בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון |
|
|
|
תמ"ש 26363-04-19 ש' ואח' נ' ש' תלה"מ 34412-05-19 ש' נ' ש' תלה"מ 34428-05-19 ש' נ' ש' תלה"מ 34336-05-19 ש' נ' ש'
|
|
בפני |
כבוד השופטת מירה רום פלאי
|
|
תובע |
י' ש', ע"י ב"כ עו"ד אור עזריה |
|
נגד
|
||
נתבעים ותובעת |
1. א' ש', ע"י ב"כ עו"ד אור עזריה 2. ש' ש', ע"י ב"כ עו"ד לירון ישראלי |
|
|
||
פסק דין |
ארבע תביעות בפניי, שלוש מהן בין בני זוג (כיום, לשעבר) ואחת של אבי האיש כנגד האישה והאיש.
יצוין כי בעת הגשת תביעת אבי האיש, הצדדים עדיין היו נשואים.
רקע עובדתי וסקירת הליכים המשפטיים בין הצדדים
הצדדים הם בני זוג לשעבר שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 04.05.1999 והתגרשו זמ"ז ביום 26.05.2020. לשם הנוחות ייקראו "האיש" ו"האישה", וביחד "בני הזוג" או "הצדדים".
לצדדים שלושה ילדים משותפים, כיום בני כ- 22, 17 ו-11.
בחודש פברואר 2019 הגישה האישה כנגד האיש בקשה ליישוב סכסוך.
בתאריך 11.04.19 הוגשה תביעה על ידי אביו של האיש (להלן: "התובע") כנגד בני הזוג, להשבת כספים שנטען כי ניטלו על ידי בני הזוג ללא הסכמת התובע וכן כספים שנטען כי ניתנו כהלוואה מאת הורי האיש, לבנם ואשתו.
כתב הגנה לתביעה זו הוגשה על ידי האישה בתאריך 26.05.19, ועל ידי האיש בתאריך 05.06.19. ביום 26.05.19 הוגשה הודעת צד שלישי על ידי האישה כנגד האיש, לפיה יהיה על האיש לשפות את האישה בכל סכום שייקבע.
בתאריך 15.05.19 הגישה האישה כנגד האיש תביעות משמורת ילדים, מזונות ומדור, ורכוש.
כתבי הגנה מטעם האיש הוגשו בתאריך 27.06.19 בתביעת המזונות, בתאריך 25.07.19 בתביעת המשמורת ובתאריך 28.07.19 בתביעת הרכוש.
בתאריך 13.11.19 הגישה האישה בקשה לצו הגנה כנגד האיש, ובפרוטוקול הדיון שהתקיים באותו יום בפני כב' השופטת בדימוס אסתר שטיין, נרשם: "לאחר שיחה עם המבקשת והבהרה בצורך לקיום דיון, הודיעה המבקשת כי היא עומדת על משיכת הבקשה". לפיכך הדיון שנקבע במעמד הצדדים בוטל והתיק נסגר.
בתאריך 10.02.20 ניתן פסק דין על פיו השיתוף בבית המגורים של הצדדים ברחוב xxxxx, הידוע כגוש xxxx, חלקה xx (להלן: "הבית") יפורק. לצורך מכירת הבית וחלוקת התמורה לאחר פירעון ההלוואה בגינה רשומה משכנתא, התמנה עו"ד ר' ע' ככונס נכסים. נקבע כי כונס הנכסים ימכור את הבית ויפקיד בחשבון נאמנות על שמו סך של 500,000 ₪, עד להכרעה בתביעה הכספית שהוגשה על ידי התובע, אביו של האיש.
בעניינם של הצדדים התקיימו סה"כ שישה דיונים בפני שלושה מותבים. הראיות נשמעו בתאריך 08.11.21. על פי הסכמת הצדדים בתאריך 07.12.21 ב"כ התובע סיכם בעל פה, ובתאריך 08.12.21 הוגשו סיכומי ב"כ האיש וב"כ האישה, בכתב.
בנסיבות אלה, הגיעה העת למתן פסק דין.
מאחר ותביעת אבי האיש הוגשה ראשונה, אתחיל לדון דווקא בה.
תמ"ש 26363-04-19 - תביעה כספית ואכיפת הסכם
טענות התובע;
יש לאכוף הסכם הלוואה לפיו התובע הלווה לבני הזוג לשעבר כספים לטובת בית מגורים אותו רכשו בxxxxx, וכן לחייבם בהשבת כספי דמי שכירות בגין דירה בxxx שבבעלות התובע שלטענתו הם נטלו לידם ללא רשות.
בשנת 1999 פנו בני הזוג לשעבר לתובע ורעייתו המנוחה, וביקשו להתגורר בדירה שבבעלותם ברחוב xxxx בxxx (להלן: "הדירה שבבעלות התובע בxxx"). בני הזוג התגוררו בדירה זו למשך כשלוש שנים, לאחר מכן עזבו אותה והשכירו אותה לשוכרים מטעמם, בניגוד להסכמת התובע, ואף נטלו את דמי השכירות לעצמם, תוך שהם מתחייבים בפני התובע ורעייתו ז"ל להשיב את כל כספי דמי השכירות.
בשנת 2009 פנו בני הזוג לשעבר לתובע ורעייתו המנוחה וביקשו הלוואה לבניית בית המגורים על הקרקע שרכשו בני הזוג יחד. התובע התנגד, אולם רעייתו שכנעה אותו לתת את ההלוואה אך זאת לא ישירות לידם, אלא על ידי תשלום כספים ישירות לקבלנים שבונים את ביתם.
התובע ורעייתו המנוחה שילמו לקבלנים סכום של כמעט מיליון ₪ וזאת תוך הסתמכות על התחייבות בני הזוג בעטיה לא ראו צורך לערוך עמם הסכם הלוואה, שכן מדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה. בני הזוג התחייבו להרחיב את הלוואת המשכנתא לאחר השלמת בניית הבית ולהשיב לתובע ורעייתו את כל הכספים שלוו מהם, לרבות דמי השכירות שנטלו לעצמם.
בחודש 02/2011 רעייתו של התובע נפטרה. או אז חתמו כל היורשים, לרבות האיש, על תצהירי הסתלקות לטובת אביהם-התובע, לנוכח רצון המנוחה כי כל עזבונה יועבר לבעלה. בעקבות סכסוך שנוצר בין היורשים (עקב השתהותם של בני הזוג להשיב את הכספים לקופת העזבון), פנו הצדדים למגשר, אצלו גיבשו הסכם להשבת הכספים שקיבלו בני הזוג כאמור.
ביום 03.12.11 חתמו התובע והאיש על הסכם פשרה, בו התחייב האיש להשיב את החזקה בדירה לתובע וכן את כל הכספים המגיעים לו. התובע הסכים להפחית את חוב דמי השכירות שעמד על סך של 360,000 ₪ לסך של 250,000 ₪, ואף הסכים לקזז לבני הזוג 1,000 ₪ מדי חודש, ברגע שיעבירו את הדירה לחזקתו (מאז ועד הגשת התביעה חלפו 88 חודשים). עוד הסכים התובע להפחית את חוב ההלוואה שנטלו בני הזוג לטובת בניית ביתם מסך של מיליון ₪ לסך של 900,000 ₪.
סה"כ בני הזוג לשעבר חבים לתובע סך של 1,062,000 ₪, ע"פ חישוב שהציג בהתאם להסכם: 1,150,000 ₪ (250,000+900,000) בקיזוז 88,000 ₪ (המהווים 88 חודשי שכירות במכפלת 1,000 ₪).
בני הזוג לשעבר לא קיימו את התחייבותם המלאה כלפי התובע ביחס להשבת הכספים, חרף פניותיו אליהם, כאשר כל אחד מהם טוען למצב כלכלי קשה. הם אינם מתכחשים לחוב אלא לטענתם אין ביכולתם לשלמו.
לפיכך לא נותרה לתובע ברירה לעתור לבית המשפט בבקשה להורות לבני הזוג לשעבר להשיב כספים בסך 1,062,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה, מיום קבלת ההלוואה בחודש 01/09 ועד לתשלום בפועל.
טענות האישה;
תביעה זו באה לעולם רק בעקבות סכסוך הגירושין בין בני הזוג, לאחר שהאישה פתחה כנגד האיש הליך ליישוב סכסוך, ולמעשה התובע האמתי מאחורי התביעה הוא האיש, אשר עושה שימוש נלוז באביו במטרה להוציא כספים ממסת הנכסים המשותפים, ולגזול מרכושה של האישה.
האישה מעולם לא קיבלה כספים, לא חתמה על שום הסכם להשבת כספים, ולא שמעה קודם לכן על קיומו של חוב או התחייבות להשבת כספים לתובע, וזאת עד למועד קבלת כתב התביעה אשר הומצא לידה על ידי האיש עצמו. בטרם מסירת כתב התביעה לידי האישה, איים עליה האיש "תכיני חצי מיליון שקל".
עם נישואי הצדדים בשנת 1999, התגוררו הם בדירה בבעלות התובע ורעייתו ז"ל, ללא תשלום דמי שכירות, ותוך השקעות רבות מצדם בדירה. התובע או רעייתו ז"ל מעולם לא דרשו מבני הזוג לשאת בשכר דירה שבבעלותם ואף אשת התובע ז"ל אמרה לאישה כי מגוריהם בדירה הם ללא תמורה, כפי שעזרו לילדיהם האחרים במימון מגורים.
לימים, כאשר עברו בני הזוג לדירה גדולה יותר בשכירות, האיש אף ביקש מהוריו להעביר לידיו את דמי השכירות בגין הדירה שבבעלות התובע בxxx, וכך במשך תקופה, קיבל האיש לידיו את דמי השכירות במתנה וכעזרה, כשהוא חותם על הסכמי שכירות בתור "משכיר" הדירה. התובע ואשתו ז"ל אף הצהירו מול צדדי ג' כי הם מעבירים את מלוא דמי השכירות לאיש.
בתקופה זו, וללא כל עזרה מהתובע, הצליחו בני הזוג לרכוש דירה ולצבור רכוש משלהם. בשלהי שנת 2011, סיפר האיש לאישה כי חדל לקבל דמי שכירות מאביו התובע, ועקב כעסו על כך, נמנע לבקר בבית התובע במשך שנים רבות ואף מנע מילדי בני הזוג יבקרו אותו. רק לאחרונה השלימו האיש ואביו.
בשנת 2008 מכרו בני הזוג לשעבר דירת מגורים שרכשו בxxx בתמורה של 1,242,500 ש"ח. או אז, רכשו בני הזוג את המגרש בו בנו את ביתם בxxxxx בסך של 931,631 ₪, ששולמו ממכירת הדירה בxxx לאחר כיסוי המשכנתא. בנוסף ולצורך בניית הבית, נטלו הצדדים גם הלוואת משכנתא בסך 823,500 ₪. מעבר לכך, הוסיפו הוריה של האישה לטובת רכישת הבית סך של כ-250,000 ₪. הבית נרשם על שם בני הזוג בחלקים שווים ביניהם.
במשך השנים, הצליחו בני הזוג לכסות חלק ניכר מהלוואת המשכנתא בסכום העולה על 700,000 ₪. בשום שלב, לא נאמר לאישה מילה על כספים כלשהם ששולמו כביכול על ידי התובע. להפך, האיש נהג להתמרמר על התנהגותו של אביו-התובע שלא נתן לו כספים.
התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לקיומו של חוב או "הלוואה" שנלקחה על ידי האישה, אשר לא הייתה צד לפרוטוקול הגישור ולא נתנה כל התחייבות מצדה כלפיו. מכאן שלתובע אין כל עילת תביעה כנגד האישה.
מעבר לאמור, האישה טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות בגין השנים להן טוען התובע: סך של 360,000 ₪ עבור דמי השכירות משנת 1999 כאשר חלפו 20 שנים ממועד זה ועד הגשת התביעה; המועד בו נטען כי התובע העניק כספים לבני הזוג לצורך בניית ביתם בשנת 2009- התיישן; וכן המועד בו נחתם פרוטוקול הגישור לכאורה בשנת 2011- התיישן, וממילא האישה אינה חתומה עליו.
בנוסף האישה טוענת להעדר זכות תביעה בשם אשת התובע ז"ל, אשר עד לפטירתה לא דרשה או תבעה בגין החוב הנטען, וממילא יש לדחות את מחצית התביעה לאלתר, כך שחלקו של התובע בחוב לכל היותר עומד על סך של 531,000 ₪.
לחלופין, אם ייקבע כי לאישה חבות כלשהי לתובע, יש לקזז את הסכומים ששולמו על ידי בני הזוג בגין השקעותיהם של כספים רבים בדירה שבבעלות התובע. מכל מקום, מבוקש לדחות את התביעה ולהוקיע את התנהלותם חסרת תום הלב של התובע יחד עם בנו האיש.
טענות האיש;
האיש מסכים עם התביעה של אביו, ובכתב ההגנה למעשה אישר את טענות התובע. לטענתו, האישה מתכחשת להתחייבות להשבת כספים שהם לוו יחד מאביו.
לטענתו, בשנת 1999 הוא והאישה החליטו לרכוש מגרש למגורים בxxxxx ולבנות את ביתם שם, ופנו לאימו של האיש ז"ל בבקשה להלוואת כספים להשלמת הבנייה, מאחר שהיה להם ברור מראש כי הכספים ממכירת דירתם הקודמת יחד עם המשכנתאות, לא יספיקו לבניית הבית. בני הזוג התחייבו שיגדילו את המשכנתא ברגע שיסיימו לבנות את הבית.
כחודש לאחר שסיימו את הבנייה ועברו להתגורר בבית החדש, אימו של האיש נפטרה והתגלעו מריבות משפחתיות בין אחיו ואחיותיו של האיש, בינו לבין האישה, על רקע השבת הכספים והדירה השייכת לאביו התובע, בה ניתנה להם הזכות לגור כשנתיים ללא תמורה עד שנת 2001.
מאז ועד שנת 2012, נטלו בני הזוג את הכספים לעצמם ולמחייתם, ולמרות התחייבותם לא עמדו בהשבת הכספים. האישה כעסה מאד על כך שאחיו דורשים מאביהם התובע לקחת את הדירה ולדרוש לפרוע את ההלוואה שנטלו ממנו, ואמרה לו לבקש לבטל את ההלוואה שנטלו ממנו.
בני המשפחה פנו למגשר שהומלץ על ידי קרוב משפחה של התובע, ובפגישה שנקבעה בתאריך 03.11.11, אליו האישה לא הצטרפה כי היא סמכה על האיש, גובש הסכם בו הוא התחייב להחזיר מידית את הדירה ולהשיב את הכספים לתובע. האישה ידעה על כך.
האיש סורב על ידי הבנק להגדיל את המשכנתא בגלל עיסוקו במסחר לכלי רכב. האיש נקלע למצוקה כלכלית בעסקו שגרמה לירידה בהכנסותיו ובהמשך חלה במחלת הסרטן, ונאלץ לסגור את העסק. לפיכך האיש ביקש מהתובע לדחות את מועד השבת הכספים, והוא הסכים. במקביל התגלע סכסוך בינו לבין האישה, והיא הפתיעה אותו בפתיחת הליך לגירושין.
האישה מכחישה את ההלוואה שקיבלו בני הזוג מהתובע עבור בניית הבית, ולפיכך מבקש האיש מבית המשפט לחייב גם אותו וגם את האישה להחזיר לאביו התובע את ההלוואה שלקחו ממנו.
דיון
שיהוי והתיישנות
הכספים הנטענים בגין דמי השכירות משנת 1999, ובגין בניית בית הצדדים משנת 2009, כ-10 שנים לפני מועד הגשת התביעה. מאז ועד הגשת התביעה לא נעשה דבר כלפיי האישה, להחזרת ההלוואה הנטענת.
הוצג על ידי האיש הסכם גישור שנערך בין התובע לבין האיש בשנת 2011, כ- 8 שנים לפני מועד הגשת התביעה, אלא שלא נעשה דבר לגבייתו כלפי האיש. לא הובאה כל ראייה לכך שהאישה ידעה על ההסכם, או שנעשתה דרישה כלפיה לתשלום.
מדובר על חובות לכאורה משנת 1999 ומשנת 2009, קרי התחייבויות שאינן נפרעות במשך עשרות שנים, אף לא נתקבלו כל דרישות לפרעונן.
זאת ועוד, אין מחלוקת כי בשנת 2011 במסגרת הליך של גישור שלכאורה התקיים בין התובע לבין האיש, האישה לא נכחה, לא הסכימה לאותו הסכם, לא חתמה עליו ועל ההסכמות הנטענות חתום האיש. נראה כי אם התחייבות זו עדיין לא התיישנה, הרי שאך ורק האיש חייב בתשלומים לתובע.
הן התובע והן האיש לא הביאו הסבר מניח את הדעת מדוע ממועד מתן הכספים בשנת 2009 או ממועד החתימה על פרוטוקול הגישור בשנת 2011, ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2019, לא נעשה דבר לאכיפת התחייבות בני הזוג להשבת הכספים שלכאורה הם חבים לתובע. נראה כי לולא גירושיהם של בני הזוג, עתירת התובע להשבת הכספים כנגד האישה לא הייתה באה לעולם.
מחד, טוען התובע על ייחוס חובות לאישה רק לאחר מועד הקרע, ורק לאחר שפתחה הליך גירושין, מאידך, טוען הוא להסתמכות על התחייבות האישה להחזר החוב. כמובן ששתי טענות אלה אינן מתיישבות האחת עם השנייה. על כן יש לתת משקל רב יותר להתנהלות הצדדים "בזמן אמת", קרי, במהלך נישואי בני הזוג וטרם הסכסוך, מאשר לטענות הנטענות הנוכחיות בהליך.
זאת ועוד, לא התובע, ואף לא האיש הציגו גרסה משכנעת, או נימוק משפטי לטענת ההתיישנות. למעשה אין התייחסות בכלל לטענה.
כאשר התובע נחקר על כך בעדותו, הוא השיב:
"ש. אתה רואה שא' לא מחזיר את הכסף. למה אתה לא תובע אותו?
ת. יש לי אישה חרדית.
ש. היא לא הייתה בין החיים?
ת. איך אני אתבע? בן אדם היה חולה.
ש. הוא היה חולה בשנת 2016.
ת. סגרו לו את העסק. לא יכול. אני בן אדם גם.
ש. למה אתה תובע היום? גם היום הוא חולה.
ת. עשינו הסכם וסוכם שהם יביאו לי את הכסף.
ש. ההסכם הוא רק מול א'. ש' לא חתומה עליו. תאשר לי שהיא לא חתומה.
ת. אני לא מאשר. היא לא הייתה. אני צריך לחתום לך?"
(ראו פרוטוקול הדיון מיום 08.11.21, עמ' 18 שורה 34 עד עמ' 19 שורה 8).
כאשר האיש נשאל על כך השיב:
"ש. ובגלל זה הוא לא תבע אותך כל התקופה?
ת. אתה יכול לתבוע בן שלך?
ש. הנה עכשיו.
ת. רק כשקורה משהו קיצוני...
ש. כמו גירושין?
ת. אני מבטיח לך שאם היינו באים לאבא שלי והיא היתה אומרת שאין לה את הכסף ועוד 15 שנה היא תביא, הוא היה מקבל, אבל לבוא ולעשות תרגילים ולעשות הפוך על הפוך. איזה אבא יכול לתבוע ילד שלו, הוא כל שנתיים צועק "תחזיר לי" מה מעבר לזה הוא יכול לעשות."
(שם, בעמ' 44 שורה 26-19).
לאור כל האמור, אני מקבלת את טענת ההתיישנות. בנסיבות אלה, ניתן היה לדחות את תביעת התובע כלפיי האישה כבר בשלב זה. למעלה מן הצורך, אדון ואכריע בטענת התובע בהתאם לראיות שהובאו בפני, אף לגופו של עניין.
המסגרת הנורמטיבית, דיון והכרעה:
למעשה, מאחר ואין מחלוקת כי האישה לא נטלה בעצמה כספים מאת התובע וכי האיש בעצמו, הוא זה שנטל כספים בהתאם לעדותו וכן בהתאם לכתב הגנתו, הרי שהשאלה הדורשת הכרעה היא, האם האישה מחויבת להשיב לתובע מחצית מכספים שנטל האיש?
הכלל הוא כי תביעה להשבת כספים, מחייבת את התובע להוכיח את עצם הנתינה, וכן קיומה של עילה המחייבת את המקבל בהשבה בתנאים שיוכחו. על התובע מוטל נטל הראיה והוכחת דבר הנתינה, אשר מתלווה לו ההנחה כי על דרך הכלל אין נתינה ללא תמורה או חובת השבה.
מקום בו נתבע מודה שקיבל כספים מהתובע, אך טוען כי אלו ניתנו במתנה, טענתו מגלגלת לפתחו את הנטל להוכיח שהכספים התקבלו במתנה (ראו: ראו ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' 262 סעיף 4 לפסה"ד, וגם רע"א 8068/16 קטן נ' כהן [פורסם בנבו] מיום 25.01.2018 סעיפים 4-3 לפסה"ד).
טענת נתבע כי הנתינה מעם התובע ניתנה לו כמתנה, מגלגלת לפתחו את נטל ההוכחה בדבר גמירות הדעת להענקת המתנה אותה הוא מייחס לנותן (ראה: ע"א 90/4396 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3),254; ע"א 51/180 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' ,262). העברת נטל הראיה לנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחסת למקרים בהם הצדדים הם זרים, אשר אין זה מן ההיגיון כי סוג מערכת היחסים ביניהם או היעדרה, תוביל באופן ישיר לסיווג נתינת דבר מה בעל ערך כמתנה (ראו: תמ"ש (משפחה טבריה) 33826-04-12 מ' פ' נ' ר' ש' פ' (נבו 20.09.2015).
לכלל זה קיים חריג – "חזקת המתנה" (הניתנת לסתירה) לעניין כספים המועברים בין קרובים, ובפרט בדרגת קרבה ראשונה, כי הכספים הועברו במתנה, ובמקרה זה, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בכספי הלוואה ולא בכספי מתנה. חזקה זו מצומצמת לגבי מערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוג.
ראו: ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, מח (1) 801 (10.2.94) (להלן: "עניין וואלס"); ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, מד(1) 278 (1990) (להלן: "עניין רייס").
נתינה שכזו לצאצאים תסווג כמתנה אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת.
כך נכתב על ידי כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז) בעניין וואלס:
"...כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ... יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה."
ההנחה היא כי העברת כספים לצאצא או לבן זוגו, במקרים שבהם חיים בני הזוג חיי שיתוף, הינה בגדר מתנה לבני הזוג. חזקה זו ניתנת לסתירה, ונטל ההוכחה מוטל על הטוען אחרת, כגון: כי מדובר בהלוואה או מתנה שהותלתה בתנאי (ראו: עניין רייס לעיל; עניין וואלס לעיל).
מן הכלל אל הפרט:
בהנחה שניתנו כספים לבני הזוג, בהיות התובע אביו של נתבע 2, החריג מתקיים, והנטל להוכיח כי עסקינן בכספי הלוואה ולא בכספי מתנה – מוטל על התובע. מאחר שהאיש הודה בטענות התובע הרי שלגביו אין צורך להכריע.
אין מחלוקת כי גם לשיטת התובע, הצדדים לא ערכו הסכם הלוואה או הסכם אחר בעת העברת הכספים הנטענת. אף לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית ואין תיעוד בכתב התומך בטענת התובע כי מדובר בהלוואה לבני הזוג.
אמנם קיים הסכם פשרה לכאורה בין התובע לבין האיש, לפיו האחרון חייב לאביו כספים וכן הוסכם כי על האיש להשיבם במועד מוסכם ובתנאים מוסכמים (ראו פרוטוקול הגישור שצורף כנספח 1 לכתב התביעה). אלא שהאישה כאמור לא חתומה עליו, ולא הובאה כל אינדיקציה על כך שידעה בכלל על הסכם זה בשעה שנחתם.
למרות זאת, טוען האיש שמסכים לחלוטין לתביעת אביו התובע כי יש לחייב גם את האישה במחצית מהכספים שיש להשיב לתובע.
אתייחס לכל אחד מרכיבי החוב הנטענים על ידי התובע;
חוב בסך 360,000 ₪ בגין דמי שכירות משנת 1999 עד 2011
כאמור, בשנת 1999 החלו בני הזוג להתגורר בדירה שבבעלות התובע ורעייתו המנוחה בxxx. בני הזוג התגוררו בדירה למשך כשלוש שנים, לאחר מכן עזבו אותה והשכירו אותה לצד ג'. לטענת התובע, בני הזוג נטלו את דמי השכירות לעצמם, תוך שהם מתחייבים בפני התובע ורעייתו ז"ל להשיב את כל כספי דמי השכירות.
התובע אישר בעדותו את תמיכתו בבני הזוג ברשות מגורים בדירתו למעלה משלוש שנים, וטען כי הוא ביקש מהם את הכסף אך הם התחמקו ממנו, ולכן נפגע אמונו בהם. ובלשונו:
"ת. נתתי להם לגור למעלה מ-3 שנים חינם. אחרי זה הם קנו בית, לא יודע מה הם עשו. המשיכו להשכיר את הדירה. ביקשתי מהם את הכסף הם התחמקו ממני. ככה כמה שנים. לא מאמין בהם. סכום של 360,000 ₪ שכירות שהם לקחו."
(ראו פרוטוקול הדיון מיום 08.11.21, עמ' 15 שורות 9-7).
כאשר התובע נאלץ להתמודד עם השאלה כיצד למרות חוסר האמון בבני הזוג (אשר לטענתו לא מחזירים את כספי דמי השכירות), הוא נותן בהמשך סכומי כספים רבים (בסך מאות אלפי שקלים) לקבלנים עבור בניית הבית לבני הזוג- הטיל התובע את האחריות על רעייתו המנוחה, ועמד על טענתו כי הוא אינו מוותר על כל השנים שבהם בני הזוג השכירו את הדירה:
"ש. אתה לא מאמין בהם בזמן שהם לא מחזירים לך כסף מדמי השכירות, אבל אתה מוכן להאמין בהם כשאתה נותן כסף לקבלנים בשבילם. אתה מבין שזה סותר?
ת. יש לי אישה, כל דבר שהיא לחצה אותי הסכמתי. היא אמרה שהיא אחראית
ש. אז וויתרת בזכות אשתך על כספי השכירות
ת. אני לא מוותר, זו הלוואה. וויתרתי על 3 שנים שגרו, לא 10."
(שם, עמ' 15 שורות 14-10).
האישה צירפה לתצהירה צילום הסכם שכירות שנחתם ביום 13.07.10 (נספח ב' לתצהיר האישה), לפיו האיש מוגדר כ"משכיר" הדירה בxxx עבור צד ג', תמורת דמי שכירות בסך 3,300 ₪ בחודש. האישה לא נחקרה על כך, ומכאן שההסכם לא נסתר.
זאת ועוד, האישה צירפה תצהיר חתום על ידי הורי האיש מיום 14.04.08 (נספח ג' לתצהיר האישה), לפיו כספי השכירות בגין הדירה שבבעלותם משולמים לאיש, כדלקמן:
"תצהיר זה ניתן לבקשת בנק xxx למשכנתאות ... בבעלותנו שתי דירות מגורים הבנויות בחצר אחורית של בית ברח' xxx בxxx ... אנו משכירים את דירות המגורים ודמי השכירות החודשיים מועברים במלואם ... לבננו – א' ש'"
(ההדגשות אינן במקור- מ.ר.פ).
התובע לא סיפק בעדותו הסבר ענייני ביחס לתצהירו משנת 2008 לפיו כספי השכירות בגין הדירה שבבעלותו ישולמו לבנו האיש. כאשר נשאל על כך השיב: "לא יכול להיות. אולי עשינו עסקה ... שיחזיר את הכסף. הלוואה." לאחר חידוד השאלה השיב: "אני לא זוכר". ולאחר שהוצג לו התצהיר העיד: "אני חתמתי. אני ואשתי". (שם, עמ' 12 שורה 30 עד עמ' 13 שורה 7).
כאשר בנו האיש נחקר על כך השיב:
"הכותרת של התצהיר הזה מופנית לבנק xxx. הלכתי לבנק xxx, עוד לפני 2 משפטים אמרת לי איך קיבלתי משכנתא בלי מספיק הכנסות? הייתי באותו סרט בדיוק רק אז אפשר היה לשעבד, או שיבוא מישהו לשעבד, להביא נכס במקום, היום את זה, זה נגמר".
(שם, עמ' 44 שורות 9-7 לפרוטוקול מיום 08.11.21).
ובהמשך:
"ת. אז נביא אישור מהבנק, אני החזרתי 250,000 ₪ שהתחייבתי.
ש. אז למה החזרת 250 אלף שח ולא שילמת לאבא שלך.
ת. זה אותו דבר, זה לשקר את הבנק.
ש. אין לך בעיה לשקר את הבנק. לשיטתך אבא שלך נתן תצהיר מופרך.
ת. או קיי שיקרתי את הבנק."
(שם, עמ' 45 שורות 13-17).
מתשובותיו של האיש עולות שתי אפשרויות: או שהצהיר שקר בתצהיר שניתן לבנק בחסות הוריו ביחס לקבלת דמי שכירות לצורך קבלת המשכנתא, או שהוא משקר כעת. כך או אחרת, מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של האיש, בפרט ביחס לכספים הנטענים.
עדותו של התובע סבלה מכשלים לוגיים. לדוגמה, התובע לא הצליח לתת הסבר משכנע בנוגע לסתירה בין חוסר האמון שחש כלפיי בני הזוג עקב אי תשלום דמי השכירות לטענתו, לבין הטענה על פיה הלווה להם כספים רבים עד לסך של כ-900,000 ₪ לצורך בניית ביתם.
על פי התשתית הראייתית שהוצגה בפני התרשמתי כי דמי השכירות בגין הדירה שבבעלות התובע ורעייתו ז"ל שהוזרמו אל האיש, הוזרמו מדי חודש במשך שנים במסגרת מערכת יחסים בין האיש לאביו, כאשר לאישה לא היה הייתה מעורבות בכך, ואף לא סוכם עמה כל תנאי לקבלתם.
כפי העולה מכתבי הטענות והעדויות, התובע ורעייתו ז"ל תמכו בבני הזוג במשך השנים. במסגרת מערכת היחסים אשר שררה בין התובע ורעייתו ז"ל לבני הזוג, העניקו הראשונים לבני הזוג רשות מגורים בדירה שבבעלותם, וסייעו בתשלום דמי השכירות לידי האיש בגין אותה הדירה כאשר הושכרה.
לא נעלם מעיני "אזור הנוחות" בו חיה האישה רוב שנות הנישואין, על פי הכללים בו האיש דאג לכלכלת הבית, ואילו היא עסקה בענייניה ובענייני הבית ושלושת הילדים, אולם אין בכך די בכדי לייצר חיוב כספי כלפיה.
מכל מקום, כאמור, הן התובע והן האיש לא הביאו הסבר מניח את הדעת מדוע עד למועד הגשת התביעה, לא פנה התובע בדרישה כלפי האישה להשבת כספי דמי השכירות הנטענים שנטלו בני הזוג עד שנת 2011.
מצאתי לקבל את גרסת האישה כי כשם שהוריו של האיש עזרו לכל ילדיהם במימון מגוריהם, כך ניתנה רשות מגורים וכן הועברו כספי השכירות לאיש, ללא תאריך פרעון להורים. יתרה מזאת, אילו הצדדים לא היו נפרדים, הרי שכאמור אביו של האיש לא היה תובע משניהם השבת הכספים שהעביר להם.
בהינתן כל האמור לעיל, גם אם האיש התחייב בפני אביו להשיב לו את כספי השכירות, כפי שתועד בפרוטוקול הגישור שנערך ביניהם לכאורה, לא עלה בידי התובע להוכיח כי כספי השכירות שהועברו לאיש, הם חוב משותף שהוסכם כי על שני הצדדים יחד לפרוע אותו במועד מוסכם ובתנאים מוסכמים.
חוב בסך של כמיליון ₪ בגין כספים ששולמו לקבלנים לבניית הבית
כאמור, תביעת להשבת כספים, מחייבת את התובע להוכיח את עצם הנתינה, וכן קיומה של עילה המחייבת את המקבל בהשבה בתנאים שיוכחו.
ראשית, התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי נתן לבני הזוג הלוואה בסך של כמיליון ₪, וכן כי הסכים להפחית את חוב ההלוואה שנטלו בני הזוג מסך של מיליון ₪ לסך של 900,000 ₪ בלבד (סעיפים 13, 25 לכתב התביעה). לאחר מכן, בתצהיריו ובעדותו, כאשר התובע נשאל על טענתו כי נתן לבני הזוג כסף שלשיטתו בשווי של מיליון ₪, תיקן התובע: "לא מיליון, 900" (ראו עמ' 15 שורות 26-25 לפרוטוקול מיום 08.11.21).
כאשר האיש נשאל בחקירתו "כמה כסף אביך נתן לך לצורך הבנייה", השיב: "כלום. לצורך הבנייה קיבלנו 900,000 שח, המספר הנכון הוא קרוב ל-1,100,000 ₪" (שם, בעמ' 46 שורה 1). מכל מקום, לא הוכח סכום ברור וחד משמעי.
כזכור, כאשר התובע נשאל מדוע נדרש לקחת כסף ולשלם לקבלנים, ולא להביא ישירות לאיש שישלם, השיב התובע כי הוא לא מאמין בבנו ובאשתו. אולם כאשר נשאל מדוע הוא מוכן להאמין בהם כשהוא נותן כסף לקבלנים בשבילם, השיב: "יש לי אישה, כל דבר שהיא לחצה אותי הסכמתי. היא אמרה שהיא אחראית" (שם, עמ' 15 שורה 12).
כאשר נשאל התובע אם יש לו הסכמים בכתב עם האנשים שלטענתו לווה מהם כסף לצורך ההלוואות לבני הזוג, השיב: "יש הסכמים. הכל נמסר לא'. הוא ידע כל מה שאני עושה, הוא קיבל את הקבלות אליו. נגמר החוב, קיבל את הקבלה" (שם, עמ' 15 שורות 17-16). כאשר נשאל על שם מי הקבלות, אם הוא טוען ששילם את הכסף, השיב: "על שם א', אני חושב גם אשתו, הם היו נשואים. המגרש והבית שקנו על שמם" (שם, עמ' 15, שורה 21).
התובע לא הציג אסמכתה כלשהי ביחס לסכומים שנטען כי שילם לקבלנים לטובת בניית הבית, בכל צורה שהיא, בטענה שהכספים שולמו במזומן, ואף לא אסמכתה הקושרת את האישה להתחייבות האיש להשיב לתובע את הכספים ששילם.
עם זאת, התובע כן צירף לכתב ההגנה את פרוטוקול הגישור ביחס להסכמות בינו לבין לבנו האיש להשבת כספים, וכן מכתבי פנייה ותשובה שהוחלפו בין התובע לבין האיש בעניין זה. באף אחד מהם לא נזכר שמה של האישה, או ייחוס החוב לשני בני הזוג יחד.
מעיון בפרוטוקול הגישור (נספח 1 לכתב התביעה) שנערך לכאורה בין התובע, האיש, מר ס' ש' ועו"ד י' פ', הוסכם כדלקמן:
"בכדי להקל על א' בהחזרת הכספים שהוא חייב לי' מוסכם בזאת שהחוב של א' לי' יעמוד על 1,150,000 ₪. החוב יוחזר באופן הבא:
א' יפנה את הדירה מיידית בxxx וישיב את החזקה בדירה לי'.
י' ישכיר את הדירה ומידי חודש יקזז לא' סכום של 1,000 ₪ מהחוב.
א' מתחייב לקחת משכנתה על הדירה ולהחזיר את היתרה בסכום שתהיה לאחר הקיזוזים של דמי השכירות (1,000 ₪ מידי חודש) בתוך לא יאוחר מסוף 2013.
הצדדים מסכימים ומנשקים אחד את השני. ס' ופ' מברכים את י' וא' ומפצירים בהם לעשות מאמצים להחזיר את היחסים כמו מקודם".
כאשר נשאל התובע האם אי פעם הוא דיבר עם האישה על ההלוואה שלכאורה נתן לאיש, השיב כי הוא אינו זוכר (עמ' 17 שורות 28-24). זאת על אף שבפרוטוקול קדם המשפט מיום 10.02.20 הוא אישר כי האישה כלל לא הייתה מעורבת: "לשאלת בית המשפט אם החתמתי את הגברת על הסכם הלוואה, לא, אבל דיברתי עם הבן" (עמ' 3 שורות 19-18).
עוד עלה מתוך עדות התובע:
"ש. האם נכון שש' לא נכחה במעמד פגישת הגישור עם עו"ד פ'?
ת. נכון, לא הייתה. היינו אני, ס', א' ועוד מישהו."
(ראו פרוטוקול הדיון מיום 08.11.21, עמ' 18 שורות 17-16).
ובהמשך:
"ש. אני מצטט מפרוטוקול הגישור. י' טוען שנתן לא' הלוואות לצורך מימון הבית בxxxxx, עד היום א' לא עומד בהבטחה. אז נתת לא' ולא לש' נכון?
ת. הם זוג, נשואים.
ש. מה שרשום שנתת לא' כסף ולא לצדדי ג'?
ת. בעיניי הם זוג. אם היה רשום ש' זה כאילו נתתי לא'.
ש. אז נתת לא' את הכסף?
ת. נתתי לקבלנים.
ש. כשאתה רושם נתתי לא' זה לא נכון?
ת. א' וש'. שניהם."
(שם, עמ' 19 שורות 17-9).
עו"ד י' פ', אשר ערך את פרוטוקול הגישור, העיד מטעם התובע באופן מוטה, כדלקמן (ההדגשות אינן במקור- מ.ר.פ.):
"ש. שלחת לכאורה מכתב התראה לא' בשנת 2011.
ת. גם בדואר רשום וגם נתתי לו את זה ביד ... יותר מזה, אני פה גם מגשר אמור לנסות לוודא שהתממש מה שסוכם. מאחר וחתמנו זה לא רק דיבורים. ברגע שהוא סיפר לי שהוא לא עומד בזה היה צריך לגרום לזה שימלא אחר ההתחייבות שלו.
ש. בהבנה שלך כשערכת את הפרוטוקול, נכון שהחבות או היריבות של א' וי' היו ביניהם בלבד?
"ת. לא. אני הייתי שם.
ש. יש מילה שכתוב "ש'"?
ת. בית המשפט נאלץ לשאול בעצמו את השאלה בפעם השלישית מאחר והעד איננו משיב. לשאלת בית המשפט האם בפרוטוקול הייתה כתובה המילה ש', אני משיב שלא, אלא שהיה על השולחן בכל אותה העת הבנה שכל החיובים הללו שייכים לש' ולא' כאחד בתור בני זוג שנהנו ממנה. אני לא עשיתי את הפרוטוקול של אותו יום במחשבה שאצטרך לעמוד מתישהו בריב בין א' לש'. אני אוהב את ש' וא'.
...
ש. על הפרוטוקול חתומים 4 אנשים לרבות ס'.
ת. נכון.
ש. מי הוא יכול לחייב מלבד החתומים?
ת. הוא יכול לחייב את ש' מכיוון שלאורך השנים שאני מכיר את ש' ואת א', עשיתי עבורם מלא פעולות משפטיות שש' רק הגיעה בסוף ושרבטה באופן רשמי או שנתנה את הסכמתה על פעולות בשביל שניהם. מערכת משפחתית הייתה משולבת וש' לא תמיד הייתה נוכחת במלא פעולות שעשינו לאורך השנים. הריב שפנה בין א' לאבא שלו, אני לא מאחל לאף אחד. כשס' ניסה להשכין שלום לא היה צריך להביא את ש'
ש. דיברת עם ש'?
ת. לא.
ש. אם סברת ששניהם בעלי החבות מדוע לא הפנת מכתב לשניהם?
ת. אני לא רציתי להיכנס במחלוקת שהתגלעה בים ש' לא' בריב הגירושין."
(שם, עמ' 22 שורות 35-11).
מעדותו של התובע ושל העד שערך את פרוטוקול הגישור עולה כי גם אם הייתה לכאורה כוונה לתת את הכספים לבני הזוג כהלוואה, היה זה בסיכום עם האיש בלבד, ללא כל מעורבות של האישה.
גם אם אקבל את הגרסה כי אכן הוענקו לבני הזוג כספים לצורך סיוע בבניית הבית, וכאמור, למעט אותו הסכם גישור שהוצג לא הובאה כל ראיה לכך, הרי שהתובע לא הוכיח אימתי הוסכם שהם מוענקים בתור הלוואה לבני הזוג, וכן לא אותר כל הסכם או התחייבות מצד האישה להחזר הכספים בהם חב האיש לאביו.
ברור כי במצב דברים זה, גם אם התובע נתן את הכספים כהלוואה, הרי כל עוד דבר ההלוואה לא היה ידוע לאישה, לא ניתן לחייב אותה להשיב את הכספים. פעולה של מתן הלוואה כמוה כחוזה, ומושכל ראשון הוא שיהא קיבול על ידי הצד המקבל את ההלוואה (ראו: תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 11150/07 ס. ל נ' א. ל )נבו 24.06.2009). בענייננו לא היה קיבול מצד האישה.
העד עו"ד ע' ש'- בנו של התובע, הצהיר מטעם התביעה על ידיעתו בדבר ההלוואה שנטלו בני הזוג מהתובע. ואולם בחקירתו אישר העד כי הוא לא היה נוכח במעמד פגישת הגישור, אלא האיש סיפר לו "בדיוק מה היה שם" (עמ' 6 שורות 14-13), ומכאן שמדובר בעדות מפי השמועה.
הגב' צ' ד'- בתו של התובע, הצהירה על ידיעתה בדבר ההלוואה שנטלו הצדדים מהתובע כתמיכה לכתב התביעה. ואולם בחקירתה, אישרה העדה כי היא לא הייתה נוכחת במעמד ההתחייבות להחזרת ההלוואה, וכי בין הוריה לבין האיש והאישה לא נחתם כל הסכם (עמ' 9 שורות 25, 29-28). מכל מקום, העדה אישרה שכל מה שנאמר בתצהירה הוא עדות מפי השמועה בלבד (עמ' 10 שורות 14-10).
יצוין כי מר ס' ש', אשר נכח במעמד הגישור, לא זומן לעדות על ידי התובע, ומכאן שהימנעות מהבאתו לעדות מקימה חזקה לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובתו (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברק; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ).
למעשה, למעט עובדת נישואיהם של בני הזוג, העדים מטעם התובע לא סיפקו הסבר מניח את הדעת מדוע דרישת החזר החוב מעולם לא הופנתה לאישה, בעוד שהיא כן הופנתה אל האיש פעמים רבות ובמספר דרכים, וכן מדוע האישה לא חתומה ואף לא נזכרה בפרוטוקול הגישור בין התובע לבין בנו.
יתרה מכך, עו"ד פ' אף מאשר שכאשר נדרשה הסכמתה וחתימתה של האישה במסגרת "מלא פעולות משפטיות" שהוא עשה עבור המשפחה, היא "הגיעה בסוף ושרבטה באופן רשמי או שנתנה את הסכמתה", כדבריו (עמ' 22, שורה 28).
כלומר, כאשר הצדדים חפצו לתעד את הסכמתם באמצעות חתימתם על פעולות משפטיות שונות, הרי שהם ידעו לעשות זאת בפועל ולדאוג לכך באופן רשמי, כפי שהם אכן עשו ביחס לפעולות משפטיות אחרות. ואולם לא כך היה ביחס להתחייבות הנטענת במסגרת הגישור בין התובע לבנו בענייננו.
מן המקובץ עולה, כי טענתו של התובע ושל האיש לחבות האישה בהשבת הכספים בהם חב האיש לאביו, ללא כל הבחנה בין התחייבויות שנטלו בני הזוג ביחד או לחוד, משוללת בסיס ראייתי ודינה להידחות.
יצוין כי עד היום, האיש לא פרע את מלוא חלקו בהתחייבותו לתובע ואף לא ברור אם הוא מתכוון לעשות כן. במקום זאת, האיש בחר לסלק משכנתאות (כפי שאישר בעדותו מיום 08.11.21 (עמ' 45 שורות 24-7), תוך שהוא מטיל את האחריות על האישה לשאת במחצית חובותיו כלפי התובע, במקום להשיב לתובע את הכספים כפי שהתחייב.
אשר על כן, משלא הרים התובע את הנטל להוכיח את טענתו כי הוא ורעייתו ז"ל נתנו את הכספים כהלוואה לאישה ולא כמתנה (להבדיל מהאיש), ומשהובא בפני מפי התובע עצמו ומפי עדים נוספים מטעמו, כי השיחות הכספיות בדבר ההלוואה והשבתה נערכו עם האיש בלבד – דין התביעה כנגד האישה להדחות, ולו מטעמים אלו.
מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי בסופו של דבר הבית נרשם על שם בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. שכן, חלקו של האיש בתשלום עבור בניית בית הצדדים, בין אם באמצעות כספיו שלו ובין אם באמצעות הוריו, נלקחו בחשבון עת נקבע כי חלקו של האיש שווה לזה של האישה בבית, כאשר הבית נרשם על שם שני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. לפיכך ובשים לב להתנהלות הצדדים לאורך השנים, לא מצאתי לראות את החוב של האיש לאביו התובע כחוב של התא המשפחתי.
יצוין כי לא מצאתי לקבל את טענת האישה ביחס לפרוטוקול הגישור (נספח א' לכתב התביעה) כי מדובר במסמך שקרי, פיקטיבי, או חוזה למראית עין שהומצא לצורך ההליך המשפטי. האישה לא ביקשה לחקור את אמיתות המסמכים ולא הביאה ראיות לטענתה זו.
עדויותיהם של התובע ושל האיש ביחס להלוואות והתחייבויות בני הזוג להשבת הכספים לא עשו עלי רושם מהימן, והיו רצופות סתירות פנימיות שלא נתמכו בראיות, לא מהימנות, פתלתלות ולא הגיוניות. הרושם היה כי הם מנסים באופן מלאכותי להטיל על האישה את נטל האחריות שיחולק עם האיש להשיב את הכספים לאביו.
לעומת זאת עדותה של האישה הייתה מהימנה, פשוטה וישירה. האישה העידה כי היא עבדה במשרה מלאה, טיפלה בשלושה ילדים אשר חיו חיי רווחה, ולא ידעה על הלוואות כביכול שניתנו לאיש על ידי התובע, ולראיה היא לא מוזכרת בהליך הגישור בין האיש לתובע ואף לא חתמה על כל הסכם המחייב אותה בהשבת כספים.
מכל מקום, בחינת מלוא הראיות, העדויות והטענות לא שכנעוני כי מדובר בחובות משותפים ותקפים בהם חבים בני הזוג יחד כלפי התובע.
בהינתן כל האמור לעיל, לאחר בחינת מלוא הראיות, העדויות והטענות, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הכספים שהועברו על ידו לטובת בני הזוג מהווים הלוואה משותפת ותקפה שנטלו בני הזוג יחד מהוריו של האיש, או כי מדובר בחוב משותף שהוסכם כי על הצדדים לפרוע אותו במועד מוסכם ובתנאים מוסכמים. התובע לא עמד בנטל הראייתי אשר רבץ לפתחו ולא הצליח להוכיח כי קיימת לאישה חבות כלפיו להשבת כספים שנתן לבני הזוג לכאורה.
על כן, נדחית התביעה להשבת כספים כנגד האישה. עם זאת, התביעה כנגד האיש מתקבלת, וזאת מאחר שהאיש אישר כי הוא מסכים לתביעה של אביו (עמ' 41 שורה 14). אשר על כן, עליו לשלם את חובו לאביו כפי שהודה והסכים.
בהקשר זה יצוין, כי כאשר התובע נשאל בעדותו מי שילם על הפיקדון לטובת העדים שזומנו מטעם התביעה, אשר התברר כי נרשם על שם האיש, השיב התובע: "זה אותו דבר" (עמ' 12 שורה 20).
סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, נדחית התביעה שהוגשה כנגד האישה. התביעה כנגד האיש מתקבלת בהתאם להודאתו. משכך, מתייתר הצורך לדון בהודעת צד ג' שהגישה האישה כנגד האיש, ואני מורה על מחיקתה.
תביעת המשמורת וזמני שהות
האישה עתרה בתביעה כי משמורת הקטינים תהיה בחזקתה, אולם בסיכומיה טענה כי לנוכח הפסיקה האחרונה בדבר המושג 'משמורת' ומאחר ששני ההורים הם אפוטרופוסים טבעיים בנוגע לילדים, הרי שיש לקבוע רק את זמני השהות של הקטינים עם כל אחד מההורים.
האישה מפנה לתסקיר העו"ס המעודכן מיום 01.02.21 וטוענת כי מאחר שהצדדים בחרו שלא לזמן את העו"ס, הרי שהם מסכימים לתסקיר ולפיכך יש לקבוע כי זמני השהות יהיו בהתאם לתסקיר, תוך מתן סמכויות לעו"ס להמשך פיקוח, שינוי ועדכון זמני השהות, לנוכח התנהגותו של האיש בפני הילדים. בנוסף האישה עותרת בבקשה לחייב את האיש לשתף פעולה בנוגע לטיפולים הנדרשים עבור הילדים.
האיש מלין על תפקודה ההורי של האישה. לטענתו בניגוד להמלצות התסקיר, בפועל הילדים שוהים אצלו הרבה יותר. לפיכך מבוקש להורות כי הקטינים יהיו בחזקת האיש תחת אחריות משותפת של הצדדים.
בתסקיר האחרון שהוגש ביום 01.02.21 עולה כי בין ההורים התגבשו זמני שהות שמתקיימים בהסכמה ובתיאום ישיר של האיש מול הילדים. העו"ס התרשמה כי הסוגיה המרכזית במערכת משפחתית זו היא המאבק המשפטי-כלכלי בין ההורים, אשר משליך על האינטראקציות שלהם עם הילדים, אשר זקוקים לקשר נורמטיבי ומאוזן עם כל אחד מההורים.
לפיכך הומלץ על זמני שהות כדלקמן: הקטינה נ'- ביום ב' ועד ליום ד' אצל האיש (איסוף וחזקה ממסגרת החינוך), וכן בכל סופ"ש לסירוגין, מיום שישי עד יום א' בבוקר (איסוף וחזרה ממסגרת החינוך). הקטין ע'- זמני שהות גמישים אצל האיש, ובכל סופ"ש לסירוגין בימי שישי משעות אחרה"צ ועד יום שבת אחרה"צ. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את העו"ס על המלצותיה ומכאן שהם מסכימים על חלוקת זמנים המומלצת ואשר מיטיבה עם ילדיהם.
מכל מקום, בית המשפט התרשם כי מדובר בשני הורים אחראים, מיטיבים ומסורים לילדיהם. לאור כל אשר תואר לעיל, לא מצאתי כל סיבה שלא לאפשר לשני ההורים להמשיך להיות נוכחים, משמעותיים ומעורבים בחיי שלושת ילדיהם, וכן להמשיך לקיים את זמני השהות כפי שהתקיימו עד כה.
לאור האמור לעיל, ניתן פסק דין על פיו האחריות ההורית של ההורים על הקטינים היא משותפת, וכן זמני השהות בין ההורים לבין הקטינים יהיו בהתאם לתסקיר כמפורט לעיל.
על פי הוראות סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962, מוענקות בזה סמכויות לעו"ס לסדרי דין באגף לשירותים חברתיים במועצה אזורית xxxxx, לפקח, להמליץ על המשכיותם של הסדרי השהות כפי שהם, או על שינויים בזמני השהות בין כל אחד מההורים לקטינים. תוקף ההסמכה הינו לשנתיים מהיום או עד להחלטה אחרת.
תביעת המזונות
בתאריך 18.07.19 ניתנה החלטה למזונות זמניים, בה חויב האיש לשלם סך שך 1,500 ₪ עבור כל אחד מהילדים, וכן בעלות הוצאות מדור בסך 4,000 ₪ לחודש.
לטענת האישה, האיש שילם את דמי המזונות במשך תקופה מסוימת, אולם הפסיק לשלם, עד כי נאלצה לפתוח נגדו הליך הוצאה לפועל.
האישה טוענת כי רב הנסתר על הגלוי בעניין הכנסתו של האיש, אך לנוכח הוצאות בסדר גודל של 15,000 ₪, בתוספת מזונות של 3,000 ₪, החזקת רכבים יקרים וכן בית רחב ידיים בגינו נטל משכנתא בסף 6,800 ₪ לחודש, הרי שהכנסתו של האיש מעסקיו בתחום הרכבים ומהשכרת יחידת דיור, לא פוחתת מסך של 40,000 ₪ לחודש. לעומת זאת, האישה עובדת לטענתה בעיריית xxx ומשתכרת בסך של 8,500 ₪ נטו לחודש.
לטענת האישה, ילדי הצדדים נהנו מרמת חיים מאד גבוהה שהייתה נהוגה בביתם, כפי שפירטה בתביעה ובתצהירה, ולטענתה צרכי הילדים לא נסתרו על ידי האיש בתצהירו או בחקירתה של האישה, ולפיכך יש לקבלם.
האישה העריכה את צרכי הקטין ע' על סך של 4,000 ₪ לחודש, וצרכי הקטינה נ' על סך של 4,250 ₪ לחודש. בנוסף מבקשת לחייב את האיש בהוצאות מדור בשיעור 40% כמו גם 2,500 ₪ בגין אחזקת מדור, וכן בשיעור 75% מהוצאות החינוך והרפואה החריגות, בהתאם לפערי ההשתכרות בין הצדדים.
לטענת האיש, בשים לב לגילאי הקטינים, חלה הלכת 919/15 לפיה בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, ע"פ יכולותיהם הכלכליות, בנתון לחלוקת זמני השהות ונסיבות המקרה.
לטענתו הקטינים שוהים אצלו מרבית מהזמן ואף למעלה מ-50%, וכי כושר השתכרותו תואם את מצבו הרפואי המורכב, לעומת כושר השתכרותה הגבוה של האישה שהינה בריאה. לטענתו האישה משקרת בנוגע להכנסותיה, ובנוגע להוצאות מדור, שכן היא רכשה דירה במזומן. האיש רכש את חלקה של האישה בבית המגורים באמצעות משכנתא, אשר ההחזר החודשי עומד על סך של 6,800 ₪.
אשר על כן, מבקש האיש להורות כי כל אחד מההורים יישא ישירות בהוצאות הקטינים עת הם שוהים עמו, וכן בחלקים שווים בהוצאות שאינן תלויות שהות, כגון הוצאות חינוך ורפואה חריגות.
בענייננו עסקינן בילדים שגילם עולה על גיל שש, ועל פי הלכת בע"מ 919/15 שני ההורים חבים במזונותיהם מכוח דיני הצדקה. עם זאת, יש לזכור כי הלכת בע"מ 919/15 נקבעה במקרה של שני הורים שגובה שכרם היה כמעט זהה וחלוקת הזמנים ביניהם אף היתה שווה. ככל שפער ההכנסות והפוטנציאל להשתכר בין שני ההורים גדל, הרי שיש לתת משקל גדול יותר לשיקולים כמו חוסן כלכלי של כל אחד מהבתים, סביבה כלכלית תומכת שמקורה אינו בשכר עבודה בהכרח, והחשוב ביותר לייצר תנאים שימנעו יצירת בית עני ובית עשיר.
לשני ההורים טענות הדדיות שונות בקשר להכנסה שלהם עצמם ושל אחד על משנהו. הצדדים לא הגישו עדכון בדבר שינוי במצבם הכלכלי בחלוף הזמן שעבר ממועד מתן ההחלטה למזונות זמניים, ככל שאכן היה שינוי, וממילא משלא נטען דבר ביחס לשינוי נסיבות, מצאתי כי דמי המזונות עבור הילדים כפי שנקבעו ביום 18.07.19 משקפים את חלקו של האיש בהשתתפות צרכיהם של הילדים, ועל כן הם יישארו על כנם.
לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, בהתחשב בגילאי הצדדים, בחלוקת זמני השהות עם הקטינים, בפער ההכנסות בין הצדדים, ובשים לב כי לא התקיים שינוי נסיבות ממועד מתן ההחלטה למזונות זמניים עד היום, וכי דמי המזונות הזמניים שנקבעו משולמים כסדרם (הגם שלטענת האישה, פנתה היא להוצאה לפועל מאחר שהאיש אינו משלם), ניתן בזאת תוקף של פסק דין להחלטה מיום 18.07.19, כך שדמי המזונות הזמניים שנקבעו עבור ילדי הצדדים יהפכו לקבועים.
אשר על כן, נקבע בזאת כדלקמן:
האיש ישלם לידי האם עבור מזונות שני הקטינים סך של 3,000 ₪ לחודש, קרי- סך של 1,500 ₪ עבור כל קטין (להלן: "דמי המזונות").
דמי המזונות ישולמו החל מיום הגשת התביעה 11.04.19 וביום העשירי לכל חודש עבור אותו חודש. הפרשים שנוצרו ישולמו בשישה תשלומים שווים בתוספת לתשלומי המזונות השוטפים, בניכוי סכומים ששילם האיש עבור דמי המזונות, לאחר מועד זה.
הסכום האמור יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע היום והוא יעודכן אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
בנוסף לדמי המזונות, ההורים יישאו בחלקים שווים בכל הוצאות החינוך ובהוצאות הרפואה החריגות של הקטינים, אשר אינן כלולות בסל ביטוח הבריאות הציבורי. ככל שתתעורר מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה, יפעלו הצדדים בהתאם להמלצת הרופא המטפל או הגורם החינוכי הרלוונטי.
קצבת הילדים המשולמת מהמוסד לביטוח לאומי תשולם לידי האישה, בנוסף לדמי המזונות.
דמי המזונות ישולמו עד הגיע הקטינים לגיל 18 או סיום לימודיהם בבית הספר התיכון – על פי המאוחר (להלן –מועד הבגירות). ממועד זה ועד לתום שירות צבאי לאומי או התנדבותי של הקטינים, יעמוד סכום המזונות על שליש מהסכום שנקבע לעיל.
סכום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד החיוב ועד ליום התשלום בפועל.
תביעת הרכוש
האישה הגישה כנגד האיש תביעה רכושית, לסעד הצהרתי, שמירת זכויות, פירוק שיתוף וחלוקת רכוש.
כאמור בבעלות הצדדים נכס מקרקעין ברחוב xxxxx בxxxxx (להלן: "הבית"), אשר נמכרה באמצעות כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט. הבית נמכר לאיש בסך של 4,900,000 ₪, אשר רכש את זכויות האישה והעביר לה את חלקה, למעט סך של 500,000 ₪ המצויים בנאמנות, בשל עיקול שהוטל בתביעת אביו של האיש.
טענות האישה
לשם רכישת הבית, מכרו הצדדים דירה קודמת בסך של 1,242,500 ₪ בxxx, וכן נטלו משכנתא בסך של 823,500 ₪, בנוסף לכספים במזומן מעסקו של האיש, וכן מתנה מטעם הורי האישה בסך 250,000 ₪.
לימים לטענתה, האיש החליט להחזיר את המשכנתא על הבית כתוצאה מכספים שהיו ברשות הצדדים, ובסך כולל של כ-700,000 ₪. בחודש 03/19 הייתה קיימת יתרת משכנתא על סך 326,000 ₪ כאשר תשלומיה החודשיים היו בסך של כ-1,750 ₪ לחודש.
בתקופת החיים המשותפים היו לצדדים מכוניות שונות, אשר האיש מודה כי הם נמצאים בחזקתו, ולפיכך יש להורות על חלוקת שווי הרכבים. כמו כן, הצדדים רכשו בתקופת החיים המשותפים קראוון נייד בסך של כ-100,000 ₪ וכן אופנוע ים, והאישה אינה יודעת מה עלה בגורלם. בנוסף כל המיטלטלין לרבות מוצרי חשמל, היו בשווי של כ-600,000 ₪ ונותרו בבית, למעט דברים מינימליים שלקחו האישה והילדים לשכירות.
האיש הוא בעל עסק מוכר "א' ש' – טרייד אין", מגרש מכוניות בxxxx. לפי דו"ח רווח והפסד משנת 2018, האיש הכניס מהעסק באופן מוצהר סך של 583,646 ₪ במשמעות של כ-50,000 ₪ ברוטו לחודש בממוצע. בנוסף האיש הרוויח כספים רבים במזומן שלא דווחו. באותה שנה, הודיע האיש על אובדן כושר עבודה. בשנת 2019 למרות שהאיש הצהיר כי העסק נסגר האיש המשיך להכניס סך של 56,799 ₪ בשנה זו, לאישה אין מידע בדבר מקור הכנסה זו.
האישה מפנה לחוות דעת המומחה ומבקשת לקבוע כי במועד הקרע היו בחשבון הבנק סך של 625,429 ₪ והאישה זכאית למחציתם בסך של 312,714 ₪. כמו כן, לטענתה עליה להעביר לידי האיש סך של 62,956 ₪ בגין זכויותיה הנזילות, וכן את יתר הזכויות הפנסיוניות העתידיות. בנוסף מבוקש לקבוע את המוניטין של האיש, נוכח העובדה שהוא הסתיר מהמומחה שהוא ממשיך לעבוד באמצעות חברה בבעלותו שלא נבדקה.
עוד לטענתה, האיש הפקיד בחשבון העסקי לאחר מועד הקרע, סך של 200,000 ₪ בכל פעם. מדובר בכספי מזומן שהיו בבית הצדדים, ועם פתיחת ההליך הוא הפקיד אותם לכאורה לשם החזרת חובות. לפיכך יש לחלקם בין הצדדים, בנוסף לסכום שהיה בחשבון.
טענות האיש
במהלך הנישואין האיש נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם הלוואות וחובות לצד ג', לצורך עמידה בהתחייבויות הצדדים כלפי הבנק ממנו נטלו את הלוואת המשכנתא לטווח קצר, וכן לצורך מימון רכישת מלאי מכוניות. האיש לא הצליח ליטול הלוואות או מימון מהבנק בשל אופי עסקו. האישה ידעה על נטילת ההלוואות ומעולם לא סירבה לקבל את הכספים, הן מאביו של האיש והן מחבריו אותם הכירה.
עסקו של האיש נסגר בשנת 2018 טרם פתיחת ההליכים המשפטיים על ידי האישה, אשר החליטה כי ברצונה להתגרש בעקבות רומן שניהלה ולאחר שהאיש חלה והפך לשבר כלי שלא יכול לפרנס כבעבר.
האיש מפנה לעדות האישה לפיה במשך כל תקופת הנישואין היא סמכה על האיש שניהל את ענייני הכספים (עמ' 33 שורות 34-33 לפרוטוקול הדיון מיום 08.11.21). כאשר האישה נשאלה בכמה הסתכמה עלות בניית הבית היא השיבה שאינה יודעת. האישה הכחישה את קיומם של החובות בטענה שהאיש בחר לסלק את הלוואת המשכנתא במקום לשלם חובות לאביו ולאחרים.
לאחר שהאיש נאלץ לסגור את עסקו ועוד בטרם החלה האישה בהליכים משפטיים, החלו נושיו לדרוש כספם בחזרה. בנוסף להלוואות, הצטברו חובות נוספים בתקופת מחלתו, וזאת טרם מועד הקרע. לפיכך האישה, שנהנתה מפירות ההלוואות וההכנסות במהלך הנישואין, שותפה גם לחובות שהצטברו לצורך יצירת ההכנסות ולכן חבה במחציתם.
האישה פעלה להברחת הכספים שהיו צבורים בזכויותיה הסוציאליות. בחודש 04/19 משכה סך של 120,000 ₪ והעבירה אותם לחשבון בנק שפתחה על שמה. לפיכך יש להורות על איזון זכויותיה הסוציאליות מיום הנישואין ועד למועד הקרע בהתאם לחוות הדעת.
דיון והכרעה
הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1999 ומכאן שהמתווה הנורמטיבי שחל על חלוקת רכושם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), לפיו מקום שבני הזוג לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים כמפורט בפרק השני לחוק.
בענייננו, לשם איזון משאבי הצדדים, מונה רו"ח חוקר בועז יפעת כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), אשר הגיש את חוות דעתו ביום 10.01.21 בעניין איזון חשבונות ומשאבי הצדדים החל ממועד נישואי הצדדים ועד למועד הקרע.
מועד הקרע
בהתחלה טענה האישה כי מועד הקרע חל בתאריך 26.10.18- בו האיש כתב לאישה כי ברצונו להפריד חשבונות, ואילו לטענת האיש, מועד הקרע הנכון חל בתאריך 17.02.19- מועד פתיחת ההליך ליישוב סכסוך.
בקדם משפט שהתקיים בין הצדדים ביום 10.09.19, עלה כי לכל היותר המחלוקת בין הצדדים בדבר מועד הקרע, נעה בין חודש אוקטובר 2018 לבין חודש ינואר 2019. הצדדים נדרשו להגיש הסכמה בעניין זה, לבל תוגש חוות דעת אקטואר ביחס לשני המועדים.
משלא הוגשה הסכמה כאמור, ביום 22.10.19 נקבע כי המומחה יגיש חוות דעת ביחס שני מועדי קרע: אוקטובר 2018 ופברואר 2019, ולאחר מכן ייקבע מועד הקרע.
האישה טענה בסיכומיה כי מועד הקרע חל בתאריך 26.10.18, בו כתב האיש לאישה כי הוא מבקש להפריד חשבונות, או בחודש ינואר 2019 בו האיש הוציא את האישה מהחשבון המשותף, ולכל היותר בתאריך 17.02.19- מועד פתיחת ההליך ליישוב סכסוך. בהמשך התייחסה האישה לתאריך 17.02.19 כאל מועד הקרע (סעיפים 7, 10 לסיכומי האישה). האיש בסיכומיו לא התייחס למועד הקרע.
לפיכך ובהתאם להסכמה העקרונית בין הצדדים, נקבע בזאת כי מועד הקרע הוא מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, קרי- 17.02.19.
איזון משאבי הצדדים
האיש טען בתצהירו לחובות והלוואות לגורמים שונים אשר נוצרו במהלך החיים המשותפים, לצורך תשלום חלק מהלוואת המשכנתא ולצורך רכישת מלאי עסקי, כדלקמן: ביום 02.07.15 נטל הלוואה בסך של 50,000 ₪ ממר ש' פ', לצורך תשלום חלק מהלוואת המשכנתא על הבית; ביום 14.03.17 נטל הלוואה בסך של 150,000 ₪ ממר ד' ס', לצורך רכישת מלאי עסקי; ביום 17.07.17 נטל הלוואה בסך של 200,000 ₪ ממר י' מ', לצורך רכישת מלאי עסקי; בחודש פברואר 2019 רכש האיש רכב ממר י' ב' בסך 155,000 ₪; בחודש מרץ 2018 נטלה האישה מעסקו של האיש רכב מסוג xxxx בסך 80,000 ₪ אותם התחייבה להשיב.
בנוסף איש טוען לחובות / הלוואות נוספים כדלקמן: סך של 55,000 ₪ + מע"מ ממוסך xxx עבור שירות תיקונים בעסק לשנת 2019-2018; סך של 60,000 ₪ שלקחו בני הזוג ממר א' ק' ביום 04.02.18 לצורך שיפוץ המרתף להקמת סטודיו בעסק של האישה; סך של 124,000 ₪ (כיום נותרו 94,000 ₪) שלקחו בני הזוג ממר ת' ק' לצורך תשלום מועד פרעון הלוואת המשכנתא של הבית; סך של 30,000 ₪ + מע"מ שנלקחו מעו"ד א' פ' לצורך ייצוג בהליכים משפטיים בשנים 2019-2018; סך של 20,000 ₪ בגין חובות לרשם החברות עקב סגירת חברה בבעלות האיש בשל אי תשלום אגרות; סך של 85,000 ₪ (או 50,000 ₪) חוב לעובד לשעבר מר ש' מ'; סך של 15,000 ₪ עבור מר צ' מ' בגין הלוואה לאיש בעקבות מצבו הכלכלי, וכן סך של 28,000 ₪ + מע"מ עבור השכרת שטח לאחסון קראוון עבור 10 חודשי שכירות בשנת 2019; סך של 3,566 ₪ בגין חוב לביטוח לאומי לשנת 2018; סך של כ-12,000 ₪ בגין חוב לביטוח לאומי לשנת 2019; וכן סך של 4,388 ₪ חוב למועצה אזורית xxxxx, בגין אי תשלום ארנונה.
לטענת האישה, כתוצאה מעסקו של האיש, הוא חסך כספים רבים בחשבון העסקי בבנק xxx, ויש עוד כספים רבים שהאישה אינה יודעת ושהוברחו על ידי האיש. לא היו להם הלוואות או חובות, וגם האיש הצהיר בפניה כי הוא לא חייב דבר לאיש. כל החובות וההלוואות הנטענים על ידי האיש הם פיקטיביים, אשר כולם ניתנו על ידי חבריו של האיש ואשר סייעו לו להבריח רכוש משותף עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים.
כזכור, ביום 10.09.19 מונה מר בועז יפעת כרו"ח חוקר, על מנת שיוגש דו"ח לבית המשפט אודות כלל הנכסים מכל סוג שהוא שנצברו על שם הצדדים (כולל מוניטין עסקי ככל שקיים, של שני הצדדים), מיום נישואיהם 04.05.99 ועד למועד הקרע. כאמור נקבעו שני מועדי קרע: אוקטובר 2018 ופברואר 2019. אולם כמפורט לעיל נקבע כי מועד הקרע נקבע ליום 17.02.19.
חוות דעת המומחה הוגשה ביום 10.02.21, וכללה את בחינת טענות הצדדים, לרבות טענות האיש בדבר הפחתת הלוואות וחובות מיתרת חשבון הבנק העסקי במועד הקרע.
משכך יש להידרש אפוא, לאתר את אותן הלוואות וחובות שנלקחו קודם למועד הקרע, ולבחון אילו הלוואות וחובות הוכח שנלקחו במהלך החיים המשותפים, ומה יתרת החוב שלהם במועד הקרע. ככל שיוכחו החובות וההלוואות, יהיה על הצדדים לחלוק ביתרת החוב בגינם, וככל מי מהם שילם בגין אותה יתרה אחר מועד הקרע, ידרש הצד שכנגד להשיב לו מחצית מהסך שהוחזר על ידו. אשר על כן, בכל הקשור לבחינת שיעור חיובה של האישה בהחזר ההלוואות שנלקחו במהלך החיים המשותפים של הצדדים, יש לפנות לחוות דעת המומחה.
חוות דעת המומחה
ברקע לחוות הדעת, המומחה ציין כי הוא שלח לצדדים את טיוטת חוות הדעת וביקש את התייחסותם. לדבריו הוא התאים את חוות הדעת במקום בו היה צורך בכך, שילב את הערותיהם של הצדדים ואת התייחסותו ככל שמצא לנכון.
בסופו של יום, אף אחד מהצדדים לא חלק על חוות הדעת ולא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, ומכאן כי יש הסכמה על ממצאיה.
המומחה סקר את טענות הצדדים כפי שאלו הועלו בפניו. לדבריו במקרה הספציפי הזה, העסק של האיש הפסיק פעילות בסוף שנת 2018, ולכן שוויו של העסק הוא היתרה בחשבון הבנק, והתחשבות בתקבולים ובתשלומים שהתקבלו ושולמו החל מחודש ינואר 2019, אולם הם מהווים חלק מפעילות העסק, כגון תשלומי משכורות לעובדים, תשלומי מסים, ועוד.
ממצאי בדיקות המומחה העלו כי הנכסים המשמעותיים ביותר שצברו הצדדים, לא כולל בית המגורים ותכולתו, הם הנכסים הפיננסיים: החסכונות הפנסיוניים וחשבונות הבנק, ובכלל זה: החשבון העסקי; החשבון המשותף של בני הזוג עד להפסקת שיתופה של האישה בחשבון; והחשבון של האישה.
אשר לטענת האישה כי האיש פרע סכומים משמעותיים של המשכנתא על בית המגורים, קבע המומחה כי פעולה זו אינה משפיעה על חלוקת הרכוש בין הצדדים, לאחר שבחן את שתי התוצאות לשאלה ההיפותטית מה היה קורה אם האיש לא היה פורע את המשכנתא בסכומים המשמעותיים כנטען.
טענת האיש לקיזוז הלוואות מיתרת חשבון הבנק העסקי
ע"פ חוות דעת המומחה, חשבון הבנק המשמעותי הוא החשבון העסקי, כאשר אין חולק כי בסוף שנת 2018 היתרה בחשבון זה הייתה כ-591,000 ₪. הבעיה העיקרית עמה התמודד המומחה לטענתו בחוות הדעת היא טענת האיש כי היתרה בחשבון הבנק העסקי במועד הקרע אינה היתרה לחלוקה בין הצדדים, מאחר שהוא חייב לחברים שונים כסף בגין הלוואות שקיבל מהם לפני מועד הקרע, ולכן יש לקזז מהיתרה את הסכומים שהוא חייב לחברים.
המומחה הפנה לסכומים משמעותיים שהאיש החזיר לחלק מהחברים מתוך חשבון הבנק העסקי בשנת 2019.
עוד המומחה הפנה להלוואות הנטענות על ידי האיש, אשר קיבל לטענתו מחברים, ובכלל זה: סך של 50,000 ₪ מהמלווה מר ש' פ'; סך של 124,000 ₪ מהמלווה מר ת' ק'; סך של 150,000 ₪ מהמלווה מר ד' ס'; סך של 200,000 ₪ מהמלווה מר ש' מ'; וסך של 60,000 מהמלווה מר א' ק'.
ע"פ ממצאי חוות הדעת, כל ההלוואות לכאורה ניתנו במזומן. לדבריו, פעילות במזומן מעצם טבעה, ובפרט ובסכומים משמעותיים כמפורט לעיל, היא פעילות מעוררת חשד, מכיוון שלא ניתן לעקוב אחר "נתיב הכסף".
האיש טען בפני המומחה כי כל המלווים הגישו תצהירים על מתן ההלוואות ולפיכך הותיר המומחה לבית המשפט לקבוע לגבי אמינותם של החברים המלווים. עם זאת, המומחה העלה שאלה בסיסית, מדוע אדם שרוצה לתת הלוואה, ואדם שרוצה לקחת הלוואה, לא יעשו את הפעולה כ"דרך המלך", על ידי העברה בנקאית או מתן שיק? שהרי פעולה במזומן מצריך פעולה מיותרת. האיש הסביר למומחה כי את המזומנים שקיבל מהלווים הוא הפקיד, לעתים יחד עם האישה, בחשבון הבנק במכשירי כספומט. בעקבות הסברו של האיש, בדק המומחה בחשבונות הבנק של העסק האם יש הפקדת מזומנים בסמוך למועד קבלת ההלוואות.
המומחה מצא כי מדובר בבדיקה שאינה פשוטה כפי שהיא נראית על פניו. התברר לו מתוך קבלות שהוציא העסק ללקוחות, כי במהלך העסקים הרגיל של העסק, חלק מהתקבולים בגין מכירת מכוניות היו במזומן. המומחה ערך רישום של כל התקבולים שקיבל העסק בשנים 2015 עד 2018 כולל, ורישום של כל הסכומים שהופקדו במזומן בחשבון העסק ובחשבון המשותף של בני הזוג. המומחה איחד את כל הרישומים והרכיב רשימה שהגדירה כ"תזרים מזומנים".
בתזרים המזומנים הרב שנתי שהכין המומחה עלה כי בחשבון הבנק העסקי והמשותף הופקדו מזומנים מעבר לסכומים שהיו זמינים מתקבולי המזומנים של העסק. יתכן שההסבר הוא בתקבולים במזומנים שלא נרשמו בקבלות, או תקבולים ממקור אחר. לדברי המומחה, המצב המתואר שבו הופקדו סכומים גדולים מהסכומים שהיו זמינים אינו סביר.
מכל מקום, המומחה בדק האם בימים בהם נלקחו הלוואות על ידי האיש, היתרה בתזרים המזומנים המצטבר הרב שנתי הייתה שלילית, אולם לא נמצא אף מקרה כזה. דהיינו, לפי בדיקת המומחה על סמך הנתונים שהיו בפניו, לא הייתה סיבה המצדיקה קבלת הלוואות בסכומים אלה לצורך הפעילות העסקית של האיש.
בדיקה נוספת שעשה המומחה הייתה בדיקת היתרות בחשבון הבנק של העסק סמוך למועד קבלת ההלוואות. ע"פ טבלה המפרטת את תאריכי קבלת ההלוואות הנטענות על ידי האיש והיתרה בחשבון הבנק לפני קבלת ההלוואה, עלה כי רק במקרה אחד בחודש יולי 2017, החשבון העסקי היה ביתרת חובה (מינוס בחשבון) ואולי הייתה הצדקה לקחת הלוואה. אך גם במקרה זה, למרות שבחשבון הבנק הייתה יתרת חובה, המומחה לא ראה הפקדות מזומן שיכלו להקטין את יתרת החובה או לאפסה.
לאור כל המפורט לעיל, בהתאם לבדיקות שעשה המומחה ובהעדר הוכחות אחרות, המומחה לא קיבל את הטענה של האיש כי מהיתרה בחשבון העסקי יש להפחית את ההלוואות שהאיש טוען כי קיבל מחברים (מבלי לשלול את טענת האיש על קבלת הלוואות, כאשר למומחה אין מידע איזה שימוש נעשה מכספי ההלוואות אם נתקבלו כאלה מחבריו).
מאחר ולא הונחה דעת המומחה כי כספי ההלוואות הנטענות מהחברים הוזרמו לחשבון העסקי או לחשבון המשותף של בני הזוג, המומחה לא מצא לקבל את טענת האיש כי יש להפחית מהיתרה בחשבון העסקי בסוף 2018 את החובות שלו בגין הלוואות שקיבל מחברים, והמומחה כאמור השאיר להכרעת בית המשפט את השאלה האם האיש קיבל הלוואות מחברים, נוכח ממצאי המומחה לגבי כניסת כספים שנתקבלו מהלוואות לחשבון העסק או לחשבון המשותף.
המומחה הדגיש כי בהתאמות שעשה הוא לא הפחית מהיתרה את התשלומים שבוצעו בפועל מהחשבון העסקי להחזר הלוואות לחברים, כפי שטוען האיש, מאחר שמהבדיקות שעשה המומחה הוא לא השתכנע כי ההלוואות מהחברים, גם אם נתקבלו בפועל, שימשו לפעילות העסק.
ע"פ תוצאות החישוב שעשה המומחה, היתרות בחשבונות הבנק במועד הקרע הן: בחשבון העסק לאחר התאמות- סך של 606,289 ₪; בחשבון הבנק של האישה (כולל משכורת שהופקדה בחודש מרץ 2019)- סך של 18,676 ₪; ובחשבון המשותף סך של 464 ₪. סה"כ יתרת חשבונות הבנקים למועד הקרע הן 624,429 ₪.
אשר להלוואות האיש מאחרים- המומחה הסיק כי לא ניתן להשתכנע שהאיש קיבל הלוואות מאחרים והחזיק למלווים את החוב. המומחה הפנה להערותיו של רו"ח מטעם האיש, ופירט בהרחבה את העובדות מהן התעלם רו"ח מטעם האיש, ובכלל זה:
הפעילות הכספית של העסק מיום הקמתו ועד לסגירתו היה בחלקה המהותי במזומן;
יתכנו עסקאות של רכישת כלי רכב ומכירתם באותו היום, ומלבד הקבלות/חשבוניות לא יהיו בדפי הבנק שורות של פעולות;
החברים שנתנו את ההלוואות לאיש הם אנשים שצברו מזומנים ובחלקם הגדול גם הם בעלי עסקים והתקבולים שהתקבלו הם במזומן, ולכן היה הרבה יותר נוח להעביר לאיש את הכספים במזומן. גם המחוקק הבין וידע כי בשוק זה נערכות עסקאות במזומנים;
האישה עצמה טוענת כי היו בבית סכומי מזומנים גדולים וגם מימון חופשות בקרוז היו בסכומים של 100,000 ₪ ששולמו במזומנים;
הפקדות המזומנים של האיש בכספומט או בבנק כולל אישור האישה כי היא זו שביצעה את ההפקדות עבור העסק לבקשת האיש היו תהליך שוטף של העסק;
המומחה מטעם האיש אישר כי במהלך העסקים הרגיל של העסק חלק מהתקבולים היו במזומן ולכן אין ביכולתו א ניתן לבצע בדיקה שתאפשר "צביעת הכסף" האם מדובר בכספי הלוואות או בכספי מכירת כלי רכב או שניהם.
המומחה מטעם האיש קיבל הסכמים חתומים עם החברים בגין ההלוואות ואישור בגין החזרת כספי ההלוואות, אך לא נתן כובד משקל למסמכים המוכיחים את ההלוואות ואת השבתם;
לא ניתן לדעת איזה שימוש נעשה בכספי ההלוואות. עניין השימוש אינו רלוונטי כאשר שני הצדדים מודים כי היו סכומים מזומנים גדולים בבית, נעשו שימושים שונים במזומן והעסקאות בחלקן הגדול של רכישת כלי רכב נעשו במזומן. מכל מקום השימושים ברורים כהוצאות משפחתיות ולחלופין לעסק.
אשר על כן, המומחה ביצע בדיקה מדוקדקת כמפורט בחוות הדעת, ואילו טענות האיש מסתכמות בהסברים מילוליים בלבד, ללא הסתמכות על ראיות.
ככלל, במסגרת איזון המשאבים יש לכלול זכויות חיוביות ושליליות אשר נצברו עד למועד הקרע. לצורך הכללת זכות שלילית שנצברה לאחר המועד הקובע, על האיש מוטל הנטל להוכיח שהכספים שניטלו כהלוואה, ניטלו בהסכמה על ידי הצדדים, או ששימשו למעשה את שני הצדדים, ונטל זה לא עלה בידו להרים.
זאת ועוד, האיש לא גיבה את טענותיו בדבר ההלוואות באסמכתאות מהימנות, למעט הסכמים מול חבריו שלא ניתן ללמוד על אמינותם, לא הראה איזה שימוש נעשה בכספי ההלוואות, ולא הוכיח כי נאלץ ליטול הלוואות אלה לצורך תשלום חלק מהלוואת המשכנתא או לצורך רכישת מלאי עסקי.
מכל מקום, האיש לא חלק על חוות דעת המומחה, לרבות בעניין ההלוואות הנטענות. האיש לא ביקש לחקור את המומחה וזאת אף לאחר ששלח לו הערות מטעם רו"ח מטעמו לטיוטת חוות הדעת. גם האישה לא הגישה שאלות הבהרה, לא ביקשה לחקור את המומחה. כך או אחרת, חוות דעת המומחה לא נסתרה. לפיכך לא מצאתי להדרש לתצהירים והעדים שהובאו מטעם האיש להוכחת טענותיו, בעניין זה.
מששוכנעתי שחוות הדעת נערכה תוך בחינה מקיפה של כלל האסמכתאות שהובאו לעיון וידיעת המומחה בדבר נכסי הצדדים, מצאתי לקבל את חוות הדעת. לפיכך אני דוחה את טענת האיש להכללת ההלוואות שניטלו לטענתו במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים.
איזון זכויות סוציאליות
בסיכומי הצדדים, שניהם ביקשו להורות על איזון הכספים בהתאם לחוות הדעת (סעיפים 11-10 לסיכומי האישה, סעיף 25 לסיכומי האיש).
כל צד זכאי למחצית שווי הרכוש, ובכלל זה: הזכויות הסוציאליות, הכספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום הנישואים או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד ליום הקרע, בהגיע מועד מימושן.
בהתאם לחוות דעת המומחה שנערכה על בסיס חלוקה שוויונית בין הצדדים ביום 10.01.21 הוצעו שתי חלופות לעריכת האיזון:
חלופה א' – איזון מיידי של שווי הזכויות (היוון). על פי חלופה זו, על האישה להעביר לאיש סך של 176,692 נכון למועד הקרע.
חלופה ב׳ – איזון מיידי של זכויות נזילות ויישום הוראות החוק לזכויות שאינן נזילות. על פי חלופה זו בהתאם לחשוב שערך המומחה, על האישה להעביר לאיש סך 62,956 ₪. בהתאמה, במסגרת הזכויות הנזילות, נכללות: קרנות השתלמות שמועד פרעונן אינו מיידי, אולם הוא בטווח הקצר (עד חמש שנים).
הגישה הרווחת בפסיקה היא שאיזון זכויות עתידיות יעשה במועד התגבשותן והבשלתן בפועל, ורק במקרים חריגים ניתן להורות על היוון זכויות מיידי (תמ"ש (משפחה נצרת) 7801-11-08 ח.צ נ' מ.צ (פורסם בנבו, 18.10.2011).
בענייננו לא נמצאו ואף לא נטענו נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מהכלל של איזון דחוי, ולפיכך יבוצע האיזון של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות על פי חלופה ב׳ בחוות דעת המומחה.
רכבים ומיטלטלין
בסיכומיה טענה האישה כי יש לאזן את שווי הרכבים המפורטים בסעיף 38 לתצהירה, וכן הקראוון, ומיטלטלין שנותרו בבית. האיש לא התייחס לעניין בסיכומיו.
ע"פ חוות דעת המומחה, בחודש 02/2019 נמשכו מהחשבון העסקי סך של 155,000 ₪ לרכישת רכבו של האיש. המומחה לא הפחית סכום זה מהיתרה, מאחר שעלות הרכב באה לידי ביטוי בנכסים לחלוקה. ע"פ חוות דעת המומחה, יש לבצע הערכת שווי של כלי הרכב על ידי שמאי רכב, ותוצאות ההערכה יובאו בחשבון בחלוקת הרכוש.
הרכבים והקראוון אשר קיומם אינו שנוי במחלוקת הם רכוש משותף לצדדים בחלקים שווים ולפיכך יש לאזן את שוויים בין הצדדים, בהתאם למחירון "יצחק לוי" נכון למועד הקרע.
אשר למיטלטלין, בנסיבות בהן אין אפשרות מעשית להעריך את שווי המיטלטלין שנטל כל אחד מהצדדים; משעה שאין בנמצא קבלות המעידות על שווי המיטלטלין שנלקחו; נוכח הזמן הרב שחלף ממועד רכישתם – המיטלטלין בבית יחולקו בין הצדדים באופן שכל המיטלטלין של הילדים יועברו אל האישה, מפאת פער ההכנסות בין הצדדים, המאפשר לאיש גמישות גדולה יותר לרכוש עבורם את המיטלטלין הנדרשים עבורם. בנוגע לשאר המיטלטלין המשותף לצדדים, האישה תערוך שתי רשימות, ומהן האיש יבחר אחת.
מכל המקובץ לעיל, מששוכנעתי שחוות הדעת נערכה תוך בחינה מקיפה של כלל האסמכתאות שהובאו לעיון וידיעת המומחה בדבר זכויות הצדדים, מתקבלת חוות הדעת במלואה, תוך אימוץ חלופה ב' שבה. לפיכך, ניתן תוקף של פסק דין לחוות דעת המומחה לאיזון שוויוני לפי שוויים במועד הקובע.
סוף דבר
תמ"ש 26363-04-19- התביעה לאכיפת הסכם והשבת כספים כנגד האישה נדחית, ומתקבלת כנגד האיש.
חלקה של האישה בסכום שהופקד בנאמנות בסך 250,000 ₪ (מתוך 500,000 ₪) יושב לה בתוך 30 ימים. חלקו של האיש בסך 250,000 ₪ יועבר לתובע בתוך 30 ימים. יתר הסכום ישולם לתובע על ידי האיש בתוך 90 ימים. הסכומים יישאו ריבית והצמדה מהמועד שנקבע ועד מועד התשלום בפועל.
התובע ישלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
האיש ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
תלה"מ 34412-05-19- ניתן פסק דין על פיו האחריות ההורית של ההורים על הקטינים היא משותפת, וכן זמני השהות בין ההורים לבין הקטינים יהיו בהתאם לתסקיר, תוך מתן סמכויות לעו"ס לסדרי דין, כמפורט לעיל.
תלה"מ 34428-05-19- ניתן תוקף של פסק דין להחלטה למזונות זמניים מיום 18.07.19, באופן שאלו יהפכו לקבועים.
תלה"מ 34336-05-19- ניתן תוקף של פסק דין לחוות דעת המומחה לאיזון משאבי הצדדים.
לנוכח תוצאת פסק הדין, האיש ישלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
משתמו ההליכים, התיקים ייסגרו.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.
37 מתוך 37