בימ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פסק דין חלקי בתובענה לאכיפת הסכם הגירה בגין הפרתו (תמ"ש 34533-09-20)

המדובר בתובענה לאכיפת הס כם הגירה, מתן פיצויים בסך של 680,000 ₪ בגין הפרת ההסכם וכן להורות על השבת הקטינים לישראל אם לא תתקן הנתבעת את ההפרה.

הרקע הצריך לעניין:

1. הצדדים התגרשו זמ"ז כדמו"י בשנת 2014. מנישואיהם זל"ז נולדו לצדדים שני ילדים משותפים: ש' יליד XXX וא' ילידת XXX.
2. ביום 27.4.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכם שנערך בין הצדדים ובו הוסכם על הגירת הקטינים עם הנתבעת לארה"ב בעקבות נישואיה (להלן: "הסכם ההגירה" או "ההסכם"). בהסכם ההגירה נקבע שהצדדים יישארו אפוטרופוסים משותפים לקטינים (סעיף 2.1) לשתף פעולה בקשר לקטינים ו"לקבל יחד ובכתב כל החלטה עקרונית ביחס לקטינים, ובעיקר החלטות בעניין בריאותם הנפשית והפיזית, חינוכם וכיו"ב" (סעיף 3.1), עדכון שוטף בקשר לקטינים (סעיף 3.7) וקיום קשר "טלפוני ויזואלי בלתי מופרע" (סע' 8.3). כן נקבעו הסדרי הביקור של הקטינים בישראל (סעיף 6) והסדרי ביקור של התובע את הקטינים בארה"ב (סעיף 7). הוסכם שבמקרה בו הנתבעת תפר את ההסכם זכאי יהיה התובע לקבל צו להשבת הקטינים לישראל (סעיף 5.2). הוסכם גם שהפרת ההסכם תחשב כחטיפה לפי הוראות אמנת האג והנפגע יהיה זכאי גם "לכל סעד העומד לרשותו מכח האמנה" (סעיף 9.3). הוסכם שההסכם יהיה בר אכיפה גם בארה"ב (סעיף 9.2) וכי הנתבעת תאשר אותו גם בבית המשפט המוסמך בארה"ב (סעיף 2.6.4). כן הוסכם שכל הפרה תחייב את המפר גם בפיצוי מוסכם בסך של 50,000 $ (סעיפים 13.2 - 13.4). להבטחת קיום התחייבויות הנתבעת לפי ההסכם הפקידה הנתבעת סך של 40,000$ בחשבון נאמנות וכן בעלה הנוכחי ואביו חתמו לטובתה על "כתב ערבות אישית בלתי חוזרת" בלתי מוגבלת בסכום "לכל אחת ואחת מהתחייבויותיה" על פי הסכם ההגירה (נספחים ב' ו- ג' להסכם).

תמצית טענות הצדדים:

1. ביום 14.9.20 עתר התובע בתובענה דכאן. לטענתו מאז עזיבת הקטינים את הארץ, ועל אף התראות שנשלחו לנתבעת מטעמו לא חדלה הנתבעת מלהפר את הוראות הסכם ההגירה, שורה של הפרות, כדלקמן:
2. הנתבעת לא אישרה את ההסכם בבימ"ש בארה"ב כקבוע בהוראת סעיף 2.6.4 בהסכם ההגירה.
3. הנתבעת לא מקבלת החלטות הנוגעות לקטינים בשיתוף פעולה עמו כקבוע בהוראת סעיף 3.1 בהסכם ההגירה ולא מעדכנת אותו בקשר אליהם אחת לרבעון כקבוע בסעיף 3.7 בהסכם.
4. הנתבעת לא מאפשרת את זמני השהות של הקטינם עמו בביקוריו בארה"ב כקבוע בסעיפים 7.3 ו 7.4 בהסכם ההגירה.
5. הנתבעת לא הביאה את הקטינים לביקור בישראל בחג פסח שנת 2018 כפי שהתחייבה בסעיף 6.13 בהסכם ההגירה.
6. הנתבעת לא הביאה את הילדים לביקורים בישראל בחופשת הקיץ בשנת 2019 כקבוע בסעיף 6.4 להסכם.
7. הנתבעת לא מאפשרת קשר טלפוני וקשר ויזואלי עם הקטינים כקבוע בסעיפים 8.1 - 8.4 בהסכם.
8. בגין ההפרות הנטענות עתר התובע לשורה של סעדים, ובניהם:
9. סעד כספי בסך של 680,000 ₪ בגין ארבע הפרות: הפרת אישור ההסכם בארה"ב; הפרת ביקורי הקטינים בישראל בחופשת הקיץ בשנת 2019; הפרת קיום קשר טלפוני ויזואלי עם הקטינים והפרת הסדרי השהות של עם הקטינים עמו בארה"ב.
10. מתן היתר לפיצול סעדים לתבוע סעד כספי בגין יתר ההפרות הנטענות ולחלופין, להורות לנאמנים להעביר לידיו סך של 40,000$ לצורך הוצאותיו המשפטיות כקבוע בהוראת סעיפים 11.4 ו- 11.5 בהסכם ההגירה.
11. ליתן צו המורה לנתבעת שאם לא תתקן את ההפרות בתוך 30 יום ממתן צו האכיפה תהייה חייבת להשיב את הקטינים לישראל בהתאם להוראות סעיפים 2.6.4, 9.4 ו- 11.8 בהסכם ההגירה.
12. התובעת כפרה בטענות שהיא מפרה את הסכם ההגירה ועתרה לדחיית התביעה על כל סעדיה. לטענתה התובענה הוגשה על ידי התובע ממניעים של בצע כסף אשר המתין לשעת כושר בעקבות האילוצים שהביאה עמה מגפת הקורונה על מנת לעתור בתובענה לסעד כספי ומבלי שטובת הקטינים בראש מעייניו. לדבריה היא מייחסת חשיבות רבה לשמירת הקשר של הקטינים עם התובע (סעיף 11), זאת בניגוד לתובע שלא התעניין בקשר עם הילדים אף קודם הגירתם לארה"ב (סעיפים 8-9 לכתב ההגנה) וכל שעניין אותו בהסכם ההגירה היו ההסדרים הכלכליים (סעיף 10). להפרות הנטענות השיבה כדלקמן:
13. לא ניתן לאשר את הסכם ההגירה בארה"ב משום שהתובע אינו חי בארה"ב ואין הליך תלוי ועומד, וממילא התובע זנח את הנושא.
14. הצדדים מנהלים ביניהם דיאלוג שוטף בקשר לקטינים והנתבעת מעדכנת את התובע כנדרש בכל העניינים המהותיים וגם השגרתיים בחיי הקטינים.
15. כקבוע בהסכם על שני הצדדים לגלות גמישות בקיום זמני השהות של התובע עם הילדים בארה"ב בהתאם לשגרת יומם של הילדים אך התובע מצפה באופן שגוי גמישות מצידה בלבד. מכל מקום למיטב זיכרונה אירע רק מקרה אחד שבו התעוררו קשיי תיאום ואשר נפתרו על ידיהם באופן שלא נמנע מהתובע זמן עם הילדים.
16. הנתבעת אינה כופרת בכך שלא הביאה את הקטינים ארצה בחג הפסח בשנת 2018 אך לטענתה נבע הדבר מכך שאז טרם הוסדר מעמד הקטינים בארה"ב ועל כן לא יכלו לעזוב את גבולותיה ללא סיכון שלא יהיו רשאים לשוב אליה. כן הדגישה שהתובע דחה את הצעתה החלופית לחגוג עם הילדים בניו יורק.
17. הנתבעת אינה מונעת את זמני השהות של הקטינים בישראל עם התובע במהלך חופשת הקיץ ואולם התובע אינו מתחשב בהשתתפותם במחנה קיץ (CAMP) חוויה לה הם מצפים כמו יתר חבריהם. כן הדגישה הנתבעת שבשנת 2020, ולאור התפרצות מגפת הקורונה, הסכימו הצדדים בחודש 6/20 שלא ניתן לקבוע אימתי יוכל להתקיים הביקור בישראל.
18. לא אך שהתובעת מאפשרת את קיום הקשר הטלפוני והוויזואלי של הקטינים עם התובע אלא שהיא אף מפצירה בהם לקיימו. הנתבעת מדגישה את הפרשי השעות בין ישראל לניו יורק ואת העובדה ששני הצדדים (התובע מחד והילדים מאידך) לא תמיד פנויים לשיחה בכל עת שהצד השני מעוניין בה.

השתלשלות דיונית:

1. בד בבד עם הגשת התובענה עתר התובע בבקשה להורות על הגעת הקטינים לישראל פעמיים בשנת 2020 וכן לרגל נישואיו ובהתאם להוראת סעיף 7.1 להסכם. הנתבעת התנגדה לבקשה ובפיה נמצאו שלל טיעונים ובעיקרם התפרצות מגפת הקורונה. הבקשה התקבלה באופן חלקי ונקבע שהקטינים יגיעו לישראל למועד נישואי התובע (החלטות מיום 21.10.22 מיום 26.10.22 ומיום 4.11.20). הנתבעת לא הסכימה עם ההחלטה ועתרה לבית המשפט המחוזי בבר"ע ובבקשת עיכוב ביצוע (רמ"ש 29435-11-20). לאחר שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטה מיום 17.11.20 נמחקה הבר"ע בפסק דין מיום 6.12.20.
2. בדיון קד"מ שהתקיים לפני ביום 3.3.21 (בו השתתפה הנתבעת באמצעות VC) ביקש התובע להתמקד בביצוע הוראות ההסכם על ידי הנתבעת ולדחות את הדיון ברכיב הכספי שכן מטרתו אחת: "לגרום לקיים את ההסכם" (עמ' 1 שורה 16 לפרוטוקול). התובע הציע את ההסדר שיובא במלואו כדלקמן:

"לפנים משורת הדין ועל אף שהנתבעת לא מקיימת לדעתנו את הוראות ההסכם וגם לאחר הגשת התביעה הקשתה עם הבאת הילדים ארצה כפי שפירטתי קודם, ומבלי לפגוע בכל טענה, מבלי לגרוע בכל טענה, ומבלי שהסכמה תשמש כנגד התובע בכל הליך או תשתמע כויתור על איזו מטענותיו, אני מציע את המתווה הבא:

לאורך תקופה מסוימת יבחן ביצוע ההסכם ולאחריה אבוא בדברים עם חברי אם ניתן להגיע להבנות גם בסוגיות האחרות. כאשר לצורך ביצוע ההסכם בתקופה הקרובה ולמען הקלה על הצדדים יקבע כדלקמן:

1. התובע יעביר לנתבעת בתוך 7 ימים שמות של עו"ד בניו יורק לצורך אישור ההסכם שם והנתבעת תפעל לאישורו בבית משפט שם בהקדם האפשרי.
2. הנתבעת תדאג בתוך 10 ימים שהקטינים יחזיקו טלפון עם אפליקציית whatsapp ומצלמה לצורך קיום שיחות טלפון עם התובע כקבוע בהסכם. ברור ומוסכם שהקטינים אינם מוגבלים בקיום שיחות טלפון בהתאם להסכם אלא רשאים לקיים שיחות נוספות כרצונם.
3. הנתבעת תעדכן את התובע באופן שוטף כקבוע בהסכם בכל עניין הקשור לקטינים ובמיוחד בין היתר בכל הנוגע לחינוך ובריאות.
4. הצדדים יתאמו ביניהם בסיוע באי-כוחם בתוך 7 ימים את המועדים בהם ישהו הקטינים עם האב במהלך חופשת הפסח בשנה זו (2021). אם לא ניתן יהיה להביא את הקטינים ארצה בשל מגפת הקורונה הם ישהו בישראל במהלך חג הסוכות הבא כקבוע בהסכם.
5. הנתבעת תביא את הקטינים לישראל ביום 25.7.21 למשך חודש כדי שישהו עם התובע כקבוע בהסכם.
6. בעת שהות התובע בארה"ב במהלך סופי השבוע מיום ו' ועד יום ראשון הקטינים לא ישתתפו בחוגים ובפעילויות אלא אם יסכים לכך התובע לפי רצון הקטינים וטובתם".
7. בהחלטה מיום 11.3.21 ניתן תוקף להסדר המוצע לאחר שהודיעה הנתבעת שהיא מסכימה להסדר תוך הבהרה שהצדדים הסכימו על התקנת אפליקציה אחרת לקיום קשר בין התובע לקטינים והסדירו את ביקור הקטינים בחג הפסח.
8. ביום 16.6.21 הודיעה התובע שהנתבעת ממשיכה להפר את הוראות הסכם ההגירה ואת ההסדר שקיבל תוקף של החלטה ביום 11.3.21, ועל כן נקבע דיון הוכחות ליום 29.11.21.
9. ביום 22.7.21 אישר בית המשפט בארה"ב את הסכם ההגירה.
10. הגם שבקשת הנתבעת לדחיית מועד דיון ההוכחות שנקבע נדחתה בהחלטה מיום 24.11.21, עשתה לעצמה הנתבעת דין עצמי ולא התייצבה לדיון ביום 29.11.21. בדיון טען התובע שהקטינים "עוברים ניכור הורי" (עמ' 15 שורות 38-39 לפרוטוקול). לפנים משורת הדין לאור טענת התובע ולאור הסעד המבוקש להשיב את הקטינים לישראל הוצע על ידי בית המשפט מתווה, שהוסכם על ידי הצדדים, כדלקמן:

"כיוון שמדובר בסעד להצהיר בעצם שהייתה כאן הפרה כדי שיכשיר את העברת הקטינים חזרה לישראל בעקבות ההפרה, בית המשפט הציע לפנים משורת הדין לדחות את מועד דיון ההוכחות ליום 29.12 בשעה 11:30, על מנת לאפשר את התייצבות הנתבעת לבל תשמע מצידה כל טענה שנמנע ממנה יומה. הנתבעת תגיע עם הילדים לפני מועד הדיון, על מנת שבמהלך הימים שבהם היא תשהה בישראל, הילדים ישהו עם האב. האב ביקש במהלך הימים שהילדים יהיו כאן, ימנה בית המשפט איש מקצוע, על מנת לבחון את הטענות שלו והשימוש שנעשה בילדים, כדי לא לקיים את פסק הדין" (עמ' 16 שורות 30-38 לפרוטוקול מיום 29.11.21).

לפיכך נקבע בהחלטה מאותו יום שהנתבעת תגיע ארצה עם הילדים שבעה ימים לפני מועד הדיון הנדחה שנקבע ליום 29.12.21, במהלכם ישהו הקטינים עם התובע, וכן מונתה המומחית הגב' ל' (להלן: "המומחית") על מנת לבחון את טענת התובע להסתה של הילדים כנגדו ו"שימוש בהם כדי להפר את ההסכם".

1. חרף ההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה, עתרה הנתבעת ביום 6.12.21 בבקשה להורות שהמפגש של התובע עם הקטינים יתקיים בארה"ב, ולא בישראל. בהחלטה מיום 7.12.21 נדחתה בקשתה.
2. ביום 19.12.21 ביקשה הנתבעת לאפשר לה להשתתף בדיון ההוכחות באמצעות היוועדות חזותית נוכח מגבלות הקורונה. בקשתה לקיום את הדיון בהיוועדות חזותית נדחתה בהחלטה מיום 21.12.21 ואולם לאור מגבלות מגפת הקורונה נדחה מועד הדיון ליום 24.2.22.
3. ביום 8.2.22 הודיעה המומחית שהנתבעת אינה משתפת עמה פעולה, אינה מגיבה להודעות שהועברו אליה, אינה יוצרת עמה קשר ועל כן לא החל תהליך ההיכרות עמה.
4. הגם שבדיון מיום 29.11.21 גילה בית המשפט את אותה גמישות שביקשה הנתבעת (ראו פרוטוקול הדיון), והגם שנעתר התובע למתווה שהוצע על ידי בית המשפט לאור בקשות הנתבעת שלא לקיים את הדיון בהעדרה, לא שיתפה הנתבעת פעולה עם המומחית שמונתה ובתשובתה מיום 13.2.22 (שלא נתמכה בתצהיר כנדרש בדין) העלתה טענות כלפי המינוי, שנעשה לטענתה על אף כשלים דיוניים, כלפי התובע וכלפי המומחית, וטענה לביטול מינויה. לגופו, טענה הנתבעת שהיה על המומחית לפנות אליה באמצעות באת כוחה וכי פספסה את הודעותיה.
5. ביום 13.2.22 הודיעה הנתבעת שעתרה לבית משפט בניו יורק בבקשה לעכב את יציאת הקטינים מארה"ב. בבקשה טענה שהגעתם לישראל מהווה "מצב מסוכן".

ביום 18.2.22 התובע הוא שעדכן את בית המשפט שבהחלטה מיום 15.2.22 נדחתה בקשת הנתבעת על ידי בית המשפט בניו יורק. בהחלטה מיום 20.2.22 נדרשה הנתבעת לצרף את פסק הדין כשהוא מתורגם לשפה העברית, אך החלטה זו לא בוצעה על ידיה עד כה.

1. ביום 21.2.22 הודיע התובע שהנתבעת הגיעה לישראל עם הקטינים ביום 18.2.22 אך התעלמה מכל פניותיו לקבל את הילדים ביום 19.2.22 "היות ויש לה תכניות שהיא קבעה עם הילדים". בתגובה לכך מיום 21.2.22 (שלא נתמכה בתצהיר) השיבה הנתבעת שהתובע הוא שהודיע לה שלא יוכל לשהות עם הילדים ועל כן החליטה לשוב לארה"ב ולא תתייצב לדיון. הנתבעת עזבה אפוא את ישראל מבלי שפגש התובע את הילדים, מבלי שנפגשו עם המומחית כמתוכנן, ושוב, מבלי להתייצב לדיון ההוכחות שנדחה לבקשתה.
2. לבקשת הנתבעת נחקר התובע על תצהירו בדיון שהתקיים ביום 24.2.22, שבו גם נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה. כן נדחתה בדיון בקשת הנתבעת לפסלות שופט.
3. ביום 30.3.22 הגיש התובע בקשה לאכוף על הנתבע להביא את הקטינים לישראל במהלך חג הפסח ובקיץ וכן בבר המצווה של הקטין, בהתאם להוראות ההסכם. הנתבעת התנגדה לבקשה שהוגשה לטענתה בחריגה מסדר הדין. תגובתה לא כללה כל התייחסות למהות הבקשה, וכעולה מתגובת התובע מיום 9.5.22 לא הגיעו הילדים לישראל גם בפסח שנה זו.
4. ביום 16.5.22 הודיעה המומחית שהתקיים ראיון קליני עם הנתבעת באמצעות הזום ואולם הנתבעת מנעה את האפשרות להיפגש עם הקטינים כמתוכנן בחודש 2/22 בסמוך למועד דיון ההוכחות משעזבה את הארץ. עוד פירטה המומחית שהנתבעת מתעלמת מהודעותיה. המומחית ביקשה להורות לנתבעת להתייצב בישראל עם הילדים לשהייה של חמישה ימים רצופים על מנת שתוכל ליתן את חוות דעתה.
5. בתגובתה מיום 15.6.22 העלתה הנתבעת טענות כנגד המומחית והעיכוב במתן חוות דעתה ועתרה לביטול מינויה.
6. בסיכומים ביקשה הנתבעת שבית המשפט ימתין עם ההכרעה עד לקבלת חוות דעת המומחית. בית המשפט אכן המתין מאז שנשמעו הסיכומים בתקווה שתתקבל חוות הדעת וניתן יהיה להכריע בכלל המחלוקות בין הצדדים (כפי שביקשה הנתבעת). ברם, משחוות הדעת טרם התקבלה ולטענת התובע נמשכות הפרות ההסכם, מצאתי שיש להיעתר לבקשתו להכריע בסעד האכיפה ובסעד הפיצויים, ולהמתין לחוות דעת המומחית לצורך הכרעה בסעד השבת הקטינים לישראל.

דיון והכרעה

1. בין הצדדים נכרת הסכם הגירה שאושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין. השאלה העומדת להכרעה היא האם הפרה הנתבעת את ההסכם כנטען על ידי התובע, והאם ההפרה מזכה אותו באכיפת ההסכם ובמתן פיצוי מוסכם, ובהשבת הקטינים לישראל.

האם הפרה הנתבעת את הסכם ההגירה

1. ביסוד דיני החוזים עומד עיקרון חופש החוזים ומתוכו נגזרת התפיסה היסודית לפיה חוזים יש לקיים. זאת, בין היתר, נוכח החשיבות החברתית והכלכלית שיש בקיום הסכמים: "דיני החוזים לא באו אך להגביר את היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" [ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, מב(1) 221].

יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בע"א 8506-13, זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.15) פסקה 45, ולפיהם:

"על כך שביסוד דיני החוזים עומד עיקרון חופש החוזים – ועל כך שמעיקרון זה נגזר במישרין עיקרון חשוב נוסף לפיו "חוזים יש לקיים" – אין מי שיחלוק. זוהי נקודת המוצא בכל מחלוקת משפטית שעוסקת בדיני חוזים. חוזה כולל מעצם טבעו מערך של זכויות וחובות המחולקות בין הצדדים, מהם נגזרים סיכויים וסיכונים שונים המחולקים בין הצדדים. כוחו הגדול של החיוב החוזי (להבדיל מחיובים אחרים במשפט האזרחי, כדוגמת חיובים מכוח דיני הנזיקין או דיני עשיית עושר ולא במשפט) טמון בהיותו חיוב רצוני שהצדדים נטלו על עצמם מרצונם החופשי. ודוק, עיקרון חופש החוזים, דהיינו רצון הצדדים לכרות חוזה זה עם זה על כל המשתמע מכך, הינו הצידוק המוסרי הבסיסי שעומד ביסוד דיני החוזים [לדיון מקיף בעיקרון חופש החוזים ובמגבלותיו, ראו למשל: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 41-10 (1991); גבריאלה שלו דיני החוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 56-45 (2005); גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)", ספר מישאל חשין 661-659 (עורכים: א' ברק, י' זמיר וי' מרזל, 2009)]. לפיכך, כל עוד מדובר בחוזה שנכרת כדין, שלא מועלות לגביו טענות בדבר פגמים שנפלו בכריתתו או כי מדובר בחוזה למראית עין או בחוזה בלתי חוקי, לא ימהר בית המשפט להטות אוזנו לבקשת אחד הצדדים להתערב בו בדיעבד אף אם מוקנית לו בחוק סמכות להתערבות כזו. כפועל יוצא, על הצד הטוען כי יש הצדקה לפטור אותו באופן מלא או חלקי מחיוב חוזי שנטל על עצמו מרצונו מוטל נטל כבד לשכנע את בית המשפט כי קיימת עילה להתערבותו בדיעבד בחלוקת הסיכונים והסיכויים החוזית שסוכמה מראש בין הצדדים".

1. הגדרת ההפרה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" [להלן: "חוק החוזים תרופות"] היא רחבה שאינה מבחינה בין סוגי ההפרות השונים כגון אי קיום, קיום פגום, קיום מאוחר או סירוב לקיים. כך גם אין ההפרה מחייבת התנהגות פעילה, אקטיבית, ודי להצביע על כך שהצד השני לא נקט פעולה שנדרש היה ממנו לבצעה [גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט), 109; (להלן: "שלו ואדר")]. החוק יוצא מן ההנחה שחוזים יש לקיים ומכאן, שכל המנוגד לחוזה, הפרה הוא. ההנחה הרווחת בפסיקה היא שהאחריות החוזית, כעיקרון, היא מוחלטת [שלו ואדר, 113]. הטלתה אינה מותנית בהוכחה של פסול מוסרי בהתנהגותו של הצד המפר או של פגיעה קשה או מיוחדת בנפגע, ואף אינה נשללת בשל דופי שנפל בהתנהגותו. גם הגורם להפרה אינו רלבנטי והמבחן להפרה הוא אובייקטיבי וניטראלי: "מעמידים זה מול זה את החוזה ואת הקיום בפועל, וכל סטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה" [שלו ואדר, 117].
2. בהסכם ההגירה נקבע שאישור פסק הדין בערכאה מוסמכת בארה"ב, ביקור הילדים בישראל, שהות הנתבע עם הילדים בארה"ב, קיום קשר טלפוני ויזואלי עמהם, קבלת החלטות בשיתוף פעולה בקשר אליהם וקבלת עדכונים שוטפים בנוגע למצבם הם תנאים עיקריים שהפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם. נקבע שהפרה יסודית של ההסכם מהווה חטיפה כמשמעותה באמנת האג ומקנה לצד הנפגע את הזכות לכל סעד "העומד לרשותו מכוח האמנה", וכי הפרת התחייבויות הנתבעת תקנה לתובע את הזכות לקבל צו להשבת הקטינים לישראל (סעיף 5.2) וכן פיצוי מוסכם בגין כל הפרה (סעיף 13).
3. התובע טען לשורה של הפרות מאז שהיגרו הילדים מכח ההסכם ועד מועד הגשת התביעה ואולם עתירתו לסעד כספי הוגשה אך בגין ארבע הפרות נטענות. הנתבעת התגוננה מפני התובענה בכתב הגנה בו פירטה את גרסתה שנתמכה בתצהיר (כדרישת הדין), והגישה תצהיר עדות ראשית בכתב, אך לא התייצבה לדיון להיחקר על תצהיריה. מצהיר שלא מתייצב לחקירה נגדית ככלל תצהירו לא ישמש כראיה ויפסל כאילו לא הוגש כלל [י. קדמי על הראיות, חלק שני 801; ע"א 52/87, הראל נ' הראל פ"ד מג (4) 201 (להלן: "פרשת הראל"); ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן נ' הבנק הבינ"ל לישראל , (פורסם בנבו 17.10.10)]. לפיכך, ההשלכה של אי התייצבות התובעת לחקירה על תצהיריה היא הוצאת התצהירים על נספחיהם מהתיק, וכך נקבע בהחלטה מיום 23.2.22. ודוק. היות ובהליכים המתנהלים בבית המשפט למשפחה גרסת הצדדים מובאת כבר בכתבי טענותיהם הנתמכים בתצהיר [תקנה 16 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020], העובדה שלא התייצבה הנתבעת להיחקר על תצהיריה משמעה שגם תצהירה התומך בכתב הגנתה כאילו לא הוגש כלל, ולמעשה לנתבעת אין גרסה עובדתית.

יתרה מכך, הלכה מושרשת היא כי כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד, במצב דברים זה רשאי היה בית-המשפט להעניק ל"שתיקתו" משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך-כלל לאי-העדתו של עד, בעוד שבעל-דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי [ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פד" כח(1) 184, 194; ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ' אהוד פוזיס, פ"ד נ(ד) 107, 118; ת"א (ת"א) 2705/05 ורבר ואח' נ' מולכו (פורסם בנבו, 26.4.09)) ; ת"א (י-ם) 33093-11-10 דיפסי נ' דיפסי (פורסם בנבו, 6.1.15);  ת"א (ת"א) 2114/08 שפיגל נ' שחם –רבניצקי ואח' (פורסם בנבו, 6.10.15)].

1. עם זאת, "גם בהעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית המשפט לעולם שיקול-דעת לקבוע מה הוכח לפניו, ואם הוא סבור כי תביעה היא מופרזת, אין הוא חייב לאמצה, כי כוחו עמו לבחון מה מוכח לפניו מהותית ומה לא" [פרשת הראל]. נבחן אפוא אם הוכיח התובע את הפרות ההסכם הנטענות על ידו, ואם מקנות ההפרות את התרופות המבוקשות על ידו.

ההפרה הראשונה הנטענת – אי אישור הסכם ההגירה בארה"ב

1. הוראת סעיף 2.64 להסכם ההגירה קובעת את חובת הנתבעת לאשר את הסכם ההגירה בבית משפט בארה"ב בתוך 12 חודשים ממועד אישורו בישראל (קרי, עד ליום 27.4.18). לאחר מועד זה על הנתבעת להמציא לתובע אסמכתא "מאת עו"ד המטפל בעניין אישור ההסכם בארה"ב, כי הוא עשה כל שביכולתו לאשר את ההסכם אך נדרש לו פרק זמן נוסף לצורך אישור ההסכם, כי אז הנתבעת תהא רשאית להמציא לתובע את אישור ההסכם בארה"ב, בתוך 18 חודשים ממועד אישור ההסכם בבימ"ש בישראל. ככל שהנתבעת לא תמציא את אישור ההסכם האמור בתוך פרק הזמן האמור לעיל, והמניעה היא ממנה, הנתבעת מתחייבת להשיב את הקטינים לישראל בתום המועד הנ"ל". אין חולק שהנתבעת לא אישרה את ההסכם תוך תקופה של 12 חודשים, וגם לא תוך תקופה של 18 חודשים, ולא המציאה אסמכתא כאמור מעו"ד תוך התקופה האמורה, ולא בכלל.
2. אישור ההסכם ופסק הדין שאישר אותו בישראל בערכאה מוסכמת בארה"ב נועד כדי שפסק הדין הישראלי יהיה בר אכיפה בארה"ב (סעיף 9.2.). הגירת הקטינים הותנתה באישור ההסכם בארה"ב. כך הוסכם ש"הסכמתו של התובע לאפשר את מגורי הקטינים בארה"ב, כפופה ומותנת בהתקיים התנאים הבאים:", עליהם נמנה אישור ההסכם בארה"ב (2.6.4). החשיבות שייחסו הצדדים לאישור ההסכם גם בערכאה מוסמכת בארה"ב עולה גם מהחזרה על הוראה זו במספר מופעים בהסכם (2.3; 2.6.4; 2.7; 9.2). הוסכם שאישור ההסכם בארה"ב הוא תנאי יסודי, אשר בגין הפרתו ישובו הילדים לישראל ומזכה בפיצוי מוסכם. כן הוסכם שהפרתו מהווה הרחקה בלתי חוקית בהתאם להוראות אמנת האג ומזכה בסעדים הקבועים בה.
3. הנתבעת לא כפרה בכתב הגנתה שלא אישרה את ההסכם בבית משפט בארה"ב אך טענה שלא ניתן לעשות כן וכי התובע "זנח את הנושא". בתצהירו שלל התובע טענה זו מכל מכל. כנזכר לעיל, תצהיר הנתבעת לא ישמש כראיה. מכל מקום, טענתה להעדר אפשרות לביצוע התניה בהסכם הופרכה שכן בעקבות הגשת התביעה וההחלטה מיום 11.3.21 אושר ההסכם ביום 22.7.21 בבית המשפט בארה"ב והסתבר שהאכיפה אפשרית. לאיחור באישור ההסכם בערכאה מוסמכת בארה"ב לא הייתה הצדקה משהוכח שלא הייתה כל מניעה לכך. העובדה שהצליחה הנתבעת לאשר את ההסכם בעקבות הגשת התביעה ראיה לכך שלא הייתה כל מניעות חוקית (כנטעם בכתב ההגנה) שהצדיקה את העיכוב.
4. הנה כי כן, הביצוע נעשה באיחור של למעלה משלוש שנים, בעקבות תביעת האכיפה ובטרם ניתן פסק דין לאכיפה. כנזכר לעיל, גם קיום באיחור בניגוד להוראות ההסכם, הפרה הוא.

ההפרה השנייה הנטענת – אי הבאת הילדים לישראל בקיץ 2019

1. הוראות סעיף 6 להסכם קובעות את "הסדרי הביקור של הקטינים בישראל". בסעיף 6.1 התחייבה הנתבעת "להביא את הילדים לביקורים לתובע בישראל על חשבונה, פעמיים בשנה בכל שנה קלנדרית" (סעיף 6.1), ביקור אחד בחג הפסח "לכל הפחות למשך 10 ימים" (ופעם בשלוש שנים רשאית להחליף את חג הפסח בחג סוכות) (סעיף 6.3), וביקור שני בחופשת הקיץ: "הביקור בתקופת חופשת הקיץ יהא לתקופה שלא תעלה על חודש ימים. הביקור יתואם בין ההורים בהתאם לחופשת הקיץ של הילדים מהמוסד החינוכי בו ילמדו, בהתייחס לצורך לרשום אותם, כבר בחודש פברואר, לקייטנות בארה"ב, בתקופה שישהו בארה"ב ובהינתן משך השהייה שהתובע יוכל לשהות עמם" (סעיף 6.4). נקבע שעל הצדדים לקבוע בחודש ינואר בכל שנה את המועדים המדויקים של ביקורי הקטינים בארץ "בהסכמה בין הצדדים ובהתאם לשגרת לימודיהם של הקטינים" (סעיף 6.6). כן הסכימו הצדדים: "הסדר הביקורים המפורט בסעיף 6 זה על כל סעיפי המשנה שבו, לא ישונה ולא יבוטל, מכל סיבה שהיא, אלא בהסכמה מראש ובכתב, בין שני ההורים ויקבל את אישורו של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים" (סעיף 6.11). במקרה של מחלה או כוח עליון שאינו מאפשר את טיסת הקטינים לישראל הוסכם "שהסדרי הביקור יקוימו במועד המוקדם הראשון האפשרי ומבלי לפגוע בקיומם של הסדרי הביקור ותוך מתן הודעה מתאימה ומידית לצד השני" (סעיף 6.12).
2. לטענת התובע בשנת 2019 הפרה הנתבעת את ההסכם. לטענתו החל מחודש ינואר 2019 ביקש לתאם בהסכמה את המועדים שבו ישהו הקטינים עמו בישראל וביקש שישהו עמו בכל חודש 8/19, ואולם הנתבעת התעלמה מפניותיו ובחודש 7/19 הודיעה לו שהיא מסכימה שישהו עמו למשך חמישה ימים ובסופו של דבר הגיעו הילדים לישראל לשהות עמו רק בין הימים 21.8.19- 29.8.19. עוד נאמר על ידו שלא אך שהנתבעת לא תיאמה עמו את מועד שהות הקטינים בישראל כבר בחודש ינואר כנדרש בהסכם והתעלמה מפניותיו, אלא בניגוד להוראות ההסכם גם רשמה את הקטינים בחודש 6/19 על דעתה עצמה וללא הסכמתו לשני מחזורים של מחנה קיץ (camp) וכפתה מציאות שהילדים לא ישהו בביקור ממושך בישראל בחודשי הקיץ כקבוע בהסכם.
3. בכתב הגנתה טענה הנתבעת להעדר הפרה שעה שהקטינים הגיעו ארצה למשך כעשרה ימים בהם שהו עם התובע בקיץ 2019.
4. הנתבעת לא חקרה את התובע על גרסתו ביחס לקיץ 2019 והימנעות זו פועלת לחובתה. כידוע, בדרך כלל כאשר בעל דין נמנע מחקירה נגדית של עד בנושא מסוים חשוב העומד על הפרק, מבלי שהציג הסבר סביר להימנעותו, ההנחה היא כי אינו חולק על דברי העד [ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו 28.4.14); ת"א (חיפה) 4510/01 קופרמן נ' אר.אס.אס.די בע"מ (פורסם בנבו, 3.8.14) פסקה 4; ראו גם ת"א (ירושלים) 11721/01 עיריית ירושלים נ' שריון גרף (1982) בע"מ (פורסם בנבו, 16.8.05) פסקה 7].

ודוק. ב"כ התובע ביקש להפנות אליו שאלה בחקירה חוזרת בנוגע לקיץ 2019 ואילו ב"כ הנתבעת התנגדה נחרצות לכך מהטעם שהתובע לא נחקר בסוגיה זו (עמ' 71 שורה 34 לפרוטוקול). היות והדיון התנהל בהקלטה והפרוטוקול לא היה לעיני בית המשפט אושרה השאלה ונקבע שבית המשפט יתייחס לכך במידת הצורך במסגרת פסק הדין (עמ' 72 לפרוטוקול). עיון בפרוטוקול הדיון מלמד שהתובע נשאל על חלוקת זמני השהות של הקטינים בקיץ בין הצדדים באופן כללי ואולם לא נשאל לגבי זמני השהות בקיץ 2019. על כן ההתנגדות לשאלה החוזרת הייתה במקומה והתעלמתי מהתשובה.

עם זאת, המסקנה מהעובדה שהנתבעת לא חקרה את התובע בסוגיה זו היא שאינה חולקת על גרסתו לפיה לא תיאמה עמו הנתבעת את הגעת הילדים לישראל בקיץ 2019 ואת תקופת שהותם עמו בארץ, אלא כפתה עליו את הגעתם למשך שבעה ימים בלבד (21-28/8/19).

1. בהסכם ההגירה אין הוראה למשך התקופה המינימלית בה ישהו הקטינים בישראל בחודשי הקיץ אלא ישנה הוראה רק לגבי זמן השהות המקסימלי "לתקופה שלא תעלה על חודש ימים" (סעיף 6.4). לטענת התובע כוונת הצדדים היא לשהות בת חודש ימים בישראל: " מה שאני כתבתי, וזה מה שאני בא ואני טוען כל הזמן, שכשאני מבקש לקבל את הילדים על פי ההסכם, בקיץ לחודש אוגוסט למשך חודש ימים, במשך כמה וכמה שנים היא מתנגדת לזה בקיץ, והיא מתווכחת איתי והיא רבה איתי על זה, פעם אחת בטענה שזה קשור ללימודים, מה שלא נכון והפרכנו את זה... פעם שניה שזה קמפ אחד גדול לכולם שגם את זה הפרכנו, פעם שלישית היא טוענת שהם לא יכולים ללכת רק לראשון או רק לשני בלי (לא ברור) מה שלא נכון... ובפעם האחרונה רק אחרי שבית משפט חייב אותה, אז הם הלכו לחלק הראשון כמו שביקשנו והם הגיעו לארץ לחלק השני. ככה שלשאלתך האם ההתנגדות שלי, האם בין זה שהם הולכים לקמפ יש קשר למועדים שהם באים לארץ, אין שום קשר בין אחד לשני ובטח ובטח לא באחריות שלה לבדוק את מוסדות הלימוד" (עמ' 65 שורות 15-25 לפרוטוקול).

טענת התובע לפרשנות ההסכם עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם הקובעת זמן שהות מינימלי בתקופת חג הפסח "לכל הפחות למשך 10 ימים" (סעיף 6.3). עולה מכך שכוונת הצדדים בקביעה "לתקופה שלא תעלה על חודש ימים" ששהות הקטינים בישראל בחודשי הקיץ תהיה לתקופה ממושכת, העולה על עשרה ימים וכחודש ימים בקירוב. על כך ניתן ללמוד גם מהוראת סעיף 6.9 להסכם הקובעת שהנתבעת תהיה רשאית לשהות עם הקטינים בעת ביקוריהם בישראל "פעמיים בשבוע בכל שבוע" באופן המלמד שהצדדים הסכימו על שהייה ממושכת של הקטינים בישראל, בת מספר שבועות. גם הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 11.3.21 לפיה "הנתבעת תביא את הקטינים לישראל ביום 25.7.21 למשך חודש כדי שישהו עם התובע כקבוע בהסכם" מחזקת את טענתו לפרשנות ההסכם לשהיית הקטינים עמו בקיץ למשך חודש.

גם העובדה שבסיכומיה לא חזרה הנתבעת על הטענה שאין המדובר בהפרת הסכם, אלא טענה לשיהוי ותהתה מדוע לא עתר התובע בתביעה בסמוך למועד כדי לטפל בהפרה הנטענת וכדי להקטין את הנזק וכן טענה שעל ההורים "לעשות אדפטציה, איזשהי עבודה שנותנת מקום לילדים" (עמ' 89 שורה 22 לפרוטוקול), מחזקת את המסקנה בדבר הפרשנות האמורה של הוראת ההסכם.

1. טענת הנתבעת היא שעל הצדדים לגלות גמישות בביצוע הוראות ההסכם, הנוגעות לילדיהם הקטינים, תוך קיום הוראת סעיף 7.3 להסכם הקובעת שלא תופר שגרת לימודיהם או חייהם. הנתבעת הדגישה את השתלבות הקטינים בארה"ב ובקהילה שם, וכי ההתמקדות צריכה להיות בטובת הילדים אשר "קולם נפקד". אין בידי לקבל טענה זו. בחינת טובת הקטינים נעשתה על ידי הצדדים, האפוטרופוסים הטבעיים שלהם, בעת עריכת הסכם ההגירה (עת שניהם היו מיוצגים, ובניגוד לטענת הנתבעת שיש לפרשו לרעת התובע כמי שניסח לבדו את ההסכם) ובאישורו בבית המשפט. ההסכם כולו נוגע לקטינים – התרת הגירתם בכפוף להמשך קיום קשר שוטף עם אביהם התובע – וטובתם היא במרכזו. ואכן לא נטען על ידי הנתבעת שטובתם נזנחה או קופחה על ידי מי מהצדדים, אשר חזקה עליהם שפעלו לטובת האינטרסים של ילדיהם הקטינים. גם באישור הסכם ההגירה (בהליך שהוקדש אך לכך) נבחן ההסכם על ידי בית המשפט תוך התייחסות לטובת הקטינים.
2. מהותו של ההסכם הוא הגירת הקטינים מישראל לארה"ב. בקשר לסוגיית ההגירה כבר נקבע שהיא אחד "הנושאים הקשים, המורכבים, הרגישים והכאובים המובאים להכרעתו של בית משפט זה – בקשה לאישור הגירתו של קטין רך בשנים. להכרעתנו בבקשה זו, באם תתקבל, תהיינה השלכות ישירות ומרחיקות לכת על הקטין אשר יורחק מאביו, ממשפחתו שבישראל, ממרכז חייו ומהארץ בה גדל [ראו דבריה של כבוד השופטת ע' ארבל בבע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 1.5.06)]" [בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.10.08) סעיף 25 לחוות דעת השופט דנציגר]. הצדדים בחנו את טובת ילדיהם הקטינים והתובע הסכים להתיר את הגירתם מישראל. כתוצאה מההגירה נגזרים על הקטינים מרחק ופירוד מהתובע שהיא, כידוע, תוצאה קשה עד מאוד "קריעת ילד מהוריו מולידיו קשה היא מקריעת ים סוף" [ע"א 658/88 פלונים נ' היועמ"ש, פ"ד מג(4) 468, 477 (1989)]. הצדדים בחנו את טובת ילדיהם הקטינים לאור תוצאה קשה זו ביחס לזכות הנתבעת להגר לארה"ב בעקבות נישואיה השניים, וקבעו שורה של התחייבויות להבטחת המשך קשר רציף עם התובע שהם בבחינת "הרע במיעוטו" עבור הקטינים. שהרי, טובת הילד במובנה האידיאלי מחייבת כי הילד יגדל במחיצת שני הוריו במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב.

כאשר בעת פרידתם של ההורים, מחויב בית המשפט לקבוע הסדר משמורת אשר יבטיח עד כמה שהדבר אפשרי שהילד יגדל במסגרת יציבה, במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר לשם כך, תוך שמירה, ככל שהדבר אפשרי, על קשר בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן [רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 331]. ודוק. אחת מאמות המידה לבחינת טובת הילד כאשר אחד מההורים מבקש להגר מישראל עמו היא "ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת קשר בין הילדים להורה שהמשמורת לא בידיו, אם תאושר הגירת הילדים, ונכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה" [רע"א 4575/00, הנ"ל, בעמ' 333].

1. צד אשר נטל על עצמו התחייבות חוזית, צריך גם לעמוד בה ולקיימה כלשונה. הדברים אמורים במיוחד בנוגע להתחייבות לשמירת הקשר בין הילדים להורה שהמשמורת לא בידו לאחר שהותרה הגירתם. וקיום קשר בין התובע לקטינים הם בעלי חשיבות רבה בהסכם הגירה, בו משנה הורה את מצבו לרעה ומסכים להרחקת הילדים ממנו ליבשת רחוקה (ראו סעיף 25.4 לתצהיר התובע). על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר הצדדים ראו לומר דברים אלו במפורש בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט.
2. הנה כי כן, טובת הקטינים, כפי שהצדדים הסכימו עליה שהיא משרתת את האינטרסים שלהם, גובשה בהסכם ההגירה אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. אין עניינה של התובענה דכאן הוא בשינוי הסכם ההגירה או בבחינת הצורך ב'אדפטציה' כפי שטוענת הנתבעת, אלא באכיפתו (להשלמת התמונה העובדתית יוער שלאחר שלב הסיכומים עתרה הנתבעת בתובענה לשינוי ההסכם, אשר תתברר במקומה ובה תידון בין היתר טענת התובע אם קיימת עילה לפתוח מחדש את ההסכם שאושר). כנזכר לעיל, הצדדים נושאים באחריות מעין אבסולוטית לקיום החוזה והגורם להפרה אינו רלוונטי. משכך יש לדחות את טענות הנתבעת לצורך לעשות 'אדפטציה' להוראות ההסכם שנטענו כהגנה מפני טענת הפרת ההסכם.
3. התובע הוכיח אפוא את טענתו שהנתבעת הפרה את ההסכם בקיץ 2019, גם אם ההפרה לא הייתה מוחלטת שכן הקטינים הגיעו לארץ למשך כשבוע ימים.

ההפרה השלישית הנטענת – קשר טלפוני ויזואלי

1. הוראת סעיף 8.2 להסכם קובעת "כל אחד מהצדדים רשאי, בעת שהילדים שוהים עם ההורה השני, לשוחח טלפונית עם הקטינים, לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע. הצדדים מתחייבים לאפשר לצד השני לשוחח עם הקטינים כאמור, ללא כל הפרעה".

בסעיף 8.3 הוסכם: "בנוסף, ההורים מתחייבים, הדדית, להתקין כל אחד בבית מגוריו, מערכת וידאופונית שתאפשר קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע בין כל אחד מהם לבין הילדים בעת שהותם של הילדים עם ההורה השני".

1. לטענת התובע הנתבעת אינה מאפשרת לו קשר טלפוני עם הקטינים כפי שנקבע, ולא התקינה מערכת שתאפשר לקטינים "קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע". הגם שבכתב ההגנה כפרה הנתבעת בטענה שהיא אינה מאפשרת את קיום הקשר הטלפוני עם התובע, וטענה שמדובר באילוצים הנובעים בפער השעות בין ישראל לניו יורק, עיסוקיהם של הילדים, וחוסר זמינות התובע בעצמו לשוחח עמם בכל שעה, לא התייחסה כלל לטענה להפרת ההסכם באי התקנת מערכת שתאפשר לקטינים "קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע".
2. בהעדר מחלוקת למעשה בעובדה שלקטינים לא הייתה דרך לקיים שיחות טלפון ויזואליות עם התובע הסכימו הצדדים "הנתבעת תדאג בתוך 10 ימים שהקטינים יחזיקו טלפון עם אפליקציית whatsapp ומצלמה לצורך קיום שיחות טלפון עם התובע כקבוע בהסכם. ברור ומוסכם שהקטינים אינם מוגבלים בקיום שיחות טלפון בהתאם להסכם אלא רשאים לקיים שיחות נוספות כרצונם". בהחלטה מיום 13.10.21 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים (ולאחר שהוסכם על שינוי האפליקציה).
3. לטענת התובע הנתבעת הפרה גם את ההחלטה האמורה ועד כה אין הילדים מחזיקים טלפון עם אפליקציה שתאפשר שיחה ויזואלית, והדגיש שגם המחשב הנייד (טאבלט) אשר לטענת הנתבעת נמצא בהישג ידיהם אינו מאפשר קיום שיחת טלפון ויזואלית. התובע הסביר בחקירתו שעל אף שבהתאם להסכם הוא רשאי לשוחח עם הקטינים שלוש פעמים בשבוע הנתבעת אינה מאפשרת את קיום השיחות באופן שוטף ו"עוברים שבועות שלמים שאני לא מדבר על הילדים" (עמ' 61 שורה 16; עמ' 62 שורה 19 לפרוטוקול). כן הדגיש התובע בחקירתו שמעולם לא התאפשר לו קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע עם הילדים, וגם אותה אפליקציה במחשב הנייד, המאפשרת לו לשלוח הודעות, נשלטת על ידי הנתבעת: "את יודעת משהו, מאז שהיא ברחה עם הילדים, בתחילת השבוע, עד עכשיו היא לא פתחה את האפליקציה שהילדים לא יכלו לראות את ההודעות שלי שאני מבקש לדבר איתם" (עמ' 60 שורות 23-25 לפרוטוקול).
4. הנתבעת לא הפריכה את טענת התובע להפרת ההסכם באי התקנת מערכת שתאפשר לקטינים "קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע". אמנם בהעדר תצהיר אין למעשה בפי הנתבעת גרסה עובדתית ואולם גם בדיון קד"מ הסבירה שהיא מתנגדת שהקטינים יחזיקו טלפון נייד ועל כן אינה מקבלת את הצעת התובע לרכוש להם טלפון נייד.

עם זאת, אין חולק שבביקור הקטינים בארץ בקיץ 2021 (בעקבות החלטת בית המשפט מיום 13.10.21) שהו הם עם טלפון נייד ואפליקציית ווטסאפ וקיימו תקשורת טלפונית רצופה וללא הפרעה עם הנתבעת. התובע התייחס לכך בסעיף 29.6 לתצהירו: "והנה, עם הגעת הקטינים לישראל (לאחר החלטת בית המשפט בבקשה תמ"ש..), מסתבר כי הנתבעת ציידה כל אחד מהם במכשיר סלולר, על מנת שתוכל להיות בקשר ישיר וזמין עמם. כאשר כתבתי לה במייל כי אני מקווה שגם עם חזרתם לחו"ל, הם ימשיכו להיות עם מכשירים אלו, לצורך הקשר שלי איתם, ענה לי בעל הנתבעת כי מכשירים אלו נועדו אך ורק לזמן הימצאות הקטינים בישראל וכאשר הם ישובו לארה"ב, ישוב הקשר הוויזואלי להיות באמצעות התובעת".

קשה להלום את עמדת הנתבעת שקשר כזה הכרחי לטובת הקטינים כל אימת שהקטינים בישראל ולשם כך חורגת היא מעמדתה שאין לאפשר להם להחזיק טלפון נייד ואפליקציה, ואילו כשהם בארה"ב טובתם היא שהקשר של התובע עמהם יהיה אך ורק באמצעותה (הטלפון שלה) או מחשב. התנהלות זו מהווה ביטוי מובהק לתפיסה השגויה של הנתבעת בכל הנוגע למקומו של התובע בחייהם, בצורך להבטיח בראש ובראשנה את הקשר השוטף שלהם עמו כאשר מרבית ימיהם הם רחוקים ממנו, ובמוסר הכפול של יישום אותה נורמה בשני המקרים – כאשר הקטינים בישראל עם אביהם וכאשר הקטינים בארה"ב עמה.

בסיכומים טענה הנתבעת שבעולמם החרדי אין לילדים טלפון עם אפליקציה הדורשת חיבור לאינטרנט (עמ' 87 שורות 14-15 לפרוטוקול). אם אין מניעה שהקטינים יחזיקו במכשיר טלפון עם אינטרנט בעת שהותם עם התובע בישראל כדי לאפשר להם קשר זמין ובלתי אמצעי עם הנתבעת, פשיטא שאין מניעה שאותם תנאים יתקיימו כדי לקיים קשר זמין ובלתי אמצעי עם התובע. ניתן לומר גם שלאור המרחק הגיאוגרפי בין התובע לילדים והקשר המועט ביניהם כקבוע בהסכם, ישנה חשיבות רבה יותר לאפשר תנאים שיאפשרו תקשורת חזותית, זמינה ובלתי אמצעית של הילדים עמו. והדברים אמורים במיוחד כאשר הצדדים ראו לקבוע כן בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

1. הנה כי כן, הוכיח התובע את טענתו לפיה הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא התקינה לילדים מערכת וידאופונית שתאפשר קיום קשר טלפוני ויזואלי בלתי מופרע.

ההפרה הרביעית הנטענת – הפרת ההסדרים בעת ביקור הקטינים בארה"ב

1. הוראות סעיף 7 להסכם קובעות את הסדרי הביקור של התובע עם הקטינים בארה"ב. הוסכם שהנתבעת תממן לתובע כרטיסי טיסה ארבע פעמים בשנה וכי כל ביקור ימשך עד עשרה ימים (סעיף 7.2). הקטינים ישהו עם התובע מחוץ לבית מגוריהם "ובלבד שלא יהיה בכך להפר את שגרת לימודיהם. מוסכם כי בחופשות מהלימודים או בסופי שבוע, בעת ביקוריו של התובע בארה"ב, יוכלו הילדים ללון מחוץ לביתם, יחד עם התובע, לתקופה של עד שבוע ימים ברציפות במהלך החופשות.

ביקוריו של התובע את הילדים בארצות הברית יתואמו בין הצדדים מראש ותוך התחשבות בשגרת חייהם של הילדים. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מוסכם כי בעת שהותו של התובע בארה"ב, הוא יהיה רשאי לקחת את הקטינים בכל סוף שבוע החל מיום שישי עם סיום הלימודים במוסדות החינוך ועד ליום ראשון בשעה 19:00" (סעיף 7.3; וחזרה על כך קבועה גם בסעיף 7.4).

1. לטענת התובע כל אימת שהוא מעוניין לתאם ביקורים בארה"ב דוחה אותו הנתבעת בטענה שהמועד אינו מתאים בשל תכנית כזו או אחרת של הילדים ועל כן אינו מצליח בסופו של דבר לתאם ארבעה ביקורים בשנה כקבוע בהסכם. לדבריו הנתבעת לא מאפשרת ביקורים שאינם בסופי שבוע וכן כאשר הוא מגיע לניו יורק לביקור שתואם בסוף שבוע מונעת ממנו הנתבעת לשהות עם הקטינים ברצף מיום שישי ועד ליום ראשון בשעה 19:00 כקבוע בהסכם.
2. הנתבעת כפרה בכתב ההגנה בטענות התובע וטענה שפרט לאירוע אחד שדרש תיאום נקודתי "לא נמנע מהתובע לשהות עם הילדים בימי ראשון" (סעיף 25). עם זאת הדגישה שלמשפחתה ולילדים יש שגרת חיים בניו יורק, נדרשת גמישות הדדית משני הצדדים בקיום ההסכם, כפי שהתחייבו בסעיף 3.1 "לשתף פעולה ביניהם ככל שמדובר בילדים ובטובתם". כן הלינה על כך שהתובע מאחר להגיע לאסוף אותם בימי ו'.
3. כמו שעלה מכתב ההגנה גם בדיון קד"מ, שהתקיים ביום 30.3.21 ושבו השתתפה הנתבעת באמצעי חזותי, לא חלקה למעשה הנתבעת על טענות התובע לפיהן בביקוריו בארה"ב אין לו זמן רצוף עם הילדים מיום ו' ועד יום ראשון כקבוע בהסכם, משום שהנתבעת עומדת על כך שישתתפו בכל החוגים בימים אלו וקובעת להם תכניות. הנתבעת טענה מפי ב"כ שמדובר "בהפרת שגרת החיים כאשר הוא נמצא בביקור" (עמ' 4 שורה 30 לפרוטוקול). סוגיה זו נדונה באריכות (בדיון מחוץ לפרוטוקול) בניסיון של בית המשפט לשכנע את הנתבעת (כך ממש) לאפשר לתובע שהות רצופה עם הקטינים בעת ביקוריו בארה"ב וכקבוע בהסכם ההגירה. תמצית דברי בית המשפט הועלתה עלי כתב לפרוטוקול כדלקמן: "עניינה של התביעה היא אכיפת הסכם ולא של פרשנות ההסכם. על פני הדברים ההסכם ברור ומפורש ולא זקוק לפרשנויות. התובע הסכים להגירת הקטינים ובלבד שהקשר שלו עמהם ישמר למצער באופן שבו הוסכם על ידי הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. מתוך כך ניכר על פני הדברים שהוסכם שהקטינים ישהו עם האב כשהוא בארה"ב סופי שבוע מלאים מיום ו' ועד יום ראשון ודומה שחשוב יותר שיהיו באופן רצוף עם אביהם בזמנים אלו גם אם משמעות הדבר שיפסידו חוג או פעילות מסוימת. באופן דומה זכאים הקטינים לקשר טלפוני רצוף עם התובע כפי שנקבע בהסכם. לצורך כך פשוט הוא שידאגו למכשיר טלפון שישמש את הילדים לצורך כך".
4. בחקירתו העיד שהנתבעת אינה מאפשרת לו לשהות עם הקטינים מעבר לסוף שבוע בארה"ב (עמ' 46 שורות 19-20 לפרוטוקול). כשעומת עם הטענה שהוא בוחר שהות קצרה של סוף שבוע עם הילדים בניו יורק ונוסע אחר כך ליעד אחר בארה"ב (מיאמי) השיב התובע: "וכבר יש לי על זה עשרות מקרים ועדויות שהיא לא נותנת לי, אז מה זה רלוונטי הנסיעה למיאמי? אם הייתה נותנת לי להיות שבועיים איתם הייתי נמצא איתם שבועיים, אם הייתה נותנת לי איתם שבוע הייתי נמצא איתם שבוע. כשאני התחננתי אליה שתגיד לי מתי החופשות של הילדים כדי שאני אוכל לתאם איתם בשביל להיות איתם יותר מהיומיים וחצי שהיא נותנת לי, היא לא מעדכנת אותי. כשהיא נסעה עכשיו בינואר לשבועיים במיאמי, במקום שהילדים יוכלו לבוא פה, ולא להפסיד את הלימודים שהיא כל כך חששה, היא העדיפה לא לספר כדי שאני לא אוכל להיות עם הילדים, אז אני חושב שהשאלה היא... היא קצת לזרות מלח על הפצעים. להגיד לא רק שהיא לא נותנת לך יותר מיומיים וחצי להיות עם הילדים, גם בוא תסביר לי שבוע אחר כך למה אתה במקום אחר" (עמ' 47 שורות 26-34 לפרוטוקול).

כן העיד התובע "וגם בסוף השבוע הקצר שיש לי להיות איתם, היא לא נותנת לי להיות איתם מעבר לשעות שהיא בוחרת לתת לי אותם" (שם, שורות 22-23). וכן: "שבסופי שבוע שאני מגיע, למרות שזה יכול אולי להפר את שגרת החיים שלהם, ואולי להפר את השגרת לימודים שלהם, למרות כל זאת, היא מחויבת להביא לי את הילדים מיום שישי בצהריים, עד יום ראשון בערב, לא משנה מה יש שם באמצע. אני יכול להגיד לך שפעם אחת בכל הנסיעות שלי לשם זה לא קרה, ולמרות שהזהרתי אותה, עוד הפעם ועוד הפעם, וגם שלחתי לה צילום שמה רשום בהסכם, ואחר כך עוד פעם שבית משפט יבהיר את זה, ואמר תקשיב מיום שישי בצהריים עד יום ראשון בערב הילדים נמצאים עם האבא. לא חוג של בלט, ולא חוג של בית ספר, ולא כדורסל ולא כדורגל, לא יקרה להם שום דבר, וזה לא נקרא להפר... פעם אחת מאז שהייתי שם זה לא קרה" (עמ' 54 שורות 20-25 לפרוטוקול).

מההתרשמות הישירה של בית המשפט מעדות התובע, ובחינתה בחינה פנימית ובחינה חיצונית, מצאתי אותה מהימנה, אמינה, עקבית, וקוהרנטית והתרשמתי שהוא העיד עובדות כהווייתן ללא כחל ושרק ושיש לקבל את עדותו במלואה.

1. אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה קיום שגרת החוגים של הקטינים גם בסופי שבוע בהם מבקר התובע בארה"ב אינה מהווה הפרת הסכם משום שעל הצדדים להתאים את ביצוע ההסכם לשגרת חייהם של הקטינים. ההסכם משקף את האיזונים שעשו הצדדים לשמירה על שגרת חייהם ושגרת הלימודים שלהם מחד, אל מול זמני השהות שלהם עם אביהם התובע וקבעו שבמהלך ביקוריו של התובע בארה"ב (ארבע פעמים בשנה) ישהו הם עמו באופן רציף מיום ו' ועד יום א' בשעה 19:00. זוהי הסכמתם ואותה יש לקיים. הצדדים הסכימו שלא תופרע שיגרת הלימודים של הקטינים בעת ביקוריו של הנתבע בארה"ב, ואולם קבעו שבסופי השבוע ישהו עמו באופן רציף.

בסופי שבוע אלו על הנתבעת להימנע מקביעת תכניות עמהם או לחייב את התובע להסיע אותם לחוגים בהם הם משתתפים. ירצה התובע לאפשר להם השתתפות בחוגים גם בבעת ביקורו בארה"ב, ויעלה הדבר באפשרותו ועם תכניותיו, יעשה כן (כפי שהוסכם וקיבל תוקף של החלטה ביום 13.10.21). אך מניעת שהות רצופה עמו עולה כדי הפרת ההסכם.

1. התובע הוכיח שהנתבעת לא מאפשרת לו שהות רצופה עם הילדים בסופי שבוע בביקוריו בארה"ב ובכך מפרה את ההסכם.

תרופת האכיפה

1. הזכות של הנפגע מהפרת חוזה לתרופה של אכיפת החוזה מעוגנת בסעיפים 2-3 לחוק התרופות, ותכליתה הגנה על אינטרס הקיום ומושתתת על העיקרון בדבר קיום חוזים וכיבודם. האכיפה היא תרופה שיפוטיות והמשמעות היא שאין הנפגע זכאי לאכוף את החוזה בעצמו וכדי לממש את זכותו לאכיפה עליו לעתור בתובענה לבית המשפט. בית המשפט חייב להיעתר לתביעה לאכיפת חוזה, זולת אם נתקיים אחד הסייגים המנויים בסעיף 3 לחוק התרופות [שלו ואדר, 174]. נטל ההוכחה של יסודותיו העובדתיים והמשפטיים של סייג מסייגי האכיפה מוטל על המפר [שלו ואדר, 195]. על תביעת אכיפה לא חל נטל הקטנת הנזק לפי סעיף 14 לחוק התרופות [בג"צ 74/89 המועצה המקומית נתיבות נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מד (2) 722, 724]. תכליות תרופת האכיפה הן מניעה מראש של הפרה או של הימשכות מצב של הפרה בעתיד, ותיקון בדיעבד של פגעי הפרה שכבר התרחשה [שלו ואדר, 177].
2. התובע הוכיח שהנתבעת הפרה את הסכם ההגירה בכך שאישרה אותו בערכאה מוסמכת בארה"ב באיחור ניכר ורק בעקבות התביעה וההחלטה מיום 13.10.21; בכך שהביאה את הקטינים לישראל בקיץ 2019 לתקופה קצרה מזו שהוסכם; בכך שלא התקינה מערכת זמינה שתאפשר לקטינים קשר טלפוני ויזואלי בלתי מפרע לקיום קשר שוטף עם התובע ובכך שבביקורי התובע בארה"ב אינו מאפשרת לקטינים לשהות עמו באופן רציף מיום ו' ועד יום א' בשעה 19:00 ללא הפרעה. בכל אחת מההפרות מדובר בהפרה יסודית מוסכמת. אינני מקבלת את טענת התובעת בסיכומים: "אין באמת הפרות. יש פה ליקוט מן היקב ומן הגורן, של איזה דברים איזוטריים, שאפשר היה להתמודד איתם בצורה טובה, בשיח פתוח של הורים" (עמ' 91 שורות 4-5 לפרוטוקול). אין המדובר בליקוט מן היקב ומן הגורן, ואין המדובר בדברים איזוטרייים. בהסכם נקבעו קביעות מפורשות בקשר למהותה של הפרה והשלכותיה, וקביעתה כהפרה יסודית, אשר לה הייתה צריכה הנתבעת לתת את דעתה.

בתצהיר עדותו הראשית התייחס התובע לטענות הנתבעת בכתב הגנתה וטען למופרכותן. בסעיף 19 התייחס לכל ההפרות בעטיין נמנעו ממנו מפגשים על הילדים מאז אישור ההסכם ועד למועד הגשת התביעה, כאשר לדבריו בניגוד להצהרותיה בהכרתה את טובת הקטינים לקשר קבוע רצוף ומשמעותי עמו מונעת היא את קיומם בשלל תירוצים ובסעיף 19.6 לתצהירו הביע את תמיהתו: "היש נימוק אחד בעולם שיכול להסביר, מדוע אב לא יכול לראות את ילדיו, בפרט כאשר יש הסכם, מפורש וברור, על מועדי השהייה עם הקטינים?".

1. ההשתלשלות הדיונית הובאה באריכות משום שממנה עולה בבירור שהנתבעת סבורה שהוראות ההסכם ופסק הדין שאישר אותו הן בגדר המלצה ברצותה תקיימן וברצותה תפרן או תקיימן באופן אחר. אף תוך כדי ניהול ההליך לא קיימה הנתבעת את ההסכם ככתבו וכלשונו. באותו אופן (וזלזול) התייחסה גם להחלטות בית המשפט שניתנו תוך כדי ההליך. הנתבעת גם לא קיימה את החלטות בית המשפט שנתנו תוקף להסכמות הצדדים, ולא צייתה להחלטות אחרות של בית המשפט. השתכנעתי שהתנהגות הנתבעת מסכלת לחלוטין את תכלית ההסכם ופוגעת פגיעה קשה באינטרס הקיום של התובע. לא אך שהוכחו הפרות ההסכם הנטענות, הפרות נקודתיות בעטיין עתר התובע לתרופה של פיצוי מוסכם, אלא ניכר שהנתבעת מבקשת להתנער ממכלול החיובים שנטלה על עצמה בהסכם. אין המדובר אפוא בהפרה קלה של ההסכם, אלא בהפרות ובהתנהגות המקעקעת את כל התנאים היסודיים שביסוד ההסכם וביסוד הסכמת התובע לשנות את מצבו לרעה ולהסכים להגירת ילדיו לארה"ב.
2. יתרה מכך, סבורתני שהתנהלות הנתבעת מהווה אף הפרה מסתברת של הסכם ההגירה. הוראת סעיף 6 לחוק התרופות קובעת שהפרה יסודית מסתברת היא "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". מדובר במבחן אובייקטיבי. השאלה אם היה אדם סביר בנעליו של הנפגע מתקשר בחוזה אילו חזה את ההפרה ותוצאותיה נבחנת על רקע מצב הדברים בעת ההתקשרות החוזית [ע"א 8741/01 Micro balanced products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נז (2) 171, 175; ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ, פ"ד ל(3) 581]. ההפרה היסודית המסתברת היא פגיעה חמורה ביסוד החוזה, חמורה עד כדי מיטוט בסיסו ושלילת התועלת שהוא נועד להעניק לנפגע ועל כן יכיר בה בית המשפט באותם מקרים קיצוניים בהם יש בהפרה כדי להביא לסיכול מטרת החוזה [ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) עמ' 548-549 (להלן: "שלו, חוזים"]. ההכרעה האם מדובר בהפרה-יסודית מסתברת אם לאו משתנה כמובן ממקרה למקרה על פי הערכת בית המשפט את נסיבות העניין.

בענייננו אך מובן שיש להשיב בשלילה לשאלה "האם היה אדם סביר בנעליו של הנפגע מתקשר בחוזה אילו חזה את ההפרה". מסתבר בעיני שהאדם הסביר לא היה חותם על הסכם המתיר לילדיו להגר אם היה צופה את תלאותיו הנמשכות של התובע בשמירה ובקיום קשר עמהם.

לבד מהסכמת הצדדים שהפרות ההסכם בכל הנוגע לקשר של התובע עם ילדיו הקטינים הן הפרות יסודיות שבהתקיימותן רשאי הוא לעתור גם להשיב את הקטינים לישראל, ומכאן עולה ההסכמה שהפגיעה היא חמורה ביסוד החוזה שנועד להבטיח את קיום הקשר עמהם, הדברים אף עולים בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון בסוגיית ההגירה, אשר עמדה על חשיבות המשך הקשר עם ההורה שאינו משמורן והיכולת של ההורה המשמורן להבטיח את קיום הקשר.

1. לאחרונה הדגיש כבוד השופט שטיין את עליונות הוראות הסכם על פני טענות 'שונות ומשונות' שנטענות בהמשך וקבע שעל בתי המשפט להיצמד לדל"ת אמות ההסכם ולדחות "סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב" [ע"א 6652/19 אקספו ניהול בע"מ נ' שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ (פורסם בנבו, 12.6.22)]. אמנם הדברים נאמרו שם ביחס לחוזה מסחרי ואולם יפים הם, ואף ביתר שאת, בעליונות הסכם הגירה שביסודו הסכמות שנועדו להבטיח את הזכות של הקטינים להמשך קשר שוטף עם אביהם על פני טענות הנתבעת לאילוצים של חוג או קייטנה או פעילויות שקשורות במשפחתה. לבד מהתוקף החוזי שלו מחזיק הסכם ההגירה גם בתוקף של פסק דין ועל הצדדים לציית לו ולקיים את כל התחייבויותיהם בהסכם ללא כחל ושרק. אמת היא שיתכנו מצבים בהם ידרשו צדדים להסכם כזה להגיע להסכמות נקודתיות כדי להתאימו באופן חד פעמי למצבים ולאילוצים שלא נצפו, ואולם במקרים כאלו נדרשת הסכמה (ובהתאם להוראת סעיף 6.11 להסכם נדרשת אף הסכמה בכתב) ובהעדר הסכמה מחייבות אותם הוראות ההסכם שיש לפעול על פיהן.
2. לטענת הנתבעת השתהה התובע עם הגשת התביעה באופן המצדיק את דחייתה [ראו טענתה בסיכומים: "סמוך בעניין אותו אישור הסכם שאפשר היה לעמוד עליהם ב-2018, וזה לא קרה, וכמו שלא קרה שום דבר עם אי הגעת הקטינים בקיץ 2019, כי אין בפני גברתי הליך בעניין הזה" (עמ' 86 שורות 8-9; עמ' 87 שורות 7-8; עמ' 91 שורות 27-29 לפרוטוקול). טענה זו אין בידי לקבל. אינני סבורה שניתן לומר בנסיבות העניין שהתובע השתהה בהגשת התביעה וכי השיהוי בהגשתה מעיד שהוא חדל מלראות את ההפרות כיסודיות. גם אם הייתי מקבלת את הטענה שהתובענה הוגשה בשיהוי (ואינני קובעת כה) הרי שהיה טעם סביר לעיכוב שהתובע חזר והסביר שקודם להגשת התביעה שב ופנה לנתבעת בדרישות שתתקן את ההפרות והגיש את התובענה לאחר ש'כלו כל הקיצין'.
3. הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה קיום יסודותיו העובדתיים והמשפטיים של אחד מסייגי האכיפה המנויים בהוראת סעיף 3 לחוק התרופות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת שמעולם לא הייתה לה כוונה להפר את ההסכם ואין לה כוונה להפר אותו בעתיד (סעיף 33). טענתה העיקרית של הנתבעת היא ההכרח בגמישות בביצוע ההסכם, לפי סדר יומם של הקטינים, תכניותיהם ואילוציהם.
4. כנזכר לעיל, ההסכם משקף את הסכמות הצדדים והאיזון שהם ערכו ועליהם הסכימו ביחס לטובת הקטינים בקיום קשר עם אביהם התובע לאחר שהתיר את הגירתם לארה"ב. טענה לשינוי ההסכם חורגת מגבולות הדיון דכאן שעניינו הפרת ההסכם והתרופות בגין ההפרה. גם אם היה מקום להכניס טענות בפיה של הנתבעת (ואין מקום לעשות כן שעה שהחליפה שלושה מייצגים לאורך ההליך, כולם עו"ד ותיקים, מנוסים ובקיאים) ולבחון אם טענתה נכנסת בגדר הסייג הקבוע בהוראת סעיף 3(4) לחוק התרופות הרי שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. הסייג הקבוע בהוראת סעיף 3(4) לחוק התרופות שולל את הזכות לאכיפה כאשר היא "בלתי צודקת בנסיבות העניין". מושג שסתום שיישומו מצריך שיקול דעת שיפוטי רחב. תפקיד הסייג לאפשר התחשבות באינטרסים של שני הצדדים לחוזה ולהגן על מפר שמעמדו ביחס לנפגע נחות או שאכיפת החוזה תגרום לו מצוקה או תביא לחוסר צדק [שלו, חוזים 432]. הצדק אינו רק צדק אישי, אלא כולל גם את טובת הציבור ואת השפעת האכיפה של החוזה על ערכי היסוד של החברה [ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 878]. להתנהגות הצדדים בעת קיום החוזה ולאחר הפרתו יכולה להיות השפעה על קיום הסייג [שלו, חוזים 532-533]. המגמה בפסיקה היא להמעיט בשימוש בחריג זה ונקבע שרק נימוקים כבדי משקל יצדיקו "שלילה של הסעד הראשון במעלה והראשוני בעדיפות", הוא סעד האכיפה.

הנחת המוצא של דיני התרופות היא שהנפגע זכאי להגנת אינטרס הקיום שלו בדרך המיטבית, גם במחיר של הכבדה ואי נוחות שייגרמו למפר כתוצאה מכך.

בהתחשב בשיקולים הנוגעים להתנהגות הצדדים (מי מבין הצדדים ראוי – לנוכח התנהלותו הכללית כלפי הצד האחר – ליתר התחשבות בעניינו, ובאיזו מידה), ובשיקולים הנוגעים לאינטרסים של הצדדים כפי שהם התגבשו בהסכם ובפסק הדין (שיקולי מאזן הנוחות – מי מבני הצדדים יינזק או ייפגע יותר מדחיית טענתו – בעד או נגד אכיפה, ובאיזו מידה), מצאתי שאין לשלול את זכות התובע לאכיפה.

1. מימוש זכות האכיפה טעון צו שיפוטי שרק בהינתננו יוכל הנפגע להוציא את זכותו לאכיפת החוזה מן הכוח אל הפועל. התובע עתר למתן צו אכיפה שיורה כדלקמן:
2. יחייב את הנתבעת באישור ההסכם בערכאה מוסמכת בארה"ב. סעד זה התייתר משאושר ההסכם.
3. לחייב את הנתבעת לשתף פעולה בנוגע להחלטות בעניין הקטינים כקבוע בהוראות סעיפים 3.1 ו- 3.2 בהסכם.
4. לחייב את הנתבעת לעדכנו בעניין הקטינים כקבוע בהוראת סעיף 3.7 בהסכם.
5. לחייב את הנתבעת להביא את הקטינים לישראל פעמיים בשנה בפסח ובקיץ כקבוע בהוראות 6 להסכם.
6. לחייב את הנתבעת לקיים את הסדרי הראיה עם הקטינים "ללא כחל ושרק" בעת שהייתו בארה"ב כקבוע בהוראת סעיף 7.3 להסכם.
7. לחייב את הנתבעת לאפשר את קיום הקשר הטלפוני הוויזואלי בינו לבין הקטינים כקבוע בהוראות סעיף 8 בהסכם.
8. לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים עתר התובע בבקשה להורות לנתבעת לקיים את הוראת סעיף 6.13 בהסכם הקובעת שהקטין יחגוג בר מצווה בישראל (בחודש 3/23). הנתבעת השיבה שיש למחוק את הבקשה שהוגשה בניגוד להוראות הדין לאחר שהסתיים שלב ההוכחות ולאחר שנדחתה על ידי המזכירות, ולא השיבה לגופם של דברים. בד בבד עתרה הנתבעת בתביעה לשינוי הסכם ההגירה בה עתרה גם למתן סעד זמני שיאפשר לה שלא להביא את הקטין לישראל לחגיגת בר המצווה ולאפשר לו לחגוג בארה"ב. תביעה זו טרם החלה להתברר (ובהחלטת כבוד הרשמת מיום 3.7.22 נדרשה הנתבעת להפקיד ערובה שאם לא כן תמחק התביעה).
9. כנזכר לעיל, זכות הנפגע לאכיפת החוזה היא זכות שמימושה תלוי בצו שיפוטי שאז יוכל הנפגע להוציא את זכותו לאכיפה מן הכוח אל הפועל. אם לא מתקיים סייג לזכות האכיפה אין בית המשפט יכול לשלול מן הנפגע את זכותו לאכוף את ההסכם על המפר, כל עוד הנפגע מעונין בכך. צורת האכיפה מוגדרת בסעיף 1 לחוק התרופות: "אכיפה – בין בצו לסילוק חיוב כספי או בצו עשה אחר ובין בצו לא תעשה, לרבות צו לתיקון תוצאות ההפרה או לסילוקן". בהתאם להגדרה זו אחת מצורות האכיפה היא במתן צו עשה המורה למפר לבצע חיוב חוזי שטרם קוים.
10. על יסוד האמור אני קובעת שהנתבעת הפרה את הסכם ההגירה הפרה יסודית, ומשלא הוכח סייג לזכות האכיפה מצאתי להיעתר לתביעת התובע לאכיפת ההסכם במתן צווי האכיפה המבוקשים על ידו. בתוך כך מצאתי גם להיעתר למתן צו המורה על עריכת בר המצווה לקטין בישראל כקבוע בהוראות ההסכם. ודוק. תביעת הנתבעת לשינוי ההסכם, בין היתר בקשר לבר המצווה, תתברר במקומה. כל עוד לא יינתנו במסגרתה סעדים אחרים אזי מחויבת הנתבעת בקיום כל התחייבויותיה בהסכם, לרבות התחייבותה להביא את הקטין לחגוג בר מצווה בישראל.

תרופת הפיצויים:

1. הזכות של הנפגע לפיצויים בשל הפרת החוזה קבועה בסעיף 2 לחוק התרופות, בצד הזכות לאכיפת החוזה. הפיצויים נועדו לפצות את הפגע על נזק שגרמה לו הפרת החוזה וגם תכליתם הוא הגנה על אינטרס הקיום. בסעיף 15 לחוק התרופות מעוגנת הזכות לפיצויים מוסכמים מכוחו של חוזה "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק". אין הנפגע חייב להוכיח שנגרם לו נזק מוחשי וממשי כתוצאה מהפרת החוזה. "כל שנדרש מהנפגע הוא עמידה בתנאי החוק, כלומר: עליו להצביע על הוראה בחוזה הקובעת את זכאותו לפיצוי המוסכם".[שלו ואדר, 486]. יוער שהוראת סעיף 15 לחוק התרופות מאפשרת אמנם לבית המשפט שיקול דעת להתערב בתניית הפיצויים המוסכמים, סמכות המופעלת במשורה ובמתינות באורח דווקני וצר, ואולם בענייננו לא טענה הנתבעת לכך.
2. במקרה של הפרת ההסכם (על ידי מי מהצדדים) הוסכם על פיצוי מוסכם (הוראות סעיף 13). הוראת סעיף 13.3 קובעת את הפיצוי המוסכם למקרה שבו הנתבעת היא שתפר את התחייבויותיה בהסכם, כדלקמן: "מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מוסכם על הצדדים כי במקרה בו תפר הנתבעת את הסדרי הקשר והביקורים שנקבעו בין מ' לקטינים, לרבות בדרך של הפרת הבאת הקטינים לישראל ו/או הפרת הקשר הטלפוני ו/או הקשר האינטרנטי ו/או סירוב לממן את כרטיסי טיסה לתובע לארה"ב ו/או הפרת הסדרי הראיה בעת שהותו של התובע בארה"ב ו/או שינוי מקום מגוריהם של הקטינים ו/או הפרת התחייבות האם לשוב לישראל בו במקרה בטל התנאי המתלה אשר נקבע להסכם זה, כי אז יהיה זכאי מ' לפיצוי מוסכם, ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000$ בגין כל הפרה" (סעיף 13.3).
3. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי המוסכם בגין כל אחת מההפרות ההסכם. כנזכר לעיל, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה כנגד הפיצוי המוסכם, אך בסיכומיה טענה שסכום הפיצוי "מופקע".
4. הוראת סעיף 15 לחוק התרופות קובעת: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".  כנזכר לעיל, ההלכה הפסוקה מורה שהתערבות בשיעור הפיצוי המוסכם תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק זניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה [ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו(5), 257, פסקה 9].
5. סעיף 15 לחוק התרופות יוצר אפוא הנחה חלוטה כפולה: שאכן סבל התובע נזק, וכי נזק זה הוא בשיעור המוסכם. זוהי הנחה שאין מתירים לנתבע לסתור אותה. הנתבעת, שעליה הנטל לשכנע, כלל לא ביקשה לסתור את ההנחה, לא טענה כנגד תניית הפיצויים בהסכם ולא ביקשה לסווגה כתניית פיצויים בלתי סבירה, וממילא לא שכנעה שקביעת שיעור פיצוי בסך של 50,000$ אינו עומד במבחן סעיף 15(א) לחוק התרופות. בבחינת למעלה מהדרוש אבהיר שסבורתני שהעניין שבפניי אינו מצוי בגדרי אותם מקרים נדירים ויוצאי-דופן בהם על בית המשפט להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע הואיל ולא מצאתי "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" – נהפוך הוא. לאור חומרת הנזק באי שמירת הקשר בין התובע לילדיו לאחר שהתיר את הגירתם לארה"ב דומני שמתקיים יחס סביר בין סכום הפיצויים המוסכם בגין כל הפרה לבין חומרת הנזק. כמו כן, יש בהתערבות בנסיבות אלו כדי לאיין את חופש החוזים ואת הוודאות החוזית, ואין בידי לעשות כן. הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר בהסכם הגירה שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט. אין מדובר "רק" בהסכם שהוא תולדה של פשרה בין הצדדים, אלא עסקינן בהסכם אשר עבר את עיניה הבוחנות של הערכאה השיפוטית עובר להטבעת הגושפנקה ומתן תוקף של פסק-דין להסכם האמור.
6. הנתבעת הפרה את ארבע ההפרות הנטענות שהן הפרות יסודיות המזכות בפיצוי מוסכם בסך של 50,000$ כל אחת.
7. אשר להפרה הנוגעת לאישור ההסכם בערכאה בארה"ב והיות וההפרה תוקנה באיחור מצאתי לפרט כדלקמן. בסעיף 13.3 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בסך של 50,000$ "במקרה בו בטל התנאי המתלה". התנאי המתלה הוא הקבוע בהוראת סעיף 2.6 להסכם הקובע שהגירת הקטינים לארה"ב "כפופה ומותנת בהתקיים התנאים הבאים", ביניהם תנאי אישור הסכם ההגירה בבית משפט מוסמך בארה"ב בתוך 12 חודשים ממועד אישורו על ידי בית המשפט בישראל.

בהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בדיון מיום 11.3.21 הסכים התובע לתיקון ההפרה, אך לא ויתר על הזכות לפיצויים. גם לא נטען על ידי הנתבעת שתיקון ההפרה שוללת מההפרה את ממד היסודיות שבה (כאמור בסעיף 6 לחוק). גם בסיכומים לא טענה הנתבעת שתיקון ההפרה שולל את זכות התובע לפיצויים בגין ההפרה. פירוש התניות בהסכם על פי כללי הפירוש הרגילים של חוזים, המושתתים בראש ובראשונה על אומד דעת הצדדים הנלמדת מלשון ההסכם תוך התחשבות בסוג ההסכם (הגירה) ותכלית ההוראה (אכיפת ההסכם ופסק הדין בארה"ב) ניכר שהפיצוי המוסכם חל גם על הפרה הנובעת מעיכוב באישור ההסכם בארה"ב ולא רק בהפרה מרחיקת לכת של אי-אישור ההסכם בערכאה מוסמכת בארה"ב כלל, היינו הפרה טוטלית.

יש לזכור שגם קיום מאוחר הוא הפרה. הפיצוי המוסכם אינו מופרז לאור יסודיות התנאי שהופר, ושקוים בפיגור אך בעקבות הגשת התובענה ובעקבות החלטת בית המשפט מיום 13.10.21. שעה שתוקנה ההפרה הרי שאין היא מזכה את התובע בסעד של השבת הקטינים הקבוע בהוראת סעיף 2.6.4 להסכם. ברם הפרה זו, הגם שתוקנה, מזכה היא את התובע בפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 13.3 בהסכם, בסך של 50,000 $.

1. עלה בידי התובע להוכיח את התביעה שהנתבעת הפרה את ארבע ההפרות הנטענות וכי הוא זכאי לתרופת הפיצויים המוסכמים בגין כל אחת מההפרות, 50,000$ בגין כל הפרה, ובסה"כ 200,000$.

פיצול סעדים

1. לטענת הנתבע בשל טעמים הקשורים בקושי לשאת בתשלום האגרה בתביעת לסעד כספי בגין כל ההפרות עתר הוא לחיוב הנתבעת בסעד כספי בסך של 680,000 ₪ בגין ארבע הפרות בלבד וביקש להתיר לו פיצול סעדים.
2. תקנה 25(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מורה לתובע לכלול בכתב התביעה את כלל הסעדים המבוקשים בשל עילת תביעה אחת, אלא אם התיר לו בית המשפט או הדין שלא לתבוע את אותו סעד במסגרת אותה תביעה.

אין מקום לאפשר לתובע לעתור בתובענה כספית בגין הפרות שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה דכאן. עם זאת, עילת תביעה המבוססת על הפרות ההסכם שהתגבשו לאחר הגשת התובענה דכאן אינן מצריכות רשות לפצל סעדים. כך נקבע גם בפסיקה שאם בעקבות תביעת תובע לאכיפה ניתן פסק דין המצווה על אכיפה, ובכל זאת סרב הצד השני לאכיפה, הרי שדינו של הסירוב כדין הפרה נוספת של החיוב החוזי ועל כן מצויה בידי הנפגע – התובע – עילת תביעה חדשה לסעד, בין של ביטול החוזה ובין של פיצויים [ע"א 5323/90 שוקרא נ' אצטה, פ"ד מז (2) 857, 863].

השבת הקטינים

1. הוראת סעיף 5.2 להסכם קובעת כהאי לישנא: "מוסכם על הצדדים כי הפרתו של מי מהצדדים את התחייבויותיו בהסכם זה, תקנה לצד השני את הזכות לקבל צו מבית המשפט המוסמך המורה על השבתם של הילדים לישראל (במקרה שהאם תפר את ההסכם), או לארצות הברית (במקרה שהאב יסרב להחזיר את הקטינים בניגוד להסכם זה), באופן מיידי, למעט אי קיום ההתחייבות כתוצאה מכוח עליון וכל עוד מתקיימת המניעה".
2. בכתב התביעה עתר התובע שאם יחלפו 30 יום ממועד מתן צו האכיפה והנתבעת לא תתקן את ההפרות אזי "חייבת הנתבעת להשיב את הקטינים לישראל". בסיכומים חזר על כך התובע וביקש שהדברים יבחנו גם באמצעות המומחית שמונתה על ידי בית המשפט. הנתבעת התעלמה בכתב הגנתה ובסיכומיה מהסעד המבוקש והסתפקה בטענה שהסעדים המבוקשים "דרקוניים" (עמ' 91 שורה 9 לפרוטוקול).
3. סבורתני שבקשת התובע להמתין עם הכרעה בסעד המבוקש להשבת הקטינים לישראל רק לאחר שתינתן לנתבעת הזדמנות לציית לצו האכיפה ולאחר קבלת חוות דעת המומחית ובחינת טובתם היא מידתית. בקשה זו גם מתיישבת עם הנורמה שאכיפה היא התרופה הראשונה במעלה ועם הנורמות לפיהן השיקול העיקרי לצורך הכרעה בסוגיית הגירת קטין ממקום למקום הוא טובת הקטין הקונקרטי העומד לדיון. בסיכומיה אמנם ביקשה הנתבעת שלא יינתן פסק דין חלקי כבקשת התובע אלא שהכרעת בית המשפט תינתן לאחר קבלת חוות דעת המומחית ואולם כעולה מדיווחי המומחית הנתבעת אינה משתפת עמה פעולה. תחת מענה לדיווח המומחית אודות חוסר שיתוף פעולה מצדה (כנדרש בהחלטה מיום 7.6.22) טענה הנתבעת בתגובתה מיום 15.6.22 לביטול מינוי המומחית אשר כשלה לטענתה במתן חוות דעת בתוך 45 ימים ממועד מינויה כנדרש בתקנות בית משפט למשפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, ולאור חוסר אמונה במומחיותה ובמקצועיותה (ולא תמכה את תגובתה בתצהיר כנדרש בדין). כידוע, ביטול מינוי מומחה שמונה על ידי בית המשפט הוא צעד נדיר ביותר. לא מצאתי בטענות הנתבעת כל טעם המצדיק את ביטול מינוי המומחית. דומני שחוסר שיתוף הפעולה כמו גם הטענה לביטול מינוי המומחית מהווים ביטוי ונדבך נוסף לחוסר תום הלב של הנתבעת בביצוע התחייבויותיה בהסכם ובציות להחלטות בית המשפט.
4. הנתבעת בחרה לעזוב את ישראל עם הקטינים ערב הדיון ולא להתייצב אליו. לבד מההשלכות הדיוניות והמהותיות בהוצאת תצהיריה ובהעדר גרסה עובדתית, בכך מנעה גם את שהות הקטינים עם התובע כפי שהוסכם, ובכך מנעה גם את פגישתם עם המומחית. טענת הנתבעת לפיה עזבה את ישראל בבהילות משום שהתובע הוא שלא הסכים לשהות עמם לא נתמכה בתצהיר ואין לקבלה. בעדותו גם הפריך התובע את הטענה והסביר שהנתבעת נמנעה מלהודיע לו אימתי בכוונתה להגיע לישראל עובר למועד הדיון כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט, ובמקביל ניסתה לפעול בדרכים שונות כדי שלא להגיע לישראל, ולבסוף הודיעה לו בדוא"ל בשעה 23:30, כשכבר הייתה עם הילדים בטיסה, שלמחרת בבוקר (יום שישי) הם נוחתים בישראל ושהילדים צריכים לשהות בבידוד. לדבריו הוא השיב לה שלא יוכל להיערך לשהייה בבידוד בשבת, וביקש לקחת את הילדים ממוצאי שבת. אז לטענתו כבר לא אפשרה לו הנתבעת לשהות עם הקטינים, וכך גם למחרת אז לדבריה בילתה איתם (ואינם צריכים לשהות בבידוד) ובאותו יום עזבה את הארץ (עמ' 68 שורה 18 – עמ' 69 שורה 9 לפרוטוקול).

התובע הדגיש בעדותו את הפגיעה בקטינים ואת הפגיעה בקשר שלו עם הקטינים בדרך התנהלות זו: "מה היא הייתה צריכה להגיד לילדים כשהיא טסה איתם, ברחה איתם ביום ראשון? הם לא ראו את אבא שלהם, 12 שעות הם טסו לפה בשביל להיות איתי, מה היא הייתה צריכה להגיד להם? אנחנו בורחים, אבא לא רוצה לראות אתכם... איזה שקר היא הייתה צריכה להגיד להם שעד עכשיו אני לא יכול לדבר איתם..." (שם, שורות 10-12).

1. הוראות ההסכם קובעות שהפרה יסודית תהווה עילה להשיב את הקטינים לישראל. טרם יוכרע סעד זה לו עותר התובע, יש לקבל את בקשתו המידתית לאפשר לתובעת לציית לצו האכיפה. בד בבד, ובתוך התקופה האמורה יורחבו סמכויות המומחית באופן שתתבקש לבחון את טובת הקטינים ביחס לאפשרות השבתם לישראל בעקבות ההפרה היסודית של ההסכם. בהתאם להסכם על הקטינים לשהות בישראל לתקופה של עד 30 יום בחודשי הקיץ. במהלכם תיפגש המומחית עם הקטינים במשך חמישה ימים רצופים, כפי שביקשה בעדכונה מיום 16.5.22. מצופה שחוות דעת המומחית תתקבל בתוך 30 יום לאחר מכן. תשומת לב הנתבעת כי אם לא תשתף פעולה עם המומחית או אם לא יגיעו הילדים לישראל במהלך קיץ שנה זו כקבוע בהסכם ובהתאם לצו האכיפה שבפסק דין זה, יהיה רשאי המבקש לעתור לביצועו במסגרת הליכי פקודת ביזיון בית המשפט ולעתור אף בהליך בהתאם לאמנת האג.
2. לפיכך, פסק הדין איננו סופי היות וטרם הוכרע הסעד של השבת הקטינים לישראל. משכך ימשך ההליך מעתה במסגרת זו אך ורק בשאלה הספציפית של השבת הקטינים ולשם כך ממתין בית המשפט לחוות דעת המומחית. יודגש שאשר לסעד הכספי ולסעד של צו האכיפה פסק הדין תם ונשלם.
3. סיכומו של דבר אני מורה כדלקמן:
   1. אני מורה על אכיפת הסכם ההגירה ומחייבת את הנתבעת כדלקמן:
4. לשתף פעולה עם התובע בנוגע להחלטות בעניין הקטינים כקבוע בהוראות סעיפים 3.1 ו- 3.2 בהסכם ההגירה.
5. לעדכן את התובע בעניין הקטינים כקבוע בהוראת סעיף 3.7 בהסכם ההגירה.
6. להביא את הקטינים לישראל פעמיים בשנה בפסח ובקיץ כקבוע בהוראות 6 להסכם.
7. לקיים את הסדרי הראיה של התובע עם הקטינים ללא הפרעה בעת שהייתו בארה"ב כקבוע בהוראת סעיף 7.3 להסכם.
8. לאפשר את קיום הקשר הטלפוני הוויזואלי בינו לבין הקטינים כקבוע בהוראות סעיף 8 בהסכם.
9. להביא את הקטין לחגוג בר מצווה עם התובע בארץ כקבוע בהוראה סעיף 6.7 בהסכם.
   1. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי מוסכם בסך של 680,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (14.9.20) ועד התשלום המלא בפועל.
   2. אני מרחיבה את סמכויות המומחית גב' ל' לבחון את טובת הקטינים ביחס לאפשרות השבתם לישראל בעקבות ההפרה היסודית של ההסכם. בהתאם להסכם על הקטינים לשהות בישראל לתקופה של עד 30 יום בחודשי הקיץ. במהלכם תיפגש המומחית עם הקטינים במשך חמישה ימים רצופים, כפי שביקשה בעדכונה מיום 16.5.22. מצופה שחוות דעת המומחית תתקבל בתוך 30 יום לאחר מכן.

הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכר המומחית.

• 1. התובע עתר לחייב את הנתבעת בהוצאות ייצוג שהוציא בסך של 104,000 ₪ לצורך ניהול ההליך. הנתבעת לא התייחסה לכך בסיכומיה. לאור התוצאה, ובשים לב לאופן ניהול ההליך על ידי הנתבעת, אני מחייבת אותה לשאת בהוצאות התובע בסך של 100,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בהעדר התנגדות עניינית בתוך 7 ימים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ב, 10 יולי 2022, בהעדר הצדדים.