בימ"ש לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: החלטה בעניין סמכות שיפוט בעניין הסדרי שהות כשקדמה לתובענה תביעת גירושין בבית הדין הרבני (תלה"מ 34153-11-21)

לפני בקשה לסילוק על הסף שהוגשה ע"י המבקש;

עסקינן בתובענה בעניין קטינים, אשר הוגשה על ידי המשיבה ביום 14.11.2021 והוגדרה על ידיה כתובענה למשמורת והסדרי ראיה.

המשיב עתר לסילוק התביעה על הסף וטען כי ביה"ד הרבני האזורי קנה סמכות שיפוט לדון בתובענה ומכוח תביעת הגירושין שהוגשה על ידי המשיבה עצמה ביום 11.11.2021 ואילו התובענה שבפני הוגשה ביום 14.11.2021.

ביום 22.12.2021 הגיש המבקש בקשה לבית הדין הרבני במסגרת תיק הגירושין, במסגרתו עתר לקביעת הסדרי שהות בינו לבין הקטינים.

המשיבה התנגדה לסמכות ביה"ד הרבני וזאת משסוגיית הסדרי השהות לא נכרכה במפורש בתובענה לגירושין שהוגשה על ידה ומשכך בהחלטת ביה"ד מיום 29.12.2021 נקבע כי הבקשה לקביעת הסדרי שהות תתברר בעת שייפתח תיק מתאים.

רק ביום 27.1.2022 הגיש המבקש תובענה להסדרי שהות לבית הדין הרבני.

ב"כ המשיבה הגיש לבית הדין הרבני בקשה למחיקת התובענה על הסף ובדיון שהתקיים בפניו ביום 15.3.2021 הורה ביה"ד הרבני (בפרוטוקול הדיון) להביא ההכרעה בסוגיית הסמכות לבית משפט זה (ראו ש' 44 לפרוטוקול הדיון מאותו מועד).

לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה ואת כל אשר מונח בפניי, מצאתי להורות על דחיית הבקשה לסילוק התובענה על הסף.

אמנם כפי טענת המבקש, ענייני משמורת (כהגדרתם בעבר) והסדרי שהות של קטינים כרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעת גירושין וזאת ללא צורך בכריכה מפורשת של סוגיות אלה, אלא שאין בהלכה זו כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינם הקונקרטי של הצדדים המונח בפניי.

בבג"ץ 9539/00 יוסף איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, נו(1) 125 (2001) נקבע:

"סמכויותיו של בית-הדין הרבני קבועות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן – החוק). מבין סעיפי החוק המקנים לבית-הדין הרבני סמכות דיון בתביעות המוגשות אליו נזכיר שניים: האחד הוא סעיף 3 לחוק, המקנה לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית "...בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין...". בפסיקתנו מוכרת בהקשר זה ההבחנה בין משמורת ילדים, הנחשבת עניין שלפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין (כל עוד לא נתבע קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת), לבין שאר עניינים הקשורים בגירושין, וכריכתם חייבת להיעשות במפורש (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן [1], בעמ' 1091; בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי [2], בעמ' 1467)" (ההדגשה אינה במקור.א.מ.).

הנה כי כן, השתלשלות העניינים שבפני מלמדים כי מלכתחילה בעת הגשת תביעת הגירושין ע"י המשיבה (ביום 11.11.2021), היא לא התכוונה להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בתובענה בעניין הקטינים, שכן ימים ספורים לאחר מכן (ביום 14.11.2021) הגישה לבית משפט זה תובענה בעניין הקטינים, במסגרתה ביקשה לקבוע את סוגיית המשמורת, כהגדרתה וסוגיית הסדרי השהות בין האב לקטינים.

הנה כי כן, בקשת המבקש הינה הלכה למעשה ניסיון להיתלות בתביעת הגירושין של המשיבה, אשר מלכתחילה לא התכוונה להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט לדון בסוגיה ואף גילתה דעתה באופן מפורש כי היא מבקשת להקנות לבית משפט זה את הסמכות לדון בתובענה בעניין הקטינים ועתרה לכך במפורש בסמוך להגשת תביעת הגירושין.

רק בבקשתו של המבקש לבית הדין הרבני מיום 22.12.2021 גילה דעתו לראשונה שהוא חפץ שביה"ד הרבני יידון בסוגיית הסדרי השהות ומשכך רק במועד זה הובע לראשונה ע"י מי מהצדדים רצון כלשהו כי ביה"ד הרבני יידון בסוגיית הסדרי השהות, ומשכך אין חולק כי התובענה שהוגשה על ידי המשיבה לבית משפט זה ביום 14.11.2021 קדמה לכך.

בנסיבות אלה, מצאתי כי על פי הוראות הדין ובשעה שתביעתה המפורשת של המשיבה קדמה לעתירת המבקש כי בית הדין הרבני ידון בעניינם של הקטינים, לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה.

בשעה שדומה כי הצדדים אף התגרשו (כפי שניתן ללמוד מהחלטת ביה"ד הרבני מיום 15.3.2022) הרי שאין כל יתרון בניהול התובענה בפני ביה"ד הרבני, שכן הסוגיה צריכה להתברר בנפרד מסוגית הגירושין שכבר הוסדרה.

לא מצאתי כי יש בהסכמות שהובעו על ידי ב"כ המבקש בדיון בפני ביה"ד הרבני (דומה תוך ניסיון להטעות את המשיבה, לקבוע עובדות בשטח בעניין הסמכות ובניסיון לבצע מחטף) כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט, שכן אין חולק כי סוגיית הסדרי השהות לא נבחנה בדיון ויתרה מכך, המשיבה התנגדה לכך שביה"ד הרבני ידון בה (ראו פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני) ולולי אותו אזכור של ב"כ המבקש, כלאחר יד, לא הייתה כל התייחסות מהותית וממשית לסוגיית הסדרי השהות, מכאן שאין לומר כי ביה"ד הרבני "דן ופסק" בסוגיה שבמחלוקת המצויה בפניי, שכן הלכה היא, כי רק מקום שבית הדין "דן ופסק", יתקיים עקרון הסמכות הנמשכת, ומשמעותו כי בית המשפט ימשוך ידו מלדון בתביעה דנא.

עקרון הסמכות הנמשכת מבוסס על "הצורך למנוע התערבותו של בית המשפט במלאכתו של בית הדין ולהיפך..." זאת מכוח עקרון כיבוד הדדי שבין הערכאות. [ראה: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29 וכן ע"א 159/82 ויזנסקי נ' רידר, פ"ד לו(4) 757, 762-763 (1982)].

אלא ש"דן ופסק" משמעו כי "במקום בו דנה ופסקה אחת הערכאות מכוח סמכות שיפוט מקורית, לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, תמשיך אותה ערכאה להחזיק בסמכות השיפוט כלפי התדיינות נוספת בסוגיה" [ראה: בג"צ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו)]. לא מצאתי כי בכך עסקינן.

בנסיבות אלה מורה על דחיית הבקשה וחיוב המבקש בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ₪ שישולמו לה בתוך 30 ימים מהיום כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

המשך בירור טענות הצדדים בישיבה שנקבעה ליום 19.9.2022.

הצדדים יעבירו העתק החלטתי זו לבית הדין הרבני ויעתרו לסגור ההליך בעניין הקטינים שנפתח בפניו ביום 27.1.2022.

ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים.

ניתנה היום, א' תמוז תשפ"ב, 30 יוני 2022, בהעדר הצדדים.