ביהמ"ש השלום בת"א, השופט עד הדר: פס"ד בתביעת ספק נגד תאגיד בגין אי תשלום תמורה בעבור סחורה מוזמנת (ת"א 35795-12-20)

לפני ביהמ"ש תביעה של ספק נגד תאגיד שהזמין ממנו סחורה, ונגד בעלי התאגיד, בגין אי תשלום התמורה.

כתב התביעה

1. התובעת הגישה ביום 16.12.20 תביעה, בה טענה שסיפקה לנתבעת סחורה, אך לא קיבלה בגינה תמורה וביקשה לחייב הנתבעת ובעליה, הנתבע 2 (להלן: "אשר") בתשלום הסך של 1,190,680 ₪.

כתב הגנה

1. הנתבעים הגישו ביום 1.3.21 כתב הגנה, בו טענו להעדר עילת תביעה נגד אשר, וכן, כי חובה של הנתבעת לתובעת עומד על סך של 525,000 ₪.

הדיון הראשון

1. הדיון הראשון התקיים ביום 24.5.21. ביהמ"ש קצב לצדדים מועדים להחלפת דרישות והגשת בקשות מקדמיות, והחל בהליך למינוי מומחה.

הודעה בעניין מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש

1. הצדדים עדכנו ביהמ"ש ביום 3.6.21 כי הגיעו להסכמה לפיה כל צד ימנה רואה חשבון מטעמו, ושני רואי החשבון בצוותא יבדקו את הפער שבין הצדדים וכי בשלב זה אין צורך במינוי מומחה מטעם ביהמ"ש.

פסק דין חלקי

1. הצדדים הגישו ביום 28.7.21 בקשה מוסכמת למתן פסק דין חלקי, לפיו ביהמ"ש יחייב הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 565,000 ₪, כאשר בנוסף נותרה ביניהם מחלוקת על סך 144,487 ₪, כאשר לשיטת הנתבעים סכום זה הינו בגין חומרים פגומים. ביהמ"ש נתן פסק דין חלקי נגד הנתבעת על סך של 565,000 ₪, ללא צו להוצאות.

הדיון השני

1. הדיון השני התקיים ביום 4.10.21. ביהמ"ש דן בבקשת אשר לחייב את התובעת בהפקדת ערובה. נחקר רואה החשבון מטעם התובעת. ביהמ"ש מחק את הבקשה וחייב אשר בהוצאות. בנוסף, ביהמ"ש דן בבקשות מקדמיות. ביהמ"ש קצב לצדדים מועדים להגשת ראיותיהם.

הגשת ראיות

1. התובעת הגישה ראיותיה ביום 16.11.21. הנתבעים, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, הגישו ראיותיהם ביום 16.1.22.

הדיון השלישי, הרביעי והחמישי

1. הדיון השלישי התקיים ביום 2.2.22. ביהמ"ש קבע מועדי דיונים וקצב זמני חקירה. הדיון הרביעי התקיים ביום 21.6.22. נחקרו עדי התובעת, ה"ה סאלח רמאל, אנוואר רמאל, סעב סלאח, סלימאן רמאל, אדהם סויד ורו"ח פאתן פארג' (להלן: "סאלח", "אנוואר", "סעב", "סלימאן", "אדהם" ו"פאתן"). הדיון החמישי התקיים ביום 22.6.22. נחקרו עדי הנתבעים, אשר, שחר לב ורו"ח דוד רזניק (להלן: "שחר" ו"דוד").

הגשת סיכומים

1. התובעת הגישה סיכומיה ביום 17.8.22, הנתבעים ביום 14.9.22 והתובעת הגישה סיכומי תשובה ביום 28.9.22.

דיון והכרעה

1. על ביהמ"ש לקבוע מהו סכום החוב של הנתבעת והאם יש לחייב בו את אשר.

להלן גרסאות הצדדים:

גרסת התובעת

1. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא מייצרת מוצרי פלסטיק, והיא סיפקה לנתבעת סחורה של אריזות ויריעות פלסטיק. אשר, נטען, הינו בעל המניות והדירקטור היחיד בנתבעת. התובעת טענה כי סיפקה לנתבעת בשנים 2016-2017 סחורה על פי בקשת אשר. הנתבעת מסרה לה שיקים לתאריכים מעותדים כתשלום עבור הסחורה, אלא שהשיקים לא כובדו על ידי הבנק. עבור חלק מהסחורה, אף לא נמסרו לה שיקים.

עוד טענה, כי בכל התקופה בה סיפקה סחורה לנתבעת, אשר ניהל לבדו ובעצמו את המגעים עמה. הוא ידע כל העת כי הנתבעת אינה יכולה לשלם עבור הסחורה, אך הוא שכנע את התובעת להמשיך ולשלוח לה סחורה, אף שידע כי מצבה של הנתבעת בכי רע. הוא ידע כי הנתבעת לא תהיה מסוגלת לעולם לשלם את תמורת הסחורה, אך משיקוליו הוא, המשיך לרכוש סחורה עבור הנתבעת, כשהוא מוליך את התובעת שולל, וממש מרמה אותה. לכן, טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה, ולהורות כי אשר חב אישית בכל תשלום חובה של הנתבעת. עוד טענה, שפנתה פעמים רבות לאשר, וביקשה שהוא ישלם את חובו, והוא הבטיח כי יעשה כן באופן אישי, וכי הוא לוקח אחריות אישית על החוב, אך למרות כל הבטחותיו, הוא לא שילם לה ולו אגורה שחוקה אחת. עוד טענה, שחובם של הנתבעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, עומד במועד הגשת התביעה על סך של 1,190,680 ₪.

גרסת הנתבעים

1. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי לתובעת אין עילת תביעה נגד אשר ואין כל מקום לייחס לו חובה של הנתבעת, ככל שישנו. אשר טען כי מעולם לא התקשר באופן אישי עם התובעת בכל התקשרות שהיא, ומעולם לא התחייב כלפיה באופן אישי. יתרה מכך, הוא סירב ליטול על עצמו אחריות אישית בגין החוב הנטען, והוא מעולם לא טען בפניה כי ישלם מכיסו עבור חוב זה. עוד טען, כי הזמין הסחורה מהתובעת עבור הנתבעת כאשר מצבה הכספי של הנתבעת היה מאוזן ויציב וכאשר היה ברור כי היא בעלת יכולת כספית לשלם עבור התחייבויותיה. עוד טען, שהנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים רק במהלך חודש יולי 2017, מעל לשלושה חודשים לאחר ההזמנה האחרונה שהזמינה מהתובעת, כאשר הבנק שלה החליט להקטין את מסגרת האשראי שלה. עוד טען, שככל ששיקים מסוימים חזרו לפני מועד זה, הם חזרו בשל חריגה זמנית, קלה ולא משמעותית, בחשבון הבנק של הנתבעת, אשר הוסדר תוך זמן קצר. עוד טען, שבחודש אוגוסט 2017, הנתבעת נאלצה למכור את פעילותה העסקית, כאשר בכסף שהתקבל מהמכירה שילמה לבעלי חוב שונים ובין היתר לתובעת. עוד טען, שהעובדה שהנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים במהלך חודש יוני 2017 אינה מהווה טעם להתעלם מאישיותה המשפטית של הנתבעת, ולייחס לו חבות.

עוד טען, שהחוב של הנתבעת לתובעת עומד על סך של 525,000 ₪ וכי החוב הנטען על ידי התובעת במסגרת כתב התביעה מורכב משיקים וחשבוניות שנספרו בנפרד, על אף שהם מתייחסים לאותה חשבונית מס.

סכום החוב של הנתבעת

1. כאמור לעיל, ביהמ"ש נתן פסק חלקי נגד הנתבעת בו חייב אותה לשלם הסך של 565,000 ₪. הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יכריע בטענת ההגנה של הנתבעים לפיה סחורה בסך של 144,487 הייתה פגומה ולכן אין לחייב בסכום זה הנתבעת.
2. אשר הפנה בסעיף 17 לתצהירו לנספח 4 אותו כינה "העתק התכתבות ותמונות בנוגע לסחורה פגומה שסיפקה התובעת במסגרת ההזמנה מחודש מרץ 2017". הנספח כולל שני צילומי מסך של מסרונים שהוחלפו. אין בתוכן המסרונים מיום 12.4.17 כדי להוכיח את היקף הסחורה הפגומה ושוויה. הדברים יפים גם לגבי צילום המסך של ההתכתבות בחודש ינואר 2018 בדבר היות גלילים 2-3-4 "לא תקינים".
3. לא זו אף זו, אשר מצהיר כי קיבל סחורה חלופית "חלקית", אך טוען כי חויב בגין הסחורה החלופית מחדש. אין בהצהרה זו כדי לבוא במקום מסמכים המתעדים את שווי הסחורה הפגומה בגינה הנתבעת חויבה, לרבות הטענה בדבר חיוב כפול, כמצופה בעסקאות בין גופים עסקיים בסכומים שאינם מבוטלים..
4. אשר טען בתצהירו כי הדרך לבדוק הטענה של הנתבעת בדבר זיכוי בגין מוצרים פגומים, הייתה באמצעות מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. אולם, הטענה לסחורה פגומה היא של הנתבעת ולכן נטל הבאת הראיות והשכנוע בעניין זה חל עליה. לכן, מרגע שזו ביקשה בהסכמת התובעת לא למנות מומחה מטעם ביהמ"ש, כפי שביהמ"ש הציע, אין לה אלא להלין על עצמה, על כך שלא הוכיחה הטענה שיש לזכות אותה בגין חלק מסכום החיוב בגין מוצרים פגומים.
5. כמו כן, הטענה לגבי הסכום המדויק לפיו יש להפחית חיוב הנתבעת עלתה רק לאחר הגשת התביעה. הראיות היחידות לגבי קיום טענה לסחורה פגומה בזמן אמת נגעו למספר גלילים פגומים ששווים לפי עדות סלימאן אלפי ₪ בודדים. אשר טען בחקירתו כי כנגד הסחורה הפגומה בסך שבמחלוקת, נשלחה לו סחורה חליפית. אולם, טענה זו לא גובתה במסמכים, לרבות תעודת משלוח.
6. הנתבעים טענו בסעיף 34 לסיכומיהם כי התובעת לא הוכיחה סכום החוב ולכן יש לדחות התביעה בעניין סכום זה. ביהמ"ש דוחה הטענה שכן, כאמור לעיל, על פי ההסכמה הדיונית שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי, טענת הנתבעים לא הייתה כי לא קיבלה הסחורה, אלא ש"סכום זה הינו בגין חומרים פגומים". לנוכח הסכמה דיונית זו, נטל הבאת הראיות והשכנוע לגבי הוכחת טענה זו חל על הנתבעים ולא היה מקום לטעון במסגרת הסיכומים שהנתבעים חולקים גם על עצם קבלת הסחורה.
7. אשר על כן, ביהמ"ש מוסיף לסכום החיוב של הנתבעת הסך של 144,487 ₪.

חיוב אשר באופן אישי

1. התובעת ביקשה לחייב אשר באופן אישי בגין חוב הנתבעת על יסוד התחייבותו לשאת בחיוב באופן אישי ועל דרך הרמת מסך.

אשר התחייב לשאת בחיוב הנתבעת באופן אישי

1. על פי כל העדויות שהובאו לפני ביהמ"ש, לרבות עדות אשר ובנו, אשר היה היחידי שהתנהל מול כל עדי התובעת בעניינים מהותיים והוא היחיד שקיבל ההחלטות בקשר לנתבעת. אשר הוא ששידל התובעת להמשיך ולספק לנתבעת סחורה בטענה כי היא תעמוד בהתחייבויותיה ואף התחייב באופן אישי כי יישא בהתחייבות. ביהמ"ש האמין לעדי התובעת סאלח, אנוואר, סעב, סולימן ואדהם שהעידו בזה אחר זה כי אשר אמר להם כי הוא אחראי לתשלום עבור הסחורה וכי רק בגלל האמון שלהם באשר, המשיכו לספק לו סחורה. ביהמ"ש האמין לעדות סאלח כי הוא היה מליץ היושר של אשר כלפי יתר בעלי התובעת שכן רחש לו כבוד כאיש צבא, עדות שנשענת גם על עדויות אנוואר וסעב בעניין זה.
2. אשר טען שחלק מהעדים הם נהגים של התובעת ולכן אין זה הגיוני שנהגים ישוחחו עמו על מצב הנתבעת וישאלו אותו אם הוא מתחייב באופן אישי לעמוד בהתחייבויות הנתבעת. אולם, מחקירת עדי התובעת עלה שהם קשורים משפחתית זה לזה שכן התובעת היא בבעלות משפחתית. לכן, גם לנהגים שהובילו את הסחורה לנתבעת, ושהעידו כי הובא לידיעתם כי הנתבעת אינה עומדת בהתחייבויותיה, והתובעת אף עצרה בשלב מסוים האספקה, היה עניין ברור ואישי לבדוק עם אשר, האם בכוונתו לשלם עבור הסחורה. זאת, מכיוון שהמשמעות של אי עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה ביחס להיקף המשמעותי של ההתחייבוות, עלול לפגוע בפרנסת משפחתם המורחבת והמצומצמת. אשר עצמו מתייחס לעניינם הברור של עדי התובעת במצבה הכלכלי של הנתבעת בסעיפים 18 ו – 28 לסיכומיו. ביהמ"ש מצא העדויות כאמינות, על אף הניסיונות של הנתבעת למצוא בהן סתירות.
3. בעניין סעב, שהוביל סחורה אל מפעל הנתבעת, הנתבעים הלינו על כך שלא העמיד תעודות משלוח לצורך ביסוס טענתו כי אשר התחייב לפניו באופן אישי במועד מסוים. הם גם טענו בסעיף 29 לסיכומיהם שסעב לא הצהיר כי אשר התחייב באופן אישי. אולם, טענה זו אינה נכונה. סעב מתאר בסעיף 4 לתצהירו את השיחה עם אשר בעקבות חשש שעלה אצלו עקב החוב של הנתבעת. סעב הצהיר שאשר אישר בשיחה עמו כי הוא "התחייב באופן אישי כלפי אנואר וסאלח, ושהוא אחראי אישית לחוב" של הנתבעת. על אף העדר תעודת משלוח לעניין מועד השיחה, סעב לא חזר בו, או שינה גרסתו בעת חקירתו וביהמ"ש האמין לו כי כך אמר לו אשר.
4. הדברים יפים גם לגבי תצהירו של אדהם וחקירתו. גרסתו לא נסתרה באופן מהותי.
5. בנוסף לטענה שכל עדי התובעת כיזבו בתצהיריהם ובחקירתם, אשר התבסס על מסרון שקיבל מנציג התובעת בחודש מאי 2017 בו הוא התבקש לחתום על ערבות בכתב. אשר טען שמסרון זה מוכיח כי לא ערב לחובות הנתבעת שכן נציג התובעת היה מזכיר זאת במקביל לדרישתו לחתימה על ערבות בכתב. ביהמ"ש דוחה טענה זו, שכן כבר קבע כי האמין לנציגי התובעת שהעידו כי אשר התחייב לפני כל אחד מהם בנפרד כי ישלם עבור הסחורה, על אף הקשיים אליהם נקלעה הנתבעת ורק בשל התחייבות זו, התובעת המשיכה לספק לנתבעת סחורה. ביהמ"ש קובע כי סרובו של אשר במועד מאוחר יותר למתן ההתחייבויות בעל פה, לעגן מתן הערבות בעל פה, גם בכתב, אינו משחרר אותו ממתן הערבות בעל פה במועד מוקדם יותר וזאת על אף מחדלו של נציג התובעת להזכיר זאת במסרון ששלח אל אשר.
6. אשר עצמו מצטט בסעיף 20 לסיכומיו התייחסות סאלח ל"חתימה על ערבות", להבדיל ממתן התחייבות בעל פה. לעניין זה ראו גם התייחסות אשר בסעיף 21 לסיכומיו לאופן בו נציגי הנתבעת עירבו בין "אחריות אישית" ל"ערב אישית". ביהמ"ש קובע כי נציגי הנתבעת הבינו רק לאחר שסיפקו הסחורה על יסוד התחייבות אשר בעל פה להיותו "אחראי" לתשלום, שעליהם לגבות את ההתחייבות בעל פה של אשר, שיצרה בעיניהם "אחריות אישית", בהחתמתו על מסמך בכתב.
7. התובעת הסתמכה לעניין טענתה שאשר התחייב לשאת בחיובי הנתבעת גם על נספח ו' לראיותיה, הוא הקלטת שיחה בין סאלח ובין אשר בחודש נובמבר בשנת 2017 בו אשר אומר לסאלח "אני אמרתי שאתה לא תסבול, אתה לא תסבול". הנתבעים טענו שההקלטה אינה קבילה כי אינה כוללת כל השיחה. ביהמ"ש דוחה הטענה, מכיוון שסאלח הסביר כי אינו מורגל בביצוע הקלטות וכי תחילת ההקלטה לא הוקלטה בשל תקלה. אשר מצדו, לא נתן גרסה לגבי תוכן הדברים שלטענתו הושמטו. כמו כן, מרגע שההקלטה מתחילה היא רציפה ותומללה ע"י מתמלל מקצועי.
8. כמו כן, הנתבעים טענו בסיכומיהם שההקלטה תומכת בטענתם שאשר לא התחייב לשאת בחוב הנתבעת. אולם, בחודש נובמבר בשנת 2017 אשר יודע כי הוא רוקן הנתבעת מנכסיה. לכן, אין בדבריו של אשר לפיהם בן שיחו לא יסבול כתוצאה מהחוב, אלא אישור דבריו של סאלח בשיחה, כי אשר כבר התחייב בעבר שסאלח לא ייפגע. לא זו אף זו, כאשר אשר מונה את המקורות לתשלום החוב הוא מתייחס ל"יכולות שלי כאלה או אחרות לעזור ולתמוך. זה ייקח זמן". ביהמ"ש קובע כי גם דבריו של אשר באותה הקלטה מאשרים בדיעבד הטענה כי התחייב בזמן אמת לשאת בחיובי הנתבעת. ביהמ"ש שאל את אשר כיצד טען באותה הקלטה שסאלח לא יפגע אם באותו מועד הוא יודע כי רוקן הנתבעת מנכסיה ולשיטתו, התובעת זכאית להיפרע רק מהנתבעת המרוקנת מנכסים. אשר לא נתן מענה מניח הדעת לסתירה בין דבריו בהקלטה ובין טענתו בהליך זה לפיה אין יריבות בינו ובין התובעת.
9. מכיוון שחלק מעדי התובעת העידו שגם שחר אישר באזניהם כי אביו אחראי לתשלום חובות הנתבעת, אשר התבסס גם על תצהיר בנו בעניין זה, בו הכחיש גרסת עדי התובעת. אולם, ביהמ"ש לא האמין לגרסת שחר שהרחיק עצמו מהנתבעת ומזער ככל האפשר תפקידו בה, עד כדי העלאת הטענה בחקירתו שלא ידע שיש לה חוב לתובעת.
10. כאשר ביהמ"ש מציב זו מול זו את התנהלות נציגי התובעת, ובעיקר סאלח, שנתנו אמון באשר, ולא מיהרו לנקוט נגדו הליך משפטי, אל מול התנהלותו של אשר שהסתיר מנציגי התובעת את דבר מכירת נכסי הנתבעת בחודש יוני, עד חודש נובמבר, על מנת שלא יסכלו את המכר, ביהמ"ש קובע כי התנהלות פסולה זו מצביעה על כך שאשר לא יהסס להכחיש התחייבויות שנתן בעל פה לנציגי התובעת. לכן, גם מסיבה זו, ביהמ"ש מעדיף את גרסת עדי התובעת על פני גרסת אשר.
11. אשר על כן, ביהמ"ש קובע כי אשר נתן לתובעת התחייבות בעל פה כי יישא אישית בחוב הנתבעת. די היה בקביעה זו כדי לחייב אשר לשלם לתובעת מלוא החוב של הנתבעת. אולם, למעלה מהדרוש, ביהמ"ש ידון גם בטענה הנוספת של התובעת, לפיה יש לחייב אשר לשלם לה סכום החוב באופן אישי מכח הרמת מסך.

חיוב אשר לשלם חוב הנתבעת על דרך הרמת מסך

1. כאמור לעיל, התובעת טענה שיש לחייב אשר לשלם לה סכום החוב של הנתבעת, גם על דרך הרמת מסך. בע"א 11122-06-21 באבאדז'נוב רושל בע"מ ואח' נ' מירזייב ואח' וע"א 42313-11-21 מירזייב ואח' נ' באבאדז'נוב רושל בע"מ (להלן: "באבאדז'נוב") (פורסם בנבו), ביהמ"ש המחוזי נדרש לטענה להרמת מסך וקבע כלהלן:

"בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן – "חוק החברות"): "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. . . ".

דוקטרינת הרמת המסך והנסיבות המצדיקות את החלתה נדונו בפסיקתו של בית המשפט העליון פעמים רבות, גם לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, שנועד לצמצם את השימוש בהרמת מסך לשם חיוב בעל מניות בחובות החברה ( ד"ר יחיאל בהט, חברות – החוק החדש והדין, כרך א', עמ' 148).

נקבע, כי עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה [פורסם בנבו] (16.6.2005)).

כן נקבע, שכאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל-אביב [פורסם בנבו] (23.3.2011); רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ [פורסם בנבו] (22.4.2013)).

בכך המשיכה פסיקת בית המשפט העליון ללכת בדרך שהותוותה בסוגיה זו, עוד לפני חקיקת חוק החברות, בפסק דין מוברמן (ע"ר 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353).

כך נקבע בפסק דין מוברמן (עמ' 361):

"יש שהרמת המסך היא רחבה ומקפת, ולמעשה טוטאלית, והיא מביאה לידי כך שמתבטלת למעשה ההפרדה בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין אישיותם של בעלי המניות; נוצרת במקרה כזה מין זהות בין מערך הזכויות והחובות של המתייצבים משני צדי הפרגוד, עד שאלה ואלה חד הם, מבחינת ההתייחסות המשפטית אליהם.

תוצאה מרחיקת לכת זו תתקיים, למשל, אם יתברר עובדתית, כי הישות המשפטית הנפרדת של התאגיד היא מלאכותית, וכל כולה לא באה לעולם אלא כדי לפרוץ דרך מפלט לבעלי מניות שפגעו בדרך לא חוקית בזולת ולחלצם מהחשש שייתבעו אישית לדין. . . ".

ובהמשך (עמ' 362):

"בסיסית, הרמת המסך תכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ס' אוטולנגי, "הרמת המסך - אחד מהנימוקים לה ומידת החלתה" הפרקליט כה (תשכ"ט) עמ' 465).

הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מירמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק.

הרמת מסך זו גם נועדה לאפשר לבתי המשפט לעמוד על משמר שלטון החוק ולהגן על טובת הציבור מפני מעשים הפוגעים בו או במגזרים שבו, שהמסך המפריד בא לכסות עליהם".

אשר הסתיר מהתובעת את מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת

1. בעניין באבאדז'נוב, ביהמ"ש המחוזי מצא לחייב בעל השליטה בפיצוי הניזוקים בנסיבות דומות לכאן לעניין היות התאגיד משפחתי וניסיון בעל התאגיד להפיק לעצמו הנאה שלא כדין תוך שימוש בעקרון הפרדת האישיות המשפטית. אשר הוא בעל המניות היחידי והרוח החיה בנתבעת. לעניין זה ראו עדותו של בנו, שחר, שטען כי לא היה מעורב בניהול הנתבעת. כאמור לעיל, ביהמ"ש קבע עוד קודם לכן שעל פי כל העדויות שהובאו לפני ביהמ"ש, לרבות עדות אשר ובנו, אשר היה היחידי שהתנהל מול כל עדי התובעת בעניינים מהותיים והוא היחיד שקיבל ההחלטות בקשר לנתבעת. אשר הוא ששידל התובעת להמשיך ולספק לנתבעת סחורה בטענה כי היא תעמוד בהתחייבויותיה ואף התחייב באופן אישי כי יישא בהתחייבות. ביהמ"ש האמין לעדי התובעת שהעידו בזה אחר זה כי אשר אמר להם כי הוא אחראי לתשלום עבור הסחורה וכי רק בגלל האמון שלהם באשר, המשיכו לספק לו סחורה.
2. אשר טען בכתב ההגנה כי מצבה של הנתבעת היה יציב ומאוזן במועד ביצוע ההזמנות עד חודש מרץ 2017 וכי חלה הרעה רק בחודש יוני בשנת 2017. אשר הצהיר בסעיף 9 לתצהירו כי במועד ההזמנה האחרונה מהתובעת בחודש מרץ 2017, היה בידי הנתבעת לשלם לתובעת עבור הסחורה והפנה גם לדברי רו"ח של הנתבעת, דוד, בעניין זה. אולם, לא היה לו מענה בחקירתו לשאלה מדוע הנתבעת, שהוא היחידי שקיבל עבורה החלטות, לא שילמה את החוב.
3. אשר ניסה להדוף הטענה שכאשר הנתבעת קיבלה סחורה, היה מצבה בכי רע, בכך שהפנה לכרטיס אשראי "יוקרתי", כדבריו, שקיבלה הנתבעת בשנת 2017 בחודש מרץ מהבנק. אולם, בהעדר עד מטעם הבנק, אין לדעת אם הנתבעת קיבלה כרטיס אשראי בשל מצבה הטוב כביכול, או בשל ערבות של אשר להתחייבויותיה לבנק. כאמור לעיל, אשר טען, בסעיף 23 לתצהירו, כי ההרעה הכלכלית חלה בחודש יוני 2017, ארבעה חודשים לאחר ביצוע ההזמנה האחרונה מהתובעת, כאשר הבנק הודיע לו על צמצום מסגרת האשראי לנתבעת. במקום להעיד בעניין זה את נציג הבנק, הוא הפנה לידיעות בתקשורת שצורפו לראיותיו לגבי משבר כלכלי בתחום הפלסטיק. מחדל הנתבעים בעניין זה מקים חזקה שאם נציג הבנק היה מעיד, עדותו הייתה לחובתם. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12).
4. כמו כן, הנתבעים התנגדו ביום 4.7.21, בתשובה לבקשת התובעת, לחשוף דפי חשבון בנק של הנתבעת במגוון טענות, לרבות בטענה שבחודש אוגוסט 2017 נמכרה פעילות הנתבעת. התובעת לא עמדה בדיון שהתקיים ביום 4.10.21 על הבקשה. אולם, מי שהיה אמור להציג דפי החשבון, אף ללא בקשת התובעת, על מנת להוכיח הטענה שרק בחודש יוני 2017 כביכול חלה הרעה פתאומית, היו הנתבעים. לכן, העובדה שלא הציגו דפי החשבון פועלת אף היא לחובתם.
5. כמו כן, מנספח ו' שאוזכר קודם לכן, עלה מדברי אשר שאחת מלקוחות הנתבעת, חברה שהתפרקה, חבה לה סך של 1.5 מיליון דולר (שורה 4 בעמוד 63 לראיות התובעת). אשר לא פרט מתי נוצר אותו חוב, ומתי התברר לו לראשונה כי הלקוחה התפרקה וכיצד הדבר בא לידי ביטוי ומתי, בהכנסות הנתבעת. מחדל הנתבעים בעניין זה מקים חזקה שאם היו מגישים ראיות בעניין מהותי זה, הראיות היו מלמדות על הרעה כספית במצב הנתבעת מסיבה שונה מהסיבה הנטענת בתצהיר אשר, ובמועד מוקדם יותר.
6. לכן, ביהמ"ש קובע כי אינו מקבל הגרסה לפיה קיצוץ מפתיע בחודש יוני באשראי הנתבעת, ללא קשר למצבה הטוב כביכול של הנתבעת, הוא שגרם להרעה מפתיעה במצב הנתבעת. ביהמ"ש קובע שמצב הנתבעת היה בכי רע זמן רב קודם לכן, עקב תהליך ממושך שבא לידי ביטוי גם באופן בו אשר נאלץ להמיר הלוואת בעלים בשטר הון כדי לייפות הדו"חות הכספיים של הנתבעת. לעניין זה, ביהמ"ש מפנה לעדותו של דוד, רואה החשבון של הנתבעת שהעיד כי על אף מצבה הקשה של הנתבעת, אשר אמר לו ש"הוא רוצה להמשיך". מכאן שאשר הסתיר מהתובעת את המצב הכלכלי הקשה של הנתבעת, תוך שהוא מקבל ממנה סחורה על יסוד התחייבות אישית לגבי החוב שנוצר. די בכך כדי לקבוע שיש להרים המסך ולחייב אשר באופן אישי.

אשר קיפח את התובעת כנושה

1. מהראיות שהובאו, התברר שאשר לא הסתפק בהסתרת מצבה הקשה של הנתבעת, הוא גם קיפח את התובעת כנושה. אשר הצהיר בסעיף 23 לתצהירו, כי בעקבות הודעת הבנק בחודש יוני על קיצוץ באשראי, הוא החליט למכור נכסי הנתבעת על מנת "לנסות ולפרוע את מרבית חובותיה של החברה". על פי חובתו לא לקפח נושה, כנדרש על פי חוק החברות, מצופה היה שאשר יפרט למי מכר הנכסים, כמה קיבל ומה עשה בכספי התמורה. אולם, אשר לא צרף לתצהיר את הסכם המכירה, או מסמכים המעידים על השימוש שעשה בכספי התמורה.
2. על ביהמ"ש להקפיד על אכיפת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. יישומו בדין של עקרון זה הוא בכך שאין לחייב בעל חברה שנקלעה לחדלות פירעון עקב חוסר הצלחה כלכלי, או עקב רשלנות שאינה מקימה עוולה אישית כלפיו. אולם, מהראיות שאשר העמיד התברר שהנתבעת לא נקלעה לחדלות פירעון, עקב עיקולים שהוטלו עליה ע"י נושים, מימוש שעבודים ע"י נושים (ראו הודאת אשר בעניין זה בסעיף 14 לסיכומיו), או במהלך הפעילות השוטפת עקב העדר מזומנים בקופתה לצורך המשך מימון פעילותה. התובעת הפכה לחדלת פירעון עקב החלטת אשר למכור את פעילות הנתבעת ובכך לרוקן אותה מנכסיה, ללא שהוא מעדכן בכך בזמן אמת את התובעת. זאת, שעה שנציגיה נתנו אמון בהבטחותיו, ותוך שהוא מנסה בחוסר תום לב משווע לנצל לרעה את עקרון הפרדת האישיות המשפטית על מנת להותיר את התובעת לפני נתבעת חסרת נכסים, דהיינו, לפני שוקת שבורה.
3. מכאן שהתנהלות אשר חמורה אף יותר מהתשתית העובדתית בעניין ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (פורסם בנבו), שם התאגיד נקלע לחדלות פירעון על אף רצונו של בעל המניות להמשיך להפעיל אותו, תוך שהוא יודע שהוא צובר הפסדים בהם התאגיד לא יוכל לעמוד, אך מסתיר המידע על כך מהנושים שמקבלים ממנו שיקים דחויים שאין תוחלת כי יכובדו. לא רק שאשר הסתיר מהתובעת את מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, כפי שביהמ"ש קבע קודם לכן, אשר עצמו הפך את הנתבעת לחדלת פירעון ע"י מכירת נכסיה. זאת, על מנת להבריח נכסיה ולמנוע מהתובעת להיפרע מנכסים אלה וכך לקפח אותה. בדומה לעניין בן אבו, גם אשר הפר בהתנהלותו חובת תום הלב שחלה על חוק החברות מכח סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973.
4. ההצהרה של אשר בסעיף 23 לתצהירו כי שעה שהתובעת הייתה הספק המרכזי של הנתבעת, האחרונה שילמה לה "עשרות אלפי שקלים.. לרבות מכספי מכירת הפעילות" הינה לעג לרש וגם פועלת כחרב פיפיות שכן התמורה בגין מרבית מכירת הפעילות לא התקבלה אצל התובעת. על פי תצהירו של אשר עולה כי בחודשים יוני ויולי, סמוך למועד המכירה, או בעיצומה, אין לדעת, כי אשר לא גילה את הסכם המכירה, הנתבעת שילמה לתובעת שני שיקים בסך כולל של כשלושים וארבע אלף ₪ בלבד ביחס לחוב של יותר מחצי מיליון ש"ח.
5. אשר טען בחקירתו כי סיפר כביכול לנציגי התובעת כי עומד למכור נכסי הנתבעת. ביהמ"ש לא האמין לגרסה זו, בין היתר, מכיוון שלא הופיעה קודם לכן בכתבי הטענות, או בתצהירו. כמו כן, ראו נספח ו' לראיות התובעת, אותה הקלטה של אשר מחודש נובמבר 2017, בה סאלח מזהיר אותו מפני הכוונה לעקל נכסי הנתבעת ומופתע לשמוע מאשר כי הוא מכר את נכסי הנתבעת.
6. מחקירת אשר עלה כי הוא ערב להתחייבויות הנתבעת לבנק. מכאן שסביר להניח שאשר ניסה להסתיר מביהמ"ש כי רוקן את הנתבעת מנכסיה על מנת לפטור עצמו מתשלום החוב של הנתבעת לבנק, מתוך הנחה מוטעית שאת התובעת יתיר, בחוסר תום לב, לאנחות, שכן לא השכילה להחתים אותו על ערבות בכתב, כפי שעשה הבנק.
7. כאמור לעיל, הנתבעים העידו פרט לאשר ובנו את דוד שלכאורה היה אמור לשפוך אור בעדותו על מצבה הכספי של הנתבעת בזמנים הנוגעים לעניין, וכן לגבי ייעוד הכספים שהתקבלו ממכירת הנכסים. אולם, דוד שב והשיב כמעט לכל שאלה, כי אינו יודע את הנתונים. הנתון היחידי שנידב, כאמור לעיל, כי על אף מצבה הקשה של הנתבעת, אשר אמר לו ש"רוצה להמשיך". דוד אישר כי אשר ממשיך לשלם לו גם עבור מתן שירותים לנתבעת שלא פורקה ולא חוסלה, אלא רוקנה מנכסיה.
8. הנתבעים היו ערים בסיכומיהם לקושי שיצרה עדותו של דוד ולכן טענו בסעיף 13 לסיכומיהם כי דוד לא ניהל חשבונותיה של הנתבעת. טענה זו אינה מסייעת לנתבעים. זאת, מכיוון שמשתמע ממנה שהנתבעים נמנעו מהעדת מי שניהל חשבונותיה של הנתבעת. מחדל הנתבעים בעניין זה מקים חזקה שאם מי שניהל החשבונות היה מעיד, עדותו הייתה לחובת הנתבעים. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראו פסק הדין אליו ביהמ"ש הפנה בעניין מחדל הנתבעים להעיד את נציג הבנק כעד.
9. מרגע שאין חולק שאשר רוקן את הנתבעת מנכסיה, עליו היה להעמיד תשתית ראייתית מפורטת לגבי קבלת ההחלטות בעניין ייעוד כספי התמורה שקיבל ממכירת נכסי החברה. אולם, כאמור לעיל, הוא נמנע מכך. מכאן שבין אם העביר כספי התמורה לבנק כדי לפטור עצמו מערבותו, ובין אם שלשל כספי התמורה לכיסו, ביהמ"ש קובע כי החלטתו של אשר לא לשלם לתובעת החוב, ואף לא חלק מהותי ממנו, נועדה להעדיף את עניינו האישי ולוקה בחוסר תום לב מובהק, שעה שהתובעת הסתמכה על התחייבותו לפרוע החוב.
10. ביהמ"ש קובע, גם לאחר עיון בסעיף 11 לסיכומי הנתבעים, כי בראייתו של אשר, על אף שהמיר הלוואת הבעלים לנתבעת בשטר הון, הנתבעת נותרה חבה לו כספים ולכן סבר וסובר גם כיום, שלא הייתה מניעה כי ישיב לעצמו כספים אלה, על אף שוויתר על מעמדו כנושה על מנת לייפות את דוחותיה הכספיים של הנתבעת, על חשבון נושי הנתבעת. יודגש שגם אם לא היה מוותר על מעמדו כנושה, לא היה רשאי להעדיף עצמו כנושה, על פני נושים אחרים.
11. מכאן שאשר הונה התובעת שהסתמכה על הצהרותיו והתחייבויותיו, אף לגרסתו, לפיה התחייב שהנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה, וכן קיפח אותה כנושה באופן משווע.
12. אשר טען בסיכומיו כי הטענה של התובעת כי קיפח אותה כנושה הינה הרחבת חזית. ביהמ"ש דוחה טענה זו תוך הפניה לפסק הדין בע"א 10828-09-19 אמיר נ' טוטנאוור דוידוביץ ואח' (פורסם בנבו) שם נקבע כלהלן לגבי טענה דומה להרחבת חזית:

"ברם, למרות שראוי היה שהמשיבה תפרט בכתב התביעה ברחל בתך הקטנה שדרישת השבת הכספים שהיא עותרת לה מתבססת אף על דיני עשיית עושר, לא ניתן לומר שאין היא יכולה להסתמך על עילה זו בתביעתה. שהרי, אין חובה לציין בתביעה את "הלבוש" המשפטי המדויק של הסעד המבוקש. מספיק להציג את העובדות אשר מביאות למסקנה שיש להשיב את הכספים שהועברו לחשבון המערערת ויוצרות את העילה ואין חובה לציין במדויק את הבסיס המשפטי שעליו מבוסס הסעד המתבקש. כפי שנקבע בע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג נ' סונול ישראל בע"מ פ"ד נח(3) 105 בעמ' 116-117:

"באשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט, אין לנעול את הדלת בפניה... המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותם המשפטית – פרשנית בלבד ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו... במיוחד לאור העובדה כי לצדדים היתה הזדמנות להתמודד אתה והם עשו כך".

ראו גם: ע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' יוסף מערבי, סו(2) 345 (2013) עמ' 369-370.

לכן, טענת המערערת בסיכומיה בבית המשפט קמא, לפיה המשיבה הרחיבה חזית ולא יכלה לבסס את תביעתה על חוק עשיית עושר, אינה טענה. היה על המערערת לצפות כי ככל שהמסד העובדתי שטענה לו המשיבה יוכח, יהיה עליה להתמודד עם הנגזרות המשפטיות הנובעות ממנו, הן מכוח דיני הנזיקין והן מכוח הוראות דין אחרות כגון דיני עשיית עושר. "

1. ביהמ"ש קובע כי קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר מחדלה של תובעת להזכיר בכתב התביעה התבססות על חיקוק מסוים יפה שבעתיים, שעה שלענייננו, התובעת התייחסה לסעיף 6 לחוק החברות ואשר הסתיר בחוסר תום לב את חוזה המכירה וייעוד כספי התמורה.
2. על אשר היה לצפות כי ככל שהמסד העובדתי שטענה לו התובעת יוכח , יהיה עליו להתמודד עם הנגזרות המשפטיות הנובעות ממנו מכח סעיף 6 לחוק החברות, והוא אף הציג גרסה בה אישר כי רוקן הנתבעת מנכסיה, תוך שהוא נמנע בכוונת מכוון מפרוט האופן בו עשה שימוש בתמורה שקיבל עבור התמורה במישרין, או באמצעות הנתבעת.
3. לא זו אף זו, אשר התייחס לטענה בדבר קיפוח נושים לגופה בסעיף 12 לסיכומיו שם הפנה לנספחים שונים שצרף לתצהירו המעידים לטענתו בסיכומיו על הסרת שעבודים לטובת הבנק בשנת 2017. אולם, על אף צרוף הראיות לתצהירו, הוא לא מצא לציין בתצהירו את הטענות העובדתיות שהעלה בסיכומיו באופן כללי.
4. ביהמ"ש קובע כי ההתנהלות של אשר תואמת את מסקנת ביהמ"ש המחוזי בעניין באבאדז'נוב לפיה הנסיבות שתוארו לעיל עולות כדי הונאת התובעת וקיפוחה (סעיף 6(א) לחוק החברות), ולכן "יהיה זה "צודק ונכון" בנסיבות שתוארו לחייב באופן אישי" את אשר במלוא חובה של הנתבעת ביחד ולחוד עם הנתבעת בסך של 709,487 ₪.

הוצאות

1. ביהמ"ש מחייב הנתבעים לשלם לתובעת אגרות משפט ששולמו ובשים לב לסכום התביעה והתנהלותם הפסולה של הנתבעים, שכ"ט בא כוח התובעת בסך של שמונים אלף ₪.

סוף דבר

1. ביהמ"ש מחייב הנתבעים לשלם לתובעת כלהלן:
2. הסך של 709,487 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. סכום זה כולל את הסכום שביהמ"ש פסק בפסק הדין החלקי נגד הנתבעת ואינו בנוסף.
3. סכום האגרות ששולמו צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.
4. הסך של 80,000 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ג, 02 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.