ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: פס"ד בתביעות איזון משאבים בין בני זוג, דמי שימוש ותביעת מנהלת עזבון להשבת כספים (תלה"מ 37530-01-19)

עניינו של פס"ד זה בשלוש תביעות מאוחדות; איזון משאבים בין בני זוג, דמי שימוש ותביעת מנהלת עזבון להשבת כספים.

הצדדים בהליכים:

1. התובעת בתלה"מ 37530-01-19 ובתלה"מ 37543-01-19, והנתבעת בתמ"ש 32119-10-19 (להלן: "התובעת" או "האישה"), והנתבע בתלה"מ 37530-01-19, 37543-01-19 ותמ"ש 32119-10-19 (להלן: "הנתבע" או "האיש"), בני זוג לשעבר שנישאו בנישואין אזרחיים בצ'כיה ביום 5.10.10. הצדדים נפרדו ביום 21.10.18, אז גם הפרידו את מגוריהם המשותפים, ונישואיהם הותרו בהתאם לפס"ד מיום 27.5.19 שניתן בתיק בתלה"מ 37593-01-19. עבור שני הצדדים אלו נישואים שניים, לצדדים אין ילדים משותפים.
2. ***, התובעת בתמ"ש 32119-10-19 (להלן: "האחות" או "מנהלת העזבון") הינה אחותו של הנתבע. ביום 4.5.20 ובהתאם לפס"ד שניתן בתיק ת"ע 59878-02-20, מונתה כמנהלת עזבון אחר אביה המנוח, מר **** ז"ל (להלן: "האב" או "המנוח"). התובעים 2-5 הינם נכדי המנוח, הזוכים בהתאם לצוואתו, שקויימה בהתאם לצו רשמת הירושה מיום 27.5.15.

ההליכים לפניי;

• תלה"מ 37543-01-19; תביעת האישה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בדירת המגורים הידועה כתת חלקה ** חלקה *** בגוש *** והנמצאת ברח'*** (להלן: "הדירה" או "הנכס") שנרכשה בתקופת החיים המשותפים והזכויות בה רשומות על שם הצדדים בחלקים שווים. בנוסף, עתרה לקבוע שזכאית למחצית משווי הרכב מסוג טויוטה ראב 4 ש.י 2015 מ.ר **** נכון למועד הקובע (להלן: "הרכב").
• תלה"מ 37530-01-19; תביעת האישה לחיוב האיש בדמי שימוש ראויים החל מיום עזיבתה ועד ליום מתן פס"ד.
• תמ"ש 32119-10-19; תביעת מנהלת העיזבון והיורשים כנגד האיש והאישה, לאכיפת הסכם הלוואה מיום 20.12.13( להלן:"ההסכם") ולחילופין לחיובם בהשבת ההלוואה בסך 210,000 ₪ אותה העניק להם המנוח .

עיקר טענות הצדדים בנושאים שבמחלוקת:

איזון משאבים, הזכויות בדירה וברכב ודמי השימוש ;

1. לטענות התובעת החיים המשותפים היו טובים, הנתבע עבד משך עשור כמוכר בחברת מזרונים והיא בעלת עסק למניקור ופדיקור. יום אחד הגיע הנתבע וביקש שתחתום על מסמך בהתאם לו תוותר על זכויותיה בדירה. לאחר שסירבה, הפך את חיה לסיוט, איים עלייה והפר שלוותה עד שגרם לה לעזוב.
2. במסגרת תקופת השיתוף שארכה משך 10 שנים, מתוכן 8 שנות נישואים, מעולם לא הייתה בין הצדדים הפרדה רכושית. תמיד עבדה והעבירה לנתבע מידי חודש בחודשו כספים במזומן בסכומים של 1,500 ₪ לפחות, וזאת לצורך השתתפותה בהוצאות הבית ואחזקתו. בנוסף, רכשה מזון, טיפלה במשק הבית, ניקתה וכיבסה ואף טיפלה בנתבע במשך שנים כשהיה חולה. התובעת מציינת שהצדדים לא הביאו ילדים לעולם על אף שנישאו מאהבה וחברות, שכן שניהם היו מעל גיל 40.
3. לגרסתה, הזכויות בדירת המגורים נרשמו על שם שניהם בשל כוונת שיתוף, והנתבע הודה שעשה כן מטעמי כבוד ואהבתו אליה, ובמהלך השנים מעולם לא דרש ממנה כספים עבור זכויותיה בדירה. מאחר והוראות חוק יחסי ממון חלות על הצדדים ובהתאם להן יש לבצע איזון מלא ביחס לכלל הנכסים באופן של מחצה על מחצה, כך יש לנהוג ביחס לכל רכוש הצדדים ובכלל זה הדירה והרכב. כן יש לאשר את קביעות האקטואר בחוות דעתו.
4. עוד טוענת שהלוואת המשכנתא לצורך מימון הרכישה נלקחה לאחר ששני הצדדים ערכו בירור וקיבלו הצעות שונות, והיא הייתה חלק מהליך המו"מ לרכישת הזכויות, כפי שעולה מחקירתה. על כן היה ברור לנתבע ומשפחתו שהזכויות בדירה ירשמו גם על שמה. למעלה מכך, טענת הנתבע ואחותו לפיהן המשפחה גילתה על רישום הזכויות על שמה רק במסגרת ההליכים, שקריות, שכן הנתבע העיד שאביו המנוח ואחותו ידעו על הרישום (מפנה לעמ' 36 שו' 7-11).
5. לעניין דמי השימוש בדירה טוענת שבני הזוג חיו חיים לא קלים עת הנתבע התייחס אליה כאילו הייתה רכושו וניסה לפגוע בה כלכלית בתיאום עם אחותו שמנחה אותו. הנתבע נהג כלפיה בכוחניות, שתלטנות, נהג להשפילה, ואף הואשם בהטרדה מינית במקום עבודתו ובשל כך פוטר. משלא יכלה להמשיך לחיות לצדו, נאלצה בלית ברירה לעזוב את ביתם המשותף, חרף היותה במצוקה כלכלית. בנסיבות אלה, עותרת לחייב את הנתבע לשלם לידיה מחצית משווי דמי השימוש הראויים בנכס.
6. לעניין הזכויות ברכב טוענת שאין חולק שהרכב נרכש בתקופת החיים המשותפים והנתבע נטל הלוואה בסך 70,000 ₪ למימון הרכישה. על כן יש להורות על איזון שווי הרכב בחלקים שווים נכון למועד הקרע, או לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש. לעניין זה סבורה שגרסת הנתבע רצופה שקרים עת מחד טען שעדיין משלם את הלוואת הרכב (עמ' 38 שו' 13-16) ומאידך שסיים ל*** (ר' עמ' 41 שו' 11-12).
7. לטענות הנתבע התובעת מנסה להתעשר על חשבונו שלא כדין ותביעתה אינה נתמכת ראיות או מגובה בעדים, בניגוד לגרסתו שנתמכה באסמכתאות ועדים. לדידו, מכלול ראיותיו מוכיחות מעבר לכל ספק סביר שבינו לבין התובעת הייתה הפרדה רכושית, שכן בין היתר הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים והתובעת הגיעה ללא רכוש וללא כספים בעוד היא מודה שרוב הזמן טיפלה בנכדתה. עוד סבור שהתובעת לא הוכיחה מחייה משותפת וראתה אותו כאיש תמים שניתן לנצלו. כך גם אין ברישום הזכויות בדירה בכדי להעיד על הבעלות בה, שכן כל אדם סביר לא היה מאפשר רישום שכזה. לדבריו, פעל בתום לב וניסה לרצות את התובעת תוך שהאמין שלעולם לא תעזוב אותו, ואף הסתיר זאת מבני משפחתו. על כן, לא יעלה על הדעת שבשל טעות מצדו, עת הסכים לרישום משותף, ייגרם לו נזק כלכלי כבד והתובעת תהנה מזכויות לא שלה.
8. לדבריו, התובעת ידעה טרם רכישת הדירה שמצבם הכלכלי היה רעוע לאורך השנים ומעולם לא יכלו לרכוש דירה משותפת, ואף העידה בחקירתה הנגדית שלא היה להם כסף. כמו כן התובעת תמיד ידעה שאינה יכולה לעמוד בתשלום משכנתא בסך 3,500 ₪ לחודש והוא היחיד שיישא בתשלומים אלה.
9. הנתבע מציין שהשתתפות התובעת בהוצאות משק הבית היו מזעריות (500-1,000 ₪ בחודש לפי ס' 29 לתצהירו) לעומת ההוצאות בהן נשא, ובכלל זה, כלכלת הבית, מים, חשמל וכיו"צ. כמו כן, רכש את כל הרהיטים ומוצרי חשמל החדשים לדירה, ומימן את עלות היתר הבנייה שהוציאו דיירי הבניין לבניית מרפסת. לטובת כל אלה נטל הלוואה ע"ס 70,000 ₪ כפי שהצהירה התובעת בעצמה.
10. הנתבע סבור שההגינות מחייבת לעשות שימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולקבוע חלוקה בלתי שוויונית בשל נסיבות המקרה דנן המצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית, ובכך למנוע עיוות דין, שכן אחוזי ההשקעה של התובעת בדירה מזעריים, וחלוקה שווה תקפח אותו (מפנה לבג"ץ 4178/04; תמ"ש ן4667-04-11; ע"א 1915/91). לטעמו, נסיבות המקרה דנא חורגות באופן ניכר מתבנית חיי השיתוף אותה ראה המחוקק לנגד עיניו, כשברור שלא מתקיימת כאן שיתופיות מלאה וסדורה אלא להיפך מוחלשת באופן המלמד שהצדדים אינם מעוניינים לשתף איש את משנהו באופן מלא בכלל נכסיהם.
11. לעניין דרישת האישה לתשלום דמי שימוש בדירה עותר להתחשב בכך שמיום עזיבת התובעת ופרידת הצדדים, המשיך לשלם לבדו את תשלומי הלוואת המשכנתא, ולא יתכן שהתובעת תהנה שוב מזכויות שלא עמלה עליהן. משלא נשאה התובעת בתשלומי המשכנתא ובהוצאות השוטפות, לא ניתן להפוך אותו לשוכר בעל כורחו, בפרט מקום בו רישום הזכויות נעשה מתוך כבוד כלפי התובעת. מכאן סבור שיש לדחות את טענות התובעת לעניין זה, לבטח מקום בו פעלה לרוקן את הדירה מתכולתה כאשר היה מאושפז בבית חולים.
12. לעניין הזכויות ברכב טוען שאלה אינן ברות איזון מאחר ומקור הכספים לרכישתו מכספי ירושה שנתקבלו לאחר ממכירת רכבו של אביו המנוח תמורת סך של 100,000 ₪ ואשר הופקדו בחשבונו. לאחר מכן, משך מחשבונו סך של 126,000 ₪ ומכר ניירות ערך בסך 43,055 ₪ ובאמצעות כספים אלה רכש לעצמו את הרכב החדש. הנתבע סבור שהתובעת מודעת לכך היטב ואף הצהירה בחקירתה שלא השתתפה כלל במימון הרכב ואחזקתו ועל כן ברי כי סעיף 5 לחוק יחסי ממון מחריג את איזון הרכב ויש לדחות סעד זה.

סעיף ד.8 לחו"ד האקטואר:

1. בנוסף לפלוגתאות לעיל, נטועה מחלוקת בין הצדדים בשאלת הכספים בסך 229,425 ₪ המופקדים בחשבון האיש, כמפורט בחוות דעת האקטואר. עיקרה בשאלת מקור הכספים והאם מהווים חלק ממסת הנכסים המשותפת, ובהתאם לכך, שאלת איזונם.
2. התובעת בסיכומיה, זולת בקשה לאיזון הכספים, זנחה טענתה זו ולא צירפה כל ראייה לעניין מקור הכספים .
3. הנתבע גורס שמדובר בכספים בסך כולל של כ- 229,000 ₪ שמקורם ממכירת דירת אביו המנוח, קרי המדובר בכספי ירושה המוחרגים מאיזון. עוד גרס שגם לעניין זה טענות התובעת אינן נתמכות בראיות, ומעדותה עולה שעותרת לאיזון כספים שאינה יודעת מקורם. אציין שבמסגרת הודעה על החלפת ייצוג (מיום 5.8.19) טען הנתבע שאחותו ביצעה התחשבנות בכספי הירושה, וקיים אישור בדבר העברת סך של 314,111 ₪ מחשבון האב המנוח, לחשבונו, בקירוב למועדים הרלוונטיים. כמו כן, כספים אלה הופקדו בפיקדון נפרד בחשבונו הפרטי.

טענות הצדדים בתביעת האחות לאכיפת הסכם ההלוואה (תמ"ש 32119-10-19);

1. כעולה מכתבי הטענות ומטענות הצדדים, אין מחלוקת שבחייו, אבי הנתבע העביר לבני הזוג סך של 210,000 ₪ לטובת רכישת הזכויות בדירת המגורים. המחלוקת בין הצדדים הינה באם מדובר במתנה אותה העניק האב לצדדים, או שמא בהלוואה, וכי אז יש לפעול בהתאם להוראות ההסכם שהוצג הקובע שיש להשיב כספים אלה ולחילופין לרשום 30% מהזכויות על שם האחות והאב.
2. לטענות האחות והתובעים, בשנת 2013 פנה הנתבע לאב המנוח וביקש שיעניק לו הלוואה לצורך רכישת בית מגורים. מאחר והאב המנוח ידע שהנתבע תמים ובגירושין הקודמים הותיר את ביתו לילדיו, רצה להבטיח קרות גג לנתבע, ועל כן, ביום 20.12.13 החתים אותו על הסכם (להלן – "הסכם ההלוואה או ההסכם"), הקובע כדלקמן;

הסכם מתן כסף (הלוואה)

" אני*** לאחר התייעצות עם בתי*** כשותפתי לחשבון ולחסכונותיי וכמי שאני חייב לדאוג גם לה, והיות ולבני *** כבר עזרתי לא מעט במהלך החיים וכבר דאגתי לדירה אחת אותה איבד לאחר גירושיו לטובת ילדיו החלטנו בכל זאת לדאוג לו ולהעביר לו הלוואה על סך 210,000 ₪ על מנת שתהיה לו יכולת לרכוש דירה על שמו ושאני אוכל להיות רגוע שאם וכאשר אלך לעולמי בני יהיה מסודר מבחינת דיור קבוע ויציב היות ואינו צעיר ואינו בקו הבריאות.

סכום ההלוואה יוחזר לי או לבתי בתקופה של עד שבע שנים בתשלומים עד ששה תשלומים או לחילופין לרשום חלק של 30% מהדירה על שמי ועל שם בתי **** "

1. לדבריה, הסכם נחתם בינה והאב המנוח לבין הנתבע, וקובע שהאב יעביר לנתבע סך של 210,000 ₪ אותם התחייב להחזיר בתקופה של 7 שנים, שאם לא כן, יועברו 30% מהזכויות ע"ש האב ועל שמה.
2. לדידה, מדובר בכספים שנתנו כהלוואה ולא כמתנה ואין המדובר בהון עצמי שנצבר ע"י בני הזוג. כהוכחה, מפנה להצהרת התובעת בחקירתה הנגדית שהם הצהירה שלא היה לצדדים כסף לרכישת דירה. חרף זאת, התובעת בעזות מצח מנסה להתעשר שלא כדין כשמסרבת להחזיר סכום זה, ועל כן יש לפעול עפ"י הוראות ההסכם, ולהורות על רישום 30% מהזכויות בנכס על שם העיזבון. עוד מציינת שהעד, ד"ר *** הצהיר שחשד באינטרסים של התובעת בקשר עם הנתבע, והתרשם שמדובר בקשר בעל אינטרס כלכלי גרידא.
3. האחות מציינת שניסיונותיה להגיע עם התובעת להסכמות עלו בתוהו, ועל כן יש לקבוע שהיא והנתבע יישאו בחלקים שווים בהחזר ההלוואה שנלקחה מהאב המנוח, בצירוף ריבית והצמדה. לחילופין יש להורות שעזבון המנוח יירשם כבעלים של 30% מהזכויות בדירה. בתצהירה הצהירה שגם הנתבע לא השיב את הסכום כקבוע בהסכם, אך בחרה שלא ללחוץ עליו, בעצת אביה המנוח.
4. לטענות התובעת, בעדות הנתבע במסגרת הדיון נחשפה האמת (מפנה לעמוד 40 שו' 19-23 ) שכן הצהיר שמעולם לא ניתנו כספים שמקורם בהלוואה, ומכך ניתן ללמוד איך רומתה כל חייה באופן בו הנתבע ואחותו פעלו עם המנוח מאחורי גבה, ממניעים כלכליים לשמירת כספים עבור הנתבע תוך שהם מודים שלא הייתה חלק מהסכם ההלוואה או שותפה לו, ואף לא ידעה על קיומו והכל על מנת לרמותה. לגרסתה, לא ידעה על קיומו של ההסכם ומעולם לא נדרשה להחזיר כספים כנגד הלוואה. כמו כן, מעולם לא נשלחו אליה דרישות להחזר הסכום עפ"י ההסכם, למעט דרישה יחידה מחודש יוני 19 שנשלחה אליה לאחר פתיחת ההליכים בינה לבין הנתבע. מכאן, ככל ומדובר בהלוואה שנלקחה ללא ידיעתה, הנתבע חב בה לבדו.
5. לטענות הנתבע, אביו המנוח דאג לגורלו והציע להעניק לו הלוואה ע"ס 210,000 ₪ לטובת הון התחלתי לרכישת דירה אשר תבטיח את עתידו, וזאת בתנאי שיחתום על הסכם הלוואה על מנת שהכספים שיינתנו לא יזלגו מחוץ לתא המשפחתי שכלל את הנתבע, אביו ואחותו. הכסף הועבר לידיו בהמחאה בנקאית ובהעברה ישירה אל המוכרים של הדירה, ואת יתרת התשלום עבור הדירה שילם באמצעות משכנתא ע"ס 600,000 ₪ שפירעונה נעשה מחשבונו האישי. לדידו, התובעת הייתה מודעת להסכם הלוואה והדבר אף הועלה ע"י אביו המנוח בארוחת שישי שם טענה שאין לו מה לדאוג היא לעולם לא תדרוש דבר שלא מגיע לה.

סיכום עתירות הצדדים;

עתירות התובעת

1. לאזן את כל הנכסים ובכלל זה הכספים בחשבון האיש והרכב בהתאם לשוויו במועד הקובע.
2. לאשר את קביעות האקטואר בחוות דעתו על פי החלופה הראשונה הקובעת תשלום מיידי.
3. להורות על פירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירת המגורים, על דרך המכירה בשוק החופשי ומינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים. לאחר קבלת ההצעה הגבוהה ביותר לאפשר לצדדים זכות ראשונים לרכישת חלקו של הצד השני.
4. לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת השמאי, החל מיום פתיחת ההליכים ( 15.1.19) ועד ליום מתן פסק הדין.
5. להורות שככל וקיימת הלוואה, ומאחר ואינה צד לה, אינה חייבת בפירעונה או חלק ממנה. בהתאמה לכך לדחות את תביעת האחות כנגדה.

עתירות הנתבע

1. לדחות את תביעת האישה לפירוק שיתוף בדירה ולהורות שהוא הבעלים הבלעדי של הנכס. לחלופין, להורות על חלוקה בלתי שוויונית, כך שהוא ירשם כבעלים של 85% מזכויות, בהתאם להשקעה בנכס.
2. לדחות את התביעה לדמי שימוש.
3. לדחות את טענות האישה לעניין איזון שווי הרכב ולקבוע שהכספים המופקדים בחשבונו אינם ברי איזון שכן מקורם בחלוקת עזבון אביו המנוח.

עתירת האחות:

לחייב את התובעת והנתבע, להשיב לעיזבון את סכום ההלוואה בסך 210,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. לחילופין, לקבוע שהתובעים ירשמו כבעלים של 30% מהזכויות בדירה.

ראיות עליהן נסמכו הצדדים;

1. התובעת צירפה לתצהירה ראיות שונות ובכללן: נסח טאבו, דפי חשבון, הסכם שכירות על שמה, תלושי שכר של האיש, פירוט כ"א, העתק חשבונות תשלום עבור אחזקת נכס, העתק צוואה וצו קיום צוואה, מכתב דרישה מהאחות.
2. הנתבע צירף לתצהירו ראיות שונות ובכללן: צוואת המנוח וצו קיום צוואה, הסכם הלוואה בינו לבין האב והאחות, תצהיר הגב' ***, הסכם מכר לדירה של בנה"ז מיום 30.12.13 תמורת סך של 810,000 ₪, הסכם הלוואת המשכנתא ע"ס 600,000 ₪ מיום 27.2.14 ע"ש שני הצדדים, ביטוח חיים למשכנתאות מיום 03/2014 בחברת הביטוח הראל על שם שני בנה"ז, תצהיר עדות של מר ****, חבר של המנוח מיום 15.12.19, אישור בנייה מיזם ושיפוצים לדירה ע"ס 48,000 ₪ ואישור הועדה לתכנון ובנייה מיום 1.11.16, אישור הלוואה שנטל הנתבע מבנק פועלים ע"ס 64,000 ₪ מיום 16.2.15 לטובת שיפוצים בנכס והיתרי בנייה, תמונות, אישורים רפואיים וסיכומי אשפוז לתקופות 9-18.9.18, רישיון רכב ע"ש המנוח, בקשה לביטול שיעבוד רכב המנוח, אישור העברת בעלות וזיכרון דברים מיום 27.11.15 בגין רכב המנוח בינו לרוכש, פירוט תקופתי מחשבון הבנק הפרטי של הנתבע, חשבוניות לרכישת הרכב מטויוטה מיום 7.12.15 ורישיון רכב על שמו בלבד מחודש 12/15, דו"ח חוקר פרטי על התובעת בדבר עיסוקה הכולל קליניקה לטיפולי יופי וקוסמטיקה ועבודות משק בית. עוד צירף הנתבע להודעתו מיום 5.8.19, אישור על העברת כספי ירושה מאת האחות על סך 314,111 ₪ וכן אישור קיומם של הכספים והפקדתם בפיקדון נפרד בחשבון.
3. האחות צירפה ראיות שונות ובכללן: הסכם ההלוואה; המחאה בנקאית למוכרים של הדירה ע"ס 100,000 ₪; אישור בקשת העברה לזוג המוכרים ע"ס 110,000 ₪; צו קיום צוואה ע"ש המנוח מיום 20.5.15; צוואת המנוח מיום 13.7.05; אישור מסירה מיום לדרישה ששלחה לתובעת מחודש 6/19; העתק התכתבות עם התובעת מחודש 6/19; העתק נסח טאבו לדירה; העתק החלטה מיום 4.5.20 על מינויה כמנהלת עזבון המנוח.

חוות דעת מומחים:

1. ביום 31.5.19 נערכה חוות דעת האקטואר, רו"ח אבי כהן אשר מונה כמומחה בהליך (להלן: "חוות הדעת"), בהתאם לה, נקבעו שתי חלופות לאיזון המשאבים לתקופת השיתוף שתחילתה מיום הנישואין ועד למועד הקובע ( 21.10.18 ), לפי פירט כדלקמן:
2. החלופה הראשונה (מהוונת) על האיש להעביר לאישה סך של 29,687 ₪;
3. החלופה השנייה : לאיזון מידי של זכויות נזילות נכון למועד חוות הדעת, על האישה להעביר לאיש סך של 32,425 ₪. בנוסף, לאיזון זכויות במועד הבשלתן, יעבירו הקופות לידי האישה סך כולל של 92,159 ₪, באמצעות פסיקתא חתומה ע"י בימ"ש;

בנוסף, בשתי החלופות נקבע שסוגיית איזון הכספים בסך 299,425 ₪ המופקדים בחשבון האיש, תוכרע ע"י בית המשפט (ראה סעיף ד 8 לחוות הדעת).

1. ביום 29.5.19 הוגשה חוות דעת שמאי מקרקעין מסגרתה אמד את שווי הנכס, והעריך אותו כפנוי בסך של 1,060,000 ₪ (להלן: "השומה"). לחוות דעת צורף נסח רישום המלמד שהזכויות בדירה רשומות על שם הצדדים בחלקים שווים, כמו גם שעל זכויותיהם רשומה משכנתא מדרגה ראשונה לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ.

דיון והכרעה;

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את הצדדים במסגרת הדיון לפניי, מצאתי לקבל בחלקן את תביעות האישה לאיזון משאבים וחיוב בדמי שימוש, ולדחות את תביעת האחות. אנמק טעמיי;

תביעת האחות;

1. אין מחלוקת בין הצדדים שהאב המנוח העביר מחשבונו, לזכותם, סך של 210,00 ₪, בשתי פעימות; המחאה בנקאית ע"ס 100,000 ₪ מיום 1.1.14 והעברה בנקאית ע"ס 110,000 ₪ מיום 6.2.14. בין הצדדים קיימת מחלוקת באם הסכום הנ"ל הינו בבחינת מתנה או הלוואה, כמו גם בחובת התובעת לפרוע מחציתה.
2. כידוע, בהתאם לנטלי ההוכחה, על האחות מוטל נטל הראיה בהוכחת התביעה ובכלל זה נדרשת להוכיח שהועברו כספים, שאלה ניתנו במסגרת הלוואה וששני הצדדים מחויבים בהשבתה. מקום בו מי מהנתבעים טוען שקיבל את הכסף, ברם שמקורו בהענקת מתנה, מתגולל לפתחו נטל ההוכחה להוכיח את המתנה וכן את גמירות הדעת להענקת המתנה אותה מייחס לנותן (ראו: ראו ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' 262 סעיף 4 לפסה"ד, רע"א 8068/16 קטן נ' כהן [פורסם בנבו] מיום 25.01.2018, ע"א 90/4396 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3),254; וגם ע"א 51/180 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' ,262).
3. מבלי לפגוע באמור לעיל, בכספים שמועברים בין קרובי משפחה, בפרט מדרגת קרבה ראשונה, קיימת חזקה שהעברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה, וכפי שנקבע: "ניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם (ובעיקר לאחר שנולדו לזוג הצעיר ילדים משותפים) לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים והנתמך בסיועם. הנתינה לצאצא או לבן זוגו, במקרים שבהם חיים בני הזוג חיי שיתוף ועושים שימוש משותף בכספים המגיעים אליהם מכל מקור, הינה אזי נתינה משותפת לשני בני הזוג. בהתבסס על הגיון הדברים וניסיון החיים, נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת (ראה: ע"א 3821/91 אבינועם וואלס נ. נחמה גת, פ"ד מ"ח(1) 801 – וע"א 34/88 רייס נ. עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מ"ד(1) 278)".
4. עוד נקבע כי "חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים)". ההנחה שהכספים הועברו במתנה ניתנת לסתירה היינו, "אם יובאו עדויות ברורות לכוונת הצדדים, יהיה בהן כדי לסתור כל הנחה, לכיוון זה או אחר, שיצרו הנסיבות". (ראו: דבריו המאלפים של כב' הנשיא שמגר ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (10.2.94); ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, מד(1) (1990) ).
5. במקרה לפניי קיים הסכם הלוואה בין האב המנוח והאחות, לבין הנתבע, בהתאם לו התחייב הנתבע להשיב לאביו את הסכום שהועבר, ברם, על הסכם זה לא חתומה התובעת, וזו מכחישה שאף ידעה אודותיו. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעד ונתתי דעתי לכלל הראיות שהוצגו לפניי, הגעתי כלל מסקנה שאכן התובעת לא ידעה אודות קיומו של ההסכם, לא נתנה הסכמתה להוראותיו ולא התחייבה להשיב כספים בהתאם לו, ועל כן אינה חבה בכל השבה מכוחו. עוד התרשמתי שההסכם הינו בבחינת "נשק יום הדין", ומטרתו אחת היא; ככל והצדדים ייפרדו, הכסף שהוענק כמתנה מהאב, יושב באמצעות קיזוז מחלקה של התובעת.
6. חיזוק למסקנתי מצאתי בעדותו של ****(להלן:"העד") ובתצהירו (כאמור בסעיף 10), שם הצהיר שהאב המנוח התייעץ בעו"ד שהנחה אותו להעביר את הכספים ולעשות הסכם הלוואה בכדי שאלה לא יאוזנו בין התובעת לנתבע בעתיד. מגרסתו התרשמתי שההסכם נועד למנוע מהאישה איזון מלא, מבלי שנתנה הסכמתה לכך, בעוד לא הייתה כל כוונה שבמקרה בו הצדדים יחיו חיי זוגיות ורעות, סכום ההלוואה יושב, או לחילופין שהזכויות בנכס ירשמו בחלקן ע"ש המנוח או האחות.
7. מהראיות והעדויות כפי שהובאו בפניי מצאתי שהתובעת הוכיחה שלא הייתה קשורה בגיבוש הסכם, לא נכחה במועד כריתתו ואף לא הייתה מודעת לו. מצאתי שגם בעדות הנתבע היה בכדי ללמד שכך היו פני הדברים באופן בו אף לא ידע לתאר מתי הובהר לתובעת שהכספים שהועברו הינם בגדר הלוואה ומדוע לא נתבקשה לחתום על הסכם ההלוואה. כך הצהיר:

"ש. מתי אבא שלך אמר לתובעת שזו הלוואה?

ת. בזמן שקנינו את הדירה.

ש. תסביר לי יש סיבה שאבא לא ביקש מהתובעת לחתום על ההסכם?

ת. כבוד.

ש. זאת אומרת אבא לא ביקש מהתובעת לחתום על הסכם.

ת. כן, הוא הבין שזה חלק בעייתי.

ש. הוא הציג לה את ההסכם?

ת. אני יודע שהוא יידע אותה בהסכם שנחתם.

ש. איך אתה יודע שהוא יידע אותה?

ת. הוא אמר לי, לאחותי.

ש. האם נוכחת בפגישה שאבא יידע את התובעת על ההסכם?

ת. לא." ( ראה עמ' 37 לפרוטוקול)

1. כך גם עלתה סתירה בעדות הנתבע כאשר מחד הצהיר "שכל הזמן" דיבר עם התובעת על החזר ההלוואה, ברם, כשנשאל מתי הייתה הפעם הראשונה שפנה אליה שתחזיר את כספי ההלוואה, ענה: "לפני המריבה", קרי לפני מועד הקרע. כמו כן, בנתבע לא ידע ליתן כל הסבר מניח את הדעת לעובדה שהתובעת לא חתמה על הסכם ההלוואה, ולבטח, לתמוך טענתו ולפיה סירבה לעשות כן. כאשר נשאל לעניין זה, הצהיר;

ש. לשיטתך יוליה סירבה את ההלוואה, לא רצתה את ההלוואה.

ת. רצתה את ההלוואה. אמרה שלא חותמת ולא מקובל אצלה במשפחה ולא בעדה שלהם.

ש. על ההלוואת משכנתא היא חתמה?

ת. נכון.

ש. על הסכם המכר של הדירה התובעת חתמה?

ת. כן.

ש. עדיין אני מחפש מכתב שכתבת לה שהיא סירבה לחתום על הסכם ההלוואה.

ת. לא תמצא. כל דבר שאתה מדבר עם אישתך אתה רושם על נייר? החיים הם חיים כאלה לא חיים שהכל על נייר. (ראה עמ' 38 שו' 1-10)

1. עוד מצאתי שגרסתו זו עומדת בסתירה לגרסתו קודם לכן, שם הצהיר שהאב המנוח לא פנה לתובעת מתוך "כבוד", קרי שבניגוד לגרסה המאוחרת, התובעת לא סירבה לחתום על ההסכם, אלא שלא עשתה אליה כל פנייה.
2. חיזוק נוסף לכך שההסכם נחתם בין האב המנוח לנתבע, ללא ידיעת התובעת, ומתוך כוונה להבטיח את השבת הכספים רק במקרה של פרידת בני הזוג, מצאתי גם בעדות האחות ובטענותיה; האחות אישרה שהתובעת לא נדרשה לחתום על הסכם ההלוואה, לא נכחה כשנחתם ולא נעשתה אליה כל פנייה. וכך הצהירה:

ש. בנוכחות מי נחתם ההסכם?

ת. הנתבע אבי ואני.

ש. האם תוכלי להראות לי הודעה שכתבת לתובעת?

ת. אבי דיבר איתה מס' פעמים וכן הנתבע דיבר איתה מס' פעמים.

ש. האם את פנית לתובעת?

ת. לא.

ש. האם פנית לתובעת לפני החתימה על ההסכם וביקשת ממנה לבוא לחתום על הסכם הלוואה?

ת. לא.

[...]

ש. האם תוכלי להראות לי הודעה בשנת 2013 – 2018 ששלחת לתובעת ? בואי תחתמי על הסכם ההלוואה?

ת. לא.

1. זאת ועוד, בסעיף 10 לסיכומיה טענה "... האב חזה את הנולד ולא בכדי ביקש לתת את הכספים כהלוואה לבנו ואף חתם על הסכם הלוואה עימו כיוון שידע את הסכנה הטמונה בנישואיו של בנו עם הנתבעת 2 ". מטענתה זו ניתן ללמוד שלמעשה, כוונתו של האב המנוח הייתה להעניק לבנו כספים במתנה על מנת לסייע בידו לרכוש קורת גג, וההסכם נועד להגן על הנתבע בעתיד באופן שלא יערך איזון לגבי כספים אלה, והכל מבלי שהייתה כל כוונה מצד האב, שהנתבע ישיב את הכספים. מילים אחרות, מטרת ההסכם לגרוע מחלקה של התובעת באופן בו החלק הנגרע, ייזקף לטובת הנתבע, ככל ויערך בניהם איזון משאבים. מסקנתי זו, מצאה את מקומה בצורה ברורה גם בסיכומי האחות שם טענה בסעיף 8 : "... אבי רצה להבטיח כי לבנו תיהיה קורת גג לאחר מותו ובוודאי שהוא לא נתן מתנה לנתבעת וההסכם נעשה על מנת להבטיח זאת". (ההדגשה אינה מקור, ל.ד-ח).
2. נוסף על האמור, ומבלי לפגוע מהם, גם הוראות ההסכם מלמדות שנועד להבטיח את קורת הגג של הנתבע, ואין מטרתו לחייב את הצדדים בהשבת הכסף שהוענק; ראשית, ההסכם שנערך ע"י האב המנוח לאחר התייעצות עם האחות, הוגדר "כהסכם מתן כסף (הלוואה)".זאת ועוד, בהוראותיו נכתב ע"י המנוח: "... והיות ולבני ****ת.ז *** כבר עזרתי לא מעט במהלך החיים וכבר דאגתי לדירה אחת אותה איבד לאחר גירושיו לטובת ילדיו החלטנו בכל זאת לדאוג לו ולהעביר לו הלוואה על סך 210,000 ₪ על מנת שתהיה לו יכולת לרכוש דירה על שמו ושאני אוכל להיות רגוע שם וכאשר אלך לעולמי בני היה מסודר מבחינת דיוק קבוע ויציב היות ואינו צעיר ואינו בקו הבריאות". מלשון ההסכם עולה שהאב המנוח ביקש להעניק לנתבע כסף לרכישת דירה, שכן ככל ולא היה עושה כן לא היה בידיו לעשות כן. לאור ניסיון העבר, כך שהנתבע איבד את דירתו בהליך הגירושין הראשון, כמו גם מאחר והנתבע אינו בקו הבריאות, ביקש האב להבטיח שהנתבע "יהיה מסודר מבחינת דיור קבוע ויציב", גם לאחר מותו. העובדה שהאב ציין ברחל בתך הקטנה שהנתבע איבד את דירתו בהליך הגירושים הראשון, מלמדת שביקש להימנע מתרחיש חוזר, בעניינם של הצדדים לפניי.
3. יתר על כן; הוראות ההסכם שכזכור נחתם ביום 20.12.13, קובעות שסכום ההלוואה יוחזר לאב המנוח או לאחות, בתקופה של עד 7 שנים, "בתשלומים של עד ששה תשלומים", או לחילופין ירשמו 30% מהזכויות בדירה ע"ש האב המנוח או האחות. חרף זאת, אין חולק שבמרוצת השנים האב המנוח או האחות, גם בתוקף תפקידה כמנהלת עזבון לא פנו לנתבע ועתרו להשבת ההלוואה, כמו גם שפנייתה הראשונה של האחות לעניין זה נעשתה רק בסמוך לפרוץ הסכסוך בין הצדדים. ועל כך הצהיר הנתבע:

"ש. אתה יכול להראות מתי אחותך או אביך ביקשו ממך את ההלוואה?

ת. לא.

ש. הם ביקשו ממך להחזיר?

ת. לא לחצו, דיברו איתי שזה מגיע." (ראה עמ' 36 שו' 20-24).

העובדה שלא נעשתה כל פנייה לנתבע, עלתה גם בעדות האחות, אשר הצהירה:

ש. האם תוכלי להראות לי דרישה שלך כלפי אחיך בשנים 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018 להחזיר את ההלוואה?

ת. דרישה בכתב לא. היה הכל בע"פ.

[...]

ש. מתי שולם תשלום ראשון של החזר ההלוואה?

ת. נדמה לי שזה לקח קצת זמן. עד שנכנס בשנת 2014, זה לקח זמן. אתה מדבר על הלוואה שלנו. תחזור על השאלה.

ש. מתי שולם תשלום ראשון של החזר ההלוואה?

ת. עדיין לא שולם.

ש. מתי שולם תשלום שני?

ת. לא היה אף תשלום.

1. מבלי לפגוע באמור לעיל אציין שאף ככל והייתי מתרשמת שהמדובר בכספים אשר ניתנו כהלוואה, עדיין, לא היה בכך בכדי לחייב את התובעת בהשבתם; את גרסתה ולפיה מקור הכספים במתנה, מצאתי לאמץ, כמו גם לראות בה כמי שעמדה בנטל ההוכחה המונח לפתחה לעניין זה. אכן, מעדותה עולה שידעה כי לנתבע לא היו נכסים או כספים מהם יוכל לממן את עלות הרכישה במלואה כמו גם שחלק מהכספים באמצעותם בוצעה הרכישה הועברו על ידי האב המנוח. וחרף זאת, מעדותה, אותה מצאתי כמהימנה התרשמתי שבשום שלב לא ידעה שהכספים שהועברו ניתנו כהלוואה לצדדים, ולמצער אף לנתבע. וכך הצהירה:

"ש. 210,000 ₪ איך שולמו?

ת. בשיקים.

ש. של מי?

ת. לא שלי. שיקים שלו.

ש. לפני כמה דקות אמרת לא היה לו כלום, מאיפה הביא את הכסף לא שאלת?

ת. אבל היינו כבר שלוש שנים ביחד לפני שהתחתנו.

ש. לא שאלת אותו מאיפה הכסף?

ת. מה זאת אומרת?

ש. הרגע שאלתי מה ידעת שהיה לו לפני החתונה אמרת שכלום.

ת. הוא אמר שאבא שלו יעזור לו. "(עמ' 12 לפרוטוקול)

ובהמשך , בעמ' 21 שו' 32-34:

ש. אחרי שקראת את המסמכים בתביעה של האחות וגם אצל הנתבע, את מאשרת ש 210,000 ₪ באו מהאבא?

ת. לא יודעת. לידי אבא שלי לא נתן כסף, אולי נתן לו אבל בתור מתנה. פעם ראשונה אני שומעת על הלוואות.

עוד הוסיפה בהמשך עדותה כי "לא ראיתי את המסמך הזה בחיים שלי. אם הייתי רואה את המסמך הזה לא הייתי קונה איתו דירה ביחד, שהיה קונה עם אחותו. למה אני צריכה להשתתף בהוצאות המשכנתא? לטפל בו כשהיה חולה?" (עמ' 17 שו' 10-13)

1. התרשמתי שלא בכדי הוסתרה מהתובעת ההתנהלות בין הצדדים ובמצב דברים זה, גם באם הכספים הועברו כהלוואה, לה לא הסכימה התובעת, לא ניתן לחייבה בהשבתה. פעולה של מתן הלוואה כמוה כחוזה, ומושכל ראשון הוא שיהא קיבול על ידי הצד המקבל את ההלוואה, בעניינו התובעת (תמ"ש 11150/07 ס. ל נ' א. ל (פורסם במאגרים - נבו 24.06.2009). מעבר לאמור, מעדות האחות התרשמתי שטענתה נולדה לעולם עת הוברר לה שהזכויות בדירה נרשמו במחציתן על שם התובעת, שאם לא כן, לא הייתה עותרת לכל סעד מכוחו של ההסכם שנחתם בין הצדדים, כפי שבפועל נהג המנוח בחייו, וכפי שנהגה היא בעצמה לאחר שמונתה כמנהל עיזבון. וכך הצהירה:

"ש. אמרת שלא ידעת שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים?

ת. נכון.

ש. מה הנתבע אמר לכם?

ת. לא התעסקתי מי חתום ומי לא.

ש. מתי גילית שהדירה רשומה על שם שני הצדדים?

ת. כאשר כל התהליך התחלתי לשאול שאלות את אח שלי והבנתי זאת.

ש. עד שנת 2018 כאשר הוגשו התביעות לא ידעת שהדירה רשומה על שם שני הצדדים?

ת. נכון.

ש. את המכתב הראשון הוצאת ביוני 2019?

ת. נכון."

1. כאשר נשאלה האחות מדוע יש לחייב את התובעת מכוחו של ההסכם עליו מבססת טענותיה, השיבה "הדירה היא של שני בני הזוג לכן עשיתי תביעה לשניהם." (עמ' 5 דיון 17.2.20 שו' 25) . כשנשאלה מדוע אין להורות על השבת ההלוואה באמצעות רישום 30% מהזכויות הרשומות על שם הנתבע, השיבה כי "אני חושבת שהדבר לא נכון שאם לא היו 30% האלה הדירה לא היתה קיימת בכלל" (עמ' 5 לפרו' הדיון מיום 17.2.20 שו' 25-27).
2. מן המקובץ עולה שטענת האחות לחיוב הנתבעת בהשבת הכספים שהועברו ע"י האב משוללת בסיס ראייתי. מהעדויות והראיות שהוצגו לפניי מצאתי לקבוע שהמדובר במתנה אותה העניק האב לשני בני הזוג, ומכאן, דינה הטענה ולפיה המדובר בהלוואה, להידחות. בהתאמה לכך, אין מקום לחייב את התובעת בהשבת הסכום שהועבר, או חלקו.

זכויות הצדדים בדירת המגורים;

1. אין חולק שהצדדים נישאו בשנת 2010 ועל כן חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. מקום שבני הזוג לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים כמפורט בפרק השני לחוק.
2. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, קובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –נ(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;" סעיף 5(ג) מגדיר את "כלל נכסי בני הזוג" – "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."
3. התובעת טוענת שמעולם לא דובר בין הצדדים על הפרדה רכושית והזכויות בדירה נרשמו על שניהם בחלקים שווים בשל כוונת שיתוף, כמו גם ששניהם נטלו במשותף הלוואת משכנתא, ועל כך אין חולק גם מטענות הנתבע והמסמכים שצרף (הסכם המכר עליו חתומים שני הצדדים העתק מהסכם הלוואת משכנתא אותה נטלו לצורך מימון הרכישה, הוראות הסכם ביטוח החיים שנרכש לצורך הבטחת ההלוואה). כידוע, לעניין בעלות משותפת בנכסים נקבע כי "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." (ר' דברי כב' השופט שמגר בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989).

כמו כן, נטל ההוכחה לסטייה מהחזקה של חלוקה שוויונית מוטל על המבקש לעשות זאת (תמ"ש (ב"ש) 25512-03-10 ו.ז נ' ר.ז [פורסם בנבו] (31.7.2011); בג"צ 6037/18 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי בת"א [פורסם בנבו] (18.2.2019)) שכן, " כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה" (ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989)).

1. בעניינו, הנתבע אינו חולק על תוכנו של המרשם, עם זאת, מעלה טענות עמומות ולא ברורות לפיהן הזכויות נרשמו גם על שם התובעת "ללא מחשבה" "מתום לב" וכדי "לרצות אותה" וכמו "שכל אדם סביר היה נוהג" תוך שכל אלה נעשו מאחר "היינו נשואים ונתתי לה כבוד. לא חשבתי שיגמרו ככה החיים" (עמ' 40 לפרו' שו' 16). על כן, סבור כי "אין ברישום הדירה בכדי להעיד על בעלותה בה" (סעיף 19 לסיכומיו) שכן לא יעלה על הדעת שבשל טעות שעשה בשעת הרישום, ייגרם לו נזק כלכלי כבד והתובעת תהנה מזכויות לא שלה. את טענותיו לעניין זה מצאתי לדחות, ואנמק;
2. התרשמתי בהתרשמות מלאה שעד פרוץ הסכסוך בין הצדדים, לא עלתה בראשו של הנתבע כל מחשבה אודות נישול התובעת מזכויותיה בנכס. כן התרשמתי ששאלת איזון המשאבים במקרה של פרידה הובאה לידיעת הנתבע, אשר יוזכר כי אלה נישואיו השניים, כמו גם שבני משפחתו הפצירו בו שעליו לשמור על כספיו "בתוך המשפחה" או שלא יתחתן ולא יקנה דירה במסגרת הנישואין מחשש שהזכויות בדירה יתחלקו בין הצדדים. עוד סברו מקורביו שהמדובר בקשר המבוסס על אינטרסים כלכליים. וכפי שהצהיר העד: "והיינו בהלם מהעובדה שהוא מבקש להתחתן עם מישהי שלא היה עניין בילדים או משהו חריג ולא התאים כל האירוע הזה ל כל הסיטואציה מסביב." (ראה עדותו עמ'25 שו' 33-34).

[...]

"ת. ....אנחנו ראינו שיש כאן בעצם איזשהו קשר שלא היה בהכרח מבוסס על קטע רומנטי או משהו שהוא .. היה פה עניין שראינו בן אדם שבא עם משאבים ואחת הנשים שהכיר באתר היכרויות בעצם, לא יודע איך להגדיר, בדיעבד זה מסתבר כמשהו שלדעתי היה מוצדק, היה כאן קשר שהיה יותר אינטרס כלכלי.

ש. כי לנתבע היו משאבים.

ת. לנתבע ולאביו, למשפחתו.

ש. מקריא לך את סעיף 7. תפרט בבקשה מה התובעת היתה?

ת. בת זוג.

ש. מתוך אינטרס?

ת. לטעמי כן. " (עמ' 26 לפרוטוקול)

[...]

ש. סה"כ הם היו יחד כמעט עשור.

ת. 8 שנים.

ש. אתה עדיין סבור שהתחזית שלך היתה נכונה על כך שהאירוע היה אינטרס?

ת. חד משמעי. " עמ' 28 לפרוטוקול)

1. וחרף זאת, הנתבע לא ביקש שהצדדים יחתמו על כל הסכם המסדיר את סוגיית איזון הנכסים במקרה של פרידה, ואף התנהל באופן המלמד על שיתוף, כך שיחד עם התובעת רכש את הדירה, חתם על הסכם מכר, נטל הלוואת משכנתא והזכויות נרשמו על שם שני הצדדים באופן שווה.
2. מעדויות הצדדים התרשמתי שאכן בעת הרכישה התובעת לא השקיעה כספים שנצברו על ידה עובר לתקופת החיים המשותפים, ואף לא לאחר מכן. כמפורט, המקדמה עבור הרכישה מומנה בכספי המתנה אותם העניק האב המנוח והיתרה באמצעות משכנתא אותה נטלו שני בני הזוג. מכאן, מקום בו מצאתי לקבוע שהמתנה הוענקה שלני בני הזוג, לא מצאתי ממש בטענות הנתבע. עוד לא מצאתי נפקות לכך שתשלומי המשכנתא החודשיים נפרעו מחשבון הנתבע שכן, ראשית, לחשבון זה, בין היתר הופקדה משכורתו החודשית אשר הינה בבחינת נכס משותף לצדדים, כמו גם שהנתבע בעצמו אישר שמידי חודש התובעת העבירה לחשבונו סכומים הנעים בין 500-1000 ₪ (ראה עדותו בעמ' 39 לפרוטוקול שו' 34-35). מהאמור, מתקבל הרושם כי משנכזבה ציפייתו של הנתבע לחיים משותפים עם התובעת, רק אז התחוור לו שעשה, מבחינתו, טעות, עת נמנע מלעשות הסכם ממון, וזאת כדי "לרצות את האישה" וכי "ברגע שהתחתנו לא היה על מה לחתום." (עמ' 36 לפרו' שו' 1). על רקע זה, מתוך ניסיון לתקן את הטעות, נולדה הטענה. בנסיבות אלה, דינה להידחות.
3. זאת ועוד; למשמע העדויות התרשמתי שבני הזוג התנהלו בשותפות אף בטרם רכישת הדירה עת חתמו שניהם על חוזה שכירות, וגם אז נהגו לשלם את ההוצאות במשותף. מאחר והתנהלו בחשבונות נפרדים, התובעת העבירה כספים לחשבונו של הנתבע מידי חודש, על פי יכולת השתכרותה (ראה עדותה בעמ' 10 שו' 16-21). משכך, כה טבעי שהצדדים ימשיכו בהתנהלותם זו, ועם רכישת הדירה, יתנהלו במשותף, וכך גם יבוצע רישום הזכויות. עולה שגם הנתבע ידע היטב שהזכויות נתונות לצדדים בחלקים שווים, ומעולם לא טען אחרת, וכפי שהצהיר:

"ש. אני אומר לך שמעולם לא היה הסכם כזה במועדים הרלוונטיים, אני אומר שמעולם התובעת לא ידעה על ההסכם הזה, אני אומר לך שהכספים האלה מקורם לא בהלוואה, אני אומר לך שדירת הצדדים נרשמה על שם שניכם כדי לשתף, אני אומר שהתובעת חתמה איתך על הסכם המשכנתא ו על הסכם המכר. נכון?

ת. נכון.

ש. האם באיזשהו שלב אמרת לתובעת "זה הכל שלי, לא שלך"?

ת. לא. "

1. לאור כל האמור שוכנעתי שאומד דעת הצדדים והתנהלותם, מלמדים על רצונם וכוונתם בשיתוף מוחלט, ואין מקום לסטות מרצונם. לעניין זה אפנה לדברי כבוד השופט שמגר בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 (1989) שם קבע:

" כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."

תחולת סעיף 8(2) לחוק:

1. "חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק." (ראה דבריה של המשנה לנשיאה א' ריבלין בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, סב(3) 66 (2007)). עם זאת, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מעלה חריג לכלל החלוקה השוויונית ברכוש ,וקובע כי ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", מוקנית סמכות לבית המשפט להפעיל שיקול דעת ולקבוע חריגים לכלל של החלוקה השוויונית בנכסים, באופן הבא:

"(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

1. בבע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני עמ' 8-9 [פורסם במאגרים המקוונים] (14.4.2015) נקבע כדלקמן: "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) (להלן רוזן-צבי); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2014), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; בע"מ 4047/14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2014) פסקה ו'; תמ"ש (שלום י-ם) 20964/02 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2009) (להלן עניין פלונית 2009))".
2. בעניינו, איננו סבורה שיש מקום להחיל את הוראות סעיף 8(2) כלל ועיקר; כמפורט לעיל, הדירה נרכשה בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג והזכויות בה נרשמו על שם שניהם, מחצה על מחצה. עת נרשמו הזכויות כמשותפות, אין מקום לחקור מה מקור הכספים וכמה השקיע כל צד לצורך מימון הרכישה, ולא תשמע כל טענה בדבר זכויות ביתר נוכח השקעה גבוהה יותר. לעניין זה אפנה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 61008-06-13 (פורסם במאגרים), שם קבע:

"סבורני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

כך, אף אם רוב המימון של הדירה המשותפת הגיע ברובו ממכירת דירת הרווקות של המערערת אשר הייתה רשומה על שמה, אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיב בדירה. השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה לא משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה שווה בשווה, מדובר במתנה  שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה, שהעניק מי שהשקיע כספית יותר ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה. בהתאמה, אף בענייננו אין התובעת יכולה לדרוש את ההון שהשקיעה בדירה המשותפת משזו נרשמה שווה בשווה על שם שני הצדדים.

ויודגש, על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס."

1. כמו כן, אין מקום להחיל את הוראות סעיף 8(2) לחוק מקום בו המדובר בנכס שהזכויות בו רשומות של שם שני הצדדים, אף באם בוצע תשלום גדול יותר ע"י אחד מבני הזוג; סעיף 5 לחוק קובע שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית משווי הנכסים שהינם ברי- איזון, למעט החריגים שנקבעו. מכאן, מקום בו הצדדים הסכימו על חלוקת זכויות בניהם ואף הסדירו זאת ברישום, ניתן לראות בהם כמי שהסכימו ששוויו לא יאוזן, כקבוע בסעיף 5(א)(3) לחוק. לעניין זה אפנה לספרו של המלומד ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה, עמ' 168 (2013):

"מה דינו של נכס הרשום בבעלותם של בני זוג ברשות בה מתנהל מרשם? האם יחול עליו דין איזון? לשאלה זו אין כל נפקות במקרה בו הנכס הוא בבעלות משותפת בחלקים שווים בין בני הזוג, שהרי כללי האיזון -מחצה על מחצה-עולים עם מצב הזכויות על פי רישומן. לשאלה זו תהא נפקות רק אם הנכס רשום על שם בני הזוג בחלקים שונים ביניהם. להבהרת הענין אביא דוגמא של דירה שרכשו בני זוג ושהזכויות בה נרשמו שני שלישים על שם הבעל ושליש על שם האשה. עם פקיעת הנישואין, האם תהיה האשה זכאית לאיזון משאבים באופן שיגיע לה לקבל מן הבעל שישית מן הדירה? נראה לי כי אם בני הזוג ערכו מסמך בו הסדירו ביניהם את יחס הבעלות על הנכס, הרי שנכס זה לא יאוזן וזאת על פי סעיף 5(א)(3) לחוק. המסמך בו הסדירו בני הזוג את יחס בעלותם בנכס הוא חוזה הרכישה או שטר המכר . לפיכך על השיתוף בנכס יחולו דיני פירוק השיתוף בנכסים. חלקו של בן הזוג יהיה על פי המוסכם בין בני הזוג. זאת ועוד חוק יחסי ממון מדבר על נכסי כל אחד מבני הזוג ואינו מדבר בשווי הזכויות של כל אחד מהם בנכס מסויים. לפיכך נכס מסוים הרשום על שמות בני הזוג, המצב הרישומי בנכס זה משקף את יחס הבעלויות בו בין בני הזוג".

1. עוד אפנה לדבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (18.4.2017) שם קבע: "אין מקום להחלת מנגנוני האיזון השונים הקבועים בחוק יחסי ממון מקום שענייננו בנכס הרשום על שם שני הצדדים ומצוי בבעלותם המשותפת. לדידי, מעיקרא יש להשקיף אל יחסי הרכוש בין בני הזוג באספקלריה של חוק יחסי ממון, קרי, מכלול היחסים בין בני הזוג ולא "שותפות" גרידא. חרף מעמדה הרם של הזכות הקניינית והכללים הבסיסיים החלים בפירוק שיתוף קנייני, ישנם טעמים כבדי משקל לגישה מרוככת יותר כאשר ענייננו בפירוק נכס- בוודאי הדירה- הנמצא בבעלות משותפת של שני הצדדים, כחלק מפירוקו של התא המשפחתי. ניתן לטעון בהקשר זה כי איזון המשאבים חל מעיקרא על "כלל נכסי בני הזוג" כלשון סעיף 5 לחוק, ואילו נכסים הרשומים על שם שני הצדדים אינם כלולים בחריגים לכך המופיעים באותו סעיף ולכאורה כבר "איזנו" בני הזוג את הנכסים על ידי הרישום המשותף. המלומד ש' ליפשיץ טוען בהקשר דומה, כי ככלל יש להחיל את חוק יחסי ממון גם כאשר ענייננו בפירוק שיתוף קנייני, תוך התחשבות באופי הייחודי של פירוק השיתוף אגב פירוק התא המשפחתי, והצורך בהחלת המנגנונים הקונקרטיים שנועדו לצרכים אלה בחוק יחסי ממון (ש' ליפשיץ, השיתוף הזוגי 167-166 (התשע"ו-2016)).
2. מכל האמור, במסגרת דיני המשפחה ביחס לדירה משותפת, הרישום הקנייני מהווה ראייה להסדר שבין הצדדים הקובע החרגה של הנכס ממסת הנכסים המשותפת, כקבוע בסעיף 5 (א)(3) לחוק. כתוצאה מכך, לא ניתן לחלק את הזכויות בדירת המגורים הרשומות על שם שני הצדדים, באופן שונה מהרישום בפועל ע"י שימוש בסעיף 8 (2) לחוק.

דמי שימוש:

1. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע:"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
2. בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" (ר': ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם במאגרים] (20.1.1993). בהמשך להלכת זרקא נפסק לא אחת, שככלל, בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו אינו זכאי לדמי שימוש ראויים, שכן אינו יכול להפוך את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (ר': בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים] (9.4.2006)  ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל [פורסם במאגרים] (13.10.2002) )
3. בתמ"ש 73931/98 ש.ק. נ' מ.ק. [פורסם במאגרים] נבחנה סוגיית החיוב בדמי שימוש גם לאור חוקי היסוד, וכבוד השופט שוחט מצא שיש מקום לסטות מהקבוע בפרשת זרקא ולא להתייחס לשאלת "האשם", אלא לבחון את הנסיבות, הן בהיבט דיני הקניין והן בהיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט.  מנגד, קיימת גישה לפיה שאלת האשם הינה שיקול שיש לשקול בעת הערכה בתביעה לדמי שימוש. [ר' תמ"ש (ת"א) 22245/95 פלוני נ' אלמונית  (פורסם במאגרים)] שם נקבע שעל מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים: האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני שהמניעה הינה מחמת המתגורר בדירה. בתמ"ש 18760-07-11 פלוני נ' אלמונית, נקבע שיש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, וכן כי "יש להשקיף על הסכסוך בין הצדדים ממעוף הציפור ולבחון אותו  על כל היבטיו ובראי העובדות הקונקרטיות שבבסיסו, על מנת לקבוע אם אכן זכאי התובע לדמי שימוש ראויים, וככל שכן, מהי תקופת החיוב ומה יהיה גובהו". עוד נקבע שעת שהוכח שלא קיימת הסכמה של אחד מבני הזוג לשימוש בבית המגורים המשותף על ידי בן הזוג האחר ו/או לויתור על דמי שימוש, לא יהא בקביעות אשר נקבעו בפרשת זרקא כדי לשלול את הזכות העקרונית לדרישת דמי שימוש ראויים.
4. בעניינו, התובעת בתצהירה הצהירה שבני הזוג חיו חיים טובים עד ליום בו ביקש ממנה הנתבע לחתום על הסכם בנוגע לנכסים המשותפים, ובשל אי הסכמתה החל להתייחס אליה בזלזול עד שלא יכלה עוד ועזבה את הבית. ואולם בעדותה לפניי העלתה גרסה חדשה עת טענה שהנתבע גירש אותה מדירת המגורים, ולאחר מכן, שוב , שנאלצה לעזוב את הבית לאחר שלא יעלה לחיות בתנאים שהנתבע "עשה לה". וכפי שהצהירה:

ש. ...מתי נגמרה מערכת?

ת. כשהוא אמר לי שהוא רוצה שאני יחתום שאני מוותרת, ב 2018. הוא גירש אותי מהבית.

ש. הוא היה בבית חולים, למה עזבת את הבית?

ת. יש מסמך שהיה בבית חולים ב 11/18, היה מאושפז, יש אצל עו"ד שלי שב 1/10/18 כבר נכנסתי לדירה חדשה בשכירות אז איך יכולתי להיות איתו בבית חולים? כבר הייתי בשכירות.

ש. למה הלכת לשכירות?

ת. לא יכולתי להיות בתנאים כאלה מה שהוא עשה לי שם.

ובהמשך:

ש. עד שהכרת את הנתבע לא גרת בדירה משלך. תמיד גרת בשכירות ויצאת מהבית לשכירות עם כסף לשכירות באותו מועד.

ת. לא אותו מועד. 8 שנים גרנו בבית שלנו, הוא עשה לי תנאים כאלה שגירש אותי מהבית.

1. מנגד גרס הנתבע שהתובעת עזבה את הבית אחרי שסירב שתטוס לחו"ל וביקש ממנה להישאר, והצהיר:

ש. אתה אומר ששבועיים לפני שעזבה את הדירה רבתם.

ת. בערך.

ש. על מה רבתם?

ת. היה ויכוח על נסיעה שלה לחו"ל בתאריכים שלא מתאימים לי, בלי ליידע אותי על כלום, החליטה שהיא טסה. אני הבעתי את דעתי. היא לקחה את הדברים ונסעה, לא עניין אותה.

ובהמשך:

ש. כשאתם רבתם ב 10/18 אתה ויוליה אתה אמרת לתובעת "צאי מהבית ואקנה לך מקרר או מכונת כביסה"?

ת. שום דבר. לא אמרתי לה שתצא מהבית.

ש. לא רבתם?

ת. רבנו בכלל לא על נושא כספים. על זה שהיא עשתה מה שהיא רוצה עם החיים שלה, נסעה לחו"ל.

ש. בגלל זה נפרדתם?

ת. זו הסיבה העיקרית.

1. האחות בעדותה הצהירה שעזיבת התובעת הייתה בשל פניית הנתבע אליה לערוך צוואה: "כשאחי בקש לבוא ולרשום צוואה. ללכת לעורך דין ולעשות צוואה, אז החליטה שהתהפך עליה. נעשו ניסיונות גם שלי להביא לשלום בית."
2. העד מטעם הנתבע הצהיר לעניין הפרידה כי למיטב ידיעתו: "אני הבנתי, לדעתי זה גם היה הקש ששבר את גב הגמל, שהיה אירוע שנתבע ביקש מהתובעת לארח את בני משפחתו והתובעת בצורה הפגנתית, מוגזמת, הודיעה לו שהיא לא מסכימה והחליטה לנסוע לחו"ל ביום הזה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היה שם קשר בעייתי בתקופה האחרונה. ...זה היה האירוע המשמעותי."
3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועדותם, לא התרשמתי שהתנהלות הנתבע היא זו שהביאה את התובעת לעזוב את דירת המגורים המשותפת; מוצאת אני שהתובעת בחרה מיוזמתה לעזוב את הדירה, וזאת על רקע הקונפליקט השורר בין הצדדים. לא השתכנעתי שיש ממש בטענתה ולפיה גורשה ע"י הנתבע, ואף מעדותה עולה שבחרה לעשות כן מרצונה החופשי, וללא שהנתבע מנע ממנה מלעשות שימוש בדירה. כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהתנהלות הנתבע כלפיה הייתה בלתי ראויה, עד כדי שנדרשה לעזוב את הנכס. משכך, ועל פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין דמי השימוש, כמפורט לעיל, לא מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ממועד עזיבת התובעת את הדירה עד ליום הגשת התביעה.
4. שונה המצב למן המועד בו הגשה התביעה ועד היום; כידוע, תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה שכן "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" [עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.4.13)]. ברוח דומה נפסק כי "הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 29522-05-13 מ.ח.ל. נ' ל.א. [פורסם בנבו] (9.3.13)]. 
5. התביעה לחיוב בדמי שימוש ראויים הוגשה ביום 15.1.19, באותו היום בו הוגשה התביעה לפירוק שיתוף. עם הגשתה גילתה למעשה התובעת עמדתה ולפיה היא איננה מסכימה שהנתבע יעשה שימוש בלעדי בנכס, כפי שעשה. וחרף זאת, הנתבע החזיק בנכס, ועודנו עושה כן, תוך שהוא משתמש בו באופן בלעדי. בנסיבות אלה, לאור קביעתי לעיל שהמדובר בנכס משותף, מצאתי שיש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים החל מיום הגשת התביעה 15.1.19, ועד למועד הפינוי בפועל.
6. יחד עם זאת, מסכום זה יש לקזז מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשא הנתבע החל מן היום בו עזבה התובעת את הנכס (21.10.18), ועד ליום מכירתו, כפי שיפורט בסייפא לפס"ד; טענת הנתבע ולפיה נשא בתשלומי המשכנתא, למן המועד בו עזבה הנתבעת את הנכס, לא נסתרה. על כן, חיוב הנתבע בדמי שימוש, מבלי לקזז מחצית מתשלומי המשכנתא, הינה בבחינת כפל חיוב. עת הצדדים בעלים במשותף של הזכויות בנכס, חלה עליהם החובה לפרוע את ההלוואה, בחלקים שווים. על כן, מהסכומים בהם חב הנתבע לתובעת בגין דמי שימוש יש לקזז מחצית מתשלומי המשכנתא.

חוות דעת האקטואר ואיזון הכספים בחשבון הנתבע כאמור בסעיף ד8 לחו"ד;

1. כמפורט, ביום 31.5.19 נערכה חוות דעת האקטואר רו"ח אבי כהן שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש. בחוות דעתו, קבע המומחה בסעיף ד8 שבחשבון הבנק של הנתבע, מצויים כספים בפקדונות ובניירות ערך שלטענתו נתקבלו בירושה, ואלה מסתכמים בסך של 229,425 ₪. המומחה צירף כנספחים לחוות דעתו העתק מצו קיום הצוואה וכן בקשה להעברת כספים מהאחות. המומחה מצא שמאחר וסוגיה זו דרושה ליבון משפטי, ההחלטה באם יש מקום לאזן כספים אלה, נתונה להכרעת בית המשפט.
2. הצדדים חלוקים בשאלת מקור הכספים, ובהתאמה לכך, באם יש לאזנם. התובעת בסיכומיה סברה שיש לעשות כן ברם לא נימקה טיעוניה כמו גם לא צירפה כל מסמך לתמיכה בהן, או בכדי להזים ולהפריך טענות הנתבע, אשר מצדו גורס שהמדובר בכספים שמקורם בחלוקת עזבון אביו המנוח, ומכאן מוחרגים מאיזון. הנתבע צירף טבלת "אקסל" שנערכה ע"י האחות בתוקף תפקידה כמנהלת עזבון, ממנה עולה שהעבירה מחשבון המנוח, לחשבון הנתבע סך של 670,491 ₪ מכספי העיזבון. בנוסף, צירף הנתבע להודעתו מיום 5.8.19 אישור העברה מחשבונה הפרטי של האחות בסך של 309,000 ₪ מיום 2.5.16 בגין כספי ירושה (נספח 8).
3. לעניין זה עדות התובעת הייתה מבולבלת, חסרה ונעדרת כל ביסוס עובדתי ממנו ניתן למועד על טענתה. בעדותה, לא עלה בידיה לתמוך בטענותיה, כך שאף לא ידעה מה מקור הכספים, ולא עלה בידה לסתור את גרסת הנתבע או להציג ולו ראשית ראייה ממנה ניתן ללמוד שמקור הכספים אינה מחלוקת כספי עזבון. כן לא עלה בידי התובעת להוכיח שיש לראות בכספים ככאלה לגביהם הייתה כוונת שיתוף. וכך הצהירה (ראה עמ' 8-11 לפרוטוקול).

"ש. ראית את ההעברות של כספי הירושה?

ת. כן, בתהליכים המשפטיים ראיתי.

ש. למה לא הראה לך שהייתם יחד אם את טוענת שהכל היה טוב ביניכם?

ת. אני חושבת כי עלה לו רעיון בזמן שרכשו את הדירה, אז אבא שלו אמר לו שייתן לו כסף אז מאחורי הגב שלי חתמו על החוזה להשאיר אותי בלי כלום. אני זבל. הם שיקרו לי הכל. קנינו דירה ורשומה על שמי חצי – חצי.

[...]

ש. מה את מבקשת היום?

ת. חצי מהבית, חצי מהאוטו, חצי מכל הכסף וכל התקופה שהיה בבית המשותף שלנו דמי שכירות.

ש. חצי מאיזה כסף?

ת. מכל הכסף.

ש. איזה כסף?

ת. לא יודעת איזה כסף.

ש. שאלתי לפני אם ראית את הניירת שהכל מירושה ואמרת שכן.

ת. מה ירושה? לא יודעת על ירושה.

ש. את התצהיר שאני מציגה בפניך, תצהיר של הנתבע, קראת?

ת. כן.

ש. דפי חשבון מעמוד 180 ואילך ראית?

ת. לא שמתי לב. "

1. מאידך, עדות הנתבע שנתמכה גם בעדות האחות הייתה סדורה, ונסמכה על מסמכים, ובכלל זה אישורי העברה לחשבונו. מכאן מצאתי לקבל את גרסתו ולפיה מלוא הכספים כמפורט בסעיף ד8 לחוות דעת האקטואר, נתקבלו מחלוקת כספי ירושה. משכך, כקבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק, אין מקום לאזנם, ואלה במלואם, על פירותיהם בבעלותו. למעלה מן הצורך, ועל אף שלא עלתה כל טענה מטעם התובעת, אציין שטענת הנתבע ולפיה כספים אלה הופקדו בפיקדון נפרד בחשבון המתנהל על שמו בלבד, לא נסתרה. עוד לא הוצגה לפניי כל ראייה ממנה ניתן ללמוד על שיתוף בכספים, או למצער, כוונת שיתוף.

הזכויות ברכב הטיוטה:

1. עסקינן ברכב מסוג טויוטה ראב 4 ש.י 2105 מ.ר *** אשר נרכש בסוף שנת 2015, קרי בתקופת השיתוף, ועל כך אין חולק. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת מימון הרכישה. הנתבע גורס שמכר את רכבו של אביו המנוח, אותו קיבל בעת חלוקת העיזבון, ואת היתרה ממכירת ניירות ערך שבחשבונו. לתמיכה צירף העתק מתנועות חשבון הבנק לחודש נובמבר 15. וכך הצהיר: (ראה עמ' 40 לפרו'):

ש. "באיזו שנה קנית טויוטה?

ת. 2015. עלתה כ 170,000 ₪.

ש. מכרת אחריה וקנית טויוטה?

ת. כן. מכרתי ב 100,000 ₪ וקניתי ב 170,000 ₪.

ש. את כספי המכירה של הטויוטה הראשונה הכנסת לחשבון שלך?

ת. כן.

ש. את הטויוטה השניה קנית מכספי הבנק שלך?

ת. כן. "

1. חיזוק לגרסת הנתבע מצאתי גם בעדות האחות שהצהירה כי העבירה לבעלות הנתבע את הרכב הישן של האב המנוח, ורכב זה נמכר, ומכספי המכירה נרכש הרכב נשוא המחלוקת. וכך הצהירה: (ראה עמ' 32-33 לפרוטוקול):

" ש. את זוכרת מתי נרכשה הטויוטה השנייה?

ת. הנתבע רכש אותה והלכתי איתו לעשות העברת בעלות מהטויוטה הקודמת.

ש. על שם מי הייתה הקודמת?

ת. על שמי.

ש. באיזו שנה הנתבע ביצע בה שימוש?

ת. משנת 2015.

ש. רק הנתבע השתמש בה?

ת. אני נתתי לרונן הרכב.

ש. נתת לו מתנה? מכרת לו?

ת. נתתי לו עזרה מכספי ירושה, מאבי. אבי הוריש לי ובקש ממני לדאוג לנתבע. הנתבע היה צריך רכב וקיבל ממני רכב לשימושו.

[...]

ש. הטויוטה נמכרה?

ת. כן.

ש. במקומה הנתבע קנה אחרת?

ת. כן.

ש. בכמה נמכרה?

ת. מעל 100,000 ₪.

ש. לאן הלך הכסף הזה?

ת. לקניית רכב הבא.

ש. נרשמה על שם הנתבע?

ת. נכון."

1. מנגד, התובעת לא הציגה כל מסמך בתמיכה לטענתה ולפיה מקור מימון הרכב היה מכספים משותפים ולא ממכירת הרכב אותו קיבל הנתבע לאחר מות האב המנוח, ומכירת ניירות ערך. גרסתה לעניין זה הייתה חסרה כך שלא ידעה לתאר מתי נרכש הרכב, ואיך מומנה רכישתו. עוד אציין שאף מעדותה עולה שהנתבע מכר רכב ישן שהיה בבעלותו, ומכספי המכירה, מימן את הרכישה. בכך למעשה מאשרת אף התובעת את גרסת הנתבע. וכפי שהצהירה:

ש. מתי נרכש רכב הטויוטה?

ת. 2017.

ש. בכמה?

ת. 180,000 ₪.

ש. מאיפה?

ת. חנות טויוטה.

ש. איך שילמו?

ת. מכר את האוטו הקודם שלו ולקח הלוואה.

ש. ממתי היה לו אוטו קודם?

ת. זה אוטו שהיה לו.

ש. מתי?

ת. לא זוכרת.

ש. אבל את רוצה חצי מהאוטו. ראית את הרישיון רכב הקודם למי היה שייך?

ת. אני רוצה חצי מהאוטו הזה שהיינו משותפים.

ש. כמה שילמת על האוטו בחיים המשותפים?

ת. אני עוד פעם חוזרת. אני לא שילמתי אבל חיינו ביחד. כן.

1. מכאן, עולה שהרכב נרכש ממכירת רכב שקיבל הנתבע בירושה, וחלק ממכירת ניירות ערך שהיו בחשבון הנתבע. בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק, מתנה שקיבל בן הזוג, מוחרגת מאיזון הנכסים הכולל. בעניינו, אף אין חולק כי שהזכויות ברכב נרשמו ע"ש הנתבע והוא זה שעשה בו שימוש בלעדי. התובעת לא טענה כל טענה אחרת לעניין זה ומכאן, מצאתי שאין לראות בו נכס משותף, ובתאמה, אין מקום לאזן את שוויו.

סוף דבר;

1. התביעה בתיק תלה"מ 32119-10-19 נדחית במלואה.
2. התביעה בתיק תלה"מ 37543-01-19 מתקבלת בחלקה, והנני מורה כדלקמן:
3. אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף של הזכויות בנכס, כקבוע בנסח הרישום.
4. ניתן בזאת צו פירוק שיתוף לזכויות הצדדים בנכס הידוע כגוש ***חלקה *** תת חלקה ** והנמצא ברחוב *** , וזאת בדרך של מכירה. בהתאמה ניתנות הוראות כדלקמן:

ב .1. השמאי מר אסף גסטרפוינד יעדכן את חוות הדעת וזאת תוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פס"ד. בעלות שכ"ט יישאו הצדדים בחלקים שווים.

ב.2. לשני הצדדים זכות ראשונים לרכוש את זכות הצד אחר; צד המבקש לעשות כן יודיע לצד האחר בהודעה כתובה וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת חוות הדעת השמאי שאם לא כן יחשב כמי שוויתר על זכותו. ככל ושני הצדדים יבקשו לרכוש את הזכויות, תיערך ביניהם התמחרות וזאת תוך 15 ימים מהיום שנקבע למשלוח ההודעה. הצד שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, יזכה בהתמרות. התמורה תשולם בהתאם לתנאים שיקבעו בהסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים מיום סיום ההתמחרות.

ב.3. ככל ורק צד אחד יבקש לרכוש את זכויות הצד השני, יעשה כן בהתאם לשווי הנכס, שכפי שיקבע ע"י השמאי בחוות דעתו. התמורה תשולם בהתאם להסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים, מתום מניין 15 הימים כקבוע בסעיף ב.2 לעיל.

ב.4. ככל ושני הצדדים לא יבקשו לרכוש את הזכויות בנכס, יימכר הנכס בשוק החופשי. באם לא יעלה בידי הצדדים למוכרו באופן עצמאי וזאת תוך 3 חודשים מהיום שנקבע בסעיף ב.2 לעיל, ימונה כונס נכסים למכירת הזכויות. הליך כינוס הנכסים יבוצע בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להוראות רשם ההוצל"פ.

שני הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא לצורך מכירת הנכס ובכלל זה יאפשרו ביקור רוכשים פוטנציאלים, ויחתמו על כל מסמך שיידרש.

עד למכירת הנכס, יוכל הנתבע להמשיך ולהתגורר בו, ובלבד שיישא בכלל עלויות אחזקתו, וישלם לאישה מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שיקבעו ע"י השמאי, כאמור בסעיף 84 א.2.

ב.5. עד למכירת הנכס וסילוק הלוואת המשכנתא, יחלקו הצדדים בחלקים שווים בתשלומים החודשיים המשולמים בעבורה. ככל ומי מהצדדים יישא בחלקו של האחר, זה יקוזז מכספי המכירה.

ב.6 הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל עלויות מכירת הנכס ובכלל זה ולא רק; פרסום, תיווך, אגרות, ושכ"ט עו"ד. עלות העברת הזכויות ע"ש אחד מהצדדים, תשולם על ידי הצד שעל שמו נרשמות הזכויות.

ב.7. תמורת המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים לאחר תשלום עלויות המכירה , וסילוק המשכנתא הרובצת על הנכס.

1. אני מאשרת את חוות דעת האקטואר מיום 31.5.18 ונותנת לה תוקף של פס"ד לפי החלופה השנייה. האקטואר ישערך את הסכומים הקבועים בחוות הדעת תוך 15 ימים; הסכומים הקבועים ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת חוות הדעת המעודכנת.

ניתן להגיש פסיקתות לחתימה וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת חוות הדעת המעודכנת.

ככל ותחול עלות בגין עדכון חוות הדעת, יישאו בה הצדדים בחלקים שווים.

1. הסכומים המופקדים בחשבון הבנק של הנתבע כקבוע בסעיף ד8, בבעלות הנתבע. בהתאמה לכך לא יאוזנו, ושווים, על פירותיהם, לנתבע.
2. אני קובעת כי רכב "הטויוטה" בבעלות הנתבע, ואין לאזן את שוויו.
3. התביעה בתיק תלה"מ 37530-01-19 מתקבלת בחלקה, והנני מורה כדלקמן:

א.1. במסגרת עדכון חוות הדעת יתייחס השמאי לעלות דמי השימוש הראויים החל מיום 15.1.19 ועד היום. הצדדים יישאו בחלקים שווים בעלות עריכת חוות הדעת.

א.2. הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים החל מיום 15.1.19 ועד ליום הפינוי בפועל, ובהתאם למועדים שנקבעו לעיל למכירתו, וזאת בשיעור מחצית מדמי השימוש הראויים שיקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו.

א.3. מדמי השימוש בהם חב הנתבע לתובעת, יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשא למן המועד בו עזבה התובעת את הנכס (21.10.18) ועד לסילוק ההלוואה.

א.4. תשלומי האיזון עבור דמי השימוש ותשלומי המשכנתא, יבוצעו בעת מכירת הנכס, מהתשלום הראשון שיתקבל עבור המכירה.

1. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את כלל התיקים הפתוחים.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ג, 28 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.