לפני | כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא | |
מבקשים | פלוני ע"י ב"כ עו"ד ארתור שני ורונית זיסמן ואח' | |
נגד | ||
משיבים | אלמונית ע"י ב"כ עו"ד דורון נור | |
החלטה |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ש. בר יוסף בתמ"ש 25037-07-22), מיום 15.9.2022, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה למתן סעד זמני האוסר על המבקש לתפוס חזקה, לעשות שימוש, לבצע עסקה , להעביר זכויות, לשפץ או להיכנס ללא רשות המבקשת לדירה ברח' X בעיר Z (להלן:הדירה).
העובדות הצריכות לעניין
המשיבה היא אמו של המבקש. המשיבה מתגוררת בארצות הברית.
המשיבה הגישה לביהמ"ש קמא תביעה לסעד הצהרתי נגד המבקש (תמ"ש 25037-07-22), לפיו מוקנית לה זכות מגורים בלעדית לכל ימי חייה בדירה. ברקע ההליך, סכסוך משפחתי, המתנהל בערכאות שונות ובמדינות שונות. במסגרת ההליכים האמורים, ניתן על-ידי ביהמ"ש קמא ביום 20.4.2017 (במסגרת תמ"ש 31431-03-17) תוקף של פסק דין להסכם נאמנות בין המשיבה, מצד אחד, לבין המבקש ואחיו (להלן: האח, הבנים) מצד שני (להלן: הסכם הנאמנות).
בהסכם הנאמנות, התחייבה המשיבה להעביר את הדירה על שם הבנים בחלקים שווים, ואלה התחייבו להיות נאמניה. בין הצדדים לבין רשויות המס התגלעה מחלוקת בנוגע לביצועו של הסכם הנאמנות. פתרונה של המחלוקת גובש בהסכם פשרה (להלן: הסכם המס), לפיו העברת הזכויות בדירה על שם הבנים תיעשה על ידי חתימת תצהירי העברה ללא תמורה. כפועל יוצא מהסכם המס, חתמו המשיבה והבנים על תצהירי העברה ללא תמורה של זכויות המשיבה בדירה. בד בבד חתם המבקש על תצהיר (להלן: תצהיר הנאמנות). בתצהיר הנאמנות התחייב המבקש להימנע מעשיית כל עסקה בדירה ללא הסכמת המשיבה מראש ובכתב, וכן התחייב לאמור: "כל עוד אמי בחיים לתת לה זכות מגורים בדירה ללא תמורה". אחר הדברים האלה, נרשמה הדירה על שם הבנים, בחלקים שווים.
לטענת המשיבה בתביעה אותה הגישה לביהמ"ש קמא, היא החליטה להגיע ארצה ולהתגורר בדירה, אך המבקש מתכחש לזכותה לעשות כן, ומצהיר שבדעתו לעשות שימוש בדירה ולשפץ אותה לשם כך.
המשיבה טענה שמדובר בדירה שהייתה בבעלותה המלאה, והעברתה על שם הבנים הייתה על יסוד הסכמה רבת שנים, לפיה היא תוכל ליהנות מהדירה כל עוד רצונה בכך. לטענתה, לאור הסכמה זו נחתמו הסכם הנאמנות ותצהיר הנאמנות. המשיבה טענה כי כוונת המבקש לשפץ את הדירה פוגעת בזכויותיה. זאת, בשעה שלמבקש לא ייגרם נזק, לאור הצהרתו, לפיה אין בכוונתו לגור בדירה.
בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיאסור על המבקש לתפוס חזקה, לעשות שימוש, לבצע עסקה , להעביר זכויות, לשפץ או להיכנס ללא רשותה לדירה.
ביום 14.7.2022 ניתן על-ידי ביהמ"ש קמא צו ארעי כמבוקש והתבקשה תגובת המבקש לבקשה.
המבקש טען בכתב הגנתו כי הסכם הנאמנות לא השתכלל, מאחר שהנאמנות לגבי הדירה לא נרשמה במרשם המקרקעין. לחילופין טען המבקש, שלנוכח חתימתו של הסכם המס, בוטל הסכם הנאמנות. לחילופי חילופין טען המבקש, שהסכם הנאמנות נזנח. עוד טען המבקש, שלתצהיר הנאמנות אין נפקות, לרבות משום שהדירה נרשמה על שם הבנים לאחר חתימת תצהיר הנאמנות. רישום זה (כך לטענתו) גובר על תצהיר הנאמנות. מוסיף המבקש וטוען, שהוסכם בינו לבין אחיו, שהדירה תהא בבעלות המבקש והוא יעבור להתגורר בה, בעוד האח יהא בעלים של נכס אחר בניו-ג'רזי. לטענת המבקש, האח גרם למשיבה להגיש את התביעה, לאור סכסוך בין הבנים. אשר לצו המניעה, טוען המבקש, שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שעה שהתחוור שאין בכוונת המשיבה להגיע ארצה על מנת להתגורר בדירה. בנוסף, לטענתו לא הוקנתה למשיבה זכות שימוש בלעדית דירה, ואין מניעה שהוא ישפץ אותה. עוד טען המבקש, שמאזן הנזקים נוטה לטובתו, לרבות משום שהותרת צו המניעה על כנו מונעת ממנו להמשיך ולטפל בדירה ובתחזוקתה, תוך שייגרמו לו נזקים.
ביום 15.8.2022 קיים ביהמ"ש קמא דיון בבקשת המשיבה לסעד זמני ובסופו ניתנה החלטה המורה לצדדים להגשת סיכומיהם בנושא.
ביום 15.9.2022, לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המשיבה. ביהמ"ש קמא נימק את החלטתו בכך שמצא כי התביעה מעוררת שאלה ממשית הראויה לדיון, שעה שזכותה הנטענת של המשיבה להשתמש בדירה נסמכת על מסמכים בכתב, ובראשם תצהיר הנאמנות. ביהמ"ש קמא ציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי לא מצא את טענת המבקש לפיה רישום הדירה על שמו ושם אחיו לאחר תצהיר הנאמנות, מעידה על בטלותו, משכנעת. ביהמ"ש קמא נימק קביעתו זו בין השאר תוך התייחסות למסמכים השונים שהונחו בפניו. בשלב זה גם לא קיבל ביהמ"ש קמא את עמדת המבקש ופרשנותו לתצהיר הנאמנות, לפיה לא התחייב לאפשר למשיבה זכות מגורים בלעדית בדירה ולא התחייב להימנע משיפוץ הדירה. ביהמ"ש קמא כי את תצהיר הנאמנות שערך המבקש יש לפרש פרשנות תכליתית לרבות על רקע הסכם הנאמנות, כשזה קבע מפורשות שהעברת הדירה על שם המבקש ואחיו נעשית בנאמנות עבור המשיבה וכי היא הנהנית בנאמנות כש"כל הנכסים המפורטים בהסכם הפשרה, שהם רשומים על שם הנהנית, יועברו לנאמנויות, וזאת בעיקר, ראשית לדרוג לצרכי הנהנית". (ס' 4 להסכם הנאמנות). על רקע פרשנות זו אותה אימץ ביהמ"ש קמא בשלב זה, כמו גם לאור גילה ומצבה הבריאותי של המבקש אותו טרחו הצדדים ופירטו בהסכם הנאמנות ("הואיל והנהנית בת 85 (כיום כבת 89 ש'ש') כאשר מצבה הבריאותי הפיזי מתדרדר") מצא ביהמ"ש קמא כי מתחייבת בשלב זה המסקנה לפיה מדובר בזכות מגורים בלעדית בה לא ניתן לפגוע גם על דרך של שיפוץ לא מוסכם של הדירה. זאת, בין השאר, שעה ששינויים בדירה עלולים למנוע מהמשיבה שימוש סביר בה, בשים לב לגילה ולמצבה הבריאותי.
באשר למאזן הנוחות קבע ביהמ"ש קמא כי הוא נוטה בבירור לטובת המשיבה. שכן, פגיעה בזכותה הנטענת של המשיבה להתגורר בדירה, עלול לגרום לה נזק של ממש, והדבר קל וחומר לאור גילה המתקדם ומצבה הבריאותי. אכן, למרות שחלפו חודשיים מאז נפתח ההליך, המשיבה טרם הגיעה ארצה. בהמ"ש קמא לא מצא שעובדה זו מטה את מאזן הנזקים לטובת המבקש או מוכיחה חוסר תום לב מצד המשיבה שכן הוכחה לכאורה מניעה רפואית להגיע ארצה ולא הוכח כי היא צמיתה ובנוסף זכות השימוש של המשיבה בדירה לכאורה אינה תלויה בשאלה האם בכוונתה לממש אותה על אתר או בעתיד ועומדת לה לכל ימי חייה, ללא הבדל לגבי מועד מימושה. ביהמ"ש קמא ציין כי ככל שיוכח ששימוש המשיבה בדירה איננו מעשי מבחינתה, יכול ומאזן הנזקים ישתנה אך לעת הזו הדבר לא הוכח. באשר לנזקי המבקש קבע ביהמ"ש קמא כי אלו מינוריים, שעה שהוא איננו מתגורר בדירה וכל כוונתו לשפצה וצו המניעה אינו מונע ממנו לתחזק את הדירה.
על החלטה זו מלין המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען כי משהשאלה אם הדירה הועברה מהמבקשת אליו ואל אחיו בנאמנות טרם הוכרעה על ידי ביהמ"ש קמא, היה על ביהמ"ש קמא לצאת מנקודת הנחה הפוכה בעניין הזה לפיה הסכם הנאמנות אינו בתוקף. בעניין זה טרם עלה בידי מי מהצדדים להוכיח את טענתו, לרבות הסיבות והנסיבות שהובילו לחתימה על הסכם המס כל שכן ראוי היה שבית המשפט ימנע, בשלב זה, מלקבוע ממצא עובדתי פוזיטיבי באשר לתקפות הסכם הנאמנות. החלטת ביהמ"ש קמא מקבלת הלכה למעשה את טענות המשיבה בהליך העיקרי ככתבן, וזאת למרות שהן טרם נדונו. ביהמ"ש קמא שגה כשהקנה פרשנות תכליתית באופן שגוי להסכם הנאמנות והיה עליו להעדיף את גרסת המבקש הנטועה באופן ברור בלשון הסכם המס. מכל מקום, לא היה מקום להסתמך על הסכם הנאמנות כעניין שבעובדה, מקום שהסכם המס, שקיבל תוקף של פס"ד, קובע אחרת ומכאן שגם הגדרת המשיבה "כנהנית", לכאורה, אינה במקומה. המבקש טוען כי שגה ביהמ"ש קמא גם בכך שקבע כי הוא גורע מזכותה של המשיבה להתגורר בדירה ומשקבע כי ביצוע שינויים בדירה עלול למנוע מהמשיבה שימוש סביר בה. עד כתיבת שורות אלו המשיבה טרם הגיעה לישראל והמבקש טען לפני ביהמ"ש קמא כי הדירה כלל אינה מותאמת לצרכיה הרפואיים של המשיבה, וביהמ"ש קמא התעלם מכך. משכך, גם שגויה קביעת ביהמ"ש קמא לפיה פגיעה בזכותה הנטענת של המשיבה להתגורר בדירה עלול לגרום לה נזק של ממש. המבקש אף טוען כי אין הלימה בין הסעד הזמני שניתן לסעד העיקרי שהתבקש בתובענה, משזכותה הנטענת של המשיבה למגורים, שלגישתו אינה זכות מגורים בלעדית, אינה תלויה במניעה וקיפוח זכויותיו הקנייניות. המבקש מוסיף וטוען כי ביהמ"ש קמא יכול היה להסתפק בסעד פוגעני פחות של עיקול שיוטל על הדירה שיבטיח שהמבקש לא יבצעה דיספוזיציה בדירה, ולא יפגע בזכויות הצדדים – המבקש והמשיבה – למגורים ושימוש בדירה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה.
בהתאם להלכה הפסוקה, מידת התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעדים זמניים היא מצומצמת. ברגיל ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שעניינו סעדים זמניים, למעט במקרים חריגים בלבד (רע"א 5290/08 עמליה הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2008); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1997); רע"א 3741/17 מרום נ' חוף לבנון בע"מ וההפניות שם (2017)).
כידוע, שני שיקולים מרכזיים נבחנים בבוא בהמ"ש להכריע בבקשה לסעד זמני - קיומן של ראיות מספקות לכאורה לעילת התביעה והטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018). לצד אלה, נשקלים אף שיקולי יושר וצדק, שיהוי ומידתיות. הנטל לביסוס תנאים אלה מוטל על מבקש הסעד הזמני.
בענייננו, בהמ"ש קמא עמד בהרחבה בהחלטתו על התנאים למתן סעד זמני ונימק בהרחבה את טעמיו לקבלת בקשת המשיבה, ולא מצאתי בטענות המבקש כדי להצביע על טעות המצדיקה התערבות חריגה של ערכאת הערעור באלו. החלטת בימ"ש קמא מפורטת ומנומקת. ביהמ"ש קמא נדרש לכל הנושאים שיש לשקול בטרם ניתנה ההחלטה בבקשה לסעד זמני.
המבקש טוען בבקשת רשות הערעור כי ביהמ"ש קמא קיבל את טענות המשיבה בהליך העיקרי הגם שזה טרם נדון (ס' 33 לבר"ע) אלא בפועל קביעות בימ"ש קמא בהחלטתו הן לכאוריות בשלב זה, הן בנוגע לקיומה של עילת התביעה והן בנוגע למאזן הנוחות, והדברים עולים מהכתוב (ראו לדוגמא בפסקה 7 לפסה"ד שם מציין קמא מפורשות שקביעתו היא "מבלי לקבוע מסמרות"). לא מצאתי כל פגם בהסתמכות ביהמ"ש קמא על הסכם הנאמנות, תצהיר הנאמנות, כמו גם הרקע לחתימתם, לצורך ביסוס מסקנתו בדבר קיומה של עילת תביעה. המבקש אמנם טוען כי הסכם הנאמנות בוטל בעקבות הסכם המס או לחלופין נזנח בעקבותיו, וטענות אלו יזכו לבחינה במסגרת ההליך המתנהל בביהמ"ש קמא, אך בשלב זה הן טרם הוכחו ואין בהן כדי לקעקע קיומה של עילת התביעה שבידי המשיבה או לקבוע כי תביעתה היא תביעת סרק. אף הפרשנות שניתנה על-ידי ביהמ"ש קמא, בשלב מקדמי וכקביעה לכאורית, להסכם הנאמנות ולתצהיר הנאמנות, ככאלו שבאו להקנות למשיבה זכות מגורים בלעדית בדירה, אינה בלתי סבירה באופן מצדיק התערבות. בשלב זה בו טרם התקיימו הוכחות סמך ביהמ"ש קמא את מסקנתו בעניין זה בעיקר על לשון הראיות הכתובות, הסכם הנאמנות ותצהיר הנאמנות, כמו גם על הרקע בו אלו באו לעולם. יוזכר בהקשר זה כי זכות המגורים שרכשה המשיבה בדירה מכוח הסכם הנאמנות (בהנחה שיקבע כי מדובר בהסכם תקף) אינה זכות שניתנה לה מטוב ליבו של המבקש כבעלים של הדירה – אלא המשיבה היא זו שהייתה הבעלים של הדירה עובר לכריתת הסכם הנאמנות והיא זו שהתחייבה במסגרת הנאמנות להעביר את זכויות הבעלות שלה בדירה למבקש ולאחיו, והעבירה אותם בפועל. במילים אחרות, הרקע לקבלת זכויות המבקש ואחיו בדירה אינו נעדר רלוונטיות לצורך בירור המחלוקת באשר לטיבן של הזכויות שנותרו בידי המשיבה, בעליה הקודמים של הדירה. המחלוקת כמובן תתברר במסגרת ההליך העיקרי.
אשר למאזן הנוחות – אין חולק כי לא המבקש ולא המשיבה התגוררו בעבר בדירה. המבקש מתגורר בישראל בדירה אחרת שבבעלותו ובדיון שהתקיים ביום 15.8.22 הצהיר שאין בכוונתו להתגורר בדירה. אין חולק שהמשיבה, אמו של המבקש, בת 89 שנים (יצויין כי בנספח 15 לבר"ע נכתב כנראה בטעות 98 שנים), עיוורת, במצב רפואי מורכב. באמצעות בא כוחה הצהירה המשיבה בדיון בביהמ"ש קמא כי בכוונתה לעבור להתגורר בדירה ברגע שהרופאים יתירו לה לבוא ו"זו דירה שהיא שמרה אותה במיוחד". במסגרת סיכומיה בביהמ"ש קמא אף טענה כי הריהוט בדירה נרכש ועוצב לפי טעמה ולכן איננה מוכנה שיבוצע בדירה שיפוץ שיפגע בעיצוב ובריהוט שנבחר על ידה בקפידה (ס' 19 לסיכומים). יש גם לזכור כי המבקש הוא בעלים של מחצית מהזכויות בדירה וכי הבעלים הנוסף בדירה הוא אחיו, שהודיע לביהמ"ש קמא כי הוא מסכים לבקשת המשיבה ואינו חולק על זכותה. כידוע, ביהמ"ש מוסמך לעיין מחדש בסעד זמני שנתן מקום בו השתנו הנסיבות ( תקנה 98 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), כך שאם יתברר שמפאת מצבה הרפואי של המשיבה היא נעדרת יכולת לשוב ארצה ולהתגורר בדירה, המבקש יוכל לפנות לביהמ"ש קמא בבקשה מתאימה שתבחן את נחיצות הותרת הצו על כנו (וביהמ"ש קמא אף נתן לכך ביטוי בהחלטתו).
על רקע האמור, ובהינתן הדעת אף "למקבילית הכוחות" בין עוצמת עילת התביעה הלכאורית, לבין מאזן הנוחות, מקובלת עלי מסקנת בהמ"ש קמא, לפיה הכף נוטה לקבלת בקשת המשיבה, כפי שהורה ביהמ"ש קמא בהחלטתו.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
העירבון, על פירותיו, יושב למבקש באמצעות בא כוחו.
מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, כ"ט חשוון תשפ"ג, 23 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
