ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, השופט רמי אמיר: פס"ד בעניין גובה המענק המותנה ברכישת דירה בדיור ציבורי (עת"מ 36887-09-21)

1. עניינה של העתירה שבפניי הוא בזכויות דיירת בדיור הציבורי לרכוש את הדירה בה התגוררה במהלך השנים, ובפרט בשאלת גובה המענק לו היא זכאית.

העותרת מתגוררת בדירה ציבורית בפתח תקווה משנת 1980.

המשיבה 1 היא החברה המנהלת של הדירה הציבורית בה מתגוררת העותרת ("עמידר").

המשיב 2 הוא המשרד הממשלתי המופקד על יישומו של החוק ("משרד השיכון").

2. הנושא כולו מוסדר בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 ("החוק" או "חוק הדיור הציבורי").

סעיף 2(א) לחוק קובע את זכותו העקרונית של הזכאי: "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר במחיר ובתנאים האמורים בסעיף 3, ובהתאם להוראות חוק זה, ולצורך זה יגיש בקשה".

סעיף 1 לחוק מגדיר מיהו "זכאי", וזו לשונו: "מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששווים עולה על 350,000 שקלים חדשים".

3. סעיף 3 לחוק קובע את התנאים הכספיים לרכישת הדירה הציבורית.

ס"ק 3(א) קובע שמחיר הדירה יהיה מחירה בשוק החופשי, קרי ממוכר מרצון לקונה מרצון, בהתאם לשמאות שתיערך ("המחיר הבסיסי"), וכי מסכום זה יופחת מענק מותנה ("מענק מותנה" או "המענק"). עוד נקבע באותו ס"ק 3(א) כי המענק המותנה יחושב באחוזים מהמחיר הבסיסי, וכן נקבעו תקרות כספיות לעניין זה.

ס"ק 3(ב) קובע את אופן חישוב המענק המותנה ע"י חיבור של שני רכיבים: "מענק בסיסי" לפי מספר הנפשות המתגוררות בדירה ולפי אזורים גיאוגרפיים; ו"מענק לפי ותק", המחושב לפי מספר השנים בהן התגורר הזכאי בדירה.

ס"ק 3(ד) קובע, כי בחלוף תקופה נוספת ובהתקיים תנאים נוספים הקבועים בו, יהפוך המענק המותנה למענק קבוע.

הנה כי כן, החוק מאפשר לזכאים לקנות את דירותיהם בהנחה ממחיר השוק. ההנחה ניתנת בדרך של מענק המופחת מהמחיר, בהתחשב במספר פרמטרים, ובהם ותק המגורים בדירה, מספר הנפשות המתגוררות בה, והאזור שבו היא נמצאת. המענק מחושב באחוזים הנגזרים מהמחיר הבסיסי, וקיימות אף תקרות כספיות לעניין זה. תחילה ניתן המענק על תנאי, אך בהמשך הזמן ובהתקיים תנאים מסוימים הוא הופך למענק קבוע.

4. סעיף 8(א)(1) לחוק מוסיף וקובע כי: "הוראות חוק זה לא יחולו על זכאי שהגיע לגיל פרישת חובה ואין לו ילד, וכן אין לו בן זוג או שבן זוגו הגיע לגיל פרישת חובה".

5. ביום 4.8.20 הגישה העותרת בקשה לרכישת הדירה בה היא מתגוררת [נספח 1 לתגובת משרד השיכון]. במסגרת הבקשה הצהירה העותרת כי בתה מתגוררת עמה בדירה בחמש השנים האחרונות.

ביום 18.1.21 הודיעה עמידר לעותרת כי היא זכאית למענק רכישה בגובה 57% (לפי 37% בגין ותק ו-20% מענק בסיסי, כמי שמתגוררת בדירה בגפה). בהודעה צוין כי על העותרת להשלים את הרכישה עד ליום 20.3.21 [נספח 1 לעתירה].

ב"כ העותרת פנה לעמידר ביום 6.4.21, וביקש לשנות את תנאי הרכישה לנוכח מגוריה של בתה של העותרת בדירה באופן המקנה לעותרת הנחה נוספת [נספח 2 לעתירה].

ביום 22.4.21 דחתה עמידר את פניית ב"כ העותרת מהטעם שבתה של העותרת אינה מתגוררת בדירה יחד עם העותרת בחמש השנים האחרונות ברציפות [נספח 3 לעתירה]. באותו מכתב צוין כי באפשרות העותרת לפנות בבקשה לוועדה לחריגי מכר.

ביום 9.6.21 פנה ב"כ העותרת לעמידר פעם נוספת בבקשה לעדכון תנאי הרכישה נוכח מגורי הבת עם העותרת מאז 2018 [נספח 4 לעתירה]. יש לציין כי בכך שינתה העותרת מהצהרתה, ולא יכולה עוד להישמע טענה לחמש שנות מגורים משותפים עם הבת בדירה, אלא לכל היותר לכשנתיים ומחצה משנת 2018 ועד להגשת הבקשה באוגוסט 2020.

ביום 5.8.21 השיבה עמידר לעותרת ודחתה את פנייתה בשנית, תוך שהיא שבה והפנתה את העותרת לוועדה לחריגי מכר [נספח 5 לעתירה].

ביום 27.9.21 הוגשה העתירה שבפניי.

6. לטענתה של העותרת, היא זכאית לשיעור הנחה גבוה יותר במרכיב של המענק הבסיסי – 50% ולא 20% בלבד – כיוון שהיא מתגוררת בדירה עם בתה.

לשיטתו של ב"כ העותרת, סעיף 8 לחוק מבסס את טענתה להנחה מוגדלת בשל מגוריה עם בתה, וזאת ללא תלות במשך המגורים המשותפים עם הבת. סעיף 8 קובע סייג לתחולת החוק לגבי זכאים שהגיעו לגיל פרישה ואין להם ילד. לטענתו של ב"כ העותרת, לו הייתה העותרת מתגוררת בגפה, הרי שהיא כלל לא הייתה יכולה לרכוש את הדירה כיוון שחצתה את גיל הפרישה. ואולם אליבא דב"כ העותרת, מעת שהזכאות לדירה מותנית בקיומו של ילד או ילדה, ולעותרת יש ילדה ולכן היא זכאית למענק – אזי היא צריכה להיות זכאית לא רק לעצם המענק אלא גם להנחה בגין מגורי הילדה בדירה.

7. לטענת המשיבים, אין להתחשב במגורי בתה של העותרת בדירה, כיוון שזו התגוררה עם העותרת בדירה רק בין השנים 2019-2018, כפי שעולה מביקורי המעגל שבוצעו [נספח א' לתגובת עמידר]; מהצהרותיה של העותרת בשנים 2017-2014 שהיא חיה לבדה [נספח ב' לתגובת עמידר]; מבקשות העותרת להנחה בשכר דירה, בהן ציינה כי היא מתגוררת בגפה [נספח ג' לתגובת עמידר]; ומהסיוע בשכר דירה שקיבלה בתה של העותרת בנפרד ממנה במהלך השנים ועד כולל 2017 [נספח ד' לתגובת עמידר].

לנוכח האמור לעיל טענו המשיבים, כי לא מתקיים התנאי להנחה מוגדלת הקבוע בחוק: מגורים משותפים עם הילד או הילדה בחמש השנים האחרונות.

המשיבים טענו גם לשיהוי, שכן ההודעה על תנאי הרכישה נשלחה לעותרת עוד ביום 18.1.21, ואילו העתירה הוגשה רק ביום 27.9.21; ולאי-מיצוי הליכים, שכן היה באפשרות העותרת לפנות לוועדה לחריגי מכר, כפי שצוין מפורשות בהודעות שנשלחו אליה, והיא לא עשתה כן.

8. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי כי דין העתירה להידחות.

9. תחילה אדרש לטענות המקדמיות שהעלו המשיבים.

10. אשר לטענה בדבר אי-מיצוי הליכים.

במכתבים שנשלחו לעותרת ביום 22.4.21 [נספח 3 לעתירה] וביום 5.8.21 [נספח 5 לעתירה], בהם נדחו טענותיה לגבי גובה המענק המותנה, צוין כי באפשרותה לפנות לוועדה לחריגי מכר. העותרת לא פנתה לוועדת חריגים כפי שהומלץ לה לעשות: לאחר התשובה הראשונה שקיבלה מעמידר, שבה העותרת ופנתה לאותו גורם על מנת שישקול ההחלטה מחדש; ולאחר שקיבלה את מכתב התשובה השני, הגישה את העתירה שבפניי. לכן טוענים המשיבים, כי העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים.

אכן, כאשר הדין מורה כי יש לפנות במסלול מנהלי מסוים של השגה או ערר, לא ניתן לסטות ממנו באמצעות פניה חוזרת לאותה ערכאה מנהלית, או לעקוף אותו בהגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. יש למצות את ההליכים במסלול המנהלי הקבוע בדין.

ואולם מה בענייננו? מה דין וועדת החריגים? והאמנם מדובר במסלול רלבנטי ומחייב?

אילו מדובר היה בוועדה שיש לה סמכויות גם כוועדת השגות פנימית, כלומר לבחון את הזכאות להנחה הנוספת לפי הדין, יתכן והעתירה אכן הייתה לוקה באי-מיצוי הליכים. מצד שני, אם וועדת החריגים מוסמכת לשמוע אך ורק טענות שלפנים משורת הדין, אזי ככל שהעותרת טוענת לזכאות לפי הדין – אין היא חייבת להקדים ולפנות לוועדה כזו, ואין גם טעם בכך משום שהוועדה לא תדון בנושא כזה.

אלא שנושא זה לא התברר בפניי די הצורך, ולא הוכח ואף לא נטען מהי אותה וועדת חריגים ומה הוא גדר סמכויותיה. לכן, אינני רואה לפסוק בעניין זה לחובת העותרת.

11. לא כך לעניין השיהוי.

תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כי עתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים" ממועד קבלת ההחלטה.

בענייננו, ההודעה של עמידר על המחיר והמענק נשלחה לעותרת ביום 18.1.21; ואילו העתירה הוגשה רק ביום 27.9.21, בחלוף כשמונה חודשים.

אגב כך, גם ההשגה הראשונה של העותרת על גובה המענק נשלחה לעמידר רק ביום 6.4.21 – כחודשיים ומחצה לאחר קביעתו, ובחלוף המועד להשלמת הרכישה.

אלא שגם אם נתייחס למועד מאוחר יותר, של תשובת עמידר להשגה הראשונה – הרי עמידר דחתה את בקשת העותרת להגדלת המענק עוד ביום 22.4.21, והעתירה הוגשה בחלוף חמישה חודשים ממועד זה.

אמת, העותרת שלחה מכתב נוסף בעניין ביום 9.6.21. אלא שכידוע, אין בהתכתבות חוזרת עם הרשות כדי להאריך את מניין הימים לצורך בחינת השיהוי.

זאת ועוד. גם בבחינה של השיהוי האובייקטיבי – תקיפת ההחלטה בדבר גובה המענק במועד כה מאוחר גורמת נזק לרשות המנהלית. נכון לעת הזו, המחיר הריאלי של הדירה עלה בהשוואה לזה שנקבע בשמאות; ואין מקום לכפות היום על הרשות מחיר היסטורי שכבר אינו רלבנטי, כשהטעם לאי-הרלבנטיות שלו נעוץ בפגם בהתנהלות העותרת.

לא מצאתי גם כל פגם בהחלטת הרשות לגופה, באופן שיכול היה להצדיק סטייה מהכלל בדבר שיהוי מטעמים של פגיעה חמורה בשלטון החוק, והדבר אף לא נטען בפניי.

אשר על כן, דין העתירה להידחות כבר מטעם זה של שיהוי.

12. ואולם לא על השיהוי לבדו אני סומך את פסק דיני, אלא בעיקר לנוכח ניתוח הטענות של העותרת לגופו של עניין. להלן אפרט את נימוקיי.

13. בהודעה על תנאי הרכישה שנשלחה לעותרת, נקבע גובה המענק המותנה בשיעור של 57%, כחיבור של מענק בסיסי בגובה 20%, הרלבנטי לזכאים שמתגוררים לבדם באזור שאינו אזור עדיפות לאומית; ומענק וותק בגובה 37%, לפי מספר השנים בהן מתגוררת העותרת בדירה.

הצדדים אינם חלוקים בעניין מענק הוותק שנקבע לעותרת, וכל המחלוקת מתמצית בשיעור המענק הבסיסי לו היא זכאית. המענק הבסיסי שהוצע לעותרת היה הנחה של 20%, כפי המגיע לזכאי המתגורר בגפו; בעוד שלטענת העותרת היא זכאית למענק בסיסי בשיעור של 50%, כיוון שבתה מתגוררת עמה.

14. שורש המחלוקת התמקד בפרשנות המונח "זכאי המתגורר עם ילד אחד שלו" שבסעיף 3(ב)(1) לחוק.

כפי שציינתי לעיל, העותרת העמידה את פרשנותה לביטוי האמור בסעיף 3(ב)(1) לחוק דווקא על הוראת סעיף 8(א)(1) לחוק ועל יחסי הגומלין ביניהם. לגישתו של ב"כ העותרת, סעיף 8, המוציא מתחולת החוק זכאים שהגיעו לגיל פרישה ואין להם ילד, משליך גם לענייננו, קרי לשיעור ההנחה לפי סעיף 3(ב). לשיטתו, סעיף 8 מלמד כי עצם המגורים של העותרת עם בתה מקנה לה את הזכות לרכוש את הדירה בתנאים שנקבעו בחוק לעניין שיעור ההנחה המוגדל – שהרי אלמלא מגוריה עם בתה, ומשעברה את גיל הפרישה, לא הייתה זכאית בכלל לרכוש דירה לפי החוק.

משתמע מכך, כי מעת שיש לזכאי ילד – אין חשיבות לכמה זמן הוא גר עמו כדי לקבל את המענק הבסיסי המוגדל של 50% בשל מגורים עם ילד.

15. אין בידי לקבל עמדה זו של העותרת, הן בשל פרשנות לשונית של החוק והן בשים לב לניתוח תכליתו. וראשון ראשון.

16. סעיף 8 לחוק לחוד, וסעיף 3(ב) לחוק לחוד, כל אחד וממלכתו שלו.

סעיף 8 לחוק קובע סייג לזכאות לפי החוק, וסעיף 3(ב) לחוק קובע את שיעורי הזכאות.

אמת, בשני הסעיפים נזכרים ילדיהם של הזכאים. אך בכל סעיף נזכרים הילדים באופן שונה, ויש לכך השלכה שונה לפי העניין שמוסדר באותו סעיף.

בסעיף 8 נקבע, כי זכאי שהגיע לגיל פרישת חובה ו"אין לו ילד" – לא יהיה זכאי לרכוש את הדירה בה הוא מתגורר בתנאים המיטיבים שקבועים בחוק.

בסעיף 3(ב) נקבע, כי זכאי "המתגורר לבד" יהיה זכאי ל-20% הנחה, בעוד שזכאי "המתגורר עם ילד אחד שלו" יהיה זכאי ל-50% הנחה, וזכאי "המתגורר עם שני ילדיו או יותר" יהיה זכאי ל-60% הנחה.

כפי שנראה מלשון החוק – סעיף 8 מדבר בעצם קיומו של ילד כתנאי לזכאות למענק, בעוד שסעיף 3(ב) מדבר על מגורים עם ילד ועל השפעתם על גובה המענק. ואין בסעיף 8 כל הוראה השוללת את הזכאות ממי שאין לו ילד "המתגורר עמו".

יתרה מכך, בסעיף 3(ב) יש שיעור הנחה אחד למי שאינו גר עם ילדו, ושיעור הנחה אחר למי שכן גר עם ילדו. ללמדך ששתי האפשרויות קיימות, ושתיהן מתיישבות עם התנאי לזכאות שנקבע בסעיף 8, שמי שעבר את גיל הפרישה אינו זכאי אלא אם יש לו ילד.

ואמנם, סעיף 8 לחוק אינו קובע כל דרישה למגורים משותפים עם הילד, אלא רק את קיומו של ילד כתנאי לזכאות. לכן, כאמור, מתיישבת הוראת סעיף 8 עם שתי האפשרויות לפי סעיף 3(ב) לחוק: גם זו של מענק בסיסי רגיל ללא מגורים משותפים עם ילד (20% הנחה), וגם זו של מענק בסיסי גדול יותר כאשר יש מגורים משותפים עם ילד (50%).

סיכומו של עניין זה, לשונם של סעיפים 8 ו-3(ב) אינה תומכת בטענת ב"כ העותרת, שאי מתן ההנחה המרבית לפי סעיף 3(ב) בשל מגורים עם ילד עומד בסתירה לכלל שנקבע בסעיף 8 לעניין עצם הזכאות.

17. ומכאן לפרשנות התכליתית, המביאה לאותה תוצאה.

לחוק הדיור הציבורי יש תכלית סוציאלית של צמצום ממדי העוני, פתרון מצוקת הדיור בישראל, ומתן אפשרות לאלה שידם אינה משגת לרכוש דירה במחיר מסובסד [ראו בדברי ההסבר להצעת חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702, 306].

תכלית סוציאלית זו מושגת ע"י שימוש בקופה הציבורית, אשר מטבע הדברים אינה בלתי מוגבלת, ולכן נדרשו איזונים מסוימים.

האיזון המשמעותי ביותר הוא זה שנקבע בסעיף 8 לחוק. הסדר זה שולל את הזכאות ממי שעבר את גיל פרישת החובה ואין לו ילדים. הזכאות ניתנה רק למי שחייו עוד לפניו לשנים רבות או לאדם מבוגר שיש לו דור המשך, וכך יתאפשר ניצול ההטבה למשך שנים רבות.

שיקול נוסף שמצטבר בקשר לזכאים שלאחר גיל פרישה הוא, לאפשר להם לממש את הציפייה הטבעית שלהם להוריש את הדירה לילדיהם ולסייע לבני דור ההמשך, כשהדירה תשמש להם כ"מקפצה" ליציאה ממעגל העוני.

ואולם עצם קיומם של ילדים אינו שקול למגורים משותפים עם הילדים. הנתון הראשון מתכתב עם השיקול של קביעת עצם הזכאות כדי לסייע לדור הבא לצאת ממעגל העוני, ותמיכה ברצון הטבעי של ההורה לסייע לילדיו. הנתון השני מתכתב עם הקושי הכלכלי המוגבר, אשר יש להניח שמתקיים אצל מי שמחזיק ומפרנס משק בית של משפחה לעומת מי שחי לבדו, קושי כלכלי עכשווי שמצדיק את הגדלת המענק לזכאי.

רוצה לומר: התנאי לזכאות המבוסס על כך שיש לזכאי ילדים אינו מבוסס על מגורים משותפים של ההורה והילד, אלא רק על עצם קיומו של אותו דור המשך, והטעמים העומדים ביסוד הדברים שונים זה מזה כמוסבר לעיל. לכן אין ללמוד מהוראה זו שבסעיף 8 לחוק, השוללת זכאות מדייר מבוגר שכלל אין לו ילדים – לעניין "שדרוג" המענק והגדלתו בשל מגורים משותפים של ההורה והילד למי שזכאי למענק ממילא לפי החוק, שדרוג והגדלה שמבוססים על שיקולים אחרים כמוסבר לעיל.

18. כיוון שכך טענה העותרת, ורק על כך העמידה את עתירתה – לא הצליחה העותרת להראות כל כשל חוקי או חוסר סבירות בהתנהלות המשיבים, ולכן דין העתירה להידחות אף לגופה.

19. למען הסר ספק אבקש להבהיר, כי אין ללמוד מדחיית העתירה לגופה במקרה זה על כל הבעת עמדה תומכת או אישור של בית המשפט לתזה המשפטית של המשיבים ולפרשנות שהם מציעים לעניין התנאים לזכאות למענק מוגדל.

ב"כ המשיבים טענו כי הזכאות למענק מוגדל מותנית בתקופת מינימום של חמש שנים של מגורי הילד יחד עם הזכאי בדירה. ב"כ העותרת לא התייחס לטיעון זה ולא השיב לו, ולכן אין להכריע בדבר.

יחד עם זאת, אבקש להתייחס לכך בקצרה ולהצביע על קשיים לא מבוטלים בפרשנות זו אותה הציעו המשיבים.

20. האמנם יש לקרוא לתוך החוק דרישה למגורים בדירה של הילד עצמו יחד עם הדייר הזכאי לתקופת מינימום של חמש שנים לצורך המענק הבסיסי המוגדל, כפי שנדרש מהדייר הזכאי עצמו לצורך עצם הזכאות למענק לפי החוק?

21. המשיבים טענו כי כל פרשנות אחרת תביא לניצול לרעה של החוק, ולכל הפחות תאפשר זאת. כך למשל, טענו המשיבים, יוכל זכאי שהשלים חמש שנות מגורים בדירה, להביא את בנו או את בתו להתגורר עמו בדירה ביום האחרון של התקופה הנדרשת, ואז להגיש כבר למחרת היום בקשה למימוש הזכויות בהנחה מוגדלת בשל מגורים עם הילדים.

המענה לחשש זה מצוי בכללים הבסיסיים במשפטנו, שמונעים שימוש לרעה בזכויות ושימוש בחוסר תום לב בזכויות. ואולם מצד שני, אין להקיש ממקרה קיצון כזה וללמוד ממנו הוראה פוזיטיבית שאיננה כתובה בחוק ואיננה מחויבת המציאות.

אדגים זאת בדוגמא נגדית, שאיננה דוגמת קיצון. מה דינה של מי שגרה בדיור ציבורי שבע שנים, כאשר בתום השנה הרביעית נולד בנה והוא מתגורר עמה במשך שלוש שנים מאז? האם כאשר תגיש אותה דיירת בקשה לרכישת הזכויות בדירה בתום שבע השנים, לא תהיה זכאית למענק מוגדל בשל מגורי הילד יחד עמה, רק משום שהוא חי וגר עמה שלוש שנים בלבד ולא חמש? הרי מובן שבמקרה כזה לא מדובר במגורים מלאכותיים לצורך הגשת הבקשה, או בשימוש לרעה בזכות. במקרה כזה לא מתקיים הרציונל אותו הציעו ב"כ המשיבים כדי לשלול את המענק המוגדל. אך אם כך, מדוע אפוא לשלול אותו?

22. השאלה אותה יש לשאול לעניין המענק המוגדל בשל מגורים משותפים עם הילדים היא זו: מה מורה החוק לעניין זה? מה התנאים שקבע החוק? והאם נקבעה בחוק תקופת מינימום של מגורים משותפים עם הילד כתנאי להגדלת המענק?

אלא שהחוק שותק בעניין זה.

סעיף 3(ב)(1) רישא לחוק מדבר על "מספר הנפשות בדירה הציבורית". ובהמשך הסעיף, בטבלת ההנחות בשורות המתייחסות לילדים, נאמר "זכאי המתגורר עם ילד אחד שלו" או "זכאי המתגורר עם שני ילדיו או יותר". ואולם אף מילה לא נאמרה על משך המגורים המשותפים עם הילד או על משך מגוריו של הילד בדירה.

וזאת לראות, כי כאשר בחר המחוקק לקבוע תקופות מינימום כתנאי לזכאות לרכישת דירה לפי החוק, או כקריטריון לקביעת שיעור ההנחה במענק לפי ותק – הוא עשה זאת בלשון מפורשת ואשר אינה משתמעת לשני פנים. כך בסעיף 1 לחוק, בהגדרת הזכאי עצמו, שם נקבעה תקופת מינימום של חמש שנים למגורי הזכאי כתנאי לזכאות. כך בטבלת שיעורי ההנחות במענק לפי ותק בסעיף 3(ב)(2) לחוק, כאשר נקבעו תקופת מינימום ותקופות מוגדרות של שנות מגורים בדירה של הזכאי.

מה משמעות הדבר? האם מדובר בהסדר שלילי, ואין לקרוא כל תקופת מינימום לתוך ההוראה שבסעיף 3(ב)(1) לחוק בעניין תקופת המגורים המשותפים עם הילד?

או שמא מדובר בלאקונה בסעיף 3(ב)(1) בעניין תקופת המגורים עם הילד, ויש להשלים זאת? ואם יש להשלים, האם ראוי לפנות להסדר של חמש שנים שנקבע כרף מינימאלי של הזכאי עצמו, או לרף גמיש יותר של זמן סביר? ואולי ראוי לבחור להשלים זאת כך שלא תהיה כל דרישה לזמן מינימום למגורי הילד, בכפוף לכללים של שימוש לרעה בזכות?

23. כפי שציינתי, הנושא עלה בפניי רק מפי צד אחד, ולא היה בפניי כל טיעון של ממש בנושא.

לפיכך יישאר העניין לעת מצוא, ונראה כי עת כזו בוא תבוא בתיקים אחרים.

ואולם לטעמי רצוי שהמחוקק יקדים ויעשה מעשה, וייקבע בחוק הסדר ברור לעניין זה.

לפיכך מתבקשת הפרקליטות, אשר ייצגה בפניי את משרד השיכון, להביא את הדברים לתשומת ליבם של גורמי הייעוץ המשפטי במשרד המשפטים ובמשרד השיכון.

24. בשולי הדברים אציין, שבמהלך הדיון ביום 3.3.22 הצעתי לצדדים הצעה שנרשמה לפרוטוקול, לפיה תגיש העותרת בקשה לוועדת חריגים, תוך שתוכל לבקש את הארכת תוקפה של הצעת הרכישה (שפקעה לעמדת המשיבים).

המשיבים בהגינותם הסכימו להצעה זו לפנים משורת הדין. ב"כ העותרת ביקש לשקול זאת, ולצערי הודיע בהמשך כי אינו מסכים לכך ועמד על מתן פסק דין. אך בנסיבות העניין, ייתכן שהמשיבים יהיו עדיין נכונים לעמוד מאחורי ההצעה, בכפוף להתאמה למדד.

לפיכך טוב תעשה העותרת אם תפנה למשיבים ותבדוק העניין.

25. סיכומו של דבר, דין העתירה להידחות, וכך אני מורה.

26. אשר להוצאות המשפט. הכלל במשפטנו הוא שההוצאות הן לפי התוצאות, וכי יש לפסוק הוצאות ריאליות אך סבירות.

מצד שני, בשים לב למהות העתירה ולכך שהצדדים הסכימו כי אכריע בתיק על יסוד הכתובים בלבד ובכך הביאו לחיסכון בזמן שיפוטי, אני סבור כי יש למעט בפסיקת הוצאות.

לפיכך, העותרת תישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ בלבד – 2,000 ₪ לכל משיב.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום לידי ב"כ כל אחד מהמשיבים, בהתאמה.

ניתן היום, ד' אב תשפ"ב, 01 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.