טוען...

בית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה

תמ"ש 25810-06-20 כ' נ' ע' ואח'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט רן ארנון

תובעת

ס' כ'

ע"י ב"כ עוה"ד משה חנייא

נגד

נתבעות

1.ש' ע'

ע"י ב"כ עוה"ד נאסר אסמאעיל

2.ש' ו'

פסק דין

  1. לפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לנכס מקרקעין - דירת מגורים המצויה ברח' XXXX ב-XXXX (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"). הסעד המבוקש הוא להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות למנוח XXX ז"ל, אביהן של התובעת והנתבעת. הזכויות בדירה היו רשומות, מאז רכישת הדירה, על שם הגב' XXXX ז"ל, רעייתו של המנוח XXX ז"ל ואימן של התובעת והנתבעת. בהמשך נרשמו הזכויות בדירה על שמה של הנתבעת בלבד, באמצעות הסכם מתנה שנערך בין האם המנוחה ולבין הנתבעת.

  1. הצדדים הן אחיות. אציין כי ישנה אחות נוספת, ש', שצוינה כנתבעת אך לא לקחה חלק פעיל בהליך זה. עוד ייאמר כי אחים ואחיות נוספים הסתלקו מחלקם בעיזבון האב לטובת הנתבעת.

  1. בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים: בקשה למתן צו לקיום צוואה, התנגדות לצוואה, בקשה למתן צו ירושה ותביעה לביטול הסכם מתנה.

העובדות בתמצית:

  1. אביהן המנוח של התובעת והנתבעת (להלן: "המנוח" או "האב") הלך לבית עולמו, לפני למעלה מ – 25 שנה ביום 6.12.1996. המנוח לא הותיר צוואה והוצא אחריו צו ירושה ביום 27.1.2020. היורשות על פי הצו הן הגב' XXXX ז"ל רעיית המנוח (להלן: "המנוחה" או "האם" (1/2), התובעת והאחות ש' (1/14 כ"א), הנתבעת (5/14), זאת לאחר שארבעה מהאחים והאחיות הסתלקו מחלקם בעיזבון האב לטובת הנתבעת.

  1. ביום 24.8.2019 הלכה לעולמה האם והותירה אחריה צוואה נוטריונית מיום 12.5.2015. על פי הצוואה הזוכה בדירה היא הנתבעת בלבד. הזוכים ביתר הרכוש הם כל ילדיה של המנוחה. התובעת הגישה התנגדות לצוואה והליך זה עדיין תלוי ועומד.

  1. ביום 5.11.2017 ערכה המנוחה הסכם מתנה עם הנתבעת על פיו העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה לנתבעת בלבד. כנגד הסכם המתנה הוגשה תביעה לביטול ההסכם.

  1. הזכויות בדירה הועברו על שם הנתבעת ביום 6.10.2019 בהתאם להסכם המתנה.

תמצית טענות התובעת:

  1. בפי התובעת מספר טענות ביחס לזכויות בדירת המגורים שהיא עיקר העיזבון של האם:

  1. להורים היה משק במושב XXXX שהזכויות בו היו רשומות על שם שני ההורים בחלקים שווים. המשק נמכר בשנת 1990 וזמן קצר לאחר מכן נרכשה הדירה ב-XXXX. מקור הכספים למימון רכישת הדירה היו כספי המכר שהתקבלו ממכירת המשק שהוא, כאמור, היה נכס משותף.

  1. מסיבות שאינן מובנות נרשמה הדירה על שמה של האם בלבד.

  1. התובעת לא ידעה כי הדירה הועברה על שמה של הנתבעת במתנה, וגם לא ידעה כי האם ערכה צוואה על פיה הזכויות בדירה יועברו לנתבעת.

  1. על ההורים המנוחים חלה חזקת השיתוף ועל כן יש לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאב המנוח, גם אם מעולם לא נרשמו על שמו והוא לא טען בחייו כי הוא בעל מחצית הזכויות בדירה.

  1. הדירה שימשה כבית המגורים של הצדדים ולא הייתה להם דירה אחרת. התקיים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ועל כן קיימת חזקת השיתוף, ובפרט שמדובר בדירת המגורים שהיא "גולת הכותרת" של השיתוף המשפחתי.

  1. האב היה זה שפרנס את המשפחה ולאחר שעבר תאונה והיה זכאי לפיצוי, הייתה קצבת הנכות שלו הבסיס הכלכלי של המשפחה. האם לעומתו עבדה בניקיון בשכר דחוק.

  1. האב ביקש לחלק את רכושו בין כל ילדיו באופן שוויוני, וכל רישום אחר מעקר את רצון האב. אולי נוכח העובדה כי בבית חל משטר "פטריארכי" איש מהיורשים לא העלה על דעתו לבחון את הרכוש, ולדעת על שם מי רשום, ועל כן הדבר התברר רק לאחר פטירתה של האם.

טענות הנתבעת:

  1. דינה של התביעה להיות מסולקת על הסף בשל התיישנות. עילת התביעה נולדה לכאורה עם פטירתו של האב, שכן זה הוא המועד בו נוצרה חזקה נוגדת פסיבית של האם ביחס לדירה. האב כאמור הלך לעולמו כבר בשנת 1996, ועל כן, חלוף הזמן עד הגשת תובענה מהווה מחסום דיוני להגשתה בשל התיישנות.

  1. עוד נטען, כי גם אם לא תיקבע התיישנות, הרי שיש לסלק את התביעה מחמת השיהוי הרב בו הוגשה. המנוח עצמו לא עמד על זכותו לתבוע את זכויותיו בחייו וגם יורשיו בחרו שלא לתבוע זכויות אלה לאחר פטירתו. האם עשתה שימוש בלעדי בדירה, שגם הייתה רשומה על שמה, מבלי שנטענה כל טענה מצד מי מהיורשים של האב כי יש לו זכויות בדירה.

  1. השיהוי בהגשת התביעה עולה כדי חוסר תום לב המצדיק דחייתה אף מטעם זה.

  1. זאת ועוד, התובעת בחרה להגיש את התביעה לאחר פטירת האם ובכך מנעה מהאם את האפשרות להתגונן כנגד התביעה, ובכלל זאת להביא ראיות בדבר מקור הכספים ששימשו לרכישת הדירה, אורח החיים של בני הזוג ובחירתם לחיות את חייהם במשטר רכושי כפי שבחרו.

  1. האב המנוח, בהתנהגותו, בחר לוותר על זכויותיו, אם בכלל היו לו כאלה, ביחס לדירה ולא ניתן לאפשר ליורשים לתבוע זכויות מכח חזקת השיתוף, כאשר בעל הזכויות עצמו (המנוח) ויתר על זכויות אלה ומעולם לא תבע אותן בחייו, למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות לעשות כן.

  1. התובעת ידעה היטב על הצוואה עוד הרבה טרם פטירת האם ואף העברת הדירה במתנה לנתבעת היתה ידועה לכל היורשים.

  1. מתן אפשרות ליורשים להעלות טענות בקשר לחזקת שיתוף, שהיא זכות הנובעת מיצירת הפסיקה, עלולה להביא למצבים אבסורדיים בהם עלול בית המשפט למצוא עצמו דן במערכת יחסים בין בני זוג, שהתקיימה לפני עשרות שנים, כאשר שני בני הזוג הלכו לעולמם ואינם יכולים לשפוך אור על אותה מערכת יחסים שהתקיימה ביניהם.

דיון והכרעה

  1. אקדים אחרית לראשית. דינה של התביעה להידחות. להלן הנימוקים.

  1. שני הצדדים הפנו, ובצדק, לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5774/91 (מיום 2.6.94 פורסם במאגרים, להלן "הלכת יהלום"), שם קבע בית המשפט העליון כי אומנם קיימת זכות ליורשים לתבוע זכויות בשם אחד ההורים מכח חזקת השיתוף, על אף שאותו הורה לא תבע זכות זו בחייו, אך יחד עם זאת, סוייגה הזכות באופן שאם בן הזוג ויתר על הזכות, הרי שויתורו מונע מיורשיו לתבוע את אותה זכות שהוא עצמו ויתר עליה בחייו.

  1. וכיצד נלמד מהו אותו ויתור והאם בן הזוג אכן ויתר עליו? על כך משיב בית המשפט העליון כי "אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו" (הלכת יהלום סעיף 19 לפסק הדין).

  1. ובענייננו, אין חולק כי למנוח הייתה הזדמנות סבירה, ואף יותר מכך, לפעול למימוש זכותו הקניינית בדירת המגורים אילו רצה בכך. הרי הדירה נרכשה בזמן חייהם המשותפים של הצדדים. לא זו אף זו, הדירה נרכשה לאחר מכירת משק שהיה רשום על שם שני הצדדים, דהיינו, הדעת נותנת, והתובעת לא סיפקה כל הסבר אחר לכך, כי הצדדים עצמם בחרו מדעת ומרצון לרשום את הזכויות בדירה על שמה של האם בלבד.

  1. התובעת עצמה הודתה, בכנות רבה, כי אין לה כל מושג מה היה רצון ההורים ומה היו הסיבות והנסיבות שהביאו לכך שהזכויות בדירה נרשמו רק על שם האם. כך בכתב התביעה (סעיף 6) וכך בעדותה בבית המשפט (עמ' 8 ש' 6 פרוטוקול מיום 24.5.22).

  1. הנתבעת טענה כי המשק בXXXX נמכר לאחר שההורים נקלעו לחובות קשים ולמעשה מכירתו הייתה אילוץ על מנת לכסות את החובות. התובעת לא הכחישה טענה זו, אך טענה כי היא אינה יודעת כמה חובות היו, מי שילם אותם וכיצד כוסו החובות (עמ' 7 ש' 27-03).

  1. התובעת העידה כי היא לא ידעה ולא הייתה מעורבת בעסקת מכירת הנחלה בXXXX (עמ' 7 ש' 24). עוד העידה כי כלל לא ידעה מי היה הבעלים של הבית (הכוונה לדירה בXXXX ר.א.) (עמ' 8 ש' 2).

  1. למעשה, מניתוח עדותה של התובעת עולה כי היא יצאה מבית ההורים בשנת 1986 ומאז כלל לא ידעה, ומכל מקום לא הייתה מעורבת, בחייהם הכלכליים שלה הורים לרבות מכירת הנחלה בXXXX ורכישת הבית בXXXX.

  1. הניסיון להתחקות אחר כוונת ההורים המנוחים בעת שרכשו את דירת המגורים לפני למעלה מ – 30 שנה הוא קשה ביותר. הנטל המוטל על מי שטוען כנגד רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין הוא נטל כבד, והוא נהיה כבד יותר כאשר הוא טוען זאת בשמו של אדם שהלך לעולמו לפני 26 שנה. התובעת, שלא הביאה עדים או ראיות אחרות לתמוך בתביעתה, זולת עדותה שלה, הסתפקה בטענה כי חיי הנישואין התקינים של ההורים, הם לבדם, מספיקים כדי לקבוע שדירת המגורים בה התגוררו במשך כ - 6 שנים, היא דירה משותפת גם אם הרישום אומר אחרת.

  1. אכן, הלכת יהלום לא סתמה את הגולל בפני יורשים לתבוע את זכויות ההורה המנוח, אף אם הוא עצמו לא תבע אותם בחייו. ברם, באותה הלכה גם נקבע כי חזקת השיתוף אינה חלה בכל מקרה בו מנהלים שני אנשים חיי שיתוף וזוגיות.

  1. אם סברה התובעת כי כיורשת של אביה היא זכאית לזכויותיו בדירת המגורים מכח חזקת השיתוף, מצופה היה כי היא תעמוד על זכויותיה ותטען להן בסמוך לאחר לאחר פטירת האב ולא תמתין 24 שנים ותגיש תביעה רק לאחר פטירת האם.

  1. זאת ועוד, העובדה כי האב עצמו לא טען מעולם שיש לו זכויות בדירה מהווה לטעמי ויתור ברור ומפורש של האב על זכויותיו אלו. בהיעדר כל מניע אחר, גם התובעת לא ידעה להצביע על מניע כזה, המסקנה המתבקשת היא כי רישום הזכויות על שמה של האם המנוחה נעשה על ידי ההורים המנוחים בכוונת מכוון, ומתוך רצון וידיעה כי הזכויות בדירה יהיו שייכות לאם בלבד. במקרה כזה אין כל מקום להחיל על ההורים המנוחים משטר רכושי שהם לא רצו בו ולא בחרו בו רק על יסוד חזקה משפטית, שהיא, לכשעצמה, אינה מעניקה כל זכות.

  1. בהלכת יהלום פירש בית המשפט העליון את המונח "ויתור" באמצעות יכולת הבחירה. דהיינו, מי שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר לא לממש את זכותו (פסקה 21 להלכת יהלום). אני סבור כי למנוח הייתה, גם הייתה, זכות בחירה, ובמשך לפחות 5 שנים מאז רכישת הדירה ועד פטירתו, הוא בחר שלא להפעיל אותה.

  1. כאשר מדובר בדירה שנרכשה במהלך החיים המשותפים ולאחר שנמכרה הנחלה המשותפת שהייתה רשומה על שם שני ההורים, אין לקבל את הטענה כי העובדה שההורים בחרו לרשום את הזכות בדירה הנרכשת על שם האישה בלבד נעשתה ללא כוונת מכוון. על כל פנים לא הובאה בפני אף לא ראיה אחת שתתמוך בגרסה זו.

  1. לטענת התובעת לאב לא הייתה הזדמנות סבירה לתבוע את זכויותיו שכן מדובר "במשפחה ספרדית שהאב הוא ראש השבט" (סע' 21 סיפא לסיכומים) ובמקום אחר נכתב כי "מדובר באבא מרוקאי אשר עמד בראש המשפחה". לטעמי דווקא טענות אלה, מלמדות כי במערכת היחסים הזוגית היה האב דמות חזקה וקובעת, בבחינת על פיו יישק דבר, ולא דמות כנועה ומוחלשת. פועל יוצא מכך הוא כי הרישום של הזכויות בדירה על שם האישה בלבד, נעשה לא רק בידיעתו ועל דעתו של האב הדומיננטי, אלא אולי אף ביוזמתו.

  1. טענות בדבר אב דומיננטי, "ראש השבט", מלמדות, אם כן, את ההיפך הגמור מטענות התובעת. המסקנה המתבקשת היא כי בני הזוג בחרו בחירה מודעת לרשום את הזכויות בדירה על שם האישה בלבד.

  1. אחת מתכליותיה העיקריות של חזקת השיתוף היא הגנה על הצד החלש מבין בני הזוג; כך נקבע "לעניין בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא - כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף." (בג"ץ 1000/92‏ ‎ ‎חוה בבלי‎ ‎נ' בית הדין הרבני הגדול, פ''ד מח(2) 221); ראה גם ספרו "אריאל דרור, עו"ד, חלוקת רכוש בהליך גירושין" ,2015, עמ' 44.).

  1. אלא שבענייננו, על פי טענות התובעת עצמה, אם היה צד חלש בין בני הזוג המנוחים הייתה זו דווקא המנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב, ולפי טענות התובעת עצמה, בבית התנהל "משטר פטריארכי". לטעמי, הפעלת חזקת השיתוף על ידי היורשים בטענה כי יש להפעילה כדי להגן על "הצד החזק", נוגדת את ההיגיון של הפעלת החזקה, והפעלתה במקרה זה תהווה סתירה ברורה לבחירת בני הזוג המנוחים, ובעיקר של המנוח עצמו, שהיה, כאמור, הדמות החזקה מבין שני בני הזוג, לרשום את הזכויות בדירת המגורים על שמה של האישה בלבד.

  1. כאמור, עיקרון הבחירה הוא זה שעומד ביסוד שאלת הויתור כדברי בית המשפט העליון "מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו" (ס' 21 בפס"ד יהלום). כאשר מדברים על אדם דומיננטי, פטריארך כהגדרת התובעת, שבגיל 70 שנה רוכש דירה ביחד עם אשתו הצעירה, שהייתה באותה עת בת 53 שנה, ובוחר, שוב ביחד עם האישה, לרשום את הזכויות בדירה על שמה של אשתו הצעירה ממנו ב – 17 שנה, יש לכבד בחירה זו, ואין לטעון כי יש להחיל במקרה זה את הלכת השיתוף הנוגדת באופן מובהק את התנהגות הההורים המנוחים ואת בחירתם.

  1. לא מן הנמנע, כי המנוח בחר לרשום את הזכויות בדירה על שם האישה בלבד, ביודעו כי סביר שהיא תיוותר בחיים שנים רבות אחריו, וזאת בשל הפרשי הגילאים ביניהם (מה שאכן קרה בפועל, המנוחה נפטרה 23 שנה לאחר המנוח). העד פ' שהיה חבר המשפחה הצהיר כי המנוח מסר לו בכמה הזדמנויות כי כי הוא בחר שהזכויות בדירה תהיינה רשומות על שם המנוחה בלבד ו"שלא תזדקק לחסדים של אף אחד ולא תהיה תחת שליטת הילדים" (סעיף 11 לתצהיר העד). עדותו של פ', שהינו עד חיצוני, נטול אינטרס בתוצאות ההליך, הייתה אמינה עלי ולא נמצאה בה כל סתירה, גם לא בחקירתו הנגדית.

  1. ייתכן כי גם אינטרסים אחרים הנחו את המנוח, לא לנו המלאכה לקבוע מה הביא את המנוח לבחור כפי שבחר. החשוב והעיקר הוא כי המנוח בחר לעשות כן, ובבחירתו ויתר על זכויות שאין לתובעת כל זכות לתבוע אותן בשמו ובמקומו.

  1. בשולי הדברים נטען על ידי התובעת כי לא ייתכן שהאב ביקש לקפח איש מיוצאי חלציו ברכוש. טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס או ראיה תומכת. האב לא הותיר אחריו צוואה ולא מסר הוראות ביחס לרכושו ובוודאי לא הותיר הוראות ביחס לדירה שהייתה רשומה על שם אשתו ובבעלותה הבלעדית. העובדה כי מתוך 7 אחים ואחיות 4 הסתלקו מעיזבון האב לטובת הנתבעת, אחות נוספת שלא הסתלקה בחרה שלא להצטרף לתביעה זו, אינה תומכת בטענת התובעת כי רצון האב היה לחלק את רכושו בין כל יוצאי חלציו.

  1. הצדדים הרבו לטעון ביחס למקורות המימון של הדירה, אלא שטענות אלה אין בהן כדי לשנות את התוצאה. הדירה נרכשה בעת שהצדדים היו נשואים, בין אם מקורות המימון הגיעו ממקור חיצוני ובין מכספים משותפים (כספי מכירת הנחלה בXXXX), הזכויות בדירה, לו רצו בכך הצדדים, היו נרשמות על שם שניהם. אלא שהצדדים בחרו אחרת, וכפי שצוין לעיל, בחירה זו יש לכבד.

  1. הנתבעת הרחיבה בטיעוניה ביחס להתיישנות התביעה והשיהוי הניכר בהגשתה, שלטענתה די בהן כדי לדחות את התביעה על הסף. נוכח התוצאה אליה הגעתי, על פיה יש לדחות את התביעה לגופה, אינני נדרש לדון בטענות ההתישנות והשיהוי, ודי אם אומר כי תביעה המוגשת בקשר לזכויותיו של אדם שנפטר לפני 24 שנים מעוררת קשיים רבים, הן בפן הראייתי והן בפן המהותי, גם אם אין בשיהוי לבדו עילה לסילוק על הסף.

סוף דבר

  1. התביעה למתן פסק דין הצהרתי נדחית.

  1. העיקול שהוטל במסגרת תיק זה מבוטל.

  1. משנדחתה התביעה, ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה כי התובעת תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד לנתבעת, בסך של 15,000 ₪. ההוצאות ישולמו לאלתר מתוך כספי הפיקדון שהופקדו על ידי התובעת, יתרת הסכום בסך 5,000 ₪ ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

  1. המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, ג' חשוון תשפ"ג, 28 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 10