ביהמ"ש המחוזי נצרת, אב"ד שאהר אטרש, שופט ערפאת טאהא, שופטת תמר נסים שי: פס"ד בעניין שתי פסיקתות בעניין העברת זכויות למשיב מאת המערערת (עמ"ש 22731-04-22)

לפנינו ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט מחמוד שדאפנה) מיום 24.2.2022 בתיק תלה"מ 44638-12-17 שבגדרן נחתמו שתי פסיקתות בעניין העברת זכויות למשיב מאת המערערת.

רקע עובדתי

1. הצדדים היו ידועים בציבור אשר ניהלו מערכת יחסים במשך כ-19 שנים. יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון בחודש ספטמבר 2017, עת עזבה המערערת את דירת מגורי הצדדים באופן סופי. ביום 21.12.2017 הגישה המערערת תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית המשפט קמא נגד המשיב. ביום 30.9.2022 נתן בית המשפט קמא פסק דין מנומק אשר דן בכל הסוגיות הרכושיות שעמדו על הפרק (להלן: "פסק הדין העיקרי"). במסגרת פסק הדין העיקרי, קיבל בית המשפט קמא את גרסת המשיב בעניין הברחת כספים על ידי המערערת, והעדיפה על פני גרסת המערערת אשר טענה כי העבירה למשיב סך של 300,000 ₪ מהסכומים שמשכה מחשבון הבנק. לצורך בירור היקף הברחת הנכסים, מינה בית המשפט קמא אקטואר. כן קבע בית המשפט קמא, כי עסק אשר ניהלו הצדדים במהלך חייהם המשותפים הוא עסק משותף, ולפיכך מינה אקטואר על מנת שהוא יאמוד את שווי העסק. יחד עם זאת קבע בית המשפט קמא, כי כלי העבודה אשר נרכשו על ידי המשיב טרם להיכרותו עם המערערת הם רכושו שלו וכי אין המדובר ברכוש משותף של הצדדים.

2. ביום 2.11.2020 התקבלה הודעה מאת האקטואר שמונה בגדרה הודיע, כי איננו יכול לקבל את המינוי על עצמו. החלטה בדבר מינוי אקטואר חליפי ניתנה ביום 18.11.2020. ביום 1.2.2021 התקבלה הודעה מהאקטואר השני במסגרתה הודיע כי טרם התקבלו מסמכים כלשהם לידיו, וכי קיים קושי להעריך את שווי העסק מאחר שכיום אין מנגנון עסקי. בכל הנוגע לסוגיה של הברחת כספים, הציע האקטואר לבדוק את חשבונות הבנק לשנים 2015-2017 על מנת לנסות לבחון את תנועות הכספים מחשבונות המערערת שמקורם ברווחי העסק. עוד באותו יום נתן בית המשפט קמא החלטה על גבי הודעת האקטואר, שלפיה הפנה את העניין לטיפול הצדדים.

3. ביום 6.12.2021 הגיש המשיב לבית המשפט קמא בקשה לקידום ההליכים או לחתימה על פסיקתה בהתאם לפסק הדין העיקרי. עוד באותו יום נתן בית המשפט קמא החלטה לפיה על המשיב לנקוט בהליך חדש מתאים. ביום 14.12.2021 הגיש המשיב בקשה חוזרת למתן החלטה לקידום ההליכים בתיק. ביום 24.2.2022 התקיים דיון בבקשה בנוכחות הצדדים. במסגרת הדיון, ולאחר שהשמיעו הצדדים את טענותיהם הצהירה המערערת לפרוטוקול כדלקמן: "אין לי בעיה שיינתן פסק דין שיחייב אותי בסך של 300,000 ₪ כפי שנקבע בפסק הדין ואין לי בעיה שהנתבע ייקח את כל כלי העבודה והוא יוכל להעביר אותם על שמו, אבל יצטרך לשלם אגרות" (ש' 16-18 בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 24.2.2022). על בסיס הצהרה זו, קבע בית המשפט קמא במעמד הצדדים, כי "מאחר והתובעת הסכימה לבקשת הנתבע, הנתבע יוכל להגיש פסיקתא מקדימה (כך במקור. צריך להיות- "מתאימה") הן לעניין סכום החיוב הכספי והן לעניין רישום כלי העבודה על שם הנתבע וזאת תעשה תוך 7 ימים מהיום".

4. עוד באותו יום הגיש המשיב שתי פסיקתות לחתימת בית המשפט: הראשונה מחייבת את המערערת לשלם למשיב סכום של 300,000 ₪; והשנייה עניינה העברת הבעלות בכלי העבודה על שמו של המשיב כאשר הוא נושא באגרות הנדרשות לשם כך. בית המשפט קמא חתם על הפסיקתות ואישר אותן. המשיב אף הודיע באותו יום לבית המשפט, כי הוא מסתפק בפסיקתות אלו ואינו עומד על קבלת חוות דעת אקטוארית לעניין בדיקת שווי העסק והברחת הנכסים והכספים בידי המערערת.

5. ביום 22.3.2022 הגישה המערערת בקשה לתיק בית המשפט קמא, בגדרה היא עתרה למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטות שניתנו ביום 24.2.2022. בית המשפט קמא העביר את בקשת המערערת לתגובת המשיב. יום למחרת, ביום 23.3.2022, הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע החלטות בית המשפט קמא שניתנו ביום 24.2.2022 ככל שהן נוגעות להעברת הרכב והעברת הכספים למשיב. ביום 24.3.2022 דחה בית המשפט קמא את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור ואת הבקשה לעיכוב ביצוע.

הערעור

6. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא עת אישר את הפסיקתות שעה שהיא מעולם לא נתנה את הסכמתה כפי שזו נרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 24.2.2022. לשיטתה, במועד הדיון שהתקיים ביום 24.2.2022 היא לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין, ודבריה אשר נשמעו במהלך הדיון עוותו והוצאו מהקשרם. לטענתה, מאחר שלא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין, היה על בית המשפט קמא להפסיק את הדיון ולהציע לה להתייצב לדיון בליווי עורך דין, זאת נוכח מהות הדיון אשר עסק בעיקרי המחלוקות בין הצדדים. המערערת המשיכה וטענה, כי בכל הנוגע לפסיקתה העוסקת בהעברת סך של 300,000 ₪ למשיב, הרי שחרף דחיית טענתה בפסק הדין העיקרי שלפיה היא שילמה למשיב את הסכום האמור, בית המשפט קמא לא חייב אותה במסגרת אותו פסק דין לשלם סכום זה למשיב, והוא מינה לשם כך אקטואר לבחינת כל ענייני הכספים והאיזונים בין הצדדים במשולב עם אומדן שווי זכויות הצדדים בעסק. בהקשר זה טענה המערערת, כי הפסיקתות משנות דה-פקטו את פסק הדין העיקרי ואף מאיינות אותו. המערערת הוסיפה וטענה, כי הפסיקתות ניתנו ללא סמכות, שכן בית המשפט קמא קם מכיסאו עם מתן פסק הדין העיקרי ביום 30.9.2020. המערערת מבקשת ללמוד על כך מההוראה שנתן בית המשפט קמא למזכירות בסוף פסק הדין לסגור את התיק. לטענתה, משנסגר התיק, לא היתה לבית המשפט קמא כל סמכות לערוך שינוי כלשהו בפסק הדין העיקרי, שהוא פסק דין חלוט, והדרך היחידה לעשות כן היא בדרך של ערעור, דבר שלא נעשה.

7. המשיב מנגד סמך את ידיו על החלטות בית המשפט קמא ועתר לדחיית הערעור.

8. ביום 7.11.2022 קיימנו דיון בערעור בנוכחות הצדדים, שבמסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל פה. במסגרת הדיון קיבלה המערערת את הצעת בית משפט זה ככל שהיא נוגעת לפסיקתה שעניינה העברת כלי העבודה על שמו של המשיב, וחזרה בה מהערעור בעניין זה. המערערת עמדה על ערעורה בנוגע לחיובה בסכום של 300,000 ₪.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינו בפסק דינו העיקרי של בית המשפט קמא מיום 30.9.2020 ובהתפתחויות שחלו בתיק בית המשפט קמא מאז, בהחלטות מיום 24.2.2022 מושא הערעור, בהודעת הערעור ובתשובה לה על נספחיהן, ולאחר ששמענו השלמות טיעון מטעם הצדדים במהלך הדיון מיום 7.11.2022, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

10. טענתה העיקרית של המערערת היא שההסכמה שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 24.2.2022 למתן פסק דין המחייב אותה לשלם למשיב סך של 300,000 ₪ אינה הסכמה היא, והמערערת מעולם לא הסכימה לכך ודבריה במהלך הדיון עוותו ואף הוכתבו לפרוטוקול מפיה של ב"כ המשיב.

טענה זו דינה להידחות. פרוטוקול הדיון קביל כראיה כ"תעודה ציבורית" (ראו סעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971), והוא מהווה ראיה לאמיתות תוכנו. חזקה היא שפרוטוקול הדיון משקף את מה שהתרחש בדיון, להבדיל מאמיתות הדברים שנאמרו במסגרתו (יעקב קדמי על הראיות חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) בעמ' 644). פרוטוקול הדיון מהווה, אם כן, ראיה לכל מה שאירע באולם בית המשפט, זאת, בפרט משלא הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול (בש"פ 9905-16 פלוני נ' פלונית (31.1.2017); ע"א 9281-08 פלוני נ' פלוני (14.12.2008) והאסמכתאות שם). על הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח זאת. בית המשפט העליון אף קבע קיומה של חזקה שלפיה "בית-המשפט כמי שמנהל את המשפט ואחראי על רישום הפרוטוקול, .. ידאג לשקף בו את הדיון כהוויתו מבלי שיישמט ממנו דבר "הנוגע למשפט", או העשוי להשפיע על תוצאתו" (רע"פ 10414-04 משה ריימונד נ' מדינת ישראל (5.12.2004)". המערערת לא הציגה ולו ראשית ראיה שממנה ניתן ללמוד כי היא לא הסכימה למתן הפסיקתה בעניין תשלום סך של 300,000 ₪ למשיב. המערערת לא הגישה כל בקשה לתיקון הפרוטוקול בצירוף תצהיר כלשהו שניתן ללמוד ממנו כי היא לא הסכימה למתן הפסיקתה האמורה וכי הפרוטוקול אינו משקף נכונה את דבריה במהלך הדיון. המערערת אף לא העלתה טענה מעין זו בשתי הזדמנויות שהיו לה לפני הגשת הערעור. הראשונה, עת הגישה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור; והשנייה, עת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות מיום 24.2.2022. טענה לעניין אי מתן הסכמה הועלתה, לראשונה, במסגרת הערעור דנא, אשר הוגש רק ביום 11.4.2022. בהעדר כל אינדיקציה התומכת בטענת המערערת שלא נתנה הסכמה למתן פסיקתה המחייבת אותה בסכום של 300,000 ₪, יש לדחות את טענתה שלא נתנה הסכמה מצדה ושדבריה במהלך הדיון עוותו.

11. יש לדחות אף את טענת המערערת כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לתת את ההחלטות מיום 24.2.2022 מאחר שיש בהן כדי לשנות מההוראות שניתנו בפסק הדין העיקרי. עיון בפסק דינו העיקרי של בית המשפט קמא מלמד כי אין המדובר בפסק דין המסיים את כל המחלוקות שבין הצדדים, אלא נותרו מספר נושאים שלא ניתנה לגביהם הכרעה סופית. בין היתר, לא ניתנה הכרעה סופית בסוגיית שווי העסק ואופן איזון המשאבים בין הצדדים בנוגע לכך. כן לא ניתנה הכרעה סופית בשאלת גובה הסכום שעל המערערת לשלם למשיב נוכח קבלת טענתו כי היא הבריחה ומשכה את כלל הכספים שהיו בחשבונות הבנק שלהם. לשם הכרעה בנושאים אלה, מינה בית המשפט קמא אקטואר. העובדה שבית המשפט קמא נתן הוראה למזכירות בית המשפט בסוף פסק הדין העיקרי לסגור את התיק אינה משנה את מהותו של פסק הדין ואינה מלמדת שבית המשפט קמא קם מכיסאו כטענת המערערת.

12. אשר על כן, הערעור נדחה. הדיון בתיק יוחזר לבית המשפט קמא אשר יהא עליו להמשיך בבירור המחלוקות שבין הצדדים במסגרת התיק שבו ניתן פסק הדין העיקרי, הן בסוגיית הברחת הכספים בידי המערערת והן בסוגיית שווי העסק ואופן איזון המשאבים בין בעלי הדין. בהקשר זה יצוין, כי לא היה מקום שבית המשפט קמא יורה למזכירות בית המשפט לסגור את התיק ולא היה מקום להורות למערער לנקוט הליך נפרד לצורך המשך בירור אותן סוגיות.

13. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 7,500 ₪.

המזכירות תעביר למשיב, אפשר באמצעות באת כוחו, סכום של 7,500 ₪ מתוך סכום הערובה שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט, והיתרה תוחזר למערערת, אפשר באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ג, 10 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

מתירים את פרסום פסק הדין ללא שמות וללא פרטים מזהים.