ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט אריה נאמן: פס"ד בעניין בקשת רשות ערעור לביטול פס"ד (רמ"ש 23652-01-23)

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 11.12.22 (כב' השופטת ליאת דהן חיון) במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פס"ד שניתן בהעדר התייצבותו לדיון – פסק-דין שניתן לפני כ-14 שנה – בשנת 2008.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכוח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעם שמדובר בבקשה משוללת כל יסוד, כדלקמן:

הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד; כמו כן הואיל והערעור מתייחס לתביעה המקורית, לשם הנוחות ייקראו הצדדים כפי שנקראו בתביעה המקורית: המבקש – ייקרא "הנתבע" ואילו המשיבה תיקרא "התובעת";

לוח הזמנים של התביעה המקורית, מתן פסה"ד והליכי ההוצל"פ – הכל כפי שמצא בימ"ש קמא וקבע כממצאים עובדתיים:

1. בשנת 2006 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות קטינים והנתבע הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 10.5.07 יחד עם בא כוחו דאז. בהחלטה שניתנה בדיון נקבע שהתובעת תגיש בקשה למזונות זמניים ולאחר קבלת תגובת הנתבע ייקבע דיון נוסף – ואכן בהמשך ניתנה החלטה על קביעת דיון שני ליום 21.10.07, אשר בהמשך כנראה נדחה ליום 9.1.08 (להלן: "הדיון השני").
2. ביום 28.8.07 הגיש ב"כ הנתבע דאז בקשה להורות על שחרורו מייצוג עקב חוסר קשר עם הלקוח, ביהמ"ש דחה את הבקשה תוך שהורה לב"כ הנתבע לזמן את הנתבע במסירה אישית למועד הדיון שנקבע, כדי שידע על מועדו; בבקשה נוספת לשחרור מהייצוג שהגיש ב"כ הנתבע נקבע שב"כ הנתבע ימציא לידי הנתבע במסירה אישית העתק מהבקשה כמו גם מהזימון לדיון לכתובת המעודכנת בתיק או הכתובת המעודכנת בידיו, במקביל המזכירות תוציא זימון אישי לנתבע לכתובתו, וככל שב"כ הנתבע יציג אישור מסירה המלמד על קבלת הזימון ומסירת הבקשה והזימון בידי הנתבע, ישקול ביהמ"ש להורות על שחרורו מהייצוג לפני מועד הדיון.
3. ביום 9.1.08 התקיים הדיון השני, אליו לא התייצב הנתבע; ב"כ התובעת טען לפרוטוקול: "עו"ד אחטר שוחרר מייצוג הנתבע. הנתבע יודע על קיום מועד הדיון, לאור הודעתו של א. אחטר מיום 17.9.07 וההודעה שהוגשה לאחר מכן נשוא החלטה 15/11/07 בה הוגש תצהיר של פקידה מטעם משרדו של עו"ד אחטר, לפיה הוא יודע אודות מועד הדיון וכי נמסרה לו הזמנה לחתום עליה והודיעו לו שהדיון הוא ביום 9.1.08. כמו כן, אני רוצה להסב תשומת לב בית המשפט, כי מזכירות בית המשפט גם כן שלחה לנתבע הזמנה לדיון וזה חזר כלא נדרש."

באותו מעמד ניתנה החלטת בית המשפט המורה כדלקמן: "בהעדר הופעה מטעם הנתבע ולאחר שהוכח בפניי כי הנתבע זומן כדין ויש לו ידיעה ברורה וודאית לגבי המועד שנקבע להיום, אני מחליט לדון בהיעדרו. " – ואכן ניתן פסק-דין למזונות הקטינים בהעדר התייצבות הנתבע – הוא פסה"ד מושא החלטתו שדל בימ"ש קמא.

1. התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לגביית דמי המזונות וזה בהתאם פתח נגד הנתבע תיק הוצל"פ בשנת 2008. מדובר בתיק הוצל"פ ישן ועל כן לא קיימת אינדיקציה מה אירע משנת 2008 ומדוע לא בוצעו פעולות בתיק עד שנת 2012, כאשר האינדיקציה הבאה בתיק ההוצל"פ הינה משנת 2012: ביום 30.7.12 הוגשה הודעת הזוכה-מל"ל על המצאת האזהרה לנתבע ביום 10.7.12. לבקשה צורף אישור מסירה חתום ע"י הנתבע בעצמו.
2. ביום 24.6.13 הגיש הנתבע בתיק הוצל"פ אחר (שם הזוכה שם הינה גרושתו שאיננה התובעת) בבקשה לביטול הגבלות, שבה פירט בסעיף 7 לבקשה את חובותיו ובין היתר ציין שקיים חוב לטובת ל. ד. (היא התובעת דנן) בסך 192,478 ₪ בגין מזונות. בהחלטת הרשם מיום 24.6.13 נקבע שהנתבע התייצב לדיון בבקשה מיוזמתו, ובתו מתרגמת מהשפה האמהרית.
3. ביום 13.7.13 הגיש הנתבע בקשה להוצל"פ לאיחוד תיקי המזונות; במסגרת הבקשה, מקום בו נדרש לפרט אודות חובות והליכים משפטיים, ציין הנתבע במפורש את התובענה מושא ההליך דנן, תוך שציין במפורש" "הזוכה ביטוח לאומי" והוסיף: "... שוב מבקש ומצהיר בזאת לשלם את החוב שלי שנבע ממזונות באמצעות ביטוח לאומי. אני אבא ל-10 ילדים, עם כל הילדים שלי אני בקשר אך עם זאת לא הצלחתי לשלם עד כה לשלם את חובי לביטוח לאומי...ובכל זאת אני מבקש לשלם 200 ₪ בכל חודש". בהחלטת רשם ההוצל"פ נקבע בין היתר שהנתבע ישלם צו תשלומים בסך 200 ₪.
4. מדוח תנועות כלליות בתיק ההוצל"פ עולה שאכן משנת 2014 ואילך (כולל בשנת 2022) הפקיד הנתבע מידי חודש על חשבון החוב סך של 200 ₪, כאשר בשנת 2022 החלו להתקבל תשלומים ארעיים מצד ג', בין היתר, ר.ג.א שירותי ניקיון בע"מ" כמו גם ממימוש עיקול צד ג'.

כעת נעבור להליך דנן בבימ"ש קמא ועד ההחלטה מושא הערעור:

1. בחלוף 14 שנה ממתן פסה"ד, ביום 10.1.22, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסה"ד (כנראה בניסיון לבטל רטרואקטיבית את החוב למל"ל...) ובו טען 4 טענות עיקריות מסוג "לא ידעתי ורק כיום נודע לי":
2. לא ידעתי על קיומה של התביעה;
3. לא ידעתי שהייתי מיוצג ע"י עו"ד;
4. לא ידעתי על הדיון השני ולכן לא התייצבתי אליו;
5. לא ידעתי על פסה"ד;
6. ביום 20.10.22 התקיים בבימ"ש קמא דיון בבקשת הנתבע, במהלכו שמע ביהמ"ש את כל טיעוני הצדדים בהרחבה ואף חקר בעצמו את הנתבע בנוכחות בא כוחו, ובהחלטתו מושא הערעור קבע בימ"ש קמא, בהסתמך על חומר הראיות שהונח לפניו, בצד חקירת הנתבע בדיון, ממצאים עובדתיים באשר לטענות הנתבע כדלקמן:
7. + (ב) לא ידעתי על קיומה של התביעה ולא ידעתי שהייתי מיוצג ע"י עו"ד: טענה זו נסתרה מיניה וביה מהחומר המצוי בתיק ממנו עולה כי לדיון הראשון הנתבע התייצב יחד עם בא כוחו דאז (סעיף 1 לעיל) – הכיצד התייצב לדיון בתביעה שלא ידע עליה...?! הכיצד התייצב לדיון עם בא כוח שלא ידע על קיומו...?!
8. לא ידעתי על הדיון השני ולכן לא התייצבתי אליו: טענה זו נסתרה עוד ע"י ביהמ"ש דאז אשר על סמך החומר בתיק קבע מפורשות כי: "...לאחר שהוכח בפניי כי הנתבע זומן כדין ויש לו ידיעה ברורה וודאית לגבי המועד שנקבע להיום..." (סעיף 3 לעיל).

בימ"ש קמא קבע כי הנתבע לא הביא אף לא ראשית ראייה שיש בכוחה לסתור את קביעתו הנ"ל של ביהמ"ש.

1. לא ידעתי על פסה"ד: בימ"ש קמא קבע כי על יסוד הממצאים העובדתיים אשר פורטו בסעיפים 4-7 לעיל, וכן על יסוד חקירתו, הנתבע ידע על פסה"ד לפחות בנקודות הזמן הבאות:

7/12- מועד חתימתו על אישור המסירה בתיק ההוצל"פ (סעיף 4 לעיל);

6/13- הגשת בקשתו בתיק ההוצל"פ שבו התייחס לחוב המזונות לתובעת (סעיף 5 לעיל);

7/13- הגשת בקשתו בתיק ההוצל"פ לאיחוד תיקי המזונות של התובעת עם גרושתו האחרת (סעיף 6 לעיל);

2014- תחילת תשלומיו בתיק ההוצל"פ (סעיף 7 לעיל);

קובע בימ"ש קמא כי ביחס לכל אחד מהמועדים הללו, ובוודאי בהצטברם יחד, ואף ביחס למועד האחרון בלבד (2014), חל שיהוי ניכר בהגשת הבקשה לביטול פסה"ד – שיהוי של לפחות 7-8 שנים!

1. לעניין מהימנות הנתבע קובע בימ"ש קמא (לאחר שבדיון כאמור שמע את הנתבע ואף חקר אותו), בלשון עדינה ומכבדת כי "בהעדר התאמה ממשית בין טענות הנתבע לעובדות, לא מצאתי לקבל את הטענה ולפיה לא הבין ולא ידע אודות קיום פסה"ד." (סעיף 30 להחלטה).
2. הנה כי כן מגיע בימ"ש קמא למסקנה, הנטועה היטב בחומר הראיות מחד ובמהימנות הנתבע מאידך, כי בניגוד מוחלט לטענותיו הנתבע ידע גם ידע בזמן אמת על קיומה של התביעה, על שהיה מיוצג, על הדיון השני, וכן על פסה"ד שניתן כאמור לפני 14 שנים! לפיכך קובע בימ"ש קמא כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב הנתבע בהוצאות.
3. בבר"ע שלפניי, חוזר הנתבע על כל טענותיו בפני בימ"ש קמא, לרבות טענותיו העובדתיות שאותן לא קיבל בימ"ש קמא (ממצא עובדתי) ואף לא קיבל את גרסתו (מהימנות). הנתבע למעשה תוקף ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהחלטה. בפסיקה נאמר לא אחת, כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע"א 826/21 ‏הימנותא בע"מ נ' יוסף שדאד (3.3.2021)).

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

"כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ (23.8.2012))."

המקרה דנן אינו נכלל באותם מקרים "חריגים קיצוניים"; עיון בהחלטה המפורטת, היסודית והמנומקת לכל אורכה, נימוקיה וקביעותיה, מלמד כי לא נפלה בו כל טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ו/או בממצאי מהימנות.

די אם נחזור שוב על קביעת המהימנות של בימ"ש קמא לגבי הנתבע: "בהעדר התאמה ממשית בין טענות הנתבע לעובדות..." (לשון מכבדת מאד...) >> הדברים מדברים בעד עצמם...

1. זאת ועוד: המערער בחר להקדיש חלק ניכר מערעור לעניין הטענות לגבי אי-ידיעתו על התביעה והדיון השני, בעוד לגבי ידיעתו על פסה"ד לפחות באחד המועדים המנויים בסעיף 9(ד) לעיל המערער כמעט ולא מתייחס ומכל מקום לא מצביע על כל שגיאה במסקנתו של בימ"ש קמא, המתבססת כאמור על המועדים הנ"ל. מדובר בשיהוי ארוך מאד של לפחות 7-8 שנים מהמועד האחרון בו ידע על פסה"ד (2014) ואף שיהוי גדול יותר ביחס לכל אחד מהמועדים שפורטו בסעיף 9(ד) לעיל – מחדל שיהוי כבד זה יש בו לבדו כדי לחסום את הנתבע מביטול פסה"ד:

"אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו – שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי – הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהיעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עיקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא  כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשיהוי."‏

ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (נבו 20.01.2010)‏‏

וכן:

"כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)".

ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612 (2010)‏‏

1. וגם אם תחושתו של הנתבע היא שנגרם לו עוול בכך שבסופו של יום ניתן פס"ד בעניינו מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, אשיב לו כדברי ביהמ"ש העליון:

"אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עמה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים...עם זאת, ועל אף הנטייה הליברלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קיצוניים בהם יש להעדיף את האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זלזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה."

רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה (נבו 09.05.2016)‏‏

1. מכל המקובץ לעיל עולה מיניה וביה כי בקשת רשות הערעור המונחת בפניי משוללת כל יסוד ומשכך אני מורה על דחייתה.
2. חיוב המבקש בהוצאות:

חיוב בהוצאות לטובת המשיבים: משלא נדרשה תשובה מאת המשיבים, אין צו להוצאות לטובת המשיבים.

חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה: כאמור מדובר בבקשת רשות ערעור משוללת כל יסוד ועל כן מן הדין היה לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה; ברם משהלך בימ"ש קמא כלפי המבקש לפנים משורת הדין לאור גילו ומצבו הבריאותי וחייב אותו בהוצאות על הצד הנמוך ביותר (750 ₪ לכל אחד משלושת המשיבים ובסה"כ 2,100 ₪ בלבד), חפצתי גם אני לילך בדרכו של בימ"ש קמא לפנים משורת הדין ולא לחייב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה כלל; אלא שאז שמתי ליבי לסעיף האחרון בבקשת רשות הערעור שבו בחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא בטענה שבימ"ש קמא "צייר את המטרה לאחר נעיצת החץ – שכעולה מהחלטתו ומכתב הערעור – המטרה צוירה שלא ביד אומן אלא בטעויות ממש ודינו של החץ להישלף."

כאמור החלטתו של בימ"ש קמא נעוצה היטב בחומר הראיות שהונח בפניו, כשאל חומר ראיות זה הצטרפו תשובותיו של המבקש בחקירתו ע"י בימ"ש קמא, ויצרו ביחד וכל אחד לחוד, תמונה המפריכה בעליל את טענותיו של המבקש, לפחות לגבי ידיעתו את פסק הדין, הן בהיבט העובדתי מחומר הראיות, והן בהיבט מהימנותו תוך שביהמ"ש בחר בלשון מכבדת מאד ["בהעדר התאמה ממשית בין טענות הנתבע לעובדות..."]; בנסיבות אלו, משבחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא, ואף לכנות אותו "שלא ביד אומן", לא ניתן לעבור על כך לסדר היום! יידעו בעלי הדין ובאי כוחם, כי להשתלחות בבימ"ש שלא ממין העניין יש מחיר!

על כן אני מחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה (על הצד הנמוך בשים לב לנסיבותיו של המבקש כפי שעמד עליהם בימ"ש קמא) בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

פסה"ד מותר לפירסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ט' שבט תשפ"ג, 31 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.