ביהמ"ש לענייני משפחה ירושלים, הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון: החלטה בבקשת נתבע להורות על חיוב התובעת בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאות בגין התביעה דנן לביטול הסכם גירושין ותביעה נוספת לפיצוי כספי (תמ"ש 31089-03-22)

בפני בקשת נתבע להורות על חיוב התובעת בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאות בגין התביעה דנן לביטול הסכם גירושין ותביעה נוספת לפיצוי כספי בסך של 1,002,000 ₪, בהתאם להוראות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

ע"מ להכריע בבקשה עליי לבחון את טענות הצדדים ולהלן טענותיהם בקליפת האגוז.

תמ"ש 12447-05-22 – תביעה כספית

טענות התובעת

1. הצדדים נישאו זל"ז בשנת *********, נולדו להם שני ילדים, ובשנת 2014 הם התגרשו זמ"ז, כאשר הסדירו את המחלוקות הנובעות מחיי נישואיהם באמצעות הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני.
2. ביום 25.5.17 אישר בית משפט זה הסכם להגירת הקטינים עם אמם ל*******, עם נישואיה לבעלה הנוכחי, כאשר מטבע העניין ההסכם כלל הוראות או חיובים מפורשים לשני הצדדים, כיצד עליהם לפעול עם הגירת הקטינים ל****** (להלן: ההסכם או הסכם ההגירה).
3. ביום 14.9.20 הגיש הנתבע תביעה לאכיפת הסכם בה טען להפרת חלקים מהוראות ההסכם, ביום 24.2.22 נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ, לאחר שהתקיים דיון הוכחות והתיק ממתין לפסק דין.
4. ביום 16.3.22 הגישה התובעת תביעה לשינוי הסכם ההגירה והתאמתו למציאות חייהם העכשווית של הקטינים.
5. מהות התביעה דכאן הינה לחיוב הנתבע בפיצוי כספי בגין הפרתו את הסכם ההגירה, כאשר ההסכם קבע ערבויות ופיצויים מוסכמים במקרה בו מי מהצדדים יפר הוראות מהותיות שלו, בעוד הנתבע מנצלו כדי להתעשר ע"ח התובעת ולתקן מחדלי עבר וככל הנראה, כדי לכסות חובות כספיים אליהם נקלע, כפי שביקש לעשות הנתבע ומטרתו לשלשל לכיסו סכומי עתק.
6. התובעת הוסיפה וטענה כי על הנתבע לפצותה לפי הוראות סעיפים 13.2 ו-13.4 להסכם, הקובעים אף הם פיצוי מוסכם.

1. לטענת התובעת, בשל הפרות ההסכם והסכומים המוסכמים, על הנתבע לפצותה בתשלום של 800,000$ אולם לצרכי אגרה העמידה את גובה התובענה על 1,002,000 ₪ בלבד (סכום השווה ל-300,000$ לערך).
2. לגופו של עניין – התובעת טוענת כי הנתבע צבר חוב מזונות והיא פתחה בהליכי הוצל"פ כדי לגבות את מזונות הילדים, ואילו כאשר ביקשה להגר עם הקטינים ל*****, נאלצה לחתום על הסכם ההגירה מתוך אילוץ וניצול מצוקתה מצידו של הנתבע. בהתאם, מרבית החיובים הוטלו על האם במסגרת ההסכם ואילו מעט מאוד הוטלו על האב, אותם הוא ממילא מפר.
3. האב מעולם לא דאג לקטינים כמצופה מהורה, אלא שכעת יש לו הרשות לעשות זאת, בחסות הוראות סע' 10.1 להסכם ההגירה. ולדוגמא – הנתבע התעקש על ביקור הילדים בישראל עת השתוללה מגיפת הקורונה, אולם לא העלה בדעתו לנסוע לראותם ב***** והוא מעדיף את טובתו על טובתם.
4. חלפו כ- 3 שנים מאז הסכם ההגירה אולם רק ב- 09/20 "נזכר" הנתבע להגיש תביעה לאכיפת הסכם, כאשר לשיטתו הילדים כה חשובים לו, אלא שהוא לא ניצל את זכותו להגיע לבקרם ע"ח האם, ב*****.
5. הנתבע העמיד בהסכם את השבת הילדים ארצה כסעד משני כאשר קודם לכן בחר בפיצוי כספי, מה שמלמד שהנתבע עדיף להיות חופשי בעל כסף וללא הילדים – ולכן לא טובת הילדים היא זו שלנגד עיניו.
6. הנתבע הגיש תביעה לאכיפת הסכם על הפרות שבדה מליבו או בגין זוטות שאינן בעלות חשיבות של ממש. ובעוד הנתבע הגיש את תביעתו על מנת להתעשר ע"ח התובעת, כדי לכסות כפי הנראה, חובות שצבר, תביעתה שלה לתשלום פיצוי כספי מבוססת כמפורט להלן:
7. הפרה ראשונה – הנתבע הפר את הוראות סעיף 3.1 הסכם ההגירה כאשר פנה באי-מייל אל העו"ס הקלינית המטפלת בקטינים מס' שנים והורה לה להפסיק את הטיפול, באופן חד-צדדי וללא דיאלוג עם התובעת.
8. הפרה שנייה - הנתבע הפר את הוראות סעיף 4.2 כאשר עיכב במכוון את חידוש הדרכון של הקטין *******.
9. הפרה שלישית – הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר הותיר את הקטינה ****** בחברת חברתה ולא שהה עמה, באותה העת, בזמן שביקרה בישראל.
10. הפרה רביעית – הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר לא סיפק לקטינה ****** תנאים בסיסיים כגון מיטה ושמיכה, ובכך לא דאג לבריאותם הפיזית של ילדיו וראיה לכך מצבם הבריאותי עת חזרתם ל*****.
11. הפרה חמישית – הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר השאיר את ****** בחברת גבר זמן משך זמן מה, בעת ביקורה בישראל, בשנת 2019.
12. הפרה שישית – הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר לא הקפיד שהקטינים ישהו בבידוד בזמן ביקורם בארץ ב – 12/20.
13. הפרה שביעית – הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר לא הקפיד על כניסתם של הקטינים לשיעורי "זום", ובכך הפר את חובת הדאגה לצרכיהם החינוכיים.
14. הנתבע הפר את הוראות סעיף 6.2 להסכם כאשר הותיר את הקטינה ***** עם כלתו לעתיד, על אף שלא היתה לה יכולת לתקשר עמה.
15. הנתבע הפר את הוראות סעיף 7.3 להסכם כאשר לא תיאם מראש את מועד הגעתו לביקור ב*****, ובך פגע בשגרת יומם של הקטינים.
16. בסיכומו שלדבר הפנתה התובעת לתרופות להן זכאית מכוח הסכם ההגירה עליו חתמו הצדדים ולפי המוסכם בו.

טענות הנתבע

1. התובעת תושבת חוץ, בעלת אמצעם כלכליים, מבקשת להלך אימים על הנתבע ולהשתיקו באמצעות פגיעה בכיסו, תוך שימוש בהליך סרק. מטרת התובעת לגרום לנתבע להוציא כספים רבים על ייצוג משפטי, וזו הסיבה בגינה הגישה תביעותיה נגדו. היעד עם זאת הוא התשת רוחו של הנתבע, עד כדי כך שבסופו של דבר הוא יאלץ לוותר על הקשר שלו עם ילדיו.
2. בסע' 7.1 מודה התובעת מפורשות כי הסיבה בגינה דורשת פיצוי בסך של כ-מיליון ₪, היא העובדה שהנתבע תבע אותה בגין הפרת הסכם.
3. עיון בפירוט ה"הפרות" להן טוענת התובעת בסע' 48-46 מלמד כי אף לו אחת מהן מזכה את התובעת בפיצוי המוסכם הקבוע בס' 13.4 להסכם הקובע פיצוי מוסכם של 50,000$, בגין כל הפרה.
4. הנתבע טען כי בניגוד לטענות התובעת כי ההסכם נחתם בניגוד לרצונה, הרי שהיא חתמה עליו מרצון ומבחירה ולצורך הגירת הילדים ל*****. בהתאם, שכרה שירותיו של משרד עו"ד מהמובילים בישראל, אשר יסייע לה מחד להגר ל***** ומאידך לשמר הקשר בין האב לקטינים – אלא שהתובעת מפרה את ההסכם.
5. באשר לטענות ההפרה שפורטו בכתב התביעה והובאו בעיקרן לעיל טען הנתבע כדלקמן:
6. ההפרה הראשונה – לכתחילה התובעת היא שהפרה את ההסכם לעניין זה עת יצרה קשר עם מטפלת, שלא על דעתו וללא הסכמתו של האב. אותה מטפלת אינה אלא שופר לקולה של התובעת למעשיה הנלוזים ולהעמקת הניכור ההורי של הילדים כלפי אביהם. הלכה למעשה התובעת היא שמפרה את ההסכם בכך שמוסיפה לשלוח את הקטין ***** לטיפולים אצל אותה מטפלת בניגוד להסכמתו או רצונו של האב. בנוסף, התובעת ממשיכה לקבל החלטות עקרוניות הנוגדות לטובת הילדים ללא קבלת הסכמתו של האב בנושאיי – חוגים, לימודים, קייטנות ושאר פעילויות הנועדות לבריאותם או לימודיהם של הקטינים. ומכל מקום – אף אם היה ממש בטענות התובעת לעניין זה, הרי ש"ההפרות" אינן נכנסות בגדר הקבוע בסע' 13.4 להסכם, המזכותה ב-50,000$ בגין כל הפרה. אי לכך, דינה של התביעה להידחות.
7. הפרה שנייה- הטענה אינה נכונה, הנתבע שיתף פעולה מיד וחתם על כל מסמך עליו נדרש לחתום. מאידך, התובעת היא שגררה רגליים וביתר שאת בשנה האחרונה. למשל – התובעת אינה מגיבה לפניותיו לצורך תיאום הגעה לביקור הקטינים, ובר המצווה של *****, ממש בכתיבת שורות ההגנה, המתין הנתבע לתגובת התובעת, אך לא זכה למענה. ומכל מקום – אף אם היה ממש בטענות התובעת לעניין זה, הרי ש"ההפרות" אינן נכנסות בגדר הקבוע בסע' 13.4 להסכם, המזכותה ב-50,000$ בגין כל הפרה. אי לכך, דינה של התביעה להידחות.
8. הפרה שלישית - הנתבע הכחיש את הנטען בה וציין כי אין בשום מקום בהסכם הוראה המחייבת אותו ללון עם הקטינים דווקא בביתו. כמו כן, טענות התובעת בסע' 64-64 ו-69 לכתב התביעה לא היו ולא נבראו.
9. טענת התובעת בעניין הפרת הבידוד בזמן הקורונה מופרכת לחלוטין ולמעשה אותה העת כאשר הקטינים היו עם אביהם שלחה התובעת ניידת לבדוק כי הוא אינו מפר את חובת הבידוד פעמים רבות ובכך הטרידה אותו עד מאוד.
10. טענות התובעת בדבר הפרת טובתם החינוכית של הילדים שקרית שכן הנתבע התקין אפליקציית "זום" לאחר שיצר קשר עם המוסד הלימודי של הקטין ********* וכן דאג שהוא ישתתף בשיעורים חרף ו/או בהתאם למגבלות הפרשי השעות בין המדינות. ומכל מקום – אף אם היה ממש בטענות התובעת לעניין זה, הרי ש"ההפרות" אינן נכנסות בגדר הקבוע בסע' 13.4 להסכם, המזכותה ב-50,000$ בגין כל הפרה. אי לכך, דינה של התביעה להידחות.
11. הפרה רביעית – הנתבע אינו מחויב לתאם עם התובעת את מועד הגעתו ל*****, ומפנה להוראות סע' 7.3 להסכם ההגירה. ויודגש, כי על-אף שלפי ההסכם די בהודעה מראש 7 ימים לפני הגעתו לביקור הקטינים, בכל פעם שמבקש האב לתאם ביקור, הוא נדחה ע"י האם בטענות שונות ומשונות, היא מסרבת לשת"פ עמו, ודוחה את תשובה לרגע האחרון ע"מ להקשות על הנתבע, להצר צעדיו ולנסות למנוע ממנו הגעה לביקור הילדים וכאשר הוא מגיע בטיסה במימונו שלו, מאפשרת לו התובעת ביקורים קצרים ביותר, לפי ראות עיניה. ומכל מקום – אף אם היה ממש בטענות התובעת לעניין זה, הרי ש"ההפרות" אינן נכנסות בגדר הקבוע בסע' 13.4 להסכם, המזכותה ב-50,000$ בגין כל הפרה. אי לכך, דינה של התביעה להידחות.
12. בסיכומו של דבר, הנתבע לא הפר שום הוראה מהסכם ההגירה וההפך הוא הנכון – התובעת היא שהפרה הוראות מהותיות בהסכם.
13. הנתבע הכחיש את טענות התובעת בסע' 98 לכתב התביעה וטען כי לא זו בלבד שלא הפר את ההסכם לעניין אפוטרופסות הקטינים והוצאת דרכונים, אלא שהפרה מסוג זה אינה מאפשרת פיצוי של -50,000$ לפי סע' 13.4 להסכם.
14. סיכומו של דבר, הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען כי אינה זכאית לכל פיצוי, לבטח לא זה בדמות תשלום של 1,002,000 ₪ וכי יש לדחות התביעה.

תמ"ש 31089-03-22 - תביעה לשינוי הסכם הגירה

טענות התובעת

1. ביהמ"ש נתבקש לשנות סעיפים מסוימים בהסכם ההגירה בהתאם להוראות תקנה 2(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה [סדרי דין], התשפ"א-2020, סע' 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 ו- סע' 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984.
2. חלק ניכר מהסכם ההגירה נוגע לנושא משמורת הקטינים דמי מזונותיהם, ביקורים בישראל ועוד כאשר בעת חתימת ההסכם היו הילדים בני * ו-* שנים ועל כן אין לראות בהסכם כ"צופה פני עתיד" אלא יש להתחשב בגילם, בהשתלבותם ב*****, בחברה ובקהילה, בדרישות ובאופי המסגרות החינוכיות, ופעילויות הפנאי שלהם.
3. סעיף 7.3 להסכם ההגירה קובע סייג לפיו ההסכם יקויים אלא אם לא יהא בו כדי לפגוע באופן ממשי בשגרת חייהם של הקטינים ולימודיהם. עם זאת, הסייג נוסח באופן כללי מאוד ולא השיג את מטרותיו, שכן אל-אף קיומו בפועל שגרת חייהם של הילדים נפגעת ובסבירות גבוהה שתיפגע בעתיד. זאת, בשל בחירתו של הנתבע ליישם באופן דל את הוראות ההסכם ומהותו, וכן יישומו באופן דווקני שמקל על האב.
4. בסע' 13 לכתב התביעה נטען כי עיון בפרוטוקול הדיון בו אושר הסכם הגירושין מלמד כי בית המשפט לא דן בכל סעיף וסעיף של הסכם ההגירה אלא הקריא לצדדים את "עיקרי ההסכם". לא נמצאים בפרוטוקול התייחסות או בירור של אינטרסים של הקטינים והדאגה להם, שהם מושא ההסכם.
5. כן נטען כי בית המשפט לא דן בכל סעיף וסעיף של ההסכם אלא הקריא לצדדים את עיקריו.
6. מאז נחתם ההסכם קיימה האם את מחויבויותיה כדבעי. במקביל, עם השנים חייהם של הקטינים השתנו פלאים ומוסיפים להשתנות תדיר. הילדים התבססו ב***** הם השתלבו חברתית ולימודית, גדלו להיות תלמידים מצטיינים, והם מחויבים לפעילות חובה ופנאי במסגרת החינוכית ומחוצה לה. כל זאת בעידודה ובהשגחתה של האם המגדלת את הילדים בעצמה. לעניין זה צוין כי האם מעדכנת את האב בכל הנוגע לשגרת חייהם של הקטינים.
7. מנגד האב אינו מבין את צרכיהם המשתנים של הילדים, עומד על קיומם של סעיפים בחוזה ככתבם וכלשונם מבלי שבחן את טובת הילדים ומבלי ליתן את הדעת לכך שהיא נפגעת בשל דווקנותו. מנגד, סעיפים אחרים בהסכם, הנתבע כלל לא מקיים.
8. בשם הילדים טוענת האם כי ההסכם נכפה עליהם מבלי שרצונם נשמע, מבלי שהיו צד להסכם ומבלי שנדונו האינטרסים האישיים שלהם או טובתם הספציפית – מה שמביא לפגיעה בחייהם, בשגרתם יומם ובטובתם.
9. הנתבע מציג עצמו כאב מסור הדואג לילדיו, מתגעגע אליהם ומשתוקק לראותם אולם עיקשותו הדווקנית לקיים את ההסכם מתעלמת מטובת הילדים עצמם, עד כדי פגיעה בהם, כאשר טובתו האישית גוברת על טובתם שלהם. למעשה, הנתבע אינו עושה מאמץ סביר להכיר את ילדיו וצרכיהם ומתנהג באותו האופן בו נהג כאשר הם חיו בישראל, כשאינו שם את טובתם בראש מעייניו.
10. בסע' 30-47 מנתה התובעת שורה של אירועים המעידים לשיטתה, כי הנתבע מתנער מחובותיו כאב. התובעת טענה למשל כי הגם שההסכם קובע מס' מפגשים שנתיים של האב עם הילדים, בפועל הוא אינו מקיימם וכי הילדים כ"כ מאוכזבים מהמפגשים עם אביהם, עד כדי כך שהם מוכנים לבוא ארצה רק בליוויה ובליווי בעלה הנוכחי. כן טענה התובעת, כי דווקא בשיא השתוללות מגיפת הקורונה התעקש האב כי הילדים יגיעו ארצה, לרגל נישואיו לאשתו הנוכחית. התובעת תיארה מקרה בו כאשר האב הגיע לביקור ילדיו ב*****, הוא לקח אותם לסופ"ש בבית קרובי משפחתו, הרחק מבית הקטינים וניתק אותם מסביבתם הטבעית.
11. בנוסף ציינה האם, כי לאחר ביקור הילדים בארץ ב- 09/18 הם שבו ל***** כאשר הקטין ***** איבד משקל רב ממשקל גופו ואילו הקטינה ***** סבלה מדלקת גרון חמורה. במקרה אחר מתארת התובעת, כי הנתבע הכריח את הקטינה להתקלח וכאשר היא יצאה הוא והבן **** נעלמו מן הבית והיא נותרה בחברת גבר זר ששהה אותה העת במקום. מאז סובלת הקטינה מסיוטים, היא מתקשה להירדם ופיתחה חרדת נטישה. באופן כללי, תיארה התובעת אירועים דומים לאילו שתיארה דלעיל (בהליך הקשור).
12. בסע' 48-59 לכתב התביעה שבה התובעת וטענה כי האב אינו רואה את טובת הילדים לנגד עיניו, היא ציינה כי ההסכם קובע שני מועדים לביקורי הילדים בארץ – בבחינת ביקורי חובה בעוד לאב אפשרות להגיע ל***** 4 פעמים, לפי רצונו שלו ולא באופן מחייב. כן טענה התובעת, כי כאשר הקטינים מגיעים ארצה, הם אינם מרגישים בנוח ומחכים בקוצר רוח לשוב ל*****, לדבריה: "משל ביקרו דוד רחוק".
13. כן נטען כי הנתבע אינו מכיר את רצונות הילדים ומתעקש על ביקורם בארץ בתקופת חופשת הקיץ, בעוד הילדים חפצים להיות במחנות הקיץ – ואינו מכיר את הצורך שלהם במחנה זה ומה חשיבות המחנה עבורם.
14. בסע' 58 לכתב התביעה נטען כי בניגוד לנתבע, ****** – בעלה הנוכחי של התובעת, מכיר את צרכי הילדים, מתייחס אליהם כאילו היו ילדיו, הוא מרעיף עליהם אהבה, ועושה כל שביכולתו כי להסב להם תחושת ביטחון ואושר, עד כדי כך שהקטין ****** מעוניין לעלות לתורה לרגל בר המצווה שלו, עם ***** ולא עם אביו, הנתבע.
15. בסיכומו של דבר עתרה התובעת לשנות את ההסכם באופן אשר יותאם לצרכי הילדים ולא לצרכי הנתבע, כמפורט בסע' 73 לכתב התביעה.

טענות הנתבע

1. הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען כי הוא מקיים עם ילדיו מפגשים רבים בשנה למשל, הוא שוהה עמם 10 ימים במהלך חופשת חג הפסח וכן שוהה עמם חודש ימים בחופשת הקיץ. כן טען הנתבע כי הוא מגיע לביקורים רבים ב*****, במהלך כל שנה. הנתבע טען כי זמני השהות המקוצרים שהוא מקיים עם ילדיו אינם אלא תוצאה של סיכול מתמשך מצידה של התובעת, קשר של הורה וילדו.
2. טענות התובעת לעניין מפגשים מקוצרים הינה בבחינת "הרצחת וגם ירשת", ונטען ע"י הנתבע כי בתיק הקשור הוכח כי במשך השנים האחרונות מסרבת האם לאפשר לאב לשהות עם הילדים ב*****, מעבר למספר שעות בודדות.
3. הנתבע התנגד לטענת התובעת באשר לאופיו של ההסכם וטען כי הוא אכן צופה פני עתיד. כן התנגד הנתבע לטענות התובעת באשר לכך שבית המשפט אך הקריא לצדדים את הסכם ההגירה במעמד הדיון וטען כי אותה העת התובעת אף היתה מיוצגת ע"י משרד עו"ד יוסי מנדלסון.
4. הנתבע טען כי במקרה דנן לא חל שינוי נסיבות שלא ניתן היה לצפותו מראש, ולמשל, העובדה שהילדים יגדלו (ובהתאם לכך יחולו שינויים מחויבים), היתה ידועה מראש. כן נטען ע"י הנתבע כי התובעת אוסרת על הקטינים להחזיק במכשיר סלולרי בניגוד להחלטת בית המשפט.
5. הנתבע טען גם, כי הילדים ודאי היו צד להסכם, צרכיהם נלקחו בחשבון, ומאחר שהאם מפרה אותו, הרי שתביעתה לשנותו כעת אינה אלא הובלת הדרך לאכיפתו.
6. ההסכם צופה פני עתיד ומשרת את טובת הקטינים. ההסכם למעשה נועד לשמר את הקשר בין האב לילדיו למשך שנים ארוכות והביא בחשבון את השינויים העתידים לבוא. האב טען גם, כי לא חל כל שינוי אשר עדיפותו גדולה מעדיפות שימור הקשר שלו עם הקטינים.
7. ביחס למחנה הקיץ טען הנתבע כי ניתן לתאם מועד בשתי פעימות ובהתאם לכך לקיים את ביקור הילדים בישראל ברם התובעת מסרבת לתאם הזמנים עם הנתבע.
8. כן טען הנתבע כי עובר להסכם ההגירה פגעה התובעת בקשר שלו עם ילדיו ובארץ לא אפשרה לו לראותם במשך חצי שנה, וכאשר הגיע לבקרם טרקה בפניו את דלת הבית לנגד עיניהם, ואף אסרה על מסגרות החינוך של הילדים לאפשר לו להגיע לבקרם שם בטענה כי הוא מנסה לחטוף את הילדים.
9. התובעת מפרה את הוראות ההסכם ולא שלחה את הילדים בפסח אשתקד להיפגש עם אביהם בארץ.
10. הנתבע טען כי התמונות שברשותו מדברות בעד עצמן ומוכיחות כי הקשר בינו ובין ילדיו טוב מאוד, הם נהנים במחיצתו, וכך ניתן להתרשם ביחס לביקורו את בני משפחתו ב*****, יחד עם הילדים (בניגוד לטענת התובעת).
11. הנתבע טען כי בניגוד לטענות התובעת, ביקורם האחרון של הקטינים בארץ הינו מהטובים ביותר שידעו, אולם בתום הביקור מחדירה להם אמם לראש שטויות ולא מפסיקה להסיתם.
12. בכלליות יאמר כי הנתבע הכחיש את טענות התובעת לדוגמאות שהביאה בכתב התביעה ולמשל טען כי הקטינה נותרה בחברת חבר קרוב של הנתבע, אותו מכירה התובעת היטב, הילדים מכירים אותו שנים רבות והצדדים והילדים נהגו יחד לבלות עמו.
13. לעניין ביקור הילדים בארץ בזמן הקורונה טען הנתבע כי התובעת סירבה לאפשר את המפגש וכאשר הוא נאלץ לפנות אל בית המשפט, הגישה התובעת ערעור על החלטתו אלא שהוא נדחה, כאשר קודם לכן דחתה בקשות של האב לראות את הילדים ב****** או במדינה שלישית, ומעשיה פוגעים בטובת הקטינים.
14. כדי להפריך את טענות התובעת הביא הנתבע שורה של מקרים מהם ניתן ללמוד כי התובעת גורמת לניכור הורי ומפרה את החלטות בית משפט, כמו למשל כאשר נקבע מועד לדיון אולם היא עשתה דין לעצמה והחליטה לא להתייצב לדיון.
15. הנתבע טען כי מבחינת התובעת, פעילויות איזוטריות כגון – אזכרה לסבא, שאינו סבם של הקטינם או חוג בלט, חשובים יותר מהקשר שלהם עם אביהם. הנתבע הוסיף וטען כי עבור התובעת, שהיגרה עם הילדים לארץ זרה ורחוקה, במקום להבין את החשיבות שבשימור הקשר עשיית כל שניתן כדי לשמרו, עדיף לגדוע אותו וכך היא עושה בפועל. הנתבע טען כי טענות התובעת מוכיחות שהיא מנסה להחליף אבא באבא, כי היא סבורה כי ***** יכול למלא את מקומו שלו ומאז היא התחתנה עושה התובעת מה שניתן כדי למחוק את דמותו כאב ולהחליפו ב*******.
16. בסיכומו של דבר, ביקש הנתבע לדחות את התביעה.

הבקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה בשני ההליכים

1. כאמור, ביום 24.5.22 הגיש הנתבע, להלן יקרא המבקש, בקשה להורות לתובעת, להלן תיקרא המשיבה, להפקיד ערובה ע"ס 180,000 ₪, 90,000 ₪ לכל הליך כמצוין לעיל. ביום 27.6.22 הגישה המשיבה את תגובתה ולהלן אביא את עיקרי הטענות.

טענות המבקש

1. המשיבה תושבת חוץ, בעלת אמצעים כלכליים, מנסה להלך אימים ולהשתיק את המבקש באמצעות הכיס, בהגשת הליכי סרק.
2. המשיבה, על אף או בשל עושרה הרב, אינה משלמת את הוצאות המשפט שנפסקו נגדה בהליכים קודמים בסך 8,500 ₪.
3. המשיבה מסרבת לממן את כרטיסי הטיסה של הילדים לישראל חרף הוראות ההסכם כך שבביקורם האחרון שילם המבקש עבור הכרטיסים. ואולם, התעלמויותיה של המשיבה מפניות המבקש עד לרגע האחרון אילצו אותו לרכוש כרטיסים במועד בו המחירים היו מופקעים.
4. המשיבה לא התייצבה לדיונים שנקבעו בפני בית המשפט והמומחית שמינה בתיק דיווחה כי היא אינה מגיבה לפניותיה.
5. המשיבה לא הביאה את הילדים ארצה בפסח אשתקד, בניגוד להסכם ההגירה ואינה מדווחת לאב ואינה משיבה לפניותיו באשר לתיאום ביקורים שלו עם הילדים.
6. שתי התביעות שהגישה המשיבה, ותוארו לעיל, משוללות יסוד, ומופרכות ומדובר בתביעות השתקה.

טענות המשיבה

1. המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת לדחותה.
2. המבקש הגיש תביעה לחיוב האם כלפי האב בסך 680,000 ₪ ושם לא חשש כי לא תשלם את הסכום ככל שייפסק לטובתו. רק עתה, בהליכים שהגישה נגדו כדי לעמוד על זכויותיה, לכאורה חושש המבקש, שמא לא תצליח המשיבה עמוד בחיובים.
3. האם הפנתה שוב להסכם ההגירה וטענה כי אינו רואה את טובת הילדים במבט צופה עתיד וכי האב עצמו מפר הפרות רבות ושונות את ההסכם.
4. ההסכם יצר פערים בחיובים ובביטחונות של הצדדים זה כלפי זה, כאשר האם נדרשה לפיקדונות מהותיים ואילו האב נדרש לפיקדונות מינוריים. ההסכם מלכתחילה נוסח באופן בלתי מאוזן הטיל על האם חיוביים בלתי פרופורציונאליים ביחס לחיוב האב, חיובים שמטרתם לכפות על האם והקטינים לפעול לפי רצונות האב, תוך התעלמות מצרכי הקטינים, שגרת חייהם וטובתם.
5. כן נטען כי עניינה האמיתית של הבקשה הוא חסימת גישתה של המשיבה לערכאות משפטיות, המהווה המשך ישיר להתנהלות המבקש כלפי המשיבה מאז ומתמיד.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. ברירת המחדל בהליכים אזרחיים הינה כי כל צד נושא בהוצאותיו, אולם הדין מאפשר לבית המשפט סמכות להורות כי צד אחד יישא בהוצאות הצד שכנגד [ראו למשל רע"א 7687/18 ‏ מדינת ישראל - רשות המסים - מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 7 (15.07.2020) (להלן – עניין מרעב חסן בנייה וסחר)].
2. יתרה מזו, לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, שתשמש לתשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה בו יפסקו לטובתו הוצאות במסגרת ההליך.
3. ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה:

"157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע."

1. בין שיקולים אלו נקבעו בפסיקה ארבעה שיקולים עיקריים, שאינם מצטברים, כדלהלן [רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7 (13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סיכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.
2. בענייננו רלוונטיים 3 שיקולים:
3. תושבות חוץ – יש לבחון האם התובע הוא אזרח זר שאין בידו להצביע על נכסים בישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע קום בו ייפסקו הוצאות לזכותו;
4. שיקול שני - סיכויי התביעה – יש לבחון את סיכויי התביעה על פניה, אך גם בכך אין טעם בלבדי המספיק לשם חיוב התובע בהפקדת ערובה;
5. ההלכה הנוהגת בפסיקה היא שכאשר עסקינן בהליך שנמצא בערכאתו הראשונה – שיקול זה כלשעצמו אינו יכול, על פי רוב, להביא לחיוב התובע בערובה להוצאות הנתבע [ראו למשל רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, [פורסם בנבו] פס' 5 (16.01.2013); רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7 (13.11.2014)].
6. עוד נקבע בפסיקה כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה. בהתאם לכך, נקבע לא אחת, כי מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית, בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 157 (ותקנה 519 בשעתה) אך במקרים חריגים [רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר [פורסם בנבו] (12.11.2020) (להלן – עניין קריל); רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פס' 5 04.12.2014)).
7. שיקול שלישי - מצבו הכלכלי של התובע יש לאזן בין הקושי של יכולת התובע לשיפוי הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך, ובין החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כאשר כפות המאזניים ייטו לטובת הגנה על זכות הגישה לערכאות.

מן הכלל אל הפרט

1. הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [1], בעמ' 650). יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [2], בעמ' 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ' 26). עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן [3]; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ [4]).
2. בעניין תושבות חוץ - אין חולק כי המשיבה תושבת **** ובתגובתה לא נטען כי יש לה נכסים בישראל, כך שעלי להכריע לעניין שיקול זה על יסוד הפסיקה ונסיבות המקרה. הפסיקה קובעת לעניין זה כי (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 [פורסם בנבו]):

"שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה את בית-המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, הוא רחב. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות (868ב – ג, 869ג – ד).

...

בית-המשפט ישתמש בסמכותו לחייב בהפקדת ערובה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל כך שיקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו. תושבי הרשות הפלסטינית נחשבים לצורך זה כתובע המתגורר בחו"ל, אולם עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (869ב – ג). "

1. למעלה מן הצורך יוער, כי הפסיקה דלעיל אמנם התייחסה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אולם בעינה עומדת גם ביחס לתקנות החדשות.

1. בבואי לבחון את המענה ל"נסיבות המקרה" שקלתי את אופיין של התביעות אשר מהותן הינה שינוי הסכם הגירה, בו הסכימו הצדים, ולמעשה בעיקר המבקש, כי המשיבה, ברצותה להגר ל*****, תיקח עמה את שני ילדיהם המשותפים, אשר נולדו בישראל וכאן היה מרכז חייהם, ותעבור עמם למדינה הממוקמת ביבשת רחוקה. יתכן להניח, כי מאחר שכאן נולדו הילדים וכאן היה מרכז חייהם, הליך משפטי שבין הצדדים היה קובע כי הם יישארו בישראל. אלא מאי? כי המבקש הסכים למעבר ילדיו ל****** כאשר כתנאי לכך, הוסכמו בין הצדדים הסכמות מסוימות, ובעיקרן – אופן שימור הקשר שבין האב לילדיו.
2. דא עקא. כי הצדדים שניהם טוענים להפרות כאשר בהליך קשור, שם תבע המבקש את המשיבה בגין הפרות של ההסכם, הסתיים שלב ההוכחות והסיכומים והתיק ממתין לפסק דין. בהליכים דנא תבעה המשיבה את המבקש הן באשר להפרות ההסכם והן באשר לשינויו.
3. נסיבות המקרה הספציפי מביאות לכלל מסקנה, כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ככל שיקבע כי תביעותיה יידחו והיא תחויב בתשלום הוצאות לטובתו. ראשית כל, המבקש טען כי המשיבה חויבה בעבר בתשלום הוצאות לטובתו ולטובת אוצר המשפט אולם לא טרחה לשלם את החיובים. המשיבה בתגובתה לא סתרה את טענות המבקש לעיין זה, הגם שדוברים על חיובים מינוריים ומכאן עולה חשש שמא לא תפרע את חיובה כלפי המבקש, ככל שתחויב בהוצאות לטובתו.
4. כמו כן, בהליך הקשור בו המשיבה נתבעה ע"י המבקש, לדיון הוכחות שנקבע מבעוד מועד, היא לא טרחה להגיע, עת עשתה דין לעצמה, הטריחה את בית המשפט שהקצה יום דיונים ממושך, הטריחה את המבקש וב"כ ובזלזול בוטה, לא התייצבה לדיון (ר' תמ"ש 34533-09-20 – החלטה מיום 29.11.21).
5. נוסף על האמור, את נסיבות המקרה הספציפי אני מוצאת לבחון בד בבד עם שאלת סיכויי התביעה שאינן אלא נסיבותיו.
6. בעניין סיכויי התביעות – המשיבה כאמור הגישה תביעה כספית ותביעה לשינוי הסכם ההגירה. באשר לתביעה הכספית, ראשית אבחן בקליפת האגוז את הוראות ההסכם באשר להפרות סעיפיו, מהות ההפרות והתרופות שנקבעו ע"י הצדדים בהסכמה. סע' 13.4 להסכם ההגירה קובע פיצוי מוסכם בסך של 50,000$ בגין כל הפרה מצידו של המבקש, בין אם באשר להסדרי הקשר והביקורים שלו עם הילדים, בין אם בפגיעה בקשר שלהם עם אמם בזמן שהותם אצלו.
7. המשיבה עתרה בתביעתה הכספית לפיצוי בגין הפרות שונות אולם דומה כי הן לא נכנסות בגדר ההפרות שצוינו בסע' 13.4 להסכם ההגירה ואינן מזכותה בפיצוי המוסכם. לכך יש להוסיף ולהדגיש את הברור מאליו, כי הפרה המזכה בפיצוי בסך 50,000$ נוגעת לנושא זמני השהות של המבקש עם הילדים. המשיבה טוענת כי האב הוא שהפר מצידו את זמני השהות אלא שהוא טוען ההפך בדיוק כאשר אף נדרש להגיש תביעה נגד המשיבה בגין מניעת הקשר שלו עם הילדים, וההליך שם ממתין למתן פסק דין.
8. באשר לטענות המשיבה להפרות המפגשים, הרי שנטען ע"י המבקש ככל שנמנע ממנו לשהות עם הילדים או לשוחח עמם, האחראית לכך אינה אלא המשיבה, אשר מסכלת, משבשת ומונעת את הקשר הטבעי שלו עם הקטינים.
9. בתביעה הקשורה לשינוי הסכם ההגירה, עלו מצד המשיבה, טענות מעוררות דאגה, וניתן להתרשם כי היא רואה במבקש מטרד בחיי הילדים בעוד האידיליה בעיניה היא קשר אבסולוטי בין בעלה הנוכחי *********, לילדים, בעדיפות גבוהה על פני הקשר הטבעי של המבקש עם ילדיו.
10. במצב דברים מתוקן, ראוי היה כי עם הגירת הילדים ל******* תעשה המשיבה כל שניתן לשימור קשר הדוק בין המבקש לקטינים, אל שכעת היא עותרת לצמצמו כאשר היא מציבה פעילויות שאינן בעלות חשיבות גבוהה, בעדיפות על פני הקשר של האב והילדים.
11. בעניין יתר ההפרות, ככל שימצא כי טענות המשיבה נכונות, הרי שמדובר בזוטות וספק אכן מדובר בהפרות הנופלות לגדר המוסכם בסעיף 13.4 להסכם ההגירה. יתירה מכך, הסכם ההגירה אולי "שבלוני" וקובע כללים מסויימים, ברם החיים אינם שבלוניים אלא ספונטניים ורצופים דינמיות. המשיבה אינה יכולה לצפות כי כאשר הקטינים עמה יהא לה חופש הפעולה לעשות עמם כל שעל רוחה ואילו המבקש מצידו, אשר ויתר ויתורים מפליגים ואיפשר את הגירת הילדים ל******, יהא מוגבל להסדרים מתוכנתים ומוקפדים ללא חופש פעולה בקשר הטבעי שלו עם ילדיו.
12. מבלי לקבוע מסמרות בשלב מקדמי של ההליך, ומבלי שתהיה בהחלטתי אנידיקציה לתוצאות ההליך, אני סבורה, כי ההפרות להן טוענת המשיבה אינן הפרות כהגדרתן בהסכם ההגירה ובכלל. התנהגות המבקש, כנטען בכתב התביעה אינה אלא טבעית וספונטנית, כפי שהסברתי לעיל, ולא ניתן לדרוש ולצפות ממנו כי יפעל עם ילדיו באופן מכני או טכני, רק כדי כאילו לסמן "וי" על קיום המפגש מצידו והאפשרות לקיימו מצידה של המשיבה – והילדים ישובו ל**** והמפגש שרואה בו המשיבה כאילוץ, יישאר מעין זיכרון מר.
13. באשר למשמעותו של הסכם ההגירה ואופיו הצופה פני עתיד, להלן אתייחס לטענות המשיבה.
14. מושכלות יסוד הן, כי אישור הסכם בין בני זוג (או בני זוג לשעבר) ע"י הערכאה המוסמכת כמתחייב בדין תכליתו היא להבטיח, שהצדדים הבינו תכנו ואת גמירות דעתם וכדי לוודא כי הוא לא נערך תחת לחץ, השפעה בלתי הוגנת או כל השפעה שיש בה לגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה. הדבר מתבטא בתנאים הצורניים והמוקדמים שמעמיד החוק כתנאי לתוקף ההסכם: דרישת הכתב ואישור ההסכם ע"י בית משפט או בית דין (ראו: א. רוזן צבי,  דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול, עמ' 364). דרישות אלו הן דרישות מהותיות (ראו: ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2)621; ע"א 51/81 בראור נ' בראור, פ"ד לה(4)231; ע"א 419/84 טוכמינץ נ' טוכמינץ, פ"ד לט(1)287; ע"א 487/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3)499(.
15. פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו הצדדים מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/חוזי – ההסכם שבין בעלי הדין והחלק השיפוטי – החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין (ראו: י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 787, רע"א 4976/00 בית הפסנתר נגד דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577).
16. הפסיקה קבעה, כי בהעדר 'טעם מיוחד', לא יתקבלו טענותיהם של צדדים כנגד פסק הדין המעניק תוקף להסכם שבבסיס פסק הדין (ראו: ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441 ; ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 459). וכך כותב כב' השופט אור בע"א 2495/95 בן עילו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, בעמ' 593:

"... יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות ... יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה... היא הסופיות שלהם". 

)ראו גם: ע"א 88/601 עיזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441; ע"א 88/690 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 459; רע"א 00/4976 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577).  

1. הסכמים בין בני זוג משקפים ומגשימים את רצון הצדדים ולכן לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעות מסוג זה ועל הצד העותר לתקיפת ההסכם רובץ נטל ההוכחה (ראו: ע"א 146/81 נשאף נ' נשאף, פ"ד לח(3) 309, 312; ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 153).
2. קובעת ההלכה הפסוקה, כי רק מקום בו מתרחש שינוי נסיבות מהותי ניתן לעיין בפסק הדין מחדש (ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3)187, ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3)179).
3. עוד נקבע בפסיקה, כי על הטוען לשינוי הנסיבות להוכיח שינוי נסיבות מהותי, אשר עליו להיות כזה שלא נצפה ולא ניתן היה לצפותו מראש בשעת החתימה על הסכם הגירושין, ומטעם זה הנטל הרובץ על כתפיו הוא נטל מוגבר.
4. הוא הדין, כמובן, ובשינויים המחויבים גם בהתייחס לתובענה לשינוי הסדרי שהות של הורה עם קטינים, שנקבעו בפסק דין, לרבות כזה המאשר הסכם הגירה בין הוריהם.

1. במקרה דנן, בעת הזו, לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות שלא היה צפוי או ידוע מראש, ודאי לא כזה אשר מצריך התערבות ושינוי הסכם ההגירה. למעשה עולה חשש כבד כי המשיבה חותרת לצמצום הקשר של המבקש עם הקטינים, קשר שאינו נרחב מלכתחילה, וכי בפועל ההסכם מחייבה להביאם ארצה פעמיים בשנה בלבד. הנסיבות שתוארו בכתב התביעה לא היו בלתי ידועות מראש או בלתי צפויות ודאי כאשר מדובר בשינויים הנובעים מהתבגרותם של הילדים.

1. אינני סבורה כי יש לשנות את הסכם ההגירה ביחס לבר המצווה של הקטין ********** בארץ, וכי עדיפה החגיגה עם בעלה הנוכחי של המשיבה על פני הקשר שלו עם אביו וליוויו על-ידו בתהליך של בר המצווה. לא למותר לציין, כי מדובר בחוויה ובזיכרון שייקח איתו הקטין לכל חייו ויש להם השפעה ארוכת טווח ועל כן לא מצאתי כי בר המצווה של ***** עם ***** עולה על בר המצווה של ****** עם אביו הביולוגי.
2. גם באשר לביקורים של המבקש ב******, אמנם ההסכם פתוח לעניין זה ולא מגדיר זמנים ומס' ביקורים, אולם המציאות בפועל הוכיחה כי לא מדובר במס' רב של ביקורים (ואולי חבל שכך), ולצורך העניין אף אם כן, תשווה בנפשה המשיבה מציאות בה לכאורה, עובר המבקש להתגורר ב****** כי אז הקשר שלו עם הקטינים יהפוך לנרחב ונורמטיבי, וממאי נפשך – באם המבקש בוחר להגיע לראות את ילדיו מס' פעמים בשנה ומדוע שלא יעשה זאת?

1. בעניין מצבה הכלכלי של התובעת – לאור האמור לעיל לא מצאתי להרחיב בעניין זה, אולם שוב אפנה לכך שאת חיוביה הקודמים כלפי המבקש או אוצר המדינה, לא פרעה המשיבה חרף מצבה הכלכלי הטוב, וישנו חשש שלא תיפרע את חיוביה כלפיו בהליכים דנן, ככל שידחו תביעותיה.

סוף דבר

1. אשר על כן ולאור האמור, אני מוצאת להיעתר לבקש ולקבוע כי המשיבה תפקיד ערבויות בשני ההליכים להבטחת כיסוי הוצאות המשיב, ככל שתביעותיה תידחנה והיא תחויב בהוצאות לטובתו.
2. אשר לגובה ההוצאות אני מוצאת לקבל את טענות המבקש לעניין זה כאמור בסע' 17 לבקשה וקובעת כי המשיבה תפקיד סך של 90,000 ₪ כערובה בהליך 31089-03-22 וסך נוסף של 90,000 ₪ בהליך 12447-05-22.
3. הערובה תופקד בשני התיקים בתוך 10 ימים שאם לא כן, התביעות תימחקנה.
4. בנסיבות העניין ובשל ההחלטה לחיוב המשיבה בהפקדת הערובה, אני מוצאת לנכון שלא לפסוק הוצאות נוספות בגין הבקשה דנן.

ניתנה היום, ד' תמוז תשפ"ב, 03 יולי 2022, בהעדר הצדדים.