בפני | כבוד השופט אמיר ויצנבליט | |
התובעת | פלונית | |
נגד | ||
הנתבע | פלוני | |
החלטה |
1. הנתבע הגיש בקשה לבירור התביעה בדלתיים סגורות. מדובר בתביעה שבעיקרה מיוחסות לנתבע טענות להטרדה מינית וכן ללשון הרע, לצד טענות לפגיעה בפרטיות. התובעת, בסוף תשובתה, הודיעה שהיא מותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.
2. תחילה, אציין שיש טעם בטענת התובעת שלפיה היה מקום להגיש את הבקשה קודם לקדם המשפט (עיינו, תקנה 49(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). עם זאת, לאור החשיבות של הנושא שעל הפרק והטענה לפגיעה חמורה בפרטיות הנתבע אילולא תיעתר בקשתו, ובשים לב לעמדת התובעת שבסופו של יום מותירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט, מצאתי שיש להידרש לבקשה לגופה. כן נתתי את הדעת לטענת הנתבע בעל-פה בדיון, שלפיה סבר שהדיון כבר מתקיים בדלתיים סגורות.
3. ברירת המחדל היא שדיונים בבית המשפט מתקיימים בדלתיים פתוחות, לאור עקרון פומביות הדיון (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – החוק)). הנתבע מפנה להוראות שונות המקנות לבית המשפט סמכות ושיקול דעת לקיים דיון בדלתיים סגורות, אולם אלו אינן חלות בענייננו – וגם אם ניתן לסבור אחרת או לעשות היקש מהן, הנתבע לא העלה טיעון מפורט בנושא. כך, הנתבע מפנה להוראה בדבר הגנה על מתלונן או נאשם בהטרדה מינית (סעיף 68(ב)(5) לחוק), אולם ספק אם זו חלה בענייננו שכן הנתבע אינו "נאשם", ביטוי המיוחס ככלל לאדם בהליך פלילי, והנתבע לא העלה טיעון מפורט בדבר תחולת ההוראה על ענייננו (השוו, רע"א 1386/14 אורלי אינס-קניג נ' עיתונות זהב בע"מ, פיסקה 7 (12.5.2014); כן עיינו, ע"ע (ארצי) 27898-11-20 פלוני – סתו, פיסקה 27 (13.4.2021), אשר הנתבע עצמו מפנה אליו). הנתבע מפנה כאמור לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אולם יש להטעים שבנוגע להליכים בבית הדין קיימת הוראה ספציפית העוסקת בנושא, והנתבע לא העלה בבקשתו טיעון לגבי ההיקש הנדרש גם באשר להוראה זו (סעיף 10א לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988).
4. מכאן, שנותרנו עם הפניית הנתבע להוראה המקנה שיקול דעת לאסור פרסום במקרה של פגיעה חמורה בפרטיות (סעיף 70(ד) לחוק). לעניין זה שקלתי את טענות הנתבע לגבי הטענות המיוחסות לו בתביעה ואפיין – לרבות מעשי הטרדה מינית. זאת בייחוד בשלב שבו המחלוקות בין הצדדים טרם הוכרעו. לאור אופי טענות זה, וכן כשהנני נותן משקל לכך שבסוף תשובתה התובעת מותירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט, מצאתי שהאיזון הנכון הוא לאסור את הפרסום של שמות הצדדים, כשהדבר עשוי להיבחן בשנית בפסק-הדין ובהתאם לתוצאתו. מעבר לאיסור פרסום שמות הצדדים, ולאור חשיבות פומביות הדיון, לא מצאתי שהוצגה הצדקה להטיל איסור פרסום נוסף.
5. עוד ראוי לציין את סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 המקנה לבית המשפט שיקול דעת בנושא איסור הפרסום. בהוראה זו נקבע שבית המשפט לא יטיל איסור פרסום אם התנגד לכך התובע – אולם בענייננו התובעת בסוף תשובתה מותירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט.
6. על כן, מצאתי שהאיזון הנכון הוא כדלקמן:
(א) הדיונים יתקיימו בדלתיים פתוחות. זאת בהעדר הוראה בהירה המקנה סמכות לבית המשפט להורות על סגירת הדלתות ובהעדר טיעון מספק בנושא, וכן לאור החשיבות שבפומביות הדיון.
(ב) יחד עם זאת, מכוח סעיף 70(ד) לחוק, מוטל איסור פרסום על שמות הצדדים בהליך.
(ג) סוגיית איסור הפרסום עשויה להיבחן בשנית בעת מתן פסק-הדין. בעלי הדין רשאים לטעון בנושא בסיכומיהם.
7. לאור העובדה שהתובעת הותירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט, מדובר בטעם מיוחד שלא לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ד אב תשפ"ב, 21 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
