טוען...

בפניי : כבוד השופטת, לירון זרבל – קדשאי

בעניין המנוחה : האֵם המנוחה

ובעניין : הבת - אדם שמונה לה אפוטרופוס

באמצעות אפוטרופוס לדין,

עו"ד גיא הירש

מנהלת העזבון : עו"ד ד"ר יהודית קורן

הזמנית

המבקשת : פלונית

ע"י ב"כ עו"ד גדלי סולן

נ ג ד

המשיב : ב"כ היועץ המשפטי לממשלה

החלטה

החלטה בבקשת התובעת [פלונית] "לתשלום חוב של עזבון המנוחה".

  1. אציין בתמצית, שהמנוחה נפטרה ביום 00.00.21 והותירה אחריה צוואה מיום 00.00.15 (להלן – "הצוואה"). בתה של המנוחה, גב' [...] (להלן – "הבת") היא אדם שמונה לו אפוטרופוס. הצוואה נוקבת בתובעת [פלונית] ובגב' אלמונית כיורשות של העזבון בחלקים שווים, תוך מתן הוראות ליורשות לגבי אופן הטיפול בבת. היורשות טיפלו בבת תקופה ממושכת, וגב' אלמונית אף משמשת אפוט' של הבת. ההליך דנן נפתח מתוקף החלטת ב"כ היועמ"ש להתערב בבקשת המבקשת [פלונית] למתן צו לקיום הצוואה, נוכח חשש לניגוד עניינים הכרוך בהיות היורשות מטפלות של הבת, והן מכיוון שבעבר חתמו המנוחה ובעלה המנוח על צוואות הדדיות.
  2. על בסיס עמדת היועמ"ש מינה בית המשפט ביום 11.7.21 אפוט' לדין לבת, וביום 28.7.21 הגישה המבקשת [פלונית] את בקשתה לתשלום חוב מהעזבון. לטענתה, זכאית לפיצויי פיטורין בעקבות פטירת המנוחה, בשיעור 83,933 ₪. בתוך כך, מינה בית המשפט מנהלת עזבון זמנית. אציין שביום 20.3.22 הארכתי את תוקף מינויה של מנהלת העזבון לשנה נוספת. כמו כן, ביום 12.5.22 (במסגרת תיק ת"ע 0000-10-21), מיניתי את מנהלת העזבון, גם כמנהלת עזבון הבעל המנוח.

לגופו של עניין

  1. בעקבות בקשת המבקשת לתשלום ה"חוב", הגישה מנהלת העזבון ביום 8.2.22 בקשה לפנות לקבלת חוות דעת משפטית בהקשר לחוב הנטען, מעורך דין המתמחה בדיני עובדה. ביום 22.2.22 נעתר בית המשפט לבקשה. ביום 16.5.22 הוגשה חוות דעת משפטית, ולפיה בנסיבות העניין לא קמה למבקשת זכות לפיצויי פיטורין בעקבות פטירת המנוחה. ביום 20.5.22 הוריתי על המצאת חוות הדעת לצדדים, תוך הקביעה שבהעדר השגה מצד מי מהצדדים, אתן לחוות הדעת תוקף של החלטה. ביום 24.5.22 הגישה המבקשת תגובתה, בה כופרת בחוות הדעת, מתעמתת עם מסקנותיה, ועומדת על זכותה לקבלת פיצויי פיטורין על בסיס דרישתה. עד למועד כתיבת שורות אלה, לא התקבלה עמדת היועמ"ש.
  2. לאחר שעיינתי לעומק בטענות הצדדים ושבתי ובחנתי את המצב המשפטי, הגעתי לכלל מסקנה שאין בידי להיעתר לבקשה, הואיל והמחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, לאמור, בין המבקשת לבין עזבון המנוחה, אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, ועליה להתברר בבית הדין לעבודה.
  3. האדן הבסיסי להכרעה מצוי בדברי החוק המסמיך את כל אחת מהערכאות – בית משפט זה, ובית הדין לעבודה. סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן – "חוק לענייני משפחה"), מסמיך בית משפט זה לדון בתובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, "לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". בענייני ירושה ועזבון אפוא, סמכותו העניינית של בית משפט קמה מתוקף מהותו של הסכסוך, ולא מהיות הצדדים בני משפחה (רע"א 5267/14 ‏אמיר דוד לוין נ' דליה שיוביץ, "נבו", מיום 5.10.14). ככל שעולה שאלת הסמכות העניינית, הבחינה הרלוונטית היא האם בלב עילת התביעה מצוי סכסוך הנוגע לירושה - "ככל שהיווצרותה של עילת התביעה נוגעת לאספקטים אזרחיים, שאינם קשורים לירושה, ואינם במומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה, כך פוחת הצידוק להכיר בסמכותו לדון בתובענה זו" (שם, ס' 23).
  4. מנגד, סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק בית הדין"), מעמיד את גדרי סמכותו של בית הדין, וההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 24(א)(1), בזו הלשון:

24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

1). בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

  1. מהוראות החוק המנויות לעיל, עולה שלבית הדין לעבודה נתונה הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעילתן נולדה מתוך יחסי עבודה, כמו גם לדון בקיומה של מחלוקת בדבר התקיימות יחסי עבודה. המחוקק עמד על הסמכות הייחודית של בית הדין, גם לעומת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, באופן מפורש ומובהק - סעיף 25(א) לחוק לענייני משפחה מורנו ש"חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה".
  2. בית המשפט העליון נדרש לאבחנה בין סמכותו של בית משפט זה ובין סמכותו העניינית של בית הדין לענייני עבודה (בע"מ 9948/04‏ פלוני נ' פלונית, פ''ד ס(3) 176, 2005). בהינתן הוראות החוק אותן מניתי לעיל, בית המשפט העליון מצא שבמתח בין שני דברי החוק, ושתי הערכאות שקמו מכוחם, המחוקק העניק סמכות ייחודית לבית הדין מתוקף סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין:

"מכוח סעיף זה, סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית, כפי שכבר צוין, בקיומם של שני תנאים מצטברים שעניינם בזהות הצדדים ובנושא התובענה. התנאי הראשון מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים שבהם קיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או שיחסים כאלו היו קיימים בעבר או שעתידים היו להתקיים. התנאי השני לסמכותו של בית הדין לעבודה הוא שעילת התובענה תהיה ביחסי העבודה [...] חוק בית הדין לעבודה אינו מבחין בין כלל המצבים שבהם תנאים אלו מתקיימים לבין מצבים שבהם קיימים גם קשרי משפחה בין הצדדים מלבד יחסי עובד ומעביד. מבחינת חוק בית הדין לעבודה, די להצביע על קשרי עבודה ועל עילה שביחסי עבודה כדי להקנות סמכות לבית הדין לעבודה. קשרי משפחה, בהקשר זה, אינם מעלים ואינם מורידים".

  1. מתוקף חוק בית הדין, הפסיקה ראתה בבית הדין "כערכאה שבה ראוי כי יתרכזו מכלול הסכסוכים בין עובדים למעסיקים הקשורים ליחסי העבודה ביניהם. במסגרת כך, הוענקו לבית הדין לעבודה סמכויות שיפוט ייחודיות בחוק בית הדין לעבודה ובחוקים אחרים" (רע"א 2407/14 ‏מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, מיום 14.10.15).
  2. לנוכח שאלת הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה, הבחינה הרלוונטית היא האם בפנינו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה – להבדיל מהשאלה מהו הסעד הנתבע בענייננו: "אם כן, מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה? התשובה העיונית על כך היא פשוטה: זהו סכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה" (שם, ס' 39). בחינה זו לא תיוחד לבחינת כתב התביעה בלבד – "מבחן זה עשוי להצריך, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש" (שם, ס' 40); "יש לבחון בראיה רחבה את הנטען בכתבי הטענות כמו גם את הנטען בכתב ההגנה" (תמ"ש (נצ') 46940-01-21‏ ‏ג"ק נ' ג"ק, מיום 29.4.21).

מן הכלל אל הפרט

  1. עיון בטענות הצדדים מביא למסקנה מובהקת, שדרישתה של המבקשת נטועה עמוק ביחסי העבודה הנטענים בינה ובין המנוחה. לטענתה, הועסקה על ידי המנוחה כמטפלת של הבת, ופטירת המנוחה הביאה לסיום יחסי העבודה באופן שמקים לה זכות לפיצויים. לטענתה בתגובתה לחוות הדעת, המנוחה היתה "המעסיקה העיקרית של המבקשת". עוד לטענת המבקשת "היא במעמד של עובדת זרה". המבקשת מפנה עוד בבקשתה למסמך "גמר חשבון" שהתקבל מחברת הסיעוד, ובו תחשיב שיעור פיצויי הפיטורין להם זכאית לכאורה. תחשיב זה נערך על בסיס זכויות עובדים וחוקי מגן (הודעה מראש, חופשה שנתית, דמי הבראה וכיוצ"ב). מנגד, עורכי חוות הדעת רואים בהעסקת המבקשת "העסקה משותפת" על ידי המנוחה ועל ידי חברת הסיעוד. חוות הדעת מפנה עוד להסכם תעסוקה בין המבקשת לבין המנוחה ולהיתרי העסקתה השונים. אני מוצאת שמחלוקת זו מצויה באופן בלעדי בזירה המשפטית המצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה. לא שוכנעתי שיש למחלוקת זו כל זיקה לדיני הירושה.
  2. אין חולק עוד שהמחלוקת בענייננו מצויה עוד בתחום מומחיותו המובהקת של בית הדין לעבודה – "שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הנובע גם הוא מתכליתו של סעיף 1(6)(ה) לחוק, הוא אופיו של הסכסוך, בין היתר מבחינת הצורך במומחיותו ומקצועיותו של בית המשפט לענייני משפחה" (רע"א 5267/14 ‏אמיר דוד לוין נ' דליה שיוביץ לעיל, ס' 26). לענייננו, ישמע הלוא מן ההן. אין במומחיותו של בית משפט זה זיקה למחלוקת בדבר קיומם של יחסי עבודה נטענים, או לזכויותיה של המבקשת מתוקף יחסי העבודה הנטענים, שאינם נובעים מיחסי משפחה כאמור.
  3. על בסיס האמור אני מוצאת שבלב המחלוקת הקונקרטית שלפניי מצויים יחסי עבודה נטענים בין המנוחה ובין המבקשת – יחסים ארוכים שאינם עניין של מה בכך. גם אם תקום בענייננו מחלוקת על עצם קיומם של יחסי עבודה, הרי שגם מחלוקת זו נתונה להכרעת בית הדין מתוקף הסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין. כמו כן, עילתה של המבקשת לדרוש תשלום פיצויים נטועה באותם יחסי עבודה נטענים, שלפי טענתה באו לכדי סיום בעקבות פטירת המנוחה ולפיכך קמה זכותה לפיצויים לכאורה. בכך מתקיימים שני התנאים המצטברים עליהם עמד בית המשפט העליון ומקנים לבית הדין את סמכותו הייחודית – קיום יחסי עבודה, או יחסי עבודה נטענים, ושנית, עילת תביעה הנטועה ביחסי העבודה הנטענים.
  4. אני מוצאת שהכרעתי זו מתיישבת עם העמדה המובהקת שעולה מפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, למשוך ידם ממחלוקות הנטועות ביחסי עבודה, גם במקרים בהם הצדדים הינם בני משפחה אחת, ויפים לענייננו על משקל קל וחומר, משאינם בני משפחה (ר' תמ"ש (ת"א) 4810/06 ד"י נ' מ"י, מיום 17.9.06; בש"א (ק"ג) 984/07 ‏חברה בע"מ נ' אלמונית, "נבו", מיום 31.1.10; תמ"ש (נצ') 46940-01-21‏ ‏ג"ק נ' ג"ק, לעיל; תמ"ש (ב"ש) 2862-05-20‏ ‏פלוני נ' פלונית, מיום 30.8.21).
  5. אסכם ואומר, שאפשר ויהיה על בית משפט זה להכריע בגורלו של חוב תלוי ועומד של המנוחה כלפי המבקשת, האם מהווה הוא חוב של העזבון, מי מהיורשים יישא בסילוקו, וכיוצא באלה סוגיות הנובעות מהוראות חוק הירושה ומתייחסות לזכויות נושה כלפי עזבון, ומנגד חובתם לכאורה של יורשים לסלק את חובות העזבון. אך השאלה האם מלכתחילה קיים "חוב" שיש לדון בגורלו, נתונה לבית הדין כאמור. מנגד, יש לתת את הדעת לבירורו היעיל של התיק דנן, ולהגביל את הזמן העומד לרשות המבקשת לשם פתיחת ההליכים המתאימים. על בסיס האמור, ובזיקה להוראות סעיף 99(א) לחוק הירושה המקנה לנושה שלושה חודשים לפנות בתביעת חוב למנהל העזבון, אני קובעת שעומדים לרשות המבקשת 90 יום ממועד סיום פגרת בתי המשפט, לשם הגשת תביעה מתאימה לבית הדין לעבודה ומסירתה למנהלת העזבון, עם העתק לבית המשפט. ככל שהמבקשת לא תפתח בהליך המתאים ותמסור את התביעה במועד, תתקבל עמדת מנהלת העזבון השוללת קיומו של החוב הנטען.
  6. אבהיר שאין בהכרעתי זו משום הבעת דעה על טענות מי מהצדדים בהקשר למחלוקת הנדונה, או משום קבלת או העדפת טענות עזבון המנוחה באמצעות מנהלת העזבון. טענות הצדדים שמורות להם, ודינן להתברר בפני הערכאה המוסמכת לכך. אבהיר עוד, שאין בהחלטתי זו כדי למנוע הסכמה בהקשר לדרישת המבקשת, בינה ובין מנהלת העזבון.
  7. על בסיס האמור, נקבע כדלקמן:
  8. בקשת המבקשת לתשלום חוב מצד עזבון המנוחה – נדחית בשלב זה.
  9. למבקשת עומדים 90 יום ממועד סיום הפגרה לשם הגשת תביעה לבית הדין לעבודה ומסירתה למנהלת העזבון, כמצוין בסעיף 15 להחלטה.
  10. אין צו להוצאות.

ההחלטה תומצא לצדדים, למנהלת העזבון ואפוט' לדין.

ההחלטה מותרת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשפ"ב, 28 יולי 2022, בהעדר הצדדים.