ביהמ"ש לענייני משפחה פתח תקווה, שופטת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד חיוב אם בתשלום דמי שימוש ראויים לאב עבור כל התקופה שהתגוררה בדירתו (תמ"ש 33445-04-14)

בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה
תמ"ש 33445-04-14 ה. נ' ה. תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת עידית בן-דב ג'וליאן
תובע		נ. ה. ע"י ב"כ עוה"ד ישראל מרק
נגד
נתבעת		י. ה. ע"י ב"כ עוה"ד רות דיין וולפנר ועו"ד שלי יהב

פסק דין

רקע עובדתי רלוונטי וההליכים המשפטיים בין הצדדים

1. הצדדים בני זוג לשעבר, נישאו כדמו"י ביום 25.8.03 והתגרשו ביום 28.2.13.

לצדדים שני ילדים קטינים, ילידי 2005 ו-2008 כיום כבני 17 ו-14.

הצדדים מנהלים עשרות הליכים משפטיים ללא הפסקה משנת 2006, בכל הערכאות. תביעות בביה"ד הרבני, בימ"ש למשפחה (תביעות בעניין הקטינים, מזונות, רכוש, כספים, נזיקין), והליכי ערעור בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון.

התביעה הנוכחית הנה תביעת התובע מיום 23.4.14 לחיוב הנתבעת לשלם לידיו דמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירתו בתקופה שממועד גירושי הצדדים עד למועד פינוי הדירה על ידה.

יצויין כי התביעה במקור הוגשה לתקופה שממועד עזיבת התובע את הדירה בחודש פברואר 2012. בדיון שנערך ביום 28.11.21 הודיע התובע כי מצמצם את התביעה לתקופה שממועד גירושי הצדדים (פרוטוקול שם עמ' 23 שורות 20-21). מתוך שכך פסק הדין יתייחס לטענות הצדדים בקשר לתקופה שממועד הגירושין עד למועד פינוי הדירה ביום 4.3.21.

2. בתקופת החיים המשותפים התגוררו הצדדים עם ילדיהם הקטינים בדירת התובע ב... (לעיל ולהלן: "הדירה"). הדירה נרכשה על ידי התובע בשנת 2000, טרם נישואיו לנתבעת, ורשומה על שמו.

3. בפסק דין מיום 7.1.15 (תמ"ש 25061-03-12) נדחתה תביעת הנתבעת להצהיר כי יש לה זכויות בדירה.

בפסק דין מיום 2.8.20 (עמ"ש 35047-10-19) נדחה ערעור הנתבעת על פסק הדין מיום 7.1.15 בכל הנוגע לזכויותיה בדירה.

בפסק דין חלוט מיום 2.12.20 דחה ביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור שהגישה הנתבעת על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

ביום 19.1.20 ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת מהדירה. הנתבעת פינתה את הדירה ביום 4.3.21.

4. חוות דעת המומחה

בהחלטה מיום 19.1.21 מונה השמאי חיים מסילתי למתן חוות דעתו בדבר שווי דמי שימוש חודשיים ראויים בדירה לתקופה שמחודש 2/12 ועד שנת 2021, אשר הוגשה ביום 26.3.21 (להלן: "חוות הדעת") ולפיה לתקופה הרלוונטית:

עבור שנת 2013 - 3,600-3,700 ₪ בחודש;

עבור שנת 2014 - 3,700-3,800 ₪ בחודש;

עבור השנים 2015-2016 - 4,200-4,300 ₪ בחודש;

עבור השנים 2017-2018 - 4,600-4,700 ₪ בחודש;

עבור שנת 2019 - 4,850-4,950 ₪ בחודש;

עבור השנים 2020-2021 - 5,000-5,100 ₪ בחודש.

לא הוגשו למומחה שאלות הבהרה ולא התבקשה חקירתו על ידי מי מהצדדים.

חוות דעת לא נסתרה.

טענות הצדדים

5. טענות התובע

1. הדירה נרכשה מכספים שלו ובסיוע הוריו. מלוא התמורה בסך 850,000 ₪ שולמה בטרם הכיר את הנתבעת ולכן אין לה כל זיקה לדירה והיא אינה זכאית לשיתוף בה;

2. הנתבעת הייתה מודעת למצב המשפטי, וכן כי התובע גילה דעתו עם הגשת התביעות לפינוי ותשלום דמי שימוש בשנת 2014, שאינו מסכים לשימוש שעושה בדירה ועומד על תשלום שכר ראוי.

3. מחודש 2/12 ועד חודש 3/21 הנתבעת גרה בדירה ועשתה בה שימוש בלעדי מבלי לשלם לו דמי שימוש, התעשרה שלא כדין מהשימוש בה, תוך פגיעה והיזק כספי לתובע מדי יום ביומו הן בכך שנמנע ממנו קבלת דמי שימוש בדירה והן בכך שנאלץ לשכור דירה למגוריו עם ילדיו משך השנים עד שהתפנתה הנתבעת מהדירה. הנתבעת עיכבה ומנעה את השבת הדירה לתובע משך 9 שנים בחוסר תום לב.

4. הנתבעת השאירה את הדירה עם עזיבתה כחורבה ועשתה מנגל בתוך הדירה. התובע נאלץ להאריך את תקופת השכירות בעוד חודשיים ב-3-4/21 בעלות 10,400 ₪ ושיפץ את הדירה על מנת לאפשר מגורים ראויים וסבירים בה.

5. הנתבעת לא התנגדה לחוות הדעת, לא העבירה למומחה שאלות הבהרה ולא זימנה אותו לחקירה ולכן חוות הדעת לא נסתרה.

6. הנתבעת לא הוכיחה כי בנסיבות העניין חל חריג הפוטר אותה מתשלום דמי שימוש לאחר גירושי הצדדים.

7. התובע עותר לחיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים בדירה עבור התקופה שתחילתה בחודש 3/13 ועד מועד פינוי הדירה בפועל, 4.3.21 בסך 429,570 ₪, לפי התחשיב: 36,000 ₪ עבור שנת 2013 (10 חודשים)+ 51,600 ₪ עבור שנת 2014+ 51,600 ₪ עבור שנת 2015+ 50,640 ₪ עבור שנת 2016+ 55,920 ₪ עבור שנת 2017+ 56,400 ₪ עבור שנת 2018+ 58,800 ₪ עבור שנת 2019+ 60,000 ₪ עבור שנת 2020+ 14,600 ₪ עבור שנת 2021 (שלושה חודשים) ובהתאם לנתוני חוות הדעת בתוספת ריבית והצמדה מיום החיוב של כל חודש שכירות ועד מועד התשלום בפועל, בצירוף הוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד ומע"מ כדין.

8. אין להפחית מחיוב דמי השימוש הראויים את דמי המדור בסך 2,000 ₪ בהם חיוב התובע בפסק דין מיום 12.7.16 במקרה בו תעזוב הנתבעת את הדירה, שכן בפסק הדין המאוחר מיום 15.8.21 בוטל חיוב התובע ברכיב המדור באופן רטרואקטיבי.

6. טענות הנתבעת

1. התובע מנוע מלקבל דמי שימוש עבור מגוריה בדירה, מהטעמים הבאים המצטברים:

התובע הורחק מהדירה בגין אלימות קשה כלפיה בה הודה, נעצר, נכלא והורשע. הוגש נגדו כתב אישום בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות והוא חויב להשתתף בטיפול לאלימות. אדם שהורחק בצו הגנה מנוע מלטעון לדמי שימוש ראויים. כך גם הפסיקה הכירה בזכאות צד להישאר בדירה עד בירור כל המחלוקות, בפרט כאשר הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי להכרה בזכאותה למחצית משווי הדירה;

התובע מנע ממנה לעזוב את הדירה והפך אותה "שוכרת בעל כורחה" לאחר שהוציא נגדה ביום 31.1.16 צו מניעה האוסר עליה לעבור להתגורר עם בן זוגה ב...;

התובע מנע ממנה לקבל את חלקה בבית ב.... ביום 19.2.12 הוא סיכל את מכירת הבית בבקשה לצו מניעה שהגיש לבית הדין האוסר על ביצוע עבודות הגמר בדירה ואסר על אכלוס הבית, מנע את הקפאת המשכנתא והיא נאלצה לשאת בהחזר משכנתא בסך 6,000 ₪ בחודש מדי חודש במשך שלוש שנים, מנע מרוכשים פוטנציאליים להיכנס לנכס והפעיל אלימות נגדם, וגרם למימוש מהיר של הבנק את הבית. אלמלא כן הנתבעת הייתה יכולה לרכוש עבור עצמה ועבור הקטינים קורת גג;

בפסק הדין מיום 15.8.21 בעניין מזונות הקטינים בית המשפט שיקלל לתוך חישוב המזונות את דמי השימוש. הכנסת התובע הפנויה הופחתה בגין תקופה זו עד חודש 3/21, הנתבעת לא קיבלה דמי המדור שנפסקו בפסה"ד שקדם לו משנת 2016 בסך 2,000 ₪ לחודש ובהתאם יחס הכנסות הצדדים התהפך. נפסק שבתקופה הנטענת התובע לא יחויב בתשלום המזונות. הנתבעת חויבה בהחזר מזונות בסך כ-112,000 ₪ והיתה לכך השפעה כלכלית קשה עבורה. חיובה כעת בדמי שימוש יהווה פגיעה כפולה וקיצונית בה.

2. התובע השתהה בהגשת התביעה מעל כשנתיים, התעלם ממכתבי ב"כ הנתבעת למכירת הדירה והשארת התמורה בנאמנות.

3. בתחילת הקשר הציג לה התובע את תפיסת עולמו, לפיה כשזוג מתחתן "הכול הופך להיות משותף". הצדדים מעולם לא חתמו על הסכם ממון ויש להניח שאילו רצה התובע להבטיח שהדירה תהא רק שלו לא היה עושה כן. בהסתמך על הצהרות התובע במהלך החיים המשותפים כי הדירה שייכת לשניהם הנתבעת הביאה כספים ממקורותיה.

4. התנהלות הצדדים בתקופת החיים המשותפים מלמדת על כוונת שיתוף ביחס לרכוש העבר. כך, הצדדים איחדו את חשבונות הבנק שלהם, הנתבעת הכניסה לקופה המשותפת סך כ-100,000 ₪ בשנת 2003, הצדדים שיפצו את הדירה בשלבים.

5. התובע הסכים לביטול צו ההגנה נגדו שהוצא בשנת 2012 כפוף לכך שלא ייכנס לדירה באופן המשליך על התקופה שקדמה לנישואים ולזו שבאה אחריה. בכך גילה דעתו שהנתבעת תמשיך להתגורר בדירה ללא כל חיוב.

6. התובע הודה, כי הגם שחויב בתשלום מדור בפס"ד משנת 2016, החל ממועד פינוי הדירה נמנע במכוון מתשלום דמי מדור לנתבעת בסך 2,000 ₪ בחודשים 3-8/21.

7. גובה דמי השימוש מופרך, מנופח ונגוע בתום לב. עליו להשיב לה סכומים בגין השבחת הנכס וכך גם דמי המזונות מהווים חלק בלתי נפרד מחובו כלפיה.

8. ככל שיפסק לחובתה תשלום לתובע עבור דמי השימוש בדירה, יש לערוך חישוב של דמי המדור ולקזז הסכום באופן רטרואקטיבי מכל סכום דמי מדור שייפסק.

דיון והכרעה

7 המסגרת הנורמטיבית

סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע חובתו של שותף במקרקעין, המשתמש במקרקעין המשותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש על פי חלקם במקרקעין, ובלשון החוק:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

ההיגיון שבבסיס החיוב הנו, כי פטור מתשלום יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778). בפרשת זרקא (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.1993)) נקבע, כי החיוב קם רק כשהשותף שהשתמש במקרקעין באופן בלעדי מנע את השימוש בהם מיתר השותפים. הלכת זרקא רוככה מעט, אך שרירה וקיימת.

בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית (22.10.06) קבע כב' השופט א. רובינשטיין, כי אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו. מנגד, נפסק כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים אפילו מרצון אין בה כשלעצמה כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זאת על הזכות לשכר ראוי עבור דמי שימוש.

אשר לתקופה שאחרי הגירושין, קבע כב' השופט א. רובינשטיין:

"לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש... כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף".

8. במקרה שלפני נכונים הדברים ביתר שאת, שעה שהנתבעת אינה שותפה בדירה, אין ולא היתה לה כל זכות קניינית בדירה והתובע הנו הבעלים הבלעדי בדירה.

התובעת לא קיבלה את פסק הדין במסגרתו נדחתה תביעתה למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה הקנייניות בדירה, ובחרה להשיג על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה ועל פסיקת ביהמ"ש המחוזי, כאשר כל אותה עת נותרה להתגורר בדירה שאינה שייכת לה.

בכל אותה עת מנעה הנתבעת מהתובע שימוש בדירה לרבות השכרתה וקבלת דמי שכירות, והתובע נאלץ להתגורר בדירה ששכר למגוריו. ממועד הגירושין, כל עוד כפתה הנתבעת על התובע מגוריה בדירה וסרבה לפנותה, הרי שקמה מניעה אובייקטיבית לשימוש התובע בדירתו.

לא רק שהנתבעת לא הוכיחה טענתה שהתובע ויתר על קבלת דמי שימוש עבור מגוריה בדירה, התובע הוכיח פוזיטיבית, בין היתר בעצם הגשת התביעה כבר בשנת 2014 כי לכל אורך הדרך עמד על פינוי הנתבעת מהדירה וקבלת דמי שימוש ראויים כל עוד מתגוררת בה.

בנסיבות אלו, ממועד הגירושין ועד למועד פינוי הדירה על ידי הנתבעת ביום 4.3.21 על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירה.

9. אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובע מנע ממנה לעזוב את הדירה. בקשת התובע למתן צו מניעה התייחסה להעתקת מגורי הנתבעת מהעיר ... ולא מהדירה. מכל מקום, התובעת הגישה תביעה לאשר לה להעתיק מגוריה עם הקטינים ל..., ובסופו של יום מחקה את תביעתה.

10. אני דוחה את טענת הנתבעת בקשר לצו ההגנה שניתן לבקשתה נגד התובע בשנת 2012 ביחס לתביעה שלפני. התובע צמצם את תביעתו למועד שלאחר הגירושין ולא עמד על תביעתו לקבלת דמי שימוש ממועד עזיבתו את הדירה עקב צו ההגנה. משהתגרשו הצדדים, כאמור, קיימת מניעה אובייקטיבית למגורי התובע בדירה עם הנתבעת ואין רלוונטיות לצו ההגנה שהוצא קודם לכן.

מעבר לכך, הלכת בע"מ 9881/05 עליה מבססת הנתבעת את טענתה אינה דומה לראיה בנדון, שכן שם דובר בדירה משותפת לצדדים, ואילו נסיבות העניין שלפני כאמור שונות משאין ולא היתה לנתבעת זכות קניינית בדירה.

11. טענות הנתבעת ביחס לדירה ב... מתבררות בהליך נפרד שהגישה הנתבעת, ולא מצאתי בהן להעלות או להוריד מהתוצאה בהליך זה שלפני, שעילתו זכות התובע לקבלת דמי שימוש מהנתבעת מכח זכותו הקניינית בדירה, חוק המקרקעין ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

12. נדחית טענות הנתבעת בעניין שיהוי, בשים לב למועד הגשת התביעה בחודש אפריל 2014 ביחס למועד הגירושין בחודש פברואר 2013.

כן אני דוחה את כל טענות הנתבעת הנוגעות לכוונת שיתוף וזכויות נטענות על ידה בדירה, לאחר שנדחו בפסקי דין חלוטים.

התובע הביע מפורשות את העדר הסכמתו למגורי הנתבעת בדירה ודרישתו לתשלום דמי שימוש ראויים בכל כתבי טענותיו בתקופה הרלוונטית ודאי עם הגשת תביעה זו ותביעתו לפינוי הנתבעת מהדירה. טענות הנתבעת להסכמת התובע למגוריה בדירה ללא תשלום, במפורש או מכללא, אינן מבוססות, לא הוכחו ונדחות.

מעבר לכך, בכתב התביעה שהגישה הנתבעת ביום 19.4.16 להתיר לה להעתיק את מקום מגוריה עם הקטינים, הודתה מפורשות כי התובע מתנגד למגוריה בדירה וחפץ בסילוק ידה מהדירה (סעיפים 5, 6, 7 תמ"ש 37335-04-16).

13. לצורך בחינת גובה דמי השימוש הראויים מונה מומחה אשר הגיש חוות דעתו. הנתבעת לא ביקשה מהמומחה מענה לשאלות הבהרה על חוות דעתו, לא ביקשה לזמנו לחקירה, וחוות הדעת לא נסתרה.

המומחה העריך את גובה דמי השימוש הראויים בכל שנה בטווח סכומים. לצורך פסק הדין אני מעמידה את גובה דמי השימוש החודשיים בכל שנה, על ממוצע טווח דמי השכירות בחווה"ד:

שנת 2013 – 3,650 ₪ (10 חודשים) = 36,500 ₪, שנת 2014 – 3,750 ₪ (12 חודשים) =45,000 ₪, שנת 2015 – 4,250 ₪ (12 חודשים) = 51,000 ₪, שנת 2016 – 4,250 ₪ (12 חודשים) = 51,000 ₪ שנת 2017 – 4,650 ₪ (12 חודשים) = 55,800 ₪, שנת 2018 – 4,650 ₪ (12 חודשים) = 55,800 ₪ שנת 2019 – 4,900 ₪ (12 חודשים) = 58,800 ₪, שנת 2020 – 5,050 ₪ (12 חודשים) = 60,600 ₪ שנת 2021 – 5,050 ₪ (2 חודשים) = 10,100 ₪.

סה"כ: 424,600 ₪ (נומינאלי).

14. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי מסכום זה יש לקזז את רכיב מדור הקטינים בתקופות הרלוונטיות מהנימוקים הבאים:

ביום 12.7.16 ניתן פסק דין בעניין מזונות הקטינים ע"י מותב קודם (כב' השופטת מ. קראוס). בפסק דין זה נקבע לעניין חיוב מדור כי ככל שהנתבעת תשכור דירה אחרת למגוריה עם הקטינים, ישלם לה התובע בנוסף לדמי המזונות סך 1,000 ₪ בחודש עבור חלקו של כל קטין במדור (2,000 ₪ בחודש עבור שני הקטינים), החל ממועד המעבר.

ביום 22.11.17 ניתן פסק דין בערעורים הדדיים שהגישו הצדדים. בהסכמה ההליך הושב לבימ"ש זה לצורך יישום את הלכת בע"מ 919/15.

ביום 15.8.21 ניתן פסק דינו של בימ"ש זה לעניין מזונות הקטינים.

בכל הנוגע לחלוקת צרכי הקטינים בין הצדדים בתקופה הרלוונטית להליך זה, עד 3/21 (מועד פינוי הדירה על ידי הנתבעת) נקבע (סעיף 32 בפסק הדין, הדגשה לא במקור):

"בהתאם לצרכי הקטינים (2,500 ₪ בחודש לקטין), הכנסותיהם הפנויות של ההורים (60% האם, 40% האב) וחלוקת זמני השהות של הקטינים בין ההורים (65% עם האם, 35% עם האב, חלק מהתקופה הבן ... שהה עם האב 50% מהזמן) ותוך התחשבות בהלכת בע"מ 919/15, על האב לשלם לאם כ-300 ₪ - 400 ₪ בחודש עבור מזונות הקטינים, כחישוב אריתמטי, בו כללתי גם את חלקם היחסי של הקטינים במדור ששכר האב כחלק מצרכיהם השוטפים (סה"כ חושב 3,500 ₪ לקטין).

כאשר אני מביאה בחשבון כי בתקופה זו האב שכר דירה למגוריו עם הקטינים ואילו האם התגוררה בדירת האב ללא תשלום שכ"ד ובנוסף את מצבה התעסוקתי היציב של האם בתקופה זו בעוד האב נאלץ לעבור בין עבודות והיו תקופות בהן לא עבד, וכן כי האם קיבלה בתקופה זו את מלוא קצבת הקטינים מהמוסד לביטוח לאומי לרבות מענקי קורונה – אני לא מוצאת לחייב את האב לשלם לידי האם עבור מזונות הקטינים בתקופה זו, בה נשא ישירות בצרכיהם השוטפים בזמנים בהם שהו עמו".

לטענת התובע - בפסק הדין לא שוקלל רכיב דמי השימוש; אין להפחית מחיוב דמי השימוש הראויים את דמי המדור בסך 2,000 ₪ בהם חויב בפסק דין מיום 12.7.16 במקרה בו תעזוב הנתבעת את הדירה שכן בפסק הדין משנת 2021 שבא במקומו אוין לחלוטין חיוב התובע ברכיב מדור באופן רטרואקטיבי.

לטענת הנתבעת - פסק הדין שיקלל בתוך חישוב המזונות את דמי השימוש; ככל שימצא שיש לחייבה בתשלום דמי שימוש עבור מגוריה בדירה, הרי שיש לערוך חישוב של דמי המדור בתקופה הרלוונטית ולקזזם רטרואקטיבית מכל סכום מדור שייפסק.

15. מלשונו הברורה של פסק הדין כפי שצוטט לעיל, דמי שימוש הנתבעת בדירה לא הובאו בחשבון, שכן באותה תקופה הנתבעת התגוררה בדירה ללא תשלום דמי שימוש לתובע.

גם בבחינת הכנסות הצדדים, במסגרת פסק הדין מיום 15.8.21, עד חודש מרץ 21 בו פינתה הנתבעת את הדירה, משלא שילמה הנתבעת דמי שימוש לתובע, לא נכלל הסכום בחישוב הכנסתו הפנויה של התובע (סעיף 28 בפסה"ד שם). באותו אופן, דמי שימוש הנתבעת בדירה לא הופחתו לצורך בחינת הכנסתה הפנויה (סעיף 29 בפסה"ד).

נמצא כי יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים עד חודש 3/21 – 60% לנתבעת, 40% לתובע.

בשים לב לפער ההכנסות הפנויות לטובת הנתבעת, הגם שזמני השהות היו באותה תקופה 65% לנתבעת ו-35% לתובע, וכאשר הנתבעת לא נשאה ברכיב מדור עבור הקטינים, נקבע כי כל צד ישא בהוצאות הקטינים עמו.

לאחר שהנתבעת פינתה את הדירה בחודש 3/21, הובאו בחשבון בבחינת הכנסתו הפנויה של התובע דמי השכרת הדירה (תוספת של כ-5,0000 ₪, עמ' 15 שורות 25-29 בפסה"ד), ובבחינת הכנסותיה הפנויות של הנתבעת, תשלום חלקה במשכנתא בגין דירה שרכשה עם בן זוגה (הפחתה של כ-5,000 ₪, עמ' 16 שורות 7-13 בפסה"ד).

נמצא כי יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים לאחר חודש 3/21 40% לנתבעת, 60% לתובע).

16. לאחר שנמצא כי על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים, הרי שבתקופה הרלוונטית עד חודש 3/21, בהתאם לגובה דמי השימוש אותה תקופה, הרי שהכנסתה הפנויה של הנתבעת פחתה והכנסתו הפנויה של התובע גדלה, ויחס הכנסותיהם 40% לנתבעת, 60% לתובע.

בשים לב לחלוקת זמני השהות אותה תקופה (65% מהזמן שהו הקטינים עם הנתבעת, 35% מהזמן שהו הקטינים עם התובע), על התובע היה להשתתף ברכיב מדור הקטינים עם הנתבעת.

משכך יש מקום להפחית את הסכום בו היה מחויב לשלם לנתבעת מגובה דמי השימוש.

נכון לשנת 2021 התובע שכר דירה למגוריו בסך כ-5,200 ₪ לחודש, סכום חודשי הדומה לדמי השימוש שעל הנתבעת לשלם לו עבור אותה שנה כעולה מחוו"ד השמאי.

בהתאם, אני מוצאת לייחס לשני הצדדים הוצאות מדור בתקופה הרלוונטית עד חודש 3/21 בסכומים דומים.

לנוכח פערי ההכנסות הפנויות לטובת התובע (לאחר חישוב דמי השימוש לשני הצדדים), ופערי זמני השהות בתקופה זו לטובת הנתבעת, אני מוצאת לייחס לתובע בגין תשלום חלקם של הקטינים במדור עם הנתבעת 20% מדמי השימוש החודשיים.

כך שבכל חודש יש להפחית מגובה דמי השימוש בהם חבה הנתבעת כאמור לעיל, 20%.

וביתר פירוט:

שנת 2013 – 2,920 ₪ (10 חודשים) = 29,200 ₪;

שנת 2014 – 3,000 ₪ (12 חודשים) = 36,000 ₪;

שנת 2015 – 3,400 ₪ (12 חודשים) = 40,800 ₪;

שנת 2016 – 3,400 ₪ (12 חודשים) = 40,800 ₪;

שנת 2017 – 3,720 ₪ (12 חודשים) = 44,640 ₪;

שנת 2018 – 3,720 ₪ (12 חודשים) = 44,640 ₪;

שנת 2019 – 3,920 ₪ (12 חודשים) = 47,040 ₪;

שנת 2020 – 4,040 ₪ (12 חודשים) = 48,480 ₪;

שנת 2021 – 4,040 ₪ (2 חודשים) = 8,080 ₪.

סה"כ: 339,680 ₪ (נומינאלי).

17. סוף דבר

על יסוד כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע דמי שימוש בגין התקופה מחודש מרץ 2013 (כולל) ועד חודש פברואר 2021 (כולל), את הסכומים המפורטים בסעיף 16 לעיל, הסכום הכולל עבור כל שנה יוצמד כדין (ללא ריבית) מסוף אותה שנה ועד התשלום בפועל.

18. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י' חשוון תשפ"ג, 04 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11