בימ"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: פס"ד בעניין תובענות רכושיות בין בני זוג לשעבר (תלה"מ 27296-08-19)

שתי מחלוקות עיקריות נותרו על המדוכה בהליכים הרכושיים שלפני, אשר הועברו לטיפולי ביום 22.3.22.

האחת, גורלם של כ- 70,000 ₪ שלטענתו של הנתבע יש להחריג מגדרי איזון המשאבים בינו ובין התובעת הואיל ומדובר בכספים שהוחזקו על ידו למשמורת בעבור אמו ועליו להשיבם לה.

השניה, תביעת התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים בדירת הצדדים שהשיתוף בה פורק זה מכבר ובאי כח הצדדים משמשים ככונסי נכסים לדירת המגורים.

רקע כללי ודיוני

1. על המפורט להלן אין כפי הנראה מחלוקת של ממש בין הצדדים.

בין הצדדים שלפני מנוהלים הליכים מזה שנים לא מעטות בבית המשפט לענייני משפחה וכן בבית המשפט לנוער בעניין ילדיהם המשותפים. במהלך התקופה נפתחו הליכי נזקקות ביחס לקטינים וכן הוגש כנגד התובעת כתב אישום שבגינו הורשעה על יסוד הודאתה בחמישה אישומי אלימות כנגד ילדיה ואף נגזר דינה, תוך שבמסגרת ניהול ההליכים הייתה התובעת עצורה למשך שישה וחצי חודשים (ראו למשל נספח ב' לכתב ההגנה בתביעה לתשלום דמי שימוש). במסגרת זאת אין מחלוקת כי למעשה מאז חודש יולי 2017 חדלה התובעת להתגורר בדירה כפועל יוצא של מאורעות אלה.

1. ההליכים שלפני הם שתי תביעות רכושיות. תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים ולאיזון משאבים (תלה"מ 27296-08-191; להלן: "התביעה הראשונה") ותביעה שהגישה התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים בדירה המשותפת (תלה"מ 20720-09-21; להלן: "התביעה השניה").

במהלך התקופה נוהל לפני גם הליך נוסף בעניין ילדיהם של הצדדים (במסגרתו הוגשו תסקירים ובעניינו הוריתי על מיצוי הדיון בתובענה (תלה"מ 42632-11-21; פסק דין מדיון ביום 18.5.22).

1. הצדדים נישאו ביום 26.2.2001. במהלך הנישואין נולדו לצדדים ארבעה ילדים, מהם שלושה עדיין קטינים.
2. מועד הקרע הוא 1.7.2017.

לצדדים היו זכויות משותפות בדירת מגורים ברחוב XXX ב XXX.

1. במסגרת התביעה הראשונה קוימו דיונים רבים. בין היתר, מונה ביום 5.11.2020 שמאי מקרקעין להערכת שווי זכויות בדירת המגורים ואקטואר להערכת שווי הזכויות הסוציאליות של הצדדים.

לפני האקטואר הונחה גם טענתו של הנתבע לפיה במהלך השנים העביר לו אמו כספים שהופקדו בחשבונו וזאת למשמורת בלבד; בחלק מהם עשה שימוש ברשותה ואת חלקם הוא צריך להשיב לה. הובהר גם למומחה כי קביעת ממצאי עובדה בטענת הנתבע היא מלאכה שיפוטית.

1. ביום 1.8.21 הוגשה חוות דעת האקטואר (להלן: "חוות הדעת"; נשלחו גם שאלות הבהרה ובין היתר ביום 17.11.21 הוגשו תשובות לשאלות אלה). בחוות הדעת התחקה המומחה, בין היתר, אחר העברות כספים בין חשבונו של הנתבע וחשבון אמו וזאת על מנת לקבוע מהו הסכום שככל שייקבעו ממצאי עובדה התומכים בגרסת הנתבע, ניתן לשייכם לאמו של הנתבע. בחוות דעתו הבהיר המומחה כי סכום זה עומד על סך של 77,964 ₪ (להלן :"הסכום שבמחלוקת").
2. ביום 13.9.21 הגישה התובעת תביעה כספית על סך 73,500 ₪ לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין שימוש בלעדי לפי הנטען של הנתבע בדירת המגורים המשותפת (התביעה השניה).
3. ביום 29.1.22 הורה בית המשפט במסגרת התביעה הראשונה על מינוי באי כח הצדדים ככונסי נכסים לשם מכירת הזכויות בדירה המשותפת.

ביום 28.2.22 הבהירו באי כח הצדדים, בכובעם ככונסי הנכסים, שהזכויות בדירה המשותפת נמכרו. בין היתר קבע בית המשפט בהחלטתו עם תום הדיון כדלקמן:

"...אלא שבכל הנוגע לאיזון הזכויות - נותרה מחלוקת אחת בין הצדדים בעניין כספי פיקדון שהיו בחשבון הבנק של הנתבע.

מן הדברים שנשמעו במסגרת הדיון היום עולה כי, המחלוקת נסובה סביב העברות הכספים מהנתבע לאימו וההיפך, כאשר בעצם המחלוקת לגבי סך של כ- 70,000 ₪ אשר לטענת הנתבע הוא חייב עדיין להשיב לידי אימו, אשר כספה הוחזק בידיו למשמורת.

בעניין תוצאות חוות הדעת- בהעדר הסכמה בין הצדדים, יש לאמץ את חלופה ב'.

האקטואר מתבקש להגיש פסיקתאות מתאימות לחתימת בית המשפט..." (שם).

יוצא אפוא, שחזית המחלוקת נתחמה להכרעה בסוגיית הסכום שבמחלוקת, תוך שבית המשפט אימץ את חוות דעת האקטואר על פי חלופת מועד גמילת הזכויות.

1. במסגרת דיון זה, הבהיר בית המשפט כי ביחס לשאלה שבמחלוקת, תישמענה ראיות וניתנה הוראה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית וראיות הצדדים. עוד הורה בית המשפט לכונסי הנכסים על הותרת סך של 80,000 ₪ בקופתם לאור הצורך בהכרעה בסכום שבמחלוקת תוך שאת יתרת הכספים נטו בגין מכירת הדירה הורה לכונסי הנכסים לחלק לצדדים.
2. ביום 27.3.22 הועברו התובענות שבכותרת לטיפולי.

בין היתר קבעתי דיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 18.5.22, במהלכו לא צלח הניסיון להביא את הצדדים להסכמות במחלוקות שנותרו לדיון בעניינם. לפיכך, נשמעו הראיות בשתי התביעות אתמול.

1. הגם שמטעם הנתבע הוגשו תצהיר שלו ותצהיר עדות ראשית של אמו, לדיון אתמול התייצב הנתבע לבדו.

מטעם התובעת הוגש רק תצהירה והיא נחקרה על אודותיו.

להשלמת התמונה יוער כי בהחלטה מיום 28.2.22 הטיל בית המשפט על הנתבע לפתוח בהבאת הראיות לאור העובדה שעסקינן בטענות של הנתבע. ברוח זו נשמעו גם הראיות.

תמצית טענות הצדדים

1. באשר לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים טוען הנתבע, כי אין כל עילה לחייבו בתשלום דמי שימוש בדירה שעה שלמעשה הרקע ליציאתה מן הדירה המשותפת היה ההליכים שבגינם היא הורשעה בתקיפת ילדיהם, כמו גם הליכי הנזקקות שלאחריהם ובעקבותיהם נמנע ממנה ליצור קשר עם ילדיה אלא בפיקוח. לא הייתה למעשה כל היתכנות בנסיבות אלה לחזרתה של התובעת לביתה ולפיכך אין עילה לחייבו בתשלום דמי שימוש.

באשר לסכום שבמחלוקת טוען הנתבע שמדובר בכספים שהופקדו אצלו למשמורת בלבד, וכי דווקא מאחר שמדובר בחוג המשפחה לא נוהל שום רישום לגבי ההתחייבות להשיבם. לפיכך, לשיטתו יש להחריג את הסכום שבמחלוקת מגדרי האיזון שבין הצדדים.

1. התובעת טוענת שיש לדחות את עתירת הנתבע להחרגת הסכום שבמחלוקת. יש לייחס לחובתו את העובדה שאמו לא העידה ונחקרה. התובעת טוענת כי הוכח במהלך עדותו של הנתבע שהיא עצמה כלל לא ידעה בזמן אמת על הטענה שמדובר בכספי משמורת ולכן אין כל הצדקה לחייבה בחובות נטענים שלו כלפי אמו. עסקינן בכספים ש"נצבעו" בנכסים המשותפים ולא הוצגה ראיה של ממש שיש בה לתמוך בהחרגתם. גם חזקת המתנה בין בני משפחה קמה במקרה זה לתובעת. לפיכך, יש להביא בחשבון שמדובר בכספים משותפים.

באשר לתביעה השניה, טוענת התובעת שמינואר 2018, עת סניגורה בהליך הפלילי אישר שההליכים בעניינה הסתיימו, יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש. לחילופין יש לחייב את הנתבע ממועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף (התביעה הראשונה). התובעת טוענת שצירפה לכתב התביעה חוות דעת לעניין דמי השכירות אולם זו לא נסתרה.

התובעת גם טוענת שאין לייחס כל משמעות לשאלת קיומם של המפגשים עם ילדיה בפיקוח, שעה שמעת שעתרה לפרק את השיתוף קמה זכותה לקבל גם דמי שימוש בדירה.

1. הגם שבית המשפט תחם כאמור את חזית המחלוקת בתיק זה אך ורק לשאלת הסכום שבמחלוקת, העלתה התובעת עתירה גם לחלוקת המיטלטלין שהיו משותפים. כמו גם עתרה לחיוב הנתבע בגין רכב שבכתב התביעה טענה שהוא רשום באופן פורמלי על שם אמו, אולם במהלך שמיעת הראיות התברר לכאורה, כי הוא רשום דווקא על שם אביו של הנתבע.

אדון בסוגיות כסדרן.

הסכום שבמחלוקת

1. בעניין זה הדין עם התובעת. אכן שעה שמחוות הדעת עולה בבירור שהסכום שבמחלוקת אשר מצוי בחשבונו של הנתבע הוא לכאורה בר איזון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973, ככל שהנתבע טוען שמקורם, תכליתם וגורלם של כספים אלה שונה - הנטל מוטל לשכמו להביא ראיות ולשכנע בדבר, בדומה לטענה מסוג הודאה והדחה. אלא שהנתבע כשל לשכנע כי זהו אמנם מצב הדברים בענייננו, בין היתר לאור טענות התובעת וכפי שאפרט להלן.
2. ראשית, שעה שאמו של הנתבע לא התייצבה להיחקר על תצהירה, הרי שהלכה למעשה אין מקום לייחס משקל לדברים שנכתבו בו, ואף יש יסוד להנחה, כטענת התובעת, כי חזקה שלו הייתה מגיעה להעיד היו דבריה משמשים לחובת הנתבע.

שנית, הרי שהנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי התובעת כלל לא הייתה מודעת להעברות הכספים מאמו אליו וכלל לא ידעה על כך שכספים אלה הועברו לשיטתו למשמורת בלבד (ראו למשל עמ' 29-30 לפרוטוקול). בנסיבות אלה גם לו אקבל את גרסת הנתבע לפיה עסקינן בכספי "משמורת" השייכים לאמו ולא בכספי מתנה, למשל, הרי שלא ברור מכח מה יש לגרוע מן התובעת את זכותה באיזון משאבי הצדדים ולחייב את התובעת בהתחייבויותיו האישיות של הנתבע. זאת שעה שאין מחלוקת שהסכום שבמחלוקת הופקד בחשבון בר איזון ולא הופרד בכל דרך מנכסיהם המשותפים של הצדדים.

שלישית, ההתנהלות של הנתבע ושל אמו ביחס לכספים שהועברו ממנה אליו מלמדת יותר את המסקנה שמדובר בכספי מתנה ולא בכספים שהועברו למשמורת או גם בכספים שניתנו תוך התחייבות שלו להחזירם (קרי, בכספי הלוואה). גם הנתבע מאשר שהוא והתובעת עשו שימוש בכספים שנתנה לו אמו לשם רכישת הדירה המשותפת וגרסתו ביחס לשאלה מדוע לא חתם על הסכם הלוואה למול אמו דווקא לאור חששו הנטען מן התובעת גם במהלך שנות נישואיהם איננה משכנעת (לעניין זה השוו עמ' 30 לפרוטוקול שורות 1-7). לעניין זה יש להביא בחשבון את החזקה הידועה לפיהם כספים שמתקבלים בין בני משפחה קרובים הם כספי מתנה. גם אם אין מחלוקת שמקורם של הכספים היה אמו, הנתבע כאמור לא הראה בכל דרך שאמנם כספים אלה התקבלו לתכלית אחרת. על כך אין לו להליך אלא על עצמו.

כפועל יוצא, דין טענת הנתבע לפיה יש להחריג את הסכום שבמחלוקת מסכומי איזון המשאבים להידחות ואני מורה כי גם סכום זה הוא בר איזון בין הצדדים.

התביעה השניה

1. לעניין זה טוב היה אילולא הייתה מוגשת התביעה [באשר למסגרת הדיונית שלאורה מפורשות הוראות סעיף 33 לחוק המקרעין, התשכ"ט – 1969, השוו: ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.1.93)].
2. הנסיבות החריגות עד מאוד לאורן שהתה התובעת בין כתלי בית המעצר למשך שישה וחצי חודשים, הורשעה בתקיפת ילדיה בחמישה פרטי אישום שונים כמו גם הנסיבות שלאחריהן במסגרתן גם ננקטו הליכי נזקקות שונים ביחס לילדי הצדדים מלמדות יותר מכל שלא בעטיו של הנתבע נבצר מן התובעת לעשות שימוש בדירה המשותפת.
3. התובעת נתלית באישור של סניגורה דאז לפיהם ההליך הפלילי הסתיים בשנת 2018 וגוזרת מכך מסקנה לפיה עם תום ההליך הפלילי יכולה הייתה לשוב להתגורר בדירה המשותפת שבה התגוררו גם ילדיה ולא רק הנתבע, כאילו לא נעשה דבר.

תפיסה זו שגויה היא, בעודה מתעלמת הלכה למעשה מצרכיהם של הקטינים (להזכירנו – מנפגעי העבירה שבה הורשעה) ומהמלצות גורמי הרווחה ומומחית שמונתה בהליך אחר קודם באשר לאחריותה של התובעת לנתק והיעדר הבשלתם של תנאים לקשר בין התובעת ושניים מילדיה גם בשנת 2021 (ראו בתלה"מ 17477-09-19). בנוסף, תפיסה זו להלכה גם מתעלמת מכך שעת שוחררה התובעת ממשמורת שב"ס, בחינתם ההליכים לקיום ו/או חידוש קשר בין הקטינים ובין האם התנהל תחת פיקוח של גורמי הרווחה, הן בהליכי נזקקות והן בין היתר במסגרת תלה"מ 42632-11-21. לא ארחיב בסוגיה זו אלא אך אציין כי רק לאחרונה הוגש ביום 17.5.22 תסקיר בתלה"מ 42632-11-21 המבהיר את היקף המשקעים והאופי המורכב עד מאוד של הקשר השביר שבין האם ובין ילדיה עתה. אם זהו המצב עתה, שנים מספר לאחר שכבר שוחררה האם ממעצרה, על נקלה ניתן להבין את המניעה דה-פקטו שהייתה לאחר שנגזר דינה של האם, משובה לאותה הזירה שבגינה הורשעה ובין כתליה בוצעו העבירות בהן הורשעה. מקורה של מניעה זו איננו הנתבע (לבטח שלא באופן בלבדי ; לעניין זה ראו גם בחוות הדעת שהוגשה ביום 7.1.21 בתלה"מ 17477-09-19).

1. רוצה לומר – המניעה לשוב ולהתגורר בבית לא נעוצה היתה בנתבע, כי אם מהצורך לאפשר לקטינים מרחב בטוח ויציב להתאושש ולייצב את חייהם גם לאור מאורעות העבר. בטיעוניה לא נתנה התובעת דעתה כלל לכך.

די בכך כדי להוביל לדחיית התביעה לדמי שימוש.

1. אולם גם לו מסקנתי היתה שונה והייתי קובע כי בגין תקופה מסוימת חב הנתבע בתשלום דמי שימוש לתובעת בגין השימוש בדירה, לא הניחה התובעת מסד ראייתי של ממש שיאפשר כימותה של התביעה כדבעי.
2. אמנם, שיעורם של דמי שכירות ראויים הוא על פי רוב עניין שבמומחיות ובהקשר זה כבר קבע בית המשפט העליון כי אל לבית המשפט לשים עצמו בנעליו של שמאי מקרקעין [בע"מ 8418/21 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 17.1.22)].

אולם ככל שהתובעת סבורה כי המסמך שצורף לכתב התביעה וכונה בטעות "חוות דעת", הוא בבחינת תשתית ראייתית הולמת להוכחת שיעורם של דמי שכירות ראויים, הרי שהתובעת נתפסה לכלל טעות.

1. ראשית, וכידוע, הכלל הוא כי בבית המשפט לענייני משפחה אין מוגשות חוות דעת מטעם בעלי דין וכי הדרך הדיונית והראייתית הראויה להוכחת עניין שבמומחיות הוא באמצעות הגשת בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט (השוו: תקנה 25(ח) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020). כפועל יוצא, גם לו הייתי רואה במסמך שצורף משום חוות דעת של ממש, לא היה מקום להידרש לו עניינית.

שנית, ולגופם של דברים, אין מדובר כל עיקר בחוות דעת, כמשמעותה בפקודת הראיות. מדובר במסמך בן שתי שורות הממוען "לכל מען דבעי", איננו נושא תאריך (כך שלא ניתן להבין הימנו לאיזו תקופה כרונולוגית הוא מתייחס), ואשר מפרט בלאקוניות רבה כי "עסקאות שבוצעו שם בתקופה אשתקד נע בין 2,700 ₪ ל3000 ₪ לחודש". הא ותו לא.

ברי כי לא ניתן ליתן כל משקל ראייתי למסמך שכזה, במסגרתו אף לא מצאה לנכון התובעת להעמיד את עורכו לחקירה. בדיוק כשם שאין מקום ליתן משקל ראייתי לתצהיר של ממש שהגישה אמו של הנתבע בתביעה הראשונה, אין כל מקום ליתן משקל ראייתי למסמך שצירפה התובעת לתביעה זו, הן בהתחשב בתוכנו (מקום בו איננו חוות דעת ואף לא תצהיר) והן בהתחשב בכך שלא מצאה התובעת להעמיד את עורכו למבחן החקירה הנגדית.

1. כידוע, הדין הכללי איננו רואה בחיוב פסיקה כספית (כמו גם שיעורו של נזק למשל) על יסוד אומדנא בלבד מקום בו ניתן להביא ראיות של ממש לעניין זה, שתאפשרנה קביעה ברמת וודאות סבירה [השוו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ; ע"א 7905/98 Aeron C.C. נ' הוק תעופה בע"מ נה(4) 387 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18, פסקה 69 ; ע"א (ת"א) 2860/02 הכשרת היישוב נ' אריה משאבות בטון (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].

בנסיבות אלה, לאור האמור לעיל, גם לו הייתי קובע חבות רעיונית של הנתבע בתשלום דמי שימוש לתובעת, לא היה מקום לקבל את התביעה בהיעדר כימותה כדבעי בראיות של ממש.

כפועל יוצא, דין התביעה השניה להידחות.

מכאן, לשתי הטענות הנוספות שהעלתה התובעת במסגרת שמיעת הראיות.

חלוקת המיטלטלין

חרף העובדה שכאמור עוד בהחלטה מיום 28.2.22 תחם בית המשפט את חזית המחלוקת בתביעה הראשונה לסכום שבמחלוקת בלבד, מצאה התובעת להגיש בעצמה ביום 18.5.22 בקשה לחלוקה קונקרטית של פריטי מיטלטלין מסויימים, ואף נדרשה לכך בסיכומיה.

1. לעניין זה אינני מקבל את עתירת התובעת.

ראשית, עסקינן למעשה בהרחבת חזית המחלוקת ולא ראיתי כי התובעת השיגה בכל דרך על ההחלטה מיום 28.2.22 דלעיל. די בכך כדי שלא להידרש לעתירת התובעת.

1. שנית, וגם לגופם של דברים אין מקום להיעתר לבקשה כללית זו. ככלל יוער, כי מיטלטלין, ככל נכס שאיננו במקרקעין, נתונים להסדרה רכושית בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התש"ג – 1973. בהתאם, זכאי כל אחד מבני הזוג עם הגיע הזכות לאיזון משאבים "...למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג...." (סעיף 5(א) לחוק הנ"ל).

קרי – אין קנויה לתובעת זכות אינהרנטית לחלוקה בעין דווקא של מיטלטלין, כי אם לאיזון שווים. במיוחד בנסיבות שלפני, הדעת נותנת כי דווקא איזון השווי ולא החלוקה בעין היה יכול לשמש כהסדרה ראויה יותר של מיטלטלי הצדדים, מקום בו אין למעשה מחלוקת כי בדירת הצדדים נותרו להתגורר ולו חלקם של ילדיהם ודווקא חלוקה בעין יכול והיתה גורמת לילדים עצמם – שהיוו נוכחים נפקדים בהליך שלפני – לנזק או למחסור.

1. היטיב להבהיר זאת דווקא הנתבע בחקירתו הנגדית: "...מה יש בבית שם? אין כלום, יש שולחן של הילדים ואני אוכלים..." וכן ".... יש שולחן שאנו אוכלים את זה רוצים לקחת?..." (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 1 – 11).

ברצותה, דבר לא מנע מהתובעת לבקש שומת שווי המיטלטלין או הערכת שוויים בכל דרך מאז הוגשה התביעה בשנת 2019. אין כל הצדקה – גם משיקולים של אינטרס ציבורי – להרחיב את חזית המחלוקת באופן שאך תחייב סרבול נוסף של ההליך הממושך, על חשבון הציבור ; והכל בגין מחלוקת אינצידנטלית גם לשיטתה של התובעת עצמה (ולראייה ראו גם פירוט המיטלטלין הספוראדיים שהתובעת ביקשה חלוקתם בעין).

כפועל יוצא, עתירת התובעת בקשר עם המיטלטלין נדחית.

רכבם הנטען של הצדדים

1. התובעת טענה בכתב התביעה כי לצדדים רכב מסוג טויוטה קורולה הרשום פורמאלית על שם אמו של הנתבע ועתרה לקביעה כי מגיעות לה מחצית הזכויות ברכב (סעיף 30.ז לכתב התביעה). גם בהקשר זה עסקינן בהרחבת חזית נטענת בהתחשב בהחלטה מיום 28.2.22.
2. אלא שגם לו אניח כי אין עסקינן בהרחבת חזית, הרי שדין עתירת התובעת להידחות.

כאמור לעיל, התובעת עתרה לקביעת זכויות של ממש ברכב זה, אף לא לשווי חלקה הנטען בו. כפועל יוצא, מקום בו היא עצמה הודתה שלצד שלישי זכויות ברכב (אמו של הנתבע), מן הדין היה עליה מלכתחילה לצרף את בעל הזכויות הרשום ברכב על מנת לאפשר לו להתגונן כדבעי. משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה ובוודאי שדין עתירתה להידחות.

1. גם ראייתית, לא תמכה התובעת טענתה בדבר זכויותיה ברכב ולו בראשית ראייה חפצית. לא זו אלא שבמעמד שמיעת הראיות אף התברר כי למעשה הרכב איננו רשום על שם אמו של הנתבע, כי אם על שם אביו דווקא (ראו עמ' 31 לפרוטוקול). מה מנע מהתובעת במשך כל שנות ניהולו של ההליך להציג ראיות לכאורה בהקשר זה? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת.
2. בשולי הדברים אף אעיר כי גם לגופם של דברים טוב היה לולא היתה עומדת התובעת על טענה אינצידנטלית זו, גם בהתחשב בכך שדומה שאין מחלוקת באשר לכך ששווי הרכב איננו רב.

מכל מקום, לאור מכלול האמור לעיל גם טענת התובעת באשר לרכב נדחית.

סיכום אופרטיבי

1. מכלול הקביעות דלעיל מוביל להוראות כדלקמן:
2. עתירת הנתבע להחרגת הסכום שבמחלוקת מגדרי האיזון נדחית. הצדדים יביאו סכום זה בחשבון וישלימו את איזון הזכויות הסוציאליות והכספיות על פי חוות הדעת, הכרעה זו וההחלטה מיום 28.2.22.
3. התביעה השניה – תביעת התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים – נדחית בזה.
4. טענות התובעת בקשר עם המיטלטלין והרכב נדחות.
5. כונסי הנכסים ישלימו את חלוקת הכספים שנותרו בקופתם ואין נתונה לנתבע כל עדיפות בכספים אלה לאור דחיית עתירתו באשר לסכום שבמחלוקת.
6. במידת הצורך, יגישו ב"כ הצדדים את הפסיקתאות על פי חוות הדעת לחתימה.
7. בשים לב לתוצאה לה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.

בזה הסתיים הטיפול בתובענות בכותרת.

פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטי הצדדים ובני משפחתם.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"ב, 20 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.