תקציר פסק-דין
ת"א 35867-06-19 גיספן נגד הום סנטר ואח'
כבוד השופטת נועה גרוסמן
עניינה של התובענה
התובע מר יוסי גיספן (להלן: "התובע"), הוא אמן יוצר ומשורר ידוע מוכר ומוערך, אשר הטביע חותם של ממש בתרבות הישראלית הוא כתב שירים רבים שזכו להצלחה רבתי בזמר הישראלי בכלל ובז'אנר הים-תיכוני. שיריו של התובע מבוצעים על ידי אמנים ידועים ובהתאם זכו להשמעות רבות באפיקי המדיה השונים. כזה הוא השיר: "מי שמאמין" שנכתב על ידי התובע. היצירה זכתה לביצוע על ידי הזמר אייל גולן ופורסמה כסינגל בשנת 2010. היצירה נרשמה באקו"ם בתאריך 21.2.2010
האם התובע הינו בעל זכויות יוצרים במשפט "מי שמאמין לא מפחד"?
ואם כן - האם לפיכך זכאי הוא לסעדים בגין טענותיו כנגד שימוש שעשו הנתבעות במשפט זה, לצרכים מסחריים?
התביעה
הנתבעת 1 היא חברת "הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ" (להלן: "הנתבעת 1"), אשר מכרה בסניף או סניפים שלה שלטים דקורטיביים מעץ הנושאים את משפטי השראה, ובהם המשפט "מי שמאמין לא מפחד".
הנתבעת 2, "עוזי תמונות בע"מ" (להלן: "הנתבעת 2"), היא מי שסיפקה את השלטים לצורך מכירתם באמצעות הנתבעת 1.
לטענת התובע, בביקור אקראי של בתו מיטל בחנות הום סנטר, היא נתקלה בשלט, שלטענתו מפר את זכות היוצרים שלו במשפט האמור.
לטענת מר גיספן, מילות השיר אשר חוברו על ידו מקוריות ויצירתיות ולפיכך הן עומדות בדרישה להגנה עליהם כ"יצירה ספרותית". בהיותו הבעלים הראשון של היצירה בהתאם לסעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007
(להלן: "חוק זכות יוצרים" או "החוק"), נתונה לו באופן בלעדי הזכות לבצע בה פעולות כמפורט בסעיף 11 לחוק, ובכלל זה פעולות של העתקת היצירה, ביצוע פומבי שלה וביצוע יצירה נגזרת, כאמור בסעיפים 11(1), 11(3) ו- 11(6) לחוק.
השילוב של השלט הדקורטיבי יחד עם מילות השיר, שהתאפשר על ידי העתקתן של המילים וצריבתן בשלט עץ – יצר בפועל יצירה אומנותית חדשה שכוללת גילוף עץ ומילים – שהיא יצירה נגזרת המותרת על פי דין, רק לבעל זכות היוצרים – התובע. בכך הופרו זכויותיו.
לטענת התובע, השימושים שבוצעו על ידי הנתבעות בעצם מכירת השלטים הנושאים את המשפט, הביאו גם להפרה. לטענתו, שמה של היצירה ניתן לה על שום תוכנה. "מי שמאמין לא מפחד" כפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית על פיה האמונה באל שנמצאת מעל לדעת ושייכת לעולם הרוח והערכים המוסריים היא התשובה והפתרון שיש לאמץ כקוד ופילוסופיית חיים.
ההגנה
הנתבעות הכחישו את התביעה. הן אשרו כי השלט האמור הופץ על ידן אך טענו כי צירוף המילים "מי שמאמין לא מפחד", ממילא לא הומצא על ידי התובע, שכן זכה לאזכורים מתקופות שונות וממקורות שונים.
נטען כי המשפט לקוח מהמקורות, מדבריו של רבי נחמן מברסלב וממקורות כדוגמת "מסכת אבות" ועוד.
מילות השיר לשיטתן פשוטות. לא מתקיימים בו מבחני המקוריות וההשקעה הנדרשים להכרה בזכות יוצרים והגנת החוק.
לא הוכח בענייננו כי המשפט בעל מידת יצירתיות ומקוריות גבוהה, אלא מדובר במשפט גנרי שנעשה בו שימוש רווח בקרב הציבור.
הנתבעות טוענות גם להגנות של מפר תמים.
לעמדתן, הן פעלו בתום לב עת הפסיקו באופן מידי את מכירת השלטים הדקורטיביים, לאחר שהתובע פנה אליהן במכתב בא כוחו.
הסוגיות
ההכרעה (החל מסעיף 85 לפסק הדין)
השופטת נועה גרוסמן בחנה את המקורות הקדומים, הנוצריים (ברית חדשה), היהודיים (ר' נחמן מברסלב "והעיקר לא לפחד כלל"; "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל") והמודרניים (שירן של וויטני יוסטון ומריה קארי).
נקבע כי מדובר ביצירה מקורית של התובע, גם אם הרעיון היה הועלה בעבר במקורות יהודיים קדומים. התובע הוא שהפיח בו חיים חדשים ובזכותו הוא שגור בפי כל, עד שהנתבעות עצמן טעו לחשוב שמדובר בביטוי גנרי.
המשפט "מי שמאמין לא מפחד", גם ללא המשכו "את האמונה לאבד "הפך שגור על פי כל, בעקבות וכחלק משירו של התובע.
לא זו אף זו, המשפט האמור, גם אם היה מושתת על רעיונות אמוניים עתיקים, הנגיש את אותם רעיונות לציבור
באופן שלא היה קיים קודם לכן.
הרעיון היה ספון בין כתביו של רבי נחמן, והיה מוכר לציבור מצומצם אשר צרך את אותם תכנים.
אך התפוצה הרחבה שנעשתה לרעיון ברחבי מדינת ישראל עד כדי כך שנטען גם ע"י הנתבעות עצמן, כי מדובר במשפט גנרי השגור על פי כל, היא בזכות יצירתו של התובע.
הלבוש המילולי שהתובע הלביש בו את הרעיון, דהיינו המילים "מי שמאמין לא מפחד" מפשט את הרעיון לכלל ביטוי שגור המתגלגל על כל לשון.
הנתבעות טענו שמילות השיר פשוטות, אבל בית המשפט קבע כי דווקא אותן "מילים פשוטות", כטענת הנתבעות, הן שהפכו את אותו רעיון חבוי, למטבע לשון מוכר. כי מקוריותו של רעיון הוא מושג חמקמק. בסופו של דבר יצירות רבות המוכרות לנו היום "ניצבות על כתפי ענקים". כלומר שואבות את חיותן מיצירות ותיקות עד עתיקות ומרעיונות שהועלו בעבר בקצרה, אף זכו להיכתב מחדש ולהפיח בהן רוח חיים ע"י יוצרים מודרניים.
אמנם, המשפט הספציפי שחיבר התובע, במילותיו "הפשוטות", יתכן ומבוסס על רעיון שנחבא במקורות נושנים בני 250 שנה, כתבי רבי נחמן. אולם, הלבוש המילולי שניתן לו שונה מהותית מהאופן בו נכתבו הדברים ע"י רבי נחמן. לשונו של התובע קולחת, ברורה ופשוטה לציבור בן ימינו. לא בכדי זכה השיר לתפוצה כה רחבה. מילותיו של התובע העניקו לרעיון נופך חדש ומקורי, ומכאן מתקיים אלמנט המקוריות.
לטעמי, הענקת לבוש חדש לרעיון חבוי ונושן, אף הוא עשוי בתנאים מסוימים להיות רענן ומקורי. כך היה בשיר המדובר. הרעיון הגלום בו מתגלגל על כל לשון, ואף מופיע בויקיפדיה. הקונוטציה הראשונית אצל האדם הסביר השומע את המשפט "מי שמאמין לא מפחד" אינו רבי נחמן מברסלב אלא שירו של התובע.
ביחס לציטוט החלקי, נקבע כי הרעיון האמוני המגולם באותן מילים הוא חלק מהותי בשיר.בנסיבות אלה, אפילו אם מדובר במשפט חלקי מתוך שיר שלם, נקבע כי זוהי הפרה של זכות יוצרים.
השופטת נועה גרוסמן דחתה את מעמדת הנתבעות כי במשפטי השראה נוספים הנמכרים על ידם ישנם ציטוטים חלקיים נוספים מתוך שירים מוכרים, למשל "כי האדם עץ השדה". והן לא נתבעו על כך מעולם. העובדה שיוצר מסוים לא עמד על זכויותיו אינה מפקיעה מיוצר אחר את הזכות לעמוד על זכויותיו.
ביחס לפיצוי, מצאה השופטת כי עומדת לנתבעות הגנת "מפר תמים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים. לאור העידויות שנשמעו, נקבע כי הנתבעות פעלו בתום לב ומתוך מחשבה שאין המדובר במשפט המוגן בזכות יוצרים. גם בשל אופן התנהגותן לאחר מעשה לאחר שהנתבעות קיבלו את מכתבי ההתראה הן נהגו בזהירות יתרה, הפסיקו לאלתר את המכירות ואספו את הסחורה מן הסניפים.
בנסיבות העניין נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.