בימ"ש לענייני משפחה ירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פס"ד בתביעה לסעד הצהרתי לפיו התובע זכאי לזכויות במשק, בהתאם להסכמה פנים משפחתית (ולאור ממצאים שנקבעו בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים) (תמ"ש 37349-02-19)

1. המדובר בגלגול נוסף של אותה סוגיה אשר נדונה והוכרעה בבית משפט זה בפסק דין מיום 15.3.18 (ולהלן: "פסק הדין") ובמרכזה משק חקלאי מס' XXX במושב XXX (להלן: "המשק"). הזכויות במשק היו רשומות בספרי רשות מקרקעי ישראל על שם אביו המנוח של התובע. לאחר שהתאלמן האב בשנת 1972 מאם התובע נישא בשנית לנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") ובספרי הסוכנות נרשם המשק על שם שניהם. ביום 12.12.08 נפטר האב המנוח ובצוואתו שקוימה ביום 30.6.13 ציווה את זכויותיו במשק לתובע שגר עמם במשק מיום היוולדו ובנה בו את ביתו. הנתבעת טענה למלוא הזכויות במשק לאחר פטירת האב המנוח מכח הוראות סעיף 20(ה)(1) להסכם המשולש הנוגעות להעברת הזכויות במשק במקרה של פטירה.
2. אין צורך לחזור על הרקע אשר פורט באריכות בפסק הדין ודי להפנות אליו. השאלה העובדתית שנדונה בפסק הדין הייתה האם התגבשה הסכמה פנים משפחתית בין התובע לבין המנוח והנתבעת, כאשר התובע לא מונה באופן פורמאלי כבן ממשיך. בפסק הדין נענתה שאלה זו בחיוב ובו נקבע כממצא עובדתי "לאחר שבחנתי את כל הראיות והעדויות שהונחו לפני השתכנעתי כי בין התובע מצד אחד לבין המנוח והנתבעת מצד שני אכן נכרת הסכם במסגרתו הוסכם על העברת הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת ובתמורה התחייב התובע להישאר לגור במשק, לטפל ולעבוד בו וכן לסייע למנוח ולנתבעת". נקבע בפסק הדין שהתובע מצדו קיים את התחייבויותיו כלפי המנוח והנתבעת בהתאם להסכמות ביניהם והסתמך על ההתחייבות כלפיו. אשר לתוקפה המשפטי של ההתחייבות כלפי התובע נקבע בסעיף 67 לפסק הדין: "אני קובעת כי התחייבות הצדדים, כפי שמשתקפת בצוואת המנוח, להעביר את הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת היא שרירה תקפה ומחייבת. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לעשות את כל המועיל והדרוש לשם קיום ההתחייבות".
3. על פסק הדין הגישה הנתבעת ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל בפסק דין מיום 2.10.18 (להלן: "פסק המחוזי") ובו נקבע "די בכך שבכתב התביעה המתוקן אישר המשיב את קיומן של זכויות המערערת במחצית המשק, תוך שביקש לחייבה למכור לו מחצית זו, כדי לשלול את התוצאה שנפסקה בפסק הדין". עוד הוסיף בית המשפט המחוזי גם שבהעדר מסמך בכתב לא ניתן לראות את הנתבעת כמי שהעניקה לתובע התחייבות למתן מתנה לגבי זכויותיה במשק. הערעור התקבל ונקבע שהתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת (ביום 13.4.16) – נדחית.
4. על פסק המחוזי הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטה מיום 22.1.19 (ולהלן: "ההחלטה") נקבע: "דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. העיקר הוא בכך: לפי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, שבה לא התערב בית המשפט המחוזי ואף אין מקום להתערב בהליך זה, ההסכם בין המבקש למשיבה לא נועד לחול בחיי האחרונה, אלא הוסכם כי המבקש ירכוש זכויות מלאות בנחלה רק לאחר פטירתה. די בכך כדי לשלול את כל הסעדים שנכללו בכתב התביעה, שנבעו מנקודת הנחה שאם וככל שלמשיבה יש זכויות בנחלה – עליה להעבירן למבקש עוד בחייה. על כן בצדק קבע בית המשפט המחוזי שבית המשפט לענייני משפחה לא רשאי היה לחייב את המשיבה לפעול לקיום ההתחייבות עוד בחיי המשיבה.

אכן בהליכים קמא התעוררו שאלות משפטיות נוספות ונכבדות, שביחס לחלקן אף נפלה מחלוקת, למשל השאלה האם דובר בחוזה מתנה או ששולמה תמורה, והאם התמלאה דרישת הכתב, ככל שזו קיימת. בענייננו, כאמור, דיון זה הוא מעבר לנדרש, שכן כך או כך המבקש אינו זכאי לסעדים שאותם תבע מהמשיבה עוד בחייה בניגוד לסיכום שלפי קביעת ערכאות קמא נערך בין הצדדים. לכן סוגיית תוקפו של ההסכם, ויתר ההשלכות המשפטיות שלו ושל הכספים שהשקיע המבקש במשק, אינם רלוונטיים בנקודת הזמן הנוכחית, מה גם שבערכאות קמא לא לובן באופן מלא היחס בין ההסכם לבין זכויות הצדדים מול גורמים נוספים, כגון רשות מקרקעי ישראל. כך עולה גם מעמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות אלה, ומכיוון שההכרעה בכך אינה נדרשת בנסיבות העניין, אין זה ראוי לקבוע בגדרי הבקשה למתן רשות ערעור את התוצאה המשפטית הנובעת מההסכמות בין הצדדים".

1. ביום 17.2.19 הגיש התובע את התביעה דכאן במסגרתה ביקש להצהיר שהוא זכאי לקבל את כל הזכויות במשק בין היתר בהתאם להסכמה הפנים משפחתית עוד בחיי הנתבעת או לאחר אריכות ימיה. לטענתו בית המשפט העליון הותיר את קביעות בית משפט זה בפסק הדין על כנן וקבע שההסכם הפנים משפחתי לא נועד לחול בחיי הנתבעת אלא רק לאחר פטירתה.

בכתב התביעה פירט התובע שהתגלה לו שאביו המנוח השלים את הליך מינויו כבן ממשיך בוועד האגודה כבר בשנת 2006 (נספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה) והצהיר שמסמכים אלו נמצאו על ידי מזכירות האגודה בסמוך להגשת התביעה דכאן (סעיף 25 לכתב התביעה) ועל כן לא נמנו על חומר הראיות בהליך הקודם. לפיכך לשיטתו גם אם לא הייתה מתקבלת טענתו להסכמה פנים משפחתית הרי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה שלא הושלמה ברישום אצל רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י").

1. בכתב ההגנה טענה הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, השתק עילה, השתק שיפוטי והשתק פלוגתא לאחר שנדחתה התביעה הקודמת בפסק המחוזי ונדחתה בקשת רשות הערעור. הנתבעת כפרה בקביעות שמבקש התובע ללמוד מהחלטת בית המשפט העליון. הנתבעת לא הסכימה גם עם המסקנה בפסק הדין לפיה התחייבה להעניק לתובע זכויות במשק מכוח הסכמה פנים משפחתית או מתנה או מינוי בן ממשיך או בכל דרך אחרת, והדגישה שטענה כזו נשמעה על ידי התובע לראשונה בכתב תביעתו המתוקן (מושא פסק הדין). לדבריה בכתב התביעה המתוקן הוא אישר את זכויותיה במחצית מהזכויות במשק ודי בכך כדי לסתור את טענתו לכל זכויות המשק. הנתבעת הכחישה "מחוסר ידיעה" את טענות התובע שמינויו כבן ממשיך על ידי האב המנוח אושר על ידי וועד האגודה (סעיף 178 לכתב ההגנה) והדגישה שתהליך קבלתו לא אושר הלכה למעשה כפי שעולה מעמדת הסוכנות בהליך הקודם ועל כן אינו מחייב, ומכל מקום אינו מחייב אותה (סעיף 181 לכתב ההגנה).
2. בכתב ההגנה הודיעה הנתבעת 4 שהיא מותירה את ההכרעה בעניין לבית המשפט משאינה חלק מהסכסוך בין הצדדים. כן פירטה שנכון למועד הגשת כתב ההגנה הזכויות במשק רשומות ברשות מקרקעי ישראל על שם המנוח ובסוכנות היהודית על שם המנוח והנתבעת וכי אצל הסוכנות לא נרשם שמונה בן ממשיך במשק.
3. ביום 30.4.19 נפטרה הנתבעת לבית עולמה ובהתאם להחלטה מיום 19.8.19 במקומה נכנסו אחיותיה, יורשותיה על פי צוואה שקוימה ביום 8.7.19, הנתבעות 1-2 (ולהלן: "הנתבעות").
4. בדיון מיום 3.3.20 הסכימו התובע והנתבעות שטענותיהם משפטיות ושהתובענה תוכרע מבלי לקיים חקירות ולאחר שישמעו סיכומיהם (עמ' 12 שורות 29-12 לפרוטוקול).
5. בטרם דיון והכרעה אציין כי מצער שהיה עלינו להגיע עד הלום. תחילתם של הדברים לפני כעשור, במהלכם נפטרה הנתבעת לבית עולמה וכמוה למרבה הצער גם רעיית התובע, וההליכים בעינם. בתיק התקיימו מספר דיונים. מספר פעמים ניסה בית המשפט לסייע לצדדים להגיע למתווה מוסכם, אף לאחר שמיעת הסיכומים, ואולם למרבה הצער הדבר לא עלה יפה (הודעה מיום 20.1.22).

דיון והכרעה

1. בפסק הדין נקבעו שורה של ממצאים עובדתיים שנותרו על כנם. בית המשפט המחוזי לא שינה מהעובדות שנפסקו אלא קבע שהמסקנה (התוצאה המשפטית) שגויה. כך עולה אף מהחלטת בית המשפט העליון בה נקבע "בית המשפט המחוזי, כך עולה, לא הסתייג מהקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הראשונה" (עמ' 2 להחלטה). בהחלטת בית המשפט העליון פורטו הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין לפיהן "המשיבה והמנוח התחייבו שניהם כי המבקש יהיה מעין "בן ממשיך" המחזיק בנחלה – לאחר לכתם לבית עולמם; תמורת התחייבות זו, התחייב המבקש לטפל במנוח ובמשיבה ולדאוג לענייני המשק; כך אכן נעשה במשך שנים, תוך השקעת משאבים ניכרים" (סעיף 1 להחלטה). מכאן ניתן לקבוע שחל השתק פלוגתא המשתיק את הנתבעות לטעון כנגד הקביעות העובדתיות בפסק הדין. דברים אלו נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך היות והוסכם על ידי הצדדים בהליך הנוכחי שהראיות הן אותן הראיות שהובאו בהליך הקודם (ראו עמ' 9 שורות 31-32 ; עמ' 12, שורות 29-32; עמ' 15 שורות 3-8 לפרוטוקול), פרט לשתי הראיות הנוספות שצירף התובע לפיהן השלים אביו המנוח את מינויו כבן ממשיך באגודה כבר בשנת 2006 (ולהלן: "הראיות הנוספות" נספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה). הנתבעות לא הגישו ראיות חדשות מטעמן, ויתרו על חקירת התובע על תצהירו ואף לא התייחסו לראיות הנוספות בסיכומים. מכאן שגם מבלי להכריע בשאלה אם חל השתק פלוגתא הרי שעל יסוד אותן הראיות שעמדו לפני בהליך הקודם, שקיבלו חיזוק בראיות הנוספות (וכפי שיפורט להלן), אינני מוצאת לשנות מהקביעות העובדתיות בפסק הדין, פרט לקביעה אחת וזאת בהמשך לראיות הנוספות.
2. בפסק הדין נקבע שהמנוח והנתבעת התחייבו כלפי התובע להעניק לו את הזכויות במשק לאחר אריכות ימיהם. בפסק הדין נדונה השאלה מדוע לא קיבלה הסכמה זו ביטוי באמצעות מינוי התובע כבן ממשיך (סעיף 45). מהראיות הנוספות עולה שהמנוח ביקש מועד המושב למנות את התובע כבן ממשיך במשק (נספח ג') ובקשתו אושרה בהחלטת ועד המושב מיום 1.7.05 (נספח ד'). הנתבעות לא טענו דבר כנגד הראיות הנוספות אשר כעולה מהן בספרי האגודה נרשם התובע על ידי האב המנוח כבן ממשיך. אמנם בהסכמתם לותר על חקירות סייגו הנתבעות "וזאת מבלי להודות במשקלן של הראיות החדשות" (עמ' 12 לפרוטוקול) ואולם ההימנעות לחקור את התובע בקשר אליהן פועלת לחובתן. ויתור על חקירת עד משמעו הסכמה שהאמור בתצהירו אמת ומקובל על הצדדים [אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 110 (1987); ע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ נ' רחמני, פ"ד יד 49, 51 (1960); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 475 (1988)]. בפני איפוא גרסה עובדתית שלא נסתרה ולפיה בקשת המנוח בכתב למנות את התובע כבן ממשיך התקבלה על ידי האגודה ביום 1.7.05.

לפיכך הקביעה העובדתית בפסק הדין לפיה לא פעל האב המנוח למינוי התובע כבן ממשיך לא יכולה לעמוד עוד על כנה. במקומה מתחייבת הקביעה שהמנוח פעל למינוי התובע כבן ממשיך ובקשתו נענתה על ידי האגודה.

1. אינני מקבלת את טענת הנתבעות לקיומו של מעשה בית-דין המונע מהתובע לעתור בתובענה דכאן. מעשה בית דין הוא כלל דיוני שיש לנהוג בו בגמישות "על מנת שלא תוכשל מלאכת עשיית הצדק" [נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 61]. הלכה היא "שהחלתו של כלל מעשה בית-דין יכול שתהא גמישה בהתאם לנסיבות העניין (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 19 (המשנה לנשיא בן-פורת); זלצמן, 626-625), ובפרט נוצרו חריגים שונים לכלל במקרים שבהם הועמדה סופיותו של פסק-הדין הראשון בספק. כך, למשל, כאשר לאחר מתן פסק-הדין נתגלו עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה לפני מתן פסק-הדין בשל מצג-שוא של בעל-הדין האחר (ע"א 575/70 תג'ר נ' התאחדות לכדורגל בישראל, אגודה עותומאנית, פ"ד כד(2) 499, 507-506 (השופט, כתארו אז, לנדוי); ע"א 882/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב(3) 21, 28-27 (השופט אשר)); וכך כאשר לאחר מתן פסק-הדין השתנו הנסיבות ונוצרה הצדקה בדין לדיון מחודש, הן משינוי הנסיבות העובדתיות והן משינוי הנסיבות המשפטיות (ע"א 475/84 הממונה על רכוש האויב נ' פרג'יון ואח', פ"ד מג(2) 326; ע"א 1418/90 מאור ואח' נ' הרשנהורן, פ"ד מה(3) 95, 106-103 (השופט ד' לוין))" [ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון בע"מ (פורסם בנבו, 17.9.07), בעמ' 25; ההדגשה שלי – א.ב.ד].

בענייננו סופיות פסק הדין הועמדה בספק בהחלטת בית המשפט העליון בה נקבע שההסכם בין התובע לבין המנוח והנתבעת (שנקבע כממצא עובדתי חלוט) לא נועד לחול בחיי הנתבעת ולפיו התובע ירכוש "זכויות מלאות במשק רק לאחר פטירתה" (עמ' 2 להחלטה). ניכר אפוא שגם בית המשפט העליון פירש את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ככזה שאינו יוצר מעשה בי-דין והמתיר לתובע הגשת תביעה בשלב מאוחר יותר "לבירור התוצאה המשפטית הנובעת מההסכמות בין הצדדים". בין היתר קבע בית המשפט העליון "לכן סוגיית תוקפו של ההסכם, ויתר ההשלכות המשפטיות שלו ושל הכספים שהשקיע המבקש במשק, אינם רלוונטיים בנקודת הזמן הנוכחית" (עמ' 3 להחלטה). קרי, עוד בחיי המנוחה. דומה שגם הנתבעות סבורות שהחלטת בית המשפט העליון "היא זו שכביכול פתחה דלת לתובע להגיש את התביעה" (עמ' 27 שורות 13-15 לפרוטוקול). אמנם בעת הגשת התביעה הייתה הנתבעת בין החיים (ועל כן יתכן שלמצער אילו מהסעדים החלופיים להם עתר התובע היו עדיין מוקדמים באותה נקודת זמן) ואולם ההליך התברר לאחר פטירתה ולאחר שבשלו התנאים לכך.

המסקנה לפיה אין להחיל את כלל מעשה בי דין בנסיבות העניין מתחזקת במיוחד לאור העובדות החדשות והמהותיות שנתגלו לאחר פסק הדין לפיהן מינה המנוח (שהיה רשום כבעלים יחיד של הזכויות במשק באגודה וברמ"י) את התובע כבן ממשיך.

1. אין גם לקבל את טענת הנתבעות לפיה הדברים שנאמרו בהחלטת בית המשפט העליון נאמרו כ'אוביטר' שאינו יוצר מעשה בית-דין. בהתאם לפסיקה ההחלטה בבקשה רשות לערעור בדן יחיד אינה קובעת ממצא ואינה משמשת מעשה בית-דין באופן שאינה "קושרת את ההרכב" שיכול וידון בערעור גופו [רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן (פ"ד מט (5) 309, 313]. משמעות הדברים היא שהרכב השופטים שידון בערעור על פסק הדין הסופי לא כבול להחלטת השופט שדן בדן יחיד בבקשת רשות הערעור ויהיה רשאי לשנותה. אין הדברים אמורים שהחלטת שופט בית המשפט העליון שניתנה בבקשת רשות הערעור אינה מחייבת ערכאה נמוכה יותר. "המבנה הנורמאטיבי של מערכת בתי המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית-משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו" (שם, בעמ' 312).
2. העולה מהאמור עד כה הוא שהממצאים העובדתיים בפסק הדין נותרו על כנם ולפיהם התחייבו המנוח והנתבעת כלפי התובע להעביר לידיו את הזכויות במשק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם. כעת, לאחר שנפטרה גם הנתבעת לבית עולמה, ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון בשלה העת לדון ב"תוצאה המשפטית הנובעת מההסכמות בין הצדדים".
3. לטענת הנתבעות בפסק המחוזי נקבעו שתי קביעות משפטיות שלא התערב בהן בית המשפט העליון. הראשונה, היא הקביעה שהתובע אישר את זכויות הנתבעת במשק. השנייה, שבית המשפט העניק לתובע בפסק הדין סעד שהוא כלל לא ביקש אותו, שכן בכתב התביעה המקורי טען התובע לפירוק שיתוף במשק וגם בכתב התביעה המתוקן ביקש להצהיר שהנתבעת מחויבת למכור לו את חלקה במחצית מהזכויות במשק. לטענת הנתבעות טענות הפוכות ואף סותרות אלה מקימות השתק שיפוטי. על פניה זוהי טענה שובת לב ומטרידה. אלא שבחינת הנסיבות הספציפיות מביאה למסקנה שלא נוצרה סתירה חזיתית המקימה השתק, כפי שיפורט להלן.

עיקרו של כלל ההשתק השיפוטי הוא שאין אדם יכול לטעון דבר והיפוכו [ע"א 513/89 -Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S. A., פ"ד מח(4), 133, 195-194]. תכלית ההשתק השיפוטי היא "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" ומקורו בעיקרון תום הלב [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 בעמ' 633, והאסמכתאות שם]. לצורך הקמתו של ההשתק נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות, שאם לא כן, אין זו משתיקה את זו.

לטעמי, דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה הולמת את המסכת העובדתית בעניינו היות וטענות התובע שנטענו בהליכים השונים אינן עומדות בסתירה של ממש זו לזו.

הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן (מושא פסק הדין) טען התובע שלנתבעת מחצית מהזכויות במשק. בכתב התביעה המתוקן טען התובע לסעדים הצהרתיים חלופיים לזכויות במשק עוד בחיי הנתבעת מכוח צוואת המנוח והסכמה פנים משפחתית, להצהיר שהוא זכאי לרכוש את חלקה של הנתבעת במשק , ולהצהיר שהוראות ההסכם הפנים משפחתי מחייבות את הצדדים. במסגרת כתב התביעה המתוקן פירט התובע את ההסכם שנערך בינו לבין המנוח והנתבעת לפיו מצדו הוא התחייב להישאר להתגורר במשק, לסייע בטיפול השוטף בו, בטיפול במנוח ובנתבעת, בהוצאות החודשיות של המשק וכיו"ב. המנוח והנתבעת התחייבו מנגד כלפיו שהוא ימונה כבן ממשיך (סעיפים 19-21 לכתב התביעה). התובע הצהיר "כל השנים, ללא יוצא מן הכלל, לפני חתונתו ואחריה, עד יום מותו של המנוח, תמיד אמרו המנוח והנתבעת לתובע, גם באזני משפחתו, כי הוא באופן טבעי יהיה כבן ממשיך ויהא זה הבלעדי בכל הזכויות במשק" (סעיף 28) והצהיר שהנתבעת לא שינתה מהתחייבותה כלפיו בהתאם לסיכום ביניהם גם לאחר פטירת המנוח (סעיף 28). בסיכומים חזר התובע על טענתו להסכמה הנתבעת שיקבל גם את זכויותיה במשק לאחר אריכות ימיה (ראו למשל סעיף 77 לסיכומים). הנה כי כן, טענות התובע כיום להסכמה פנים משפחתית לפיה התחייבו המנוח והנתבעת כלפיו שיקבל את מלוא הזכויות במשק לאחר אחרית ימיהם כבר נטענה על ידו ואינה עומדת בסתירה לטענותיו הקודמות, אין ניגוד של ממש ביניהן ומכאן שאין מקום להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

1. לטענת הנתבעות פסק המחוזי קיבל את הערעור על פסק הדין בשל שלושה טעמים משפטיים "על פיהם המנוחה לא התחייבה לתת לתובע במתנה את זכויותיה במשק לאחר פטירתה ולהעניק לו זכויות כבן ממשך" (עמ' 26 שורות 25 ואילך לפרוטוקול): הראשון, בכתב התביעה המתוקן אישר התובע את זכויות הנתבעת במחצית הזכויות במשק "כשהן משוחררות ממתנת בן ממשיך". השני, התחייבות לתת מתנה טעונה מסמך בכתב ובהעדר מסמך בכתב לא ניתן לייחס לנתבעת התחייבות למנות את התובע כבן ממשיך. השלישי, בצוואתו ציווה המנוח לתובע רק את חלקו במשק – מחצית מהזכויות במשק בלבד.
2. אינני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה בית המשפט העליון אימץ בהחלטתו את הקביעות המשפטיות של פסק המחוזי. כנזכר לעיל, בהחלטת בית המשפט העליון פורטו הקביעות העובדתיות בפסק הדין ונקבע שהממצאים העובדתיים נותרים על כנם והנפקות המשפטית שלהם צריכה להתברר בהליך אחר בשלב מאוחר יותר משום שלא ניתן היה לקבל באותה נקודת זמן (בחיי הנתבעת) את הסעדים שפורטו על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן ("די בכך כדי לשלול את כל הסעדים שנכללו בכתב התביעה, שנבעו מנקודת הנחה שאם וככל שלמשיבה זכויות בנחלה – עליה להעבירן לידי המבקש עוד בחייה").

אם סבור היה בית המשפט העליון כמו בית המשפט המחוזי הרי שהיה מקבל את מסקנותיו המשפטיות וקובע שבכך תם הדיון. אך הוא לא עשה כן וקבע שהנפקויות המשפטיות של ההסכם בין הצדדים צריכות להתברר בהליך אחר. והנה הגיעה השעה שלהן להתברר.

1. טרם נכנס לעובייה של קורה ולאור גלגולי ההליך נסכם 'מפת דרכים' בקצרה. נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שהסעד שניתן בפסק הדין הוא יותר מזה שנתבקש בית המשפט לתת ועל כן התקבל הערעור. עוד נקבע שההסכמה הפנים משפחתית, שקיומה נקבע כממצא, תכנס לתוקף רק לאחר אריכות ימים של המנוח והנתבעת ושהנפקות המשפטית שלה תידון לעת מצוא וכעת ראוי לדון בה. אם נראה בהסכמה הפנים משפחתית התחייבות ליתן מתנה אז הביע בית המשפט המחוזי את עמדתו לפיה חסרה דרישת הכתב. כפי שנראה להלן אין לי אלא לחזור על הנמקתי בפסק הדין אשר מתחזקת לטעמי לאור הראיות הנוספות. אם נראה בהסכמה הפנים משפחתית כהתחייבות בתמורה, כאפשרות שפורטה בפסק הדין ושהועלתה גם בהחלטת בית המשפט העליון: "תמורת התחייבות זו, התחייב המבקש לטפל במנוח ובמשיבה ולדאוג לענייני המשק; כך אכן נעשה במשך שנים, תוך השקעת משאבים ניכרים" (עמ' 1 להחלטה), ובהמשך: "אכן בהליכים קמא התעוררו שאלות משפטיות נוספות ונכבדות, שביחס לחלקן אף נפלה מחלוקת, למשל השאלה האם דובר בחוזה מתנה או ששולמה תמורה, והאם התמלאה דרישת הכתב, ככל שזו קיימת" (עמ' 2 להחלטה; ההדגשה אינה במקור – א.ב.ד). אפשרות ניתוח זו נזכרה בפסק הדין ובית המחוזי לא נדרש לה משום שלידו הערעור היה צריך להתקבל ולו מהטעם שבכתב התביעה המתוקן אישר התובע את זכויות הנתבעת במחצית המשק.
2. אכן טענת התובע לפירוק שיתוף (כפי שנטענה בהליך הקודם) אינה מתיישבת לכאורה עם הטענה למלוא הזכויות במשק. ברם, כפי שנקבע בפסק הדין הסכמת הצדדים לזכויות התובע במשק מתגבשת רק לאחר אריכות ימים של הנתבעת. התובע עתר לסעד של פירוק השיתוף במשק (בכתב התביעה המקורי) עוד בחיי הנתבעת וזאת מכח הוראות צוואת המנוח. בהמשך לעמדת הגורמים המיישבים לפיה סעד זה של פירוק שיתוף במשק אינו אפשרי, תיקן התובע את תביעתו ועתר כנזכר לסעדים חלופיים וטען גם למלוא הזכויות במשק מכח ההסכמה הפנים משפחתית. אכן העובדה שבכתב התביעה המקורי לא הזכיר התובע את ההסכם בין הצדדים עומדת לו לרועץ. עם זאת, אין בעובדה זו לבדה כדי לפגוע בגרסתו שנמצאה מהימנה ואותה פירט בכתב התביעה המתוקן שם טען במפורש להסכמה של הנתבעת בעצמה לוויתור על זכויותיה במשק לאחר אריכות ימיה, ועלה בידיו להוכיח את טענתו. יודגש גם שהתובע לא הכחיש את זכויות התובעת במשק אלא טען שעליה להעבירן לידיו עוד בחייה בד בבד עם הטענה שהן כפופות להתחייבות שלה כלפיו להעבירן לידיו לאחר אריכות ימיה.

התחייבות לתת מתנה

1. ככל שנראה את ההסכמה הפנים משפחתית כהתחייבות ליתן מתנה הרי שכפי שנקבע בפירוט בפסק הדין השתכנעתי שההסכמה מחייבת את הנתבעת גם ללא מסמך שלה בכתב. בית המשפט המחוזי התרשם שבהעדר מסמך בכתב אין הסכמתה מחייבת אותה. אם בזה היה נגמר העניין הרי שבקביעה זו היה מסתיים ההליך. אלא שבית המשפט העליון קבע, כנזכר, שיש לדון בשאלה זו.
2. כיוון שכך אין לי אלא לשוב על עמדתי ועל נימוקיי בפסק הדין. אביא אפוא את עיקר נימוקיי שבפסק הדין ואדגיש נקודות נוספות. השתכנעתי שהנתבעת התחייבה בעצמה כלפי התובע שלאחר אריכות ימיהם שלה ושל אביו המנוח יעבור המשק לידיו.

על ההתחייבות כלפי התובע למדתי מההיתר שניתן לו על ידי המנוח והנתבעת לקבוע את מקום מושבו במשק ולבנות בו את ביתו כבן ממשיך ללא תנאי או הגבלה כלשהי. נקבע כממצא עובדתי בפסק הדין שהמנוח והנתבעת התירו בהסכמה לתובע לבנות את ביתו כבן ממשיך במשק. המנוח הוא שהתקשר עם רשות מקרקעי ישראל בהסכם לצורך קבלת היתר לבניית בית התובע במשק כבית של בן ממשיך. אך נקבע כממצא עובדתי שהמנוח והנתבעת פעלו בעצה אחת בכל הקשור למשק (סעיף 35 לפסק הדין). נקבע בהקשר זה "גם אם אניח לטובת הנתבעת כי אך המנוח חתם על כל ההיתרים והמסמכים הנדרשים מול האגודה ומול הסוכנות (הגם שיש להניח שנדרשה חתימתה בהיותה רשומה כבעלת זכויות עם המנוח) הרי שהשתכנעתי כי עשה כן בהכרח גם על דעתה וממילא בהסכמתה" (סעיף 34 לפסק הדין). ו"כי ההיתר לבנייה ניתן על פי הסכמתה, כטענת התובע, גם אם נחתם על ידי המנוח בלבד" (עמ' 36 לפסק הדין). יש לזכור שאותה עת רשום היה המנוח בספרי רמ"י כבעל הזכויות היחיד בנחלה ועל כן היה הצד היחיד בחוזה שנערך עמם לצורך בניית הבית (ראו נספחים 2-3 לכתב ההגנה שהוגש מטעם רמ"י בהליך הקודם).

יודגש שהנתבעת לא טענה שנדרשת צורה לתקופה של ההסכמה ולא טענה להעדרו של מסמך בכתב (סעיפים 23 ו- 28 לפסק הדין). עובדה זו לימדני שגבי דידה הסכם זה לבניית בית ממשיך שנחתם על ידי המנוח בלבד עונה על דרישת הכתב של שניהם.

1. השתכנעתי שגם אם לא די בהסכם האמור לבניית בית לבן ממשיך ובייפוי כח שהעניק המנוח לתובע בשנת 2006 כדי למלא אחר דרישת הכתב הרי שהמקרה דכאן נמנה עם אותם מקרים מיוחדים שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה ליתן תוקף משפטי להתחייבות לתת מתנה חרף העדרו של מסמך כתוב. הוכח שהייתה התחייבות הדדית של הצדדים להסכם. ההסכם בוצע כמעט במלואו על ידי שני הצדדים ובאופן מלא על ידי התובע. התובע בנה את ביתו במשק לצד המנוח והנתבעת, סייע להם במשק וטיפל בהם.

חוברים אפוא במקרה זה שני מאפיינים מובהקים המצדיקים שעקרון תום הלב יגבר על דרישת הכתב. חוסר תום לב קיצוני לחזרה מההתחייבות לאחר פטירת המנוח מחד גיסא; וביצוע מלא למצער של צד אחד בעסקה מאידך גיסא. כבוד השופטת ברק ארז התייחסה לנסיבות קיום שני מאפיינים אלו וקבעה שגוברת בהן "זעקת ההגינות" על פני דרישת הכתב והדגישה גם "מקרה מסוג זה נופל אף לגדרו של ההסדר המוצע בסעיף 120 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 המורה כי במקרה שבו "נקבעו בדין או בחוזה כי צורה מסוימת של החוזה היא תנאי לתוקפו, ותנאי זה לא קוים אך החוזה קוים במלואו או בחלקו המהותי, יראו את דרישת הצורה כאילו קוימה" [ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי (פורסם בנבו, 23.6.13) עמ' 16].

על כך יש להוסיף שבבניית הבית של הבן הממשיך וקבלת החזקה בו יש ביטוי נוסף להענקת מעמד של 'בן ממשיך' לתובע, ביטוי לו הייתה מודעת הנתבעת היטב כפי שנקבע בפסק הדין. התובע בנה את ביתו בנחלה כבית של בן ממשיך בהסכמתם ובעידודם של המנוח והנתבעת. התובע נותר להתגורר במשק לאחר נישואיו בשנת 1995 בנה בו את ביתו כבן ממשיך בשנת 2001 והתגורר עם משפחתו בבית שבנה והמשיך להתגורר שם גם לאחר פטירת אביו המנוח. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בפסיקה הוכרה חזקה לפיה חזקה על הורים הממנים ילדיהם ל"בנים ממשיכים" לצורך בניית בית מגורים, שהם מודעים למשמעות המושג, התהליך ותוצאותיו. כך נאמר בעניין דומה : "איני מקבלת את הטענה, כי ההורים לא ידעו מה משמעות בן ממשיך, וקביעת הנתבע כבן ממשיך נעשתה אך ורק לצורך מתן רשות לנתבע להקים יחידה בשטח מצומצם במשק. חזקה על בעל זכות של בר-רשות במשק, אשר חי במשק ומתפרנס ממנו במשך שנים, כי ידע "בן-ממשיך" מהו, ולכל הפחות מה משמעותו" [תמ"ש (ת"א) 50500/99 א. ל. נ' צ. ל. ( פורסם בנבו,26.6.07)].

1. ניתן לומר גם שהושלמה התחייבות הצדדים להעברת זכות בר הרשות שכן להעברה תוקף במישור הפנימי של היחסים בין הצדדים. אמנם, העברת הזכויות טעונה הסכמה מראש ובכתב של רשות מקרקעי ישראל, וזו מעולם לא התבקשה, וממילא - לא ניתנה. אולם לעניין ההקנייה מצד המנוח והנתבעת ניתן לומר שזו הושלמה, ולא ניתן לבטלה. ברובד מסירת החזקה בבית של הבן הממשיך והכרתו כבן ממשיך על ידי האגודה הוענקה המתנה לידי התובע ויתכן שבמישור היחסים שבין הצדדים כלל אין הכרח לראות את ההסכם כהתחייבות ליתן מתנה המחייבת כתב. בפרשת מדעי נקבע שאפשר ועצם מסירת המסמכים היוצרים את המתנה לצד ג' מונע מנותן המתן מלחזור בו "במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה הסתימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור מן המתנה. אמנם, אפשר כי אם ביטול האישור הנכס מושא המתנה חוזר לנותן המתנה" [ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385, ההדגשה שלי - א.ב.ד].
2. מכל מקום, עת אין ספק בהתחייבות המנוח והנתבעת כלפי התובע, עת אין מחלוקת בתוכנה של ההסכמה, עת התובע מצדו עמד בכל התחייבויותיו בהסכם כלפי המנוח והנתבעת והוציא לשם כך משאבים וכספים לא מבוטלים, ועת החזקה בבית של הבן הממשיך הוענקה לתובע והוא אף נרשם כבן ממשיך על ידי האגודה סבורתני שאין לדבוק בנוקשות בכללי הצורה ולקבוע שמקרה זה על נסיבותיו המיוחדות מצדיק שעקרון תום הלב יגבר על דרישת הכתב.
3. עוד יש לזכור שהמדובר בבני משפחה שהיו ביחסים מאוד קרובים, ונתנו אמון רב האחד בשני והוכח שלמצער עד למועד פטירת המנוח הם לא ראו הכרח להעלות את התחייבויותיהם על הכתב (ראו בהקשר זה גם סעיף 60 לפסק הדין שם נקבע: "מהעובדה שהנתבעת לא טרחה לרשום את זכויותיה כבעלת הנחלה ברמ"י ניתן אף ללמוד שהרישום הפורמאלי עד תום לא היה נר לרגלי כל הנוגעים בדבר"). חייהם בשכנות אופיינו בשלווה ורעות, והנתבעת לא ביקשה לשנות את המצב בפועל גם לא לאחר פטירת המנוח. כפי שעוד פורט בפסק הדין התחייבות המנוח והנתבעת כלפי התובע הייתה ברורה והם אמרו אותה בקול רם וצלול אף לאחרים. הוכח לפני שהמנוחה אמרה בעצמה לאחרים שהתחייבה כלפי התובע להעניק לו את זכויותיה במשק לאחר אריכות ימיה. הוכח לפני גם שהמנוח עצמו סיפר לאחרים על ההתחייבות שלו ושל המנוחה כלפי התובע (סעיף 37 לפסק הדין). כן מצאתי שהתנהגות הצדדים במהלך השנים מלמדת כשלעצמה על ההתחייבות כלפי התובע בעקבותיה "נעשו דברים בשטח" (סעיף 42 לפסק הדין). התובע בנה את ביתו במשק כבן ממשיך, נותר לגור בו עם המשפחה שהקים, טיפל במנוח ובנתבעת וטיפל במשק.
4. השתכנעתי שהסיבה לכך שהתחייבות הנתבעת לא קיבלה ביטוי בכתב נעוצה הייתה בסירובה המוחלט של הנתבעת לחתום באופן קטגורי על כל מסמך הנוגע לזכויותיה, אך סירובה זה לא עמד בסתירה להסכמות שהוכחו כדבעי: "מסתבר בעיני אפוא כי נוכח סירובה המוחלט לחתום על מסמך בנוגע לזכויותיה (סירוב שלא עמד בסתירה להסכמות שהוכחו כדבעי, ונגע רק לעצם חתימת מסמך – כל מסמך – הנוגע לזכויותיה) לא נערך המינוי באופן פורמאלי מול המוסדות המיישבים, אך הייתה זו ההסכמה הפנים משפחתית בין התובע מצד אחד לבין הנתבעת והמנוח מהצד השני, והמנוח והתובע הסתמכו על התחייבות הנתבעת" (סעיף 46 לפסק הדין).
5. בין גרסאות הצדדים העדפתי באופן מובהק את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. בעוד שגרסת התובע נמצאה על ידי מהימנה וחוזקה בעדויות נוספות, ההתרשמות הישירה מעדות הנתבעת הייתה שלילית ביותר (סעיפים 48-51 לפסק הדין) ובקשר אליה נקבע: "התרשמתי מעדותה של הנתבעת כי מטרתה למנוע את האפשרות שתוכר זכותו של התובע במשק קלקלה אצלה את השורה, את שורת הדיוק וההקפדה באמירת האמת. כך שללה כל סיכום והסכמה עם התובע בקשר למשק, אף לא בקשר לבניית ביתו ומגוריו במשק לאורך עשרות שנים. כך טענה הנתבעת כי לא ידעה על אודות קיומה של צוואה למנוח, לא לפני מועד פטירתו ולא לאחריו, הגם שהודתה בסופו של דבר כי קיבלה לידיה העתק מהבקשה לקיום צוואה. כך גם לא היססה לטעון כי מעולם לא ניהלה בעצמה שום שיג ושיח עם המנוח על אודות הזכויות במשק לאחר אריכות ימיהם. השתכנעתי אפוא מתוכן העדות, מהשוואתה לראיות ולעדויות אחרות ומההתרשמות הישירה בעת מתן העדות, כי כדי למנוע מהתובע זכויות במשק העידה הנתבעת גרסאות לא מדויקות ולא מצאתי לתת בהן אמון ולבסס על פי עדותה ממצאים עובדתיים כלשהם" (סעיף 52 לפסק הדין).
6. לטענת התובע די באישור מינויו כבן ממשיך באגודה כדי ללמד שהמתנה מהאב המנוח הושלמה, או לכל הפחות בה לחזק באופן משמעותי את מסקנת פסק הדין להסכמה פנים משפחתית גם של הנתבעת להעניק לו את המשק במתנה לאחר אחרית ימים. כן מדגיש התובע שבעת מינויו כבן ממשיך היה רשום המנוח לבדו כבעל הזכויות במשק באגודה וברשות מקרקעי ישראל ולכן גבי דידו הוא היחיד שיכול להעביר את הזכויות במשק, אם בדרך של מינוי בן ממשיך אן על ידי הצוואה. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת בכלליות את הנטען "(מחוסר ידיעה)" (סעיף 178 לכתב ההגנה). בדיון צו מניעה שבו נחקרו התובע והנתבעת לא נזכרו הראיות הנוספות ואף אחד מהצדדים לא נחקר בקשר אליהן (פרוטוקול הדיון מיום 2.4.19). הנתבעות גם נמנעו מלהתייחס למשקלן של הראיות הנוספות בסיכומים וניתן לראות בכך הסכמה שהאמור בתצהיר התובע מקובל עליהן.
7. הקביעות העובדתיות בפסק הדין שנותרו על כנן והמסקנה המשפטית הנלמדת מהן – להסכמה פנים משפחתית מחייבת – אכן מתחזקת לאור הראיות הנוספות מהן עולה שהתובע נרשם כבן ממשיך באגודה על פי בקשת המנוח. כמפורט בפסק הדין השתכנעתי מההתרשמות הישירה של כלל העדויות והראיות "כי נושא הזכויות במשק לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת העסיק אותם (את המנוח ואת הנתבעת – א.ב.ד) ונדון לא אחת תוך שנאמר במפורש, בהזדמנויות שונות, הן על ידי המנוח והן על ידי הנתבעת, כי הזכויות במשק יועברו לתובע" (סעיף 51 לפסק הדין). המסקנה שנקבעה בפסק הדין על יסוד העובדות שנפסקו בו היא "שעלה בידי התובע להוכיח קיומה של הסכמה "פנים משפחתית" בינו לבין המנוח והנתבעת, וכי במסגרתה התחייבו כלפיו המנוח והנתבעת שלאחר אריכות ימיהם יעבור המשק לידיו" (סעיף 57 לפסק הדין). כן נקבע ש"במישור היחסים החוזיים שבין הצדדים להסכם (מעבירי הזכות – המנוח והנתבעת מצד אחד, והנעבר – התובע מצד שני) יש לראות כעיקרון את ההסכם כתקף" (סעיף 58 לפסק הדין) וכי " אין לשלול את תוקפו של ההסכם להמחאת הזכות לתובע על אף היעדר הסכמת המוסדות המיישבים." (סעיף 59 לפסק הדין). מסקנות אלו מתחזקות לאור הראיות הנוספות לפיהן נעשו פעולות פורמאליות למינוי התובע כבן ממשיך. התחייבות האב המנוח קיבלה ביטוי בכתב, נעשתה בדרך הקבועה בהסכם המשולש ואושרה בהחלטת האגודה.
8. נקודת המוצא היא הקביעה העובדתית החלוטה שהנתבעת הסכימה להעברת הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם של המנוח ושלה. בעוד שבפסק הדין יוחסה הן למנוח והן לנתבעת התחייבות בלתי כתובה להעביר את המשק לתובע לאחר אריכות ימים, כעת, בעקבות הראיות הנוספות, נלמד שהמנוח מימש את ההתחייבות כלפי התובע עוד בחייו וביקש למנותו כבן ממשיך. בכך ניתן ללמוד גם על העקביות ברצון המנוח להעניק את כל הזכויות במשק לתובע. בשנת 2001 ערך צוואה המצווה את זכויותיו במשק לתובע; בשנת 2005 ביקש למנות את התובע כבן ממשיך ובשנת 2006 העניק בידיו ייפוי כח נוטריוני כללי וצירף אותו כשותף בחשבונות הבנק שלו.

סבורתני שהבקשה למנות את התובע כבן ממשיך, עליה חתום אמנם רק המנוח, מחזקת גם את המסקנה לתוקפה של התחייבות הנתבעת. נקבע כממצא עובדתי שהמנוח והנתבעת פעלו בעצה אחת ובהסכמה בכל הקשור למשק בכלל, ובאשר להיתר לבניית הבית של הבן הממשיך בפרט. כן נקבע שהנתבעת סירבה באופן קטגורי לחתום על מסמכים ואין בכך כדי לשלול את הסכמותיה והתחייבויותיה להן לא נתנה ביטוי עצמאי בכתב. עוד יש לזכור שבאגודה וברמ"י היה רשום המנוח כבעל הזכויות היחיד. אין חולק שאישור האגודה למינוי התובע כבן ממשיך לא הועבר לאישור הסוכנות ולרמ"י. אין זה מן הנמנע, כפי שנקבע בפסק הדין, שהסיבה לכך שהתהליך לא הושלם נעוצה בסירוב הנתבעת לחתום על מסמך – כל מסמך – בנוגע לזכויותיה.

1. אמנם לא התקבלה הסכמת רמ"י להעברת הזכויות לתובע ואולם כפי שנפסק הושלמה ההתחייבות בין הצדדים להעברת הזכויות בר הרשות לתובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת. להתחייבות תוקף במישור הפנימי של היחסים בין הצדדים. כפי שפורט בפסק הדין דבר זה מתחייב גם מגדרי תורת המניעות וההשתק ועקרון תום הלב הקבוע בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 המוחל על כל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) לאותו חוק. ראו דברי השופטת שטרסברג כהן בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 , בעמ' 341-340 (להלן: "פרשת חיים")].

עסקה בתמורה

1. כפי שצוין בפסק הדין (בסעיפים 26 ו- 30) ניתן אף שלא לראות בהסכמות הצדדים כהתחייבות לתת מתנה משום שספק אם מצויים אנו בעולמה של מתנה. הוכח שבין המנוח והנתבעת לבין התובע נכרת הסכם – התחייבות חוזית - ביחסים הפנים משפחתיים. כנגד התחייבות המנוח והנתבעת כלפי התובע להעניק לו את המשק לאחר אריכות ימיהם ניתנה להם תמורה מצדו. מתנה מתאפיינת בהעדר גמול. מבחינה משפטית רעיון הגמול מתייחס לתחום הרכש בלבד [מרדכי ראבילו "על מתנה ועושק" מחקרי משפט י' (תשנ"ג) 183, 186]. במתנה רק המנדב מתחייב להעניק למקבל מתנה ללא תמורה ואילו בעניינו אין חולק שתמורת "המתנה" קיבלו המנוח והנתבעת תמורה.

בפרשת חיים נקבע מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה "התחייבות זו שוללת מן המינוי אופי של "מתנה" שאין תמורה בצדה" [פרשת חיים, 320]. כנזכר לעיל, בית המשפט העליון התייחס לכך בהחלטתו וקבע: "תמורת התחייבות זו, התחייב המבקש לטפל במנוח ובמשיבה ולדאוג לענייני המשק; כך אכן נעשה במשך שנים, תוך השקעת משאבים ניכרים" (עמ' 1 להחלטה), ובהמשך: "אכן בהליכים קמא תעוררו שאלות משפטיות נוספות ונכבדות, שביחס לחלקן אף נפלה מחלוקת, למשל השאלה האם דובר בחוזה מתנה או ששולמה תמורה, והאם התמלאה דרישת הכתב, ככל שזו קיימת" (ההדגשה אינה במקור – א.ב.ד). משקבע בית המשפט המחוזי שדין הערעור להתקבל, אין (ולא נדרשה הייתה) התייחסות בפסק דינו לאפשרות ניתוח הסיטואציה של עסקה בתמורה כפי שהדגיש בית המשפט העליון בהחלטתו.

1. הוכח שהוסכם שהתובע יקבל את זכויות המנוח והתובעת במשק ובתמורה יבנה את ביתו במשק, ידאג לענייני המשק ויסייע למנוח ולנתבעת. הוכח שהתובע קיים את ההתחייבויות שקיבל על עצמו במסגרת ההסכם. השקיע זמן ומאמץ בפיתוח המשק, דאג וטיפל בתובע ובמנוחה ובנה ביתו בנחלה "כך אכן נעשה במשך שנים, תוך השקעת משאבים ניכרים" (עמ' 1 להחלטה). התחייבות המנוח והנתבעת כלפי התובע אינה אך התחייבות לקבל בעתיד (אחרי 120) את זכויותיהם במשק כי אם מתן זכות מידית לתפוס חזקה במשק כבר רשות והיא התחייבות בלתי חוזרת. התובע אכן תפס חזקה במשק בהתאם להסכמות, ואף כאמור נתקבלה הסכמת האגודה להכרתו כבן ממשיך. תוך הבחנה בין תוקף ההתחייבות להעביר את הזכויות לבין העברתן למעשה (על ידי רישומן בספרי הסוכנות ורמ"י לאחר אריכות ימים) הרי שבמישור היחסים שבין הצדדים לא הותנה חיוב המנוח והנתבעת בהסכמת הגורמים האמורים ויש להכיר בתוקפו ביחסים הפנים משפחתיים [השוו עם דברי כבוד השופט ברק בפרשת חיים, בעמ' 347-348].

ודוק. ההסכם המשולש אינו שולל את תוקפה של העברה שנעשתה בלא לקבל את הסכמת רמ"י מראש ובכתב. בפרשת טקסטיל ריינס נבחן תוקפה של העברת זכות חוזית כלפי מינהל מקרקעי ישראל, אשר נעשתה בניגוד להגבלת עבירותה של הזכות בחוזה חכירה. נפסק שם שהעברת הזכות היתה בת תוקף במישור היחסים שבין הממחה והנמחה [ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218].עמ' 236 - 237 לפסק הדין]. ראו גם פסק דינו של הנשיא ברק בפרשת חיים (בעמ' 350-348) בו הביע דעתו כי אם ניתנה התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטיגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה, וקבע: "העובדה כי זכות מסוימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו" (עמ' 349).

הדברים יפים לענייננו. שני הצדדים – הן התובע והן המנוח והנתבעת – עשו כמעט את כל המוטל עליהם במסגרת העסקה. כמעט הכל – משום שהנתבעת ביקשה להתנער מהתחייבותה, שני עשורים לאחר שזו ניתנה ומספר שנים לאחר שנפטר המנוח לבית עולמו.

1. ניתן אפוא לראות את ההסכם בין הצדדים כעסקה בתמורה ואשר כתב אינו נדרש לצורך הוכחתה. התובע קיים את התחייבויותיו בהסכם. גם המנוח והנתבעת קיימו את התחייבויותיהם כלפיו. המנוח והנתבעת שניהם אפשרו לתובע לבנות את ביתו (כבן ממשיך במשק). למצער מאז בניית ביתו במשק בכית של בן ממשיך, משך למעלה מעשור (ואף לאחר פטירת המנוח) ועד לפרוץ הסכסוך, לא היה עוררין שמעמדו של התובע כשל בן ממשיך במשק. הדבר היה מוסכם וברור לצדדים וכפי שנקבע כממצא הדבר נאמר לכולי עלמא על ידי הצדדים ולרבות על ידי הנתבעת. האם לא די בהסכמתם המפורשת של המנוח והנתבעת להתיר לתובע ולרעייתו ז"ל לבנות את ביתם במשק על בסיס ההמלצה למנותם כבנים ממשיכים? האם העובדה שהוגשה גם לאחר מכן בקשה לועד האגודה לאשר את מינויים כבנים ממשיכים אינה מדברת בעד עצמה?
2. בנדון פשוט וברור הוא שהמנוח והנתבעת התחייבו כלפי התובע בהתחייבות בלתי חוזרת להעניק לו את הזכויות במשק לאחר אריכות ימיהם. התובע התחייב כלפיהם לבנות את ביתו בנחלה ליד ביתם, לסייע לתחזק את המשק ולטפל בהם. התובע מילא אחר כל התחייבויותיו כלפיהם ומשך למעלה משני עשורים לא היה עוררין על מעמדו במשק כבן ממשיך. העברת הזכויות לתובע כבן ממשיך לא הושלמה ברישום על ידי הסוכנות והמנהל וחסרה חתימתה של הנתבעת על הבקשה למינויו.

אם נראה את ההסכמות ביניהם כהתחייבות לתת מתנה סבורתני ש"זעקת ההגינות" מחייבת ריכוך של דרישת הכתב ושתום הלב יגבר עליה. כמו כן אין מקום לחזור מההתחייבות משלא הוכחו העילות שבחוק המתנה לביטולה של ההתחייבות (ראו גם סעיפים 61-65 לפסק הדין), והיות והתובע שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות שניתנה לו.

ניתן אף לראות את התחייבות התובע והמנוחה כמתנה לאלתר שהושלמה וממנה אין דרך חזרה, ולא נטען לתנאי מפסיק שבהתקיים התנאי חדל חוזה המתנה מלהתקיים.

גם אם נראה את ההסכמות כעסקה בתמורה הרי שלא נדרש כתב לצורך השתכללות העסקה ולא הוכחה קיומה של עילה לחזרה מעסקה בתמורה.

הנה כי כן, ביחסים הפנים משפחתיים התחייבות זאת היא אכיפה גם אם אינה מחייבת את המוסדות המיישבים.

1. לאור האמור והמפורט לעיל באתי לכלל מסקנה להיעתר לתביעה ולהצהיר שמכח ההסכמה הפנים משפחתית והתחייבות המנוח והנתבעת כלפיו זכאי התובע לאחר פטירת הנתבעת למלוא הזכויות במשק.
2. לאור התוצאה, בהתחשב במספר הדיונים שהתקיימו אך משלא התקיים דיון הוכחות, יישאו הנתבעות בהוצאות התובע על הצד הנמוך בסך של 15,000 ₪.

בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 7 ימים יפורסם פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ' אדר ב' תשפ"ב, 23 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.