טוען...

בית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה

תמ"ש 31991-06-21 א' ס' ואח' נ' א' ואח'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט רן ארנון

תובעות

1.ב' א'

2.א' ז'

3.א' א'

ע"י ב"כ עוה"ד שאוקת גזאוי

נגד

נתבעים

1.ב' א'

ע"י ב"כ ע"י ב"כ עוה"ד מנסור אבו סאלח

2.א' א'

ע"י ב"כ עוה"ד רידאן אבו ימן

3.א' א'

ע"י ב"כ עוה"ד מנסור אבו סאלח

פסק דין

  1. לפני תביעה שהוכתרה בכותרת "רכושית" והסעדים המבוקשים הם איזון משאבים ופירוק שיתוף.

  1. הצדדים הם אחים ואחיות. התובעות הן 3 האחיות ואילו הנתבעים הם 3 האחים. לצדדים אחות נוספת ועוד שני אחים שלא צורפו להליך זה.

  1. עניינה של התביעה היא מחלוקת לגבי אופן יישום הוראות צוואתו של אביהם של הצדדים, שקבע הוראות חלוקת רכושו בין אשתו, בניו ובנותיו בצוואה מיום 16.4.1990. עוד נטען כי לאם המנוחה זכויות מכח חזקת השיתוף, וזכויות אלה יש לחלק בהתאם לצו הירושה של האם לכל יורשיה על פי דין.

  1. אציין כי בין הנתבעים 1 ו 2 לבין עצמם התנהל הליך קודם בקשר לצוואת האב.

העובדות בתמצית:

  1. אביהם המנוח של הצדדים שיח' ח' א' ז"ל (להלן: "המנוח" או "האב") הלך לבית עולמו ביום 2.1.1999 והותיר אחריו צוואה בעדים. אמם של הצדדים הגב' נ' א' ז"ל הלכה לבית עולמה ביום 21.9.2018 (להלן: "המנוחה" או "האם").

  1. מאחר שהצוואה הייתה חסרה מבחינה צורנית ולא כללה תצהירי עדים, הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן צו קיום צוואה (ת"ע 48200-01-18). יצוין, כי לצוואה הכתובה בשפה הערבית צורף תרגום בעברית.

  1. ביום 15.7.18 ניתן פסק דין - צו קיום צוואת האב. בפסק הדין צוין כי בית המשפט מורה לכל היורשים לפעול על פי הצוואה.

  1. הצדדים להליך זה הינם כאמור בנותיו של המנוח מזה ואחיהן, בניו של המנוח מזה.

  1. הנתבעים מתגוררים בצמידות בדירות בבנין הבנוי על אדמה שהייתה שייכת לאב המנוח. בצוואתו קבע האב חלוקה של אותן דירות וכן קבע זכויות, שלגבי מהותן הצדדים חלוקים, לטובת אשתו.

  1. אמם של הצדדים הלכה לבית עולמה ביום 21.9.2018, כחודשיים לאחר שניתן צו קיום לצוואת האב.

טענות התובעות:

  1. בפי התובעות שתי טענות ביחס לזכויות במקרקעין שהותיר אחריו האב המנוח:

  1. הוריהם של הצדדים נישאו עוד בטרם קום המדינה ועל כן לא חל עליהם חוק יחסי ממון כי אם חזקת השיתוף.

  1. ההורים חיו חיים הרמוניים במשק בית משותף עד לפטירתו של האב בשנת 1999.

  1. במהלך חייהם המשותפים צברו ההורים רכוש ובין היתר את חלקת האדמה עליה בנוי הבניין בו מתגוררים הנתבעים. הבניין כולל גם מרתף.

  1. הנתבעים עושים שימוש בלעדי בדירות הבניין, ומונעים מהתובעות את זכותן מכח ירושת האם. האם הייתה זכאית למחצית הזכויות בבניין או למצער בדירה בה התגוררה עד פטירתה, מכח חזקת השיתוף.

  1. אומנם, האם במהלך חייה, ואף לאחר פטירת האב, לא תבעה מעולם זכויות בקשר למקרקעין, אך לא היה כל צורך בדבר מאחר שהיא עצמה התגוררה באותם מקרקעין, ולא היה טעם ליצור במכוון מחלוקת עם בניה.

  1. החלק השני של הטענות מכוון לפרשנות צוואת האב. לטענת התובעות, האב ציווה בצוואתו את הדירה בה התגוררה האם, ואת המחסנים הצמודים לה, לאם. לא רק למטרת מגורים, אלא לבעלות של ממש, הטומנת בחובה גם את זכות ההורשה ביחס לאותה דירה.

  1. לטענת התובעות, הצוואה לא ייחסה את אותה דירה בה התגוררה האם למי מהנתבעים, ועל כן המסקנה היא כי דירה זו תועבר לכלל היורשים בחלקים שווים ולא למי מהנתבעים.

טענות הנתבעים 1,3:

  1. דינה של התביעה להיות מסולקת על הסף בשל התיישנות. עילת התביעה נולדה לכאורה עם פטירתו של האב, כאמור עוד בשנת 1999, אלא שהאם, בכל – 19 השנים שחלפו מאז פטירת האב ועד פטירתה, לא תבעה דבר בקשר לזכויותיה, הלכאוריות, מכח חזקת השיתוף.

  1. עוד נטען, כי הזכויות הן למעשה זכויות אובליגטוריות שההתיישנות לגביהן עומדת על 7 שנים. אך גם אם ייטען כי מדובר בזכויות במקרקעין, הרי שמדובר במקרקעין לא מוסדרים, ולפיכך תקופת ההתיישנות עומדת על 15 שנה שאף היא חלפה.

  1. בניגוד לנטען בכתב התביעה, האם הייתה מודעת היטב לצוואת האב, היא מעולם לא התנגדה לה ולא טענה כי האב ציווה בצוואתו זכויות השייכות לה.

  1. האם ידעה כי זכויותיה על פי הצוואה הן זכויות שימוש בלבד בדירה ולא זכות בעלות. אכן, כל עוד האם הייתה בין החיים, איש לא היה זכאי, וממילא איש לא התכוון, לפגוע בזכותה לגור בבית, והבנים אף התחייבו לזון את האם. ברם, זכויות שימוש לחוד וזכות בעלות לחוד ולאם לא ניתנה זכות בעלות בקשר לדירה או לרכוש אחר של המנוח.

  2. הצוואה קבעה מפורשות כי התובעות אינן זכאיות לרכוש, ורק אם מי מהן תיפרד מבעלה היא תהיה רשאית לשוב ולהתגורר בדירה, אך שוב, אין מדובר בזכות בעלות אלא זכות שימוש בלבד, המותנית כאמור רק במקרה של פרידה מהבעל, מה שלא קיים במקרה דנן.

  1. התביעה הוגשה לאחר שתביעתו של הנתבע 2 כנגד הנתבע 1 נדחתה, ובקשתו להצמיד את המרתף לדירתו לא צלח, אז חבר הנתבע 2 לאחיות התובעות, על מנת להגיש תביעה נעדרת כל בסיס.

  1. לצדדים אחות נוספת שבחרה שלא להצטרף לתביעה, היות שידעה כי אין לה כל זכויות במקרקעין שהוריש האב. כמו כן שני אחים נוספים לא צורפו אף הם, למרות היותם יורשים על פי דין, היות שלתובעות אין אינטרס ביחס לבתים של אותם אחים, אלא רק ביחס לבית בו מתגורר הנתבע 3 והמרתף הצמוד לדירת הנתבע 1.

טענות הנתבע 2

  1. לטענת הנתבע 2 אין כל יריבות בינו לבין התובעות. לשיטתו, בית המגורים בו הוא מתגורר הועבר לו עוד בחייהם של ההורים המנוחים, ועל כן האמור לגביו בצוואה אינו אלא מתן גושפנקא למצב הקיים ממילא.

  1. הנתבע 2, כמו יתר הנתבעים, טוען כי תביעת התובעות ביחס לבניין כולו חסרת תום לב היות שהצדדים נהגו בדירות בהתאם להסכמה שנבעה מחלוקה עוד בחייהם של ההורים. האם עצמה לא העלתה כל טענה בדבר זכויות שיש לה בדירות אלה.

  1. הנתבע 2 אינו מתנגד למתן זכויות לתובעות בקשר לירושת המנוחה, אך לשיטתו זכויות אלה יכולות להתייחס רק למרתף, ולא לבניין הדירות שמעל המרתף. בענין זה תומך הנתבע 2 בטענת התובעות כי יש להן זכויות בקומת המרתף מכח ירושת האם (סעיף 22 לכתב ההגנה).

תרגום צוואת האב

  1. כבר בדיון קדם המשפט עלו מחלוקות בקשר לתרגום הנכון של צוואת האב שנכתבה בשפה הערבית.

  1. בהתאם להסכמת הצדדים, מונה ביום 17.11.21 עוה"ד ונוטריון המאם חליחל, כמומחה מטעם בית המשפט, לצורך תרגום הצוואה לשפה העברית. התרגום הנוטריוני הוגש ביום 23.12.21. הצדדים לא חלקו על התרגום ולא ביקשו לזמן את עוה"ד חליחל לעדות.

  1. חרף זאת, הצדדים מבקשים לגזור מסקנות שונות ופרשנות שונה מלשון הצוואה של האב. לטענת התובעות לשון הצוואה מלמדת כי לאם המנוחה ניתנו זכויות בעלות בבית, ואילו הנתבעים טוענים כי לאם ולבנות לא ניתנו כל זכויות מלבד זכויות שימוש לאם וזכויות שימוש לבנות במקרה של גירושין. התובעות טוענות, כי הביטוי "מי שתיפרד מבעלה" המופיע בצוואה אינו מכוון לגירושין דווקא, אלא גם לפרידה ללא גירושין, ואף לפרידה זמנית.

דיון והכרעה בקשר ללשון הצוואה:

  1. אקדים ואומר, כי בניגוד לסכסוך הקודם בקשר לאותה צוואה, שם התגלה חוסר בהירות ביחס לחלוקה של נכסי מקרקעין, כאשר אין כל פירוט לגבי גבולות המקרקעין, ואין מפת מדידה המורה על אופן החלוקה ומה הוא חלקו של כל זוכה על פי הצוואה, הרי שביחס לזהות הזוכים על פי הצוואה, לשון הצוואה ברורה וחד משמעית.

  1. על מנת לנתח את הוראות הצוואה ביחס לצדדים, נביא את החלק הרלוונטי מתוכה, בו מוזכרים הצדדים וגם האם המנוחה. יצוין, כי כנהוג בעדה הדרוזית, הצוואה כתובה כמסמך שאינו כולל פסקאות או ספרות, אלא רצף שלם של הוראות, כולל הוראות ביחס לחלוקת מקרקעין. היות שהמקרקעין אינם מוסדרים, הוראות הצוואה לצורך זיהוי המקרקעין מתייחסות לכיווני הדירות, לשמות של מקומות ולעיתים אף התייחסות לגופים ומבנים בשטח כגון: מאגר מים.

  1. להלן החלק הרלוונטי בהוראות הצוואה:

"...לאחר פטירת בעלה ואם תחליט להישאר בבית ידה תהיה על העליונה היא המחזיקה והקובעת בבית, ואם ילדיה לא יישאו בנטל שלה, יהיה לה מדור בבית בקומת הקרקע במלואה וכל מה שהיא צריכה מרהיטי הבית כולם או בחלקם, ויהיה לה הזכות בקרקע הנמצאת באזור XXXX בשכנות עם XXXX ו-XXXX ויהיה לה משכורת קבועה מחמשת ילדיו הזכרים שיהיו חייבים בכך, ויהיה לה רבע מטר מים בXXXX בנוסף למדור שיוחד לה, ולאחריה (יתכן והכוונה לאחר פטירתה – תוספת של המתרגם) יהיה כל מה שנזכר ליורשים ובנוגע לבנותיו שאצל גברים לא מגיע להן כלום, ומי שתיפרד מבעלה ותחזור לבית תתגורר עם אמה במדור והמשכורת כאמור לעיל..."

  1. לטענת התובעות הן למדות על זכות הבעלות של האם בדירת הקרקע ובמרתף מהביטוי "ואם תחליט להישאר בבית ידה תהיה על העליונה היא המחזיקה והקובעת בבית". וכך העידה בענין זה התובעת ב':

ש. מה את רוצה כעת

ת. אני רוצה שיהיה לנו בית משותף, זה הבית של המשפחה שלנו שיהיה לכולנו, גם לבנים וגם לבנות. זה הבית של אמא שלי, החלק שלה לפי החוק.

ש. רק בבית את רוצה

ת. זה מה שיש לאמא. אני רוצה שמה ששייך לאמא שלי שיתחלק לפי הדת והחוק בין עשרת היורשים.

ש. את רוצה מה שכתוב בצוואה, נכון

ת. אני רוצה את החלק שלי מירושת אימי. אבא שלי נתן את השליטה לאמא שלי. אני לא עו"ד ואתה משחק איתי במילים. אמא שלי הורישה חלק מהנכסים שהיו לה עם אבא שלי. לפי מה שכתוב בצוואה קומת הקרקע כולה לאמא שלי ויש נכסים בסוריה שאי אפשר להשיג אותם, יש חלקת אדמה בסוריה שאבא שלי הוריש אותה לאמא שלי והיא אמרה לנו בעל פה כי זה לא רשום שהיא רוצה לתת אותה לאחיה שנמצא שם.

ש. אני אומר לך במדויק בהתאם לכתוב בצוואת אביך שלאמא שלך יש רק 5 מיליון לירה ישראלית. כיום אלה זכויות שהתיישנו, ויש לה קרקע ממזרח לגבול המערכת המפריד בין סוריה לישראל. זה מה שיש לאמא שלך, רק חלקת האדמה הזו. זה צוין בצוואה באופן ברור. מה שיש לה זכויות קניינות זה רק על החלקת אדמה הזו ומעבר לזה אין לה כל זכויות קניינות למעט מדור לכל ימי חייה.

ת. בצוואה כתוב שהיא שולטת על הכל. התרגום לגבי מדור אינו מדייק כי זה שפת דיבור ואתה יודע שזה לא עורך דין כתב אלא מישהו פשוט בלבד.

ש. כל מה שכתוב בצוואה זה נכון למעט המילה מדור.

ת. גם מדור זה שפת דיבור. זה הבית שלה ורגע לפני הוא כתב שהיא שולטת על הכל, היד שלה היא העליונה. היא יכלה לחלק את הבתים וכל הנכסים שלה.

(עמ' 8 שורות 10-31)

  1. לטעמי התובעת שוגה בענין זה, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. בפן העובדתי, לשון הצוואה ברורה. זכותה של האם כמי "שידה תהיה על העליונה" היא זכות שימוש מובהקת ולא זכות בעלות. בהמשך הצוואה מפרט המנוח כי המנוחה תהיה "המחזיקה והקובעת" כלומר זכות חזקה בלבד. הפרשנות הפשוטה, ההגיונית והיחידה האפשרית היא כי בעניין החזקה בדירה תהיה למנוחה זכות בלתי הדירה, שאינה ניתנת לכרסום על ידי בניה להחזיק בדירה ולהשתמש בה. הסיבה שיש לציין זאת במפורש נובעת מהעובדה כי למנוחה אין זכות בעלות בדירה ועל כן קיים החשש, כי הבנים היורשים, שלהם הוקנו זכויות הבעלות, יבקשו חלילה לפגוע בזכות המגורים של האם.

  1. בהמשך הצוואה מבהיר ומפרש המנוח, כי אם ילדיה לא יישאו בנטל שלה, יהיה לה מדור בקומת הקרקע במלואה, וכל מה שהיא צריכה מרהיטי הבית כולם או בחלקם. גם כאן הקפיד המנוח לקבוע זכויות שימוש בצורת מדור ולא זכויות בעלות. ברור כי אם היה המנוח מצווה את הדירה למנוחה, לא היה צורך לקבוע זכויות מדור שהן זכויות פחותות מזכויות בעלות ו"נבלעות" בהן.

  1. ואם עד לשלב זה עוד היה ספק בין ציווי שמשמעו בעלות, לעומת ציווי שמשמעו שימוש בלבד, מגיע הסיפא ביחס לזכויות המצוות למנוחה, ובו נקבע כי יהיה לה (למנוחה) הזכות בקרקע הנמצאת באזור XXXX, בשכנות עם XXXX ו-XXXX. קרקע זאת נמצאת אומנם במדינת סוריה, אך לשון הצוואה ברורה. כאשר ביקש המנוח לצוות זכויות בקרקע הוא עשה כן ללא כחל ושרק. ביחס לקרקע זו לא נקבע כי יהיו למנוחה זכויות חזקה או שימוש או זכות מדור. נקבע מפורשות כי הזכות בקרקע תהיה למנוחה.

  1. התובעות טענו כי מי שערך את הצוואה היה אדם פשוט ולא עו"ד, והאב המנוח היה אף הוא אדם פשוט שלטענתן לא ידע קרוא וכתוב. טיעון זה קורא תיגר על עצם תקפותה של הצוואה, אך מאחר שלא הוגשה כל התנגדות לצוואה, גם לא על ידי האם המנוחה, הרי שלא ניתן לקבל טענה כי מי שעשה צוואה לא ידע מה הוא מצווה, או לא הבין את משמעותה של הצוואה. טיעונים אלה מקומם בהליך התנגדות לצוואה, הליך שהתובעות לא נקטו בו.

  1. למעלה מן הנדרש, אציין כי ביחס לדירות שחולקו בין הבנים ישנן הוראות ברורות, המעידות כי מדובר בזכויות בעלות ולא זכויות שימוש. כך למשל בקשר לבן ב' מוזכר כי הוא יהיה רשאי לבנות בחלקה המוזכרת בכיוון של מזרח וצפון. וכן ביחס לג' נקבע כי הוא יוכל למכור רק לאחיו. הוראות אלה מלמדות כי האב ידע היטב את ההבדל בין זכות שימוש, חזקה ומדור, ובין זכות בעלות המקנה זכויות בניה ומכירה.

  1. בפן המשפטי הוראות הצוואה הן שקובעות מי יזכה בעיזבון המנוח וכיצד יחולק. טענת התובעות כי יש לבצע חלוקת על פי הדת והחוק, אינה יכולה לעמוד כנגד הוראות צוואה שלגביה ניתן צו קיום.

  1. טענה נוספת שעלתה על ידי התובעות היא כי להן עצמן ניתנה זכות בדירת המגורים בכל מקרה בו ייפרדו מבעליהן, גם אם אין מדובר בגירושין. יצוין כי אף לא אחת מהתובעות טענה כי היא התגרשה מבעלה או פרודה מבעלה. התובעת 1 טענה כי מדובר בסעיף המקנה להן זכויות, גם אם לא התגרשו מהבעל אלא רק היה סכסוך ביניהם. או אפילו אם אין סכסוך אבל עלול להיות סכסוך (עמ' 7 ש' 18-20).

  1. פרשנות זו אינה יכול להתקבל, והיא אינה עולה מלשונה של הצוואה. המנוח קבע בצוואתו כי מי מבנותיו הנשואות, שלגביהן נרשם בצוואה כי "לא מגיע להן כלום", יוכלו במקרה של פרידה מהבעל לחזור לבית ולהתגורר עם האם. גם אם פרידה אינה בהכרח גירושין, ברור כי מדובר בפרידה משמעותית וקבועה, ולא בסכסוך שאינו מביא להפרדת מגורים, ועוד יותר ברור, כי לא מדובר על זכות קבועה הנובעת מעצם הפוטנציאל של הסכסוך בין האחיות לבעליהן.

  1. למותר לציין, כי גם הזכות שניתנה לבנות (לרבות לבת שלא הצטרפה לתביעה), ונשמרת להן גם אחרי פטירת האם, אינה זכות בעלות אלא זכות שימוש ומדור. נוכח העובדה כי בחברה הדרוזית, במקרים רבים פרידה או גירושין מביאים לכך שהאישה נאלצת לעזוב את הבית, אזי נשמרת לנשים הזכות לחזור ולהתגורר בבית המשפחה על מנת שלא ימצאו עצמן, חלילה ללא קורת גג.

  1. לעניין פרשנות לצוואה קובע סעיף 54(א) לחוק הירושה, תשכ"ה -1965 כדלקמן:

"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות"

  1. בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (להלן: "פרשת טלמצ'יו") (פורסם במאגרים), נקבע כי הפרשן של הצוואה יכול להיזקק לנסיבות חיצוניות גם במקרה בו לשון הצוואה ברורה. על הפרשן לחפש את כוונת המצווה בלשון הצוואה, ואם מתברר כי כוונת המצווה אינה תואמת את לשון הצוואה, תקבע הפרשנות על פי כוונת המצווה גם אם זו אינה תואמת את לשון הצוואה.

  2. גישה זו שונתה בפסק דין של בית המשפט העליון ע"א 7631/12 (פורסם במאגרים ביום 12.8.2015), שם קבע כב' השופט דנציגר כי ההלכה בענין הפרשנות ה"דו שלבית" תקפה גם לאחר פסק דין טלמצ'יו. על פי פסיקת בית המשפט העליון, כאשר לשון הצוואה ברורה, כמו במקרה שלפנינו, אין כל מקום להזדקק לנסיבות חיצוניות לצורך איתור כוונת המצווה:

כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר מאד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. גישה זו מכירה באפשרות שבחלק גדול מהמקרים תנוסחנה צוואות בלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וקובעת כי במקרים אלו אין מקום לפנות לנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכת הצוואה. זאת, מתוך הנחה כי צוואה המנוסחת בלשון ברורה עומדת בפני עצמה ולא נזקקת לתמיכה בראיות חיצוניות לשם איתור כוונתו של המצווה.

  1. בענייננו, לשון הצוואה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. האב המנוח לא ציווה זכויות בעלות בדירות לאשתו, ובוודאי שלא עשה כן ביחס לבנותיו. הציווי לאם הוא זכות מדור ומגורים בלבד, תוך שמובהר כי בזכות זו לא ניתן לפגוע כל עוד האם בחיים. יחד עם זאת, אין ולא הייתה לאם זכות בעלות בדירות, לרבות במרתף, והזכות שניתנה הייתה ונותרה עד פטירת האם, זכות שימוש לרבות הזכות להשכיר את הזכויות לצד שלישי ולקבל דמי שכירות.

  1. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובעות כי הצוואה העניקה זכויות בעלות במקרקעין לאם המנוחה, או לתובעות עצמן, בנותיו של המנוח.

הטענות בדבר זכות האם המנוחה מכח חזקת שיתוף

  1. טענתן הנוספת של התובעות, היא כי לאם הייתה מחצית הזכויות מרכושו של האב, מכח חזקת השיתוף וחיי נישואין הרמוניים וארוכי שנים, תוך ניהול משק בית משותף.

  1. התובעות אינן כופרות בעובדה כי האם עצמה, בחייה, לא תבעה זכויות כלשהן שהיו רשומות על שם המנוח בלבד. ברם, לטענתן, לא היה בכך כל צורך שכן האם ממילא התגוררה בבית.

  1. הנתבעים הפנו, ובצדק, לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5774/91 (מיום 2.6.94 פורסם במאגרים להלן "הלכת יהלום"), שם קבע בית המשפט העליון כי אומנם קיימת זכות ליורשים לתבוע זכויות בשם אחד ההורים מכח חזקת השיתוף, על אף שאותו הורה לא תבע זכות זו בחייו, אך יחד עם זאת, סוייגה הזכות באופן שאם בן הזוג ויתר על הזכות, הרי שויתורו מונע מיורשיו לתבוע את אותה זכות שהוא עצמו ויתר עליה בחייו.

  1. וכיצד נלמד מהו אותו ויתור והאם בן הזוג אכן ויתר עליו ? על כך משיב בית המשפט העליון כי "אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו" (הלכת יהלום סעיף 19 לפסק הדין).

  1. במקום אחר נפסק כי "מתקבל על הדעת, כי היא (הידועה בציבור באותה פרשה) ויתרה על כל זכות של שיתוף – אם היתה לה פעם – מתוך אותה מחשבה, שאם היא תישאר לבד, יש לה ילדים, אשר יוכלו לסייע לה לעת זקנה" (ע"א 52/80 מיום 16.2.84 פורסם במאגרים).

  1. ובענייננו, אין חולק כי למנוחה הייתה הזדמנות סבירה, ואף יותר מכך, לפעול למימוש זכותה הקניינית בבית המגורים אילו רצתה בכך. המנוח עצמו נפטר 19 שנה לפני המנוחה, ובמשך כל השנים לא עמדה המנוחה על הזכות לקבל מחצית מרכושו, על אף שידעה היטב כי הרכוש רשום על שמו של המנוח בלבד.

  1. חיזוק לדברים אלה ניתן לקבל מלשון צוואתו הברורה של המנוח. בצוואתו ציווה המנוח את כל זכויות, לרבות הזכויות בבית המגורים. הזכות שניתנה למנוחה היא זכות שימוש בלבד, כאמור לעיל. המנוחה הייתה מודעת לקיומה של הצוואה, לתוכן הצוואה וללשון הצוואה ומעולם לא הביעה התנגדות לאמור בה.

  1. אם סברה המנוחה כי המנוח מצווה לבניו זכויות שלמעשה שייכות לה, היה עליה לעמוד על זכויותיה ולתבוע את חלקה בהתאם לחזקת השיתוף, וכאמור, למנוחה היו 19 שנים תמימות לעשות כן והיא בחרה שלא לתבוע ולא לעמוד על זכויות אלה.

  1. בהלכת יהלום פירש בית המשפט העליון את המונח "ויתור" באמצעות יכולת הבחירה. דהיינו, מי שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר לא לממש את זכותו (פסקה 21 להלכת יהלום). אני סבור כי למנוחה הייתה, גם הייתה, זכות בחירה, ובמשך שנים רבות היא בחרה שלא להפעיל אותה.

  1. הנתבעים ציינו מועדים נוספים, מעבר להליך אישור צוואת המנוח, שהיה בהם ללמד על בחירתה של המנוחה שלא לתבוע זכויות מכח חזקת השיתוף. הנתבעים ציינו כי נבנתה קומה נוספת לבית ובגינה נלקחה הלוואת משכנתא, כל זאת ללא שהמנוחה טענה כי מחצית מהזכויות בבית שייכות לה. עוד צוין, כי ברשות המקומית ובוועדה המקומית לתכנון ובניה לא נזכר שמה של המנוחה כבעלת זכויות, ובכך יש סימן נוסף לכך שהמנוחה ידעה כי אין לה כל זכות בבניין או, למצער, אין לה כל זכות בעלות בדירות או במרתף.

סוף דבר

  1. התביעה לאיזון המשאבים ופירוק השיתוף נדחית, משנמצא כי לתובעות אין כל זכות באותם נכסים נשוא התביעה.

  1. משנדחתה התביעה, ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה כי התובעות ישלמו הוצאות ושכ"ט עו"ד לנתבעים 1 ו – 3 בלבד, בסך של 10,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

  1. המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

13 מתוך 13