ביהמ"ש לענייני משפחה טבריה, שופטת ורד ריקנטי-רוסהר: פס"ד בתביעה שעיקרה אכיפת התחייבות למימון בחלקים שווים של נכס מקרקעין (תלה"מ 22401-03-20)

בית משפט לענייני משפחה בטבריה
תלה"מ 22401-03-20 תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת ורד ריקנטי-רוסהר
התובעת:		XXXXX
ע"י עו"ד גדלי סולן נגד
הנתבע:		XXXXX
ע"י עו"ד דורית ענבר סברדליק
פסק דין

עניינו של פסק דין זה הכרעה בתביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבע בסכום של 205,057 ש"ח.

א. רקע עובדתי והשתלשלות ההליך

1. הצדדים הינם בני זוג לשעבר שקיימו קשר זוגי במשך כ- 7 שנים.

2. בתחילת הקשר, בשנת 2012, התגוררו הצדדים בבית בבעלות התובעת בXXXX, ביחד עם ילדי התובעת מקשר נישואין קודם. בתקופה זו הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף לטובת מימון הוצאת אחזקת הבית. בהמשך מכרה התובעת את הבית שהיה בבעלותה והצדדים רכשו יחדיו ביום 27.5.16 בית מגורים בXXXXX (להלן: "בית המגורים") (להלן: "הסכם הרכישה"). הזכויות בבית המגורים נרשמו על שם הצדדים בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים.

3. בין הצדדים התגלע קרע והם נפרדו בתחילת שנת 2019, אם כי נותרו להתגורר יחד בבית המגורים עוד כשנה לאחר מכן.

4. ביום 10.3.20 עתרה התובעת בתביעה שלפני לחיוב הנתבע לשלם לה סך של 205,057 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. בתביעה טוענת התובעת שהנתבע הפר הסכמות הצדדים בנוגע ליחס השקעתם ברכישת בית המגורים, כך שהוא נותר חייב לה כספים. כן טענה התובעת לכספים נוספים שהנתבע חייב לה – יתרת החזר הלוואה שלא נפרעה במלואה, תשלומים בהם נשאה לבדה בגין בית המגורים בתקופה שלאחר הפירוד, משיכות חד צדדיות מהחשבון המשותף לאחר הפרידה והחזר הוצאות שהנתבע התחייב לשאת בהן.

5. להשלמת התמונה יצוין שעוד קודם לנקיטת ההליך שבכותרת, ביום 15.9.19 עתר הנתבע בתביעה לפירוק השיתוף בבית המגורים (להלן: "הליך פירוק השיתוף") (ר' תלה"מ 36597-09-19), הליך שהסתיים בהסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 18.2.20 כמפורט להלן:

"ב"כ הצדדים: מבלי להודות בטענות הצד האחר, הגענו להסכמות כמפורט להלן:

1.יינתן צו לפירוק השיתוף בבית המגורים הידוע כXXXX.

2. ב"כ הצדדים, XXXX יתמנו ככונסי נכסים לטובת מימוש הנכס לצד ג' המרבה במחיר. כונסי הנכסים יבהירו לכל צד ג' כי לצדדים זכות ליטול חלק בהתמחרות וניתנת להם עדיפות להשוות להצעה הגבוהה ביותר לטובת רכישת חלקו של הצד האחר. כונסי הנכסים יפעלו לפירסום הנכס והזמנה להציע הצעות באופן מיידי.

3. החל ממועד התשלום של המשכנתא בחודש 3/20 יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החזר המשכנתא הרובצת על בית המגורים. מוסכם כי בעת חלוקת התמורה לאחר מימוש בית המגורים תהיה זכאית הנתבעת לקבל מהתובע מחצית תשלומי המשכנתא אשר שולמו על ידה לבדה, לתקופה מיולי 2019 ועד לחודש 2/2020 (כולל).

4. מוסכם כי מבלי לגרוע מכל טענה אחרת של הצדדים ומבלי שהדבר מהווה ויתור על כל טענה של מי מבין הצדדים, תמורת המכירה לאחר כיסוי יתרת המשכנתא לסילוק תחולק בחלקים שווים (למעט בעניין ההתחשבנות בנושא החזרי המשכנתא כמפורט בסעיף 3 לעיל).

5. מבקשים לתת תוקף של פסק דין להסכמות שלעיל ללא צו להוצאות."

6. במסגרת הליכי כינוס הנכסים שננקטו לאחר פסק הדין בהליך פירוק השיתוף, נמכר בית המגורים ביום 26.4.20 תמורת סך של 2,900,000 ₪. עוד יצוין שבמסגרת ההליך הנוכחי הוטל לבקשת התובעת עיקול זמני על חלקו של הנתבע בכספי התמורה שהתקבלו ממכירת בית המגורים עד לסכום התביעה שלפני.

7. תוך כדי בירור ההליך תוקן כתב התביעה בהתאם להחלטתי מיום 2.6.20, באופן שבו נמחקו סעיפים והושמט תמלול שיחה שנערכה בין הצדדים מתוך ישיבה שהתקיימה ביניהם יחד עם צדדי ג'. בהמשך גם נקבע על ידי שהתמלול הנ"ל לא ישמש כראיה בהליך שלפני (ר' החלטה מיום 9.2.21).

8. משלא הגיעו הצדדים להסכמות, נקבע התיק לשמיעת ראיות, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, נשמעו עדויות וסיכומים בעל פה, ומכאן הכרעתי.

ב. עיקר טענות הצדדים

9. במועד בו הכירו הצדדים התובעת היתה גרושה ולה 3 ילדים, שניים מהם קטינים שהתגוררו עימה בדירה בבעלותה בעיר XXXX. התובעת מכרה את דירתה בXXXX ורכשה במקומה בית אחר ברח' XXXX (להלן: "בית המגורים ברח' XXXXX") כאשר חלק מהתמורה מומנה על ידה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא אותה נטלה התובעת והיא נפרעה מחשבונה הפרטי בבנק הבינלאומי בXXXXX. לאחר שהתובעת עברה להתגורר בבית המגורים ברח' הXXXX, בחודש 7/2012 גם הנתבע עבר להתגורר עימה שם - והצדדים התגוררו בבית זה כ- 4 שנים.

10. על פי האמור בכתבי הטענות, הצדדים פתחו חשבון בנק משותף בבנק הפועלים סניף XXXX בחודש 08/2012, אליו הפקידו מידי חודש סכום חודשי מחשבונו הפרטי של כל אחד מהם, לטובת הוצאות אחזקת הבית השוטפות. לימים ניהול החשבון עבר לבנק אוצר החייל סניף XXXX מס' חשבון XXXXX (להלן: "חשבון הבנק המשותף").

11. לטענת התובעת בחלוף כ- 3 וחצי שנים הנתבע הציע לה שהם ירכשו ביחד בית גדול יותר. לאור הצעתו זו של הנתבע, בחודש 04/2016 נערך בין הצדדים הסכם בע"פ שלפיו הצדדים ירכשו בית גדול יותר ביחד והוא יירשם על שם שניהם בחלקים שווים, זאת לדבריה לאחר שכל צד ישקיע כמיליון ש"ח לטובת הרכישה. לטענת התובעת הוסכם בין הצדדים גם לרכוש נכס נוסף שיירשם על שמה בו ישקיע הנתבע 500,000 ₪ נוספים (ר' סעיף 23 לכתב התביעה המתוקן).

12. לדברי התובעת היא בקשה לערוך הסכם ממון עם הנתבע לפני רכישת בית המגורים, אולם הנתבע דחה אותה בעניין זה והתחמק. כן טענה התובעת, שלאחר שהצדדים רכשו את בית המגורים הנתבע חזר בו מההסכם שבע"פ וסירב לקדם רכישת דירה שנייה, כי אז הבינה התובעת שהנתבע רימה אותה והוליך אותה שולל לאחר שלא שילם סכום זהה לזה ששילמה התובעת בעת רכישת בית המגורים.

13. לטענת התובעת, בית המגורים נרכש בסכום של 2,350,000 ש"ח והתמורה שולמה בחלקה מהון עצמי שלה שהתקבל בידה בעקבות מכירת בית המגורים ברח' XXX, כך שהועברו למוכר סך של 1,050,000 ₪ ממקורותיה ואילו והיתרה שולמה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא שנטלו הצדדים ביחד מבנק הפועלים סניף XXXX ע"ס 1,350,000 ש"ח. לטענת התובעת, כעבור תקופה הנתבע שילם סך של 701,483 ₪ בלבד ממקורותיו עבור רכישת בית המגורים וזאת ישירות לחשבון המשכנתא, מה שהביא להפחתת ההחזר החודשי.

14. בנסיבות האמורות טענה התובעת שהנתבע הפר את החוזה בע"פ שהיה ביניהם כאשר לא העביר לטובת רכישת בית המגורים סכום השווה לסכום ששילמה בפועל בסך של 1,050,000 ₪ וגם לא את הסכום שהתחייבו בעל פה שכל צד ישקיע (מיליון ש"ח), ומשכך עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה את הפרשי ההשקעה אשר הסתכמו בסך של 187,917 ₪ (כולל ריבית).

15. בנוסף על הסכום הנ"ל טענה התובעת שהנתבע חב לה סך של 13,000 ש"ח בגין הלוואה שנטל ממנה בחודש 4/15 בסכום של 43,000 ש"ח ולא הושבה במלואה, מחצית הסך של 5,218 ש"ח בגין חוב ארנונה על בית המגורים ומחצית הסך של 1,702 ש"ח עבור תשלומי ביטוח ששולמו על ידה לאחר הפרידה, הפרשי משיכות חד צדדיות של הנתבע מהחשבון המשותף בסך של 250 ₪ לאחר הפרידה וכן סך של 430 ש"ח עבור נופש ששהה לבדו לאחר הפרידה.

16. בכתב ההגנה דחה הנתבע את גרסתה של התובעת וטען שדין תביעתה להידחות. על פי גרסתו, הצדדים חיו כבני זוג ידועים בציבור תחת קורת גג אחת. הנתבע הכחיש טענתה של התובעת לעניין קיומו של הסכם בע"פ בין הצדדים לעניין רכישת בית המגורים. לדבריו הצדדים רכשו את בית המגורים ביחד ומעת שזכויות הצדדים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים ביניהם, נקודת המוצא היא שהצדדים הם בעלים משותפים וכי פירוק השיתוף יעשה בחלקים שווים.

17. הנתבע הוסיף וטען שבית המגורים נרכש בפועל תמורת סך של 2,450,000 ₪, למרות שהסכום שנרשם בהסכם הרכישה עמד על סך של 2,350,000 ש"ח ולשם רכישתו הצדדים נטלו הלוואת משכנתא בסך של 1,350,000 ₪, אשר ששולמה על ידי הצדדים בחלקים שווים בהפקדות שבוצעו מדי חודש (ר' סעיף 40 לכתב ההגנה). יתרת התמורה שולמה כך שהתובעת נתנה מיליון ₪ מכספים שהתקבלו בידה ממכירת בית המגורים ברח' XXXXX, הוא נתן 800,000 ₪, מתוכם סך של 700,000 ש"ח שולמו על ידו מכספי מכר מגרש בבעלותו בXXXXX (להלן: "המגרש"), אותם ניתב לחשבון המשכנתא וסך נוסף של 100,000 ₪ שולמו על ידו במזומן ישירות למוכר לטובת השלמת הרכישה.

18. לטענת הנתבע לא נחתם הסכם ממון בין הצדדים שכן לא גובשה הסכמה ביחס לתוכנו. לגרסת הנתבע בין הצדדים לא הייתה התחשבנות כלכלית ומשך החיים המשותפים שולמו על ידו סכומים רבים יותר מהתובעת בהיקף של מאות אלפי ש"ח, כך שאין לבוא עימו עתה חשבון בדיעבד לעניין כספים שכל צד העביר לטובת החיים המשותפים. בין היתר טען הנתבע שמימן חופשות משפחתיות, נשא בהוצאות ילדיה של התובעת והשקיע כספים רבים להשבחת הבית ברח' XXXX ובית המגורים ובכך השיא את ערכם. לעמדתו על הצדדים חלה חזקת השיתוף בנכסים וכי לאורה, לרבות השיתוף הקנייני בבית המגורים, דיני המתנה ודוקטרינת עירוב ומיזוג הנכסים, דין התביעה להידחות במלואה.

ג. דיון והכרעה

19. בהתאם לגדר המחלוקת שהובאה בכתבי הטענות הכרעה בין עמדות הצדדים מצריכה להידרש למהותו וטיבו של הקשר הזוגי בין הצדדים וההשלכה שיש לו על ענייני רכושם.

יש לבחון אפוא בשלב ראשון מהו מעמדם המשפטי של הצדדים ובשים לב לתוצאה יש להידרש לשלב השני הנוגע לכוונת השיתוף של הצדדים בנכסיהם (ר' עמ"ש (חי) 4294-03-20 א.ב. נ' מנהל עיזבון המנוח ג.ד. ז"ל מיום 29.11.20 (פורסם בנבו).

מעמדם המשפטי של הצדדים

20. לאחר בחינת עמדות הצדדים ומכלול הראיות שהונחו לפני, שוכנעתי שהתובעת והנתבע היו ידועים בציבור למשך תקופה של כ- 7 שנים, החל משנת 2012 ועד לתחילת שנת 2019. לאחר מכן המשיכו הצדדים להתגורר עוד כשנה בבית המגורים למרות הקרע, אם כי בפירוד מוחלט, ואסביר.

21. הכרה במעמד של ידועים בציבור מצריכה התקיימותם של שני תנאים מצטברים: קיום חיים זוגיים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף (ר' ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617).

על פי הפסיקה אין לקבוע קריטריונים נוקשים באשר לשאלה אילו רכיבים עובדתיים יבססו את התנאים להכרה בצדדים כידועים בציבור. אפנה בעניין זה, בין היתר, לדבריה של כבוד השופטת ע' ארבל בבע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (04.05.2010) בו נקבע כי:

"מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו. סבורה אני, כמו הערכאות דלמטה, כי יישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי לא נפלה כל שגגה בהכרעת בית המשפט קמא בה נקבע ואושר בערכאת הערעור כי מדובר במערכת יחסים זוגית שנמשכה כשמונה שנים וחצי, בהן בילו המנוח והמשיבה את מרבית שעות היממה יחדיו וניהלו מערכת יחסים הכוללת השתתפות באירועים משפחתיים, ארוחות חג וגם בסיוע ובסיעוד בעיתות חולי, כאשר בית המשפט לענייני משפחה השתכנע, ואחריו בית המשפט המחוזי, כי בני הזוג החליטו לקשור גורלם זה בזו, קיימו זוגיות הרמונית תוך התחשבות מירבית של כל אחד מהם בקשרים המשפחתיים של רעהו..".

22. הדגש הינו באשר לתפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, כאשר השאלה האם מתקיימים התנאים הנדרשים על מנת לקבוע שהצדדים הינם ידועים בציבור, היא פועל יוצא של הנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון (ר' רע"א 9755/04 סיגל ביטון נ' קצין התגמולים מיום 31.8.08 [פורסם בנבו].

23. ומן הכלל אל הפרט. הוכח מכתבי הטענות ומתצהירי הצדדים שהצדדים קיימו חיי זוגיות החל משנת 2012 בעודם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומקיימים משק בית משותף, תחילה בבית ברח' XXXXX בבעלות התובעת ובהמשך בבית המגורים אותו רכשו יחדיו, וזאת עד לפרידה בתחילת שנת 2019. הוכח גם שהצדדים התגוררו יחד עם מי מבין ילדי התובעת (ר' דברי התובעת בעמ' 7 שורות 26-29), קיימו חיי משפחה, רקמו קשרי חברות עם הזולת כבני זוג, נהגו לצאת לחופשות משפחתיות בארץ ובחו"ל ולמקומות בילוי שונים לאורך השנים. אפנה למשל לדברי התובעת בחקירתה ולפיהם (בעמ' 9 שורות 24-25):

"ש: כשהייתם זוג באיזה מדינות בעולם נסעתם.

ת: תאילנד, יוון למס' איים, איטליה עם המשפחה שלי, ומדריד וספרד."

(ר' גם דברי התובעת בעמ' 7 שורה 34 ובהמשך בעמ' 35).

גרסת הנתבע ולפיה הצדדים נטלו חלק באירועים משפחתיים האחד של הצד האחר (לדוג' חתונה ובר מצווה של ילדי התובעת), אירחו חברים ובני משפחה בביתם לא נסתרה והנתבע גם לא נחקר בעניין זה כלל (ר' סעיפים 37 ו- 39 לתצהירו).

24. התנהלותם הזוגית של הצדדים נמשכה תקופה משמעותית, כ- 7 שנים, במהלכה קיימו אורח חיים זוגי תקין, תוך שהם מקיימים את הוצאות הבית השוטפות באמצעות חשבון בנק אותו פתחו יחדיו מייד עם תחילת מגוריהם המשותפים בשנת 2012 וגם רכשו יחד את בית המגורים בשנת 2016.

25. כעולה מתצהירו של הנתבע, הנתבע ראה עצמו כידוע בציבור של התובעת (ר' סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית) וכך גם טען בסיכומיו (ר' עמ' 14 לפרוטוקול מיום 29.4.21 שורות 23-24):

"הצדדים שלפנינו ידועים בציבור ולכן החוק החל עליהם הינו חזקת השיתוף. הצדדים חיו כידועים בציבור 7 שנים וברוב שנות הזוגיות חיו תחת קורת גג משותפת.".

גם התובעת ראתה את עצמה כידועה בציבור של הנתבע, כינתה אותו כך בטיוטות הסכם הפירוד אשר נערכו ונשלחו על ידה לנתבע (ר' למשל נספח ה' לכתב התביעה בהליך פירוק השיתוף) ואישרה זאת גם בעדותה לפני (ר' בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.4.21 שורות 16-18):

"ש: אני רוצה להבין את הגשת את התביעה לבית משפט לענייני משפחה כי סברת שאת והנתבע ידועים בציבור.

ת: כן."

26. בעדויותיהם לפני חזרו הצדדים פעם אחר פעם על תיאורם את הצד האחר כ"בן זוג" ועל התנהלותם ה"זוגית" בתקופת החיים המשותפת המעידה על סיוע, עזרה הדדית ותמיכה. וכך למשל העידה התובעת (ר' בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 11.4.21 שורות 8-10):

"ש: את מכרת את הבית בXXXX של הנתבע בסך של 1,600,000 ₪ בXXXX של הנתבע.

ת: כשמכרתי את הבית הנתבע גר איתי והיה ברור שהוא לא גם מדבריו והיה ברור שהוא לא XXXX כי היינו זוג."

ובהמשך משנשאלה התובעת האם ערכה סכם שכירות עם הנתבע בטרם נכנס להתגורר עימה בבית המגורים ברח' XXXX (ר' בעמ' 7 שורות 21-22):

"ש: חתמת איתו על הסכם שכירות.

ת: זה היה בעל פה, אנחנו היינו בני זוג."

27. נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי שהתובעת והנתבע היו ידועים בציבור לתקופה משנת 2012 ועד תחילת שנת 2019.

כוונת השיתוף של הצדדים ביחס לנכסיהם

28. מעת שקבעתי שהצדדים היו ידועים בציבור בתקופה האמורה, יש לבחון מה היתה כוונת השיתוף של הצדדים ביחס לנכסיהם לטובת הכרעה במחלוקות שלפני.

29. על טיבה ומהותה של הלכת השיתוף בנכסים והחלתה על בני זוג שאינם נשואים נכתבה פסיקה ענפה. הלכת השיתוף הוסברה בפסק הדין בע"א 52-80 שחר נ' פרידמן פד"י לח (1) 443 (להלן: "הלכת פרידמן") כך:

"הלכת שיתוף הנכסים היא "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה" (השופט אלון בע"א 630/79 [1], בעמ' 368). הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת ביסוד חקיקה שיפוטית זו, היא הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים (ע"א 253/65 [2]; ע"א 2/77[3]). על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות. אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם על שיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על-פי כל נסיבות העניין."

30. בעניין זה הבחינה הפסיקה בין בני זוג נשואים לבין בני זוג שלא נישאו כמו המקרה שלפני, וכך נקבע בע"א 4385-91 סלם נ' כרמי פ"ד נא (1) 337:

"בעוד שאצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף _ שלא הובאו ראיות לסתירתה _ עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היום-יומיים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג".

אפילו הוכחה חזקת השיתוף, הר שזו ניתנת לסתירה על פי נסיבות אחרות המלמדות על כוונת הצדדים שלא ליצור שיתוף בנכסיהם. אין גם לקבוע אמות מידה נוקשות לגבי נסיבות החיים שיהיה בהן להקים או לסתור את החזקה, כאשר כל מקרה יבחן לגופו (ר' הלכת פרידמן הנזכרת לעיל).

31. לאחר שבחנתי מכלול הראיות ביחס לאופן התנהלותם הכלכלית של הצדדים בתקופת החיים המשותפת, הגעתי לכלל מסקנה שהצדדים נהגו שיתוף כלכלי מוגבל ומצומצם ביחס לניהול הוצאות משק הבית המשותף והוצאותיהם כבני זוג באמצעות חשבון הבנק המשותף, בהפקדות בגובה עליו הסכימו הצדדים מעת לעת.

ככל שהדברים אמורים ביחס להוצאות הצדדים כבני זוג, להבדיל מהוצאות בעלות צביון אישי מובהק, הצדדים לא ניהלו התחשבנות ולעיתים אלו מומנו גם באמצעות מקורותיהם הפרטיים של הצדדים, כל אחד כפי רצונו.

בנוסף חלקו הצדדים שיתוף קנייני ספציפי ביחס לזכויות בבית המגורים, ביחס אליו הסכימו הצדדים לממן את הרכישה בחלקים שווים. מעבר לכך שוכנעתי שהצדדים נהגו בהסדר של הפרדה רכושית מלאה, כאשר כל צד נותר הבעלים הבלעדי של רכושו ונכסיו, ואבאר עמדתי.

אופן ניהול משק הבית – שיתוף מוגבל אל מול הפרדה רכושית מלאה

32. ראוי לציין תחילה שלמרות טענת הנתבע בדבר תחולת חזקת השיתוף בנכסים על יחסיהם הרכושיים של הצדדים, בחינת כתבי טענות מעלה שהנתבע לא ביקש לקבוע ולהצהיר שחלה על הצדדים חזקת השיתוף באופן מלא ושהם זכאים לחלוק בכל הנכסים והזכויות שנצברו לצד האחר בתקופה בה ניהלו משק בית משותף. הנתבע גם לא נקט בהליך כזה וכזכור התביעה היחידה שהוגשה על ידו לאחר הפרידה היתה בעניין פירוק השיתוף בבית המגורים. גם התובעת לא ביקשה סעד כזה ובתביעה שלפני עתרה לסעד כספי מוגבל ומתוחם בלבד.

33. גם תוך כדי בירור ההליך לא התבקשו הליכי ביניים וסעדים זמניים לגילוי רכוש שנצבר על שם מי מבין הצדדים בתקופת החיים המשותפת, כל זאת כאשר אין מחלוקת ששני הצדדים עבדו בתקופה זו, התפרנסו ונצברו להם כספים וזכויות, הנתבע מXXXXX והתובעת מXXXX (ר' תלושי שכר וXXX נספחים 25 ו- 26 לתצהיר הנתבע). בכך גילו שני הצדדים דעתם בצורה ברורה ומפורשת, ולו בדיעבד ולאחר הפרידה - שאין ולא היתה מצידם כל כוונה לשתף את הצד האחר ברכושם על דרך הכלל - וכל צד נותר עם הרכוש הרשום על שמו.

34. אומד דעת הצדדים בדבר הסדר של הפרדה רכושית הוכח גם מהתנהלות הצדדים בפועל בתקופת החיים המשותפת, ולא רק בדיעבד, שעה ששני הצדדים מודים ומאשרים שניהלו חשבונות בנק נפרדים ופרטיים, ללא שותפות של הצד האחר, כאשר כל צד מפקיד את כל הכנסותיו לחשבונותיו הפרטיים ללא עירוב או שיתוף של הצד האחר.

התובעת מכרה ורכשה נכסי מקרקעין ללא שיתוף או מעורבות התובע. כך בעת מכירת דירתה של התובעת בXXXX לאחר היכרות הצדדים, כך בעת רכישת בית המגורים ברח' XXXX אליו עברו הצדדים להתגורר ביחד ובפרט עם מכירתו - הכל מבלי שחל עירוב כלשהו בין כספיה לבין כספי הנתבע (ר' סעיפים 4 -11 לתצהירה של התובעת).

גם הנתבע התנהל באופן עצמאי כלכלית ורכושית על פי עדותו לפני, מכר את המגרש בבעלותו בתקופת החיים המשותפת ופרע לבדו התחייבויות הנוגעות ונובעות מרכישתו של המגרש ומימושו, ללא כל קשר או זיקה לתובעת (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 15 שורות 22-25 ובהמשך בעמ' 16):

"ש: כמה עלה לך המגרש

ת: איזה מגרש? קניתי עשרה מגרשים

ש: המגרש הנוכחי שמכרת ואחריו שילמת כסף למשכנתא, בכספים השתמשת להקטנת המשכנתא

ת: היה לי מגרש לפני שהכרתי אותה, הוא עלה לי 750,000 ₪

...

ש: קנית את המגרש באמצעות הלוואת משכנתא או הלוואה רגילה

ת: מודה, לא זוכר

ש: מתי מכרת את המגרש שאנחנו מדברים עליו

ת: גם לא זוכר אבל חודשים ספורים לפני שהחזרתי את ה-700,000 ₪".

35. בניגוד לטענה הכללית שנשמעה מפיו של הנתבע בדבר תחולת חזקת השיתוף בנכסים על הצדדים, בתצהירו גילה הנתבע דעתו ביחס להיקף השיתוף הכלכלי המוגבל עליו הסכימו הצדדים בתקופת החיים המשותפת. וכך טען הנתבע בתצהירו:

"2. בתחילת חודש ספטמבר 2012 עברתי להתגורר עם התובעת (מכאן ולהלן "XXXXX") ברחוב XXXX ומאז ועד 1.2.2019 חיינו כזוג ידועים בציבור על כל המשתמע מכך.

3. XXXX ואני הסכמנו שכל אחד מתנהל באופן עצמאי בחשבונותיו ונכסיו, למעט השיתוף באחזקת הבית והוצאותיו ולשם כך יפקיד כל אחד מאיתנו סכום של 3,000 ₪ בחודש לחשבוננו המשותף בבנק הפועלים בXXXXX".

דברים דומים נשמעו מפיה של התובעת בתצהירה:

"10. נכנסתי להתגורר בדירה בXXXXX בחודש יולי 2012.

11. לאחר שנכנסתי לדירתי בXXXX, הנתבע עבר להתגורר עימי בדירה, בחודש יולי 2012, והתגורר עימי במשך כ- 4 שנים.

12. בחודש 8/12 פתחתי עם הנתבע חשבון בנק משותף בבנק: פועלים, סניף: XXXX.

13. כל צד הפקיד את מלוא משכורתו לחשבונו הפרטי. כל צד העביר מחשבונו הפרטי סך של 3000 ₪ מדי חודש לחשבון המשותף לטובת הוצאות הבית.

14. במשך 3 שנים כל צד נהג להעביר סך של 3000 ₪ לחשבון המשותף.

15. שילמתי את תשלומי המשכנתא לבדי, מחשבוני הפרטי בבנק,: הבינלאומי: סניף XXXX".

36. מגרסאות שני הצדדים עולה אפוא שאין לפני מצב בו הצדדים איגדו את כלל יכולותיהם הכלכליות וניתבו אותן לטובת התא המשפחתי. הוכח שהסכמותיהם בעניין הרכוש היו לנהוג בהפרדה רכושית מלאה, לפיה כל אחד נותר עם מלוא הכנסותיו ונכסיו, למעט לעניין פתיחת וניהול חשבון בנק משותף ייעודי לטובת ניהול הוצאות הבית ששימש למגוריהם המשותפים, אליו כל צד הזרים כספים מחשבונותיו הפרטיים.

37. מעבר להוצאות ישירות של אחזקת הבית, בחינת הראיות וגרסאות הצדדים מעלה גם שבתקופת החיים המשותפת הצדדים לא ערכו התחשבנות ו"פנקסנות" כלשון הנתבע, על כל הוצאה והוצאה שמי מבין הצדדים הוציא לטובת התא המשפחתי והחיים הזוגיים ככלל, גם אם זו בוצעה שלא באמצעות הפקדה לחשבון הבנק המשותף או ממשיכות משותפות ממנו. ככל ששולמו הוצאות כאלה על ידי מי מבין הצדדים, אלה בוצעו בהתאם לרצונו של כל צד וכחלק ממערך התמיכה והסיוע הזוגי ורצונם להביא לרווחה משותפת. לצד זאת אקדים ואבהיר שלא שוכנעתי שהנתבע מימן את הוצאות התא המשפחתי הזוגי ביתר בהשוואה לתובעת, בוודאי שלא באופן קבוע.

38. כעולה מגרסת הנתבע עצמו הצדדים הפקידו מידי חודש לחשבון הבנק המשותף סכומים לטובת ניהול התא המשפחתי.

תחילה הופקדו סכומים זהים, כך בהתאם לסעיף 3 לתצהיר הנתבע, כאשר לדבריו בתחילת חודש 9/12 הוא עבר להתגורר עם התובעת בביתה ברח' XXXX וכל צד התחייב להפקיד סך של 3,000 ₪ בחודש. התובעת גם נחקרה בעניין זה ומעדותה עלה כי היו לה אמצעים ויכולת כלכלית בפני עצמה (ר' עמ' 9 החל משורה 26):

"ש: אני מבינה שבמהלך חיי הנישואין את לומדת XXXX, כמעט ולא משתכרת, הגרוש לא משלם לך מזונות, מתוך הכנסה של 9,000 ₪ את מפקידה לחשבון המשותף 5 אלף שח. איך חיית.

ת: המשכורת הממוצעת שלי היתה 9,500 ₪, מי שהייתי צריכה לדאוג לו זה לבן הקטן שלי נכון שלא קיבלתי מזונות אך אבא שלו שילם על המון מותרות, וה 5 אלף שח הלך עבור כל הצרכים שלנו, משכנתא, ארנונה, כלכלה וזה הספיק למחיה של זוג, וכשהיינו צריכים ליסוע לחו"ל היינו מפקידים יותר לחשבון המשותף, זה לא מוצג אך זה מה שקרה. אם את רוצה לדבר על איטליה יש לי גם מה להגיד."

39. אמנם הוכח לפני ואף הנתבעת הודתה בכך שלאחר 3 שנים של מגורים משותפים בביתה, הנתבע החל להעביר לחשבון הבנק המשותף מידי חודש 3,500 ₪ ואילו התובעת הפקידה 2,500 ₪ לחודש בלבד, אולם כעולה מגרסת התובעת בה מצאתי ליתן אמון, מדובר היה בהשתתפות כספית של הנתבע בשים לב לכך שהצדדים התגוררו אותה עת בבית בבעלותה של התובעת בגינו התובעת נשאה בנטל תשלום החזר הלוואת משכנתא. סכומים אלה הסתכמו לשיטת הנתבע עצמו בסך של 13,500 ₪ בלבד ולתקופה מוגבלת בלבד.

לצד זאת וכפי שטענה התובעת, אין גם חולק שבמשך מספר שנים הנתבע לא נשא בתשלום עודף זה כלל, מה שמעיד שגם התובעת לא ניהלה התחשבנות מדוקדקת ביחס להוצאות ישירות של התא המשפחתי. וכך העידה התובעת בהקשר זה (ר' עמוד 7 ש' 9-20 דיון מיום 11.4.21):

ש: אני מפנה אותך לנספח 2 ברשימת הנספחים שלנו ואני אומרת לך שלאורך השנים ואני מציגה לך ולכב' בית המשפט דפי בנק המעידים שמר XXXX מפקיד יותר ממך ב 1,000 ₪ הוא מפקיד 3,500 ₪ ואת מפקידה 2,500 ₪ לחשבון המשותף, אני סכמתי את הפער של 53,200 ₪. אני שומעת הערת בית המשפט ש 53,000 ₪ זה סכום ההפקדות ולא סכום הפער. הפער הוא 27 אלף שח, כלומר חלקי שתיים, זה כ- 13,500 ₪.

ת: עכשיו אתם מכניסים אותי לנושא שלא תבעתי, מר XXX גר בבית שלי ברח' XXX במשך 4 שנים, במשך 3 שנים הוא לא שילם שקל עבור מגורים, אתם צירפתם רק חלק מההפקדות, יש לי כאן את כל ההפקדות מהרגע שהוא עבר לגור אצלי מיולי 2012 עד שמכרתי את הבית בXXXX, במשך 3 שנים שילמנו בדיוק את אותו הסכום זה התחיל ב 2,600 ₪ ועבר 3,000 ₪ שכל אחד הפקיד לחשבון המשותף במשך 3 שנים, בשנה הרביעית ביקשתי ממנו לשלם סכום מסויים סימלי, את מסכימה איתי ששכר דירה לא 1,000 ₪. הוא הוסיף עבור מגורים 500 שח ואני החסרתי 500 ₪ כך שזה 1,000 ₪, זה היה במשך שנה אחת בלבד, הוא שילם יותר ממני 1,000 ₪ והוא לא שילם עבור המגורים שלו."

בהמשך התובעת גם ציינה כי (ר' עמוד 9 החל משורה 33):

"....אני הייתי בXXXXX וקיבלתי שכר נמוך, קיבלתי שליש משרה בתקופת הXXXXX, ואז פניתי לXXXX, ושאלתי אותו אם אפשר במשך שנה להפקיד פחות והוא הסכים.

ש: אז אין ספק שXXXXX מפקיד יותר ממך בסוף הקשר ואין ספק שלאורך 7 שנים, יש ביניכם פער של 13,500 ₪ כשגרתם בבית בXXXX. אישרת שXXXX הפקיד בהתאם נספחים 21 ו-22 , XXXX מפקיד 23 אלף שח, ואת 11,500 ₪, והסכמת שבמהלך השנים XXXXX הפקיד יותר בסכום של 13,500 ₪, והסכמת שXXXX לא XXXX ממך XXXXX בגין רכישת הבית ברח' XXXX, כי הוא XXXXX והסכם שהוא נשא בחלק מהנסיעות שלכם לחו"ל, האם הדברים האלו לא נחשבים בתחשיבים שלך ורק החלק ואולי בגלל כל הכספים שהוא העביר את הסכמת לרשום את הבית על שניכם בחלקים שווים ואני חייבת להזכיר XXXXX, ואת יודעת שאין דבר כזה הסכם בעל פה במקרקעין.

ת: התשובה לשאלה שלך שזה ממש לא עומד מול הסכום ששילמתי והחוב שלו כלפיי. ה 13 אלף שח של השנה האחרונה שהוא גר איתי ברח' XXXXX, זה תשלום סימלי אחרי שהוא לא שילם במשך 3 שנים, ואם אני צריכה לציין זאת אציין את ה 3 שנים שהוא לא שילם. דיברתי גם על הטבלאות שהוא צירף, ופירטתי מה נכון ומה לא נכון, ואין קשר לחוב שהוא חייב לי."

40. הנתבע לא הוכיח שמימן הוצאות, חופשות ובילויים של התא המשפחתי מכיסו בלבד, למעט הנסיעה לתאילנד, בכך גם הודתה התובעת ולדבריה הנתבע מימן זאת כמתנה ליום הולדתה (בעמ' 7 החל משורה 33 ובהמשך בעמ' 8):

ש: זה נכון שבמהלך החיים המשותפים אתם נוסעים לחו"ל וXXXX משלם. מפנה אותך לנספח 28.

ת: ממש לא. אם את מפנה אותי לטיול לתאילנד שהוא עשה לי הפתעה לגיל XXX, והוא פנה למעסיק שלי למנהל, כן אז קיבלתי טיול לתאילנד. יתר הטיסות שלנו, לכן הוא לא צירף קבלות, הרוב היה מהחשבון המשותף אולי התפקשש אחד, ברגע שהוא שילם יותר על כרטיס אני שילמתי את הבזבוזים, מלבד תאילנד ששם לא הספקתי.

41. מהראיות עולה אפוא שככל שהדברים אמורים ביחס להוצאות אחזקת הבית השוטפות, ניהול משק הבית והוצאות של הצדדים כבני זוג, להבדיל מהוצאות בעלות צביון אישי מובהק אליהן אתייחס בנפרד, הרי שאלה נוהלו על ידי הצדדים בשותפות ללא התחשבנות. חלקן הארי של ההוצאות נפרע באמצעות חשבון הבנק המשותף, אליו הפקידו הצדדים כספים בסכומים כפי שהסכימו עליהם מעת לעת, ברוב המוחלט של התקופה בהפקדות שוות – וחלקן הקטן מחשבונותיהם הפרטיים. שוכנעתי כי ביחס להוצאות אלה, הצדדים לא התכוונו "בזמן אמת" וגם לא בדיעבד לערוך התחשבנות כלשהי, אפילו אחד הצדדים שילם או פרע חשבון מסוים ביתר, בהשוואה לצד האחר - ומדובר היה בתשלומים בהם בחר כל צד לשלם נקודתית לטובת רווחת חייהם כבני זוג.

42. לעומת זאת, הוכח לפני שהוצאות משמעותיות בעלות צביון אישי מובהק כל צד מימן אותן מכיסו, ללא כל שיתוף. כך למשל לעניין עלות לימודי XXXX של כ"א מהצדדים, לימודים שהצדדים נרשמו אליהם XXXX בתקופת החיים המשותפת וכ"א שילם אותם ממקורותיו האישיים. מדובר בתשלום בהיקף של עשרות אלפי ₪ בשנה שכל צד מימן לבדו והצדדים התנהלו ביחס אליו בהפרדה רכושית (ר' סעיף 33 לתצהירו של הנתבע).

כך גם לעניין הלוואה שנתנה התובעת לנתבע בחודש 4/2015 בסכום של 43,000 ש"ח לטובת צרכיו האישיים, שיש לומר שהיא מלמדת בפני עצמה על יכולתה הכלכלית. מדובר בכספים שהועברו לזכות הנתבע תוך כדי תקופת החיים המשותפת, מחשבונה הפרטי של התובעת ושלא באמצעות חשבון הבנק המשותף.

עצם העובדה שהנתבע החזיר את ההלוואה בחלקה לתובעת לאחר הפירוד, מבססת הטענה שביחס להוצאות אישיות משמעותיות הצדדים נהגו בהפרדה ובצורה מובחנת מההתנהלות הכלכלית השוטפת – ולמרות טענות הנתבע שבאותה תקופה הוא מימן כביכול ביתר את חיי המשפחה.

השותפות בבית המגורים

43. באשר לבית המגורים, אין חולק שבית המגורים נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים בחלקים שווים וכידוע רישום כזה מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כך שהנטל להוכיח שהבעלים אינו הבעלים הרשום הינו נטל כבד מאוד (ר' סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969; ר' פש"ר (ת"א) 5156-0415 עו"ד עדי גילה חכמון נ' דזרי סוני בן דוד,  מיום 9.4.18 – פורסם בנבו).

44. אלא שבניגוד לטענות הנתבע התובעת כלל לא חלקה על אופן רישום הזכויות בבית המגורים בלשכת רישום המקרקעין והיא לא תקפה את נכונות הרישום, לא בהליך הנוכחי וגם לא בהליך פירוק השיתוף. התובעת מאשרת ומודה ששני הצדדים היו צד להסכם הרכישה ושכוונת הצדדים היתה לבצע את הרישום של הזכויות על שם שניהם בחלקים שווים, כפי שגם נעשה בפועל. התובעת גם אינה טוענת לקיומו של הסכם לרכישת זכות במקרקעין בעל פה – וההסכם לרכישת בית המגורים הוא הסכם הרכישה מיום 27.5.16 שהוצג לפני. טענות התובעת מתבססות על גרסתה ולפיה הזכויות בבית המגורים נרכשו על בסיס הסכמות הצדדים לעניין מימון רכישתו בחלקים שווים – והפרתו על ידי הנתבע באופן המזכה אותה באכיפת ההסכמות שיביאו לתוצאה כספית של יחס השקעה זהה.

45. הנתבע כאמור מכחיש ההסכמות, אך למעלה מכך – לעמדתו משנרכש בית המגורים ונרשם על שם שני הצדדים במשותף, אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים לטובת רכישת הנכס. הנתבע הפנה בהקשר זה לע"א 66/88 דקר נ' דקר פ"ד מג(1) 122 (להלן: "הלכת דקר") בה נקבע, בין ביתר, כי:

"בדומה להנחה בדבר שיתוף העולה מפתיחת חשבון בנק משותף, כך גם ניתן להניח, כי בני-זוג, המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, מתכוונים להחיל משטר של שותפות על הנכס שיתקבל על-פי ההסכם.

העובדה, שהחוזה נערך על שם שני הצדדים כדי לממש את הזכאות להלוואה מסובסדת על-פי כללי משרד השיכון, אין בה, כשלעצמה, כדי לסתור את ההנחה בדבר שיתוף העולה מן החוזה. כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השיכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה.

טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."

הנתבע גם הפנה בסיכומיו לפסק דינו של כב' השופט ג'יוסי התייחס לאמור בעמ"ש (חי') 61008-06-13‏ ‏נ' מ' א' נ' י' א'‏ (פורסם בנבו, ניתן ביום 11.6.2014), בו נאמר כי:

"במסגרת דיני המשפחה חלים על דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2)לחוק".

46. אלא שאין בפסיקה אליה הפנה הנתבע כדי להביא למסקנה שדין טענות התובעת להידחות. בשונה מהלכת דקר אשר עסקה בבני זוג נשואים, במקרה שלפני אין מחלוקת שמדובר בצדדים שאינם נשואים זה לזו מבחירה, ידועים בציבור שהתנהלו בהפרדה רכושית מלאה, למעט שיתוף ייעודי ומוגבל לטובת הוצאות משק הבית והתא המשפחתי הזוגי, כך שהמשטר הרכושי החל על בני זוג נשואים אינו חל עליהם. משכך, גם ההפניות של הנתבע לפסיקה העוסקת באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") החל על בני זוג נשואים, לרבות טענות לאיזון לא שוויוני מכוח סעיף 8(2) לחוק הנ"ל, אינן חלות באופן ישיר על המקרה שלפני.

47. את טענות התובעת יש לבחון בראי ההסדרים הרכושיים לפיהם נהגו הצדדים בתקופת החיים המשותפת כידועים בציבור - ולאחר שבחנתי מכלול הראיות מצאתי לקבוע שהתובעת עמדה בנטל להוכיח הסכמות הצדדים ואומד דעתם בנוגע ליחס ההשקעה של הצדדים במימון רכישת בית המגורים וכפועל יוצא חובו של הנתבע כלפיה והזכות לאוכפו, ואבאר עמדתי.

48. מגרסאות שני הצדדים עולה שעובר לרכישת בית המגורים כוונת הצדדים היתה ליזום מהלך כלכלי משותף אשר יאפשר לשני הצדדים להשיא את ערך רכושם בדרך של מימוש ומכירה של נכסי מקרקעין נפרדים השייכים לכל צד, התובעת באמצעות מכירת ביתה ברח' XXXX והנתבע באמצעות המגרש שבבעלותו. וכך טען הנתבע בכתב הגנתו:

"9. לימים החליטו הצדדים בהחלטה משותפת למכור את ביתה של התובעת ואת המגרש לבנייה של הנתבע במטרה לרכוש את בית המגורים בXXXX".

כן טען הנתבע בסעיף 34 כי:

"... XXXXX שוחחו הצדדים על רצונם בעתיד להשקיע בנכסי מקרקעין מתוך השקפה כי נדל"ן הינה ההשקעה נכונה והטובה ביותר".

על כן, למרות שמדובר ברכישת בית מגורים, בית מגורים שגם שימש בפועל למגורי בני הזוג ונועד לאפשר להם חיי רווחה בתקופת החיים המשותפת, הרכישה היתה גם בעלת צביון כלכלי, אשר תכליתה למנף הונם האישי הנפרד של כל אחד מהצדדים.

49. באשר לאופן מימון רכישת בית המגורים, מצאתי להעדיף גרסת התובעת שהיא נכנסה לעסקת רכישת בית המגורים על סמך הסכמה שכל צד יזרים הון זהה לטובת רכישתו ואילו היתרה תמומן באמצעות נטילת הלוואת משכנתא משותפת. זאת על פני גרסת הנתבע ולפיה "...רכשנו את הבית מתוך הכסף שעמד לרשותנו ומתוך ידיעה שאני נותן מכספי מעל ומעבר גם נוכח השקעותי בעבר וכמובן כספים שאתן בעתיד..." (ר' סעיף 11 לתצהירו). גרסת התובעת התיישבה עם מכלול הראיות שהונחו לפני לעניין התכתבויות בין הצדדים לאורך השנים בעניין אופן ודרך מימון רכישת בית המגורים בחלקים שווים והיא גם עלתה בקנה אחד עם אופן התנהלותם הכלכלית של הצדדים וההפרדה הרכושית המלאה בה נהגו ביחס לזכויות כלכליות משמעותיות של הצדדים.

50. אמנם בכתב הגנתו ובתצהירו הכחיש הנתבע טענות התובעת לעניין הסכמות הצדדים לעניין אופן מימון רכישת בית המגורים ולשיטתו כל צד נתן כפי יכולתו ובהתחשב בתרומתו לתא המשפחתי המשותף, אלא שעלה מהראיות שבמהלך תקופת החיים המשותפת התחייב הנתבע פעם אחר פעם כלפי התובעת כי ההתחשבנות ביחס להשקעתם בבית המגורים תתבצע בעת מכירתו - ובכך תמך בגרסתה לעניין אומד דעת הצדדים וכוונתם של הצדדים עובר לחתימת הסכם הרכישה לחלוק במימונו בחלקים שווים.

51. אפנה בהקשר זה למשל להתכתבויות בדוא"ל שהוחלפו בין התובעת לבין הנתבע (ר' נספח 5 לתצהיר התובעת) מהם עולה שביום 4.4.17, כשנה לאחר מועד רכישת בית המגורים ובאותו חודש בו ביצע הנתבע את התשלומים מטעמו להקטנת המשכנתא המשותפת, הבהיר הנתבע לתובעת שבמועד מכירת בית המגורים הם יערכו התחשבנות ביניהם ולדבריו "...נתחשבן במכירת הבית, את תקבלי את כל כספך ואת כל מה שהבטחתי בלי שום קשר". יתר על כן, באותה הודעה, הנתבע עורך טבלה המסכמת חלופות אריתמטיות ביחס לסכום שכל צד ישקיע ברכישת בית המגורים ובה הנתבע עצמו נוקב בסכום השקעה זהה של שני הצדדים על סך מיליון ₪, בדיוק כפי גרסת התובעת. ניכר מתוכנו ומהותו של מסמך זה שהוא נועד לייצר חלופות להשוואת השקעת הצדדים בבית המגורים. הנתבע נשאל בחקירתו על הודעה זו ונדרש להסבירה, אולם לא עלה בידיו לעשות כן ועדותו היתה מתחמקת ומיתממת, כך שלא מצאתי ליתן בה אמון (ר' בעמ' 11 שורות 22-36):

"לשאלת בית המשפט:

ש: תסביר בבקשה כל אחד ואחד מהסעיפים בטבלה

ת: אני אומר כי יהיה קשה לי להסביר, היינו ביחסים מצוינים, לא התכוונו להתפרק, כתבתי דו"ח מצב, ממה שאני יכול להסביר יש פה 2 אופציות, יום ההחזר זה אומר שהחזרנו משכנתא באותו מועד של 4,500 ₪ עבור משכנתא של 1,350,000 ₪.

ש: מה זה דהיינו

ת: לא זוכר את הפירוט, לא יודע ממה זה נובע עכשיו, שנינו משלמים אותו ביחד

ש: מה זה דהיינו ומה כתוב אצלך 333 ₪

ת: אני לא יודע

ש: מה זה במשכנתא לכל 100,000 ₪

ת: יכול להיות שה-333 ₪ עבור כל 100,000 ₪

ש: הגענו לאופציה א' מה אופציה א'

ת: יש פה אופציה א' שקשה לי לפרט אותה, אני לא יודע, קשה לי לפרט את זה זה ב- 4.4.17 ולא ישבתי על זה"

52. אם כך הם פני הדברים ערב השקעת הנתבע בבית המגורים, הרי שהדברים יפים עוד יותר כאשר הנתבע מאשר פעם אחר פעם, לאחר שהתגלע כבר קרע בין הצדדים, שיש לאזן השקעתם של הצדדים בבית המגורים באופן בו הוא ישלם לתובעת את ההפרש שהושקע על ידה ביתר. אפנה למשל להודעת הנתבע מיום 30.1.19 בדוא"ל בה הוא כותב לתובעת שהוא ערך הסכם פירוק שיתוף/פרידה הכולל את כל הדרישות של הצדדים וזאת לדבריו לצורך חתימה וסיום המחלוקות. מטיוטת ההסכם עולה שהצדדים מסכימים שבית המגורים יימכר ותמורת המכר תתחלק שווה בשווה בין הצדדים, לאחר סילוק המשכנתא ונשיאה בכל התשלומים וההיטלים, זאת לצד תשלום של הנתבע ע"ס של 235,500 ₪ לידי התובעת עד לא יאוחר מיום 4.2.19 (ראה נספח 9 לתצהיר התובעת).

53. משכך, הפניית הנתבע בכתב ההגנה לסעיף 4 לטיוטת הסכם שנערכה בין הצדדים ביום 4.2.19 שלפיה התמורה שתתקבל בעד בית המגורים ותתחלק שווה בשווה בין הצדדים אין די בה, בשים לב לסעיף 29 לאותה טיוטת הסכם עליה נסמך הנתבע שלפיה:

"במסגרת איזון הכספי בין הצדדים ולסילוק מלא של כל טענה האחד כנגד משנהו, ישלם בן הזוג לבת הזוג סך סופי וכולל של 235,500 ₪ וזאת בשל העובדה כי בעת קניית הבית שילמה בת הזוג סכום גבוה יותר מבן הזוג וכן בשל העובדה כי בת הזוג שילמה במהלך כ- 3 שנים חלק מהמשכנתא שהיה על בן הזוג לשלמה...".

54. גם ביום 24.5.19 חזר הנתבע וציין בהודעת דוא"ל שהסכום שהוא חב לתובעת, לדבריו סך של 225,000 ₪, יעבור לידיה מתשלום תמורת מכר בית המגורים. הדברים חזרו על עצמם באופן דומה גם ביום 27.5.19 שם ציין הנתבע "הסכום של ה- 225,000 ₪ יעבור אליך מתשלום הבית". אפנה בהקשר זה גם להודעת ווטסאפ מיום 31.5.19 בה טען הנתבע (ר' נספח 12 לתצהיר התובעת) שהחוב שלו "כלפי הבית" כלשונו, הוא בסכום של 200,000 ₪ ובכך הוא ישווה לשיטתו את השקעה בתשלומי הרכישה של בית המגורים. על גרסה זו חזר הנתבע גם בהודעתו מיום 10.6.19 כאשר שב וציין בהודעת דוא"ל שהחוב שלו הוא כלפי המשכנתא ולא ישירות לתובעת.

55. גם מתצהירו של הנתבע בסעיף 28 וכן מעדותו לפני עלה שכוונת הצדדים היתה להשוות את סכומי ההשקעה של שני הצדדים בבית המגורים. וכך העיד הנתבע (ר' עדותו בעמוד 18 ש' 10-23):

"ש: נכון ששלחת לXXX הודעת מייל ביום 24.5.19 ורשמת .. (מקריא), שהסכום שלה 225,000 ₪ יועבר אליה מתשלום הבית, נספח 10 לתצהיר של התובעת, מציג לך את המייל ותאשר לי שזה המייל שלך

ת: אני שוב אומר שעל אף זאת הגברת לא קיבלה את זה ודבר שני אני חייב לציין משהו שלא עלה בדיון, הפער בנינו של ה-200,000 ₪ הייתה לי דעה כבושה בזה שהוא נובע מבין המיליון שכל אחד שם, שכתבתי את זה בשנת 2017 לא תיארתי לעצמי שנפרד אמרתי בוא נמשיך הלאה וה-200,000 ₪ התקבעו לה בראש ויש מסמך שכתבתי שאם אני נותן לה 200,000 ₪ אז אני שמתי מיליון והיא שמה 800,000 ₪, שמנו בהון עצמאי 1,800,000 ₪ שכל אחד למעשה הוא 900,000 ₪ היא חושבת שהפער בנינו הוא 200,000 ₪ והפער הוא רק 100,000 ₪."

איני מתעלמת שמסקנותי מתבססת בחלקן על טיוטות הסכם שלא הבשילו בסופו של יום לכדי הסכם מחייב, לראיה ההליך שלפני והשוני בסכומים הנקובים בטיוטות השונות. אלא ששני הצדדים ביקשו להסתמך על המפורט בטיוטות שהוחלפו, בכדי לתמוך גרסתם לעניין אומד דעתם והמסקנה העולה מהן לעניין כוונתם ביחס לאופן מימון רכישת בית המגורים.

56. מהאמור לעיל ניתן ללמוד על כך ש"בזמן אמת" ובניגוד לגרסה המאוחרת שנשמעה מפי הנתבע במסגרת הליך זה, אישר הנתבע והודה שהוא חב לתובעת את ההפרש שבין הסכומים שהיא שילמה לטובת רכישת בית המגורים לבין הסכומים ששולמו על ידו.

בכך תמך ואישר הנתבע גרסתה של התובעת לעניין הסכמות הצדדים ואומד דעתם, הן עובר לרכישת בית המגורים וגם שנים מאוחר יותר. הנתבע גילה בהקשר זה אומד דעתו, למרות טענתו שמימן ביתר את אורח חיי הצדדים ולמרות טענתו להשקעות והשבחות שביצע לאורך השנים, הן בבית התובעת ברח' XXX והן בבית המגורים, היבט אליו אדרש בהמשך.

57. לכך יש להוסיף שבניגוד לגרסה המפורטת של התובעת, אשר הביאה לפני ראיות לעניין התמורה שהתקבלה בידיה ממכירת בית המגורים ברח' XXX, היקף ההון העצמי שנותר ברשותה לאחר מכירתו וניתוב כספיה לטובת רכישת בית המגורים, הנתבע לא צירף ולא הציג דבר בעניין זה, לא בכתב הגנתו ולא בתצהירו - וגרסתו נותרה כללית וסתמית בלבד. אין לפני זיהוי של פרטי המגרש, לא ידוע מה שוויו הנטען, לא דווח מתי המגרש נמכר על ידי הנתבע וגם לא מה גובה התמורה שהתקבלה בידי הנתבע לאחר מכירתו. גם עדות הנתבע בעניין זה היתה לוקה בחסר והתקשיתי ליתן בה אמון (ר' בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 11.4.21 החל משורה 22 ובהמשך בעמ' 16):

"ש: כמה עלה לך המגרש

ת: איזה מגרש? קניתי עשרה מגרשים

ש: המגרש הנוכחי שמכרת ואחריו שילמת כסף למשכנתא, בכספים השתמשת להקטנת המשכנתא

ת: היה לי מגרש לפני שהכרתי אותה, הוא עלה לי 750,000 ₪

ש: מתי קנית את המגרש

ת: לא זוכר

ש: באותה תקופה שקנית את המגרש ב-750,000 ₪ עוד כמה מגרשים היו לך שאת לא יכול לספור

ת: אף מגרש

ש: קנית מגרש אחד ואתה לא זוכר מתי קנית אותו

ת: לא

ש: כמה עלה לך למרות שאתה זוכר שזה נרכש לפני שהכרת את XXX אמרת

ת: כמה עלי לי 750,000 ₪

ש: אתה לא זוכר מתי קנית

ת: לא זוכר

ש: קנית את המגרש באמצעות הלוואת משכנתא או הלוואה רגילה

ת: מודה, לא זוכר

ש: מתי מכרת את המגרש שאנחנו מדברים עליו

ת: גם לא זוכר אבל חודשים ספורים לפני שהחזרתי את ה-700,000 ₪

ש: כמה מס שבח שילמת

ת: לא זוכר, אני אמור לזכור את הדברים האלה? לא זוכר

ש: למה לא צירפת עותק מחוזה המכירה לכתב ההגנה

ת: למה אני צריך לצרף?"

58. אי מסירת מידע מלא ביחס למגרש, מכירתו והתמורה שהתקבלה בידי הנתבע בעבורו, מהווה מחדל ראייתי הנזקף לחובת הנתבע, שעה שלדבריו מלכתחילה השותפות בין הצדדים התבססה על כוונה שכל צד יממש את נכס המקרקעין שבבעלותו לטובת הרכישה המשותפת – ובעניינו מכירת המגרש. יתר על כן, מסירת המידע לגבי מועד מכירת המגרש והיחס בין המכירה של המגרש לבין עיתוי רכישת בית המגורים, יכולה היתה גם להסביר את העיתוי בו הזרים הנתבע כספים ממקורותיו לטובת הקטנת המשכנתא המשותפת.

59. גם גרסת הנתבע לעניין הסכום שהושקע על ידו בפועל בבית המגורים, בסך של 700,000 ₪ בלבד, היתה חסרה, בפרט שעה שסוגיית השקעת כל אחד מהצדדים בבית המגורים עמדה בליבו של ההליך. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מצד הנתבע ביחס לסכום השקעתו בפועל ממקורותיו לטובת הקטנת הלוואת המשכנתא המשותפת ומדוע סכום זה הסתכם דווקא ב-700,000 ₪ ולא בכל סכום אחר - והכל באין כל ראיה לעניין גובה התמורה שהתקבלה ממכירת המגרש. עדות הנתבע בעניין זה הותירה תחושת חוסר נוחות ולא היתה כל אמירה סדורה מה היה אומד דעת הצדדים וכוונתם עובר לרכישת בית המגורים ובמועד בו שילם את הסך של 700,000 ₪ הנ"ל. וכך העיד הנתבע (ר' בעמ' 16 לפרוטוקול החל משורה 11):

"ש: מה היה ההון הנזיל שלך בסוף חודש אפריל 2016

ת: 207 ₪ ו-30 אגורות לשאלת בית המשפט אני משיב שזה בציניות

ש: מה הייתה יתרת העו"ש שלך בסוף חודש אפריל 2016

ת: אם תענה לי מה הייתה יתרת העו"ש שלך באפריל 2016 אני אענה לך, שמעתי את הערת בית המשפט ולפיה אני מתבקש להשיב לשאלה ואני משיב לא יודע

ש: היו לך חסכונות נזילים נכון לחודש אפריל 2016

ת: לא יודע

ש: נכון שבמועד הרכישה 27.5.16 לא היה לך הון נזיל לטובת השתתפות

ברכישת הבית XXXX

ת: לא יודע"

ובהמשך לשאלות בית המשפט (ר' בעמ' 16 ש' 21 ואילך):

"לשאלת בית המשפט:

ש: אתה אומר שאתה לא יודע אם היה לך הון נזיל או לא אבל בסמוך למועד הרכישה אתה לא משלם כסף עבור הבית אלא רק בשלבים מאוחרים יותר, אם היו לך כספים נזילים אז הרי הדעת נותנת שהיית משלם או משתתף ברכישה כבר אז, לא ?

ת: יכול להיות אבל השאלה היא מה זה כסף נזיל 10,000 ₪ או 500,000 ₪, אני באמת לא יודע מה היה בחשבון אני לא אחד שעוקב, אני לא מבקר בנקים, לא יודע

ש: ביום שאתם חותמים על ההסכם, איך לשיטתך אתם אמורים לממן את הרכישה

ת: היה בנינו הסכם כזה, ביני לבין התובעת, שהיא מוכרת את הבית משלמת את מה שסיכמנו את ה-1,000,000 ₪ ואני מוכר את המגרש ומשלם את הכסף שלי

ש: כמה הכסף שלך

ת: סיכמנו שאני משלם סכום כסף לא בדיוק מה, נאמר, שהייתי משלם את כל המיליון שקל אבל היא ידעה מראש שאנחנו נתחלק 50% והעניין הוא שאני לא דרשתי שום קיזוז, שום הוצאות, שום חשבוניות, לא דרשתי אני יודע שאנחנו בשנת 2021 שאנחנו כידועים בציבור מוציאים כספים ולא מתחשבנים והגברת טענה ...

ש: אז אתה בעצם מאשר שהייתה הסכמה שתשלם בדיוק כמו הגברת

ת: הייתה הסכמה שאנחנו זוג ידועים בציבור שכל אחד מוציא כספים לטובת החיים המשותפים שלנו, זאת הייתה ההסכמה ואני הוצאתי מאות ...

ש: שאלתי על הבית לא על החיים המשותפים, לשיטתך ערב חתימת החוזה איך אתם מתכוונים לממן את זה

ת: שניהם אותו דבר, גם הוצאות הבית והוצאות החיים המשותפים שלנו והטיולים והנסיעות שהוצאתי מכספי הוצאתי את זה כי אני הגעתי לפחות כסף ושילמתי פחות כסף, זוג שחי ביחד מדבר על המון דברים על להתפתח, ללמוד XXXX ביחד.

ש: יש הבדל בין כמו שנתת דוגמא בתחילת העדות שמי ילך לקנות ירקות אצל הירקן לבין החלטה משמעותית לרכוש נכס מקרקעין בהיקף של מיליוני שקלים, אדוני XXXXX איך התכוונתם לממן את זה לשיטתך

ת: לשיטתי, חיינו כזוג לכל דבר ועניין ולא ניהלתי טבלת אקסל מעולם עם הבת זוג שלי, לא משנה עם מי, אני הוצאתי מה שאני צריך להוציא, חיינו ביחד ולא התחשבנתי ובדקתי מי משלם מה, ההבדל היחידי בין העגבניות לבין הנכס, הבית, זה הסכום, מספר האפסים

ש: אז למה 700,000 ₪, למה לא 600,000 ₪, למה לא 500,000 ₪

ת: כותבת הגברת שאני מוליך שולל, יכולתי לקחת את ה- 700,000 ₪ ולהגיד הפער בנינו הוא מיליון שקל אני עושה את זה מתוך כוונה שאנחנו לא מתחשבנים ואנחנו חיים יחד ואני שם יותר ביום יום

ש: למה 700,000 ₪

ת: זה בשתי פעימות והפעימות הן בדיוק מהרגע שקיבלתי מהקונה של המגרש העברתי, קיבלתי בחתימת ההסכם 100,000 ₪ קיבלתי עוד 600,000 ₪ לא זוכר את החשבונות זה פחות או יותר מה שיצא והעברתי..".

60. טענת הנתבע כי העובדה שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון מלמדת על כוונתם שלא לערוך ביניהם התחשבנות כלכלית - דינה להידחות, בשים לב, בין היתר, להתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים והודאתו של הנתבע בקיום החוב בהתאם לכוונת הצדדים לרכוש את בית המגורים במימון שווה של כל צד. דין טענה זו גם להידחות לאור הממצאים שנקבעו על ידי ביחס להתנהלותם הרכושית הזוגית של הצדדים וכוונתם לנהוג בהפרדה רכושית והתחשבנות כלכלית ביחס לרכישות והוצאות משמעותיות.

61. גם טענות הנתבע לעניין השקעתו בהשבחת הבית ברח' XXXX ובבית המגורים, אינה מובילה למסקנה שדין טענות התובעת להידחות ובכל מקרה היקף ההשבחה הנטען כלל לא הוכח לגופו. בהקשר זה הנתבע צירף לתצהירו טבלה ובה פירוט של ההוצאות שלכאורה נדרש בהן עבור ההשקעה בבית המגורים של התובעת בXXXX, אולם לא צירף אסמכתאות כלשהן לתמיכה בהשקעותיו קל וחומר ביחס לגובהן.

יתרה מזאת, כאשר נשאל הנתבע בדיון מיום 26.10.20 האם יש ברשותו אסמכתאות לגבי ההשקעות שבוצעו על ידו, הן בבית ברח' XXXX והן בבית המגורים, הוא השיב על כך בשלילה. לדבריו של הנתבע, יש להתמקד בעניין ההוצאות עבור משק הבית המשותף שעלו על ההוצאות שהוציאה התובעת, גרסה שכאמור לעיל מצאתי לדחותה (עמוד 1 ש' 14-16, עמוד 2 ש' 2-3). בהמשך טען הנתבע שגם לא הייתה לו כל כוונה להוכיח ולפרט את ההשקעה אלא רק להראות את ההתנהלות המשותפת לאורך השנים (עמוד 18 ש' 27-30). באת כוח הנתבע אף הבהירה לשאלות בית המשפט שהיא אינה עותרת לקיזוז או הפחתה של השקעותיו הנטענות של הנתבע, ככל ויקבע שהנתבע חב לתובעת (ר' פרוטוקול מיום 26.10.20).

62. אמנם התובעת אישרה בחקירתה (עמוד 4 החל משורה 16 ואילך – דיון מיום 11.4.21) שהנתבע ביצע מספר עבודות בבית ברח' XXXX כגון צביעת הבית, התקנת גדר, רכישת מחסן, אלא שלא ניתן היה לכמתן ולא הוכח המקור למימונן שעה שהצדדים ניהלו חשבון בנק משותף לטובת ניהול משק הבית. כאמור לעיל, הנתבע גם לא סבר בזמן אמת שיש בהשקעות נטענות אלה כדי למנוע התחשבנות ביחס להשקעה בבית המגורים ולראיה גם הודאת הנתבע החוזרת ונשנית בחוב כלפי התובעת גם לאחר הקרע, חודשים ואף שנים אחרי ההשקעה הנטענת.

63. נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי שהצדדים הגיעו להסכמות בדבר רכישת בית המגורים בהשקעה שווה של שני הצדדים ומימון יתרת התמורה באמצעות נטילת משכנתא משותפת. מבחינת עיתוי הזרמת ההון העצמי, מכירת ביתה של התובעת ברח' XXX קדמה למימוש המגרש, מה שגרם לכך שהיא זו ששילמה תחילה את התשלומים למוכרים ואילו חלקו של הנתבע שולם באמצעות הקטנת יתרת הלוואת המשכנתא, אם כי בחסר ובניגוד למוסכם. הנתבע הודה, אישר ואישש גרסת התובעת לאורך השנים בכתובים, הן לפני ביצוע התשלום ואפילו לאחר שהתגלע הקרע ביניהם - ובכך גילה דעתו שהתובעת זכאית לתשלום באופן שישווה יחס השקעתם.

64. מסקנה זו התיישבה גם עם התנהלותם הרכושית של הצדדים על דרך הכלל, ממנה הוכח שיתוף ספציפי ומוגבל לטובת ניהול משק הבית המשותף והוצאות אחזקת הבית, להבדיל מהוצאות משמעותיות אחרות ביחס אליהן נהגו הצדדים בהפרדה רכושית. תשלומי רכישת בית המגורים לא הועברו לזכות חשבון הבנק המשותף ולא נפרעו ממנו, וכל צד הזרים את חלקו ישירות מחשבונותיו הפרטיים, ללא עירוב במקורותיהם.

יש גם לזכור שעד ערב רכישת בית המגורים, הצדדים מתגוררים ביחד בבית בבעלות התובעת, מבלי שהוכחה השקעה משמעותית כלשהי עודפת מצידו של הנתבע, כך שגרסת הנתבע לעניין היקף השקעתו הפחותה בבית המגורים, כביכול על רקע תשלומים בהם נשא לאורך השנים, לא הוכחה לגופה – ואני דוחה אותה.

65. טענות הנתבע לעניין "מתנה" או "ויתור" מצד התובעת על הפרשי ההשקעה ביניהם, נדחות לאור הודאתו המפורשת של הנתבע בחובו כלפי התובעת. יתר על כן, גרסת "המתנה" נעדרה כל ביסוס ופירוט וגם לא היה בה היגיון בנסיבות שהוכחו לפני. הרי התובעת שילמה את חלקה כבר עובר לחתימת הסכם הרכישה בחודש 5/16, הזכויות בבית המגורים נרשמו על שם הצדדים בלשכת רישום המקרקעין כבר בחודש 12/16, כך שלו היה שמץ של אמת בטענת "המתנה", לכאורה לא היה על הנתבע לשלם דבר בחודש 4/17. מכלול הראיות מצביע על כך שטענות ההגנה של הנתבע הועלו בדיעבד והן לא שיקפו את הסכמות הצדדים עובר לרכישת בית המגורים ואף לא בשנים שלאחר מכן.

66. לא שוכנעתי כלל שהתובעת ויתרה על חובו של הנתבע כלפיה. כעולה מהעדויות נושא השוואת סכומי ההשקעה בבית המגורים חזר ועלה בתקופה שלאחר רכישת בית המגורים, בשים לב לעובדה שתזרימית השקעת התובעת שולמה תחילה, שעה שמכירת בית המגורים ברח' XXXX, קדמה למכירת המגרש של הנתבע וזאת על פי גרסת הנתבע עצמו.

המחלוקות בין הצדדים החלו לדברי הנתבע עצמו כבר בשלהי שנת 2018, כשנה וחצי בלבד אחר התשלומים שביצע ע"ח המשכנתא המשותפת ועלה מהעדויות שהסיכום אליו הגיעו הצדדים היה שפירעון החוב כלפי התובעת יעשה מתוך כספי המכירה של בית המגורים.

הסכומים שהושקעו בפועל על ידי כל צד

67. השאלה שיש לבחון כעת היא מה גובה הסכומים ששולמו על ידי כל אחד מהצדדים, אלא שבין הצדדים התגלעה מחלוקת גם לעניין גובה התמורה ששולמה למוכרים בעבור בית המגורים, בעוד התובעת טענה שהתמורה הינה ע"ס של 2,350,000 ₪ הנתבע טען כי התמורה עמדה ע"ס של 2,450,000 ₪. גרסת התובעת לעניין גובה התמורה נתמכה בהסכם הרכישה שהוצג לפני כנספח 3 לתצהיר התובעת ולפיו תמורת הרכישה נקבעה על סך של 2,350,000 ₪, תוך פירוט מועדי התשלום של הסך הנ"ל. לעומת זאת גרסת הנתבע שלפיה שווי הרכישה עמד ע"ס של 2,450,000 ₪ שעה שהוא נשא בתשלום 100,000 ש"ח במזומן ישירות למוכר, היא טענה שבעל פה הנוגדת הסכם בכתב וזו לא הוכחה.

68. יתר על כן, בשונה מהגרסה שהובאה בכתב ההגנה (ר' סעיף 40), בתצהיר ובחקירה טען הנתבע שהפער בסך של 100,000 ₪ נועד בכלל לתשלום עבור ריהוט שנותר בבית המגורים על ידי המוכר כגון סלון, פינת אוכל, חדר שינה ותאורת פנים יוקרתית בכל הבית (ראה עדותו בעמוד 13 ש' 34 ואילך). יוצא אפוא שהנתבע סתר עצמו ולשיטת הנתבע עצמו מדובר בסכום ששילם עבור מיטלטלין ולא עבור רכישת בית המגורים (ר' עדותו בעמוד 13 ש' 4-30 – דיון מיום 11.4.21). לכל היותר ניתן היה לקבוע אפוא שהנתבע שילם סכום של 100,000 ש"ח לטובת רכישת מיטלטלין, אולם גם טענה זו לא הוכחה על ידו. לא ניתן כל הסבר מדוע לא ניתן היה לערוך מסמך בכתב בעניין מכר המיטלטלין, אשר לשיטת הנתבע הם כלל אינם חלק מהתמורה עבור בית המגורים ומדוע לא הביא את המוכר למתן עדות בעניין זה. הנתבע גם לא הביא כל ראיה לעניין ביצוע התשלום בפועל של ה- 100,000 ש"ח, מקור הכספים ואופן משיכתם. הנתבע נמנע גם מלמסור כל מידע ביחס לכספים הנזילים שהיו מצויים ברשותו נכון למועד רכישת בית המגורים - ועל כן אני דוחה טענותיו בעניין זה.

69. יש לציין שהתובעת הסבירה בעדותה כי בשעתו האמינה לנתבע שאכן שילם סכום זה לידי המוכר ולא דרשה אסמכתאות לכך, אולם שעה שהדבר לא הוכח על ידי הנתבע אין מקום לזקוף לזכותו תשלום זה (ר' עדותה בעמוד 9 ש' 12-21 דיון מיום 11.4.21).

התובעת טענה שגם היא השקיעה בבית המגורים וכאמור שני הצדדים נהנו מההשבחה הנטענת בעת מכירת בית המגורים. הנתבע גם לא הביא כל ראיה לעניין אופן חלוקת המיטלטלין בסופו של יום - ומדברי התובעת עלה שהצדדים חילקו ביניהם את המיטלטלין המשותפים זה מכבר, תוך שהם נותנים דעתם על מה רכש כל אחד מהם.

70. אשר לסכומים ששולמו לטובת רכישת בית המגורים, אין מחלוקת שהצדדים נטלו יחד הלוואת משכנתא על סך של 1,350,000 ₪ בחודש 6/16 (ר' נספח 6 לתצהיר הנתבע). אין גם חולק שמתוך כספי הלוואת המשכנתא הועברו לידי המוכר סך של 1,250,000 ₪, בשתי פעימות: האחת של 550,000 ₪ והשנייה בסך של 700,000 ₪. בנוסף לא היתה מחלוקת על כך שסך של 100,000 ₪ מכספי הלוואת המשכנתא הועברו לזכות עוה"ד XXXX אשר טיפלה בעסקת הרכישה עבור הצדדים (ראה נספח 6 לתצהיר הנתבע – "ביצוע הלוואה לדיור").

71. באשר לכספים אשר שולמו על ידי כל צד בנפרד, מעיון באסמכתאות שצורפו לתצהיר התובעת הוכח לפני שהתובעת שילמה לידי המוכרים מחשבונה הפרטי סך כולל של 1,050,000 ₪.

בסמוך למועד חתימת הסכם הרכישה, ביום 30.5.16 נמשכה המחאה מחשבון התובעת ע"ס של 300,000 ₪, תשלום נוסף ביום 11.7.16 על סך של 250,000 ₪ וביום 14.7.16 סך של 500,000 ש"ח. בהקשר זה יש לציין שכבר בדיון ק"מ מיום 26.10.20 הודה הנתבע בכך שהתובעת שילמה ממקורותיה סך של 1,050,000 וכך גם עלה מסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית, אלא שבמסגרת חקירת התובעת טען הנתבע שמתוך סכום זה יש להפחית סך של 50,000 ₪ שלשיטתו הוחזרו לחשבון התובעת על ידי עוה"ד XXXX (עמוד 6 ש' 14 לחקירת התובעת).

72. דין טענה זו להידחות, מה עוד שהיא נזנחה על ידי הנתבע בסיכומיו. ראשית, הנתבע הודה בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית שאותם 50 אש"ח שהתקבלו בידי עוה"ד XXX מכספי המשכנתא, הוחזרו לחשבון המשותף של הצדדים ואף טען שנעשה בהם שימוש לטובת תשלום מיסים. על כך ניתן היה ללמוד גם מנספח 7 לתצהיר הנתבע ממנו עולה שביום 7.7.16 הופקד לחשבון הרשום ע"ש "XXXX" בבנק הפועלים סניף XXXX, סך של 50,000 ₪. שנית, הוכח מנספח 6 שהוצג על ידי הנתבע עצמו שהכספים שהתקבלו בידי עו"ד XXX הם מתוך כספי הלוואת המשכנתא - וללא קשר לכספים ששולמו על ידי התובעת לטובת הרכישה ממקורותיה שלה ובהעברות מחשבונה הפרטי. אפנה בהקשר זה גם לעדותה של התובעת (ר' בעמוד 6 ש' 29 ואילך – פרוטוקול מיום 11.4.21).

73. יוצא אפוא שהסכום ששולם על ידי התובעת לטובת רכישת בית המגורים עומד ע"ס של 1,050,000 ₪. לעומת זאת, השקעתו של הנתבע עומדת ע"ס של 700,000 ₪ בלבד, ששולמו ממקורותיו בדרך של פירעון חלק מהלוואת המשכנתא הרשומה על שם הצדדים וזאת בהעברות מיום 26.4.17 ומיום 24.5.17 (ראה נספח 6 לתצהיר התובעת). זאת כאמור לאור דחיית טענת הנתבע בדבר תשלום סך של 100,000 ₪ נוספים.

74. יוצא אפוא שהפער בין הסכום ששילמה התובעת לבין הסכום ששולם על ידי הנתבע הינו בסך של 350,000 ₪ ולא 100,000 ש"ח כפי שטען הנתבע בעדותו, כך שלשם איזונו על הנתבע לשלם 175,000 ש"ח (ר' עמוד 18 ש' 18 דיון מיום 11.4.21). עמדה דומה בקירוב הועלתה על ידי התובעת אשר נסמכה על חישוב שנערך על ידי רואה חשבון מטעמה (צורף כנספח 14 לתצהיר התובעת), ממנו עולה כי לצורך ההתחשבנות בין הצדדים הנתבע חב לתובעת סך של 174,258 ₪ קרן וסך של 187,918 ₪ כולל תוספת ריבית לפי חוק, לפי תחשיב שערכה.

התחשבנות עבור תשלומי משק הבית לאחר הפירוד והוצאות שונות

75. לטענת הנתבעת היא נשאה בתשלומי ארנונה וביטוח בגין בית המגורים לתקופת חיוב שלאחר הפרידה ולכן לשיטתה יש לחייב הנתבע במחצית הסכומים ששולמו על ידה. מהראיות שהונחו לפני עולה שהצדדים המשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג (ראה פרוטוקול הדיון מיום 18.2.20 בהליך פירוק השיתוף), ואף המשיכו לנהל את חשבון הבנק המשותף זמן רב לאחר הפירוד ביניהם בתחילת שנת 2019. אומנם לא הוכח לפני עד מתי התנהלו הצדדים באופן זה, אולם מההתכתבויות שצורפו לתצהירי עדות הראשית, עליהם נסמכת התובעת, ניתן היה ללמוד למשל שביום 24.5.19 - הציעה התובעת לנתבע כי עבור חודשים יוני-אוגוסט לאותה שנה, יפקיד כל אחד מהם לחשבון המשותף סך של 6,000 ש"ח עבור ניהול הוצאות משק הבית המשותף (ר' נספח 10 לתצהירה).

76. בכל הקשור להוצאות בגין תשלום הארנונה לבית המגורים עבור שנת 2019 - מהאסמכתא שהוצגה בעניין זה על ידי התובעת (ר' נספח 17 לתצהירה), לא ברור האם הסך של 5,218 ₪ שולם מחשבונה הפרטי של התובעת בשים לב לכך שעל גבי הקבלה שהונפקה ביום 1.1.20 צוין כי התקבל תשלום בהעברה בנקאית, ללא ציון פרטי חשבון בנק. עם זאת, מאחר ומטעם הנתבע לא ניתנה כל התייחסות לעניין זה, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר עדותו הראשית, הרי שהוא לא סתר גרסתה של התובעת שתשלום זה בוצע על ידה וביחס לתקופת חיוב שלאחר הפירוד.

יתר על כן, מעדותו לפני עלה שהוא נותן הסכמה לעריכת קיזוז בגין הוצאה זו – כך שאני מוצאת לקבל עמדת התובעת בעניין זה שהנתבע חב לה סך של 2,609 ₪. וכך עולה מעדותו של הנתבע לפני (עמ' 20 ש' 13-18):

"ש: נכון שXXXX שילמה עבור ארנונה עד ליום 31.12.19 סך של 5,218 ₪

ת: יכול להיות וכל מה ששילמה XXXX מיום שעזבה את הבית אחר כך מתקזזים אני לא מבין למה זה עולה, אמרתי שאני מוכן לשלם את כל הקיזוז הזה, לא רק זה הוצאתי לך מסמך ..."

77. באשר לתשלום סך של 1,702 ש"ח עבור תשלומי ביטוח לחודשים 11/2019 עד 02/2020 המאוחרים לפירוד, גם בעניין זה לא סיפק הנתבע כל גרסה לסתור טענות התובעת - והטענה היחידה שנשמעה מפיו בעדותו היתה שמדובר בתשלומים שנמשכו מהחשבון המשותף (ר' עמוד 20 ש' 17), אלא שמעיון בתדפיסי החשבון שצירפה התובעת מחשבונה הפרטי (שמספרו 90661 בבנק אוצר החייל) עולה כי הסכום הכולל הנ"ל שולם על ידה מחשבונה. נוכח האמור, אני מוצאת לקבל את טענת התובעת גם בעניין זה וקובעת שהנתבע חב לה סך של 851 ש"ח.

78. באשר לחוב נטען בגין חופשה לים המלח, לטענת התובעת שלא נסתרה, מדובר בנופש שהוזמן מראש על ידי הצדדים ונועד להתקיים במועד המאוחר לפרידת הצדדים. לטענתה היתה הסכמה בין הצדדים שהנתבע יצא לבדו לנופש זה ויישא בעלות הכרוכה בכך. הנתבע הודה בכך במסגרת התכתבות בין הצדדים מיום 23.5.19 (ר' נספח 22 לתצהיר התובעת). גם בטיוטת ההסכם מיום 4.2.19 (צורף כנספח 5 לתצהיר הנתבע), הנתבע הודה שהוא נדרש לשאת במלוא עלות החופשה ע"ס 2,580 ₪. למרות זאת בפועל הנתבע הפקיד לחשבון המשותף עבור החופשה סך של 1,720 בלבד כך שהוא נדרש לשלם לתובעת את ההפרש בסך של 430 ₪ (ר' עדותו בעמוד 20 ש' 19-29 דיון מיום 11.4.21).

טענת התובעת שהנתבע חב לה 250 ₪ בגין הפרשי משיכת מזומנים שבוצעה על ידו מחשבון הבנק המשותף לאחר הפרידה – סך של 7,000 ש"ח ביום 16.6.19 וסך של 3,000 ₪ ביום 20.6.16 (ראה אסמכתאות שצורפו כנספח 19 לתצהיר התובעת), אל מול הפקדה שביצע הנתבע לזכות החשבון על סך של 9,500 ש"ח ביום 24.9.19, לא הוכחשה והיא אף העידה על התחשבנות הצדדים לאחר הפרידה.

החזר הלוואה

79. כאמור הטענה היא שהנתבע לא השיב לתובעת את מלוא ההלוואה שנלקחה על ידו ע"ס כולל של 43,000 ₪ כך שהוא נותר חייב סך של 13,000 ₪. לאחר שבחנתי הראיות שהונחו לפני בעניין זה, מצאתי לקבל את גרסת התובעת. הנתבע נשאל על ההלוואה בחקירתו, אישר קבלת הכסף מהתובעת ואישר החזרו החלקי - וכך עולה מעדותו לפני (ר' בעמ' 20 החל משורה 4):

"ש: נכון שביקשת מXXXX הלוואה בסך של 43,000 ₪ בחודש אפריל 2015

ת: לא נכון זה כסף שהיא נתנה לי והחזרתי לה, עוד הפעם אם הייתי כל כך רוצה והייתי נוכל והייתי רמאי למה להחזיר לה אחרי שנפרדנו 30,000 ₪ תראה לי אחד כזה, עוקץ כזה, תראה לי

ש: נכון שXXX הלוותה לך 43,000 ₪ ביום 13.4.15

ת: שניהם לא נכון

ש: נכון שהחזרת לXXXX סך של 30,000 ₪ ביום 1.1.19

ת: נכון, מאחר ומה שאני מקבל ממנה זה הלוואה אז החזרתי אמרתי הבנתי היא התלוננה שהיא במצוקה כלכלית אז החזרתי לה את ה- 30,000 ₪ אחרי שנפרדנו, להדגיש את זה באותיות גדולות, אחרי שנפרדנו".

80. בשים לב לכך שהנתבע הודה בחקירתו שנטל מהתובעת סך של 43,000 ₪ ביום 13.4.15 ולדבריו הוא החזיר לה סך של 30,000 ₪ בסמוך לפירוד, נמצא תימוכין לגרסת התובעת שמדובר בכספים שניתנו לו כהלוואה. בכך גם נמצא תימוכין להתנהלותם של הצדדים בהפרדה רכושית ביחס להוצאות בעלות צביון אישי, כך שאין לראות בהעברת הכספים מהתובעת לנתבע, כתשלום שנטמע בהתנהלות הכלכלית השוטפת לטובת צורכי הבית המשותף, שלגביה מצאתי שהצדדים לא ערכו התחשבנות. אשר על כן, אני קובעת שהנתבע חייב לתובעת סך של 13,000 ₪ בגין יתרת ההלוואה שטרם נפרעה.

ד. לסיכום

81. התביעה מתקבלת כך שאני מורה לנתבע לשלם לתובעת את הסך של 174,258 ₪ בו נקבה (175,000 ₪ בקירוב), אשר יביא לאכיפת הסכמות הצדדים בנוגע ליחס ההשקעה בבית המגורים באופן שוויוני. אני דוחה את דרישת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום ריביות בהתאם לתחשיב שנערך על ידה ממועדי השקעתה בבית המגורים. קרן החוב הנ"ל תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מכירת בית המגורים ביום 26.4.20 ועד למועד מתן פסק הדין, הוא המועד עליו הסכימו הצדדים בדיעבד בו יפרעו חובותיו של הנתבע כלפי התובעת והוא גם המועד אליו הפנתה התובעת בכתב התביעה (ר' סעיף 81 א. לכתב התביעה המתוקן). חוב זה ישולם על ידי הנתבע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין עד למועד התשלום בפועל.

82. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 17,140 ₪ ₪ בגין החזר הלוואה שלא נפרעה, עבור הוצאות משותפות בגין ארנונה וביטוח ששולמו על ידי התובעת לאחר הפירוד והתחשבנות לאחר הפירוד בגין נופש ומשיכת יתר מחשבון הבנק, וזאת תוך 30 יום מהיום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

83. לאור התוצאה אליה הגעתי, הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, אשר אף הם ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

84. התשלומים לזכות התובעת יפרעו באמצעות הכספים שעוקלו לטובת התובעת. ככל שקיים הפרש לזכות הנתבע הוא יושב לידיו וככל שעדיין קיימת יתרת חוב, זו תשולם על ידי הנתבע במועד שנקבע בפסק הדין.

85. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

86. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ח אדר א' תשפ"ב, 01 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

40 מתוך 40