ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, סג"נ אלה מירז: פס"ד למזונות קטין לפי הדין הדרוזי ולהשבת השקעה לאחר דחיית טענת בעלות במקרקעין (תלה"מ 33310-07-17)

בפניי : כבוד השופטת, סגנית הנשיאה אלה מירז

הקטין : קטין, יליד 00.00.2006

התובעת : האישה

ע"י ב"כ עו"ד פרח חלבי

נ ג ד

הנתבע : האיש

בעצמו

מבוא

1. הצדדים בני העדה הדרוזית, נישאו לפי הדין הדרוזי ביום 00.00.2002 והתגרשו בבית הדין הדרוזי ביום 00.00.2018. מנישואיהם נולד הקטין, יליד 00.00.2006, ונכון להיום כבן 16.

האֵם עובדת כמורה בבית ספר ומרצה באוניברסיטה והאב עובד כמרצה במוסדות אקדמאים. הצדדים הסתכסכו בשלהי שנת 2016, על רקע מחלה קשה בה לקתה התובעת, ושובם של הצדדים להתגורר בארץ לאחר שהות ממושכת ב[חו"ל]. התובעת יחסה לנתבע, בין היתר, הפעלת אלימות כלכלית ופיזית קשה כלפיה לכאורה, ובין הצדדים התקיימו הליכים למתן צווי הגנה, ששימשו אכסניה להסדרים זמניים לגבי חלוקת השימוש בבית המגורים וחלוקת זמני השהות עם הקטין.

בשנת 2017 הגישה התובעת נגד הנתבע את התביעות מושא פסק הדין. בעוד ההליכים בין הצדדים מתבררים, עשו הצדדים שימוש במפלסים השונים בבית המגורים ומטבע הדברים היה בכך כר פורה לעימותים וחיכוכים שהעסיקו את בית המשפט רבות. הדברים הפכו מורכבים אף יותר עם חלוף הזמן, לאחר שהנתבע נישא לבחירת ליבו והתגורר עם אשתו החדשה מעל למפלס בו התגוררה התובעת, שאף היא התארסה לאחר ונישאה לו. בעיצומה של שנת 2020 עברה התובעת להתגורר עם בעלה והקטין בכפר [...].

1. להכרעת בית המשפט תלויות ועומדות התביעות הבאות מטעם התובעת:

תלה"מ 33269-07-17 תביעה בעניין האחריות ההורית וזמני השהות;

תלה"מ 57773-11-17 תביעה לפסיקת מזונות הקטין;

תלה"מ 33310-07-17 תביעה לעניין הרכוש – סעד הצהרתי לעניין זכויות התובעת למחצית שווי המקרקעין והמיטלטלין, וסעד לאיזון המשאבים בין הצדדים.

הצדדים יכונו להלן גם "האב" או "האיש", ו"האֵם" או "האישה".

התביעה בעניין הקטין - תלה"מ 33269-07-17

1. במשך תקופה ממושכת מאז פרוץ הסכסוך, הצדדים התגוררו באותו המבנה אך בקומות שונות. אפשרות זו עמדה לרשותם מאחר ובמהלך הנישואין נבנו על דירת המגורים בה התגוררו הצדדים שלוש דירות מגורים נוספות. זכויותיה של התובעת בדירת המגורים ובתוספות הבניה עומדות למחלוקת בין הצדדים, והדברים יבוארו בהמשך פסק הדין. לענייננו יש לדעת, שכל עוד חלקו הצדדים את המגורים באותו המבנה, זמני השהות בין הילד התקיימו על דרך ביקור בדירתו הסמוכה של האב.
2. בדיון במעמד הצדדים ביום 14.2.2018, במסגרת בקשת התובעת למתן צו הגנה נגד האב (ה"ט 19504-02-18) הסכימו הצדדים על הפרדת המגורים ועל שימוש משותף במבנה כאמור. הוסכם שהתובעת תתגורר בקומה השניה, והנתבע בקומה השלישית. הוסכם עוד שהעו"ס לס"ד ממקום מגוריהם, תסייע לצדדים להגיע למתכונת מוסכמת של חלוקת זמני שהות בין האב לבין הילד. במהלך בירור התובענה הגישה העו"ס לס"ד מספר תסקירים. נסקור את אלה בקצרה תוך הכרת הנסיבות הרלוונטיות.
3. תסקיר מיום 12.7.18 – העו"ס לס"ד התרשמה מהילד, שמלאו לו אז 12 שנים, כילד חכם ומקובל בין חבריו, והוא גילה שיתוף פעולה בהליך. הילד היה בקשר טוב עם שני הוריו, ואת האב הוא ביקר בזמנו החופשי. צוין שהשניים מבלים יחדיו אך הילד לא לן בדירת האב. האב הביע רצון לקביעת "משמרות משותפת", בעוד עמדת העו"ס לס"ד היתה, שלמרות הרצון הטוב שגילה האב, הילד כבר יכול להביע את רצונו העצמאי, והוא לדבריה "מתנגד לשהות אצל אביו להרבה זמן, בטענה שאין תנאים למחיה נורמטיבית". הבן ביקש לשהות עם אביו בימי שני ורביעי משעות אחה"צ, ועד שעה 20:00 , ומידי יום ו' אחה"צ עד שבת בבוקר. האֵם עמדה על רצונה לזמני שהות רחבים יותר עם האב, ועל הציפיה שהאב יקח על עצמו מטלות הוריות נוספות, כמו הסעות לחוגים. המלצת העו"ס היתה לבכר את רצונו של הילד, וזמני השהות נקבעו בהתאם – בימי שני ורביעי משעה 15:00 עד 20:00; ומידי סופ"ש, מיום ו' בשעה 15:00 ועד יום שבת בשעה 11:00.
4. תסקיר משלים מיום 13.11.18 – מתואר שבשיחה עם העו"ס לס"ד, הילד ציין שהוא מעוניין בקשר עם אביו, אך בתדירות נמוכה יותר. הוא הלין על תנאי הלינה בבית האב ועל מחסור במזון וציין שהוא יורד לדירת האֵם כדי לאכול, או שהולך עם האב לאכול אצל סבתו. הוא תיאור עוד שעמום וחוסר מעש בבית האב, לעומת סדר היום המגובש שיש לו במגורים עם אמו. העו"ס לס"ד ציינה שערכה ביקור פתע בשתי הדירות, והתרשמה שביתו של האב אינו ערוך לשהות ממושכת של הילד. המלצתה היתה לפעול לפי המצב הקיים.
5. תסקיר מיום 1.12.19 – מצוין שהאב נישא בשנית ומצפה לילד מאשתו החדשה. האֵם התארסה אף היא. הרושם הוא שסידור המגורים הקיים בנסיבות החדשות העלה את רף המתיחות בין הצדדים, ושהבן חשוף לדברים. בתוך כך הקשר בין הילד לבין אביו נחלש ונוצר ריחוק בין השניים. הילד מבקר בבית האב אחת לשבועיים ומספר שאינו מוצא את מקומו בתא המשפחתי החדש של האב. העו"ס התרשמה שהילד יודע לבטא את עצמו היטב ושהמצב החדש מבלבל אותו. הילד הפך יותר זהיר ובררן בקשר עם האב והפחית מתדירות הביקורים. בתוך כך לא מצא את מקומו בבית הספר ומעוניין ללמוד בבית ספר אחר.

מצוין עוד שהאב מבקר את הורותה של האֵם, וטוען שהבן נעדר ללא סיבה מהלימודים. הוא מסרב למעבר מגורים של הבן עם האֵם. האֵם מצידה מביעה רצון שהבן יהיה עם האב יותר, ומבקרת את התנהלותו הקולנית עם אשתו החדשה והמריבות בין השניים שנשמעות ברחבי הבית. העו"ס לס"ד מסכמת את התרשמותה בכך שהבן "רוצה להישאר עם אמו, ולא חשוב איפה היא תתגורר, רוצה לשנות בית ספר ועוד הרושם שגם הוא רוצה להתחיל פרק ב' בחיים". ההמלצה היא לשמוע את הבן ביח"ס, ללא השפעה סביבתית של בית הוריו.

1. תסקיר מיום 5.2.20 - התסקיר נערך בעקבות שמיעת הבן ביח"ס. הבן סיפר שהוא מבקר את אביו אחת לשבועיים-שלושה, ואף פוגש בו במדרגות וברחבי הבניין. לעיתים מבקש מאביו להסיע אותו לרופא שיניים או לבית הספר והאב מסכים, אך הריחוק ביניהם מורגש ורבה השתיקה. הבן שיתף בהרגשתו שהאב אינו דואג לו, אינו קונה לו מתנות, ולא משתף אותו בטיולים או באירועים משפחתים. אביו קורא לו מחוץ לחלון, ללא התחשבות בצרכיו – אם אותה העת מארח חברים או מעוניין לצאת עם חברים. הבן הוסיף שבבית אמו יש לו חיים מלאים – יש לו סדר, מרחב, מכין שיעורי בית, משחק במחשב, מבקר חברים ומארח, משחק עם אמו ומטייל עמה. כשהוא מבקר אצל אביו, הוא לא מציע לו לאכול, משחק איתו מעט משחקי-שולחן והבן חוזר לבית האֵם. הבן הוסיף שזו שנת הלימודים האחרונה שלו ב[...] טרם מעבר המגורים הצפוי עם האֵם. העו"ס לס"ד התרשמה שהבן מראה סימנים שהוא מעוניין לעבור עם האֵם למקום אחר, אך עודנו מעוניין בקשר עם אביו. הוא הבטיח לעו"ס לבקר את אביו יותר, ולנסות לשתפו במחשבותיו וצרכיו.
2. תסקיר מיום 28.10.20 – התסקיר נערך לאחר מעבר האֵם לכפר [...]. מתואר שהבן אינו מבקר יותר בבית האב, והמעבר הביא עוד לנתק עם העו"ס לס"ד. בשיתוף גורמי הרווחה בכפר [...], הוחלט על קיום ועדת תסקירים ויצירת תכנית לגיבוש הקשר עם האב.
3. תסקיר מיום 23.11.20 – התסקיר הוגש לאחר התקיימות ועדת תסקירים בהשתתפות מפקחת מחוזית לס"ד, פסיכולוגית, עו"ס לס"ד מכפר [...] וההורים. הועדה המליצה על קיום זמני שהות בין הבן לאב מידי יום ו'. בשבוע ראשון משעה 11:00 עד 18:00, ובשבוע הבא משעה 11:00 עד 15:00 – כך לסירוגין. הומלץ עוד שהאב יישא בנטל הסעות הבן מבית האֵם לביתו, וחזרה. כמו כן, הומלץ להפנות את ההורים והבן להדרכה הורית וטיפול משפחתי לבניית קשר. שני ההורים הסכימו להמלצות.
4. בו ביום ניתן תוקף של החלטה להמלצות התסקיר, ובית המשפט הורה לצדדים לשתף פעולה לטובת הקטין והצלחת ההליך. מאז החלטה זו בית המשפט לא נדרש על ידי מי מהצדדים לסוגיית האחריות ההורית או זמני השהות. בדיון ההוכחות האחרון שהתקיים ביום 12.10.21 האב ייצג את עצמו והדיון הוקדש לחקירת האקטואר, מבלי שהאב העלה לדיון סוגיות אלה או עתר לקבלת סעד בהקשר זה. בסיכומיו הקדיש האב פיסקה קצרה לנושא. הוא אינו כופר בעובדה שמרכז חייו של הבן מצוי בכפר [...] יחד עם אימו, אך עומד על החשיבות שהוא רואה בהכרות בין הבן לבין בתו מנישואיו החדשים, ולדבריו מן הראוי להורות על "משמורת משותפת" כדי לעצב את אישיות הבן. לטענת האֵם בסיכומיה, האחריות ההורית נתונה לה הלכה למעשה, היא משמשת ההורה המשמורן בפועל ויש לעגן מצב זה באופן קבוע.

דיון והכרעה

1. בית המשפט ליווה את הצדדים כברת דרך וטובתו של הבן נבחנה לאורך זמן על ידי העו"ס לס"ד תחת עינו הפקוחה של בית המשפט. בית המשפט מוצא שמטובתו המובהקת של הבן לקבוע שהאחריות ההורית כלפיו נתונה לאמו.

ראשית, יש לבכר את רצונו של הבן לכסות תחת כנפי אמו. הבן גילה רצון זה באופן עקבי ודעתו התגבשה מגיל 12 ועם פרוץ הסכסוך. משנה תוקף לרצון הבן כעת, משמלאו לו 16 שנים.

שנית, נציין שבמהלך בירור התובענה העלה האב טענות כלפי האֵם, על כך שהיא המקור לעמדתו של הבן שממעט בשהייה בבית האב. בית המשפט התרשם שאין בסיס לטענה זו. גם גורמי המקצוע אותם מנינו לעיל לא הצביעו על האֵם כגורם המשפיע לרעה על רצון הבן, רצון עצמאי אותו הבן ידע להסביר באופן בהיר. במהלך חקירת האֵם עלתה הסוגיה באופן אגבי ועקיף בלבד. בית המשפט מצא את תשובות האֵם מניחות את הדעת ומשקפות את הלך רוחו של הבן כפי שעלה מהתסקירים ומהתרשמות העו"ס לס"ד (ר' תמליל מיום 3.12.19, להלן – "תמ'-א'", ע' 45, ש' 32).

נזכיר עוד שמתחילתם של ההליכים וכשהצדדים עדיין התגוררו בשכנות זה לזה, הביעה האֵם את רצונה שהאב ייקח חלק גדול יותר בטיפול בבן ולא שאפה לצמצום הקשר בין השניים.

שלישית, אין זיקה בין טענות האב לבין שאלת האחריות ההורית. אין לגרוע מחשיבות טענותיו של האב, ומרצונו המובן לקשרים בריאים ובני-קימא בין הבן לבין ילדיו מנישואיו לאשתו החדשה. אין לחלוק עוד שקשרים חיוביים עם משפחתו המורחבת של האב מתיישבים עם טובתו המובהקת של הילד. אך שאלת האחריות ההורית או "המשמורת" אינה מעלה או מורידה בהקשר זה. הכרזה על האב כהורה "משמורן" לא תביא כשלעצמה לשינוי כלשהו במצב הדברים או בעמדתו של הילד. דומה שטענות האב מתכתבות דווקא עם שאלת חלוקת זמני השהות (ולא האחריות ההורית), אך האב לא העלה כל טענה בהקשר זה ולא עתר לסעד בעניין. על האב מוטלת האחריות לחזר אחר הבן ולעשות כל שלאל ידו על מנת לקרבו. מחקירת הצדדים עולה שמתקיים קשר כלשהו בין האב לבין הבן ועל האב למלאו תוכן המופנה אל הבן, ואף לייצר סביבה בה ירגיש הבן רצוי ומקובל.

רביעית, המצב העובדתי תומך בהטלת האחריות ההורית הבלעדית על האֵם, שהלכה למעשה נושאת באופן כמעט בלעדי בעול גידול הבן, וכך במשך תקופה ארוכה, מקל וחומר לאחר מעבר האֵם לכפר [...]. לא שוכנעתי שיש מקום בנסיבות אלה להכריז על האב כהורה "משמורן" משותף עם האֵם בניגוד כה מובהק לחלוקת זמני השהות וחלוקת עול גידול הבן בפועל. בית המשפט סבור עוד שהדבר עלול להוות פתח למחלוקות שתצמחנה מתוך הכרזה על האב כ"משמורן" ושתפגענה בבן.

1. לסיכום, על בסיס האמור, מוצא בית המשפט שיהיה זה מטובתו של הבן לקבוע שהאחריות ההורית נתונה לאֵם באופן קבוע. חלוקת זמניי השהות המתקיימת בפועל כיום תוסיף להתקיים, באין סעד אחר המבוקש על ידי מי מהצדדים.

התביעה למזונות הקטין - תלה"מ 57773-11-17

1. ההחלטה למזונות זמניים - ביום 31.1.2018 נקבעו מזונותיו הזמניים של הבן. בית המשפט עמד בהחלטתו על עיקרי הדין הדרוזי בתמצית. נמצא ש"רב הנסתר על הגלוי מבחינת כושר ההשתכרות של ההורים". עוד נקבע ש"המבקשת אינה תומכת את צרכיה בראיות כאשר גובה ההשתכרות של המשיב שולל את גובה ההוצאות הנטענות והדבר צריך ליבון בדיון הוכחות. לפיכך המזונות שייקבעו יהיו על הצד הנמוך".

האב חויב במזונות זמניים עבור הבן בשיעור 1,300 ₪ בחודש; בהחזר המשכנתא והוצאות המדור; במלוא הוצאות החינוך החריגות; ובמחצית הוצאות הבריאות החריגות.

1. במאמר מוסגר נציין שבתביעתה עמדה התובעת אף על פסיקת מזונות אישה. בהחלטתו למזונות זמניים קבע בית המשפט ש"במקרה דנן הצדדים מתגוררים אומנם בקומות נפרדות אולם בבניין אחד. בשל העובדה כי המבקשת לא הביאה ראשית ראיה לצרכים הנטענים על ידה כאשר לא הפרידה בין צרכיה שלה לצרכי הקטין ובנוסף אף אינה מגלה את ראיותיה ביחס לפוטנציאל השתכרותה, לא מצאתי מקום לקבוע מזונות זמניים לאישה". בסיכומיה זנחה התובעת סעד זה והוא אינו עומד להכרעה.

הדין החל בענייננו

1. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן – "חוק המזונות"), מורנו ש"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
2. הוא הדין לעניין מזונות אישה כנקוב בסעיף 2(א) לחוק המזונות – "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
3. אין מחלוקת בין הצדדים שהדין האישי שחל בענייננו הוא הדין הדרוזי. הדין הדרוזי הנוגע לענייננו מאוגד בדבר חוק המכונה "חוק המעמד האישי לעדה הדרוזית בישראל", שאמנם לא פורסם ברשומות אך מהווה דבר החוק המקובל בישראל, בבתי המשפט ובתי הדין הדרוזים (להלן – "חוק העדה הדרוזית" או "החוק"). הנוסח המתורגם מפורסם על ידי המדינה וכולל תיקוני תרגום ועריכה שבוצעו על ידי מנהל בתי הדין הדרוזיים:

ראו את נוסח חוק העדה הדרוזית באתר שירותי הממשלה www.gov.il, ובקישור הבא:

The_Druze_Personal_Status_Law_in_Israel_in_Hebrew_December_2015(1).pdf (www.gov.il)

עקרונות חוק העדה הדרוזית

1. סוגיית מזונות קטינים מוסדרת בפרק 10 לחוק:
2. סעיף 67 לחוק מטיל את החובה העקרונית לזון קטינים, אף לאחר שבגרו, על כתפי האב – "האב חייב בדמי מזונות, על שלושת סוגיהם, לילד הקטין והעני, בין שהוא בן זכר או בת נקבה" - עד שהבן הזכר יגיע לגיל שבו יוכל להתפרנס ועד שהבת הנקבה תינשא.
3. סעיף 68 מרחיב חובה זו כלפי בניו הבגירים שאין בידיהם להתפרנס מחמת מום, והן על בנותיו שטרם נישאו - "האב חייב בדמי מזונות, על שלושת סוגיהם, לילד הגדול והעני שאינו מסוגל להתפרנס מחמת מום המונע ממנו להתפרנס, וכן בדמי מזונותיה של הילדה הגדולה הענייה, כל עוד שהיא אינה נשואה".
4. סעיף 69 מקבע את העקרון על פיו אב שאינו יכול להתפרנס ואינו מסוגל להחזיק משלוח יד, פטור ממזונות ילדיו – "אדם לא ישתתף עם האב במזונות ילדו אלא אם היה האב מחוסר אמצעים ואינו מסוגל להתפרנס, כי אז דינו כדין מת, ולא יחויב במזונות. המזונות יוטלו על מי שהיה חייב במזונות הבן במקרה שאין אב".
5. סעיף 70 מהווה המשך והשלמה להוראות סעיף 69 וקובע שבנסיבות המנויות בהן האב חסר אמצעים, הראשונה להיכנס בנעליו לצורך מזונות הילדים, היא האֵם – "האם חייבת, לפני יתר הקרובים, בהוצאות ילדה במקרה שאביו היה מחוסר אמצעים. היו שני ההורים מחוסרי אמצעים ויש להם ילדים הזכאים למזונות, יחויב בהם הקרוב, הקרוב ביותר שהוא בעל האמצעים. הוצאות הקרוב יהיו חוב על האב מחוסר האמצעים, ויוכל לתבעו ממנו אם נהיה בעל אמצעים, בין שהקרוב היה אם או סב או אחר".
6. העקרונות שעולים מהוראות חוק העדה הדרוזית אותן מנינו, הם הטלת חובת המזונות העקרונית על האב, לצד הכרה באפשרות שלא יעלה בידי האב לעמוד בחובה זו מפאת חסרון כיס. הדין הדרוזי מעמיד את האֵם, כמי ש"חייבת, לפני יתר הקרובים, בהוצאות ילדה". עקרונות אלה מתכתבים עם הדין העברי, במובנו הרחב, המטיל אף הוא את חובת המזונות העקרונית על האב, ולצד זאת מכיר באפשרות להטיל חלק מחובות המזונות על האֵם, לכל הפחות לגבי חלק מצרכי הקטינים ובהתאם לגילו של הקטין. עקרונות הדין הדרוזי מתכתבים אף יותר עם הדין העברי כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון כלפי מזונות קטינים בגילים 6 עד 15, במסגרת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית ("נבו", מיום 19.7.2017) (להלן – "בע"מ 919/15").

1. בהלכה זו נקבע שבניגוד לפרשנות שניתנה לדין העברי בעבר, לצורך פסיקת מזונות הקטינים יש להתחשב גם בהכנסתה של האֵם ובהפרש ההכנסות בין ההורים, כמו גם בזמני השהות המתקיימים בפועל בין האב לקטינים, בשים לב להוצאות בהן נושא האב לשם שהיית הקטינים ברשותו.
2. בית המשפט אינו מוצא צורך להיכנס לעובי הקורה בניתוח השוואתי בין שני הדינים, או לחילופין לבסס קביעה לפיה קיימת זהות בין הדין הדרוזי לדין העברי. האב אינו מעלה טענה זו, ומנגד האֵם לא העמידה טענה לפיה שני הדינים סותרים. אין מקום לאתר סתירה בין הדינים, ויש לזכור עוד שצדה השני של השוואת הדינים עלול להקים אפליה בין קטינים על בסיס הדין האישי של הוריהם, ויש מקום להימנע מכך.
3. עוד בטרם לידתה של ההלכה בבע"מ 919/15 המגמה בערכאות הדיוניות היתה שלא להבחין בין קטינים או צרכיהם על בסיס הדין האישי. בהקשר לפרשנות הדין הקתולי נקבע ש"פרשנות הדין האישי על ידי מותבים שונים בבתי המשפט לענייני משפחה, מחוזיים ואף בבית המשפט העליון חתרה להחלה שוויונית יותר של מזונות הילדים באמצעות כלים פרשניים שונים [...] רוצה לומר, כי גם במסגרת יישום הדין האישי הנוהג ביחס לחיוב מזונות קטינים, ניתן בהחלט להתייחס ליכולת הכלכלית של שני ההורים ולפרמטרים נוספים רלבנטיים, כגון התחשבות ברכוש ובבעלות בדירת מגורים ו/או במידת הטיפול שכל צד מעניק לילדיו" [הדגשות שלי, א"מ] (תמ"ש (נצ') 42952-05-12 ל"ש נ' ר"ש, "נבו", מיום 31.12.12).
4. יש מקום לציין עוד שבהקשר למזונות קטינים לפי הדין הדרוזי, בתי המשפט לענייני משפחה, הלכה למעשה, התחשבו בפערי ההכנסה בין ההורים והן בחלוקת זמני השהות, הגם שנמנעו מלקבוע שקיימת זהות בין הדינים או שיש להחיל ההלכה בבע"מ 919/15 על הדין הדרוזי – או כל דין אישי אחר שאינו הדין העברי. נמצא ש"בהתאם לפסיקה, אין שוני בין מזונות מינימליים של יהודי לבין אלו של דרוזי או בן כל דת אחרת, בשל היותו תחשיב ממוצע של צרכי קיום ברמת המינימום שבלעדיהם אין קיום אנושי לקטין" (תמ"ש (טב') 50191-03-16‏ ‏ פלונית נ' אלמוני, "נבו" מיום 21.1.18; ור' גם תמ"ש (חי') 33934-04-17‏ ‏ פלונית נ' פלונים, "נבו", מיום 31.3.20).
5. יש מקום להפנות לפסק דינו של כבוד השופט סילמן, שניתן אך לאחרונה בהקשר למזונות קטינים בהתאם לדין הנוצרי-אורתודוקסי, ויש בפסוק להתיישב עם עמדתו של בית משפט זה, שבמישור המעשי אין להבחין בין הדין העברי לדין הדרוזי:

"אמנם עסקינן בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית אורתודוכסית, אשר הדין האישי החל לגביהם הוא חוק המשפחה הביזנטי [...] עם זאת, בדין קבע ביהמ"ש קמא כי יש להחיל עקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 [...] חרף שמדובר בצדדים שאינם יהודים, תוך התייחסות להכנסות הצדדים וזמני השהות של הקטינים עמם.

המגמה הנוהגת היום בפסיקה היא ליישום עיקרון שוויון מגדרי שנקבע בהלכת בע"מ 919/15 [...] כך שימצא ביטויו גם בחיוב דמי מזונות עפ"י הדין האישי, תוך ראיית התא המשפחתי ושקלול הכנסות שני הצדדים וחלוקת זמן הורי, מתוך מטרה לספק לקטינים רמת חיים נאותה אליה הורגלו בשני הבתים [...]

יובהר, כי חישוב גובה המזונות בהתאם למתווה שנקבע בבע"מ 919/15 [...] היה מביא לתוצאה שונה לחלוטין, וסכומים הנמוכים משמעותית מהסכום שנקבע. זאת, אף לאחר ניכוי הוצאות מדור של האם מהכנסתה נטו. שיעור המזונות שנפסק, מיישם כהלכה את רוח העקרונות שהתוו בבע"מ 919/15 [...] תוך התחשבות בדין החל על הצדדים והתייחסות קונקרטית והוגנת במכלול הנסיבות דכאן" (רמ"ש 18027-01-22‏ ‏פלונית נ' אלמוני, "נבו", מיום 30.1.22).

לגופו של עניין

צרכי הקטין

1. האֵם לא העמידה פירוט ראוי של צרכי הילד. בתצהיר העדות הראשית (סומן ת/1) נמנעה האֵם מפירוט הצרכים, ואילו בתצהירהּ המשלים (סומן ת/2) עמדה על פירוט ההוצאות בהן נשאה לכאורה בעבר, ואישרה בחקירתה שאין המדובר בפירוט הוצאות חודשיות (תמליל מיום 5.2.20, להלן – "תמ'-ב'", ע' 5, ש' 40). בהמשך תצהירהּ עמדה על פירוט ההוצאות החודשיות לכאורה "יחד עם בני הקטן" מבלי לייחד את הוצאות הקטין הנטענות, והעמידה סכום זה על 10,390 ₪ לחודש. בחקירתה הנגדית האֵם מילאה פיה מים ולדבריה "מה הצרכים של ילד מתבגר בן עוד מעט 14? מה להתחיל? באוכל, מה? מה אתה רוצה בדיוק?" (תמ'-ב', ע' 2, ש' 10). גם בהמשך חקירתה מיאנה האֵם להעמיד שיעור חודשי של צרכי הילד, לשיטתה:

ת: ביטוח רכב ודלק, הילד גם כן, אני נעזרת באוטו. נכון, יכול להיות שלא פירטתי ממש ממש ממש לילד, אבל אני, את סעיף 12 זה רק לילד. סעיף 12 זה לילד במהלך כל השנים.

כב' הש' מירז: אבל זה לא הוצאות חודשיות, גברת.

ת: אז יכול להיות שאני לא הבנתי את זה. אני הייתי צריכה [...] (תמ'-ב', ע' 6, ש' 21).

1. בית המשפט התרשם שצרכי הקטין שמנתה האֵם, יחד עם צרכיה שלה, לוקים בהפרזה. כך למשל הדרישה ל - 1,000 ₪ בחודש עבור "מתנות ובילויים". האֵם לא הניחה את דעתו של בית המשפט בהסבר שסיפקה לדרישה זו (תמ'-ב', ע' 8, ש' 35); גם דרישתה של האֵם לסך של 1,000 ₪ עבור "ביגוד, הנעלה וספרים" מופרזת על פניה, ובית המשפט אינו מקבל את הצידוק שהעמידה האֵם לדרישה זו:

ת: מה, שאני אקבור את עצמי, מה? מה אתם רוצים?

כב' הש' מירז: זאת לא השאלה. מנסים לברר עובדות. אני רוצה להבין, את מוציאה רק עבור הילד כל חודש על ביגוד, הנעלה וספרים 1,000 ₪?

ת: כן, כן.

כב' הש' מירז: כל חודש?

ת: כן [...] ילד מתבגר וצריך להתלבש ולצאת ולבלות [...].

כב' הש' מירז: אז זה לא מראה על מחסור וזה לא מראה על מצב שאת קורסת ולא יכולה לעמוד בנטל.

ת: אני, יש לי מינוסים בבנק, אני לקחתי הלוואות (תמ'-ב', ע' 9, ש' 9).

1. גם בכל הנוגע להוצאות החריגות, האֵם לא תמכה את טענותיה בסימוכין. בתצהירה עמדה על השתתפות הילד בחוגים, אך מחקירתה עלה שנכון לאותו מועד הילד לא השתתף בחוגים, למעט מכון כושר (תמ'-ב', ע' 2, ש' 21; וגם ע' 4, ש' 17). עוד אישרה שבעבר לא בקשה את הסכמת האב להשתתפות הילד בחוגים ולעלות הכרוכה בכך, ולדבריה, "האבא עודכן. זה שהוא לא שלח הסכמה, זה לא אומר כלום מבחינתי, כי הוא תמיד מסרב" (שם, ע' 3, ש' 1)
2. עוד אישרה האֵם בחקירתה, שסך כל הצרכים המנויים בתצהירהּ (ת/2) אינו 10,390 ₪, אלא 9,390 ₪, ויחסה זאת לשגגה (תמ'-ב', ע' 8, ש' 24). כמו כן, מחקירתה של האֵם עלה הרושם ששיקול דעתה בכל הנוגע לצרכי הילד אינו תואם בהכרח את ההתכנות הכלכלית לעמוד בשיעור הצרכים הנטענים. ניכר היה שהאֵם רואה ערך בהרעפת כל טוּב על הילד, ובכך כשלעצמו אין כל רבב, אך מבלי לתת את המשקל הראוי לעלוּת הכרוכה בכך, ולחסרון הכיס שנוצר כלפי צרכים אחרים. לדבריה:

ת: "[...] אחרי שכרתו לי שד ואיבדתי איבר מהגוף שלי, החלטתי לחיות. אני עובדת קשה, אני מנסה את הכל, אני לא חוסכת מהבן שלי כלום. כלום, כלום, כלום. ואני לא אחסוך גם.

ש: אז את עושה זאת על חשבון המצב הקשה גם.

ת: מה זאת אומרת? בילוי, ילד בן 14, בן 13, מתבגר שגדל ב[חו"ל], בארץ מערבית, רגיל לרמת חיים. כן, למה לא? למה לא כשהוא צריך לנסוע למשלחת חלל בבלגיה, למה לחסוך ממנו? למה שאני אחסוך ממנו? אני רוצה ללמד אותו, להרחיב לו עולם. שילמד.

ש: אני יודע, מי שאין לו [...]

ת: מי שיש לו אבא מרצה באוניברסיטה, מלמד ב- 3 אוניברסיטאות, מסתיר כמה חשבונות בנק וחסכונות ב[חו"ל], אני חושבת שלילד הזה היחיד, ואין לי חוץ ממנו, הוא יהיה לו ילדים. אני, לא יהיה לי עוד ילדים, ואני רוצה להשקיע בבן שלי וכן לתת לו רמת חיים. וכן לחשוף אותו. ואני עובדת קשה, אני עובדה 6 ימים בשבוע, אני קמה כל יום ב- 6, למה? כי אני רוצה באמת לתת לבן שלי הזדמנות לחיות טוב. זכותו.

ש: אז זאת אומרת שאת מרשה לעצמך או לבן שלך לחיות ברמת חיים גבוהה.

ת: אני לא אומרת רמת חיים. פעם, כאילו, אני עובדת כל השנה, מה, לא מגיע לי קצת לנפוש? למה? למה? לבן, למה? עובד קשה. אתה יודע איך הילד חי? איך הילד חי ומה הוא מרגיש? למה שלא ייצא בסוף סמסטר לחופש? (תמ'-ב', ע' 5, ש' 5).

1. עוד ציינה האֵם ש"אני תמיד אמרתי ואגיד את זה שוב. אני רוצה תוספת למזונות לילד, הבן שלי הוא בן יחיד, חי ברמה ממש גבוהה" (תמ'-א', ע' 42, ש' 32).
2. אך טבעי שכל הורה יבקש את הטוב ביותר עבור ילדיו, ובית המשפט משוכנע שרצון זה שוכן בליבם של שני ההורים. יחד עם זאת, צרכים שאינם הכרחיים נדרשים להיות בעלי זיקה אמיצה לחוסנם הכלכלי של ההורים. אפשר אולי להבין את תפיסת עולמה של האֵם, שעל רקע מחלתה החליטה ליהנות ממנעמי החיים ולספק לבנה את כל שחפצה נפשו מבלי להתעכב על תג המחיר הכרוך בכך. אך עם כל ההבנה, אין לכפות על האב תפיסת עולם זו, ולכך מכוונת האֵם: "אולי מוגזם, אבל מדובר בילד יחיד שרגיל לרמת חיים גבוהה ואין, הוא לובש לפי האופנה, הולך לפי האופנה וזה כן, חלק מזה. אם זה מיותר, אני לא יודעת, אנסה לחסוך. אני, אבל זה לא אומר שאבא שלו לא יהיה שותף בזה. למה שאבא שלו לא יהיה שותף בזה? זאת השאלה שלי" (תמ'-ב', ע' 9, ש' 31).
3. מעבר לנטל השכנוע הרובץ על כתפי האֵם להוכיח את הצרכים העולים על שיעור המינימום המוכר בפסיקה, נטל בו לא עמדה, בית המשפט אינו יכול לאמץ תפיסה זו. על בית המשפט לתת דעתו לצרכי הילד בעולם המעשה, בו לכל שירות או טובין יש מחיר, והכסף הוא משאב מוגבל.
4. מן המקובץ עולה שהאֵם לא עמדה בנטל השכנוע לטענה שצרכי הילד עולים על סכום המינימום המוכר בפסיקה, מקל וחומר שלא הוכיחה את שיעור הצרכים הנטען על ידיה. נזכיר שסכום המינימום המוכר בפסיקה הועמד ברף הנמוך על סך 1,300 ₪ (ללא מדור והוצאות חריגות) בהלכת "בן עמי" (בר"ע 1895/02 ב' י' נ. ב' י', "נבו"), וברף הגבוה על 1,600 ₪ (עמ"ש (חי') 32385-11-18 א"ג נ' ר"ג, "נבו", מיום 22.5.2019; ור' עוד פסק הדין בעמ"ש (חי') 26409-10-18‏ ‏ מ"ש נ' ק"ש‏, "נבו, מיום 25.7.2019).

הכנסות האישה

1. מתצהיר האֵם (ת/2) עלה שהיא עובדת כמורה בבית ספר ב[...], ובנוסף עובדת במשרה "חלקית זמנית" לדבריה באוניברסיטת [...]. בסיכומיה (שהוגשו ביום 7.11.21) לא התייחסה לשיעור הכנסתה וחזקה שעודנה עובדת במקביל לעבודתה כמורה, גם באוניברסיטה. לדבריה בתצהירה ממוצע הכנסתה הוא 17,269 ₪ ברוטו. טענה זו אינה מדויקת. הסכום האמור הוא שיעור השתכרות האֵם (ברוטו) מעבודתה בבית הספר בלבד. על סכום זה יש להוסיף את שיעור השתכרות האֵם מעבודתה הנוספת באוניברסיטה. מתלושי השכר החלקיים שצרפה לתצהירה (עבור חודשים 12-10 לשנת 2019, צורף לתצהיר ת/2) עולה ששכרהּ זה עומד על סך כ – 5,000 ₪ ברוטו, וכ – 2,500 ₪ נטו. שיעור השכר בשיעור נטו מעבודתה בבית הספר הוא 12,000 ₪ - 13,000 ₪ בממוצע (בשים לב לניכוי בשיעור 2,250 ₪ מתלוש השכר עבור "הלוואות מסד"). לכאורה, סך כל הכנסתה הממוצעת מעבודה, משתי המשרות, הוא כ 14,000 ₪ - 16,000 ₪.
2. במהלך חקירתה הנגדית הראשונה של האֵם, ניכר היה שהאֵם ממאנת להעמיד תמונה מלאה לעיני בית המשפט, ומטעמים השמורים עמה סירבה לעמוד על שיעור הכנסתה לאשורו:

ת: היום אני מורה במשרה מלאה בבית ספר (ערבית) ב[...], ואני גם עובדת משרה חלקית באוניברסיטת [...].

ש: מה השכר הכולל שלך? החודשי.

ת: אני אגיד לך כי הבאתי תלושי משכורת. צריך לציין שאני באוניברסיטת [...] אני עובדת, אני מלמדת רק קורס אחד [...]

ש: כמה? כמה? שאלתי כמה.

ת: לא, אני אתן לך מסמך. אני לא טובה בחשבון.

ש: לא, למה לא הגשת את המסמכים האלה והתלושים יחד עם התצהיר שלך?

ת: למה לא הגשתי?[...] מה זאת אומרת למה לא הגשתי?

ש: למה לא הגשת לבית המשפט, שאנחנו נדע, ובית המשפט יידע, מה את עושה, כמה את מרוויחה, כמה את משתכרת [...].

ת: אני קודם כל חשבתי שאת זה אני אמורה להציג פה, זה מה שהבנתי. לכן

הבאתי איתי יחד איתי, הכל מוכן. שנה שלמה של משכורת משרד החינוך, אין לי מה להסתיר, בבקשה תיקח, אין לי מה להסתיר (תמ'-א', ע' 38, ש' 8).

1. בהמשך הוסיפה האֵם ש"אני מורה במשרה מלאה, אני עובדת ויש לי 3 תפקידים בבית הספר. אני מחנכת, אני רכזת מקצוע ואני גם רכזת שכבה השנה. בנוסף לזה, אני עובדת במשרה חלקית באוניברסיטת [...]" (תמ'-א', ע' 39, ש' 10).
2. חקירתה הנגדית ביססה את ההנחה העולה מתלושי השכר, ששכרה הממוצע בערכי נטו משתי המשרות הוא 14,000 ₪ - 16,000 ₪ כאמור. האב טען בתצהירו (סומן נ/5) ובסיכומיו שהאֵם משתכרת עוד ממתן שיעורים פרטיים, כשם שעשתה בעת שהות הצדדים בחו"ל. האב מייחס לאֵם הכנסה חודשית בסך 5,300 ₪ ממתן השיעורים. האֵם הכחישה טענה זו בתוקף (תמ'-א', ע' 38, ש' 34; וגם ע' 39, ש' 17). גרסה זו כורסמה בהמשך החקירה, בה אישרה האֵם לנוכח הצילום אותו הציג האב, שהיא אכן מעניקה שיעורים פרטיים, לדבריה רק לילדי חברותיה, והיא אינה גובה כסף עבור שיעורים אלה:

"קודם כל, תשמע, אני יש לי חברות, יש לי שכנות, שמדי פעם מבקשות ממני הסבר ועזרה לילדים שלהן. אני לא עושה שיעורים פרטיים. שיוכיח שזה שיעור פרטי [...]" (תמ'-א', ע' 40, ש' 29).

1. בערבו של יום, על אף שהתקבל הרושם שיש ממש בטענות האב המייחסות לאֵם מתן שיעורים פרטיים, בית המשפט אינו מוצא בכך די לשם קביעת ממצא בהקשר זה. בשים לב לעובדה שהאֵם נושאת לבדה בעול הטיפול בילד, ולצד זאת מועסקת בשתי משרות, בית המשפט סבור שגם אם יש ממש בטענה, היקף השיעורים הפרטיים שהאֵם מעניקה לכאורה, הוא מצומצם.
2. מנגד, אין חולק שמידי חודש משולם לחשבונה של האֵם סך של 200 דולר [...], עבור הקטין, מרשויות מדינת [...] בה התגוררו הצדדים תקופה ממושכת. בחקירתה האֵם אישרה עובדה זו במורת רוח (תמ'-ב', ע' 7, ש' 34). יש לייחס לאֵם הכנסה נוספת אפוא בשיעור 200 דולר [...] כאמור, שהם כ 524 ₪ (נכון לשער היציג היפה למועד כתיבת פסק הדין). בנוסף, האֵם זוכה לתשלום קצבת ילדים מהמל"ל עבור הקטין (כ – 156 ₪). האֵם הודתה עוד בחקירתה שזוכה מידי שנה למענק חינוך מן המל"ל (תמ'-ב', ע' 7, ש' 5).
3. לא נעלם מעיני בית המשפט שלטענת האֵם היא נושאת בהחזר "הלוואות בנקאיות" בסך כולל של 72,782 ₪, אותן היא משיבה באופן ישיר מתלוש השכר בהחזר חודשי בשיעור 3,245 ₪ בחודש. אין לקבל טענה זו. הסכום בו נקבה האֵם אינו מדויק, והאֵם הוסיפה לשיעורי ההלוואה הנטענים גם את יתרת החובה בחשבון העו"ש וכן חיובי אשראי עתידיים. מן הסימוכין שצרפה עולה שההלוואות הנטענות עמדו על סך כולל של 61,000 ₪ בלבד. יתירה מכך, ובזה העיקר, מן הסימוכין בתצהירהּ (ת/2) עולה שנכון למועד כתיבת פסק הדין סולקו כל ההלוואות, וההחזר החודשי אינו מנוכה יותר משכרה מעבודתה בבית הספר.
4. על בסיס כל הנקוב לעיל, בית המשפט מעמיד את שיעור הכנסתה של האֵם על שיעור ממוצע של 15,000 ₪ - 16,000 ₪ מידי חודש.

הכנסת האיש

1. האב טוען בתצהירו (נ/4) להכנסה ממוצעת בשיעור 7,000 ₪ נטו מעבודתו כמרצה מן החוץ באוניברסיטת [...] ובמכללת [...]. האב צירף תלושי שכר חלקיים בלבד (בתצהיר נ/5), עבור חודשים מרץ עד יולי 2019 ממכללת [...], ועבור חודשים ינואר עד ספטמבר 2019 מאוניברסיטת [...]. די בתלושי השכר המצורפים על מנת לסתור את טענת האב. עולה שהאב משתכר מעבודתו באוניברסיטה, במרבית החודשים, כ 8,200 ₪ נטו מידי חודש. בנוסף, משתכר כ 2,000 ₪ נטו מעבודתו במכללת [...]. נתונים אלה מעמידים את שיעור השתכרותו הממוצע של האב על סך כ – 10,200 ₪ נטו בחודש.
2. האֵם טוענת ששיעור השתכרותו של האב גבוה הרבה יותר, אך לא הציגה ראיות לטענה זו. כמו כן, בחקירתה הנגדית התאוננה האֵם על העובדה שרמת שכרו של האב לא עמדה בציפיותיה. לדבריה: "אתה אומר, 'לא ידעת?', אני התחתנתי עם מרצה. מרצה באוניברסיטה, שחשבתי שהחיים שלי יהיו ממש אחרת. מצאתי את עצמי מכלכלת אותו, וגם פותחת לו בית ומשפחה, ולפי החיים שלנו בכפר זה המון הוצאות לנהל משק בית" (תמ'-א', ע' 3, ש' 7).
3. מנגד, האב טען שהוא מממן את לימודיה האקדמאים של אשתו הנוכחית, ונושא בשכר לימוד בשיעור 18,840 ₪ לשנה. אין מקום לקבל טענה זו. גם בהנחה שיש ממש בטענה, בית המשפט לא שוכנע שיש מקום לקבל את סדר העדיפויות שמציג האב, ולהעדיף את מימון לימודי אשתו על מזונות הילד באופן שיביא להפחתתם. לגופו של עניין, הטענה עלתה באופן חלקי, מבלי לספק סימוכין על חוסנה הכלכלי של אשתו, הכנסתה מעבודה או לחילופין מקצבאות, גמלאות או מקורות אחרים.
4. יש מקום להעמיד אפוא את שיעור הכנסת האב על שיעור של כ- 10,200 ₪ מידי חודש.

סיכום ביניים

1. מן המקובץ עולה ששכרה הממוצע של האֵם הועמד על שיעור של כ-15,000 ₪ - 16,000 ₪ בחודש. הכנסתה עולה על הכנסת האב, אותה העמיד בית המשפט על סך 10,200 ₪. מנגד, אין חולק שהאֵם נושאת לבדה בעול גידול הילד, ושהאב אינו נושא בעול זה כלל. כשם שנקבע לעניין האחריות ההורית, עולה שבין האב לבין הילד מתקיים קשר מקוטע, וככל שמתקיימים זמני שהות בין השניים, הם אינם כרוכים בהוצאות של ממש מצד האב.
2. נזכיר שבהחלטה מיום 31.8.2018 למזונות זמניים, האב חויב במזונות זמניים בשיעור 1,300 ₪ בחודש; בהחזר המשכנתא והוצאות המדור; במלוא הוצאות החינוך החריגות; ובמחצית הוצאות הבריאות החריגות. האֵם דורשת להעלות את סכום המזונות לשיעור 2,100 ₪ לחודש, וכמו כן לחייב את האב במלוא סכום ההוצאות החריגות. לטענתה עוד, מעת שעזבה את דירת המגורים, עבורה נשא האב בדמי המדור בדמות השבת המשכנתא, ועבדה להתגורר עם בעלה בכפר [...], היא אינה נהנית יותר מתשלום דמי מדור ויש לחייב את האב לשאת בהוצאה זו. בית המשפט יניח שכוונת האֵם לטעון שזכותו של הילד ליהנות מדמי מדור מאביו. לטענתה עוד, במהלך בירור התובענה הצטמצמו זמני השהות בין האב לבין הילד, ויש בכך להצדיק את דרישתה להגדלת המזונות שנקבעו כמזונות זמניים כאמור.

דיון הכרעה

1. בית המשפט מוצא שסכום המזונות בשיעור 1,300 ₪ הולם את נסיבות המקרה. כפי שפורט באריכות, בית המשפט לא שוכנע שצרכיו של הקטין עולים באופן משמעותי על סכום המינימום המוכר בפסיקה. מן העבר האחד ניצבת העובדה שהכנסת האֵם עולה באופן משמעותי על שיעור הכנסתו של האב, ולאור נתון זה ראוי להעמיד את שיעור המזונות על סך 1,300 ₪. אין לקבל עוד את טענת האֵם לפיה זמני השהות בין הילד לבין האב הצטמצמו במהלך בירור התובענה. כשם שתואר בפסק דין זה, מלכתחילה זמני השהות בין הילד לבין האב היו מצומצמים, ואין לראות בנסיבות שינוי בעל משקל. מאידך גיסא, האֵם היא שנושאת באופן בלעדי בעול גידול הילד, ואין מקום לרדת משיעור של 1,300 ₪ לחודש כאמור.
2. בית המשפט סבור עוד שבהתאם לנסיבות אין מקום לחייב את האב לשאת ביותר ממחצית ההוצאות החריגות עבור הילד. שיעור הכנסתה של האֵם הולם את חיובה לצד האב במחצית ההוצאות החריגות.
3. יחד עם זאת, מוצא בית המשפט ממש בטענות האֵם לעניין דמי המדור – הגם שיש לקבל טענות אלה באופן חלקי. דמי המדור של הילד סופקו על ידי האב עת נשא בהחזרי המשכנתא וכל עוד התגוררו האֵם והילד בבית המגורים של המשפחה. משעה שהאֵם עברה להתגורר בבית אחר יחד עם הילד, יש מקום לחייב את האב לשאת במדורו של הילד. מאידך גיסא, האֵם לא סיפקה נתון כלשהו על בית מגוריה הנוכחי, בו עברה להתגורר עם בעלה הנוכחי. האם המגורים כרוכים בתשלום דמי שכירות, או שמא תשלום משכנתא? האם היא לוקחת חלק בתשלומים אלה? האם נושאת בתשלומי אחזקת מדור? כמה נפשות מתגוררות יחד עם האֵם ובעלה, למעט הקטין? מהו שיעור השתכרות בעלה ומה היקף רכושו? מדובר בנתונים משמעותיים הדרושים לשם בחינת חלקו של הקטין בהוצאות המדור אותן מבקשת האֵם להשית על האב.
4. הואיל ובית המשפט מצא שיש מקום לחייב את האב במדורו של הילד, ומנגד האֵם לא סיפקה נתונים רלוונטיים לשיעור הוצאות המדור, והואיל ושיעור חלקו של הילד מדמי המדור עומד לכתחילה על שיעור 30%, בית המשפט מחייב את האב לשלם לידי האֵם עבור מדורו והוצאות אחזקת המדור של הילד, סך של 300 ₪ נוספים מידי חודש, וסכום המזונות הכולל יועמד על סך 1,600 ₪ מידי חודש.
5. לסיכום, האב ישלם לידי האֵם עבור מזונות הילד סך של 1,300 ₪, ובנוסף דמי מדור ואחזקתו בסך 300 ₪, וסה"כ 1,600 ₪ מידי חודש. בנוסף יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החריגות עבור הילד כשם שיבואר בסיפא לפסק הדין. בשים לב לנתוני השכר ולפער ההכנסות בין הצדדים, תחילתו של חיוב זה ממועד פסק הדין, ללא חיוב רטרואקטיבי.

התביעה לעניין הרכוש - תלה"מ 33310-07-17

איזון המשאבים – זכויות פנסיוניות, חשבונות בנק

1. בית המשפט מינה את רו"ח נתן שטרנפלד למומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה"), לערוך חוות דעת לעניין איזון המשאבים בין הצדדים. הצדדים לא חלקו על משך התקופה הרלוונטית לאיזון, ממועד הנישואין ביום 00.00.2002 ועד למועד הקרע שננקב ביום 15.3.2017. המומחה נדרש לחוות דעתו על איזון זכויות הפנסיה והזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים. במישור הקונקרטי התייחס עוד המומחה לצבירת זכויות הפנסיה בעת שהות הצדדים ב[חו"ל]; החזרי מס שהתקבלו מהרשויות ב[חו"ל]; לאיזון היתרות בחשבונות הבנק של הצדדים – המשותפים והפרטיים; וכספים אותם משכה האישה מחשבונה הפרטי, והופקדו בחשבון משותף לה ולאביה המנוח.
2. בית המשפט הועיד מועד הוכחות לחקירת המומחה, שנחקר על חוות דעתו הראשונה (סומנה ח/1) בחקירה נגדית על ידי הצדדים ביום 12.9.21. יצוין עוד שהמומחה השיב לשאלות הבהרה מטעם הצדדים בתשובות הבהרה מיום 11.7.21 (להלן – "תשובות ההבהרה"), וכן תיקן את חוות דעתו על בסיס תשובות ההבהרה, בטרם נחקר על חוות הדעת (חוות הדעת המתוקנת סומנה ח/2). יצוין עוד שלאחר חקירתו הגיש המומחה חוות דעת סופית ומעודכנת מיום 12.10.21 (להלן – "חוות הדעת הסופית").
3. עיקרי חוות הדעת - המומחה העמיד כמקובל שתי אפשרויות לאיזון המשאבים – סכום לאיזון מידי וסכום לאיזון במועד פקיעת הזכויות. בהתאם לחוות הדעת הסופית, ועל בסיס תשובות ההבהרה, לשם איזון מידי על האישה להעביר לידי האיש סך של 193,690 ₪. לפי האפשרות השניה, על האישה לשלם לידי האיש סך של 165,670 ₪ באופן מידי, ובנוסף להעביר לידיו מחצית מסכום הנטו לו תזכה מקופת חסכון פנסיוני ממדינת [...], עם יציאתה לגמלאות. בנוסף זכאי האיש לרשום את חלקו בקרן הפנסיה של האישה ממשרד החינוך, וזכאי לשיעור העברה של 12.58% עם יציאת האישה לגמלאות.
4. בנוגע לאיזון חשבונות הבנק של הצדדים, בארץ ו[בחו"ל], איזן המומחה בין יתרות החשבונות כולם, נכון למועד הקרע. המומחה ציין בחוות דעתו (ח/1) שמי מהצדדים לא הציג סימוכין לטענתו לפיה האחר מחזיק בחשבונות נוספים ועלומים. המומחה נתן עוד את דעתו להעברה אותה ביצעה האישה ביום 12.12.2012 מחשבונה הפרטי בבנק "מסד", לחשבון משותף עם אביה בבנק "הבינלאומי". נמצא שהאישה העבירה לחשבון האמור סך של 150,000 ₪. בתשובות ההבהרה, בעקבות טענות ומסמכים מידי האיש, נמצא שבחשבון המשותף לאישה ואביה המנוח הצטבר סך כולל של 474,000 ₪, והסכום האמור הועבר כולו לחשבון נפרד על שם האב המנוח ביום 10.6.2015 – כשנתיים לפני מועד הקרע. המומחה מצא שהסכום כולו הוא משותף ובר-איזון. המומחה לא מצא סימוכין לטענות האישה לפיה מדובר בהשבת הלוואה או הלוואות לאביה, ושייך את הסכום האמור למצבת זכויותיה של האישה. המומחה מצא עוד שחסכון שנצבר בחשבון האיש ב[חו"ל] עבור "השכלה גבוהה", נועד לטובת הילד וצבורים בו 11,173 דולר [...]. המומחה לא שייך את הסכום האמור למצבת זכויות האיש, ומצא שמימוש הכספים נועד ללימודיו הגבוהים של הבן.

הכספים שבחשבון המשותף של האישה עם אביה

1. בחקירתו הגן המומחה על קביעתו שהכספים בחשבון זה הם ברי-איזון, וציין עוד שחלק הארי של הסכום הגיע מחשבונותיה של האישה – "רוב הסכומים זה הסכומים הגדולים, שהועברו מחשבונות שלה. אם היא העבירה מהחשבונות שלה לאותו חשבון, אז הכסף משותף" (תמליל מיום 12.10.21, להלן – "תמ'-ג'", ע' 2, ש' 21). חרף טענות בא-כוח האישה, לא הוצגו סימוכין שיש בהם לגרוע מהתרשמות המומחה, או כדי "לצבוע" את הסכום המועבר ככסף "פרטי" של האישה ו/או אביה. כמו כן לא היו בשאלות שנשאל המומחה בחקירתו הממושכת כדי לערער את קביעתו בהקשר זה (שם, ע' 7, ש' 26 ואילך; וגם ע' 13, ש' 26; ע' 14, ש' 30; ע' 16, ש' 13).
2. בית המשפט לא התרשם לחיוב מתשובותיה של האישה וניסיונה "לצבוע" את הסכום שהעבירה ככספי אביה ו/או השבת כספי הלוואה מאביה לכאורה. אין לקבל את טענות האישה כאילו החשבון המשותף לה ולאביה, לא היה הלכה למעשה חשבון משותף (תמ'-א', ע' 11, ש' 38). אין לקבל עוד את טענתה בעלמא במהלך חקירתה לפיה מדובר בכספי הלוואה. לא נעלם מעיני בית המשפט שבחקירתה הרחיבה האישה את חזית המחלוקת, וטענה שהחזיקה באותם כספים של אביה בטענה ש"עזרתי לו כי היה חולה" (תמ'-א', ע' 12, ש' 24). בית המשפט לא מצא אותות של אמת או הגיון בגרסה זו, ודברי האישה התקשו לעורר מהימנות. כך למשל:

"למשל, אבא שלי היה חולה סרטן, הוא נפטר לפני כשנה וחצי. בסדר? כל הטיפולים שלו היו בבית החולים כרמל. הייתה תקופה ארוכה של טיפולים ושל ניתוחים. החשבון הזה, הוא היה ונוצר כדי להשלים הלוואות וחובות שאני הייתי חייבת, אני והוא, חייבת לאבא שלי, להורים שלי בכלל" (תמ'-א', ע' 13, ש' 10; וגם ע' 14, ש' 23; ע' 15, ש' 19; וגם ע' 19-16).

1. יודגש שגרסתה של האישה לפיה מדובר בכספי אביה או שמא השבת כספי הלוואה, לא נתמכה בסימוכין כלשהם מצד האישה. למעשה, ולשיטתה של האישה, אין בידיה להציג סימוכי לדבר. כך בחקירתה:

ש: יש לך אסמכתאות לגביי החובות שהייתם חייבים לאבא שלך והגובה של החובות?

ת: כמובן עברו המון שנים, שאני לא זוכרת בדיוק. אבל אני יכולה לבקש מבית המשפט, אם ניתן, להביא את אמא שלי כעדה. אמא שלי הייתה עדה.

ש: יכולת לעשות זאת.

ת: למה? [...] למה? אפשר לעשות. אם אין לי הוכחות, אבא שנותן לבת שלו, אבא דאג לי כל הזמן. הוא דאג לכל הבנים שלו, אבל דאג לי במיוחד כי ידע שאני לא נמצאת במקום כלכלי טוב. וכל הזמן הוא תמך בי, תמך בו [...] אז נוצרו חובות. השלמתי חלק, שילמתי חלק.

ש: והחובות האלה מופיעים בתצהיר שלך? שהיית חייבת לאבא, והחזרת לאבא חובות.

ת: אני התייחסתי לדברים שאני צריכה, ומגיעים לי מהזכויות שלי במהלך הנישואין. דברים אחרים, אם אתבקש, אני אדבר עליהם. אני רוצה את הזכות שלי[...]" (תמ'-א', ע' 14, ש' 1).

1. מן המקובץ עולה שיש לדחות את טענות האישה בהקשר זה ולקבל את עמדת המומחה לפיה הסכום שהצטבר בחשבון המשותף לאישה והאב ז"ל, הוא סכום משותף לצדדים ויש לאזנו כדין וכאמור בחוות הדעת הסופית.
2. לעניין איזון זכויות הפנסיה בארץ ובחו"ל, ולטענות הדדיות אחרות שהעלו הצדדים, המומחה נחקר ארוכות על ידי הצדדים, ובית המשפט לא מצא שעלה בידי מי מהם לערער את קביעותיו. ניכר ששני הצדדים עשו שימוש בחקירת המומחה כקרדום לחפור בו, וביקשו לחלץ ממנו אמירות שתפגענה בצד השני ובמהימנותו – הן לעניין זכויות הפנסיה והן לעניין הברחות כספים לכאורה. בית המשפט לא מצא ממש בניסיונות אלה, ויש לקבוע שלא עלה בידי הצדדים לסתור את חוות הדעת הסופית או לגרוע מקביעות המומחה.
3. על בסיס האמור, ניתן תוקף של פסק דין לחוות הדעת הסופית, על בסיס תשובות ההבהרה. בנסיבות העניין יש לתת תוקף לאפשרות הראשונה שבחוות הדעת, לאיזון מידי של הזכויות. הכרעה זו מתבקשת נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט וכפי שיבואר בהמשך פסק הדין.

בית המגורים והדירות שנבנו מעליו

1. לשם הבנת המחלוקת והגדרת גבולותיה, נציין בקליפת אגוז שלאחר נישואי הצדדים, הם עברו להתגורר בביתו של האיש, אותו רכש טרם הנישואין. הבית כלל קומת מרתף וקומת קרקע בלבד. לימים, ובמהלך הנישואין, נבנו על הבית שלוש קומות נוספות, ברמות גימור שונות. האישה טענה בתביעתה ובתצהירהּ (ת/1) שהיא זכאית "למחצית הבית כבעלים", ועתרה להצהיר על בעלותה זו. בסיכומיה זנחה האישה עתירה זו, ועתרה להצהיר שהיא "זכאית למחצית שווי הדירה".

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. בית המגורים והדירות הבנויות מעליו, בנויים על מגרש הידוע כגוש 00042 חלקה 000. זכויות הבעלות על החלקה היו מאז ומתמיד רשומות על שמו של האיש בלבד, והוא רכש אותן בתנאים שיועדו לחיילים משוחררים בשנת 1990, כ – 12 שנים לפני הנישואין (חוזה רכישה בין האיש לבין רמ"י צורף לתצהיר האיש נ/4, וסומן א'-1). בית המגורים, כולל קומת המרתף, נבנה על החלקה טרם נישואי הצדדים ובמהלך השנים 1994-1990 (היתר הבניה מחודש 4/1991, ואישור לחיבור הבית לחשמל מחודש 12/1994, צורפו לתצהיר האיש, שם, נס' א'-2 – א'-3).
2. הצדדים נישאו בשנת 2002 ועברו להתגורר בבית המגורים. בשנת 2009 החלה בנית דירות המגורים מעל לבית לצורך השקעה, לאחר שבחודש מרץ 2009 ניתן היתר בניה לבנית שתי קומות נוספות על הבית הקיים (שם, נס' א'-5). לשם מימון הבניה נטלו הצדדים בחודש 5/2009 משכנתא בשיעור 120,000 ₪, למשך 10 שנים (שם, נס' א'-6). יצוין עוד שהצדדים שהו במהלך השנים תקופות שונות וממושכות ב[חו"ל] בעקבות משרתו של האיש כאקדמאי – בין השנים 2008-2007; 2013-2010; 2016-2014. במהלך שנים אלה, בית המגורים ו/או הדירה בקומה א', הושכרו לצדדים שלישיים.

חוות דעת השמאי

1. ביום 17.7.19 מינה בית המשפט במעמד הצדדים את מר פנחס שפירא, שמאי מקרקעין, למומחה מטעם בית המשפט (להלן – "השמאי"), לשם שומת שווי המבנה כולו; שומת בית המגורים וקומת המרתף (כולל קירות התמיכה מסביבו ומדרגות הגישה לבית), והן שומת כל אחת משלושת הדירות הבנויות מעליו. ביום 15.12.19 הוגשה חוות דעת השמאי (להלן – "חוו"ד השמאי"). ביום 20.1.20 הגיש השמאי תשובות לשאלות הבהרה מטעם הצדדים. מי מהצדים לא ביקש לחקור את השמאי על חוות דעתו.
2. עיקרי חוו"ד השמאי – מן הראוי לעמוד בתמצית על תיאור המקרקעין מפי השמאי שביקר במקום:
3. קומת המרתף - הוכשרה לשימוש כיחידת מגורים, על אף שמוגדרת כ"מקלט" בהיתר הבניה. לשם כך בוצעו בה שינויים, לרבות בנית מדרגות חיצוניות והתקנת מטבח. שטחה של הדירה כ – 50 מ"ר. השמאי מצא שקומת המרתף לא תאושר למגורים משום יעודה בהיתר והן משום גובה הדירה (נטו).
4. קומת הקרקע – שטחה כ – 101 מ"ר. מיועדת וערוכה למגורים, ורמת הגימור טובה. נזכיר שקומת הקרקע וקומת המרתף נבנו בין השנים 1994-1991, טרם נישואי הצדדים. לאחר נישואיהם הצדדים התגוררו בה לסירוגין, בעת שהותם בארץ, ולאחר ששבו ארצה לצמיתות.
5. קומה א' – שטחה כ – 101 מ"ר. מיועדת וערוכה למגורים, ורמת הגימור טובה.
6. קומה ב' – שטחה 101 מ"ר. מיועדת למגורים אך עבודות הגמר לא הושלמו. הדירה כוללת שני חללים ללא מחיצות וחלוקה לחדרים. רמת הגימור כוללת ריצוף, חלונות אלומיניום, ומטבח שלא הושלם.
7. קומה ג' – שטחה כ – 90 מ"ר. הקומה נבנתה בניגוד להיתר הבניה (שנועד לבנית שתי דירות כאמור), ולא הוגשה בקשה להיתר בהקשרה. הגימור כולל שלד וטיח פנים בלבד, ללא חלונות או ריצוף. קומה ג' כוללת עוד מרפסת לא מקורה בשטח 11 מ"ר.
8. את השומה ערך השמאי לפי גישת ההוצאות, אשר מונה את ההוצאות הכרוכות בהקמת המבנה, לרבות רכיב הקרקע, הבניה והפיתוח, וכן רווח היזם. בנוסף, השמאי ערך את שומה לפי גישת ההשוואה, שמסתמכת על עסקאות בנכסים דומים באופיים, מיקומם וסחירותם. על בסיס השוואה לעסקאות דומות שדווחו לרשות המיסים, והערכת שיעור ההוצאות כאמור לעיל, העמיד השמאי את השומות הבאות:
9. שווי הבניין כולו – 2,420,000;
10. שווי קומת הקרקע 700,000 ₪;
11. שווי קיר תומך ומדרגות – 105,000 ₪;
12. שווי קומה א' – 800,000 ₪;
13. שווי קומה ב' – 650,000 ₪;
14. שווי קומה ג' – 400,000 ₪;
15. שווי שלושת הקומות 1,850,000 ₪.

טענות התובעת

1. לטענת התובעת בתצהירה (ת/1), הואיל והצדדים נישאו בשנת 2002, חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"). לטענת התובעת, "זהו העקרון שיש להחיל בענייננו".
2. לגבי דירת המגורים (דירת הקרקע) טוענת האישה שהצדדים "השלימו" אותה לפני הנישואין, הואיל ו"היתה רעועה במצב שאינו ראוי למגורים". לדבריה היתה שותפה למימון יותר ממחצית עלות העבודה, לרבות באמצעות העברות בנקאיות לחשבונו של האיש והתקינה בדירה זו מטבח מכספה הפרטי.
3. לבניית הדירות הנוספות (קומות א' – ג') נטלו הצדדים משכנתא במשותף בשיעור 150,000 ₪ לדבריה. באמצעות הכנסתה מעבודה, היתה שותפה מלאה למימון הבניה. לדבריה, בעת שהות הצדדים בקנדה בין השנים 2016-2014, הבית הושכר (ולא ברור לאיזו דירה מכוונת בדבריה), והאיש שלשל לכיסו את מלוא דמי השכירות.
4. האישה עומדת עוד על מספר שיפוצים שנערכו בנכס, אך אינה מקפידה לפרט לאיזו מהדירות מתכוונת:
5. לטענתה, לפני הנישואין כאמור, שופצה קומת הקרקע בעלות של 200,000 ₪. בנוסף, לטענתה, הותקנו בדירה זו מטבח וארונות אמבטיה בעלות של 25,000 ₪.
6. בשנת 2014 נערך שיפוץ בעלות של 40,000 ₪ (לא ברור לאיזו דירה), לדבריה "לקראת הכנת חלק מהדירה לשכירות" (והכוונה ל"השכרה").
7. בשנת 2016 נערך שיפוץ נוסף לדבריה (לא ברור לאיזו דירה) בעלות של 50,000 ₪, ונרכשו רהיטים בעלות של 30,000 ₪. לדבריה השקיעה ממיטב כספה ברכישות אלה.
8. לטענתה בתצהירהּ, זכאית למחצית "הבית" מכוח חוק יחסי ממון והואיל והשתתפה במימון הבניה והשיפוצים, לפני הנישואין ולאחריהם, כולל מימון החזרי המשכנתא. עוד מוסיפה האישה שבעוד הכנסתה שימשה לכלכלת הבית, הנתבע קימץ ידיו בכל הקשור לכך. כמו כן ולדבריה הסתיר ממנה במהלך הנישואין את הכנסתו והפקיד אותה לחשבון נפרד.
9. נזכיר שבסיכומיה זנחה האישה את טענת הבעלות ועתרה לקבלת מחצית משווי הנכס.

טענות הנתבע

1. בתצהירו (נ/4), האיש טוען שבעת נישואי הצדדים בחודש מרץ 2002, בית המגורים (קומת הקרקע וקומת המרתף) היה מוכן למגורים. כך לדבריו גם מכוח מסורת העדה הדרוזית. לטענתו עוד, למעט החלפת המטבח לבקשת האישה בשנת 2004, לא נערכו בדירה זו שינויים או שיפוצים משמעותיים כלשהם.

הנתבע הגיש תצהירים של שלושה מבעלי המלאכה שעסקו בשיפוץ הדירה, טרם הנישואין.

1. בשנת 2009 החליטו הצדדים לבנות 3 דירות נוספות מעל דירת המגורים, ונטלו משכנתא בשיעור 120,000 ₪. עם פרוץ הסכסוך ונכון לתחילת שנת 2017, עמדה יתרת המשכנתא לסילוק על סך כ – 35,000 ₪ (נס' א'-6 לתצהירו נ/4). לטענת האיש, הוא ששילם את החזרי המשכנתא במלואם, ולאישה לא היתה נגיעה לתשלומים אלה.
2. לדבריו תקופת בניית שלושת הדירות העליונות התפרשה על פני השנים 2009 עד 2016, ועלות הבניה הסתכמה בסך של 580,000 ₪ (קרן). האיש מתבסס בטענה זו בין היתר על רשימה פרי ידו, ובה פירוט העבודות לצד עלותן (נס' א'-7, נ/4).
3. עוד לטענתו, האישה לא לקחה חלק במימון בניית הדירות, והעבירה לרשותו סכומי כסף כהלוואות, אותן השיב בפועל. ההלוואות הועברו לחשבונו בבנק מסד (מס' 000037). האיש מפרט:
4. 20,000 ₪ משנת 2013. לדבריו שילם לידי האישה 4,000 ₪, ובנוסף שילם בהמחאות דחויות עבור רכב שרכשה מאביה ז"ל, בשיעור 16,000 ₪;
5. 60,000 ₪ מיום 6.2.14. לדבריו השיב לאישה דולר [...] בחודשים 10-9 לשנת 2016, שווה ערך ל – 12,000 ₪; 46,000 ₪ שניטלו מחשבונה של האישה. לשם השבת ההלוואה ולבקשת האישה, הקים הוראת קבע מחשבונו ושילם לאישה מידי חודש 1,800 ₪ בין החודשים 9/2013 עד 2/2016;
6. 8,000 ₪ אותם העבירה האישה לחשבונו, בעדם הוא העביר לידיה 2,500 דולר [...].
7. האיש מוסיף שבניגוד לטענות האישה, את כל מכשירי החשמל רכש ב[חו"ל] והביאם ארצה בייבוא אישי.

דיון והכרעה

1. עד לשלב זה, ערכנו הכרות עם מבנה המגורים על חלקיו, עמדנו על תיאוריו והערכותיו של השמאי, והעמדנו את הטענות הרלוונטיות מפי הצדדים. בשלה העת לבחון את עתירות האישה כלפי מבנה המגורים, ובראשית הדברים יש להבחין בין בית המגורים בקומת הקרקע וקומת המרתף, לבין שלושת הדירות שנבנו במהלך הנישואין. אלו יכונו להלן – "בית המגורים" ו"המרתף", ו"שלושת הדירות" בהתאמה.

חלקהּ של האישה בבית המגורים

1. אין מחלוקת שזכויות הבעלות על המגרש היו מאז ומתמיד רשומות על שמו של האיש בלבד, אותו הוא רכש בשנת 1990, כ – 12 שנים לפני הנישואין. האיש צירף את העתק חוזה רכישת המגרש מרמ"י (נס' א'-1, נ/4). בנית בית המגורים והמרתף הסתיימה בשנת 1994, כ – 8 שנים לפני הנישואין. האיש צירף את היתר הבניה מחודש 4/1991, ואישור לחיבור הבית לחשמל מחודש 12/1994 (שם, נס' א'-2 – א'-3). נסיבות אלו מוציאות את בית המגורים והמרתף ממסת הנכסים לאיזון משאבים (בהנחה שחוק יחסי ממון חל על נכסי מקרקעין ו/או שווים). חוק יחסי ממון מורנו בסעיף 5(א)(1):
2. עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
3. נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
4. במישור המשפטי, האישה התקשתה להעמיד עילה קונקרטית המקימה את זכותה בבית המגורים והמרתף בנסיבות בהן נכסים אלה נרכשו והוקמו טרם הנישואין, כל שכן שנים ארוכות לפני הנישואין. האישה עמדה על כך שזכויותיה בבית המגורים והדירות נובעות מחוק יחסי ממון, שהוא לטענתה "העקרון שיש להחיל בענייננו". האישה חזרה על טענה זו גם בסיכומיה (ס' 18). כמפורט לעיל, לטענה זו אין בסיס משפטי נוכח הוראות סעיף 5(א)(1) לעיל.
5. יתירה מכך, גם במידה ובית המגורים היה נבנה או נרכש במהלך הנישואין, אין זה ברור מאליו שזכותה הנטענת של האישה נובעת מחוק יחסי ממון וממשטר איזון המשאבים. נזכיר, שמן העבר האחד, קובע סעיף 4 לחוק יחסי ממון ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". כידוע, חוק יחסי ממון מקנה לבן הזוג זכות אובליגטורית דחויה לקבלת מחצית משווי הנכסים בני האיזון במועד פקיעת הנישואין. במילים אחרות, חוק יחסי ממון אינו מעניק לאישה זכות קניינית בבית המגורים, או בשלושת הדירות.
6. מן העבר השני מצוי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". אין חולק בענייננו שהאיש הוא בעל הזכויות היחיד הנקוב בפנקס המקרקעין, וכך משנת 1990, כ -12 שנים כאמור לפני הנישואין. טענות התובעת עומדות בניגוד לרישום, והיא לא ביססה את הטענה לפיה חוק יחסי ממון הוא שמקנה לה את זכותה הנטענת – גם אם בית המגורים היה נרכש במהלך הנישואין, ומקל וחומר שעה שנבנה הרבה לפניהם.
7. בית המשפט המחוזי בחיפה מפי כבוד השופט שרעבי, עמד על שאלת תחולת חוק יחסי ממון על אופן חלוקת הזכויות הקנייניות הנתונות למי מהצדדים:

"בין איזון נכסי בני הזוג מכח חוק יחסי ממון בתקופה הקובעת לבין קביעת זכויות הקנין של בני הזוג בבית מכח הדין הכללי יש הבדל משמעותי.

בשאלת השיתוף בבית יש לבחון את זכויות הקנין שרכש כל אחד מבני הזוג בבית מכח הדין הכללי, להבדיל מאיזון זכויותיהם וחובותיהם בתקופה הקובעת מכח חוק יחסי ממון" (עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית, "נבו", מיום 5.10.18, ס' 48).

1. לא נעלם מעיני בית המשפט, שבסיכומיה טענה האישה ש"חזקת השיתוף חלה על כל הדירה, לרבות החלק שהיה בנוי" (ס' 24). למותר להאריך בהקשר לטענה זו, שהיא בבחינת הרחבת חזית. הצדדים נישאו בשנת 2002, ופשיטא שחל עליהם משטר איזון המשאבים מתוקף חוק יחסי ממון, כפי שטענה האישה. חוק יחסי ממון נועד להוות תחליף להלכת השיתוף שקדמה לחקיקתו, והשניים אינם חלים במקביל (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529).
2. מן המקובץ עולה, שהאישה לא הניחה בסיס משפטי לטענתה לשותפות או לזכויות קנייניות בבית מתוקף חוק יחסי ממון – בין אם כיוונה להצהרה על זכותה הקניינית ובין אם כיוונה לזכותה לכאורה לקבלת מחצית משווי הנכס מתוקף בעלותה הנטענת. טענותיה אף מנוגדות לרישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין. הנסיבות מובילות לדחיית תביעתה בהקשר זה כבר בשלב זה, בשים לב לסעדים להם עתרה האישה, להכיר בזכותה במחצית הזכויות בבית או לתת בידיה את מחצית שוויו. לשם שלמות ההכרעה, מוכן בית המשפט לצעוד דרך נוספת לצד האישה, שמא יש בטענותיה להקים עילה אחרת ממנה יכולות לנבוע זכויותיה בבית המגורים.

זכויות בבית המגורים מכוח דוקטרינת הנכס החיצוני

1. הואיל והאישה לא עמדה על מתווה משפטי זה, נתייחס לדברים בתמצית מתבקשת. בית המשפט העליון הכיר באפשרות שאחד מבני הזוג קנה חלק בזכויות בן הזוג האחר, בנכס "חיצוני" למסת הרכוש בר-האיזון - נכס שאינו רשום על שם בן הזוג הטוען, ו/או נרכש לפני הנישואין – וכך מתוקף נסיבות חייהם המשותפות של בני הזוג, המצגים ההדדיים וההסכמות המפורשות או המשתמעות שקמו ביניהם לאורך שנים, ומתוקף דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני עשיית העושר ועקרון תום הלב. התשתית הרעיונית לכך הונחה בשלמותה בפסק הדין בעניין "אבו רומי" (רע"א 8672/00‏ אבו רומי נ' אבו רומי, פ''ד נו(6) 175, מיום 27.8.2002). זוהי ליבתה של הלכת "אבו רומי", שעסקה בשיתוף בדירת מגורים כנכס חיצוני, מפי כבוד השופטת טובה שטרסברג – כהן:

"[...] מכוח סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הדין החל על בני-הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. ברוח זו ציינתי באותו עניין כי בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג, ו'במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני-הזוג' [...]" (ס' 10 לפסק הדין; ור' גם בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, "נבו", מיום 18.11.18).

1. בפסק הדין בבע"מ 1398/11 ‏אלמונית נ' אלמוני ("נבו", מיום 26.12.2012) כבוד השופט י' עמית הוציא תחת ידו פסק דין שימושי לעניין סוגיית השיתוף ב"נכס חיצוני", והעלה על הכתב "מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים". אלו הם אותם פרמטרים ככתבם וכלשונם:

" - האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

- האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

- האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

- אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

- אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

- האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

- שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

- התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

- נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל - ואשר חלקם 'מושך' לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו".

1. בית המשפט מוצא שהנסיבות בענייננו אינן תומכות באפשרות שהאישה קנתה חלק בבית המגורים, על אף ששימש למגורי הצדדים. ראשית, רכישת המגרש והקמת בית המגורים קדמו בשנים רבות לנישואין ולהכרות הצדדים בכלל. שנית, לא שולמה משכנתא עבור בית המגורים במהלך הנישואין (אלא עבור בניית שלושת הדירות). שלישית, בנוסף לאלה, הצדדים אמנם התגוררו בבית המגורים, אך תקופת המגורים היתה מקוטעת. הצדדים התגוררו במשך תקופות ארוכות ב[חו"ל] במהלכן מרכז חייהם לא היה בישראל. נחדד שהצדדים התגוררו בדירה מאז הנישואין בשנת 2002, ובשנים 2008-2007 שהו ב[חו"ל]. בשנת 2010 שבו ל[חו"ל] ושהו בה עד לשנת 2013. לאחר שהות זו שבו ארצה לתקופה קצרה, ואז חזרו ל[חו"ל] ושהו בה בשנים 2016-2014, עד לפרוץ הסכסוך. רביעית, אין לקבל את טענות האישה לשיפוץ שנערך בבית המגורים, ועל כך להלן. חמישית, בית המשפט יעמוד עוד להלן על יחסי שיתוף מוגבלים ששררו בין הצדדים.

טענת האישה לשיפוץ בית המגורים לפני הנישואין או אחריהם

1. האישה טענה בתצהירה (ת/1) שבית המגורים "היתה רעועה במצב שאינו ראוי למגורים" (ס' 21). לפי גרסתה הצדדים נדרשו לשפץ את בית המגורים, בעלות של 200,000 ₪ (ס' 28). מדובר בטענה מרחיקת לכת, שיש בה לכאורה להטות את הכף ולהוות "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף כלפי בית המגורים. אלא שהתובעת לא תמכה טענותיה בראיה כלשהי. לאחר שמיעת הצדדים, בית המשפט שוכנע שאין בטענה זו ממש, ושחקירת האישה סתמה את הגולל על גרסה זו.
2. בתחילה שבה האישה על גרסתה לפיה הבית לא היה ראוי למגורים, ולדבריה "הבית היה במצב כל כך גרוע, אין בית בעצם, יש 4 קירות והכל היה מיועד לשיפוץ" (תמ'-א', ע' 1, ש' 30). יש לצפות ששיפוץ בהיקף של 200,000 ₪ יותיר שובל של ראיות חפציות, גם אם עקיפות, אך האישה לא הציגה סימוכין כלשהם לעבודות הנטענות. אך גם מעבר להעדר הראיות, תשובותיה של האישה לא עוררו אמון. ניכר היה שטענותיה לוקות בהפרזה יתירה שעה שהוסיפה על גרסתה האמורה ש"לא היה לי שולחן אוכל. אכלנו על הרצפה במשך חודש. עד שאמא שלו ריחמה עלינו ושלחה לנו שולחן כתר" (שם, ע' 2, ש' 1). בכל הכבוד הנדרש, בית המשפט מוצא את הטענה מופרכת ונטולת הגיון, ויש בה לפגום במהימנות האישה. הצדדים לא היו חסרי כל או נתונים לחסדי הזולת, והאישה אף לא טענה זאת. בית המשפט מפקפק בטענה זו, בלשון המעטה, ומוטב היה להימנע מלהיגרר למחוזות רחוקים שאינם מכבדים את ההליך ואת בית המשפט.
3. הטענה מופרכת אף יותר נוכח העובדה שלפני נישואי הצדדים, בית המגורים הושכר לשוכרים. יש בכך לסתור את טענת האישה, בעלמא, לפיה הבית לא היה ראוי למגורים. בחקירתה האישה אישרה עובדה זו, במורת רוח: "אני שמעתי שכן, אני לא ראיתי אותם" [את השוכרים, א"מ] (תמ'-א', ע' 2, ש' 7).
4. יתירה מכך, ומעבר להעדר הראיות, האישה לא הניחה בתצהיריה פירוט כלשהו של עבודות השיפוץ שנערכו לפני הנישואין לטענתה. בשים לב להיקף השיפוץ הנטען, יש לתמוה על הדבר. כאשר התבקשה האישה לתאר בחקירתה אילו שיפוצים נערכו בבית המגורים לטענתה, בעלות של 200,000 ₪ נזכיר, מילאה את פיה מים וניכר היה שמבקשת להתחמק ממתן תשובה עניינית: "אז אני אגיד לך, ברשותך. קודם כל, התחתנו, היה לי רכב ובאתי עם רכב, שהוא השתמש בו. אני נסעתי, לקחתי הסעות לבית הספר ולעבודה שלי, והוא לקח את הרכב שלי כדי שילך לעבודה שלו. כל הכסף שלי שקיבלתי מתנות, ואצלנו מקבלים הרבה מתנות בחתונה, הוא לקח אותו, אמר שיש לו חוב. מה עוד הוא לקח? את הכסף שלי, של אמא שלו, ואמא שלו, שטענה שהיא לוותה כסף ממישהו [...] (תמ'-א', ע' 3, ש' 11)

וכך בהמשך:

ש: בסדר, שואל אותך, אנחנו מתחילים, השקעה, השקעה.

ת: [...] אתה רוצה שאני אשלים את הטבלה? אין לי בעיה.

ש: למה ההשקעה הזו לא באה לידי ביטוי בתצהיר שלך או בגוף התביעה?

ת: למה? [...] כי חיכיתי לבית המשפט, לחקירה פה. כדי להרחיב, כדי להזכיר מספרים [...] כן, אני ממשיכה. אז ירח דבש, ירח דבש, האדון אין לו כסף, הוא לוקח את הוויזה שלי [...], שם אותה כפיקדון אצל משרד התיירות [...] (תמ'-א', ע' 3, ש' 39).

1. בלחץ החקירה הנגדית, האישה לכאורה העמידה לראשונה פירוט של עבודות השיפוץ, לשיטתה. אלא שלא עבודות שיפוץ עלו מטענותיה, כי אם רכישת מיטלטלין לכאורה:

ת: בסדר, אוקי. הסעיף הבא זה היה הספרייה [...] שילמתי במזומן 3,000, ו-3,000 בצ'קים. וילונות [...] כבלים [...] קניתי שטיחים, קניתי כיריים, מיקרוגל, כלי חשמל למטבח [...] רהיטים גם. דלת חשמלית שעשיתי בקומה שאני גרה בה, קומה 2 [...].

ש: שזה החלק שהיה בנוי?

ת: היה, עבר שיפוץ וגרתי בו אחרי השיפוץ, כן. דלת חשמלית, קנינו גם ציורים, השקעה בבית (תמ'-א', ע' 4, ש' 34).

1. לגרסה זו לפיה נערכו עבודות שיפוץ בבית המגורים טרם הנישואין, או לאחריהם, אין אפוא תוחלת או רמז בעולם המעשה. הדברים הביאו ללידתה של גרסה נוספת מפי האישה, לפיה למעשה היא סילקה "חובות" של האיש בשיעור 200,000 ₪, שנוצרו על רקע או בזיקה לשיפוץ הנטען, וכוונתה לא היתה להשקעה כספית ישירה בעבודות השיפוץ: "קודם כל, אני עבדתי מאוד מאוד קשה, הייתי מורה. עבדתי בכמה מקומות כדי להשלים את החובות שלו, שהיו מעל 200,000 שקל. התחתנתי עם מישהו שחשבתי שהוא ד"ר באוניברסיטה, אבל היה מובטל רוב הזמן בבית" (תמ'-א', ע' 2, ש' 23).

"אני מדברת, שאלת 'על מה השקעת?', השקעתי בהשלמת החוב שלו. אני שילמתי יחד איתו את החוב העתידי על שיפוץ הבית. זה היה ההסכם בנינו" (ע' 7, ש' 23).

"החוב היה גדול. החוב היה כמעט 200,000 שקל, שרבץ על כתפיי אחרי חתונה. ממה זה נבע? נבע משיפוץ הבית, וזה מה שאני מנסה להגיד שאני תרמתי מעבר" (ע' 8, ש' 6).

1. לצד גרסאות אלה, העלתה האישה גרסה נוספת, לפיה שילמה על השיפוץ לפני הנישואין, כנגד המחאות דחויות שהאיש הניח בידיה. גרסה זו מכבידה למדי על האישה, שעה שסותרת את טענת השיתוף. ככל שלשיטת האישה הבית הוא משותף, או לחילופין שקנתה את זכויותיה מתוקף השקעתה בשיפוץ הבית, לא ברור על שום מה נדרש האיש, לשיטתה, להניח בידיה המחאות דחויות כנגד כספה:

ש: לא, בכלל לא זו הייתה השאלה. הייתה השאלה על השקעה בבית עצמו. בבנייה, בשיפוצים. אז אני מבין מדברייך, ותתקני אותי אם אני לא הבנתי נכון, כשהתחתנתם את בבית עצמו, בקירות, בבית, לא עשית שום דבר, אלא קנית ריהוט וכל מה שהצבעת עליו?

ת: לא, כנראה ששכחת מה שאני אמרתי קודם. אני אמרתי שתקופת האירוסין היה בנינו הסכם שהוא ייתן צ'קים דחויים (ע' 5, ש' 15).

האישה לא הציגה סימוכין לגרסה זו, ומחקירתה עלה עוד, שאין בכוונתה לעשות כן, וסיבותיה עמה:

ת: אם ימציא את הפירוט של חשבון בנק הפועלים, אתה והוא גם, וגם כבוד בית המשפט יראה, יראה את הכספים שהפקדתי, ואת הצ'קים שהפקדתי לחשבון שלו.

ש: זה לא עוזר לאף אחד.

ת: למה לא עוזר? זה היה, הוא היה בחוב [...] (ע' 6, ש' 19).

ש: למה לא הוצאת פירוט חשבון של החשבון שלך שמראה הפקדת הצ'קים או הוצאת הצ'קים מהחשבון שלך לחשבון שלו? למה לא עשית את זה?

ת: אני מדברת ספציפית.

ש: למה לא המצאת ספציפית בתקופה הזו? [...]

ת: אני ביקשתי ממנו שימציא כי אני רוצה שהוא יראה את כל הצ'קים ששילם על השיפוץ, אחרי החתונה.

ש: אולי את תראי את הצ'קים שאת שילמת, למה לא המצאת את זה?

ת: לא. אני אין לי עותק (ע' 7, ש' 4).

1. בהמשך חקירתה כרסמה האישה גם בגרסה זו, משהתברר שגם לשיטתה, מדובר בהמחאות אותן מסרה לאיש, לטענתה, בסך של 30,000 ₪ בלבד - "אני אומרת, אני משערת, אני לא זוכרת בדיוק. אבל אמרתי, זה בסביבות 30,000. מה שקיבלתי מהצ'קים" (ע' 8, ש' 32).
2. המסקנה המתבקשת היא שהאישה לא הוכיחה שבית המגורים לא היה ראוי למגורים, ולא הוכיחה שנערכו שיפוצים בבית המגורים ו/או המרתף לפני ו/או לאחר ו/או בעקבות נישואיהם; האישה לא הוכיחה עוד את טענתה שעלות השיפוצים היתה 200,000 ₪ ולא קרוב לכך; או לחילופין שנשאה בהחזר חובות בשיעור 200,000 ₪ או בכל סכום אחר בזיקה לשיפוצים הנטענים. קביעה זו מרחיקה את האישה מרף הראיה והשכנוע להוכיח שבית המגורים הוא בבחינת "נכס חיצוני" – במידה והיתה טוענת זאת.

על אוירה כללית של שיתוף

1. יש מקום להתייחס לאורח החיים של הצדדים כזוג, ולאפיין את יחסיהם במישור הכלכלי. בחינה זו תערך במסגרת בירור הטענה החלופית שבית המשפט מייחס לאישה, לרכישת זכויות בבית המגורים והמרתף מתוקף דוקטרינת "נכס חיצוני". נציין שבחינה זו יפה אף לבירור טענות האישה לזכויותיה בשלושת הדירות בה נעסוק בהמשך. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה שנתמכת בראיות חפציות, ולפיה בשלב מוקדם בנישואי הצדדים האישה בחרה "לעשות לביתה", לצבור ולהחזיק כספים הרחק מהאיש ומהתא המשפחתי, וזאת ללא ידיעתו.
2. ניכר היה מטענות האישה ותשובותיה בחקירה הנגדית, שנישואיה לאיש לא ענו על ציפיותיה, והיא אף חשה מרומה על שהאיש לא סיפק עבורה את רמת החיים אותה ראתה לנגד עיניה טרם נישואיה. היא ראתה בעיני רוחה רמת חיים גבוהה, אותה יספק לה האיש מתוקף היותו איש אקדמיה, אך ציפיותיה התבדו והדבר דרבן אותה לפנות למסלול כלכלי מקביל, שלשיטתה ישמש אותה ליום סגריר.
3. לדברי האישה "התחתנתי עם מישהו שחשבתי שהוא ד"ר באוניברסיטה, אבל היה מובטל רוב הזמן בבית [...] אני לא ידעתי שהוא לא יועסק, כאילו אני חשבתי שהוא יהיה עם התואר שלו, יעשה, ימצא [...] ומה שקרה בעצם זה שהוא עבד חלק מהשנה במהלך החיים המשותפים, לפני שנסענו ל[חו"ל]. ורק משכורת חלקית, וכל הזמן הוא טען ש'יש לי מינוס, יש לי חובות, ואני לא יכול לממן' [...] בכל חיי הנישואין שלנו רכב לא קנה. קניתי כמה רכבים במהלך החיים המשותפים, מימנתי אותם, קניתי אותם מכספי האישי, ולפעמים לקחתי מההורים שלי. כי בלי ההורים שלי זה כלום לא היה [...] אני התחתנתי עם מרצה. מרצה באוניברסיטה, שחשבתי שהחיים שלי יהיו ממש אחרת. מצאתי את עצמי מכלכלת אותו, וגם פותחת לו בית ומשפחה [...]" (תמ'-א', ע' 2, ש' 23). נזכיר שבהקשר לחשבון המשותף עם אביה ז"ל (00003) ציינה האישה כלפי האיש ש"הוא רצה לעשות קריירה על הגב שלי, אפילו כרטיס טיסה אני שילמתי מהכיס שלי" (תמ'-א', ע' 13, ש' 34).
4. לגופו של עניין, נמצאנו למדים מחוות דעת האקטואר שלחשבון המשותף של האישה עם אביה המנוח (00003), קדם חשבון משותף אחר של השניים בבנק "הבינלאומי" (00000). האקטואר מצא לאחר עיון במסמכים שהמציא לידיו האיש, שנכון לחודש ינואר 2005, כ – 3 שנים לאחר הנישואין, נח בחשבון זה פיקדון בסך 95,000 ₪. נמצא עוד שבחודש אוקטובר 2008 פיקדון זה האמיר לסכום של 98,000 ₪, והועבר לחשבון המשותף של האישה ואביה ז"ל (00003). האקטואר נקט בחוות דעתו במשנה זהירות ומצא שאין באפשרותו לקבוע שכספי הפיקדון הם כספים משותפים לבני הזוג. על רקע קביעותיו של בית המשפט לעיל בכל הנוגע לכספים בחשבון המשותף של האישה ואביה ז"ל, בית המשפט יכול להניח שאכן מדובר בכספים משותפים אותם החזיקה האישה בנפרד מהאיש עוד בראשיתם של הנישואין.
5. עוד נמצאנו למדים מחוות דעת האקטואר על תכנית חסכון ובה כ – 68,000 ₪, מתוך חשבונה הפרטי של האישה בבנק "מסד" (00006), נכון ליום 31.12.2011. האישה לא הסבירה מהו מקור הסכום וכיצד צברה אותו, אך בקשה לטעון בחקירתה הנגדית ש – 50,000 ₪ מתוך אותו חסכון הועברו לידי האיש, לשם בניית אחת משלושת הדירות כביכול, ולדבריה, "אז ככה, התשובה שלי. בבנק בינלאומי [...]. איפה שכתוב "העברה לחשבון [הנתבע] 50,000 שקל" (תמ'-א', ע' 20, ש' 38); ועוד לדבריה, "ה-65,000 ב-2014, אני הפקדתי לחשבון, העברתי לחשבון של [הנתבע] מהם 60,000. פתחתי את הקופה הזאת, והשלמנו" (שם, ע' 21, ש' 9).
6. אין לקבל טענה זו. האישה הפנתה לדפי החשבון שצרפה מתוך חשבונה האמור בבנק "מסד", ולמסמך שסומן "28" מתוך אגד מסמכים זה, על מנת ללמד על אותה העברה בשיעור 50,000 ₪ לחשבונו של האיש, אלא שמעיון באותו מסמך עולה שההעברה התבצעה בחודש ספטמבר 2009 (!) – יותר משנתיים לפני המועד בו אותה קופת חסכון עודנה מצויה בחשבונה כאמור, ואין ולא יכולה להיות זיקה בין החסכון לבין אותה העברה בשנת 2009. משעומתה האישה עם הקושי שבטענתה להעברת הסכום לחשבון האיש לכאורה, התקשתה לשכנע בתשובותיה: "כן, אני נותנת לך סדר כרונולוגי של הדברים" (תמ'-א', ע' 21, ש' 36).
7. מבלי לגרוע מן הדברים, בית המשפט אינו מוצא ממש בהסבריה של האישה, ובטענה כאילו מדובר בכספים שהועברו לאיש כביכול. כך המטעם הפשוט, שעד לחודש אוגוסט 2013, החשבון אליו בוצעה ההעברה (מס' 00007 בבנק "מסד") היה חשבון משותף לבני הזוג. האישה לא ביצעה העברה לחשבון האיש, כי אם לחשבונה המשותף עמו.
8. לאחר העלאת גרסה זו ניסתה האישה להתאים את תשובתה להעברה אחרת מחשבונה, מחודש 2/2014: "ב-06 לפברואר 2014. מסמך 21. וכתוב שם "העברה לחשבון [הנתבע]". זה מה שקרה לכסף הזה" (שם, ע' 22, ש' 15). מהלך זה אינו משקף מהימנות יתירה. כך או כך, האישה לא יכולה היתה להצביע על סימוכין לפידיון תכנית החיסכון, לשיטתה: "[...] אין לי את זה עכשיו ביד. אבל יש לי את פירוט החשבון שנתתי לכם. נתתי לכם ולאקטואר כל פירוט החשבון של החשבון שלי [...] בתוך הפירוט זה אמור להופיע, כי פרעתי את התכנית והכנסתי לו לחשבון שלו את הסכום הנקוב. אם תינתן לי. זה אמור להיות אצלך בחומר של האקטואר [...]" (שם, ע' 22, ש' 17).
9. האישה נשאלה עוד, לשם הדוגמא, על המחאה משוכה על סכום 26,000 ₪, שנמשכה מחשבונה ביום 8.8.13, וגם סכום זה מצא דרכו, לשיטתה של האישה, לידי אביה ז"ל, כהשבת הלוואה. אפשר להתרשם מהנוחות שמצאה האישה בטענת ה"הלוואה" מאביה ז"ל כביכול, כלפי העברות רבות שלא ידוע פשרן, אך כשם שצוין יותר מפעם אחת, האישה לא העמידה קצה ראיה לטענותיה בזיקה לאביה ו/או ה"הלוואות" שהעניק או שהושבו לו כביכול: "זה צ'ק שאני כתבתי אחרי חזרתי מ[חו"ל], לאבא שלי, כי נתן לי כסף לפני יציאתי. וכל פעם שנסענו ל[חו"ל] (תמ'-א', ע' 23, ש' 20).
10. ויתירה מכל אלה - במהלך החקירה הנגדית, האישה אישרה שהחזיקה חשבון פרטי בעת שהות הצדדים ב[חו"ל] – על אף שגם בנוגע לחשבון זה ניסתה לטעון שמדובר ב"תת-חשבון" לדבריה, ולא בחשבון פרטי, אך אישרה, במורת רוח, שהיה זה חשבון פרטי לכל דבר ועניין:

ש: וזה נקרא חשבון פרטי?

ת: זה תת חשבון.

ש: כלומר, [הנתבע] היה יכול להשתמש בחשבון הזה?

ת: אנחנו, בגלל מה שהסברתי בבית הדין, ולמה נאלצתי לפתוח תת חשבון, בגלל האלימות הכלכלית שסבלתי ממנה גם ב[חו"ל], ובזמן שעבדתי ועזרתי לו בכל ההוצאות שם. נאלצתי לפתוח תת חשבון (ע' 32, ש' 13).

ש: שלך, תת חשבון שלך, מה שאת מגדירה, [הנתבע] הייתה לו גישה?

ת: גישה לא, אבל הוא ידע על כל המתרחש. כי הוא מבין בבנקים, אני לא מבינה בבנקים (תמ'-א', ע' 32, ש' 27).

1. עוד התברר, ובזה העיקר, שהחל מחודש 12/2012 חדלה האישה להפקיד את שכרה לחשבון המשותף עם האיש. ניכר היה שהאישה מבקשת להתחמק ממתן תשובה בהקשר זה, ובית המשפט השתכנע שגם את שכרה דאגה האישה להפקיד מחוץ לתא המשפחתי ומהישג ידיו של האיש, ומידת מעורבותה בהוצאות התא המשפחתי היתה תלויה בה בלבד וברצונה הבלעדי. נביא מדברי האישה כלשונם:

ש: תאמרי לי בבקשה, המשכורת שלך מאוניברסיטת [...], מהאוניברסיטה [...], בין 2010 לבין 2013, נכנסה לחשבון המשותף? עד נובמבר 2012 היא נכנסה לחשבון המשותף שלכם ב[חו"ל], נכון?

ת: אפשר לבדוק, אני לא יודעת בדיוק. נראה לי, כן. נראה לי, אני צריכה לבדוק את זה [...] דצמבר 2012. אני צריכה לבדוק, אני לא יודעת. החשבון המשותף, זה בחשבון המשותף, לא?

ש: לא. היא לא נכנסה מדצמבר 2012, היא לא נכנסה לחשבון המשותף. אנחנו רוצים לדעת לאן נכנסה.

ת: לאיפה נכנסה? בסדר, אני יכולה לבדוק את זה, אני לא יודעת [...] אני יכולה לוודא, אני לא יודעת. זה אמור להיות או בחשבון המשותף או בחשבון הזה. איפה הכסף? אין לי [...] אני אפנה לאוניברסיטה שם, ואני אבקש מהם, אם ניתן העתקים לתלושי המשכורת, ושם מופיע חשבון בנק. פשוט מאוד, אין לי מה להסתיר [...]" (תמ'-א', ע' 32, ש' 32).

1. כמעט ולמותר לציין שהאישה לא המציאה סימוכין לטענותיה כפי שהתחייבה לעשות בחקירתה. העובדה שהאישה הפקידה את שכרה לחשבון המצוי בשליטתה ולעיניה בלבד, לצד סירובה המובהק לספק תשובות בהקשר זה, וחוסר המהימנות הבולט מתשובותיה, מובילים את בית המשפט למסקנה שגם בהתנהגות זו יש ללמד על רכיב שיתוף מצומצם ביותר באורח חייהם של הצדדים, וכן על ראיית עולמה של האישה, לפיה עליה לצבור הון ובטחון כלכלי שלא במסגרת התא המשפחתי, אלא בנפרד ממנו, ולרוב ללא ידיעת האיש.
2. נשוב ונציין בתמצית שבפרק שעסק באיזון המשאבים עמד בית המשפט באריכות על החשבון המשותף אותו החזיקה האישה שנים ארוכות עם אביה, ובו הצטבר סכום מעל ל – 470,000 ₪. נקבע לעניין זה שהאישה לא הציגה כל ראיה לטענתה לפיה הכספים שנמצאו בחשבון היו כספי אביה ו/או שהחשבון נועד להשבת הלוואות שניתנו לצדדים מאביה כביכול. בית המשפט שוכנע שהאיש לא ידע על קיומו של חשבון זה, כל שכן על הסכומים הגבוהים שנמצאו בו והופקדו אליו על ידי האישה במהלך הנישואין. גרסאותיה של האישה בהקשר זה התקשו לשכנע. יתירה מכך, לשיטתה היא אמנם לא סיפרה לאיש על החשבון המשותף עם אביה ז"ל, אך האיש בוודאי ידע, שכן "יש לו תואר שני בכלכלה":

"אני אגיד לך איך הוא ידע. קודם כל, הוא ידע, יש לו תואר שני בכלכלה. הוא בודק את חשבונות הבנק שלו 5 פעמים ביום. במהלך השנים, בחיי הנישואין, אני יודעת בוודאות שהוא בודק כל חשבונות הבנק שלו כמה פעמים ביום [...] בסדר? לא ייתכן שאדם עם תואר שני בכלכלה לא יודע לאיפה הכסף שלו הולך [...]" (ע' 15, ש' 27).

1. האמור אינו בבחינת ראיה לכך שהאיש ידע על החשבון המשותף של האישה עם אביה ז"ל, ולא ברור כיצד לשיטתה של האישה, "יבדוק" האיש חשבון שבכל הכבוד אינו "שלו", אלא של האישה ואביה, ואין כל סימן לכך שידע על קיומו. לא נעלם מעיני בית המשפט, שלצד טענה זו, העלתה האישה בחקירתה טענה חדשה, לפיה פתיחת אותו חשבון עם אביה, היה למעשה רעיון של האיש, ולה לא היתה נגיעה לכך: "אני מסבירה, שמעתי את השאלה. עכשיו השאלה שלך יותר ברורה. אני אומרת לך, אז קודם כל זה היה רעיון של [הנתבע], כשבא, סליחה על הביטוי, בלי בושה לבקש כסף והלוואות מההורים שלי" (ע' 16, ש' 13). בית המשפט מוצא גם בטענה זו משום הפרזה שמקרינה על חוסר מהימנות האישה.
2. בהמשך פסק הדין, בנוגע לשלושת הדירות, נעסוק בהיבטים נוספים של חולשת יחסי השיתוף ששררו בין הצדדים, אך די בקביעות האמורות על מנת לבסס את המסקנה לפיה אותות השיתוף ביחסי הצדדים היו מוחלשות ביותר.
3. לסיכום ההכרעה לגבי בית המגורים, בית המשפט מצא שהאישה לא ביססה את טענותיה כלפי בית המגורים והמרתף מתוקף חוק יחסי ממון, שעה שהמגרש נרכש והבית נבנה לפני הנישואין, והאישה לא התמודדה עם עובדה זו. בנוסף, האישה לא ביססה את טענתה לרכישת זכויות בבית המגורים, בהינתן שהטענה מנוגדת לרישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין. בית המשפט הלך כברת דרך נוספת עם האישה, ובחן את טענותיה בראי הדוקטרינה של "נכס חיצוני". נמצא שבהתאם למבחנים שהעמידו ההלכות מפי בית המשפט העליון, אין לראות בבית המגורים "נכס חיצוני" שהאישה קנתה בו זכויות, וזאת נוכח מועד רכישת המגרש ובנית הבית; העדר תשלומי משכנתא על הבית; תקופת מגורים חלקית ובלתי רציפה בבית המגורים; דחיית הטענה לשיפוץ שנערך לאחר הנישואין; והעדר אוירה של שיתוף.

חלקהּ של התובעת בשלושת הדירות

1. לטענת האישה, היא רכשה את חלקה בשלושת הדירות מתוקף חוק יחסי ממון כאמור. בהקשר זה אין חולק שהדירות נבנו במהלך הנישואין. לכאורה, ודרך משקפיו של חוק יחסי ממון, ענייננו בנכס בר-איזון שהאישה זכאית למחצית שוויו, ולוּ משום מועד לידתו. לאחר שקילת כל השיקולים והכרה עמוקה עם טענות הצדדים, קובע בית המשפט שהאישה אינה זכאית למחצית משווי שלושת הדירות, לפי עתירתה, או להצהרה לפיה היא מהווה בעלים של מחצית הזכויות בדירות, לפי עתירתה המקורית. אף על פי כן, מוצא בית המשפט שהאישה זכאית להשבת מחצית ההשקעה בבניית שלושת הדירות מן הטעמים שיבוארו להלן.
2. הקושי הראשון בפניו ניצבת האישה, הוא אותו קושי בפניו ניצבה בזיקה לבית המגורים, והוא שחוק יחסי ממון אינו מקנה זכויות קנייניות בזכויות בן הזוג האחר, כי אם זכות אובליגטורית דחויה לקבלת מחצית השווי במועד פקיעת הנישואין. הזכות לאיזון משאבים אינה גוברת על זכויות הקניין המוגנות בפנקס רישום המקרקעין (עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית, לעיל). גם בהקשר לשלושת הדירות, האישה לא ביססה את הטענה לפיה זכאית למחצית השווי מתוקף חוק יחסי ממון, בהינתן העובדה שהזכויות על שלושת הדירות רשומות באופן בלעדי על שמו של האיש ובהינתן הוראות סעיף 125(א) לחוק המקרקעין.
3. בהקשר לשלושת הדירות עולה ביתר שאת שאלת הרישום, שעה שאין חולק שהמשכנתא שניטלה לשם בניית שלושת הדירות, או חלקן, ניתנה על שמם של שני הצדדים והאישה נרשמה כלווה כלפי הבנק לצד האיש. הדעת נותנת שנטילת המשכנתא היתה שעת כושר להסדרת רישום הזכויות על הבית ושלושת הדירות גם יחד, ולרישום מחצית הזכויות על שמה של האישה. הימנעות הצדדים מרישום זכויותיה הנטענות של האישה מעוררת שאלות ביתר שאת, נוכח הקביעה שלאורך כל שנות הנישואין דאגה האישה לצבירת כספים גם מחוץ לתא המשפחתי ויש לייחס לה ידיעה לחשיבות הרישום לשם הגנה על זכויותיה הנטענות.
4. הקושי השני נובע מטענות האישה לגופן, ומתוקף קביעתו של בית המשפט שהאישה צברה כספים גם באופן עצמאי ונפרד מהאיש. נשוב בקצרה על טענות האישה בהקשר זה, שהיו ונותרו דלות. בעוד עסקינן בבניית שלוש דירות נוספות, בשלוש קומות נוספות מעל בית המגורים, האישה לא ידעה להעמיד את טיעוניה בזיקה לעבודות הבניה, ולא הציגה סימוכין להשתתפות משמעותית במימון הבניה – בהינתן הקביעה שפעלה גם באמצעות חשבונות פרטיים ומחוץ לידיעתו והישג ידו של האיש. כמו כן, האישה לא הבחינה כלל בין חלקי הבניין השונים והדירות השונות, ולשיטתה עבודות הבניה לא היו אלא עבודות שיפוץ ו"הרחבה" של בית המגורים, שגדל משטח של 125 מ"ר לדבריה, לבית בן 4 קומות ששטחו 475 מ"ר.
5. בהתאם לכך, טענה האישה שהצדדים נטלו משכנתא בשיעור 150,000 ₪ לטובת הבניה. יש לדחות טענה זו כבר כעת, הואיל והאישה לא הציגה כל ראיה לכך. האיש הציג ראיה לנטילת משכנתא בשיעור 120,000 ₪ בלבד, מהבנק הבינלאומי למשכנתאות (נס' א'-6 לתצהירו נ/4). עוד טענה האישה לשלושה "שיפוצים" שנערכו בבית המגורים, בעוד אין חולק שמדובר בעבודות בניה של 3 דירות ב - 3 קומות כאמור. כשם שנאמר זה מכבר, האישה נמנעה מלפרט לאיזו מהדירות או מחלקי המבנה היא מייחסת את עבודות השיפוצים:
6. שיפוץ בעלות 200,000 ₪ שנערך לבית המגורים – שיפוץ אותו לא הוכיחה וטענותיה בהקשר זה נדחו על ידי בית המשפט.
7. שיפוץ בעלות של 40,000 ₪, בשנת 2014, לדבריה "לקראת הכנת חלק מהדירה לשכירות". בהינתן הידוע לנו על עבודות הבניה, והואיל ודירת המגורים היא שהושכרה בעת שהות הצדדים בחו"ל, טענה זו נטולת כל משקל או תוכן רלוונטי לסוגיית שלושת הדירות.
8. שיפוץ בעלות 50,000 ₪ בשנת 2016, ללא כל פירוט לגבי מהות השיפוץ ובאיזו דירה נערך.
9. סכומים אלה אינם מגיעים לכדי עלות בנייתן של שלושת הדירות, אף לא בדוחק. מחד גיסא אין לשלול את ההנחה שהכספים ששימשו לבניית הדירות היו משותפים. אך מאידך גיסא, כשם שנקבע לעיל, במישור הכלכלי האישה פעלה גם באופן נפרד מהאיש, באמצעות חשבונות נפרדים, ולאיש לא היתה גישה לכספים שצבורים על שמה, ונשאלת השאלה באיזה אופן לקחה חלק במימון עבודות הבניה. שאלה זו מתיישבת עם טענות האיש לפיהן האישה לא נטלה חלק כלשהו במימון בניית שלושת הדירות, וכי הסכומים אותה העבירה לידי האיש, עליהם היא מצביעה כראיה למימון מצידה, לא היו אלא הלוואות שהושבו לה – גם אם לא סולקו במלואן. בשים לב לדלות הראיות מצד התובעת, עלה בידי האיש להוכיח את טענתו לפיה התשלומים המעטים שהעבירה לידיו בזיקה לבניית שלושת הדירות, היו הלוואות.

הראיות מטעם האיש להלוואות שקיבל מהאישה

1. מהראיות עולה שביום 6.2.14 העבירה האישה לחשבונו של האיש סך של 60,000 ₪ (ר' נס' ה'-1(2) לתצהיר האיש, נ/4). לטענתו האישה עמדה על השבת ההלוואה עד לסוף שנת 2015. האיש הפנה לשתי העברות שביצע מחשבונו ב[חו"ל] לחשבונה של האישה ב[חו"ל]: 4,000 $ ביום 30.9.16, וסך של 2,000 $ ביום 3.10.16 (ר' נס' ד'-2, נ/4); האיש הציג בנוסף העתק תכתובת "וואטספ" בינו לבין האישה ממנה עולה שסכום זה אכן היווה הלוואה (שם, נס' ל'-2). בין הצדדים התנהל דו-השיח הבא:

האיש: אני מעביר לחשבון שלך 2,000 $ לכיסוי ההלוואה שלקחת [הלוואה אחרת בה נעסוק להלן, א"מ]. סכום זה יהיה חלק מהחוב של 60,000 ₪ שנתת לי.

האישה: כמה זה בשקלים?

האיש: 6,000

האישה: זה כל מה שתעביר לי? כלומר על סוף הסמסטר. לא שאני לוחצת, אבל יש עוד שכר לימוד שם.

האיש: כל חודש אני אעביר ונראה כמה ניתן חודש הבא.

האישה: אוקי,

1. האיש עמד על צמד הלוואות נוספות מטעם האישה לצורך הבניה. לדבריו בחודש אוגוסט 2013, הבנק סירב לבקשתו למתן הלוואה מכיוון שלא קיבל משכורת בארץ. לאישה כן היתה משכורת ששולמה בארץ, ולכן היא נטלה ביום 11.8.2013 צמד הלוואות בשיעור 16,000 ₪ ועוד 30,000 ₪ מחשבונה בבנק "מסד" (000086) והעבירה את הסכום לידי האיש. לטענתו האישה עמדה על השבת ההלוואה בתשלומים חודשיים בשיעור 1,800 ₪ באמצעות הוראת קבע מחשבונו. האיש הפנה לדפי החשבון מחשבונה של האישה בבנק "מסד" (000086), שמלמדים על הוראת קבע חודשית קבועה בשיעור 1,800 ₪ מחשבונו לחשבון האישה (נס' ז', נ/4). הוראת הקבע האמורה מופיעה עוד בדפי החשבון מחשבון האיש בבנק מסד (000007) (שם, נס' ה').
2. בחקירתה הנגדית, האישה הכחישה תחילה באופן גורף את טענת ההלוואות, ואף בניגוד לסימוכין עליהם הצביע האיש. לדבריה "קודם כל, הוא לא החזיר לי כלום, כלום. קודם כל, אני לא נתתי לו הלוואה. אני הייתי שותפה מלאה בבניית הבית" (תמ'-א', ע' 24, ש' 6). אך למורת רוחה נאלצה לסייג מאמירה זו, ואישרה שאכן נהגה לתת לאיש הלוואות מעת לעת:

ש: את מאשרת שהיית מבקשת.

ת: תראה.

ש: שהיה אכן מחזיר לך כספים שהיית נותנת לו?

ת: לא, כהלוואה. פה ושם, פה ושם דברים קטנים אולי. כן. אבל אני לא זוכרת בדיוק סכומים שהחזיר אותם (שם, ש' 20).

1. האישה הוסיפה ועוררה רושם שלילי בניסיונה להתעלם מההעברות והוראות הקבע מידי האיש לחשבונה ולהרחיק עצמה מכל ידיעה לגביהן: "אני לא יכולה לאשר, אני צריכה לראות, לעיין ולהגיב [...] אתה לא מראה לי. אתה שם את החבילה ביד [...] אני צריכה לעבור על חשבון הבנק שלי, אני לא [...] כמה ביחד? [...] כמה ביחד? עשית חישוב? [...] אז צריך לעשות חישוב (ע' 25, ש' 9).
2. האישה אף לא הניחה את דעתו של בית המשפט בתשובות ראויות לשאלותיו. מתשובותיה עולה עוד שאין בפיה תשובה לטענת ההלוואה מצד האיש:

כב' הש': השאלה הייתה למה הוא צריך להחזיר לך כסף כאשר את טוענת שאלה השקעות בדירה?

ת: לא, זה לא קשור להשקעות, זה קשור למשק הבית. זה קשור לדברים שהיו בנינו כבני זוג. אני לא מייחסת את זה.

ש: אז למה הוא צריך להחזיר לך כסף? זאת הייתה השאלה. אם את אומרת שאלה לא היו הלוואות.

ת: לא, אני. קודם כל, לגביי ההלוואה שהוא ציין, אני חושבת שהוא מתייחס להלוואה מסוימת, שלקח אותה מהחשבון שלו בבנק מסד (ע' 26, ש' 7).

1. טענה זו הביאה את האישה להודות שנתנה "הלוואה אחת" לאיש (ע' 26, ש' 20), וכוונתה לצמד ההלוואות שנטלה עבור האיש מבנק "מסד" (30,000 ₪ ו – 16,000 ₪). בית המשפט לא מצא היגיון בגרסה שספקה האישה, ולפיה "ואז הבנק סירב לתת לו את ההלוואה אלא אם אני מאשרת שהחוב של ההלוואה יירד מתלוש המשכורת שלי כמורה. זאת ההלוואה שהוא לקח. ואני שילמתי מהמשכורת, והוא התחייב מול הבנק להעביר לי כסף לחשבון שלי. זה מול ההלוואה שלו, שלקח" (ע' 26, ש' 14). מהסימוכין עולה שאת ההלוואה נטלה האישה, והיא לא הוכיחה שהלווה הוא למעשה האיש, על אף שאין לכך סימוכין, ושהבנק העמיד תנאי שההלוואה תשולם מתלוש השכר של האישה. אין כל סימוכין לטענה התמוהה לפיה העמיד הבנק תנאי שהאיש ישיב לאישה את התשלומים בהוראת קבע, כדי שהיא תוכל כביכול להשיב את הלוואה, אותה לשיטתה כלל לא נטלה, וממילא משולמת ישירות מתלוש השכר שלה.
2. כמו כן, וחרף טענותיה שהשקיעה בבניית הבית, האישה טענה בחקירתה, יתכן מבלי משים, שכלל לא ידעה לשם מה נועדה ההלוואה שנטלה ונועדה לאיש: "אני לא יודעת, אני לא יודעת. כמו שאני לא יודעת על המון חשבונות בנק שלו ב[חו"ל], שהוא מסרב להציג. יש לי זכות בהם" (שם, ע' 26, ש' 31).
3. בכל הנוגע להלוואה הנטענת בסך 60,000 ₪, שהועברה לחשבונו של האיש מחשבונה של האישה ביום 6.2.14, עשתה האישה כל שלאל ידה על מנת לספק גרסאות שונות שנולדו במהלך חקירתה ועם התקדמותה. גרסאות אלה ואופן לידתן לא עוררו אמון בטענותיה. תחילה הכחישה האישה באופן גורף כל פרט מטענת האיש, לרבות את עצם ההעברה המוצגת שחור על גבי לבן בדפי החשבון השונים. את טענת ההלוואה לא הדפה בהכחשה, כי אם בטענה לזיוף הודעת הפקס ששלחה לבנק לביצוע העברה בסך 60,000 ₪ לחשבון האיש:

ש: נספח ל'1 גברתי. את מאשרת שכן ביקשת העברה מבנק מסד 60,000 שקלים לחשבון [הנתבע], ו[הנתבע] חתם לך שהוא מעביר לך בחזרה?

ת: אני רוצה את המסמך המקורי.

ש: טוב, זה ביניכם נחתם.

ת: לא, זה לא המקורי.

ש: אבל זה ביניכם נחתם. זו לא החתימה שלך?

ת: לא, אני. לא, זה קודם כל תסתכל על הקו הזה. זה לא מסמך מקורי, ואני דורשת מסמך מקורי. תביא לי מסמך מקורי, אני יכולה לאשר [...] אני מאשרת את זה, כן. אני לא מאשרת את זה, וזה בכתב יד שלו. זה כתב היד שלו. זה מסמך מזויף, אני רוצה את המקור. כי אני לא כתבתי את זה. ואם אתה רואה? זה פה.

ש: לא, זה אישור שלו. הוא לא מתכחש.

ת: לא, לא.

ש: הוא מאשר שקיבל ממך 60,000. את מאשרת שנתת לו 60,000.

ת: אבל אני לא אישרתי את זה כהלוואה, מה שכתוב למטה. וזה זיוף, ואני רוצה את המסמך המקורי [...] אני רוצה את המסמך המקורי [...] זה שקר וזיוף [...] כי זה כתב היד שלו, ואני לא חתמתי עליו (ע' 26, ש' 34).

1. גרסה זו לא עוררה אמון, ומיד נסתרה הואיל ומחד גיסא התכחשה האישה למסמך בו היא מורה לסניף הבנק שלה להעביר מחשבונה 60,000 ₪ לחשבונו של האיש, אך מאידך גיסא הסתמכה על העברה זו כראיה לכך שהאיש לא השיב לה את הסכום שהעבירה לרשותו, ולדבריה : "אני לא נתתי לו הלוואות. לפעמים כן. הוא הבטיח, הוא היה במצוקות כלכליות, כל הזמן השלמתי לו. כי אני עבדתי כל הזמן, ותמיד כיסיתי לו בחובות ומינוסים בבנק מסד. מה שאתה הראית קודם, אולי פה ושם, אנחנו חיינו ביחד 16 שנים, אז אולי. אבל 60,000 שקל הוא לא החזיר, והמסמך שהצגת, עם כל הכבוד, הוא מסמך מזויף. ואני רוצה את המקור בבקשה" (ע' 27, ש' 36).
2. מן המפורסמות שטענה לזיוף ומרמה, אינה עולה כעניין של מה בכך, ועליה להיתמך בראיות מובהקות וחד משמעיות. האישה העלתה טענה זו לראשונה בחקירתה בעלמא, וכאמור לא עוררה אמון. יתירה מכך, האיש תמך את טענת ההלוואה האמורה בתכתובת "וואטספ" בין הצדדים, אותה הצגנו לעיל. לא עלה בידי האישה לסתור ראיה זו, וגם בהקשר זה תשובותיה לא עוררו רושם חיובי בעיני בית המשפט. תחילה הכחישה באופן גורף את קיומה של ההתכתבות (ע' 28, ש' 37); לאחר מכן זנחה את ההכחשה, ולטענתה האיש התנסח בתכתובת בכוונת מכוון באופן שנועד להכשילה: "כשהוא התחיל לתכנן גירושין, אז התחיל להשתמש ב'כשאת נתת לי הלוואה'" (ע' 29, ש' 3). לפי גרסה שלישית שנולדה חיש מהר, תוכן השיחה אינו הלוואה, או השקעה לשיטתה, כי אם תשלומי מזונות: "הוא חזר ל[חו"ל], בסוף אוגוסט 2016, כשהייתי כבר אחרי פתולוגיה של סרטן שד. חזרתי לעבודה שלי, לא הייתה משכורת, ואז נדנדתי לו שיישלח כסף לילד. אז הוא אומר 'אני שולח לך 2,000 דולר', זה מה שהיה. לכן שאלתי אותו כמה זה בשקלים, כי רציתי לדעת" (שם, ש' 16).
3. לפי גרסה רביעית, לאישה כלל לא היה מושג מהו תוכן השיחה ועל מה מדובר, שכן היתה מבולבלת ונטולת יכולת להבין מכיוון שהבריאה מהליך כריתת שד אותו עברה:

ש: בסדר, והוא אמר לך בהמשך ההקלטה, השיחה, התמלול, המסרון, אני מתנצל. בסוף המסרון, בהמשך המסרון הוא כותב לך "כל חודש אני אעביר, ונראה כמה ניתן חודש הבא", אמרת לו "אוקי". עכשיו.

ת: כי, בכלל אני לא הייתי בעולם הזה. אני הייתי בתקופה שהייתי צריכה לקבל החלטה לגביי כריתת שד. אני לא הייתי בעולם הזה בכלל. מה שכתבתי לו, מה שנכתב בנינו בווטסאפ, שיחות כלליות. אני יודעת, ואני אומרת, ואני אומרת את האמת. הוא התחיל להשתמש במילה 'הלוואה' כשהתחיל לתכנן גירושין, ואני לא רוצה.

ש: אבל במסרון שלך לא התכחשת להלוואה, לא אמרת לו 'לא נתתי לך הלוואה'.

ת: זו לא הלוואה. זו לא הלוואה [...] אבל אם זו הלוואה, נניח שזו הלוואה. מתי החזיר אותה? (ע' 29, ש' 21).

1. נשוב ונציין, שבשאלה הכמו-רטורית שהציגה האישה, היא מתעלמת מהסימוכין שהציג לגבי העברות והוראות הקבע לחשבונה של האישה, התואמים את טענותיו. הכחשת האישה סותרת עוד את תמליל השיחה בין הצדדים, אותו הגיש האיש (נס' י'-9, נ/4). התמליל הוגש באמצעות חוות דעת מומחה כדין, והאישה לא כפרה בו כראיה. בית המשפט לא התרשם שיש ממש בתשובתה של האישה בנוגע לתמליל:

ש: טוב, אני מפנה אותך לנספח י'9, שזה התמלול גברתי. [הנתבע] שואל אותך "חוץ מ-60,000 השקלים, מה אני עוד חייב לך?", השבת לו "לא יודעת". כלומר, שהוא חייב לך כספים.

ת: אלה שיחות לפני הגירושין, נכון? אז בטח, אלה דברים שדיברנו על הזה. כבר הנושא של הגירושין עלה בבית, כל שני וחמישי ושלישי (תמ'-א', ע' 30, ש' 5).

1. יש מקום לעמוד עוד על גרסת האישה לגבי הלוואה שנטלה מחשבונה לאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים. את ההלוואה בשיעור 95,000 ₪ נטלה האישה ביום 3.1.2017. לדבריה, את ההלוואה נטלה לצורך הבניה. אלא שגם טענה זו סובלת מקושי ממשי, שכן יממה קודם לכן, ביום 2.1.17 התייצבה האישה בפניי בית המשפט, בבקשה למתן צו הגנה נגד האיש, ונעתרה (ה"ט 4573-01-17). במעמד צד אחד טענה אז האישה ש"בעלי דחף אותי החוצה, סילק אותי מהבית, הוא גירש אותי והתגרש ממני [...] ישנה גם אלימות אחרת, הוא מכבה מזגנים, הבית קופא מקור [...] זאת לא פעם ראשונה שהייתה אלימות [...] הוא התחיל בסדרה של התעללויות מילוליות [...] אני מפחדת שהוא יפגע בי באזור הניתוח, אני מבקשת הגנה, להגן על הגוף שלי כרגע, הגוף שלי חלש. הלכתי לעו"ד והתייעצתי איתו ורציתי לעשות את ההליך המתאים. לשאלת ביהמ"ש אני שוקלת ברצינות להתגרש ממנו. הצעתי לו ללכת לטיפול זוגי והוא מסרב [...]"
2. בא-כוחה של האישה טען באותו המעמד ש"היא סיפרה הוא ירק כלפיה ואמר שאין לה מקום בבית [...] מדרג האלימות הולך ועולה אצל המשיב, הוא גם דחף אותה והוציא אותה החוצה מהבית [...] אמרה עכשיו שהיא לא יכולה להמשיך עם המצב הזה. אין ספק שמדובר באלימות קשה [...]".
3. מכיוון שחזקה היא שהאישה לא ביקשה לטפול על האיש האשמות שווא ולהרחיקו מהבית בצו הגנה ממניעים זרים, הרי שיש להשתומם על הטענה לפיה יום למחרת קבלת צו ההגנה, התייצבה בבנק כדי ליטול הלוואה להמשך הבניה של הנכס המשותף עם בעלה, שנוהג בה לדבריה באלימות קשה. גם בהקשר זה, תשובות האישה לא הניחו את דעתו של בית המשפט, בלשון המעטה:

ש: למה הייתה מיועדת ההלוואה הזאת?

ת: ההלוואה הזו הייתה מיועדת לשני דברים. קודם כל, אני התכתבתי עם הפקידה בבנק, שאנחנו רוצים, והיא מכירה את הסיפור שלנו עם הבית. אמרתי לה '[הנתבע] חזר, ואנחנו רוצים, חזר מ[חו"ל], ורוצים להשלים את קומה מספר 5 בבית'. ויש לי מסמך מהאימייל, אני יכולה להראות את האימייל עכשיו.

ש: כן, תראי לי בבקשה.

ת: מתוך הזה, כי אין לי אותו.

ש: מי שמבקשת צו הגנה נגד בעלה, מבקשת להשלים בית יחד איתו?

ת: אני אסביר. קודם כל, קודם כל (תמ'-א', ע' 30, ש' 30).

1. לנוכח התמיהה שיש בגרסתה, ביקשה האישה לטעון שאת ההלוואה ביקשה עוד קודם למעשה האלימות הנטען בצו ההגנה, אך אישרה שאכן נטלה את ההלוואה יממה לאחר אותו מקרה, ומכאן גלשו דבריה לגרסה אחרת, לפיה הסכום ממילא לא שימש לשם הבניה – לפי טענתה מלכתחילה (ע' 31, ש' 2). לפי גרסה חדשה זו, למעשה השתמשה בחלק מהסכום לסילוק "הלוואה קודמת שלקחתי בקיץ" (ע' 31, ש' 27), ולא ברור מה עלה בגורלו של הסכום כולו: "ההסבר שנתתי לו [לאקטואר כביכול, א"מ], ואני אומרת אותו גם לך ולכל אדם. הכסף נכנס, חלק ממנו כיסיתי הלוואה קודמת שלקחתי בקיץ ב-2016. מה שנשאר, נשאר חוב כמובן. והכסף הזה, חלק ממנו, משכתי כי אז הייתי מבולבלת. לא ידעתי אם אני אצטרך עורך דין, אז המחשבה שלי הייתה לקחת את הכסף, ולשלם לעורך דין. זה הכל" (ע' 31, ש' 38).
2. אמור מעתה, שגם לשיטתה של האישה, בניגוד לגרסתה הראשונית בחקירתה, אותו סכום לא שימש לשם הבניה, כולו או חלקו.

סיכום ביניים

1. האישה לא הצביעה על כספים אותם החזיקה, פרטיים או משותפים, ששימשו באופן ישיר לבניית שלושת הדירות. על אף שאין לשלול ההנחה שהכספים ששולמו על ידי האיש ושימשו לבניה היו משותפים, בית המשפט ביסס את הקביעה לפיה האישה ניהלה את כספה בנפרד מהאיש ומהתא המשפחתי. מן הראיות שהעמיד האיש, הוּכח שהאישה העבירה לאיש כספים כהלוואה, וששולמו לאישה תשלומי השבה עבור אותן הלוואות, גם אם לא סולקו במלואן כטענת האישה. בית המשפט דוחה את כל הגרסאות השונות והסותרות אותן העמידה האישה כנגד טענת ההלוואה. עוד נמצא שממילא אין בסכומים שהעבירה האישה לידי האיש כדי לכסות חלק משמעותי מעבודות הבניה, שנפרשו על פני מספר שנים.
2. נשאלת השאלה מהי נפקותן של הקביעות האמורות, ומהו משקלן בזיקה לטענות האישה לרכישת זכויות בשלושת הדירות. נבחן את השאלה בהתאם לטענת האישה שזכותה בשלושת הדירות נובעת מחוק יחסי ממון. לשם שלמות ההכרעה, נבחן את השאלה גם דרך עיני הדוקטרינה של נכס חיצוני.

זכויות האישה בשלושת הדירות מתוקף חוק יחסי ממון

1. נזכיר שהאישה עומדת על זכויותיה בשלושת הדירות מתוקף חוק יחסי ממון. הדירות נבנו במהלך הנישואין, ולכאורה מהוות מטעם זה בלבד נכס בר-איזון. כשם שנזכר לעיל, האישה לא התגברה על הקושי הנובע ממשטר איזון המשאבים, שאינו מעניק זכויות קניין בנכסי בן הזוג האחר. לשם הדיון בית המשפט מוכן להניח, לטובת האישה, שאין מניעה חוקית לאזן את שווי הדירות בין הצדדים, ואף על פי כן יש לקבוע שהאישה אינה זכאית לשווי שלושת הדירות.
2. אופן איזון המשאבים נקוב בסעיף 6 לחוק יחסי ממון. סעיף 6(א) מניח את חלקה הראשון של הנוסחה – "לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים". סעיף 6(ב) מניח את חלקה השני של הנוסחה, בהינתן ש"שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני", או-אז "חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש". אך מעל לשני חלקי הנוסחה ניצב שיקול דעתו של בית המשפט, כפי שנמסר לו בסעיף 6(ג) בזו הלשון:

"באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים".

1. הפסיקה מצאה הוראה זו, לבדה ואף לצד הוראות נוספות מחוק יחסי ממון, כמקור להפעלת שיקול דעת לגבי אופן ביצוע האיזון בהתאם לנסיבות העניין במקרה הקונקרטי:

"אכן, בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול דעת נרחב לבית המשפט (סעיפים 8-6 לחוק יחסי ממון [...]" (בע"מ 1681/04‏ ‏פלונית נ' פלוני, "נבו", מיום 18.1.2005).

"מילים אחרות סע' 6 (ג) לחוק מאפשר לבית המשפט לקבוע את אופן הביצוע ומועדי הביצוע לאיזון המשאבים של כלל הנכסים או חלקם. סע' זה אינו מגביל כלל ועיקר את מועד הביצוע למועד הקודם למועד הקרע וברי כי ניתן אף לאחרו למועד הקרע. ודוק, הדיבור 'אופן הביצוע' או 'מועד הביצוע' הוא רחב וכולל בחובו גם את הדרך הפיזית לביצוע האיזון – אם בעין אם בהערכת שווי, ואף את אופן הערכת שווי הנכסים ובכלל זה עיתויה" (עמ"ש (מרכז) 19796-09-17‏ ‏ י. צ נ' ש. ס. צ, "נבו", מיום 13.9.18).

"המחוקק הותיר בידי בית המשפט, שיקול דעת רחב להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לאיזון, תוך בחינת הנסיבות הספציפיות" (תמ"ש (נצ') 18248-06-17‏ ‏ ס.פ נ' ו.פ, "נבו", מיום 19.8.19).

1. עוד נמצא בפסיקה, שהוראות סעיף 6(ג) מקנות לבית המשפט את שיקול הדעת להתמודד עם מקרה קונקרטי של חוסר תום לב וחוסר הגינות שנגלים לעיני בית המשפט בזיקה לאיזון המשאבים. בית המשפט מוצא ממש בעמדה זו:

"לעניין זה אדגיש כי מצופה מבעל דין העותר בתובענה לאיזון משאבים כי יפעל בתום לב, וכי לא יסכל את זכותו של הצד האחר לאיזון . סעיף 6(ג) לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לאופן ביצוע האיזון, תנאיו, ומועדו וכל זאת כדי שאיזון המשאבים יעשה בתום לב ובהגינות" (תמ"ש (ב"ש) 4678-02-12‏ ‏ פלונית נ' אלמוני, "נבו" מיום 19.1.16).

1. לא אחת הערכאות הדיוניות קראו הוראה זו לצד הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, כאגד הוראות המקנה לבית המשפט את שיקול הדעת להתערב בנוסחה שהעמיד סעיף 6 לחוק יחסי ממון:

"6.6.6. ובכן, בעניינו, בנסיבות התנהלות ההליכים בין הצדדים, בעצימות ביניהם ובהתחשב כי לא מצאתי וגם התובע לא הראה קיומן של נסיבות מיוחדות לבקשתו, מצאתי שזהו מקרה קלאסי שיש בו כדי לסטות מהכלל שלעיל ולעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לבית המשפט בסעיפים 6, 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.

זאת ועוד, גם המחוקק הותיר בידי בית המשפט, שיקול דעת רחב להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לאיזון, תוך בחינת הנסיבות הספציפיות.

6.6.7. כלשון סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון: 'באין הסכמה בין בני הזוג [...]" (תמ"ש (נצ') 29202-05-14‏ ‏פלונית נ' פלוני, "נבו", מיום 18.12.18; וגם עמ"ש (ב"ש) 1469-03-16‏ ‏ז.נ נ' ש.נ, "נבו", מיום 28.9.16; וגם תמ"ש (טב') 28810-12-09‏ ‏ש.א נ' מ.א, "נבו", מיום 27.3.12; וגם תמ"ש (טב') 56045-10-10‏ ‏ ע.ש נ' ש.ש, "נבו", מיום 25.1.12).

1. בענייננו סבור בית המשפט שאיזון המשאבים על דרך הענקת מחצית משווי שלושת הדירות לידי האישה, טומנת בחובה מידה רבה של חוסר צדק. חוק יחסי ממון ביקש לקדם את ערך השוויון בין בני זוג, אותו ערך שמצוי בבסיסה של הלכת השיתוף שקדמה לחוק כמקור לחלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים. הנחה נוספת שבבסיס החוק היא שלבני זוג נתונה החירות לעצב את יחסיהם לפי ראות עיניהם, לרבות יחסיהם הכלכליים. במובן זה חוק יחסי ממון הוא חוק שיורי, שהוראותיו יחולו על בני זוג, רק במידה ו"לא עשו בני הזוג הסדר ממון" (ס' 3(א) לחוק יחסי ממון). באין הסכמה אחרת, ההנחה הטמונה בליבו של חוק יחסי ממון היא שהצדדים ביקשו לאמץ את ההסדר השוויוני שבו.
2. המקרה בענייננו הוא אחד מן המקרים בהם התנהגות הצדדים עומדת בניגוד מובהק להנחה שבבסיס החוק, מבלי שנסיבות אלה מקימות את אחד החריגים המנויים בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. היכן ששוכנע בית המשפט בראיות חפציות שהאישה לא אימצה את עקרון השוויון שבלב החוק, עולה הקושי להכיר בזכותה (האובליגטורית) בשלושת הדירות – זכות אותה מעניק לה החוק מתוקף אותו עקרון.
3. אפשר להקשות בהקשר זה ולטעון שאין חריג בהתנהלות הצדדים בחשבונות נפרדים, ואין בכך לחתור תחת ההנחה הטמונה בלב חוק יחסי ממון. ואכן אפשר להקשות עוד ולטעון שממילא אין זה מדרכו של בית משפט זה להעניק משקל למידת השקעתו או השתתפותו של כל אחד מבני הזוג ברכישת נכס בר-איזון, ושאין לערוך "התחשבנות" כלפי מידת השקעתו של כל אחד מבני הזוג בצבירת הנכסים המשותפים. עקרונות אלה אינם שנויים במחלוקת. יחד עם זאת, הנסיבות בענייננו שונות, ובבסיסן רכיב של אי-גילוי מצד האישה.
4. נקבע כעניין שבעובדה, שהאישה החזיקה במשך שנים ארוכות חשבון משותף עם אביה ז"ל, ושהאיש לא ידע על עצם קיומו של חשבון זה אלא לאחר פרוץ הסכסוך. מקל וחומר שהסכום שהצטבר בחשבון זה במהלך השנים, כ -470,000 ₪, לא היה בידיעת האיש. לאחר פרוץ הסכסוך התברר לאיש שלא זו בלבד שהאישה צברה כספים רבים שלא בידיעתו, אלא שהאישה הוציאה כספים אלה משליטתה בסמוך לפני פרוץ הסכסוך. מדובר בנסיבות חריגות שחותרות תחת עקרונות חוק יחסי ממון. הכרה בזכותה לכאורה של האישה לקבלת מחצית שווי שלושת הדירות בנסיבות אלה, נוגדת את עקרונות הצדק כמו גם את העקרון הטמון בלב חוק יחסי ממון.
5. מבלי לגרוע מן הדברים, אפשר להקיש בעניין זה מהוראות סעיף 7 לחוק יחסי ממון:

נכס שבן זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין – רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג.

1. סעיף זה מניח קיומן של נסיבות דומות לענייננו, ואפשר לראות את האישה כמי שהוציאה מרשותה נכס "בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו", באופן שהחזיקה כספים הרחק מעיניו והישג ידו של האיש, וטרם פרוץ הסכסוך הוציאה את הכסף משליטתה. בענייננו עלה בידי האיש להציג ראיות לשיעור הכספים שצברה האישה והניחן לעיני האקטואר, כך שה"תרופה" למעשי האישה מגולמת בסכום לאיזון המשאבים. אך העקרון עומד בעינו, והוא שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לעצב את איזון המשאבים באופן שיהלום את נסיבות העניין שהתבררו בפניו.
2. שנית, ומעבר למישור העקרוני, יש לתת את הדעת גם למישור המספרי. כאמור, האקטואר ערך חישוב על בסיס דפי החשבון המשותף של האישה עם אביה. אך כשם שצוין, המומחה נקט במשנה זהירות שלא לייחס לאישה סכומי כסף שמקורם לא היה ברור דיו, ולא לצבוע כספים "כמשותפים" היכן שעמד סימן שאלה באשר למועד לידתם והצגתם לחשבון. כמו כן, המידע שעמד בפניי האקטואר ולעיני בית המשפט היה חלקי, לכל המוקדם משנת 2010 (כ – 8 שנים לאחר הנישואין), בעוד האישה מיאנה להמציא מידע מלא לגבי חשבון זה (ר' תמ'-א', ע' 14, ש' 23; ע' 19, ש' 26). נזכיר עוד את קביעת האקטואר שלחשבון המשותף האמור קדם חשבון משותף אחר של האישה ואביה ז"ל (00000). על בסיס הנגלה לבית המשפט, יש מקום להנחה שכספים נוספים מצאו את דרכם מהתא המשפחתי אל אביה של האישה. יש לתת עוד את הדעת לעובדה שהתבררה במהלך חקירת האישה, ולפיה החל משנת 2012 חדלה להעביר את שכרה לחשבון המשותף ולה היתה השליטה הבלעדית בתנועות הכספיות. יש אפוא מקום לקביעה שאותו סכום בשיעור 470,000 ₪ שעומד בבסיס איזון המשאבים, אינו משקף את מלוא שווי הכספים אותם האישה מחזיקה או החזיקה בעבר.
3. מבלי לגרוע מן האמור, בית המשפט סבור שבהקניית מחצית משווי שלושת הדירות לידי האישה, תביא לעשיית עושר מצד האישה. כשם שנאמר, גם במישור העקרוני ואף במישור המספרי-קונקרטי, תזכה האישה לשווי כספי משמעותי של זכויות שהיא לא נטלה חלק מעשי במימון צבירתן, ולצד זאת עשתה לביתה ושמרה סכומי ניכרים מחוץ לשיתוף בשמו הגישה את תביעתה. ודוק - ה"תרופה" החלקית למעשיה של האישה מגולמת כאמור בסכום איזון המשאבים, מכוחו יזכה האיש לחלקו בכספים בני איזון שהורחקו מפניו. אלא שסכומי הכסף בהם החזיקה האישה לא נאכלו או נעלמו מן העולם. נקבע כעניין שבעובדה שהאישה העבירה את הסכום בשלמותו לחשבון על שמו של אביה. ההנחה היא, שכספים אלה עדיין עומדים לרשותה של האישה, והם ימלאו מחדש את חסרון הכיס שיגרם לאישה בעקבות איזון המשאבים. מנגד, העברת מחצית משווי שלושת הדירות לידי האישה תביא לחסרון כיס משמעותי לאיש. יוצא אפוא שאיזון שווי הזכויות בדירות על דרך איזון משאבים לא תוביל לחלוקה שוויונית, אלא תנציח את הפער הכלכלי לטובת האישה, פער אותו פתחה במהלך הנישואין ללא ידיעת האיש.
4. שלישית, נזכיר שבית המשפט ערך את הדיון האמור על בסיס ההנחה שחוק יחסי ממון ומשטר איזון המשאבים חלים גם על שוויו של נכס מקרקעין, חרף רישומו על שמו של האיש בלבד. הנחה זו לא סייעה בידיה של האישה להוכחת זכויותיה, ובהחלט יש משקל לאופן רישום הזכויות בענייננו. נקבע שהאישה היתה מודעת למשמעות הרישום ולצורך להגן על זכויותיה, לשיטתה, ואף על פי כן לא עמדה בטיעוניה על שאלת הרישום בענייננו, בהינתן שהאישה נרשמה כלווה לצד האיש לשם קבלת משכנתא.
5. לבסוף נציין, שמעל לכל האמור ניצב עקרון תום הלב. בית המשפט סבור שהמעשים והמחדלים שיש לייחס לאישה, עליהם בית המשפט עמד באריכות, מגיעים לכדי העדר תום לב מצידה. מן המפורסמות שבעל דין כפוף לעקרון תום הלב, ועליו לעמוד בתום לב על זכויותיו, אף אם נתונות לו כדין. גם על תום הלב הכרוך בפנייה לערכאות וניהול הליכים משפטיים אין מקום להאריך. בית המשפט העליון העלה על נס את עקרון תום הלב בכל הנוגע למימוש ועמידה על זכויות קנייניות במקרקעין, בעניין רוקר נ' סלומון (רע"א 6339/97‏ רוקר נ' סלומון, פ''ד נה(1) 199). נקבע מפי כבוד הנשיא אהרון ברק ש"[...] כל פעולה משפטית, כל חיוב וכל משא ומתן חייבים להתבצע בתום-לב. (ס' 3 לפסק דינו).

"מתחולתו של עקרון תום-הלב על השימוש בזכויות (במובן הרחב) על-פי חוק המקרקעין מתבקשות מסקנות מספר: ראשית, השימוש בזכויות על-פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות [...] שנית, השימוש בזכות כולל בחובו גם הגשתה של תביעה [...]" (ס' 5).

"[...] עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר [...]" (ס' 7).

1. הלכה זו יצאה למרחוק ואומצה על ידי הפסיקה. במקרה אחר נפסק מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) אסתר חיות: "אכן, ההגנה על הקניין מפני פגיעה יש לה מעמד חוקתי [...] יחד עם זאת, בעלים של נכס ובכלל זה נכס מקרקעין, אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסויגת ל'שרירות בעלים' [...] יתכנו, אפוא, מקרים שבהם מכוח עקרון תום הלב יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל זכות קניינית, הגם שזו נפגעה על-ידי הזולת [...]" (ע"א 8661/10 ‏‏יוסף נעמה נ' תמר טורקיה, "נבו", מיום 19.2.12, ס' 11 לפסק הדין). ועוד:

"אכן, נוכח השיקולים השונים הניצבים אלה מול אלה בסוגיה שבפנינו, הובעו גישות שונות באשר להיקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להגן על זכות הקניין. עם זאת, גרעין ההלכה לפיה ההגנה על זכות הקניין כפופה לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב, קנתה אחיזה איתנה בפסיקה ואין עליה עוררין" (שם, ס' 13; ור' עוד מהעת האחרונה, ע"א (חי') 2373-06-21‏ ‏עבד אל ג'באר בויראת נ' ג'אדאת מוחמד אבו אלמוהנד, "נבו" מיום 30.11.21).

1. הנה כי כן עמדנו כזית על ההגנה היחסית לה זוכות זכויות קנייניות מתוקף כפיפותה "לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב". הזכות הנבחנת בענייננו אינה קניינית כי אם אובליגטורית, והדברים יפים לענייננו על משקל קל וחומר.
2. על בסיס המקובץ לעיל, ומתוקף סמכותו לפי סעיפים 6(ג), 8(2), 8(3), 8(4) לחוק יחסי ממון, ובהיקש מסעיף 7 לחוק יחסי ממון, קובע בית המשפט שהאישה אינה זכאית, מכוח חוק יחסי ממון, למחצית משווי שלושת הדירות.

נותר לבדוק אם זכאית מאידך גיסא מתוקף דוקטרינות אחרות ו/או להחזר השקעות בבניית הדירות.

זכויות האישה בשלושת הדירות מתוקף דוקטרינת "נכס חיצוני"

1. נערוך ניתוח חלופי לטענות האישה לפי המתווה להוכחת זכויות ב"נכס חיצוני" למען שלמות ההכרעה, וכשם שנעשה לגבי בית המגורים והמרתף. בהקשר לשלושת הדירות, הרי שאפיונן כנכס חיצוני בו האישה רכשה זכויות, מוקשה עוד יותר. הטעם העיקרי לכך שאין המדובר בנכס ששימש למגורי בני הזוג כלל, אלא נועד רובו ככולו באופן מובהק להשקעה. כמו כן, ולמעט המשכנתא, האישה משכה ידה ממימון ישיר של עבודות הבניה. התובעת לא הציגה ראיה להעברות או משיכות כספים שקו ישר נמתח ביניהן לבין עבודות הבניה. יתירה מכך, האיש הוכיח שכספים אותן העבירה האישה, ונועדו לטענתה למימון עבודות הבניה, היו הלוואות שהאישה עמדה על השבתן. עוד יש להזכיר בהקשר זה שהאישה זכתה לשמור בשליטתה סכום הקרוב לחצי מיליון שקלים, שעודנו עומד לרשותה, וסכום זה ימלא את חיסרון הכיס שיגרם לאישה מתוקף איזון המשאבים.
2. לחובתה של האישה עומדת עוד שאלת הרישום עליה עמדנו, בשים לב להזדמנות שנקרתה בדרכם של הצדדים לרשום את מחצית הזכויות בדירות על שמה של האישה על רקע נטילת המשכנתא. עוד עומד לחובתה של האישה אורח החיים הבלתי שיתופי אותו ניהלה.
3. מתוקף האמור יש לקבוע שהנסיבות אינן מצביעות על קיומה של זכות שקמה לאישה בשלושת הדירות מתוקף דוקטרינת "נכס חיצוני". לא נעלם מעיני בית המשפט שעד למועד הקרע, המשכנתא שניטלה עבור שלושת הדירות שולמה מכספים משותפים לכאורה, והמענה לדבר יבוא בשאלת שווי ההשקעה בשלושת הדירות, בה נדון להלן.

לסיכום ההכרעה לעניין שלושת הדירות

1. בית המשפט דן באריכות בטענות האישה לזכותה בשלושת הדירות. בית המשפט הלך כברת דרך עם האישה בשני מתווים נפרדים וחלופיים ומצא שדין טענות האישה להידחות על פי כל אחד מהם. במישור חוק יחסי ממון נמצא שאין מקום לאיזון משאבים בשווי שלושת הדירות, ושיהיה בכך משום חתירה תחת עקרונות החוק, עשיית עושר על גבו של האיש, והנצחת היתרון הכלכלי שצברה האישה. לחילופין, בית המשפט דחה את האפשרות לרכישת זכויות בדירות מתוקף דוקטרינת נכס חיצוני.

השבת שווי ההשקעה

1. בית המשפט הפך בדברים ומצא שאין לאזן את שווי שלושת הדירות מתוקף חוק יחסי ממון, או לחילופין על בסיס דוקטרינת "נכס חיצוני". נמצא שבניגוד לכלל ולעיקרון הנקובים בחוק יחסי ממון, יש לראות את המקרה בענייננו כחריג, שעה שאיזון שווי שלושת הדירות יביא לחוסר צדק כלפי האיש בנסיבות העניין. מנגד, אין להרחיק לכת ולשלול מהאישה זיקה כלשהי לשלושת הדירות, שנבנו במהלך הנישואין וניטלה בגינן משכנתא משותפת. נחדד שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה "עונשית" ולא נועדה לגבות מהאישה "מחיר" הולם על התנהגותה, כי אם ניתוח משפטי של עובדות המקרה לעומת תכלית החוק ועקרונותיו. אמנם התובעת לא הציגה ראיות לכך שכספים שהוחזקו על ידה שימשו לבניה, ויש לכך משקל נוכח הקביעה שהאישה אכן החזיקה בידה כספים, בנפרד מהאיש ושהיו בשליטתה הבלעדית. אך מאידך גיסא אין בכך כדי לצבוע את הכספים שהוציא האיש לשם מימון הבניה ככספים "פרטיים" שלו, וככספים שאינם בני-איזון.
2. גם אם נניח שהכספים למימון הבניה הוצאו מכיסו של האיש בלבד, מבלי שהאישה נטלה בכך חלק, אין די בכך בכדי להפוך את הכספים לפרטיים ולהוציאם מבסיס האיזון. האיש אינן טוען כך. בית המשפט סבור שעשיית הצדק תהא שלימה אך במידה ותושב לאישה מחצית ההשקעה בבניית הדירות. יש להניח שאילולא שימשו הכספים לבניית הדירות, היו מוצאים דרכם אל התא המשפחתי, טובתו ורווחתו.
3. אמנם נכון הוא שהאישה לא עמדה על סעד חלופי של השבה, אך יש מקום לעשות בנסיבות חריגות אלה שימוש בסמכותו הרחבה של בית משפט. עוד סבור בית המשפט שסעד ההשבה נובע באופן טבעי מכתב התביעה ומהסעד הנתבע, ונובע עוד מהמסכת העובדתית שעלתה בפניי בית המשפט, לרבות הראיות שהציגו הצדדים. אין למנוע מהאישה סעד שמקדם את הצדק בין הצדדים מטעמים דיוניים.
4. ועוד יש לציין שהאיש עצמו מכיר והכיר מלכתחילה בזכותה של האישה להשבת מחצית ההשקעה (ס' 59(ג) לסיכומי האיש), ויש בכך להקל על הקביעה שיש להעניק סעד זה לאישה.

שווי הבניה - שיעור ההשבה

1. לטענת האיש בתצהירו (ס' 41) הושקעו בבניית הדירות כ – 320,000 ₪ עד שנת 2010, וסך של 260,000 ₪ בין השנים 2016-2013, וסה"כ 580,000 ₪. האיש הוסיף לסכום האמור תוספת הצמדת מדד, והעמידו על 640,000 ₪. אמנם טענה זו לא הוכחה במלואה בראיות חפציות, בהינתן שהתשלומים לקבלנים וקבלני-משנה שולמו במזומן – וכך לשיטת שני הצדדים. יחד עם זאת האיש העמיד תחילת ראיה לטענותיו. לתצהירו (נ/4) צירף האיש פירוט של עבודות הבניה ולצדן העמיד את עלות העבודה (שם, נס' א'-7). עיון בפירוט זה אינו מעלה סימנים של הפרזה ודומה שהפירוט מתכתב עם המציאות. האיש צירף עוד לתצהירו מספר הסכמים עם בעלי מקצוע, קבלות ומסמכים נוספים שמתכתבים עם פירוט העבודות. יצוין שהאישה לא כפרה בפירוט המדובר, לא העמידה גרסה כלשהי לגבי עלות העבודות והאיש לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. יש מקום לציין עוד שבניית שלושת הדירות התפרשה על פני כ – 7 שנים, החל משנת 2009 לאחר קבלת היתר הבניה ועד לשנת 2016. האישה לא כפרה אף בטענה זו. לאמור שהבניה לא התאפיינה בהוצאה גבוהה ומרוכזת, כי אם בהוצאות בשיעור קטן יחסית ששולמו לאורך זמן ניכר. כזכור עוד, עבודות הבניה לא הסתיימו, אף לא ברובן, והקומות ה – 2 ובעיקר ה – 3, אינן שלמות ומוכנות לשימוש.
2. מקור אחר לבירור שווי הבניה עולה מחוות דעת השמאי. כזכור, השמאי בחר לשום את שווי המקרקעין על דרך שילוב בין שתי גישות הערכה – גישת ההשוואה לעסקאות דומות, וגישת ההוצאות המבוססת על עלות הקרקע, הבניה, הפיתוח ורווחי היזם. בסעיף 11.2 לחוות דעתו העמיד השמאי את הערכת עלות הבניה על בסיס עלות למ"ר כפול שטח הדירה:

• קומה א' – 505,000 ₪;
• קומה ב' – 404,000 ₪;
• קומה ג' – 180,000 ₪;
• מרפסת לא מקורה – 11,000 ₪;

סה"כ – 1,100,000 ₪.

1. אין רבב בחוות הדעת ובעבודת המומחה, שניכר שעשה עבודתו נאמנה והעמיד חוות דעת מפורטת ומנומקת בפניי בית המשפט. מי מהצדדים לא ביקש לחקור את השמאי ולהזים את מסקנותיו. אף על פי כן, הערכתו את שווי הבניה נועדה לשם הערכת שווי המבנה, ואינה משקפת את עלות הבניה בפועל. לענייננו עולה הצורך לאמוד את עלות הבניה הלכה למעשה, ללא רכיבים אחרים הנדרשים לשם הערכת שווי. כשם שציין השמאי, עלות מ"ר ששימשה בסיס להערכת עלות הבניה של כל קומה – "מגלמת גם את עלות בניית המקלט בקומת המרתף" – כך מן הטעם שהמקלט (הוא קומת המרתף) נועד לשמש את כל הדירות, אף על פי שנבנה שנים רבות קודם לכן (ר' עוד ס' 3 לתשובות הבהרה מיום 13.1.20). יצוין עוד שמכוח גישת ההשוואה ערך השמאי השוואה לעסקאות דומות, וזאת לשם הערכת שווי רכיב הקרקע במבנה, אך לא ערך השוואה דומה לשם הערכות עלות הבניה, ואין בפניי בית המשפט קנה-מידה לעיון בהערכת שווי הבניה.
2. בשים לב לפירוט שהניח האיש ועליו עמדנו לעיל, לצד הערכת השמאי את שווי הבניה, על הסייגים אותם מנינו לעיל, יעריך בית המשפט את עלות הבניה על דרך האומדנא בנסיבות בעניין, כשהוא משוערך להיום, על סך 800,000 ₪. לפיכך נקבע שהאישה זכאית להשבה בשיעור 400,000 ₪, משוערך להיום, עבור חלקה בעלות הבניה.

השבת חלקהּ של האישה בהחזרי המשכנתא

1. כשם שביאר בית המשפט בנוגע להוצאות הבניה, אמנם האיש הוכיח שהחזרי המשכנתא שולמו מחשבונו, אך אין בכך להפוך אותם לכספים "פרטיים" של האיש ושאינם בני-איזון. כאמור, יש להניח שאלמלא שימשו הכספים להחזרי המשכנתא, היו משמשים לרווחת התא המשפחתי. האיש הוכיח שניטלה משכנתא בסך כולל של 120,000 ₪ (נס' א'-6, נ/4). עוד הוכיח האיש שנכון לחודש 12/2016 יתרת ההלוואה עמדה על סך כ – 36,000 ₪ קרן, כולל הפרשי ריבית (שם, נס' א-6(2)). מועד הקרע נקבע ליום 15.3.17, לאמור שהאיש הוסיף לשלם עוד שלושה החזרים בסך כ – 1,200 ₪ כ"א וסה"כ כ – 3,600 ₪. יוצא אפוא שבמועד הקרע עמדה היתרה לסילוק ע"ס כ – 32,000 ₪. על בסיס האמור, ועל דרך האומדנא יעמיד בית המשפט את הסכום שסולק עד למועד הקרע, ע"ס 100,000 ₪. לפיכך נקבע שהאישה זכאית להשבה בשיעור משוערך להיום של 50,000 ₪, עבור חלקה בהחזרי המשכנתא.
2. מן המקובץ עולה, שעל האיש לשלם לידי האישה סך כולל של 450,000 ₪, כהשבה עבור חלקה בעלויות הבניה והחזרי המשכנתא.

איזון כלי הרכב המשותפים

1. האיש טוען בתצהירו שהאישה רכשה בחודש 6/2016 רכב מסוג [...] שנת 2013 בעלות של 63,000 ₪, באמצעות נטילת הלוואה בשיעור 70,000 ₪. לדבריו מאז רכישתו מצוי הרכב בשימושה הבלעדי של האישה. האישה טוענת שהאיש "העלים" רכב ששימש אותו ב[חו"ל] ונרכש בשנת 2014. הרכב מסוג [...], שנת 2008, ונרכש לדבריה בעלות של 9,000 דולר [...].
2. מי מהצדדים לא הציג סימוכין לשווי כלי הרכב, במועד הקרע או בכלל. בשים לב לנתונים ההדדיים שהציגו הצדדים, בית המשפט לא התרשם ששווים של כלי הרכב גבוה במיוחד. אין חולק עוד שכל אחד מהצדדים רשם את רכבו על שמו ועשה בו שימוש בלעדי. בנסיבות אלה, ועל רקע השיתוף הכלכלי המוחלש בין הצדדים, סבור בית המשפט שאין מקום לערוך איזון בשווים של כלי הרכב.

נכס המקרקעין שירש האיש

1. בתצהירה (ת/1) טענה האישה בזו הלשון: "בשנת 2009 רכשנו קרקע הידועה כגוש 00004 חלקה 00 מאדמות [...]" – סתמה ולא פירשה. לתצהירהּ צירפה נסח רישום מקרקעין חלקי, הנושא עמוד אחד, וממנו עולה שבניגוד לטענתה, האיש רשום כבעלים במושע לצד רבים אחרים, כבעל חלק במקרקעין על בסיס "מכר ללא תמורה" בחודש 12/2009.
2. האיש ביאר בתצהירו שהנכס המדובר הוא מגרש שהיה בחלקו חלק מעזבון אביו המנוח. בשנת 1998 אביו הלך לעולמו והוריש לו את הקומה השניה בבית ההורים. האיש צירף העתק מצוואת אביו וצו קיום הצוואה, והאישה לא כפרה בהם (נ/4, נס' א'-9). ביום 29.8.2008 האיש הסתלק לטובת אמו מקומה ב' בבית הוריו, ומנגד, אחותו הסתלקה לטובתו ממגרש שהוקנה לה בירושת האב המנוח – היא הקרקע מושא המחלוקת. האיש צירף לתצהירו את תצהיר ההסתלקות לטובת אמו מיום 29.8.2008 (נס' א'-10), וכן תצהיר קבלת מתנה מאחותו, שנחתם באותו היום, בזיקה למגרש מושא המחלוקת (נס' א'-11). בחקירתו הנגדית תיאר האיש באריכות את הסכמתו עם אמו, אחיו ואחיותיו לחלוקת עזבונו של אביו המנוח, גרסתו היתה עקבית ומהימנה והשתקפה מן הראיות שהציג (תמ'-ב', ע' 46, ש' 28 ואילך). האיש ביאר עוד ש"גם הדונם אדמה, גם הבית, שניהם רשומים בירושה, ואנחנו בסך הכל עשינו שינוי בירושה בהסכמה. הבית לא רשום בטאבו ובעצם גם היום האדמה לא רשומה בטאבו כי הבית והאדמה הם מושע" (שם, ש' 37).
3. בית המשפט מוצא שטענות האישה בהקשר זה נגועות בחוסר תום לב. האישה צרפה לתצהירה נסח (חלקי) ממנו עולה במפורש שהמגרש הוקנה לאיש ללא תמורה. אף על פי כן טענה בתצהירה ש"רכשנו קרקע" כביכול, ביודעה שאין לדברים כל בסיס. חזקה על האישה שידעה היטב שאותו מגרש הוא חלק מעזבון אביו, או בעלת זיקה לעזבון האב. המגרש בודאי לא נרכש על דרך עסקה שנערכה בשוק החופשי, על ידי קונה מרצון. באופן תמוה, האישה חוזרת על הטענה לפיה "הצדדים רכשו בשנת 2009 קרקע משותפת", גם בסיכומיה (ס' 55).
4. חקירתה הנגדית של האישה בהקשר זה לא עוררה רושם טוב. האישה העמידה מצג פסול של היתממות, והעלתה האשמות נטולות כל בסיס והגיון כלפי האיש, שגלשו לטענות קונספירטיביות שלא כיבדו את בית המשפט. ניכר היה שדברי האישה נולדו לצרכי המשפט בלבד. נביא מעיקרי הדברים מחקירתה:

ש: ידוע לך מה [הנתבע]קיבל בירושה מאביו?

ת: מה קיבל בירושה? אני לא נכנסת לשם. לא, לא יודעת.

ש: לא שאלת את [הנתבע] אף פעם?

ת: הוא לא משתף אותי. כל מה שקשור למשפחה שלו זה סוד, סוד, סוד, אני לא, אין לי מושג. יש לי ככה מידע כללי, אבל אין לי פרטי פרטים. לא.

ש: ידוע לך איך נרשמה הבעלות על הקרקע השנייה מ-2009?

ת: בדיוק לא, אבל אני יודעת שהוא סגר עסקה עם המשפחה שלו. [...] אני, ידוע לי שהוא עשה עסקה, עשה עסקה עם אחות שלו. אני לא יודעת מה שילם, מה עשה, אני חושבת שהעסקה הזו הייתה גם בסתר, הוא לא שיתף אותי. ומה שידוע לי שהוא רכש אדמה, לכן אמרתי, אני לא יודעת לגביי המחיר שלה אז, בכמה הוא רכש אותה (תמ-א', ע' 9, ש' 28).

ש: מדוע בכל המסמכים שלך, והבקשות והדרישות לגילוי מסמכים לא ביקשת שום מסמך ספציפי לגביי האדמה הזאת מ[הנתבע]?

ת: כי יש לי נוסח טאבו, למה אני צריכה? זו האדמה שנקנתה ב-2009 [...].

ש: אני אומר לך, ואת וודאי ראית את זה גם כן בכתב ההגנה של [הנתבע], שהאדמה הזו התקבלה במתנה מאחותו.

ת: מי נותן אדמות? [...] מי נותן מתנות אדמה? הלוואי ויש לי אחות שנותנת לי אדמה, במתנה [...] לכן אני חושבת שיש משהו לא תקין בכל הניסוח הזה (תמ'-א', ע' 10, ש' 9).

1. יש להצטער על התנהלות זו, ועל ניסיון האישה לחפות על אי-אמירת האמת והעלאת טענות סרק כלפי בית המשפט, ביודעה היטב שאין שחר לטענותיה. מעבר לכך, ועל אף שהנסיבות להענקת הקרקע לאיש היו ידועות לה, האישה לא העמידה כל טיעון משפטי שילמד על מקור זכותה הנטענת במגרש האמור שמקורו בירושת אביו של האיש וניתן במתנה מאחותו על רקע חלוקת עזבון אביו המנוח. נסיבות אלה מוציאות את המגרש מבסיס האיזון מתוקף סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, ובנסיבות אלה די בכך על מנת לדחות את טענות האישה.

המיטלטלין

1. האזכור הקונקרטי היחיד בתצהירה של האישה (ת/1) לעניין המיטלטלין הוא לרכישת "רהיטים" בעלות של כ – 30,000 ₪. בסיכומיה הסתפקה האישה בחזרה על טענה לאקונית מתצהירה, ש"רכוש וציוד הבית הינו רכוש משותף" (ס' 43). לתצהירה צרפה האישה מספר קבלות לכאורה המעידות על רכישת רהיטים – סלון, חדר שינה ומזרן, ארון בגדים וכד'. האיש טוען שהצדדים הביאו עמם ארצה מוצרי חשמל שרכשו בחו"ל, והוא ששילם עבור רכישת הריהוט.
2. ככלל, אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בחלוקת מיטלטלין בין בני זוג ניצים, ולרוב עומד על חלוקת המיטלטלין בעין בין הצדדים, על דרך שתי רשימות או באופן מוסכם אחר. חריג לכך הן מחלוקות על מיטלטלין יקרי ערך – אמנות, עתיקות, תכשיטים, חפצים וחפיצים יקרים וכד'. אז ייטה בית המשפט להועיד הכרעה שיפוטית לסוגיה. חריג זה אינו מתקיים בענייננו. המיטלטלין המדוברים הם בבחינת חפצים ורהיטים יום-יומיים. עיון בקבלות שצרפה האישה מלמד שטענותיה מכוונות למיטלטלין שנרכשו לאחר חזרת הצדדים ארצה בשנת 2016. בנסיבות אלה יש לראות כסבירה את הטענה מפי האיש, שהצדדים הביאו עמם מיטלטלין ומוצרי חשמל משהותם הממושכת בחו"ל. חיזוק לכך עולה מן העובדה שהסימוכין שצרפה האישה נוגעים לרכישת רהיטים ולא מוצרי חשמל.
3. יש להוסיף שלאחר שובם של הצדדים ארצה בשנת 2016 ואף לאחר פרוץ הסכסוך, הוסיפה האישה להתגורר בבית עם הקטין, והמיטלטלין של הצדדים עמדו לרשותה. יש להניח עוד, מבלי לקבוע מסמרות, שמיטלטלין אלה ניטלו עמה, לפחות חלק ניכר מהם, לביתה החדש עם בעלה השני. עוד יש לציין שפריטי הריהוט שנרכשו הם צנועים ושווים לכל כיס. לשון אחר, אין המדובר במוצרי יוקרה, כי אם בריהוט שמאופיין בבלאי גבוה, ומאבד מערכו באופן משמעותי, ואין מקום לייחס להם שווי ממשי בזיקה לעלות רכישתם.
4. למעלה מן הצורך, האישה לא הציגה רשימת מיטלטלין, ולא עמדה על שווים של המיטלטלין במחלוקת. את מחיר רכישתם, או רכישת חלק מהם, דלה בית המשפט מעיון בקבלות שצרפה האישה. למעשה, האישה לא הניחה בידי בית המשפט נתונים מספיקים לשם מתן סעד - לחלוקה בעין או לחלוקת שווי.

מכל הטעמים המנויים לעיל, דוחה בית המשפט את טענות האישה בנוגע למיטלטלין.

טענות נוספות מטעם הנתבע

1. למעלה מן הצורך, ולשם שלמות ההכרעה בלבד, בית המשפט יתן דעתו בתמצית לטענת האיש בסיכומיו, ולפיה על האישה לשלם לידיו סך של 637,190 ₪. האיש ערך את רשימת חובות התובעת כלפיו לכאורה באמצעות טבלה שהניבה את החיוב האמור. בהגינותו ציין האיש בסיכומיו (ס' 61) ש"ברור לי כי סכום זה הוא גבוה מאוד ואני משאיר לבית המשפט המכובד לפסוק כמה מגיע לי".
2. בית המשפט עיין בנטען ומצא שדין הטענות להידחות. חלק מן הסכומים עליהם עומד האיש נדונו במסגרת פסק הדין דנן, והוכרעו. כך למשל דרישות האיש לדמי האיזון לפי חוו"ד האקטואר, או דרישות קונקרטיות יותר שנדונו במסגרת חוות הדעת תוך קבלת עמדות המומחה. כמו כן נדונו, ונדחו, טענות האיש בנוגע לאיזון שווי כלי הרכב, וכן שאלת סילוק המשכנתא שניטלה עבור שלושת הדירות. בתוך כך דורש עוד האיש מחצית מסכום בשיעור 332,000 ₪, סכום אותו האישה הכניסה לשיטתו ממתן שיעורים פרטיים. בית המשפט דן באריכות בשאלת השיעורים הפרטיים ודחה אותה באופן מנומק. למעלה מכך, האיש לא העמיד סימוכין כלשהם לסכום שנקב בסיכומיו.
3. הדרישות המשמעותיות יותר, הן בבחינת הרחבת חזית מובהקת. נזכיר שהאיש לא הגיש כל תביעה נגד האישה ולא העמיד אכסניה לבירור טענותיו שעלו לראשונה בסיכומים. כך למשל דרישת האיש לפסיקת 240,000 ₪ לטובתו בגין "הפסד מאי השכרת הקומה וחצי התחתונה". האיש לא הגיש כל תביעה בעניין וממילא לא העמיד נימוקים לעילה נטענת זו. הוא הדין לגבי דרישתו לתשלום בסך 125,000 ₪ המהווה לשיטתו מחצית מ"אומדן ערך תואר השני של התובעת". האיש לא עתר כדין לקבלת סעד זה, וגם דרישה זו עלתה כעניין של מה בכך ובדרך לא דרך. האיש אף לא העמיד נימוק כיצד לשיטתו מהווה עלות לימודיה האקדמאים של האישה נכס בר-איזון. בנוסף עומד האיש על קבלת "פיצוי בגין תלונות שווא" בשיעור 100,000 ₪. גם דרישה זו אינה סעד שנדון בהליכים דנן ולא נתבע על ידי האיש.
4. הסיכומים אינם האכסניה להעלאת עתירות שלא עלו במסגרת תביעה כדין, והם אינם נובעים מההליך שהתברר בפניי בית המשפט. מטעמים אלה, בית המשפט דוחה את עתירות האיש בסיכומיו.

אחרית דבר

תלה"מ 33269-07-17 – אחריות הורית

1. האחריות ההורית כלפי הקטין נתונה בזאת לאֵם באופן קבוע. זמניי השהות בין האב לבין הקטין המתקיימים בפועל כיום יוסיפו להתקיים, באין סעד אחר המבוקש על ידי מי מהצדדים.
2. תלה"מ 57773-11-17 – מזונות הקטין-
3. האב ישלם לידי האֵם עבור מזונות הקטין סך של 1,300 ₪ ובנוסף דמי מדור ואחזקתו בסך 300 ₪, וסה"כ 1,600 ₪ מידי חודש (להלן – "המזונות"). המזונות לפי פסק דין זה ישולמו החל מחודש 6/2022, ללא חיוב רטרואקטיבי.
4. המזונות ישולמו מידי חודש ולא יאוחר מה – 10 לכל חודש ויהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. עדכון סכום המזונות יערך אחת לשלושה חודשים כאשר מדד הבסיס הוא המדד שנקבע בחודש 6/2022.
5. בנוסף יישאו הצדדים בחלקים שווים בכל הוצאות החינוך, לרבות תשלומים לבית הספר, תשלומי הורים, ציוד, ספרים ותלבושת לבית הספר, אבחונים דידקטיים, שיעורים פרטיים; חוגים (בעלות מתנ"ס), תנועות נוער וטיולים. חיוב האב בהשתתפות עבור יותר מחוג אחד כפופה להסכמתו מראש ובכתב להשתתפות הקטין באותו חוג. במקרה של מחלוקת לגבי נחיצות שיעורים פרטיים, יפעלו הצדדים לפי המלצת המחנכ/ת או היועצ/ת.
6. כמו כן יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות הבריאות החריגות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות

של הקטין, לרבות טיפולים רגשיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים ועדשות מגע, אבחונים נוירולוגיים, ורופאים מומחים. ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים על נחיצותו של טיפול, יפעלו הצדדים לפי המלצת הרופא המטפל.

1. חיוב האב במחצית ההוצאות החריגות כאמור לעיל, יחל מחודש 6/2022 ללא חיוב רטרואקטיבי.
2. קצבת הילדים תשולם לאֵם בנוסף למזונות.
3. למעט האמור בהחלטה זו, האב לא יקזז מן המזונות השוטפים או מחלקו בהוצאות החריגות כל סכום שהוא באופן חד צדדי.
4. המזונות ישולמו עד הגיע הקטין לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר. בתקופת השירות הסדיר, או שרות לאומי יעמוד שיעור המזונות על 1/3 משיעור המזונות ששולם עד אותה עת.
5. תלה"מ 33310-07-17 - הרכוש
6. ניתן בזאת תוקף של פסק דין לעדכון חוות דעת האקטואר מיום 12.10.21 על בסיס חוות הדעת הסופית ותשובות ההבהרה (סומנו ח/2). כמו כן, ניתן תוקף של פסק דין לאפשרות הראשונה בחוות הדעת.
7. לשם איזון משאבים מידי בין הצדדים, תשלם האישה לידי האיש סך של 193,690 ₪.
8. עתירת האישה להצהרה על מחצית זכויותיה בבית ו/או בשלושת הדירות – נדחית.
9. האיש ישלם לידי האישה סך של 400,000 ₪ המהווה השבה של מחצית מעלות בניית שלושת הדירות. בנוסף ישלם האיש לידי האישה סך של 50,000 ₪ המהווה השבה של מחצית מהחזרי המשכנתא ששולמו עבור שלושת הדירות עד למועד הקרע.
10. הצדדים יקיימו את החיובים ההדדיים תוך 60 יום מהיום, וממועד זה יישא כל סכום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
11. האיש רשאי לקזז מחיוביו המנויים לעיל את סכום האיזון המגיע לו מידי האישה ונקוב לעיל.
12. הוצאות משפט - בהליכים הנדונים שנפתחו על ידי האישה, טענות שני הצדדים התקבלו בחלקן, ואחרות נדחו. הדעת נותנת שבנסיבות אלה ראוי לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים המנויים בכותרת.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ב, 02 יוני 2022, בהעדר הצדדים.