בימה"ש לענייני משפחה ת"א, השופטת לורן אקוקה: החלטה שעניינה שימוש ברכב שבבעלות הצדדים במסגרת תיק מזונות ומדור (תלה"מ 34345-02-22)

החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת להורות למשיב להשיב את הרכב שהיה בבעלות המשיב לידה.

רקע וטענות הצדדים:

1. ביום 21.7.2022 פנתה המבקשת בבקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן צו עשה" ובמסגרתו עתרה להורות למשיב להשיב לידה את הרכב שמספרו .... (להלן: "הרכב") שלטענתה היה בשימושה ובשימושם של הקטינים ולאסור על המשיב לעשות דיספוזיציה ברכב.
2. הואיל ובתיק לחיובי מזונות ומדור עסקינן, נדרשה המבקשת להבהיר מה הטעם לפיו הוגשה הבקשה בתיק דנן ובשים לב כי לפני בית המשפט כאן לא מתנהל הליך בו מתבררים זכויות רכושיות של הצדדים במסגרת בירור יחסי הממון ביניהם. בהתאמה לכך, הוגשה בקשה מתוקנת של המבקשת ביום 24.7.2022 והבהרתה כי מדובר בצרכי הקטינים ובשימוש צרכים אלו כפי שהיה ערב הגשת התובענה.
3. המשיב הגיש תגובתו. במסגרת תגובתו טען להעדר שימוש הקטינים ברכב. כך גם טען כי לא היה מקום להגשת הבקשה בתיק כאן נוכח העובדה כי במסגרת המחלוקת הרכושית המתבררת לפני בית הדין הרבני כבר נדחו בקשות המבקשת להעברת החזקה ברכב לידה.
4. לאחר בירור טענות הצדדים (בהתאם להוראותי והוראות המותב התורן בתיק) מצאתי ליתן החלטתי, מיום 9.8.2022 ובה התייחסתי לכך שהרישום של הרכב על שמו של המשיב אינו מייתר את הבירור של צרכי הקטינים ובהתאם לחלוקת זמני השהות יחלקו ההורים, המבקשת והמשיב, גם ברכב שישמש את הקטינים (להלן: "ההחלטה"). באותה החלטה גם הדגשתי כי היא נכונה כל עוד אין החלטה בתובענה הרכושית המשנה את הזכויות או בהעדר החלטה אחרת בדבר צרכי הקטינים.
5. לאחר אותה החלטה, הודיע המבקש כי הרכב נמכר קודם להחלטתי והפנה לאמירתו על כך בסיפא תגובתו. האמירה הייתה, לטעמי, רפה. בהתאמה לכך נדרש המשיב להשלים פרטים בדבר המכירה הנטענת של הרכב. המשיב השלים את הפרטים, הציג את שנדרש ממנו בהחלטה מיום 25.08.22. בין היתר הציג הסכם עם צד ג' ותעודת העברת בעלות.
6. המבקשת הגישה תגובתה ולשיטתה אין במסמכים שהוצגו כדי לשנות מהחלטתי מיום 9.8.2022. מסבירה המבקשת כי בית הדין הרבני כבר נתן צו עיקול על הרכב כך שלא ברור כיצד הרכב נמכר ולמעשה אין מדובר במכר. לטעמה העתק אישור העברת בעלות מלמד על כך שאין מדובר בהשלמת העברת הבעלות וניתן למעשה לבטלה ובכך לחייב את המשיב להשיב לידה את הרכב ולכל הפחות לחייבו במילוי הוראות ההחלטה מיום 9.8.2022.

דיון והכרעה:

1. כבר בראשית ההחלטה אני מוצאת לשוב ולהדגיש את אשר התייחסתי אליו עוד במסגרת ההחלטה מיום 24.7.2022 וזו העובדה כי הבקשה הוגשה בתיק שעניינו חיובי מזונות ובבחינת צרכי הקטינים ולא במסגרת תיק "רכושי", מה גם שמחלוקת זו בין הצדדים אינה מתנהלת לפני. למעשה ההתעסקות ברכב והצגת הנספחים, בפרט הדגש שנותנת המבקשת לשאלת שווי הרכב וצו העיקול שניתן על ידי בית הדין הרבני הנכס, מחזקת אצלי את ההבנה כי הבקשה עוסקת במחלוקת רכושית בין הצדדים בחסות צרכי הקטינים. ואין בכך כדי לפגוע באפשרות כי צרכי הקטינים אכן מחייבים את המשיב בסיפוק אמצעי ניידות אם בעין אם בשווי כסף. אולם שווי כסף לא נתבקש כאן.
2. בצרכי הקטינים עסקינן כך שמצאתי כי כסעד ביניים נדרשים הצדדים לחלוק את השימוש ברכב בהתאמה לחלוקת זמני השהות. לא לחינם קבעתי כי החלוקה דנן תהא עד להחלטה אחרת או הכרעה בשאלה הרכושית שכן בהכרעה במסגרת זו יש כדי לשנות את החלוקה בעין של הרכב. חלוקה בעין של השימוש ברכב הוא בבחינת סעד זמני בלבד ולא פתרון של קבע. כשבסעד זמני עסקינן רשאי בית המשפט לדון בו בשינוי נסיבות ועל כזה מצביע המשיב בטענתו כי הרכב נמכר עוד קודם להחלטה.
3. אין אני נדרשת בהחלטה זו לקביעת שווי הרכב או חלוקת שוויו בין הצדדים שכן מחלוקת זו אינה יכולה להתברר בתיק דנן. כך אין אני נדרשת לטענת המבקשת כי הרכב לכאורה נמכר על אף שניתן צו עיקול מאת בית הדין הרבני הנכבד – על כך בית הדין הרבני צריך לתת את הדעת -ובאותו הקשר, גם אין בעיני רלוונטיות האם הצגת התקבול בדמות המחאות שנמסרו לידי המשיב מאת הרוכש הן כפי שווי שוק אם לאו. עם זאת דרשתי את הצגת האמור על מנת לוודא כי טענת המשיב כי הרכב נמכר וקודם להחלטתי נטענה בתום לב ובכדי לאמת את טענת המכירה של הרכב.
4. בפסיקה נקבע זה מכבר כי משמעות רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו אלא דקלרטיבי כפי שפורט עוד ב רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464:

"הרישום

9. מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969).

מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על-ידי הפסיקה ועל-ידי המחוקק.

בית-משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף [1], בעמ' 570 נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלרטיבי" גרידא, ובראשה פסק-הדין בע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח' [2]. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות, ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית-משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ' חסון ואח' [3]). מסכם השופט מצא, בע"א 782/86 הנ"ל [1], בעמ' 571 בין אותיות השוליים ג-ד: 

"איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מלתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטייה אפשרית מהלכת ע"א 492/64 יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק גבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד ו-א' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בע"א 634/79 הנ"ל, 'תקנת השוק במכר מכוניות – האומנם?!' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 319. אך בצדו של חיסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות הן למתקשרים בעיסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי-רכב מנועיים".

(ראו גם ר' חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי" [16]).

10.    מן התקנות עולה, ששלב הרישום במרשם הוא השלב הסופי לאחר השלבים שקדמו לו. הצדדים או מי מהם אינם מתייצבים שנית בפני פקידי משרד הרישוי ושטר הבקשה ושטר המכר להעברת הבעלות שעליו חותמת הבנק, מועברים על-ידיו למשרד הרישוי. אין גורם ביניים בין הבנק לבין משרד הרישוי הבודק את זהות המוכר ואין המוכר צריך לעשות פעולה נוספת כדי להשלים את הרישום. הפעולה מוגמרת במשרד הרישוי הסומך על הטופס המועבר אליו על-ידי הבנק בחותמתו.

גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר. "

(ההדגשות אינן במקור, ל.א.).

1. בע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון [פורסם בנבו] (פורסם; 5/11/13) נקבע הגם שהרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי, יש לו משמעות במישור הקנייני. במקרה שלפני נטען כי המכר בוצע לסוחר רכבים. אין חשיבות אם בהסכם בכתב או בהסכם בעל פה, בשים לב כי אין מדובר בעסקה המחייבת כתב מכוח החוק. לשיטת המבקשת, מדובר בעסקת מכר שטרם הושלמה עת המכירה בוצעה לסוחר רכבים שרשאי לבצעה תוך רישום "תו סוחר". מכאן סבורה המבקשת כי יש להורות על השבת הרכב באין השלמה של המכירה גם ברישום של ממש במשרד הרישוי.

גם אם נכון הדבר ומדובר במכירה לסוחר רכבים, שאינה משלימה את עסקת המכר, בנסיבות שלפני הוצגו גם הסכם וגם אסמכתאות על העברת תשלום, אף אם נפרס לתשלומים.

לעניין הסכם המכר טענה המבקשת כי אין מדובר בהסכם של ממש אלא רק בזכרון דברים ואולם בדבר זכרון דברים כבר נפסק שאפשר לראות בו כהסכם של ממש:

"דיון

8.            כפי שנפסק לא אחת, מסמך שכותרתו "זכרון דברים" יכול, בנסיבות מסוימות, להיות הסכם מחייב בפני עצמו, ובנסיבות אחרות עשוי הוא לשמש אך "חומר גולמי" וחלק ממשא ומתן לכריתת חוזה מחייב (ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 937 (2004); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281, 286 (1979) (להלן: פרשת רבינאי)). כדי שזכרון דברים ייחשב להסכם מחייב, עליו להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה ולהיות מסוים די צורכו. דרישה נוספת, ייחודית לעסקאות במקרקעין, היא כי המסמך יעמוד בדרישת הכתב הקבועה, כאמור, בסעיף 8 לחוק המקרקעין (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 166-165 (להלן: שלו); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (1991) (להלן: פרידמן וכהן), עמ' 299-291)).

9.            התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי ביסוד גמירת הדעת. המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו (ראו: שלו, עמ' 174-172; פרידמן וכהן, עמ' 157-156). לעניין יסוד המסוימות, כמו גם לעניין דרישת הכתב הכרוכה בה בעסקאות מקרקעין, נפסק בעבר כי נדרש שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים וכתובים. פרטים אלה "כוללים ... דברים הכרחיים, כגון: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק..." (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974)). דרישה זאת נובעת מן התפיסה הבסיסית שאין חוזה יכול להתגבש אלא כאשר הצדדים מסכימים על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו (להרחבה, ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). ברם, עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את "התנאים החיוניים לעסקה", וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66).  "

ראו עא 7193/08 ‏ ‏ מנחם עדני נ' מרדכי דוד, פורסם במאגרים המשפטיים, 18.7.2010.

1. בענייננו הוצג זכרון דברים בו מופיעים מלוא הפרטים המעידים על גמירות דעת ומסוימות תוך ציון מפורש של רכישה ולא הסכם המעיד על העברת החזקה לסוחר רכבים לטובת מכירה לצד שלישי שרק אז תושלם העברת הבעלות לצד ג'. אם כך, אפשר לראות במסמך הנושא כותרת "זכרון דברים" כהסכם מכר.
2. נוכח כל האמור לעיל, בנסיבות שלפני, הגם שרישום במשרד הרישוי הוא על פי הפסיקה אקט דקלרטיבי, לטעמי בעניינו ובמערכת היחסים שמחוץ ליחסים בין המבקשת והמשיב, המערכת שמול צד שלישי וכולי עלמא, עם רישום הבעלות על שם צד שלישי, גם אם נכון הדבר ומדובר ב"תו סוחר", יש בכך להוות אקט מהותי ובכך לסיים את הדיון בבקשה דנן מקום שהתיק עניינו בכלל חיובי מזונות הקטינים.

דרישת המבקשת לבטל את המכירה יש בה כדי פגיעה אפשרית גם בצד ג', הרוכש, ללא שנדרשה עמדתו. אני סבורה כי הואיל ובתיק הבחינה היא מהם צרכי הקטינים, הנסיבות -ובהן המכירה, העברת התקבול וביצוע הרישום במשרד הרישוי קודם להחלטתי - מאיינות את המשך בירור הבקשה למסירת החזקה ברכב כך גם אין עוד אפשרות לאשר את הבקשה לסעד מוחשי בדמות אמצעי ניידות ספציפי שישמש את הקטינים תוך חלוקת השימוש בין ההורים.

1. לפני סיום אני מוצאת להדגיש כי כל הדיון לעיל נעשה לטובת בחינת סעד של חלוקת שימוש בעין. אין בהחלטה זו כדי לייתר בירור עתידי, במסגרת בירור הסעד העיקרי מהם צרכי הקטינים ובין היתר בטענת המבקשת כי צרכיהם כוללים את ניידותם ולקביעת השווי של הצורך דנן בדומה ליתר הצרכים שעל המבקשת להוכיח בתביעתה. כך גם אין בהחלטתי זו קביעות עובדתיות, שיש בהן להכריע בשאלות הרכושיות שבמחלוקת בין הצדדים עת מחלוקת זו לא מתבררת כאן.
2. על אף החלטתי המורה על שימוש משותף ברכב, עתה אין לי אלא לדחות את בקשת המבקשת להורות על השבת הרכב ועל המשך חלוקת השימוש בו.
3. בנסיבות התיק, הגם שנדחתה בפועל בקשת המבקשת, נוכח הבירור המחודש שנדרש בשל טענת המשיב ל"מעשה עשוי", אין חיוב בהוצאות.
4. מתירה פרסומה של ההחלטה תוך השמטת מלוא הפרטים המזהים.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.