בפני | כבוד השופט אריאל ממן |
התובעת | פלונית באמצעות עוה"ד שמעון בוטרשוילי ואח' |
נגד |
הנתבע | פלוני באמצעות עוה"ד רחלי לויטין |
בפני תביעה לפירוק שיתוף בשני נכסי מקרקעין, הרשומים על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
- דירה ב- XXX, הרשומה ברשות מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת והידועה כגוש XXX (להלן: "הדירה");
- מגרש בשכונת XXX הרשום ברשות מקרקעי ישראל והידוע כגוש XXX (להלן: "המגרש").
(להלן: "הנכסים").
טענות הצדדים בתמצית:
- הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום ... ולהם שני ילדים משותפים, ילידי 2013 ו- 2017.
- הנתבע, כבד ראייה, נושא תעודת עיוור מלידה, מוכר כנכה ובעל אחוזי נכות של 100% וכן בעל דרגת אי כושר עבודה של 75% מאת המוסד לביטוח לאומי.
- הדירה נרכשה טרם נישואי הצדדים, אך בעת שהצדדים ניהלו משק בית משותף והתגוררו תחת קורת גג אחת והמגרש נרכש במהלך החיים המשותפים.
שני הנכסים נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
- על הדירה רובצת משכנתא, בסכום מקורי של 400,000 ₪, שלא פורט מה גובהה העדכני בעת הזאת.
- ביחס לדירה, מסכים הנתבע להורות על פירוק השיתוף בה, אולם לטענתו, יש לקזז משוויה סכום של 330,000 ₪- כגובה המקדמה ששילם הנתבע מכספי גמלת נכות שנצברו ברשותו עובר לנישואי הצדדים וביחס ליתרה, עותר הנתבע כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסע' 8(1)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק") ויורה על חלוקה בלתי שוויונית (ביחס שלא פורט) "לאור הנסיבות המיוחדות" (כך לדבריו).
- המגרש נרכש בסכום כולל של 265,000 ₪, כמחציתו מכספי משכנתא הרשומה על שם שני הצדדים (בסך 130,000 ₪) וכמחציתו (בסך 135,000 ₪) מכספים שצבר הנתבע, לדבריו, בגין נכותו בטרם נישואי הצדדים.
- ביחס למגרש טוען הנתבע כי על אף שזה נרכש בזמן החיים המשותפים ונרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים, יש להורות כי הוא שייך לו בלבד ואין לתובעת כל חלק בו, שכן לדבריו המגרש נרכש מכוח זכאותו של הנתבע בהיותו נכה ואילולי כן לא היה לצדדים מגרש.
- אדגיש כי לא מונחת בפניי תביעה לסעד הצהרתי, במסגרתה עתר מאן דהו להורות כי יש לחלק את הזכויות בדירה שלא כפי הרישום בפועל ומונחת בפני אך התביעה דנן לפירוק שיתוף שהגישה התובעת (זאת לצד תביעת מזונות קטינים הקבועה לישיבת הוכחות ליום 15.11.2022).
- כך גם אדגיש כי לא מונחת לפניי תביעה לאיזון משאבים ומטענות הצדדים ועדויותיהם נלמד כי כל אחד מהם מחזיק כמה מאות אלפי שקלים, שהצדדים לא עתרו לאזנם (איש איש ונימוקיו. ראו: עמ' 9, ש' 3-6 ועמ' 19, ש' 29-33 לפרוטוקול הדיון מיום 24.10.2021).
- בשעה שהמחלוקת ממוקדת בעניינים רכושיים בלבד, יש להצר על כך שהנתבע האריך שלא לצורך בטענות אישיות כלפי הנתבעת, שאינן ממין העניין ומשכך לא מצאתי לשוב ולפרטן במסגרת זו. כך יש להצר על כך כי הנתבע עמד על ניהול הליך מלא, לרבות קיום ישיבת הוכחות, למרות המסגרת המשפטית הברורה והחד שמשמעית, שאפרט להלן.
- אעיר גם כן, כי חלקן הארי של עדויות הצדדים ועדיהם לא הוסיף מידע מהותי שהיה בו צורך של ממש ומשכך לא ראיתי צורך לפרטו במסגרת זו ולהלן אפנה בקצרה לעדויות, שיש בהן בכל זאת רלוונטיות לבירור ההליך.
דיון והכרעה:
- בהתאם להוראות סע' 5(א)(1) לחוק "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
- הנתבע מבקש לתלות יהבו בסעיף זה ועותר להפחית משווי שני הנכסים כספים ששולמו על ידו כמקדמה ושמקורם בכספים אישיים שנצברו לזכותו מגמלת הנכות שנחסכה על ידו לפני מועד הנישואין, שכן לשיטתו מדובר בכספים אישיים שלו, שאין לאזנם (זאת בנוסף לטענתו הספציפית ביחס למגרש- לפיה זכאותו לרכישת המגרש כנכה מקנה לו את מלוא הזכויות בו).
הדירה:
- אמנם מצב רישום הזכויות דומה ביחס לשני הנכסים (ואדרש לכך בהמשך) אך בנוגע לדירה, יש להדגיש כי הפסיקה הכירה במעמדו המיוחד של בית מגורים וראתה בו את הנכס המרכזי והחשוב של הנישואין, ולכן, לגביו, נקבעו כללים מקלים, להוכחת שיתוף נכסים.
- אזכיר בהקשר זה, את הדברים שכתב כב' הנשיא, השופט מאיר שמגר, בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, בפסקה 6 (להלן- "פרשת הדרי"):
"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג.
בנסיבות כגון אלה שבפנינו, היינו נסיבות של נשואים ארוכים במשך עשרות שנים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודת חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה, למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר. אינני מתעלם מן המרכיב ההסכמי, השלוב מכללא, בחזקת השיתוף. אולם, מקובל עלינו כי הסכם יכול שייווצר בדרך ההתנהגות. חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת.
כאמור, ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים 'לבשר אחד'".
- הנה כי כן, ביחס לדירה, די בכך כי זו שימשה למגורי הצדדים במשך מספר שנים לא מבוטל ובני הזוג קיימו במהלכם את המשק המשפחתי במאמץ משותף ואף הביאו לעולם שני ילדים משותפים, כדי להפוך אותה למשותפת, גם אם זו הייתה רשומה על שם אחד הצדדים בלבד וגם אם נרכשה מכספים אישיים של צד אחד בלבד. בעניינו מקבל הדבר משנה תוקף עת רשומה הדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. בבחינת קל וחומר.
- בסיכומיו ביקש הנתבע לטעון כי בשעה שמקורם של הכספים בכספי גמלת נכות הרי שבהתאם להוראות סעיף 5(א)(2) לחוק יש להחריג כספים אלה ולהשיבם לרשותו בטרם יאוזן שווי הדירה.
- לעניין זה אדגיש כי הפסיקה, אינה רואה בכספי גמלה או כספי פיצויים כ"מקשה אחת", אלא מתחשבת בהתנהגות הצדדים ובוחנת את כוונתם בעניין השיתוף שביקשו להחיל על כספי הגמלה או הפיצויים.
כך נקבע בת"א (מחוזי באר שבע) 258/94 שגב לאה נ' שגב יהודה (נבו 22.12.1998):
"סביר להניח שכל עוד קיימת הרמוניה בין בני הזוג, הם משתמשים בכספים שנתקבלו מפיצויים בגין נזקי גוף לכיסוי הוצאות רפואיות ואחרות בגין הפגיעה, להשלמת ההכנסות שנפגעו עקב אובדן ההשתכרות שבגינו שולמו הפיצויים וגם לצורכי מחייה שוטפים, תוך התחשבות בצרכי העתיד ובמטרת הפיצויים, היינו: לאפשר לנפגע להשקיע את כספי הפיצויים ולהשתמש בהם לאורך הימים בהם הוא עשוי להזדקק להם עקב מגבלותיו הגופניות. כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים- באם הייתה כוונתם לכלול את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף".
- הנה הכי כן, גם בעת שמדובר בכספים שחלים עליהם הוראות סע' 5(א)(2) לחוק, נדרש ביהמ"ש לבחון מה הייתה כוונת הצדדים ולברר האם בהתנהגותם גילו הצדדים דעתם שהתכוונו בזמן אמת לשתף ביניהם את אותם נכסים.
כוונת הצדדים ביחס לשיתוף בכספים אלה נלמדת בהתאם לנסיבות, לרבות ייעוד הכספים, אופן השימוש המשותף שנעשה בהם ואף תוך בחינת המקום בו הופקדו ועוד.
- לשם הדוגמא, במסגרת תמ"ש (משפחה ירושלים) 1550/09 ע. נ. נ' א. נ (נבו 21.12.2012) נקבע כי תגמול בעד נזקי גוף ממשרד הביטחון, שמלכתחילה אינו בר איזון, יהפוך למשותף לאחר שהופקד בחשבון המשותף, שכן הדבר מלמד על כוונת שיתוף וכי כוונת הצדדים להעניק לו מעמד של הכנסה שוטפת של המשפחה ולכן נקבע כי סכום כסף שנצבר בסך 80,000 ₪ יאוזן.
נקבע גם כן כי אין בהכרח צורך בחשבון משותף ודי "בקופה רעיונית משותפת" (ראו גם: רע"א 964/92 מיכל אורון נ' ישראל אורון, מז(3) 758 (1993)).
- הפסיקה בוחנת כל מקרה לגופו ומחילה שיתוף בהתאם לנסיבות:
"כך, למשל, אם יובהר כי כאשר התקבל סכום גבוה חד-פעמי ממשרד הביטחון, ובני הזוג השתמשו בסכום זה לצורך נסיעה לחו"ל, או החלפת רכב, או קניית ריהוט לבית, יש בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף גם ביחס לגמלה זו." (ראו: ע"מ (מחוזי ירושלים) 821/05 ש. א. נ' ש. ג. (נבו 12.11.2006)).
- בנסיבות התיק דנן, גם אם נקבל את טענת הנתבע כי מלכתחילה מקורם של חלק מהכספים ששימשו לצורך רכישת הנכסים, לא היו ברי איזון, בשעה שאין מחלוקת כי הללו עורבו בעת רכישת הנכסים (הדירה והמגרש) אשר נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים, לא נותר אלא לדחות את טענת הנתבע לפיה לא התכוון לשתף את התובעת בכספים אלה.
- בל נשכח שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון ולא מצאתי בהתנהגותם כל אינדיקציה לכך כי לא התכוונו להחיל שיתוף על אותם כספים. ההפך הוא הנכון. עדותה של התובעת, שלא נסתרה, מלמדת כי הצדדים חיים בזוגיות משנת 2008-2009 (ראו עדויות התובעת והנתבע בעניין זה), גרו תחת קורת גג אחת משנת 2010 (ראו: עמ' 14, ש' 1 לפרוטוקול) וחיו בשיתוף, לרבות חלוקת תשלום ההוצאות באופן שבו הנתבע שילם את דמי המשכנתא והתובעת שילמה הוצאות אחרות הכרוכות בניהול משק הבית המשותף (עמ' 12, ש' 19-20 וכן עמ' 16, ש' 24-26 לפרוטוקול) וזאת הגם שהצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים.
- די לעיין בעדות אם הנתבע על מנת לבחון את אומד דעת הצדדים בעת רכישת דירת המגורים. אם הנתבע אישרה כי הפצירה בנתבע לחתום על הסכם ממון, אולם הנתבע סירב ב"באהבתו אותה" (ראו בראשית, כט, כ):
- ... את אמרת לפ' אל תרכוש את הדירה עם סיוון.
- בתחילה אמרנו לו שהוא בא עם סכום של כסף שחסכתי לו, שחסכנו מהביטוח לאומי שהוא קיבל, אמרתי לו יש לך המון כסף, כל משפחה הציע לו לא רק אני אלא האחיות והאחים שלו, אמרו לו יש לך סכום של כסף שהפרשנו לו מהמל"ל לחשבון שלי אישי עד שגדל בן 21 לערך, אמרנו לו בוא נעשה הסכם ממון שחבל..
- מה הוא אמר, אני אוהב אותה.
- הוא אמר לי אמא אני לא אעשה לה דבר כזה, היא תיפגע. לא אפגע בה. אני לא אפגע בה כי אני אוהב אותה, היא בחורה טובה.
(עמ' 22, ש' 30 – עמ' 23, ש' 5 לפרוטוקול).
- הנתבע אף אישר כי מצבו הכלכלי בעת לקיחת המשכנתא לא אפשר לו לקבל משכנתא בכוחות עצמו (עמ' 17 ש' 6-7 וכן שם, ש' 15 לפרוטוקול) ולשם כך הוא נדרש לסיוע של התובעת על מנת שתאושר לו הלוואת משכנתא ומשכך, אין כל נפקות לעובדה שהמשכנתא שולמה בפועל על ידי הנתבע ומחשבונו האישי של הנתבע (בעת שהתובעת משלמת תשלומים שוטפים אחרים).
המגרש:
- מעבר לכל האמור לעיל, הרלוונטי גם לעניין המגרש (משמעות רישום הזכויות על שם שני הצדדים בחלקים שווים והעובדה כי לקחו הלוואת משכנתא משותפת) הרי שאין מחלוקת כי הצדדים רכשו את המגרש בזמן החיים המשותפים, ומשכך לא מצאתי ליתן משקל לטענת הנתבע לפיה בשעה שהצדדים רכשו את המגרש מכוח זכויותיו כנכה יש להורות כי הזכויות מוקנות לו בלבד.
- גם בעניין זה אפנה לעדות אם הנתבע, המדברת בפני עצמה:
- את יודעת שס' ופ' קנו מגרש ביחד.
- כן.
- את יודעת שהמגרש הזה נרשם על שם פ' וס' בחלקים שווים הם קנו ביחד את יודעת.
- אני יודעת שהם קנו ביחד, אך עם הכסף שפ' שילם במגרש מכספי המל"ל.
- מאיפה את יודעת, אולי זה הכסף שהוא עבד.
- אני יודעת הכל, זה הבן שלי ומשתף את הכל.
- מאיפה את יודעת שזה לא מהעבודה שלו.
- אין לו כסף בצד.
- את בודקת את החשבון שלו.
- לא בודקת את החשבון אך מאמינה שהוא עשה את זה.
- כשהוא רכש את המגרש ביחד עם ס' אמרת לו אל תרכוש את זה איתה.
- אמרתי לו.
- מה הוא אמר.
- הוא אמר שהוא רוצה שיהיה לו רכוש שלו.
- יחד עם ס'.
- כי הם היו ביחד.
- (עמ' 23, ש' 25- עמ' 24, ש' 8 לפרוטוקול).
- מכל העדויות שבפני עולה כי המגרש נרכש בזמן החיים המשותפים, נרשם על שני הצדדים בחלקים שווים ונלקחה בגינו משכנתא משותפת, על כל האמור והמשתמע מכך.
- בהתייחס לנסיבות רכישת המגרש, מצאתי לקבל את הסברה של התובעת לפיו נכותו של הנתבע זיכתה את הצדדים בזכות קדימה בבחירת המגרש בלבד, אך לא בעצם הזכאות לרכוש את המגרש, והתמורה ששולמה על ידי הצדדים הייתה שווה למחיר ששולם על ידי כל רוכש פוטנציאלי אחר (ראו עמ' 12, ש' 8-10 לפרוטוקול) וזאת הגם המאמצים שהשקיע הנתבע על מנת לקבל זכאות לרכישת המגרש בתנאים מועדפים (כפי עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול). מאמצים שאין בהם די על מנת לאיין את זכותה של התובעת לקבלת חלקה במגרש מכוח הוראות הדין.
- למען הסר ספק אבהיר כי הנתבע לא הביא כל אסמכתא שיש בה כדי להוכיח את הטענה שלולי נכותו לא היו יכולים הצדדים לרכוש את המגרש, ומשכך גם דין טענה זו דחייה.
- מלבד האמור ומעל לכל אלו, ביחס לשני הנכסים, הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 אינן משתמעות לשתי פנים- רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו ורישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו.
- אזכיר שהנתבע לא הגיש תביעה לסעד הצהרתי ולא עתר בתביעה נפרדת מטעמו להצהיר כי הרישום אינו מהווה ראיה לתוכנו וכי יש להורות על חלוקת הזכויות באופן השונה מהרישום בפועל.
סיכום:
- בנסיבות האמורות ומכל המפורט ומקובץ לעיל, אני נעתר לתובענה ומורה על פירוק שיתוף מיידי בנכסי הצדדים, המפורטים ברישא, בחלקים שווים כמפורט להלן:
- בשעה שלא ניתן לבצע חלוקה בעין של הנכסים, אני מורה על פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בשני הנכסים, כפנויים, לכל המרבה במחיר בשוק החופשי, כשלכל אחד מהצדדים הזכות להשוות להצעת הרכישה הגבוהה ביותר;
- התמורה, לאחר ניכוי הוצאות המכר, סילוק חובות המשכנתא הרובצים על הנכסים, תחולק בין הצדדים, בחלקים שווים.
- ככל שלא יעלה בידי הצדדים לבצע את פירוק השיתוף בהסכמה בכוחות עצמם, ו/או בהגשת בקשה מתאימה, ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לביצוע פירוק השיתוף;
משהגעתי לכלל מסקנה זו ולנוכח הצורך בהכרעה וזאת הגם שהפניתי את תשומת לב הנתבע לקשיים בגרסתו ולמסגרת המשפטית הברורה, כבר בדיון מיום 11.4.2021 ולנוכח התמשכות ההליך שלא לצורך, מורה על חיוב הנתבע בהוצאות התובעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.
בכך מסתיים בירור התובענה, המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
ניתן היום, כ' תמוז תשפ"ב, 19 יולי 2022, בהעדר הצדדים.
