מנסים לבצע שיפוץ מקיף לביתם בטענות לנזק אשר לכאורה נגרם להם.

הדיון הראשון

1. הדיון הראשון התקיים ביום 11.4.21. ביהמ"ש הודיע לצדדים על כוונתו למנות מומחה מטעמו ומנה מספר מועמדים להגשת חוות דעת בתחום הנדסאות ושמאות מקרקעין.

מינוי מומחה והגשת חו"ד

1. ביום 20.5.21 מינה ביהמ"ש את המומחה דן אורמן, כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה הגיש ביום 10.8.21 חוות דעתו וביום 11.10.21 הגיש השלמה לחו"ד.

הגשת ראיות

1. התובעים הגישו ראיותיהם ביום 27.9.21. הנתבעות הגישו ראיותיהם, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, ביום 21.10.21.

הדיון השני והשלישי

1. הדיון השני התקיים ביום 25.11.21. ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות, סדר חקירות וקצב זמני חקירתם. הדיון השלישי התקיים ביום 6.2.22. נחקר המומחה מטעם ביהמ"ש, המומחים מטעם התובעים, ה"ה אלי ערוץ, משה ברקן וצבי בראון. כמו כן, נחקר התובע בעצמו. מטעם הנתבעות, נחקרו מרים, מר צבי עמית (להלן: "צבי"), והמומחים ישראל רפפורט, שי הרוש ורועי גרינשטיין.

הגשת סיכומים

1. ביום 18.2.22 ביהמ"ש הורה לצדדים להגיש סיכומיהם. התובעים הגישו סיכומיהם ביום 1.3.22. הנתבעות הגישו סיכומיהן, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, ביום 27.3.22.

הדיון הרביעי

1. הדיון הרביעי התקיים ביום 4.5.22. הצדדים ענו לשאלות ביהמ"ש.

דיון והכרעה

1. על ביהמ"ש להכריע בטענות התובעים לנזקים שונים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מחדירת מים מהדירה הנמצאת מעל דירתם.

להלן גרסאות הצדדים:

גרסת התובעים

1. התובעים טענו בכתב התביעה כי הם הבעלים של דירה מס' 2 בקומה 1 בבניין המצוי ברחוב שדרות אצ"ל 6 ודב גרונר 29 בבני ברק (להלן: "הדירה"). מרים הינה הבעלים של דירה מס' 4 בקומה 2 בבניין, שנמצאת מעל הדירה (להלן: "דירת מרים") והמבטחת ביטחה את דירת מרים בביטוח מבנה ובביטוח צד ג'.

אירוע הנזק הראשון

עוד טענו שביום 13.3.16 הודיעה שוכרת דירתם לתובע כי התגלו בתקרת הדירה נזקים כתוצאה מדליפה/הימלטות מים מדירת מרים. התובע פנה למנוח, וזה הפנה אותו למבטחת שבתורה הפנתה את התובע לשירותי שמאות כללית לנזקי ביטוח (להלן: "שמכל"), אליה פנה התובע עוד ביום 15.3.16 הן טלפונית והן בכתב.

עוד טענו, שהדירה הייתה מושכרת מיום 22.3.15 ועד ליום 31.3.16 עם אופציה להמשך השכירות לשנה נוספת. עקב נזקי הרטיבות הקשים ביותר, שנבעו בדירה בשל דליפות המים מדירת המנוח, מיאנו השוכרים לחדש את הסכם השכירות עמם. עוד טענו, שמתחילת חודש אפריל 2016 עמדה הדירה ריקה עקב הנזקים שנגרמו לה מדירת מרים ולא ניתן היה להתגורר בה. עוד טענו, ששמאי מטעמם מצא, כי ישנם נזקים ניכרים בכל שטח הדירה שנגרמו כתוצאה מהרטיבות שמקורה במערכות המים של דירת מרים. עוד טענו, שתקרות וקירות הדירה נמצאו ספוגים במים וסימני עובש הופיעו במקומות שונים. כמו כן, קבע השמאי מטעמם בביקורו מיום 14.7.16, כי הדירה אינה ראויה למגורים. עוד טענו, שהדירה עמדה ריקה מחודש אפריל 2016 ועד לחודש אוגוסט 2016, עקב הנזקים שנגרמו לה ונמנעו מהם בגין ראש נזק זה לבדו תקבולים בגין 4 חודשי שכירות בסך של 17,200 ₪ (4,300 ₪ לחודש). רק ביום 29.7.16 הושכרה הדירה לדייר חדש לאחר שבוצעו בה תיקונים בימים 26.7-28.7 על ידי שמכל וכן בוצע בה ניקיון יסודי על ידי קבלן ניקיון שהובא על ידם יחד עם קבוצת עובדי הניקיון.

עוד טענו, שמיד בתום השיפוץ הכללי שבוצע על ידי שמכל, נתגלו בדירה נזילות מים חדשות מדירת מרים וזאת עוד ביום 3.8.16. בהתאם, ביום 21.8.16 פנה התובע במכתב דרישה למנוח בו הוא מפרט את הנזקים שנגרמו המוערכים בסך של 30,980 ₪. (אובדן דמי שכירות אפריל-יולי 2016 בסך של 17,300 ₪ וארנונה ביחס לאותם חודשים בסך של 1,680 ₪, וכן בגין עבודות ניקיון, טיפול בנזילות חדשות בתום השיפוץ, אובדן שעות עבודה). התובעים טענו שעד למועד הגשת התביעה טרם קיבלו פיצוי נאות ביחס לנזקים שנגרמו לדירת התובעים ביחס לאירוע הנזק הראשון בשנת 2016. עוד טענו, ששמאי מטעמם העריך את הנזק שנגרם בגין אירוע הנזק הראשון בדירה בסך כולל של 28,169 ₪, שגם הוא טרם שולם.

אירוע הנזק השני משנת 2018

התובעים טענו שביום 25.7.17 השכירו את הדירה לדייר חדש בחוזה לשנה החל מיום 1.8.17 ועד ליום 31.7.18. ברם, במהלך חודש מרץ 2018 מתגלים על ידי הדייר שמתגורר בדירה נזקי נזילה חמורים נוספים מדירת המנוח והוא מודיע לתובע כי הוא נאלץ לעזוב את הדירה לאלתר לפיכך. התובע מתנהל בלך ושוב מול נציגי המבטחת, ומבזבז בכל אותה העת שעות עבודה רבות ויקרות מפז בהתעסקות בלתי נגמרת בנושא זה מול שמכל ונציגיה.

עוד טענו, ששמאי המבטחת העריך את הנזקים שנגרמו לדירת מרים ביום 15.7.18 בסך של 25,735 ₪, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מנזקיו של התובע באי השכרת הדירה ובנזקים עקיפים אחרים. לאחר דין ודברים עם שמאי המבטחת, הוא ניאות להכיר באובדן דמי השכירות כראש נזק לגיטימי ביחס לתביעת התובע. אולם, באופן חלקי בלבד וביחס לאירוע הנזק משנת 2018 בלבד. לאחר דין ודברים העמיד השמאי מטעם המבטחת את הפיצוי בגין הנזק השני לסך של 49,780 ₪, תוך שהמבטחת לא הציעה כל פיצוי שהוא בגין אירוע הנזק הראשון ואף לא טרחה להעמיד שמאי מטעמה בגין אירוע נזק זה.

עוד טענו, ששמאי מטעמם, מר צבי בראון, המציא שמאות לפיה הנזק שנגרם לדירה ותכולת הדירה עומד על סך של 97,108 ₪. התובע שילם שכר טרחת השמאי בסך של 2,340 ₪.

להלן ראשי הנזק שמנו התובעים:

• סך של 28,169 ₪ בגין אירוע הנזק הראשון מ- 2016.
• סך של 97,108 ₪ בגין אירוע הנזק השני מ- 2018.
• סך של 136,888 ₪ בגין אובדן דמי שכירות לשנים 2018, 2019 ו – 2020.
• סך 2,156.1 ₪ בגין ארנונה ששולמה על ידי התובע.
• סך 381.76 ₪ בגין חשמל ששולם על ידי התובע.
• סך 599.96 בגין חשבון מים ששולם על ידי התובע.
• סך של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש.

סה"כ 365,303 ₪.

בנוסף, התובעים עתרו לפיצול סעדיהם, מאחר והדירה אינה מושכרת גם במועד הגשת התביעה.

גרסת הנתבעות

1. הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי כל מטרת התובעים הינה ביצוע שיפוץ מקיף בדירתם, אשר מעת בנייתה לפני כחמישים שנה, לא תוחזקה כראוי ולא שופצה כנדרש וכעת הם מנסים לבצע שיפוץ מקיף לביתם בטענות לנזק אשר לכאורה נגרם להם. הנתבעות טענו להעדר יריבות נגד מרים שכן אינה רשומה כבעלת הנכס. עוד טענו, שמדובר בתביעה מנופחת בגין נזקים שלא נגרמו ו/או שאין התובעים זכאים לפיצוי בגינם.

עוד טענו, לאי עמידת התובעים בחובת הקטנת הנזק וכי עקב השיהוי של התובעים תפח הנזק הנטען. הנתבעים טענו שככל שהתובעים היו פונים למבטחת זו הייתה שולחת קבלן שיקום מטעמה. ככל שהיו נזקי רטיבות בדירה, היה עליהם להודיע אודותיהם מיד. אולם, התובעים בחרו לתעד את הנזקים הנטענים לאורך כארבע שנים וחצי, להמתין שהנזק הנטען יוחמר והכל לשם הגשת תביעה מנופחת וחסרת כל בסיס. הימנעות התובעים ממתן דיווח מתאים בזמן אמת אודות רטיבות כאמור, מנוגדת לחובת הקטנת הנזק המוטלת עליהם. עוד טענו, שהתובעים מסרו הודעתם פרק זמן רב לאחר האירוע הנטען, שעה שביצעו פעולות אשר יש בהן כדי למנוע מהמבטחת באופן מובהק לברר את מקור הנזק הנטען וכך נמנעה מהן האפשרות לבדוק את הנזק ואת מקורו בתכוף לאירוע, באופן שגרם להן לנזק ראייתי. המבטחת טענה שאין הפוליסה מכסה נזק תוצאתי מכל סוג שהוא, כגון עגמת נפש, אובדן שעות עבודה וכד'.

ביחס לטענות לעניין אי השכרת הדירה, הנתבעות טענו כי הטעם הינו סיום חוזה השכירות. עוד טענו, שהטעם שבגינו הדירה עמדה ריקה הינה תחזוקה לקויה של הדירה אשר מעת בנייתה לפני חמישים שנה לא בוצעה בה אף פעולת תחזוקה מינימלית. עוד טענו, שהתיקון שבוצע על ידי המבטחת בוצע באופן מקצועי.

חוות דעת מומחה ביהמ"ש

1. המומחה מטעם ביהמ"ש העריך בחוות דעתו מיום 10.8.21 את עלות התיקונים בדירה ואת דמי השכירות כך:

"5.5. להלן עלות התיקונים בדירת התובע:

• קילוף טיח וצבע שנפגעו מרטיבות - 3,000 ₪.
• ביצוע שיקום בטוון במקומות שנפגעו מרטיבות – 10,000 ₪.
• תיקון טיח ושפכטל בתקרה – 6,000 ₪.
• צביעת התקרה בפוליסיד ב- 3 שכבות – 7,000 ₪.
• תיקון מערכת חשמל שנפגעה – 5,000 ₪.
• ניקיון וליטוש הרצפה – 3,000 ₪

סה"כ עלות התיקונים - 34,000 ₪.

מע"מ – 5,780 ₪.

סה"כ כולל מע"מ - 39,780 ₪.

הערות:

• לא הובא בחשבון נזק לריהוט (איני שמאי רכוש).
• הנזק שראיתי הינו לתקרה בלבד. אין סיבה לנזקי רטיבות בארונות מטבח.

6. דמי שכירות:

6.1. דמי השכירות הראויים לתקופה שבין 4/16 להיום נעים בין 4,000 ₪/חודש בשנת 2016 ועד 4,500 ₪/חודש נכון להיום.

6.2. לא הוצגו בפני אסמכתאות לגבי התקופה שבא עמדה הדירה ריקה לכן לנושא הזמן שבו עמדה הדירה ריקה, ההחלטה הינה החלטה משפטית.

6.3. הזמן הדרוש לביצוע התיקונים המפורטים בסעיף 5.5 הינו י"ע.".

1. בהמשך, המומחה הגיש ביום 10.10.21 הודעה לפיה מאחר והומצא לעיונו אישור על תשלום סך של 4,500 ₪ הוא מעדכן את האמור בסעיף 6.1 לחוות דעתו כלהלן: "1. הומצא לעיוני אישור על תשלום בסך 4,500 ₪/חודש, אי לכך דמי השכירות בסעיף 6.1 לחוות דעתי צריכים לנוע בין 4,500 ₪/חודש בשנת 2016 ועד 5,000 ₪/חודש נכון להיום."

אירוע הנזק הראשון

1. מחוות הדעת של הנתבעות שהוכנה ע"י שמכל ביום 17.11.16 (נספח 9 לראיות הנתבעות) עלה שיש לשלם לתובעים הסך של 16,843 שקל מתוך תביעה בסך של 27,980 ש"ח. הנתבעת לא התייחסה לסוגיה בסיכומיה בטענה ש"אז כל טענה שרשומה אני צריך להגיד את זה לא נכון?". טענה זו אינה מקובלת. במסגרת מענה לשאלות ביהמ"ש, הנתבעות טענו שאין להתבסס על מסקנת חוות הדעת של המומחה מטעמם שכן הוא אומר "אני לא יודע שהדירה הייתה ריקה".

1. בחוות הדעת של שמכל נכתב כלהלן: "מדובר בנזקים שהתפתחו בשני אירועים נפרדים מתאריך 13.3.16 ושני מתאריך 8.5.16. בין שני האירועים לא ניתן היה לבצע עבודות שיקום משום שהמצע נמצא עדיין במצב רטוב. נמסר לנו כי עבודות השיקום החלו להתבצע רק בחלוף 4 חודשים מהאירוע הראשון. בשלב בו נראה היה שהמקום יבש. עד התאריך 31.3.16 הדירה הייתה מושכרת. אולם מייד בעקבות האירוע השוכרים עזבו את הדירה. הסכם השכירות הועבר לרשותנו. על הפרק הועמדה תביעה כספית בגין אובדן דמי שכירות למשך 4 חודשים. בפועל תקופת השכירות הסתיימה ולמעשה אין ודאות שהדירה הייתה מושכרת מחדש באופן מיידי למרות שצד ג' טוען כי השוכרים התכוונו להאריך את התקופה. יחד עם זאת אין ספק כי במהלך התקופה הרלוונטית הדירה לא הייתה ראויה למגורים. התביעה 4,300 ₪ לחודש מבוססת על הסכום הנקוב בסעיף הארכת תקופת השכירות בהסכם שהיה תקף בעת ההתרחשות. בעוד הערכתנו מבטאת את עלות דמי השכירות בהסכם עצמו, 4,000 ₪".
2. בסעיף 2 לחוות הדעת נקבע כלהלן: "הועברה קבלה בגין תשלום מיסי עירייה לחלק מהתקופה ובהתאם נקבעה הערכתנו". בסעיפים 3 ו-5 נקבע כלהלן "לא הוצגו בפנינו אסמכתאות לביסוס הטענות ו/או הדרישות הכספיות". בסעיף 6 לחוות הדעת נקבע כלהלן "כללנו את עלות עבודות הניקיון". בסעיף 7 נקבע כלהלן: "לא הוצגו לבדיקתנו מזרון". בפרק ההערות נכתב בהערה 1 כלהלן: "ידוע לנו כי במקרים בהם דירה אינה מיושבת על ידי עבודות שיפוץ וכו', זכאי בעל הדירה לקבל החזר בגין תשלום מיסי עירייה/ ארנונה לתקופה מסוימת ועל רקע זה יש מקום להתנות פיצוי לקבלת אישור מהעירייה עם התייחסות לתקופה בה בעל הדירה זכאי לקבלת החזרים." בהערה 2 נכתב כלהלן "אין בנ"ל בכדי לשנות מן האמור בהערות 2 עד 4 בסוף חוות דעתנו." בהערה 3 נכתב " צד ג' מסר לנו כי עבודות השיקום בעקבות שני אירועים שבנדון הושלמו באמצעות קבלן מחברת ש.כ.ל. אולם, לאחר מכן שוב התפתחו פגיעות מקומיות שמקורן ככל הנראה ברטיבות כלואה במצע החול בדירה המבוטחת, ולפיכך פנה שוב לחברת ש.כ.ל" (אנו מפנים אתכם לאמור בפסקה ח' בפרק י"א של חוות דעתנו").
3. הנתבעות ניסו בדיון להעלות טענות שלא העלו בסיכומים. אולם, לכך לא היה מקום. ביהמ"ש דחה הניסיון בהחלטה שנתן בדיון כלהלן: "בית המשפט לא ידון בטענות שלא עלו בסיכומים. מצופה מצדדים להתמקד בטענות העיקריות, וטענת התובעים שתחת ידי הנתבעת יצאה חוות דעת עבורה, היתה אמורה לקבל מקום בסיכומים, שממילא אם בית המשפט לא היה מזמן את הדיון היום, הטענה לא היתה עולה."
4. הנתבעות הפנו לגבי האירוע הראשון לסעיף 9 לסיכומיהם לפיה המומחה מטעם התובעים ברקן הינו שמאי ולא מהנדס וכי הודה בחקירתו כי ביקר בדירה לראשונה ביום 14.7.16 ולכן ביקשו לדחות האמור בחוות דעתו ושבו וטענו כי "התובע לא הציג שום ראיה שיכולה ללמד על אובדן דמי השכירות של 4 חודשים כטענתו."
5. ביהמ"ש קובע כי מעת שמומחה מטעם הנתבעות אישר חלק מסכום התביעה בגין הנזק הראשון, אין מקום להתנערותם בדיעבד ממסקנתו. קביעה זו מתבססת גם על כך שהנתבעות לא נדרשו לסוגיה בסיכומיהם. לכן, ביהמ"ש מחייב הנתבעות לשלם לתובעים הסך של 16,843 ₪.

האירוע השני

1. האירוע המכונה "השני" הוא כינוי של ביהמ"ש להשתלשלות שהחלה בשנת 2018 ונמשכה עד למועד הגשת התביעה. ביהמ"ש ידון בטענות השונות לחיוב.

הדרישה לתשלום הסך של הוא 97,108 בגין תיקונים ופיצוי בגין נזק לתכולת הדירה

1. השמאי מטעם התובעים בראון אמד בחוות דעתו (נספח מ"ג לראיות התובעים) את הנזקים לתובעים בסך של ₪.97,108. התובעים הפנו לסעיף 18 לסיכומיהם לפיה "הערכת השמאי שלנו היא פחות או יותר הערכת השמאי שנתן בית המשפט לעניין התיקון. ויש עוד 50,000 שקל של נזקי רכוש שהשמאי מטעם בית משפט לא התייחס אליהם." התובעים הסבירו כי חוות הדעת מבחינה בין עלות תיקונים בסך של 44,000 ש"ח ובין נזקים לתכולת הדירה בסך של 53,000 ₪. הנתבעות שילמו לאחר הגשת התביעה הסך שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש בסך של 39,780 ₪ בגין תיקון נזקים.
2. מכאן שהמחלוקת היא לגבי הסך של 53,000 ₪. הנתבעות טענו בסעיף 25 לסיכומיהם שבגין נזקים לתכולת הדירה המומחה בראון קבע הסך של 11,710 ₪ ואילו בגין תיקון נזקים ל"מבנה וצמודותיו" הסך של 83,058 ₪ והפנו לטבלה בעמוד 5 לחוות הדעת. עוד טענו שיש לדחות חוות הדעת של בראון, על יסוד טענות שהעלו גם בעניין מומחה אחר מטעם התובעים הוא המומחה ברקן "ביחס למידת הקשר בין התובע לשמאי ברקן, כוחם יפה קל וחומר גם ביחס לשמאי בראון אשר מודה במסגרת חקירתו כי הינו מכיר את התובע ממסגרת קודמת. עד כדי כך השמאי בראון מעוניין בתוצאות ההליך שעה הוא נצפה דקות ארוכות לאחר עדותו יושב בצמוד לתובע באולם בית המשפט, ואף בית המשפט הנכבד מצא לתעד עניין זה בפרוטוקול". כמו כן, הנתבעות הפנו בסעיף 26 לסיכומיהם לכך ש"העד בראון הודה בראשית עדותו כי הוא והתובע זיהמו את ההליך המשפטי שעה שבמהלך הפסקה שערך בית המשפט, וכזכור התובע נכח בתוך אולם בית המשפט לאורך כל העדויות. מר בראון המתין בחוץ כמתחייב. מר בראון והתובע שוחחו על התיק". ביהמ"ש קובע כי התרשם שמידת המעורבות של המומחה בראון חרגה מהתעניינות מקצועית גרידא כפי שביהמ"ש תעד בפרוטוקול הדיון בו העיד המומחה בראון בעמוד 68.
3. לגוף חוות הדעת, הנתבעות טענו בסעיף 27 לסיכומיהם לכשלים מקצועיים והפנו ל"נזק הנטען לארונות המטבח אשר נטען על ידי השמאי בראון כי נרטבו, ראה חוות דעתו. אולם מנגד כאשר התבקש להציג ולו תמונה אחת של הנזק או הרטיבות הנטענים, החל מגמגם עד אשר הודה כי אין לו תמונה כאמור. ניחא והיה מדובר באי הצגת ראיות לטענת הנזק לארונות המטבח, הנותנת בעניין זה היא עדותו של מומחה בית המשפט מר דן אורמן אשר העיד ברחל בתך הקטנה כי פתח את ארונות המטבח ולא מצא בהם שום נזק. לאמור יש אמירה פוזיטיבית של מומחה ניטראלי. כאמור בחוות דעתו של מר בראון בעניין ארונות המטבח הינו שקר מוחלט".
4. עוד טענו, גם לעניין קביעות המומחה בראון בעניין נזקים ל"מכשירי החשמל שהיו על ובתוך ארונות המטבח וכמובן לא הוצגה ולו ראיה אחת בעניינם" ולקביעה בעניין מדיח הכלים וכי "לא הציג תמונות של נזקים לדוד ואף העז ותבע אותם בכפל נזקים למזגן ו/או כל ראיה מלמדת לנזק שנגרם לתכולה ו/או רכוש. פשוט המצאות על גבי המצאות של השמאי החבר"
5. הנתבעות טענו כי לנוכח העובדה שעדות מר בראון בעניין ארונות שספחו מים שעה שמומחה ביהמ"ש שלל זאת, יש לדחות כל חוות הדעת בעניין התכולה. עוד טענו, כי התובעים ניסו להטעות ביהמ"ש ולטעון שהמומחה מטעמם קבע כי הנזק לתכולה עומד על סך של 53,000 ₪, שעה שהוא קבע סך של כאחת עשרה אלף ₪. התובעים ענו בעניין זה כי כ"שכתוב "נזקים למבנה וצמודותיו" אז ב"צמודותיו" יש גם רכוש" והפנו לדוגמא ל"פירוק 2 ארונות" וטענו שעשו מתמתיקה וכך חישבו סכומי התביעה. מכאן שהתובעים סיווגו מחדש את הטבלה שהכין המומחה מטעמם וסיווגו אומדנים שהמומחה מטעמם סיווג כ"נזקים למבנה וצמודותיו" כנזקים ל"תכולה" וטענו שסעיפים 3, 4, 5, 6 ו-13 אותם כלל המומחה מטעמם בפרק שדן בטבלה ב"נזקים למבנה וצמודותיו", "הם תכולה". מכאן שהמומחה בראון, אף לשיטת התובעים, יצר חלוקה לא נכונה בטבלה. כמו כן, התובעים לא הסבירו בסיכומיהם כיצד שינו את החלוקה בטבלה ע"י מתמתיקה כביכול.
6. אולם, גם לגוף חוות הדעת, הנתבעים טענו כי נפל בה כשל שכן אין תיעוד בתמונות. התובעים טענו כי לא התייחסו לכשל זה בסיכומים שכן המומחה לא נשאל על כך. תשובה זו אינה מקובלת שכן היה על התובעים להביא בחשבון שיש ציפייה בחוות דעת שמאית לתיעוד נזקים בכחמישים אלף ₪ בתמונות. הנתבעות טענו שאין מקום לסיווג מחדש של הטבלה.
7. ביהמ"ש קובע כי הצבר הדברים, החברות בין המומחה בראון לתובע, חבר למקצוע, והעניין הרב והמיוחד שהמומחה בראון גילה בהליך, והכשל בתיעוד בתמונות של סכום גבוה יחסית והאופן בו התובעים שינו בסיכומיהם את הסיווג בחוות הדעת, מובילים למסקנה שאין להסתמך על חוות הדעת לעניין התכולה, ולבטח לא לסכום הגבוה מהסכום שסווג על פי הטבלה שערך המומחה מטעם התובעים כנזק לתכולה. לכן, ביהמ"ש מאשר רק את הסכום שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש שממילא שולם ע"י הנתבעות עובר למתן פסק הדין.

הדרישה לתשלום הסך של 136,888 ₪ בגין אובדן הכנסה משכר דירה

1. התובעים ביקשו לחייב הנתבעות בתשלום פיצוי בגין אובדן הכנסה משכר דירה כלהלן:

סך של 40,500 ₪ בגין אובדן דמי שכירות לשנת 2018 ( 9 חודשים * 4,500 ₪)

סך של 56,700 ₪ בגין אובדן דמי שכירות לשנת 2019 (12 חודשים * 4,725 ₪)

סך של 39,688 ₪ בגין אובדן דמי שכירות לשנת 2020 ( 8 חודשים * 4,961 ₪)

1. התובעים טענו בסעיף 23 לסיכומיהם כי המומחה מטעם ביהמ"ש מצא במועד ביקורו כי "הדירה טרם התייבשה... ולכן קבע בעדותו כי יש לפצות את התובע על דרך המינימום בגין אי היכולת להשכיר את הדירה. 26 חודשים בסך של 5,000 ₪ לחודש בסך כולל של 130,000 ₪". התובעים הפנו לתשובת המומחה לשאלת הבהרה מיום 10.10.21. בה כתב המומחה "הומצא לעיוני אישור על תשלום בסך 4,500 ₪. אי לכך דמי השכירות צריכים לנוע בין 4,500 ₪ ועד 5,000 ₪". לעניין עדות המומחה הפנו לעמוד 24 לפרוטוקול חקירת המומחה שורות 36 עד 39 "העד מר אורמן: ספטמבר, ספטמבר 20'. אז יש לי עד יולי 20' יש לי שנתיים. 24 חודשים ועוד חודש אוגוסט ספטמבר עוד חודשיים אז.

כב' הש' הדר: בוא, בוא נעשה את החישוב אם ככה.

העד, מר אורמן: 26 חודשים.

כב' הש' הדר: 26 כפול 5,000.

העד מר אורמן: 5,000.

כב' הש' הדר: בוא נראה. 26 כפול, 130,000 שקל".

1. ביהמ"ש קובע כי המומחה אורמן ערך במהלך חקירתו חישוב מצטבר על פי התקופות הנטענות, בהתאם לסכום ההכנסה החודשי אותו אישר, אך אין לראות בתשובת המומחה, את שמוצא בה התובעים, לפיה אישר בדבריו את מלוא התקופה הנטענת של אובדן הכנסה משכר דירה. המומחה מטעם ביהמ"ש, בניגוד למומחה הנתבעות ביחס לאירוע הראשון, לא כלל בחוות דעתו, רכיב נזק בסך של 130,000 ₪ כנטען, אלא אמד את סכום השכירות החודשי בלבד וקבע במפורש בסעיף 6.2 לחוו"ד כי "נושא הזמן שבו עמדה הדירה ריקה, ההחלטה הינה החלטה משפטית".
2. הנתבעות טענו בסעיף 13 לסיכומיהם כי "אין חולק כי הדירה הייתה מושכרת החל מיום 25.7.16 ועד ליום 31.7.17. וכן מיום 1.8.17 ועד ליום 31.7.18. כאשר מדובר למעשה באותו שוכר, מר אמיר מולא שחידש, האריך את חוזה השכירות בשנה נוספת".
3. בסעיף 14 לסיכומיהם טענו ש"גם כאן התובע ניסה להטעות, שעה שטען בתצהיר כי השכיר את הדירה לשוכר חדש ביום 15.7.17. כאשר נשאל בחקירה נגדית מי התגורר בדירה מחודש יולי 2016 ועד לחודש יולי 17' טען כי הדירה עמדה ריקה. לאחר מכן חזר בו התובע וטען כי חלה טעות בחישוב שלו. ואולם כאשר נשאל שוב על ידי בית המשפט הנכבד כמה זמן הדירה עמדה ריקה בשנת 2016, טען כי הדירה עמדה ריקה 12 חודשים. אלא שאז התערב בא כוח התובע, תיקן את התובע ובית המשפט הנכבד אף נתן החלטה בעניין".
4. הנתבעות טענו בסעיף 15 לסיכומיהם "כי תשובותיו הסותרות של התובע לא עושות עימו חסד בעניין זה וכך גם התערבות בא כוח, אולם הנותנת היא העובדה שגם כאן טענת התובע כאילו השוכר עזב בשל אותה רטיבות נטענת לא מוצאת ביטוי בראיות. על אף שלטענת התובע יש לו ראיות התומכות בכך. השוכר עזב את הדירה בסוף חודש מרץ 2018 כאשר חוזה השכירות הינו עד סוף חודש יולי 2018. אם כך היא, כיצד זה לא צורפה ראיה המעידה על סיום החוזה במהלך התקופה".
5. הנתבעות טענו בסעיף 16 לסיכומיהם כי "התובע דרש דמי שכירות בעבור 20 ימים בחודש אפריל 18 כאשר טען בתחילה טען כי השוכר עזב בסוף חודש מרץ. לאחר שעומת עם הראיות הודה כי השוכר למעשה עזב באפריל. כך שהתביעה בגין 20 ימים באפריל הינה ניסיון הטעיה".
6. ביהמ"ש קובע כי אין הלימה בין ראיות התובעים ובין הטענה לתקופות ממושכות בהן לא הושכרה הדירה וכי העובדה שהתובעים לא העידו את השוכר אמיר מולא פועלת לחובתן. מחדל התובעים בעניין זה מקים חזקה שאם השוכר היה מעיד, עדותו הייתה לחובת התובעים. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12). גם כאן הצבר אי ההתאמות בין גרסת התובעים לראיות שהוצגו ומחדלם של התובעים להעיד עד נחוץ מובילה למסקנה שאין לקבל את טענתם לתקופות ממושכות בהן עמדה הדירה כביכול ריקה עקב רטיבות.
7. בנוסף לקושי שנוצר לגבי התקופות שבהן כביכול הדירה עמדה ריקה בגלל רטיבות, הנתבעות התייחסו בסעיף 17 לסיכומיהם לטענתם כי התובעים לא פעלו להקטנת נזקם וכי "מדובר במקרה קיצוני ומובהק" של אי הקטנת נזקים מטעם התובע. כאשר "התובע ממש בחר במודע ובמתכוון להכביר נזקים."
8. הנתבעות טענו בסעיף 18 לסיכומיהם כי "כאשר נשאל התובע על ידי בית המשפט הנכבד מדוע במהלך כל שנת 2019 ושנת 2020 עד הגשת התביעה לא טרח התובע להגיש תביעה משפטית במסגרתה יבוקש צו עשה, לא ממש ידע להשיב בעניין. אולם חמור מכך, התובע הציג עשרות מסמכים במסגרת תצהירו, שני אוגדנים הנושאים כמעט 400 עמודים. ואולם עם כל המסמכים כאמור אין ולו פניה אחת של התובע לנתבעות החל משנת 2019 ועד למועד הגשת התביעה בשלהי 2020. כאשר התובע נשאל בעניין זה על ידי בית המשפט הנכבד, הפנה התובע למכתבו מחודש אפריל 2018".
9. בסעיף 19 לסיכומיהם הנתבעות טענו כי במהלך 2018 נעשו ניסיונות לבצע תיקונים הן בדירה והן בדירת מרים וכי בראשית שנת 2019, המבטחת שלחה לתובע כתב סילוק על סך של כ-50,000 שקל. עוד טענו, כי התובע מודה כי במהלך מחצית 2019 גם הובהר לו על ידי אחיו של המנוח, צבי, כי בוצעה החלפה של הצנרת בדירת מרים וצבי ציין בתצהירו כי לא שמע יותר תלונות מהתובע על כך.
10. עוד טענו הנתבעות, שמנקודת מבטן, פעולות לתיקון בשנת 2018 שביצעו, יחד עם הצעת הפיצוי בראשית שנת 2019, היעדר תביעות נוספות מצד התובע החל משנת 2019, יכולות להתיישב עם המסקנה כי הרטיבות בדירה פסקה בראשית שנת 2019 ולכל המאוחר במחצית שנת 2019. עוד טענו, שהתובע אישר בעדותו כי החל משנת 2019, לאחר שקיבל את כתב הסילוק מטעם המבטחת חדל לפנות לנתבעות כי המתין לתגובתן. הנתבעות טענו שמדובר בטענה שקרית שכן התובע מודה שלא פנה למבטחת גם בשנת 2020. תחת זו, טענו, הוא עסק "כל העת פעל מול חבריו השמאים על מנת להכין תיק לבית המשפט."
11. ביהמ"ש מקבל טענת הנתבעות כי לא היו יכולות ואף לא היו אמורות להעלות על דעתן שהתובע בחר באופן מכוון ומתוכנן להפסיק לפנות אליהן. כמו כן, מעיון בסעיף 57 ואילך לתצהיר התובע עולה כי לאחר קבלת הצעת המבטחת הוא עוסק במשך תקופה ארוכה בפניות אל מומחים מטעמו על מנת לתאם ביקורים חוזרים ונשנים בדירה, האחרון שבהם בחודש מאי 2020 (ראו בסעיף 62 לתצהיר). כאשר כל אותה עת, הוא כביכול "ממתין" לתשובה המבטחת.
12. התובעים טענו כי הדירה לא התייבשה ולכן לא ניתן היה להקטין הנזק והפנה לסעיף 5.3 לחוות הדעת של השמאי בעמוד 4. "נמצא שהתקרה בתהליך התייבשות". אולם, בהמשך אותו ציטוט של דברי המומחה המומחה קובע כי "על פי בדיקה שביצעתי באמצעות מד לחות פרוטימטר נמצא שהתקרה בתהליך התייבשות ואין רמת רטיבות גבוהה המצביעה על המשך חדירת רטיבות מהדירה שמעל". התובעים ניסו להיאחז באמירות נוספות של המומחה, כגון בסעיף 5.2 לחוות הדעת בו כתב המומחה "בכל שטח הדירה נמצאו סימני רטיבות והתקלפות טיח וצבע מהתקרה. בתקרת הסלון התזת צבע טמבורפלקס ובשאר הדירה טיח וצבע. בקטע אחד של התקרה נמצא ברזל חשוף, ויש צורך לבצע שיקום בטון וברזל על פי מפרט סיקה לשיקום בטון". אולם, כאמור לעיל בסעיף 5.3 לחוות הדעת, המומחה קבע שאין המשך חדירת רטיבות. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה שלא ניתן היה להקטין נזק.
13. לא זו אף זו, ביהמ"ש הקשה ותהה מדוע לא נקט התובע בהליכים משפטיים בכל אותה תקופה ארוכה ולא קיבל מענה מניח הדעת. לכן, ביהמ"ש קובע כי אין להיעתר לבקשה לפיצוי שחורגת מהתקופה שבין חודשים מאי 18 ועד לחודש ינואר 19. אשר על כן, ביהמ"ש מחייב הנתבעות לשלם לתובעים הסך של 30,000 ₪ בלבד.

הבקשה לחיוב בגין תשלום ארנונה בסך של 2,156 ש"ח

1. התובעים ביקשו לחייב הנתבעות בתשלום הסך של 2,156 ₪ בגין תשלום דמי ארנונה.
2. הנתבעות הפנו לנספח מ"ו לראיות התובעים, ממנו עולה כי הדרישה לסך של 433.50 ₪ ולסך של 842.60 ₪, היא בגין שנת 2016 ולא בגין האירוע השני. ביהמ"ש דוחה טענת התובעים לפיה יש להדרש למועד בו בוצע התשלום ולא למועד בו חויבו התובעים. אמנם מדובר בסכומים פעוטים יחסית, אולם כאשר מדובר בתובע שהוא שמאי, הציפייה הייתה שלא יועלו טענות שאינן נכונות על פניהן. ביהמ"ש מאשר תשלום הסך של 800 ₪ בלבד.

הבקשה לחיוב בגין תשלום חשמל בסך של 381 ₪ ומים בסך של 599 ש"ח

1. התובעים ביקשו לחייב הנתבעות בתשלום הסך של 381 ₪ בגין תשלום חשמל והסך של 599 ₪ בגין חשבון מים.
2. בעניין זה לא הייתה מחלוקת ולכן ביהמ"ש מאשר הבקשה.

עוגמת נפש עקב התארכות עבודות התיקון ע"י הנתבעות

1. לצד מחדלי התובעים להוכיח התקופות בהן עמדה הדירה ריקה ומחדלם בהקטנת הנזק, הנתבעות כשלו באופן בו טיפלו בתלונת התובעים.
2. התובעים טענו בסעיף 26 לסיכומיהם "דומה כי גם דעתו של בית המשפט הנכבד לא הייתה נוחה מההתנהלות של הנתבעות בהליך זה. שלא טרחה אפילו להביא נציג מטעמה להעיד בתיק זה ונהגה בגרירת רגליים ובאדישות ובאי פתרון בעיית הנזילות החוזרות כלפי התובע." בסעיף 27 לסיכומיהם הפנו ל"עדותו המטרידה בהקשר זה של מר ברונשטיין. גיסה של הנתבעת 1 מטעם הנתבעות כי הצנרת לא הוחלפה, מצע החול לא הוחלף. ראה עמוד 88 שורות 32 עד 34. הצבתם של בלאורים בדירת התובע. ראה בעמוד 95 שורה 8 לפרטיכל. שיפוץ חובבני שנעשה בשנת 2016. עד כדי כך שהוא העדיף לקבל סכום נכבד של כ-53,000 שקלים לתקן בעצמו בשנת 2018. גרירת רגליים ואדישות של הנתבעת לבעיית הנזילות. ראה בעמוד 108 שורות 14 עד 29." כמו כן, הפנו מסעיף 28 לסיכומיהם לעדויות אותן כינו מטרידות של עדי הנתבעות רפפורט, הרוש וגרינשטיין בדבר "אי מציאת פתרון כולל לבעיית הנזילות."
3. ביהמ"ש מוצא את טענות התובעים בעניין זה כמוצדקות שכן התברר שמומחה הנתבעות חיווה דעתו כי יש לברר עד תום את מקור הבעיה, אך המלצתו לא יושמה ע"י המבטחת.
4. לכן, ביהמ"ש קובע כי יש לפסוק נגד הנתבעות פיצוי בגין עוגמת נפש. טענת המבטחת כי לא התחייבה בחוזה הביטוח לשלם עבור עוגמת נפש אינה מסייעת שכן גרמה לתובעים עוגמת הנפש עקב טיפולה הרשלני בתיקון הליקוי.
5. התובעים ביקשו לחייב הנתבעות בפיצוי בסך של 100,000 ₪. בשים לב שביהמ"ש אישר פיצוי ממוני בסך של כמאה אלף ש"ח, ביהמ"ש מעמיד את החיוב בגין עוגמת נפש על סך של 10,000 ₪. יתכן שהיה אף מקום לקבוע סכום גבוה מהמקובל עקב התמשכות הטיפול והכשל באיתור הבעיה בדירת מרים, אך ביהמ"ש מביא בחשבון התנהלות התובעים שבחרו מתחילת שנת 2019 ועד הגשת התביעה בחודש ספטמבר 2020 לעסוק בהכנת תביעה, תחת לקדם פתרון ומכאן שלא "כצעקתה".

הבקשה לפיצול סעדים

1. התובעים זנחו הבקשה לפיצול סעדים בסיכומיהם ולכן ביהמ"ש דוחה אותה.

דיון בהוצאות

1. מכיוון שביהמ"ש קיבל התביעה, התובעים זכאים להחזר הוצאות. התובעים טענו ששילמו לבא כוחם הסך של 55,000 שקל פלוס מע"מ, וכן ביקשו החזרי אגרה, תשלום למומחים שהעסיקו ושכר עדות. אולם, ביהמ"ש אישר רק כשליש מסכום התביעה ודעתו אינה נוחה מהתנהלות התובעים ובמיוחד התובע, שמאי, שמצופה היה כי יקפיד יותר עת מגיש מסמכים לביהמ"ש כדי לשכנע אותו בדבר צדקת התביעה. האופן בו הוגשו חוזי שכירות ואסמכתאות לתשלום ארנונה, אינו תואם ציפייה זו וזאת בלשון המעטה.
2. כמו כן, התובע הגיש חוות דעת עליהם חתמו חבריו למקצוע, שלפחות אחד מהם שהתנהלותו במהלך הדיון לא הייתה שגרתית, קבע סכום עתק, ללא תיעוד נדרש והכרחי. בנסיבות אלה ביהמ"ש מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים, שליש מסכום האגרות ששולמו, שכ"ט ב"כ התובעים בסך של 15,000 ₪, חלקם של התובעים בשכר המומחה מטעם ביהמ"ש וקובע שכל צד יישא בהוצאות מומחיו ועדיו.

סוף דבר

1. ביהמ"ש מחייב הנתבעות לשלם לתובעים כלהלן:
2. הסך של 16,843 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד חתימת חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות שקבע את הסכום ועד מועד התשלום בפועל.
3. הסך של 42,000 ₪, בשים לב שהסך של כארבעים אלף ₪, מתוך הסך של 82,000 ₪, כבר שולם, צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
4. שליש מסכום האגרות ששולמו וחלקם של התובעים בשכר המומחה מטעם ביהמ"ש צמוד בתוספת רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.
5. 15,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

.

ניתן היום, כ"ט אייר תשפ"ב, 30 מאי 2022, בהעדר הצדדים.