בפני | בפני כב' השופט הבכיר, רמזי חדיד | |
תובעים | כלל חברה לביטוח בע"מ | |
נגד | ||
נתבעים | 1.אלבשיר לשיווק ומסחר בע"מ 2.מחאג'נה אסלאם – ניתן פסק דין 3.שחאדה מאהר 4.מקס סטוק בע"מ 513618967 – שולחת ההודעה לצדדי ג' 5.תייסיר חוסיין שייח אחמד אגבאריה – שולח ההודעה לצדדי ד' | |
פסק דין |
מבוא ועובדות מוסכמות:
כל הפוליסות והמבוטחים כמפורט לעיל, ייקראו להלן ביחד: "הפוליסות" ו-"המבוטחים" בהתאם.
נתבעת 2, גב' אסלאם מחאג'נה, היתה הבעלים הבלעדי של חב' אלבשיר במועד היווסדה (להלן: "אסלאם").
נתבע 3, מר מאהר שחאדה, הוא הבעלים של חברה לביצוע עבודות גבס (להלן: "מאהר"). ביום 01.07.2014, כשבועיים לאחר היווסדה של חב' אלבשיר, מונה מאהר כמורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה ובהמשך, ביום 23.09.2014 הוקצו לו מחצית ממניות החברה.
נתבעת 4, חב' מקס סטוק בע"מ, רשומה כדין בישראל והיא מפעילה רשת חנויות קמעונאיות לממכר מוצרי צריכה שונים (להלן: "חב' מקס סטוק").
נתבע 5, מר תייסיר אגבאריה, הוא הבעלים של מבנה המרוחק מטרים בודדים מהקניון (להלן: "תייסיר" ו-"המבנה" בהתאם).
צד ד'1, מר מוחסן מחאג'נה, הוא רוקח במקצועו והוא בעלה של אסלאם (להלן: "מוחסן").
בהסכם השכירות נקבע כי תוקפו הינו מיום 01.04.2015 ועד ליום 31.03.2016, עם אופציה שניתנה לשוכר – מוחסן – להארכת תקופת השכירות למשך 48 חודשים נוספים (עד ליום 31.03.2020) וזאת באמצעות מתן הודעה בכתב למשכיר – תייסיר – לפחות 90 יום לפני תום תקופת השכירות.
לזירת האירוע הוזעקו כוחות כיבוי אש של תחנת הכבאות חדרה והם פעלו לכיבוי השריפה.
באשר לסיבת פרוץ השריפה, נקבע בחוו"ד שירותי כבאות מפי עדים שנכחו במקום, כדלקמן:
"טארק מחאג'נה (אח של בעלת החנות (אסלאם – ר.ח.) ועבד במקום בזמן פרוץ הדליקה): אני הייתי בקופה, היתה אמא ששילמה לי והילד שלה שיחק במצית לקראת סוף הדלפק של הקופה לכיוון החלק הפנימי של החנות.
פתאום ראיתי אש בחלק הפנימי של החנות על הרצפה בין המוצרים של ימי ההולדת. ניסיתי לכבות בעזרת בקבוק מים ולא הצלחתי. השריפה התפשטה כלפי מעלה על המוצרים שהיו על הקיר. רצתי להביא מטפים מהתחנת דלק ומהשכנים וכאשר חזרתי ראיתי את האש חזקה. קראנו לכל מי שהיה בחנות לצאת והשכנים ניסו לעזור לנו לכבות.
בחנות קיימים מתזים אבל הם חסומים על ידי הגלריה".
בסעיף 4 לחוו"ד שירותי כבאות, פירט החוקר אופן התפשטות השריפה, כלהלן:
במאמר מוסגר יצוין, כי בסיכומיה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 1,157,553 ₪ נומינאלית, סכום העולה בכ-90,000 ₪ על הסכום הנדרש בתביעה. דא עקא, בהעדר כל בקשה לתיקון כתב התביעה, מקל וחומר הגשת כתב תביעה מתוקן ותשלום הפרשי האגרה המתחייבים, יש להתעלם מהסכום הנדרש בסיכומי התובעת ולהתחשב בסכום האמור בכתב התביעה.
יובהר, כי התביעה, ההודעה לצד ג' וההודעה לצד ד' נגד אסלאם, נמחקו.
טענות הצדדים:
התובעת מבקשת לאמץ את האמור בחוו"ד שירותי כבאות ביחס לאופן התפשטות השריפה ולאמור בעדותו של החוקר, כי לו נבנה בין החנות לבין המוסך קיר העשוי מבטון ומבלוקים, וזאת במקום קיר הגבס, השריפה היתה מסתיימת בתוך החנות ולא מתפשטת לכיוון הקניון.
התובעת מבקשת לדחות טענה שהעלו הנתבעים, כמפורט בהמשך, לפיה הקמת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לקניון, הוא שגרם להתפשטות השריפה לכיוון הקניון, וזאת ממספר טעמים כלהלן:
לטענת התובעת, חב' מקס סטוק היא זו שסיפקה את כל הסחורות לחנות ואפשרה לזכיין, חב' אלבשיר, לעשות שימוש במיתוג שלה. כמו כן, הסכם הזכיינות הטיל על הזכיין התחייבויות שונות, שעל אף הפרתן, חב' מקס סטוק נמנעה מאכיפתן. בהקשר זה התובעת מפנה לס"ק 11.7 להסכם הזכיינות, לפיו חויב הזכיין לנהל ולתחזק את החנות על פי כל דין, לסעיף 12 להסכם הזכיינות המעניק לחב' מקס סטוק סמכות פיקוח על הזכיין וכן סעיף 14 להסכם הזכיינות לפיו על הזכיין לרכוש ביטוח המכסה, בין היתר, את צדדי ג'.
לטענת התובעת, אחריותו של תייסיר נובעת מהעובדה כי הוא הבעלים של המבנה בו פעלה החנות והמוסך והוא אישר את הקמתו של קיר הגבס המפריד ביניהם, קיר אשר קרס במהלך השריפה וגרם להתפשטותה לכיוון הקניון. כן נטען כי תייסיר התרשל בתור הבעלים של המבנה משאפשר לנהל את החנות במקום ללא רישיון עסק וללא ביטוח.
כן טענה התובעת כי הנתבעים הינם מעוולים במשותף ויש להטיל עליהם, ביחד ולחוד, את האחריות לשריפה ולנזקים שנגרמו בעקבותיה, מה גם וקיים קושי לחלק את הנזק בין המזיקים וכן לא הוכח מהו שיעור הנזק אותו יש לייחס לחב' אלבשיר.
הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כי התפשטות השריפה לכיוון הקניון והנזקים שנגרמו למבוטחים בעקבות כך, היו בשל שני גורמים שלא היו בשליטתה, ומבחינה זו אין לראות בה כ"תופשת מקרקעין" כהגדרת המונח בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. ואלה אותם הגורמים הנ"ל: האחד, הקמת קיר גבס בין החנות לבין המוסך, שכזכור קרס במהלך השריפה וגרם להתפשטות האש לכיוון הקניון. לראיה, קיר הבטון והבלוקים שבין החנות לבין המסעדה לא קרס בשריפה ולא נגרם למסעדה כל נזק במהלכה. השני, הקמת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לבין הקניון וזאת בידיעתו ואישורו של הבעלים של הקניון, ושלא כדין ואשר חסמו את הגישה לחלק האחורי של המבנה ועיכבו את כיבוי השריפה.
ביחס להודעת צד ג' שנשלחה נגדה על ידי חב' מקס סטוק, טענה חב' אלבשיר כי הנ"ל לא אכפה את הסכם הזכיינות, היא היתה מעורבת בפעילות חב' אלבשיר, שלטה באופן מלא בסחורה הנמכרת בחנות ואף היתה שותפה בהעברתה מקניון מדינה אל המבנה.
ביחס לביטוח חנות מקס סטוק, טענה חב' אלבשיר כי עובר לאירוע השריפה היא החלה לבחון עניין זה וביצעה פעולות לרכישת פוליסת ביטוח, אולם בהתחשב בפרק הזמן הסביר שחלף עד לפרוץ השריפה, כחודשיים ימים - המהלך לא הושלם.
באשר להודעת צד ד' שנשלחה נגדה על ידי תייסיר, חב' אלבשיר מפנה לעובדה כי לא הוצג כל הסכם שכירות בין אותם צדדים המקים עילה חוזית לטובת תייסיר. ביחס לעילה הנזיקית, נטען כי תייסיר התרשל רשלנות חמורה משהפעיל את המוסך שבבעלותו, ואשר ממנו התפשטה האש, ללא אישור משרד הכלכלה והתחבורה, ללא אישור ועדת התכנון הרלוונטית וללא ביטוח של המבנה. כמו כן, תייסיר הגדיל את הכנסותיו מדמי השכירות של המבנה באמצעות חלוקת שטח המוסך בקיר הגבס ובהתנהגותו הוא הסכים להצבת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לבין הקניון, ואלה הכשילו את פעילות כוחות כיבוי האש.
ככל ותחויב בדין, חב' אלבשיר מבקשת להטיל אשם תורם על מבוטחי הקניון אשר אישרו הקמת הפרגולה והמחסן ולטענתה מדובר בלקוח "מיוחס" של התובעת אשר ניצל את מעמדו כדי לזכות בפיצוי שאינו זכאי לקבלו.
ביחס לגובה הנזק, חב' אלבשיר מצטרפת לטענות מאהר בנדון והיא הוסיפה והפנתה לכך כי המומחה מטעם התובעת שערך שומה לנזקי מבנה הקניון הינו הנדסאי ולא מהנדס, הוא תמחר את העלויות לפי מחירון ארצי ולא בהתאם למחירים המקובלים במקום אירוע השריפה ועל פי עלות התיקון בפועל. כן מפנה חב' אלבשיר לעדויות שנשמעו במשפט מהן עולה כי חלק מהנזק הנטען לקניון התרחש עובר לאירוע השריפה וללא כל קשר אליה.
הוסיף מאהר וטען כי בנסיבות מקרה דנן, אין לבצע הרמת מסך אלא יש לקיים את דוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת של חב' אלבשיר. כבר כעת יובהר כי טענות אלה מיותרות, זאת מהטעם הפשוט כי התובעת לא ביקשה לבצע הרמת מסך אלא להטיל אחריות אישית על מאהר.
בטיעוניו מאהר אינו חולק על העובדה כי מקור השריפה היה בחנות, אולם לטענתו סיבת השריפה והבעלות על המצית בו שיחק, על פי הנטען, הילד שגרם לשריפה, אינו רכוש החנות. כמו כן, מאהר מייחס את התפשטות השריפה אל הקניון לקיומו של קיר הגבס, המחסן והפרגולה – גורמים שאינם באחריותו.
הוסיף מאהר וטען כי במקרה דנן אין לראות בנתבעים כמעוולים יחד ולחוד, כי הנזק הנטען ניתן לחלוקה, כי במסגרת התביעה נכלל נזק שנגרם לרכוש המסעדה שפעלה בתוך הקניון, אף כי הוא אינו מבוטח בפוליסות נשוא התביעה.
ביחס להודעת צד ד' שהגיש תייסיר נגדו, מאהר מפנה לעובדה כי הוא לא התקשר עם תייסיר בכל הסכם ולא ניהל עמו משא ומתן לקראת חתימת הסכם השכירות עם מוחסן. בנסיבות העניין, כך לטענת מאהר, אין כל עילת תביעה ואין כל יריבות בינו לבין תייסיר, מה גם והאחרון זנח בסיכומיו את טענותיו נגדו.
חב' מקס סטוק מפנה לכך כי הסכם הזכיינות נערך ונחתם אך ורק ביחס לחנות שהיתה בקניון מדינה, קניון מוסדר המנוהל על ידי חברת ניהול מהשורה הראשונה. כן נטען כי נתבעים 1-3 העבירו את החנות למבנה וזאת ללא אישור או תיאום עם חב' מקס סטוק, והרי לא בכדי היא אינה צד להסכם השכירות שנחתם בין תייסיר לבין מוחסן. כן מפנה חב' מקס סטוק לעובדה כי תייסיר הוא הבעלים של המבנה בו פרצה השריפה וממנו התפשטה לעבר הקניון וכי פרוץ השריפה והתפשטותה לא היו בשליטתה וללא כל מעורבות שלה. בהקשר זה גם חב' מקס סטוק מפנה לקיומו של קיר הגבס, הפרגולה והמחסן כגורמים להתפשטות השריפה.
ביחס להסכם הזכיינות חב' מקס סטוק טענה כי עניינו במתן רישיון למכור את מוצריה ולעשות שימוש בסימן המסחרי שלה ובמיתוגה. בהתאם להסכם הנ"ל, הזכיין הוא זה שמנהל עסק עצמאי ונפרד, תופש מקרקעין בעצמו ועל אחריותו ועליו מוטלת החובה והאחריות הבלעדיים לקיים את הוראותיו. עניינו של הסכם הזכיינות הוא ביחסים המשפטיים בין חב' מקס סטוק לבין זכייניה והוא לא בא להגן על צדדים שלישיים שאינם צד לו ולא הוקנתה להם בו כל זכות – התובעת במקרה דנן. הדברים הינם מקל וחומר לאור העדויות שנשמעו במשפט, מהן עולה כי המבוטחים לא הכירו את הסכם הזכיינות ולא הסתמכו עליו. יוצא אפוא, כך לטענת מקס סטוק, כי אין כל יריבות חוזית בינה לבין התובעת, מה גם והאחרונה לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי הסכם הזכיינות הוא חוזה לטובת צד שלישי – התובעת במקרה דנן – ומכל מקום התנאים שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה לעניין זה, אינם מתקיימים במקרה דנן. הוסיפה חב' מקס סטוק והתייחסה באופן פרטני להוראות הסכם הזכיינות אשר לטענת התובעת לא נאכפו על ידה ובנדון נטען כי ביחס לחלקן, התובעת לא ציטטה אותן נכונה, אלא הוציאה את הדברים מהקשרם, ומכל מקום, הסתמכות התובעת על אותו הסכם מנוגדת לתכליתו – הטלת האחריות לביצועו על הזכיין. באשר לחובת הזכיין לרכוש פוליסת ביטוח, הוסיפה חב' מקס סטוק וטענה כי הזכיינים החלו במהלך זה אולם הוא לא הושלם לאור אירוע השריפה בחלוף חודשיים ימים. מכל מקום, רכישת פוליסת ביטוח אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לשרשרת המעוולים והיא לא משפיעה על פרוץ השריפה והתפשטותה. וגם זאת, לו היה קיים ביטוח בתוקף המכסה את נזקי השריפה, ממילא המבטח היה מעלה אותן טענות הגנה כפי שהעלו הזכיינים מפני התביעה.
ביחס לעילה הנזיקית, חב' מקס סטוק מפנה לכך כי התובעת לא העלתה כל טענה כאילו היא חבה בחובת זהירות כלפיה, ומכל מקום אין כל קרבה משפטית בין אותם צדדים היוצרים חובת זהירות כאמור, וזאת לו מהטעם כי התובעת ומבוטחיה לא הכירו ולא הסתמכו על הסכם הזכיינות או על קיומה של חב' מקס סטוק.
ביחס לסכום הנתבע, חב' מקס סטוק טענה כי נגרם לה נזק ראייתי משלא הוזמנה לבדוק את נזקי השריפה בזמן אמת על מנת להציג חוות דעת שמאי נגדית, והרי די בטעם זה לדחיית התביעה. לחילופין, ככל והתביעה תתקבל, מבוקש שלא להטיל חבות על הנתבעים ביחד ולחוד, אלא לחלק את האחריות ביניהם באופן שככל והיא תחויב בדין, אזי תוטל עליה חבות באחוזים בודדים. כמו כן, ככל והתביעה נגדה תתקבל, חב' מקס סטוק מבקשת לקבל את ההודעה לצדדי ג' אשר שלחה נגד הנתבעים. בהקשר לאותה הודעה חב' מקס סטוק טענה כי נתבעים 1-3 לא התריעו בפני באי החנות כי אסור להבעיר אש במקום, הם הפרו את הסכם הזכיינות ובהתאם להוראותיו עליהם לשפות אותה בכל סכום בו תחויב וכן מכוח היותם מחזיקי ותופשי המקרקעין. ביחס לתייסיר נטען כי יש לקבל את ההודעה נגדו בהיותו בעלים ותופש של המבנה, לרבות המוסך אותו ניהל והוא זה אשר בנה את קיר הגבס שגרם להתפשטות השריפה למוסך ובהמשך לקניון.
חב' מקס סטוק מבקשת לדחות את הודעת צד ד' אשר הגיש נגדה תייסיר ובנדון היא מפנה לכך כי בסיכומיו של האחרון לא עלתה כל טענה בנדון, ללמדך כי ההודעה נגדה נזנחה וכן בנימוק כי תייסיר אינו זכאי להסתמך על הטענה כי היה על חב' מקס סטוק לדאוג לביטוח חנות מקס סטוק על ידי הזכיין, טענה שאם יש בה ממש, היא צריכה להיות מופנית כנגד תייסיר עצמו.
באשר למוחסן, תייסיר מפנה להתחייבויותיו בהתאם להסכם השכירות לדאוג לבטיחות בחנות, לבטח אותה ולשפות אותו בכל נזק בו יחוייב כלפי צד שלישי. בהקשר זה תייסיר מכחיש את הטענה שהעלה מוחסן, כמפורט בהמשך, כאילו הסכם השכירות נועד לפתיחת בית מרקחת, טענה שאין לה זכר באותו הסכם. כן טען תייסיר כי תקופת האופציה הקבועה בהסכם השכירות מומשה ותוקפו הוארך על ידי תייסיר, לראייה, חשבונית המס שהוצאה על שם מוחסן עבור תשלום דמי שכירות לתקופה הרלוונטית, אישור רואה חשבון כי החשבונית דווחה לרשויות המס בזמן אמת, העדר חקירת רואה החשבון או הגשת ראיה סותרת בנדון כמו גם העוהבדה כי חנות פעלה במבנה במועד השריפה. הוסיף תייסיר והפנה בסיכומיו לסתירות, סימני שאלה וחוסר עקביות שעלו בגרסתו של מוחסן והוא מבקש שלא לתת בה כל אמון.
מוחסן מודה בעובדה כי במועד אירוע השריפה חב' אלבשיר היא זו שהפעילה את החנות, אולם לגישתו יש להטיל את האחריות לנזקים שנגרמו בעקבותיה לפתחו של תייסיר , וזאת בשל כל אלה:
מכל הנימוקים כמפורט לעיל, מוחסן מבקש לדחות את ההודעה לצד ד' שנשלחה נגדו על ידי תייסיר.
דיון:
אדון במכלול הסוגיות לעיל, ראשון ראשון ואחרון אחרון.
העדר עילה ויריבות בין התובעת לבין מאהר – האמנם?
הטיעון לעיל חסר כל היגיון כלכלי או אחר, שכן מאהר השקיע סכום לא מבוטל – ערבות בנקאית שבמועד מימושה הגיעה לסך של 118,000 ₪ (מוצג נ/24) - ולא יעלה על הדעת כי נגד אותה השקעה לא ניתנה לו כל דריסת רגל בניהול חב' אלבשיר. הדברים הינם מקל וחומר לאור הודעתו של מאהר כי הוא איש עסקים (שם, עמ' 56 שורה 15 לפרוטוקול הדיון) וכן בהעדר כל הסכם או אסמכתא אחרת, כך לפי עדותו של מאהר עצמו, המעגנת את טענתו בדבר העדר מעורבות בניהול חב' אלבשיר (שם, עמ' 56 שורה 6 לפרוטוקול הדיון).
וגם זאת, גרסתו של מאהר אינה מתיישבת עם העובדה כי בחלוף כשבועיים לאחר שנוסדה חב' אלבשיר, הוא מונה כמורשה חתימה לפתיחת וניהול חשבון בנק על שמה. ודוק, על אף כי החלטת חב' אלבשיר בנדון מצורפת כחלק מנספח א' לתצהירו של מאהר עצמו, הרי משהופנה בחקירתו לאותה ראיה, וכנאמן לדרכו, הוא מסר תשובה מיתממת באומרו: "אני לא חתום פה. אני לא ראיתי את המסמך הנ"ל" (שם, עמ' 64 שורה 28 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, מעורבותו העמוקה של מאהר בניהול חב' אלבשיר עולה ומתחייבת גם כן משתי החלטות של החברה מיום 07.12.2014, כשנתיים לפני אירוע השריפה, שאף הן צורפו כחלק מנספח א' לתצהירו. על שתי ההחלטות הנ"ל מתנוססות, בין היתר, חתימה הנחזית להיות של מאהר, כאשר לפי אחת מהן הוא מונה יחד עם אסלאם כמורשה חתימה בחשבון הבנק של חב' אלבשיר, בעוד כי עניינה של ההחלטה השנייה הוא בפתיחת חשבון על שם חב' אלבשיר בבנק הפועלים. ודוק, בשתי ההחלטות הנ"ל נקבע כי נדרשת חתימת מאהר ואסלאם יחד בצירוף חותמת החברה. נשאלת אפוא השאלה, כיצד ניתן היה לנהל את חב' אלבשיר ללא מעורבותו של מאהר?!! למאהר הפתרונים.
ודוק, טענתו של מאהר כאילו לא היה לו כל חלק בניהול חב' אלבשיר הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ולפיכך אין לקבלה. כמו כן, הטענה מהווה עדות יחידה של בעל דין והרי בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אין לקבלה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. למותר לציין כי במקרה דנן, לא רק שאין טעמים מיוחדים כאמור אלא מהנימוקים לעיל ובהמשך, קיימים טעמים לרוב המחייבים את דחיית טענתו של מאהר כאילו הוא לא היה מעורב בניהול חב' אלבשיר.
מעורבותו של מאהר בניהול חב' אלבשיר לא היתה רק "על הנייר". בנדון, הודה מאהר בחקירתו כי הוא נהג לבקר בחנות טרם אירוע השריפה וזאת "פעם פעמיים בשבוע" (שם, עמ' 56 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, רק לאחר ניסיון התחמקות עקר ומתן תשובות מתפתלות ובלתי משכנעות לשאלה מה היתה מטרת אותם ביקורים, הוא השיב באומרו: "הייתי שואל איך קונים ואיך מציגים את הסחורה. כל הדברים האלה" (שם, עמ' 57 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).
בהתאם להלכה הפסוקה, בהתקיים התנאים לכך, ניתן להטיל אחריות אישית לא רק על אורגן בחברה אלא גם כן על נושא משרה שבה, וזאת מכוח העיקרון לפיו כל אדם נושא באחריות לחטאו. בנדון נפסק ב-ע"א 507/79 ראונד נאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, כדלקמן:
"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהיררכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות ..... עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא" (שם, עמ' 794 לפסק הדין).
כמו כן, ב-ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד נח(5) 661, נפסק ביחס לתחולת העיקרון לעיל, הן על אורגן בחברה והן על נושא משרה שבה, כדלקמן:
"דגם אפשרי אחר לבחינת האחריות הנזיקית של אורגן או של נושא משרה בחברה הינו מודל האחריות האישית. על-פי מודל האחריות האישית, 'היותו של פלוני בין השאר אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין...'. ... אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשי נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו .... מודל האחריות האישית הינו עיקרון יסוד במשפטנו האזרחי" (שם, סעיף 18 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
באשר למבחן להטלת אחריות אישית על אורגן ועל נושא משרה בחברה, נפסק ב-רע"א 7875/06 זלץ נ' שירותי בריאות (פורסם בנבו), כדלקמן:
"המבחן להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה כגון מנהלת או מנכ"לית, נקבע בפסיקה זה מכבר. הלכה היא כי אין דין מיוחד להטלת אחריות על אורגנים בחברה וכי יש ליישם לגביהם באופן אישי את המבחנים הרגילים של דיני הנזיקין .......... אכן '...עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין' ....... פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מודל זה נועד ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובה-בעת להימנע ממתן חסינות לאורגן המבצע עוולות נזיקיות (או עבירות פליליות) ........ ודוק: הטלת אחריות נזיקית על החברה, או האפשרות להטלת אחריות כזו, אין בה כדי לשלול את האפשרות לחייב באופן אישי את נושא המשרה שפעל למען החברה, ובלבד כאמור שהלה קיים את כל היסודות הנדרשים לגיבושה של האחריות הנזיקית." (שם, סעיף 12 לפסק הדין).
כך המצב במקרה דנן, הטענה ולפיה מאהר אינו אורגן בחב' אלבשיר אינה מהווה מפלט מאחריותו האישית לאירוע השריפה, אותה יש לבחון בהתאם למבחנים הרגילים שנקבעו בדיני הנזיקין, לרבות המבחנים שנקבעו בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.
העדר עילה ויריבות בין התובעת לבין חב' מקס סטוק – האמנם?
ביחס לחובת הזהירות בעוולת הרשלנות נפסק ב-ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (פורסם בנבו), כדלקמן:
"השאלה מתי תוכר חובת זהירות בין מזיק לניזוק זכתה לדיון ענף בפסיקת בית משפט זה. בקליפת אגוז אציין כי הגישה הרווחת בפסיקה מכירה בשני שלבים בבחינת קיומה של חובת הזהירות. במסגרת השלב הראשון, נבחן קיומה של חובת זהירות מושגית, אשר ביסודה השאלה האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. ההנחה לעניין זה הינה כי נזק הצפוי מבחינה טכנית-פיזית הינו צפוי גם מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את ההכרה בחובה זו. במסגרת השלב השני, נבחן קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בגדרה נבחנות נסיבות המקרה שבין המזיק לניזוק הספציפיים .... לפי גישה אחרת שהובעה בפסיקה, אין להבחין בין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, אלא יש לבחון את השאלה כמקשה אחת ..... גישה זו באה לידי ביטוי בפסק הדין בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) (להלן: עניין לוי), שם נקבע כי חובת הזהירות תוכר בהתקיים שני יסודות: האחד, יסוד של 'שכנות' או 'קרבה'; השני, מסקנה שיפוטית לפיה צודק, סביר והוגן שתוטל חובת זהירות. בגדרו של היסוד הראשון נבחנת הזיקה בין המזיק לניזוק - אשר יכול ותהיה זיקה משפטית, פיזית, זיקה מכח הסתמכות ועוד - היוצרת את חובת הזהירות. בגדר היסוד השני נשקלים שיקולי מדיניות שיפוטית שונים ....
מבלי לדון לעומקם של דברים בהבדל בין הגישות ומבלי להכריע בשאלה איזו מהן עדיפה, נדמה כי בפועל, על אף נקודות מוצא שונות - הגישה הראשונה נתפסת כמרחיבה את גדריה של עוולת הרשלנות ואילו השנייה כמצמצמת אותה - נבחנים בגדרי שתי הגישות שיקולים מדיניות דומים, לאורם נקבעים גבולותיה של חובת הזהירות .... על שיקולים אלו ניתן למנות שיקולים כלליים, הנוגעים לחיובו של אדם בחובת זהירות - הרצון בהרתעה מפני פעולות רשלניות ופיצוי הניזוק מחד גיסא, לעומת חשש מהרתעת יתר ועומס על בתי המשפט, מאידך גיסא .... כמו-כן, נבחנים שיקולי מדיניות הנוגעים לאופיו המיוחד של המזיק, בענייננו רשות מנהלית, אשר יפורטו בהמשך.
היטיב לסכם זאת חברי, השופט (כתוארו אז) ריבלין, בפסק דינו בעניין דורנבאום:
'תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים, בהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו, מבין המקרים בהם התרשל אמנם המזיק, אלא ששיקולי המדיניות מביאים את בית המשפט למסקנה כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות' ..." (שם, פסקה 18).
מן הכלל אל הפרט.
סעיף 39 לפקודת הנזיקין – הדין הנורמטיבי:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי הנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער אש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה".
ב- ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מז(5) 333 (להלן: "פס"ד אדרי"), נפסק ביחס להיגיון כלל היפוך נטל הראיה בהוראת הדין לעיל, כדלקמן:
"הגיון הכלל נעמד מאליו, הן מצידו של תובע והן מצידו של נתבע. תובע אינו יודע במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה" (שם, עמ' 340 ה'-ו').
לאור הגיונם של דברים, כמצוטט לעיל, הוסיף בית המשפט וקבע בפס"ד אדרי, באומרו: "במקום בו לא התגלתה סיבת השריפה – ההוכחות הן 'במצב של תיקו' ... יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי פריצת השריפה היתה שלא בהתרשלותו" (שם, עמ' 344 ד').
ודוק, בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, בשלב הראשון על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק על ידי או בעקבות אש, כמו גם הזיקה של הנתבע להבערת האש או למקור ממנו יצאה. ודוק, ביחס לקיום התנאי השני הנ''ל, די בכך כי התובע יוכיח קיומה של אחת החלופות המפורטות בו (כי הנתבע הבעיר את האש, היה אחראי להבערתה, היה תופש המקרקעין או המיטלטלין מהם יצאה האש) ואין צורך בהוכחתם במצטבר. ככל והתובע צלח שלב זה, אז ורק אז הנטל עובר לנתבע להוכיח כי הוא לא התרשל בנסיבות העניין (ר' ע"א 8650/12 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פורסם בנבו).
וגם זאת, המונח "תופש מקרקעין" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ- "אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". בנדון נפסק ב- ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 766, כדלקמן:
המונח 'תופש' מוגדר בסעיף 2 לפקודה, ומשמעותו היא, אדם התופש מקרקעין כדין או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם ובאין אדם כאמור, בעל המקרקעין. הווה אומר, תופש המקרקעין אינו בהכרח הבעלים, אך יכול שיווצרו נסיבות (כאשר אין תופש מקרקעין) בהן יהיה הבלעים אחראי למרות שאיננו מחזיק במקרקעין" (שם, פסקה 4 לפסק הדין).
ביחס לחובה המוטלת על הנתבע במקרה של היפוך נטל הראיה בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הפנה בית המשפט בפס"ד אדרי להלכה שנקבעה ב- ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט פ"ד טו 388, ופסק באומרו:
"כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו לפי סעיף 52 סיפא (כיום: סעיף 39 סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - מ' ח' )? אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית-המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במלים אחרות, עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור גם שחובת הוכחה זו תכבד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות, אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום" (שם, עמ' 344 ה'-ז').
מן הכלל אל הפרט.
תחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין בנסיבות מקרה דנן:
ביחס למאהר וחב' מקס סטוק, הנימוקים שפורטו לעיל במסגרת הדיון בטענתם להיעדר עילה והעדר יריבות מחייבים את המסקנה כי יש לראות בהם כאחראים להבערת האש שבעקבותיה פרצה השריפה. מסקנה זו מתחייבת ביחס למאהר שכן משנקבע כי הוא ניהל את החנות (ולעניין זה אין נפקא מינה כי גם אחרים ניהלו את החנות), אזי היה עליו לדאוג לקבלת רישיון עסק, אישור שירותי כבאות והתקנת אמצעי המיגון והזהירות המתחייבים במקום. לו כך נהג מאהר, השריפה היתה נמנעת או לכל הפחות היא לא היתה מתפשטת וגורמת לנזק למבוטחים. כך המצב גם ביחס לחב' מקס סטוק, שכן משנקבע כי מוטלת עליה חובת זהירות כלפי התובעת, ליתר דיוק כלפי מבוטחיה, ואשר התובעת באה בנעליהם.
ביחס לתייסיר, המדובר בבעלים של המבנה, לרבות היחידה בה פעלה החנות, ולפיכך הוא עונה להגדרת המונח "תופש מקרקעין".
תאמר אפוא מעתה כי חב' אלבשיר, מאהר, חב' מקס סטוק ותייסיר לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי לא התרשלו בנסיבות העניין, ולפיכך יש להטיל עליהם אחריות לאירוע השריפה.
קיר הגבס:
הטענה לעיל הינה טענה שבמומחיות שלא נתמכה בחוות דעת מומחה, ולפיכך אין לקבלה. אך לא רק זאת.
בחקירתו נשאל העד מטעם תייסיר, מר ג'אבר מחאמיד (להלן: "ג'אבר"), ראש צוות שירותי כבאות אשר פעל בזירה, ביחס לאירועים שהיו במהלך כיבוי השריפה, והשיב באומרו:
ש. מה קרה אחרי שהגעתם וניסתם להשתלט?
ת. כשראינו שהשריפה גלשה לכל המקום עצמו לא היה פתחי אוורור, היה מסביב בצד השני מוסך של רכבים, ניסינו לשבור שם קיר גבס כדי לעשות אוורור לעשן ושיהיה עוד גישה לכיבוי מהצד השני. אני לא הייתי בצד השני אלא בחזית השריפה, לצד השני הגעתי אח"כ. טרקטור הגיע אח"כ שמפקד התחנה הזמין ונכנסו לשם דרך המוסך. הטרקטור פיזר את כל הציוד והחומר שהיה בחנות עצמה על מנת שנוכל לבצע פעולת כיבוי ולעשות פתח אוורור לעשן.
ש. איך עושים פעולת אוורור?
ת. הוריד את הגבס והמדפים.
ש. תחדד מה הגבס שהוריד.
הערת בהמ"ש:
השאלה אחרונה נשאלה לאחר שבהמ"ש שאל את העד על איזה גבס מדובר ועו"ד מחמיד התנדב והשיב 'קיר הגבס'. בנסיבות העניין בהמ"ש וויתר על השאלה והעיר לעו"ד מחמיד על ההערה המיותרת.
עו"ד מחמיד:
אני מתנצל על ההתערבות שלי במענה, חשבתי שזה ברור. הוא איש ניטרלי ואני שואל שוב.
ת. היה קיר גבס בין המוסך לחנות שנשרפה"(שם, עמ' 88, ש' 12 לפרוטוקול הדיון).
יצוין כי על אף הערת בית המשפט, כמצוטט לעיל, מעיון מדוקדק בתשובת העד עולה ומתחייבת המסקנה כי ללא כל קשר להערת עו"ד מחאמיד, הוא התייחס בתשובתו להריסת קיר הגבס.
יצוין, כי מר ג'אבר הינו עד אובייקטיבי ואמין שאין לו כל עניין בתוצאות ההליך. והנה, מדבריו כמצוטט לעיל עולה כי קיר הגבס נהרס לצורך פעילות כיבוי האש ולא בעקבות קריסתו בשל עצמת השריפה. בנסיבות העניין, אף אם תאמר כי עמידות קיר בטון ובלוקים חזקה יותר בפני האש מעמידות קיר גבס, ובהעדר טענה הנתמכת בחוות דעת מומחה כאילו ניתן היה לפעול לכיבוי השריפה אף ללא הריסת קיר הגבס, אזי ממילא אין נפקות לטענה בנדון ואין בה כדי לשנות מהחבות המוטלת על כל אחד מהנתבעים כאמור לעיל.
הפרגולה והמחסן:
זאת ועוד, מומחה השריפות מטעם התובעת, מר שחר דדון, שלל בחקירתו את תרומת הפרגולה להתפשטות השריפה לקניון, באומרו:
"ש. בסעיף 2.9 לחוו"ד רואים תמונות של הפרגולה מעץ, בתמונה השמאלית. האם נכון שזה עץ.
ת. כן.
ש. זה נמצא במעבר בין שני הבניינים.
ת. כן.
ש. האם העץ תרם לעניין ההתפשטות השריפה לכיוון הקניון של עבדלטיף.
ת. לא יכול להיות בחיים. מאחר שבתמונה בסעיף 2.8 הקונסטרוקציה שלמה ונקיה ואין עליה סימני שריפה או משהו אחר. על מנת שהיא תוליך את האש היא צריכה להשרף, והיא לא. עבר שם רק עשן וחום.
ש. אמרת שהתפשטות השריפה היתה מהחלונות, הם מוציאים אוויר למעבר, נכון.
ת. כן.
ש. הפרגולה במעבר, איך יכול להיות שהפרגולה נקייה מכל פיח או שריפה.
ת. עובדה, תראה בתמונות.
ש. תאשר, לגישתך, ההתפשטות השריפה, יצאה מהחלון ועקפה את הפרגולה, והגיע לקניון של אבולטיף.
ת. לא. חום ועשן עולים למעלה, הפרגולה במפלס הרחוב, הם עלו מעל הפרגולה והתפשטו כלפי מעלה. כל הפרגולה ללא סימני שריפה, שם לא היתה שריפה" (שם, עמ' 31-32 החל משורה 24 לפרוטוקול הדיון).
אחריותו של מוחסן:
בנסיבות כמתואר לעיל, טענתו של תייסיר כאילו מוחסן מימש את תקופת האופציה והסכם השכירות היה בתוקף במועד אירוע השריפה, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. הרי לך אפוא טעם ראשון שלא לקבל את הטענה. אך לא רק זאת.
"ש. ביום החתימה על ההסכם הוא שילם לך 35,100 ₪?
ת. לא. לפי ההסכם הוא היה צריך לשלם, הוא התחיל להתבכיין שאין לו.
ש. בהסכם כתוב שהתשלום יבוצע שנה מראש במהלך החתימה במזומן, איך חתמת אם הוא לא הביא את הכסף איתו?
ת. הוא חתם לעו"ד ואמר שהוא יביא את הכסף ואמר לי שאתן לו לעבוד כמה שבועות ושהוא יתן לי" (שם, עמ' 96, שורה 23 לפרוטוקול הדיון).
יתרה מכך, תייסיר אישר בחקירתו כי במשך שנה וחצי עובר לאירוע השריפה, מוחסן הפר את הסכם השכירות לא רק ביחס לתשלום דמי שכירות כסדרם, אלא גם באי תשלום המע''מ המתחייב עבור דמי השכירות (שם, עמ' 96 שורה 2 לפרוטוקול הדיון) כמו גם החוב לעירייה (שם, עמ' 97 שורה 8 לפרוטוקול הדיון). תמוה אפוא כי על אף כי מוחסן הפר את הסכם השכירות, תייסיר הסכים למימוש תקופת האופציה. בנדון נשאל תייסיר בחקירתו הנגדית, אולם הוא מסר תשובה בלתי משכנעת באומרו:
"ש. אז עד מרץ 2016 הוא שילם את כל התמורה? נתת לו אופציה כי הוא עמד בהסכם.
ת. הוא אמר לי שהוא רוצה אופציה כי הוא רוצה לפתוח עסק של מקס ואי אפשר לפתוח אותו לשנה.
ש. נתת לו אופציה כי הוא עמד בתנאי ההסכם?
ת. הוא ישלם לי, הוא לא יברח" (שם, עמ' 97 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).
המדובר במסמכים של תייסיר או מי מטעמו ואין כל ראיה כי הם נמסרו בזמן אמת למוחסן. כמו כן, בחשבונית לא נרשם אופן ביצוע התשלום – שיק, מזומן או העברה בנקאית – ומעדותו של תייסיר עצמו עולה כי המועד המצוין בה, 05.11.2016, אינו משקף את מועד התשלום הנטען. בנדון העיד תייסיר באומרו:
"ש. איך הוא שילם לך בנובמבר?
ת. סיכמנו שהוא ישלם לי במזומן, הוא היה משלם חלק מהסכום פעם זורק 2,000 פעם 1,000 פעם "אין לי".
ש. האם נכון שכשהוצאת את החשבונית הוא לא שילם 35,100 ₪?
ת. לא נכון. הוא שילם לי את זה בהרבה תשלומים. לפי החוזה הוא אמור לשלם לי את המע"מ והוא לא שילם אני שילמתי מכיסי.
ש. ב-5.11.16 הוצאת חשבונית של 35,100 הוא שילם לך את זה באותו יום?
ת. לא" (שם, עמ' 95-96 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון).
אף העובדה כי חשבונית המס הוצאה זמן קצר לפני השריפה מעוררת סימני שאלה באשר לאמיתותה, והרי גם מטעם זה לא מצאתי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי בנדון.
במאמר מוסגר יצוין, כי אף אם תאמר כי למוחסן היה חלק בניהול החנות, אין בכך לבטל את המסקנה כי דין ההודעה נגדו להידחות וזאת מהטעם הפשוט כי ההודעה מבוססת אך ורק על הטענה כאילו הוא מימש את תקופת האופציה והסכם השכירות, טענה שכאמור אין לקבלה.
חלוקת החבות וגובה הנזק:
אתייחס להלן באופן פרטני לאותן טענות.
בטיעון לעיל חב' אלבשיר מתעלמת מהעובדה כי חוות דעתו של מר ממן חתומה גם כן על ידי המהנדס והשמאי מר אביעד כרמלי, ואשר מעדותו של מר ממן עולה כי הוא אחד משני בעלי המשרד בו הוא מועסק וכי מר כרמלי ביקר את חוות הדעת טרם הוצאתה (שם, עמ' 37 שורות 14 ו-24 בהתאם לפרוטוקול הדיון).
הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כי מר ממן קבע את עלות הנזק על פי מחירון ארצי הגבוה מהמחירים המקובלים באזור אום אל פחם. דא עקא, טענה זו מועלית ללא כל הוכחה או ראיה תומכת והיא אינה מכומתת, ולפיכך אין לקבלה.
הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כאילו מעדותו של עבד אלטיף, הבעלים של הקניון וחנות הרהיטים, עולה כי בקניון היה נזק לפני אירוע השריפה ואשר נכלל בחוות הדעת מטעם התובעת. בנדון, חב' אלבשיר מפנה לעדותו של מר עבד אלטיף ולפיה "... אני שמתי עוד רשת (על קיר הקניון הפונה למבנה – ר.ח.), יש בניה של אבן שנפלה .... ואני פוחד שמישהו יעבור ויקבל מכה ואני שמתי רשת עד שנתקן" (שם, עמ' 18 שורה 25 לפרוטוקול הדיון).
אין לקבל את טיעון חב' אלבשיר לעיל, שכן מדברי העד לא מתחייבת המסקנה כאילו הוא תיאר את המצב שהיה עובר לשריפה. כמו כן, חב' אלבשיר לא כימתה טיעון זה, מה גם ועל פניו נראה כי מדובר בעניין של מה בכך.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות חב' אלבשיר ביחס לגובה הנזק.
אין ממש בטענה לעיל. אמנם נכון, בחקירתו הנגדית אישר מר רפפורט כי עבודות הניקוי בחנות הרהיטים לא בוצעו על ידי החברה שמסרה לו הצעת מחיר לביצוע אותן עבודות (שם, עמ' 70 שורה 14 לפרוטוקול הדיון), אולם בהמשך הוא הוסיף באומרו: "הם בסוף החליטו לנקות בעצמם עם בעלי מקצוע משלהם ...." (שם, עמ' 73 שורה 31 לפרוטוקול הדיון). ודוק, לעניין הרווח הקבלני אין נפקא מינה אם המבוטח ביצע אותן עבודות באמצעות בעל מקצוע זה או אחר מה גם ולא מצאתי ביסוס לטענה כאילו בעלות בה נשא המבוטח לא נכלל רווח קבלני.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענותיו של מאהר לעניין גובה הנזק.
אין לקבל טיעון חב' מקס סטוק לעיל שכן היא לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי שמאי מטעמה לא יכול היה לחוות דעתו לעניין הנזק שנגרם בשריפה מבלי להתרשם מהנזק טרם תוקן. ודוק, אין זה מחזה נדיר בו בעל מקצוע מחווה את דעתו ביחס לנזק שנגרם לאחר תיקונו וזאת בהתבסס על תמונות הנזק או ראיות אחרות מזמן אמת.
אני דוחה אפוא את טענת חב' מקס סטוק בנדון.
א. כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות.
ב. בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא.
לאור הוראות הפקודה לעיל, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה, חלוקת החבות בין מעוולים, בינם לבין עצמם, תעשה בהתאם למידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהם או בהתאם למבחן האשמה ההדדית הכולל הן רכיב הסיבתיות והן רכיב האשמה המוסרית (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 23, ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362-363 וכן ע''א 7008/09 גאבר נ. עב אלקאדר, פורסם בנבו).
מן הכלל אל הפרט.
ביחס לחב' מקס סטוק, אחריותה מתבטאת בכך כי היא לא טרחה לדרוש, להתריע, להזהיר או לנקוט בכל פעולה ביחס לניהול החנות באופן התנהלה, כמתואר לעיל. הדברים הינם מקל וחומר לאור הוראות הסכם הזכיינות הכולל התחייבויות מהתחייבויות שונות של הזכיין לקבלת רישיון עסק ולנהל את החנות על פי כל הוראה שבדין, כמו גם מתן זכות פיקוח של חב' מקס סטוק על קיום אותן הוראות.
לאור מכלול נסיבות המקרה, לרבות אלה המפורטות לעיל, במסגרת ההודעה לצד ג', מצאתי לחייב את חב' אלבשיר ומאהר, ביחד ולחוד, לשפות את חב' מקס סטוק ב-70% מהסכום בו תחויב במסגרת התביעה.
בהקשר זה נזכיר, כי הטענה כי קיר הגבס אותו הקים תייסיר גרם להתפשטות השריפה, נדחתה מהנימוקים כמפורט לעיל. כמו כן, הטענה ולפיה המוסך אינו בבעלותו של תייסיר והתנהל ללא רישיון עסק, אף באם היא נכונה עובדתית, היא לא מעלה ולא מורידה וזאת מהטעם הפשוט כי לא נטען, מקל וחומר לא הוכח, כי התפשטות השריפה לכיוון הקניון היתה נמנעת לו היה רישיון עסק למוסך.
לפני סיום:
אין לקבל את הטענה לעיל, שכן, לו אכן החנות היתה מבוטחת בביטוח המכסה את התובעת במקרה של שריפה והמבטח היה מצורף להליך, הרי ממילא הוא היה בא בנעליו של המבוטח וסביר מאוד להניח כי הוא מעלה אותן טענות הגנה שהועלו במשפט. ובמילים אחרות, קיומו של מבטח אינו מעלה ואינו מוריד בקביעת אחריותם של בעלי הדין לאירוע השריפה, התפשטותה והנזק שנגרם בעקבותיה, ולכל היותר הוא היה מקל, אולי, על התובעת בגביית הסכום הנתבע, זאת ותו לא.
סיכום:
כן ישלמו נתבעים 1, 3, 4 ו-5 לתובעת, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה, עלות שכרם של העדים מטעמה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 70,200 (כולל מע"מ) וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה והעדים מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
כן ישפו צדדי ג' 1 ו-3 את המודיעה, חב' מקס סטוק, ב-70% מההוצאות ושכ"ט עו"ד בהם חויבה האחרונה כאמור בס"ק א' לעיל.
כן ישלמו צדדי ג' 1 ו-3 למודיעה, באמצעות בא-כוחה, הוצאות האגרה במסגרת ההודעה לצדדי ג' ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 29,250 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על האגרה מיום הוצאתה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ההודעה נגד צד ג' 4, תייסיר, נדחית בזאת ולאור התוצאה אליה הגעתי במסגרת ההודעה לצד ד', כל צד יישא בהוצאותיו.
במסגרת ההודעה לצד ד' אשר שלח תייסיר, אני מחייב את צדדי ד' 2 ו-4 – חב' אלבשיר ו-מאהר – לשפות את המודיע, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחו בתשלום סך של 746,981 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד להיום, ובסה''כ 865,667 ₪.
כן ישפו צדדי ד' 2 ו-4 את המודיע, תייסיר, באמצעות בא-כוחו, ב-70% מההוצאות ושכ"ט עו"ד בהם חוייב האחרון כאמור בס"ק א' לעיל.
כן ישלמו צדדי ד' 2 ו-4 למודיע, באמצעות בא-כוחו, הוצאות האגרה במסגרת ההודעה לצדדי ד' ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 29,250 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על האגרה מיום הוצאתה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ההודעה נגד צד ד'5, חב' מקס סטוק, נדחית בזאת, ומשנדחתה ההודעה לצד ג' ששלחה חב' מקס סטוק נגד תייסיר, אזי גם במסגרת ההודעה לצד ד' כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ג, 18 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
