בפני | כב' השופטת אורלי שמאי-כתב | |
תובעים | 1. נ.ה. 2. ת.ר. 3. ש.ש.ח. 4. ש.ש.ה. 5. ש.ש.ה. | |
נגד | ||
נתבעים | 1. ד.ש. 2. ל.ס.פ. 3. ה.ש. 4. ע.א.ש. 5. א.ל.י. 6. י.מ.מ. כולם באמצעות ב"כ עו"ד ירון רבינוביץ | |
בנוגע למנוחה: |
ש.ש. ז"ל
פסק דין |
לפניי תביעה שהגישו התובעים, ילדיה של הגב' ב.ה. ז"ל ונכדיהם של המנוחים ש. ו-ש. ש. ז"ל, כנגד הנתבעים, ילדיו של מר א.ש. ז"ל שהינם אף הם, נכדיהם של המנוחים.
במסגרת התביעה עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי לפיו, הם זכאים להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה ברחוב XXX [גוש XXX חלקה XXX תת חלקה XXX, להלן: "הדירה" או "הדירה ברחוב XXX"].
במסגרת הסיכומים תוקן הסעד ובית המשפט התבקש לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לכלל יורשי המנוחה, כך שלתובעים 5/11 חלקים מתוך המחצית.
בנוסף עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי שלפיו מחצית מדמי השכירות המתקבלים מהדירה שייכת להם.
הרקע העובדתי הצריך לעניין:
לא פורט בפני בית המשפט מועד הנישואין, אולם מתוך המסגרת הנורמטיבית אותה פרטו הצדדים [הלכת השיתוף] עולה כי המנוחים נישאו זה לזו לפני שנת 1974.
בנוסף נרשם בצוואה כי לרעייתו, גב' ש.ש., תהא הזכות המלאה והבלעדית לגור בדירה כל אריכות ימיה, חינם אין כסף.
המנוח פרט בצוואתו כי הבת, גב' ב.ה., קיבלה את המגיע לה עוד בימי חייו.
עם זאת, חלקה של המנוחה בדירה ברחוב ZZZ הועבר לבנה עוד בחייה בשנת 1995.
עיקרי טענות הצדדים:
עוד טוענים התובעים כי המנוח לא יכול היה ליתן הוראות בצוואתו לגבי חלקה של המנוחה אשר שייך לה ומאחר ומדובר בזכויות השייכות למנוחה, הרי שהזכויות [מחצית מהזכויות בדירה] אמורות להתחלק בין יורשיה של המנוחה ע"פ המפורט בצו הירושה.
עוד טוענים התובעים כי רישום הנכס כולו ע"ש המנוח אינו כשלעצמו סותר את הלכת השיתוף ואינו שולל את קיומה.
עוד נטען כי בנסיבות כגון דא בהן הטענה מועלית על ידי נכדים של המנוחה, שעה שצד שלישי [הנתבעים] הסתמך על הרישום וזכויותיו עלולות להיפגע, הרי שיש לדחות את התביעה לאור שיקולים של מדיניות משפטית השוללים הכרה בזכויות מכח הלכת השיתוף.
דיון והכרעה:
מסגרת נורמטיבית:
בהתקיים התנאים האמורים: קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, יחולק הרכוש שנצבר להם במהלך החיים המשותפים, בחלקים שווים ביניהם, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם [ראו: בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 ,עמ' 227-228; ע"א 782/80 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד לז(2), 757 ,עמ' 759-760; ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3), 22; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2), 645 ,עמ' 647-648)].
ראו פרופ' שחר ליפשיץ, "השיתוף הזוגי" הוצאת אוניברסיטת בר אילן ונבו (2016) ["להלן- "השיתוף הזוגי"], עמודים 111 ו- 112.
"כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהייתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך (עמ' 377)... אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו (עמ' 382)... הטעם לכך נעוץ בשיקולי מדיניות ראויה... הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה זכויותיו של בן הזוג עצמו... אין מקום אפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, למעשה, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות... כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש... להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים ביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בן החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעת בני הזוג עצמם (עמ' 385)... מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לשותפות בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמוותר על הזכות לטעון להלכת השיתוף, ועל כן אין להתיר גם ליורשיו להעלות טענה זו במקומו (עמ' 387)".
ובלשונו של כבוד השופט לוין:
"מתי יש לייחס לו, לבן הזוג, ויתור כאמור? ביסודו של הוויתור מונחת יכולת הבחירה – הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין ויתור עליה (עמ' 383)...
....דומה כי תחימת גבולות ההלכה לשעת מותו של בן הזוג, מקום שהייתה לו קודם לכן הזדמנות סבירה להעלות את הטענה והוא לא עשה כן, היא "הנקודה הגיאומטרית", כלשונו של השופט ברק, הראויה והצודקת בעניין זה. (עמ' 386).
"אפשר שהמצב אינו כה חמור שעה שמדובר בילדיהם של בני הזוג, שהיו קרובים להוריהם ויכלו לעמוד, עד כמה שהדבר אפשרי, על מצב היחסים שררו ביניהם בעודם בחיים. אלא שאם לא נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו לטעון לשיתוף בנכסים, מקום שלא עורר אותה עד ליום מותו, הרי שלא נוכל לעצור את מעבר הזכות גם הלאה, והיא תהא שמורה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו, לניניו ואין לדבר סוף. בית המשפט ימצא עצמו במצב אבסורדי ובלתי אפשרי, שבו יידרש להכריע מה היו טיבן ואופיין של מערכות יחסים שהתקיימו, חמישים, שמונים ואף מאה שנים קודם לכן. ודוק: כבר במקרה דנן מדובר במערכות יחסים שתחילתן בראשית המאה ופקיעתן במות אחד מבני הזוג, למעלה מעשרים שנה לפני שהובא העניין לפני בית המשפט." (עמ' 385 – 386).
וראו גם פרשת 4696/90 פישלר נ/ שיין (26.7.94) שם חוזר ומדגיש כבוד השופט לוין את שיקולי המדיניות המשפטית הראויה, שכן: "הלכת השיתוף בנכסים נוצרה ע"י הפסיקה מתוך מטרה לקדם ערכים חברתיים התואמים למציאות של חברה מתקדמת. עם זאת אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף" [סעיף 12 לפסק הדין].
שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית אשר שוללים הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף הינו קיומו של צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה ושעה שהצורך "בהגנה על הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף אינו כה משמעותי בעניננו, שכן "בעלת הזכות האמיתית" אינה עוד בין החיים..." [סעיף 12 לפסק הדין].
ומן הכלל אל הפרט:
התביעה מוגשת ע"י נכדים של המנוחים, להבדיל מילדיהם של המנוחים אשר לגביהם יתכן והיתה להם ידיעה אישית על נסיבות רכישת הדירה ומערכת היחסים הרכושית שבין בני הזוג.
זאת, כאשר המנוחה עצמה שהינה בעלת הזכויות ואשר עליה ביקשה הפסיקה להגן, איננה בין החיים.
כיום, שנים כה רבות לאחר רכישת הדירה וכן לאחר פטירתו של המנוח בשנת 1994 ואף לאחר פטירתם של שני ילדי בני הזוג וכן לאחר פטירתה של המנוחה – קשה, עד בלתי אפשרי, להתחקות אחר מקורות מימון הדירה וכפי שפורט - בפני בית המשפט לא הונחה כל תשתית עובדתית לעניין זה.
שכן ככל שמבחינה עובדתית מדובר בנכס אשר הינו פרי מאמץ משותף – הרי שהדבר לא הוכח, כפי שפורט לעיל.
וככל שמבחינה עובדתית מדובר בנכס חיצוני, הרי שהיה על התובעים לטען ולהוכיח שורה של תנאים מוקדמים, כגון יחסים תקינים בין בני הזוג, תרומתה הכלכלית של המנוחה להשבחה של הנכס וכן כי היתה כוונה לצדדים והסכמה ביניהם לשיתוף [ראו השיתוף הזוגי, שם עמודים 138 ואילך].
כל אלו לא נטענו ולא הוכחו ע"י התובעים, במקרה דנן.
אך גם אם אניח כי מדובר בבני זוג שחיו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף וכן גידלו את ילדיהם יחד ולמנוחה היתה תרומה כזו או אחרת [לרבות בביצוע עבודות ביתיות] למשפחה ואף שמדובר בדירה שהיתה ככל הנראה, דירת המגורים של בני הזוג [כלומר – נכס משפחתי מובהק], אזי כפי שאראה להלן, הוכח בפני ההיפך הגמור – שכן לשיטתי - מהראיות שלפני עולה כוונה ברורה של המנוחה כי אין מדובר ברכוש משותף וכי אין לה זכויות בדירה.
ואפרט:
זאת, להבדיל מהדירה הנוספת שהיתה לצדדים ברחוב ZZZ ואשר מתוך צוואתה של המנוחה אנו למדים כי מדובר היה ברכוש משותף אשר נרכש במשותף ע"י המנוחים.
אין ספק כי לגבי הדירה ברחוב ZZZ – המנוחה ראתה במחצית מהזכויות כרכוש שלה אשר לגביו מצאה לנכון לערוך צוואה.
זכויות אלו אף היו רשומות על שמה וכפי שפורט לעיל - על אף הצוואה ועוד בחייה– חתמה המנוחה בשנת 1995, על תצהיר העברה של זכויות אלו, ללא תמורה, לבנה.
בעוד שלגבי הדירה ברחוב XXX [מושא התביעה שלפנינו] הדירה היתה רשומה ע"ש המנוח בלבד וזאת לאורך כל שנות החיים המשותפות ועד לפטירתו של המנוח, הרי שהדירה ברחוב ZZZ היתה רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים ביניהם, כבר ממועד רכישתה.
זאת, על אף שבצוואת המנוחה מפורט כי הדירה ברחוב ZZZ נרכשה מכספי המנוחים וכן באמצעות כספי ירושה שקיבל המנוח עקב פטירת אביו.
קרי - למרות השימוש בכספי ירושה, נרשמה הדירה ברחוב ZZZ על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
נוסח צוואתה של המנוחה מלמד אותנו על כך שהמנוחה היתה ערה לאופן רישום הזכויות בדירה ברחוב ZZZ וכן מלמד אותנו על אופן מימון אותה דירה.
המנוחה במפורש מפרטת על רכישה משותפת וכן על מימון הרכישה בין היתר באמצעות כספי ירושה של בעלה.
אופן פירוט זה מלמד על כך שהמנוחה ראתה במחצית מהזכויות בדירה ברחוב ZZZ כרכוש שלה וביקשה לערוך צוואה לגביו.
כך וככל שהדירה XXX היתה פרי מאמץ משותף – הרי שיתכן והמנוחה קיבלה פיצוי על זכויות אלו במסגרת הדירה ברחוב ZZZ.
וככל שהדירה XXX היתה נכס חיצוני, הרי שההבדל ברישום הזכויות שבין שתי הדירות מלמד אותנו כי באותם נכסים חיצוניים בהם חפץ היה המנוח לשתף את המנוחה – הרי שאותם נכסים חיצוניים [כספי ירושה] הוטמעו בנכס משותף [הדירה ברחוב ZZZ] ואותו נכס נרשם בחלקים שווים על שם שני בני הזוג ואילו העובדה כי הדירה ברחוב XXX נרשמה ונותרה רשומה ע"ש המנוח בלבד, משמעותה היא כי לא היתה למנוח כוונת שיתוף של המנוחה בזכויות בדירה זו.
ואבהיר:
בנסיבות דנן, בהן נרשם בצוואת המנוח כי הבת גב' ב.ה., קיבלה בחיי המנוח, את כל המגיע לה והמנוח ציווה את רכוש הנדל"ן שלו לבנו [לרבות חנות ברחוב YYY], ואף המנוחה עשתה כן ביחס לרכוש אותו ראתה כשלה ולא הסתפקה בכך – אלא העבירה עוד בחייה את זכויותיה בדירה ברחוב ZZZ, לבנה– סבורה אני כי לו היתה רואה המנוחה בדירה ברחוב XXX כדירה שלה – היא היתה מתייחסת לכך בצוואה וסבורה אני, כפי שיפורט להלן, כי היא היתה מצווה את חלקה לבנה ואף מעבירה לו בחייה זכויות אלו, ללא תמורה ובמתנה, כפי שעשתה ביחס לדירה ברחוב ZZZ.
זאת להבדיל מזכויות בכספים אשר חולקו ע"פ צוואת המנוח - בין הבן לבין המנוחה.
בנסיבות אלו, הלקונה בצוואת המנוחה אשר איננה מתייחסת כלל וכלל לדירה ברחוב XXX מעידה על כך שהמנוחה עצמה לא סברה כי יש לה זכויות בנכס או כי מדובר ברכוש שלה וכי ע"פ אומד דעת הצדדים - לא מדובר היה ברכוש משותף.
החלת חזקת השיתוף כעת פירושה הוא כי חלק מהזכויות בדירה יוקנו לילדיה של הבת, הגב' ב.ה., אשר ע"פ צוואת המנוח, קיבלה את המגיע לה עוד בחיי המנוח ואשר לה, לא רצו מי מהמנוחים להוריש דבר מנכסי הנדל"ן שבבעלותם.
את התוצאה הזו, שמנוגדת לרצון המנוחים, לא יכולים המנוחים כעת לשנות ואי לכך החלתה של חזקת השיתוף על מערכת היחסים הרכושית שבין המנוחים, שנים ארוכות לאחר מות המנוח [כ- 28 שנים!] ואף לאחר מות המנוחה, איננה צודקת ואיננה ראויה.
שתיקתם של התובעים לעניין זה, מחזק את האמור בצוואת המנוח ומחזק את המסקנה כי אכן הבת קיבלה את חלקה וכי את כל נכסי הנדל"ן שברשותם – ביקשו המנוחים להוריש לבנם.
אלא שלא פרושה בפני בית המשפט התמונה המלאה לגבי קרקע זו ולאור מותם, הן של הבן והן של המנוחה, יש קושי להתחקות אחר כוונת הבן אשר ניהל את המשא ומתן מול דודו בנוגע לקרקע זו, מספר שנים לאחר מותו של אביו.
רק אומר כי לא מן הנמנע כי מאחר והבן או המנוחה, בסופו של יום, לא קיבלו זכויות קניין בקרקע, אלא כספים, יתכן וביקשו להחיל על כספים אלו את הוראות צוואת המנוח אשר מתייחסות לחלוקת הכספים בחלקים שווים בין המנוחה לבין הבן ולא את ההוראות הנוגעות לנכסי הנדל"ן.
בכל אופן, מדובר בסכום נמוך ביותר אותו קיבלה המנוחה ולא ניתן ללמוד מכך לגבי המשטר הרכושי שהיה בינה לבין בעלה, בנסיבות בהן, נוהל משא ומתן עם אחיו של המנוח ע"י הבן עצמו לאחר מותו של המנוח ושעה שהבן הלך לעולמו ולא ניתן להתחקות אחר .
אין חולק כי המנוחה לא הגישה תביעה כנגד המנוח בנוגע לרכוש מי מהצדדים לרבות הדירה ברחוב XXX ולא הוצגה בפני כל מערכת ראייתית ממנה ניתן ללמוד לגבי מחלוקת בין הצדדים לעניין הזכויות ברכוש ובדירה בפרט.
ע"פ הפסיקה, גם בכך יש להעיד כי המנוחה לא ראתה בדירה בנכס שיש לה בו זכויות.
במשך אותם כ- 20 שנים (!), היו למנוחה הזדמנויות אין ספור להגיש תביעה כזו או אחרת לבית המשפט להכרה בזכויותיה מכח הלכת השיתוף, אלא שהמנוחה לא עשתה כן.
שכן לשיטתי, לא רק שהמנוחה לא ראתה בדירה כרכוש בו יש לה זכויות ולא רק שהמנוחה לא חפצה היתה להגיש תביעה להכרה בזכויות כלשהן בדירה מכח הלכת השיתוף, אלא שהיא רצתה כי הדירה תהא בבעלות הבן בלבד.
נוסח צוואת המנוחה אשר מתייחסת לדירה ברחוב ZZZ בלבד ובנסיבות שפורטו לעיל [רצון המנוחים להוריש את נכסי הנדל"ן לבן בלבד] וכן סמיכות הזמנים בין מותו של המנוח למועד עריכת צוואת המנוחה, אשר מעידה לשיטתי על רצון להשלים את הורשת נכסי הנדל"ן לבן, מעיד על כך שגם אם סברה המנוחה כי יש לה זכויות מכח חזקת השיתוף בדירה, הרי שהיא וויתרה עליהן ולא רק שהשלימה עם כך, אלא שאף רצתה בכך שעוד בחייה, הדירה תהא בבעלות הבן בלבד [כפי שאף היא העבירה עוד בחייה בסמוך לכך, בשנת 1995, את זכויותיה בדירה ברחוב ZZZ, במתנה, לבנה].
לפיכך, רישום הזכויות בדירה ברחוב XXX ע"ש הבן, היה על פי רצונה, הסכמתה ודעתה של המנוחה ובכך ויתרה היא, ויתור גמור ומוחלט על כל זכות שיש לה בדירה, בין אם מכח מאמץ משותף ובין אם מכח שיתוף אחר.
הזכות לתביעה מכח הלכת השיתוף נתונה היתה קודם כל למנוחה עצמה, אשר בחרה, כפי שראינו, במשך כ- 20 שנים ולמרות מתן צו קיום לצוואת המנוח ורישום הזכויות בדירה ע"ש הבן, עוד בשנת 1994, שלא לפנות לערכאה שיפוטית לשם קבלת הכרה בזכויותיה ושלא לממש את אותן הזדמנויות סבירות שהיו לה לצורך הגשת תביעה.
ולא רק זה, אלא שהמנוחה רצתה כי הדירה תירשם על שם הבן ולפיכך וגם אם היו לה זכויות כאמור, הרי שהיא וויתרה באופן גמור ומוחלט על אותן זכויות.
אי לכך התובעים, אשר באים בנעליה של המנוחה, מנועים מלעתור לזכויות אלו.
סוף דבר:
בפרשת יהלום, סבור היה בית המשפט כי הנקודה הגיאומטרית הראויה במקרה שלנו, אשר ממנה והלאה לא נהיה מוכנים להרחיב את זכות התביעה ולהחיל את הלכת השיתוף, הינה מותו של הזכאי וזאת כאשר היו לו בחייו, הזדמנויות סבירות לממש את זכויותיו.
ברי, כי לאחר מכן, לא יכלה עוד המנוחה לממש בעצמה את זכויותיה ולהגיש תביעה ואציין כי גם האפוטרופא – הקרן לטיפול החסויים, לא מצאה לנכון להגיש תביעה בנוגע לדירה, מכח הלכת השיתוף או מכח כל עילה אחרת.
יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט לוין בסעיף 24 לפסק הדין בפרשת יהלום:
"ראשית, כפי שכבר הבהרתי, הזכויות המשותפות בנכסים, ועל-כן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו אפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה. אין מקום אפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, למעשה, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות.
שעה שהמנוחה, שעליה באה הלכת השיתוף להגן, הלכה לבית עולמה ושעה שבחרה שלא לנצל את ההזדמנויות שהיו לה לממש את זכויותיה ושעה שמימוש הזכויות, כעת, על ידי מי מיורשיה, חותר תחת רצונה כי הדירה תהא של הבן בלבד [ויורשיו בנעליו], אין לאפשר לתובעים לטעון לשיתוף בשמה ואין להתעלם מכך שהמנוחה עצמה לא רצתה זכויות בעלות באותה דירה.
לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, אינני מוצאת לנכון לדון ביתר טענות הנתבעים להתיישנות ולשיהוי.
כפועל יוצא ולמען הסדר הטוב נדחית גם התביעה בכל הנוגע לסעד הנוסף של קבלת מחצית מדמי השכירות.
לעניין זה אציין כי התובעים לא הגישו תביעה כספית אולם מאחר ובאופן פורמאלי לא נמחק הסעד האמור מכתב התביעה, מצאתי לנכון ובאופן מפורש, לדחות גם את התביעה בכל הנוגע לדמי השכירות.
ככל שניתן במסגרת ההליכים שלפני צו נוסף לאיסור דיספוזיציה – הרי שהוא מבוטל אף הוא.
הנתבעים יהיו רשאים להגיש צו פורמאלי לחתימה בנוגע לביטול הצווים אשר בו יפורטו פרטי הדירה וכן מספרי ההערות בנסח הרישום הנוגעות לצווים וכן כל פרט נחוץ אחר לצורך ביטול הצווים וזאת בתוך 15 ימים מהמועד בו יהפוך פסק דין זה לחלוט.
התובעים יישאו בהוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ₪. בעת קביעת הסכום נלקח בחשבון ההסכם הדיוני שבין הצדדים והעובדה כי לא נוהלו דיוני הוכחות.
סכום ההוצאות ישולם ע"י התובעים לנתבעים וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
בכך בא תיק זה לסיומו.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור הליך זה.
ניתן היום, ו' אב תשפ"א, 15 יולי 2021, בהעדר הצדדים.