בימ"ש המחוזי בחיפה, הנשיא רון שפירא: פס"ד בעתירה להתערב בהחלטה הדוחה בקשת התאזרחות מחמת הרשעת העותר בביצוע עבירת צייד חיית בר מוגנת ללא רישיון (עת"מ 37348-04-22)

הערה מקדימה:

ביום רביעי 15.6.22 התקיים הדיון בפני. מהלך הדיון וטיעוני הצדדים בע"פ הוקלטו במסגרת הקלטה פנימית במערכת נט המשפט. בעת כתיבת פסק הדין טרם תומללה ההקלטה. עם זאת בית המשפט רשם בפניו את עיקרי הדברים שעלו במהלך הדיון, עין בטיוטת התמלול הרובוטי והאזין להקלטה בעת כתיבת פסק הדין. מצאתי לנכון להבהיר נקודה זו, למען הסדר ובשים לב לעובדה שהליך עריכת תמלול ההקלטה עבור הצדדים טרם הושלם.

הרקע לעתירה:

לפני עתירה במסגרתה מבקש העותר להתערב בהחלטת המשיבה מיום 17.02.22, הדוחה את בקשתו להתאזרחות לפי סעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק האזרחות"), זאת מחמת הרשעת העותר מחודש 02/21 בגין ביצוע עבירת צייד חיית בר מוגנת ללא רישיון.

העותר, תושב קבע, יליד 1989, נשוי ואב לשני ילדים, הגיש בקשה להתאזרחות לפי סעיף 5 לחוק האזרחות. במסגרת הטיפול בבקשתו הראשונה נערך לו ראיון והוא נדרש להשלים מסמכים. מאחר שלא השלים את המסמכים המבוקשים ראו אותו כמי שזנח את בקשתו והבקשה הראשונה נסגרה. בשנת 2020 הגיש שוב בקשה להתאזרחות עבורו ועבור שני ילדיו. לאחר המצאת חלק מהמסמכים שהתבקש להשלים, נשלח לעותר מכתב בו הודע לו כי המשיבה שוקלת לסרב את הבקשה לאור מידע שהתקבל מטעם משטרת ישראל, לפיו קיימת נגד העותר הרשעה מחודש 02/21 בגין ביצוע עבירת צייד חיית בר מוגנת ללא רישיון. מדובר בהרשעה מיום 23.02.21 במסגרת הסדר טיעון בת"פ 8305-01-20 של בימ"ש השלום בקריית גת. העותר שלח תגובתו למכתב וביום 17.02.22 ניתנה החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העותר, זאת נוכח הרשעתו מחודש 02/21 בגין צייד חיית בר מוגנת ללא רישיון. נגד החלטה זו הוגשה העתירה.

תמצית טענות הצדדים:

העותר טוען כי ההחלטה ניתנה באופן מקפח ותוך היתלות בנימוקים לא מהותיים וללא מתן זכות טיעון כדבעי ביחס למעורבות הפלילית המיוחסת לעותר. נטען כי המשיבה לא דנה בטענות העותר, שהועלו במכתב, באופן ענייני, ודחתה את בקשת העותר מבלי לדון בטענותיו. נטען כי המשיבה לא פירטה מדוע יש ברישום הפלילי שבנדון כדי לשלול בקשתו של העותר להתאזרחות. כן נטען כי אין ברישום הפלילי כדי להצדיק דחיית בקשת העותר להתאזרחות ואין לראות ברישום כמעורבות בפעילות כלשהי נגד בטחון המדינה או כסכנה לציבור. נטען כי סירוב בקשת העותר להתאזרחות פוגעת פגיעה קשה בזכות היסוד הטבעית לחיי משפחה תקינים ושמירה על התא המשפחתי, זאת לאור היותו של העותר נשוי ואב המפרנס שני ילדים קטינים. נטען כי המשיבה לא ביצעה את האיזון הראוי בין השיקולים הרלוונטיים בעת קבלת ההחלטה. נטען כי על אף הרישום הפלילי, העותר לא ביצע את העבירה או מעשה פלילי כלשהו והוא פירט טענותיו במכתבו מיום 19.01.22, לפיו מדובר בהסדר טיעון שהגיע אליו בעצת סנגורו מבלי שביצע את העבירה או היה מודע להשלכות ומשמעות ההודאה. נטען כי המשיבה התנהלה בחוסר סבירות וחוסר מידתיות ולא בחנה לעומק את הנסיבות ואת טענות העותר. באשר לטענת המשיבה כי אחד השיקולים להחלטה היה המאסר המותנה שנגזר על העותר במסגרת התיק הפלילי והעובדה שמאסר מותנה מרחף מעל ראשו של העותר נטען כי שיקול זה לא פורט במסגרת ההחלטה ובהחלטה צוין כי בקשתו של העותר נדחתה עקב הרשעתו.

המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות מכיוון שההחלטה הינה נכונה וראויה, ניתנה בסמכות לאחר שקילת שיקולים עניינים על ידי גורמי המקצוע אצל המשיבה ואינה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. נטען כי בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות, אזרחות אינה נקנית באופן אוטומטי אלא נתונה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים ותחילה על המבקש לעמוד בתנאי הסף המנויים בסעיף 5(א) לחוק האזרחות. שר הפנים בוחן אם קבלת הבקשה עלולה לפגוע באינטרס הציבורי או באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל ובמסגרת שיקוליו בוחן קיומה של מניעה פלילית או מניעה ביטחונית לאישור בקשת ההתאזרחות. נטען כי ההחלטה התקבלה בהליך ראוי, בהתאם לדין, על סמך מכלול הראיות שהוצגו בפני המשיבה ותוך הפעלת שיקול דעת ענייני ומקצועי, שהרי, כפי שעלה בבחינת בקשת העותר והמסמכים שצורפו לה, העותר הינו בעל עבר פלילי שהורשע ונגזר עליו מאסר על תנאי.

לטענת המשיבה, ההרשעה בגין עבירה של ציד חיית בר מוגנת אינה דבר של מה בכך וגם הענישה במקרה זה אינה קלת ערך. שר הפנים רשאי לשקול, בין היתר, שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש, וכן לבחון האם היענות לבקשה עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים שונים. לכן כדין לקחה המשיבה בחשבון במסגרת שיקוליה את עברו הפלילי של העותר. נטען כי נוכח חלוף פרק זמן קצר ממועד הרשעתו של העותר בחודש 02/21 ועד למועד מתן ההחלטה, כשנה לאחר מכן ובטרם חלפה תקופת המאסר על תנאי, לא ניתן לטעון כי במועד ההחלטה לא נשקפת פגיעה אפשרית של העותר באינטרסים ציבוריים. המשיבה אינה משמשת ערכאת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש הפלילי ואינה בוחנת את סבירות הסדר הטיעון או המניעים של העותר בגיבוש הסדר הטיעון לאחר שזה אושר על ידי בימ"ש מוסמך. לכן לא היה מקום לקחת בחשבון את טענות העותר במכתבו. בפני העותר פתוחה הדרך לחזור ולהגיש בקשה להתאזרחות בחלוף תקופת התנאי שהוטלה עליו בגזר הדין. העותר מחזיק במעמד תושב קבע וזכאי למלוא הזכויות הסוציאליות. ניתנה לו הזדמנות להביע עמדתו בכתב ולהציג טענותיו, אשר נבחנו ונשקלו על ידי המשיבה בטרם מתן ההחלטה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החלטת המשיבה בעניינו של העותר ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיקבע כי היו פגמים מהותיים בהליכים שהובילו לתוצאה ולהורות על החזרת עניינו של העותר לדיון מחודש אצל המשיבה כדי שיקוים הליך ראוי ותינתן החלטה מנומקת. אפרט להלן.

כידוע, שיקול הדעת הנתון למשיבה בהענקת זכאות לאזרחות הינו רחב. על המשיבה, ככל רשות מוסמכת על פי דין, להפעיל את שיקול דעתה באורח סביר בהתאם לדין ולנהלים ועל פי ראיות מנהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות משקל. בית המשפט לא יחליף ככלל את שיקול דעתה של רשות מנהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד החלטת הרשות אינה נגועה בחוסר סבירות קשה, בשיקול זר או באפליה, לא יתערב בית המשפט בה [בג"ץ 8047/11 סובול נ' משרד הפנים (17.02.2013); בג"ץ 4942/07 יסמין עמרין נ' שר הפנים (02.09.2007)]. בענייננו, כפי שיפורט בפסק דין זה, סבור אני כי נפל בהחלטת המשיבה פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט, ביטול ההחלטה שהתקבלה והחזרת עניינו של העותר לבחינה נוספת אצל המשיבה .

משקלו של עבר פלילי בהחלטה מנהלית:

אין חולק כי במסגרת שיקול דעתו רשאי שר הפנים לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש להתאזרח או לשהות בישראל כתושב ושיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון הציבור או המדינה [בג"ץ 10473/07 קיריל קורייבו נ' שר הפנים (21.08.2008); בג"ץ 9147/08 פלוני נ' שר הפנים (28.12.2009); בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (10.07.2006); בג"ץ 2208/02 מהא סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (2002)]. יצוין כי לעניין זה שקילת מעורבותו הפלילית של המבקש מעמד בישראל במסגרת בחינת בקשתו להעניק לו מעמד בישראל אינה מחייבת הרשעה בפלילים ודי בראיות מנהליות למעורבותו בפלילים [ראו: בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); ראו גם: עע"מ 9993/03 דלאל עטא מוחמד חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4), 134 (2005), שם על אף זיכוי בהליך פלילי נשללה הזכות לכניסה לישראל בהתבסס על תשתית הראיות שהוצגו בהליך הפלילי וטעמי הזיכוי].

נדגיש כי עקרונות אלו, שבבסיס סמכויות הרשות המנהלית, אינם מצומצמים לסוגית המעמד בישראל. הרשות המנהלית רשאית לקבל החלטות לפיהן נמנעת מאדם זכות עקב קיומה של תשתית ראיות מנהליות למעורבות בפלילים. זאת גם במקרים בהם לא הוגש כלל כתב אישום כנגד אותו אדם וכן במקרים בהם זוכה אותו אדם בהליך פלילי [ראו: בג"צ 3884/16 פלונית נ' השר לבטחון פנים ואח' (20.11.2017); בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (1993); עע"מ 1758/11 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא (15.8.2011). בכל המקרים שנדונו בפסקי דין אלו נשללו זכויות על בסיס טענה למעורבות בפלילים בהעדר כתב אישום. ראו גם: בג"צ 24/58 ארביב נ' שר הביטחון, פ"ד יב' 651 (14.5.1958); בג"צ 4545/07 גנ"ם אברהם לזריאן נ' נציב שירות בתי הסוהר (7.1.2008); עת"מ (י-ם) 63776-09-16 ניר סומך נ' משטרת ישראל (3.2.2017). שם, חרף זיכוי במסגרת הליך פלילי, נמנעה מהנאשמים שזוכו האפשרות לחזור לתפקידם הקודם ממנו הושעו עקב הגשת כתב אישום כנגדם].

מכאן שמעורבות בפלילים, גם בהעדר הרשעה ואפילו לאחר זיכוי, יכולה להיות רכיב בשיקול הדעת המנהלי לשלילת זכות מאדם. זאת במקרים המתאימים ובהתייחס לתשתית הראיות המנהליות שבבסיס ההחלטה.

הפעלת שיקול הדעת המנהלי וחובת ההנמקה:

במסגרת שיקול דעתו בעת קבלת החלטה הנדרשת בהליך שבפני, על השר או הגורם המנהלי המוסמך ונדרש לאזן בין מכלול שיקולים ובהם הזכות לחיי משפחה של העותר/המבקש ואינטרסים של טובת ילדיו, לבין האינטרס הציבורי מאידך גיסא. ההחלטה צריכה להיות מידתית ולקחת בחשבון את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם [בג"צ 4942/07 הנ"ל; בג"צ 2028/05 הנ"ל].

בענייננו, ההחלטה שניתנה בעניינו של העותר היתה קצרה ובלתי מנומקת, כאשר לא ברור אילו שיקולים נשקלו. כל שמפורט בהחלטה הוא שהוחלט לסרב לבקשת העותר מטעמים פליליים ומאחר שקיימת נגדו הרשעה מ-02/21 בגין ציד חיית בר מוגנת ללא רישיון/היתר. לא פורטה התייחסות המשיבה לאופי העבירה והסיכון הנשקף לציבור מביצועה ואף לא צוינה בהחלטה העובדה שנגד העותר קיים מאסר מותנה כתוצאה מגזר הדין שניתן בגין הרשעתו בעבירה שבנדון, זאת למרות טענות ב"כ המשיבה כי שיקול זה נשקל במסגרת השיקולים הרלוונטיים במתן ההחלטה. כמו כן לא ברור מההחלטה איזה משקל ניתן לעובדה שאין לחובתו של העותר עבר פלילי אחר, תוך התייחסות לגילו.

על בית המשפט הבוחן את החלטת המשיבה לבדוק האם מדובר בהחלטה סבירה והאם נשקלו כל השיקולים הנדרשים לעניין. מכאן חשיבות ההנמקה של ההחלטה המנהלית, ובמיוחד כאשר להחלטה המנהלית השלכות מרחיקות לכת על מעמדו וזכויותיו של נשוא ההחלטה המנהלית, בענייננו העותר . על מנת לקבוע האם מדובר בהחלטה סבירה שהתקבלה בהליך ראוי ותקין יש מקום לפרט בנימוקי ההחלטה את ההתייחסות לאופי וחומרת העבירה שבוצעה ע"י העותר וכפועל יוצא את הסיכון הנשקף לציבור מהעותר ומביצועה של העבירה (בג"צ 2208/02 הנ"ל). כן יש מקום לבחון את עברו הפלילי, ככל שיש כזה, תוך איזון בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין הזמן שחלף מאז מועד ביצועה [בג"צ 4942/07 הנ"ל; בג"צ 10473/07 הנ"ל].

בהעדר הנמקה ראויה להחלטה נראה, על פניו, כי שיקולים אלו לא נשקלו. בעניינו של העותר מדובר בעבירה של ציד חיית בר מוגנת ללא רישיון/היתר. מבלי להקל ראש בחשיבות ההגנה על הטבע, אין ספק כי לא מדובר באחת העבירות החמורות שבדין הפלילי, שניתן לומר בקשר אליה שעל פניו נשקפת מסוכנות רבתי ממי שהורשע בביצועה. יצוין כי הפסיקה אליה הפנה ב"כ המשיבה בטיעוניו עוסקת בעותרים שביצעו עבירות חמורות בהרבה, שמהן עולה חשש לסיכון לציבור ולביטחון המדינה (כגון: עבירות של קשר עם הג'יהאד האיסלאמי, עבירות סמים חמורות, תקיפת שוטר והסעת שב"חים). כאשר מדובר בעבירה של ציד חיית בר מוגנת ללא רישיון סבורני כי לא ניתן להסתפק באמירה קצרה לפיה הוחלט לסרב לבקשה מטעמים פליליים ויש לנמק מדוע במקרה זה הרשעה בגין ציד חיית בר ללא רישיון מהווה סיכון לציבור או לביטחון המדינה וכיצד נשקלה ההרשעה בעבירה זו אל מול שיקולים אחרים שיש לשקול כגון: הזכות לחיי משפחה וטובת ילדיו של העותר.

במסגרת ההחלטה אף אין התייחסות, כאמור, למאסר המותנה שהושת על העותר, זאת למרות שב"כ המשיבה טען כי שיקול זה הובא במסגרת השיקולים. כן אין התייחסות במסגרת ההחלטה לנימוקים שפורטו במכתבו של העותר, לפיהם העותר כופר בביצוע העבירה, אך הסכים להודות בביצועה בעצת סניגור שמונה לו מטעם הסניגוריה הציבורית משיקולים שונים שפורטו במכתב, כאשר כלל לא עלה על דעתו כי מדובר בתיק פלילי שהרשעה במסגרתו עלולה לסכל קבלת אזרחות. יצוין לעניין זה כי מהמסמכים שהציג העותר עולה כי בראשיתו של ההליך הפלילי כפר העותר (הנאשם בהליך הפלילי) במיוחס לו בכתב האישום. לאחר שמונה לו סנגור ציבורי, הסכים להודות בביצוע העבירה במסגרת הסדר טיעון וזאת, ככל הנראה, משיקולים כלכליים שבבסיסם היותו תושב הצפון שמשפטו הפלילי התנהל בקרית גת. העותר טוען כי הסכים להודות משיקולים שונים ובעצת הסנגור הציבורי, אך כלל לא עלה על דעתו כי מדובר בתיק פלילי ושהרשעה בו עלולה לסכל קבלת אזרחות. מהחלטת המשיב הקצרה, שניתנה ללא נימוקים, לא ברור כלל האם טענות אלה של העותר הובאו בחשבון.

ההחלטה המנהלית של המשיבה בדבר מעמדו של העותר בישראל, שהיא החלטה ברת משמעות מרחיקת לכת בעניינו של העותר, מהווה בפועל ענישה מנהלית משמעותית בהמשך לענישה שהושתה עליו בהליך הפלילי. במצב דברים זה היה על המשיבה לשקול בכובד ראש את טענותיו של העותר לגבי האזהרה והמידע שניתנו לו במסגרת הודאתו בהליך הפלילי, זאת ביחד עם מכלול הנתונים בעניינו. בהעדר הנמקה בהחלטה לא ברור כלל אם שיקולים אלו נשקלו. בכך נפל פגם בהחלטה.

משמעות העדר הנמקה וסוגית עצם קיומו של שימוע ומימוש הזכות לטיעון:

לצורך קבלת החלטה מנהלית שיש בה השפעה על זכויות ומעמד של אדם, יש לשמוע טענותיו. אמנם המונח "שימוע" אינו מחייב הליך בו מופיע אדם בפני הרשות וטוען בפניה טענותיו. שימוע יכול להתבצע גם בדרך של קבלת טענות נשוא ההליך המנהלי בכתב או בכל דרך אחרת. עם זאת הליך שמיעת טענותיו של נשוא ההחלטה המנהלית צריך להיות כזה שמבסס אפשרות מעשית לבחינת טענותיו. כפועל יוצא מהצגת הטענות בפני הרשות המנהלית, בכל דרך של מימוש השימוע, מתבצע גם הליך משמעותי של בחינת ושקילת הטענות [עע"מ 7201/11 רחמני ד.א. עבודות עפר בע"מ נ' רשות שדות התעופה (7.1.2014] סעיפים 42 – 45 לפסק הדין].

מכאן גם חשיבות ההנמקה של ההחלטה המנהלית. "חובת ההנמקה היא בעלת חשיבות בשלושה מישורים. ראשית, היא מאפשרת בחינת השיקולים שהובילו להחלטה, וכן את האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית כלפיה. שנית, ההנמקה, שימורה והפצתה, מאפשרות את שיפור איכות ההחלטות של הרשות המינהלית. שלישית, יש בהנמקת החלטות כדי להגביר את אמון האזרחים ברשות המנמקת ולשפר את מערכת היחסים בינה ובין האזרח (ראו: יואב דותן "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים" מחקרי משפט יט 5 (2002))" (עע"מ 7201/11 הנ"ל, סעיף 9 בפסק דינו של השופט ג'ובראן (כתוארו אז).

במקרה זה שבפני לוקה ההחלטה המנהלית נשוא עתירה זו בהעדר פירוט והנמקה. כפועל יוצא לא ברור מה בחנה ומה שקלה הרשות המנהלית וכיצד איזנה בין כל הנתונים הנוגעים להחלטה מסוג זה בטרם ניתנה החלטה. לא ברור האם התקיים הליך של שימוע במובן זה שטיעוני העותר הובאו בפני מקבלי ההחלטה ונשקלו. מדובר בפגם מהותי בהליך המנהלי המבסס את העילה לבטול ההחלטה המנהלית והחזרת הנושא לבחינה מחודשת ומתן החלטה חדשה ע"י הרשות המנהלית.

היחס שבין ההליך הפלילי ותוצאותיו ובין ההחלטה המנהלית נשוא העתירה:

הלכה מקדמה דנא היא כי עצם קיומו של הליך פלילי אינו חוסם את דרכה של המדינה מנקיטת הליכים אחרים כנגד מי שהיה נאשם, לרבות הליכים מנהליים, אזרחיים או משמעתיים שסנקציה בצידם. כל זאת במסגרת של הליכים שאינם חלק מההליך הפלילי [ראו: בג"צ 13/57 יעקב צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח' פ"ד יא' 856, (21.6.1957)].

במקרה שבפני סוגיית היחס שבין ההליך הפלילי ותוצאותיו לבין ההליך המנהלי היא הסוגיה המרכזית שבבסיס בחינת התנהלות הרשות המנהלית ותקינות החלטתה. סוגיה זו אינה ייחודית למשפטנו. האיזון שבין ההליך הפלילי או סוגיות הקשורות בביטחון הציבור או בביטחון לאומי ומידת הסיכון הנשקפת מהסדרת מעמד במדינה מעסיקות את מערכות המשפט במדינות ובשיטות משפט שונות. ברובם המכריע של שיטות המשפט המערביות המדיניות היא של בחינת הוגנות ההליך אצל הרשות המנהלית, שעליה לבחון את טיב הראיות ולבסס החלטה מנהלית על תשתית ראיות מנהליות טובה ותוך שמירת העיקרון של הליך מנהלי הוגן. עם זאת, ולצורך הכרעה בסוגיות של הסדרת או שלילת מעמד עם רקע של מעורבות פלילית או ביטחונית נבחנת הוגנות ההליך וסוגיית תשתית הראיות שעמדו בבסיס ההחלטה שהתקבלה הן במסגרת ההליך הפלילי והן במסגרת ההליך המנהלי [לסקירה בעניין זה ראו דברים שכתבתי בספר "מאכיפה פלילית לאכיפה מינהלית" (הוצאת נבו, תשע"ט – 2019), פרקים יא-טו, בתתי הפרקים העוסקים בסוגיות של הגירה ומתן היתרי כניסה או הסדרת מעמד במדינות שונות].

בהקשר זה, ובהתייחס לסוגיה שבבסיס ההליך שבפני, ראוי להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון של ארה"ב בפרשת פדילה [J. Padilla v. Kentucky, 130 S. Ct. 1473 (2010)] שבנסיבותיה דמיון למקרה שבפני. שם עמד לדין אדם שהיגר לארה"ב כילד, והיה בן כ 40 שנה במועד הרלוונטי לדיון, בגין עבירת סמים הנמנית על המדרג הנמוך של העבירות. הוא הודה בביצוע העבירה בעצת בא כוחו והועמד בפיקוח שירות המבחן לתקופה קצרה. אלא שבמקביל, ולאחר סיום ההליך הפלילי, עבר עניינו לבחינת הרשות המנהלית ובמקרה שנדון רשות ההגירה של ארה"ב. כפועל יוצא מההודאה בהליך הפלילי קיבלה רשות ההגירה של ארה"ב החלטה לשלול את אשרת השהיה שהייתה לו בארה"ב ולהרחיקו לארץ הולדתו, אותה עזב כילד עת היגר עם משפחתו לארה"ב. בית המשפט העליון סקר את הסוגיה ואת היקף ההתערבות המוגבל בהחלטת רשות ההגירה המנהלית של ארה"ב. עם זאת קבעה דעת הרוב כי במקרה זה נפל פגם בהליך הפלילי מאחר והסניגור, כמו גם בית המשפט שדן בעניינו של מר פדילה, לא העמידו אותו במסגרת ההליך הפלילי על הסיכון לסנקציה מנהלית כתוצאה מההודאה בביצוע עבירה בהליך הפלילי. כתוצאה מהאמור בוטלה ההרשעה הפלילית וממילא גם נשמט הבסיס תחת החלטת רשויות ההגירה להרחיק את מר פדילה מארה"ב.

נסיבות המקרה שבפנינו דומות. אין חולק כי העותר כפר תחילה בכתב האישום. בסופו של יום בחר להודות. ככל הנראה עשה זאת כאשר שוכנע שנטל ניהול המשפט הפלילי עולה על הסיכון שבהרשעה במובן זה שקיום ההליך עצמו מהווה עבורו עונש [לעניין התופעה של הודאה באישום משיקולי עלות ניהול הליך פלילי אל מול מחיר ההרשעה ראו: עמי קובו, "נאשמים בלתי עקביים בבית המשפט, מודים באשמה וטוענים לחפותם" (הוצ' נבו, 2009) פרק שלישי סעיף ד' עמ' 77 – 80]. אין ראיה או תיעוד כי בא כוחו של העותר, הנאשם בהליך הפלילי, הזהירו מהשלכות מנהליות שעלולות להיות מעצם ההרשעה בפלילים. יוער כי גם בית המשפט לא עשה כן (ראו בפרוטוקול ת"פ 8305-01-20 של בית משפט השלום בקרית גת בישיבה מיום 23.2.21). אדגיש כי אינני מביע עמדה אם תפקידו של בית המשפט להסב את תשומת לב נאשם לכל ההשלכות האפשריות להודאתו בעבירות במסגרת הסדר טיעון [לדיון בסוגיה ראו בספרו של עמי קובו, שם, שער שני פרק רביעי]. עם זאת נראה כי היה מקום לברר האם הסניגור העמיד את העותר/הנאשם על כל ההשלכות האפשריות של הסדר הטיעון. עניין זה לא נעשה, או לפחות לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול בית המשפט. בנסיבות המקרה שבפני יש בסיס להנחה כי אם הייתה מוצגת התמונה המלאה בפני העותר במסגרת ההליך הפלילי, לרבות האפשרות כי הרשעתו בהליך הפלילי תגרור אחריה סנקציה מנהלית משמעותית בעניין הסדרת מעמדו בישראל, כי שיקוליו בכל הנוגע להודאה בעבירה היו משתנים.

אינני נדרש לדון כעת האם נסיבות המקרה מקימות בסיס לפניה לבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי בבקשה לביטול ההרשעה וקיום המשפט הפלילי מראשיתו (יצוין כי במקרה שבארה"ב נושא זה לא עלה לדיון מחמת כלל ה"סיכון הכפול" והמניעות מקיומו של המשפט הפלילי בשנית). ממילא, ככל שתוגש בקשה לבית המשפט שדן בהליך הפלילי יהיה עליו לדון בבקשה ולהכריע בה.

עם זאת ראוי להסב את תשומת לב העוסקים בתחום הפלילי, במיוחד על רקע הגברת הליכי האכיפה המנהליים בשיטת משפטנו, כי בעת שקילת הצעה להסדר או קבלת החלטה במסגרת הליך פלילי יש מקום להזהיר את הנאשם כי להחלטה במסגרת ההליך הפלילי עלולות להיות השלכות החורגות מהמשפט הפלילי וזאת במסגרת הליכים מנהליים, כמו במקרה שבפנינו. זאת כדי שכל החלטה תתקבל לאחר שנשקלו על ידי הנאשם כל המשמעויות וההשלכות האפשריות.

ההגינות הדיונית מחייבת, כך לטעמי, שבמסגרת הסדר טיעון בהליך פלילי יובהר לנאשם השוקל לגבש הסדר טיעון עם המאשימה, כי מעבר לענישה הפלילית יתכן כי בנסיבות מסוימות ינקטו נגדו גם סנקציות מנהליות שהן פועל יוצא של הרשעתו בפלילים. אין ספק כי במקרה שבפני ובעת שעמד העותר לדין לא הוזהר בהיבט זה ולא הסבו את תשומת ליבו להשלכות מנהליות אפשריות.

סיכום וסעדים:

בנסיבות כפי שפורטו, בהעדר הנמקה ובהעדר בהירות בכל הנוגע לאופן בחינת עניינו של העותר והפעלת שיקול הדעת המנהלי בעניינו, נפל פגם מהותי בהליך קבלת ההחלטה המנהלית נשוא העתירה שבפני. פגם זה בהליך קבלת ההחלטה, הלוקה בחסר, מחייב את ביטולה של ההחלטה.

עם זאת בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות המנהלית. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להיעתר לעתירה במובן זה שיינתן צו שיפוטי המורה להעניק לעותר אזרחות ישראלית. על הרשות המנהלית המוסמכת, המשיבה שבפני, החובה לקיים הליך מנהלי תקין והוגן, לשקול את כל הנתונים והטעונים, להפעיל סמכותה ולהחליט בעניינו של העותר. אוסיף עוד כי ראוי הוא שהליך בחינת בקשתו של העותר וגיבוש ההחלטה המנהלית החדשה, בהליך מנהלי ראוי ותקין, יושלם בתוך 60 ימים מהיום, לכל המאוחר.

בהתאם, עניינו של העותר יוחזר לרשות המנהלית שתקיים הליך ראוי של בחינת טענותיו, תאפשר לעותר להציג בפניה שוב את טיעוניו, תשקול את כל השיקולים הנוגעים לעניין ותיתן החלטה שתהיה מנומקת ותפרט את כלל שיקוליה, לרבות האיזון הנדרש שבין טיב ההליך הפלילי ותוצאותיו ובין החלטה בעניין הסדרת מעמדו של העותר בישראל [לעניין החזרת נושא לדיון לרשות המנהלית בשים לב לפער שבין הסנקציה בהליך פלילי ובין הסנקציה המנהלית ראו: עת"מ (י-ם) 23466-02-11 איתן מזרחי נ' רשות הרישוי -משרד התחבורה (28.3.2011)].

למען הסר ספק אבהיר כי לגוף העניין אינני מביע עמדה. הרשות המנהלית תפעל כמצופה מחובתה לקיים הליך ראוי והוגן ותחליט כחוכמתה.

עוד אבקש להבהיר, בטרם חתימת פסק הדין, כי אין באמור בפסק הדין כדי להטיל דופי בסניגור שייצג את העותר בהליך הפלילי, שקולו לא נשמע בהליך זה שבפני, או בסנגוריה הציבורית כמוסד העושה מלאכתו במקצועיות, במסירות ובנאמנות. עם זאת מצאתי לנכון להצביע על הליקוי בהליך שמהווה אחד מהנושאים שהובילו להכרעה השיפוטית בשלב זה.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בליקויים שבטיפול המשיבה, הרשות המנהלית המוסמכת, בעניינו של העותר, אני מורה כי המשיבה תישא בהוצאות העותר בהליך זה בסכום כולל של 15,000 ₪ שישולם לידי העותר, באמצעות ב"כ, עד לא יאוחר מיום 20.7.22, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים. כמו כן יועבר עותק מפסק הדין לסנגוריה הציבורית (שאינה צד להליך), כדי שתישקל הערת בית המשפט כמפורט בפסק הדין.

ניתן היום, כ' סיוון תשפ"ב, 19 יוני 2022, בהעדר הצדדים.