בימ"ש שלום ירושלים, השופט מוחמד חאג' יחיא: גזר דין בבקשה לביטול הרשעה במקרה של אירוע אלימות בתוך בית ספר (ת"פ 37847-07-19)

1. ביום 23.5.2021, במסגרת הסדר טיעון, נקבעה אשמתה של הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום המתוקן שהוגש אותו יום, ובהתאם לכך היא הורשעה בביצוע עבירת תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
2. לפי האישום המתוקן, ביום 19.2.2019, בשעה 12:30 לערך, בבית ספר " XXXXXXX" בשכונת XXXXXXX (להלן: "בית הספר"), הגיעה הנאשמת לכיתה שבה לומדת בתה (להלן: "הבת") ובה לומד קטין אחר יליד שנת 2009 (להלן: "המתלונן"). הנאשמת ראתה את המתלונן זורק "צ'יפס" על בתה ונוכח סירובה של המורה שנכחה במקום (להלן: "המתלוננת") לאפשר לבת לצאת ולהתלונן לפני המנהלת, נכנסה הנאשמת לכיתה וצעקה על המתלוננת. המתלוננת ביקשה ממנה להירגע, וכי אז הנאשמת דחפה אותה וכן דחפה קלות את המתלונן. במעשיה אלה תקפה הנאשמת קטין ואת המתלוננת, ללא הסכמתם ושלא כדין. כאמור, הנאשמת הועמדה לדין בביצוע עבירת תקיפה סתם.
3. אין הסכמות בין הצדדים לעניין העונש. בדיון מיום 23.5.2021 ולאור עתירת הסניגור גם לביטול הרשעה, הופנתה הנאשמת לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר בעניינה.

תסקיר שירות המבחן

1. לפי התסקיר מיום 8.12.2021, הנאשמת בת XXX (נכון למועדו), בת למשפחה ברוכת ילדים אשר רוב שנות צעירותה היא בילתה עם משפחתה שלא בישראל. בהמשך, היא ומשפחתה עברו לישראל. היא יתומת אב ואמּה סובלת מאתגרים בריאותיים. לאחר סיום לימודיה התיכוניים, היא החלה לעבוד כסייעת לגננת בגני ילדים עירוניים, ובתוך כך, סיימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות במסלול גננות במספר התמחויות ביניהן הגיל הרך. הנאשמת עצמה היא אמא למספר ילדים כאשר הבוגרים ביניהם הם אקדמאיים והיתר קטינים. היא מתגוררת עם בעלה וילדיהם בשכירות ועובדת כסייעת בגן ילדים עירוני. היא סובלת ממצב בריאותי מורכב שמצריך מעקב רפואי קבוע והימנעות ממאמץ פיזי רב. אחד מבניה הקטינים אף הוא סובל ממצב רפואי מורכב (כמפורט בתסקיר), נושא שנמצא בראש דאגותיה.
2. בהתייחסה לאירוע מושא האישום, היא נטלה אחריות מלאה, חרטה, צער ובושה מאחר ולדבריה התנהגות זו אינה אופיינית לה ולבני משפחתה. עוד לדבריה היא פעלה כפי שפעלה מתוך דאגה ורצון להגן על בתה הקטינה, מאחר וזו סבלה למשך תקופה מהצקות ומהתנכלויות מתלמידי הכיתה שבה היא לומדת, דבר שפגע בה בצורה קשה והשפיע לרעה על הישגיה הלימודיים ועל דימויה העצמי. הנאשמת תיארה כי עת ראתה את הסיטואציה שבה הייתה הבת, היא התנהגה באופן אימפולסיבי מבלי לחשוב על ההשלכות. בכל אופן, בין משפחות הנאשמת לבין המתלוננים התקיים גישור "סולחה".
3. אשר להערכת המסוכנות של הנאשמת, שירות המבחן התרשם מקיומו של פער בין רמת האינטליגנציה התקינה שלה, התנהלותה הנורמטיבית והרקע המשפחתי החיובי, לבין התנהגותה האלימה מושא האישום. להתרשמותו, הנאשמת פעלה מתוך התפרצות אימפולסיבית על רקע תחושת חרדה לבתה והרצון לגונן עליה. התנהגות זו יכולה להצביע על קושי בהתמודדות של הנאשמת בדרכים נורמטיביות בעניינים הקשורים לילדיה, והיא עלולה להתנהג בעתיד בהקשרים דומים באופן פזיז ולעתים אף אלים. מנגד, שירות המבחן התרשם שהיא בעלת מערכת יחסים נורמטיבית, רצון, שאיפות ויכולות לניהול אורח חיים תקין ומוצלח תוך כדי שהיא מספקת את צורכי משפחתה הנפשיים, הפיזיים והכלכליים. שירות המבחן התרשם שהיא מגלה תובנה באשר להתנהגותה הבעייתית וההליך המשפטי המחיש לה את חומרת התנהגותה וחידד את גבולות המותר והאסור. כל אלה מהווים גורמי סיכוי להמשך ניהול אורח חיים נורמטיבי ותקין ללא התנהגות אלימה בעתיד.
4. על-יסוד האמור, המליץ שירות המבחן על ביטול ההרשעה נוכח הפגיעה הקונקרטית הצפויה בסיכויי התפתחותה והתקדמותה המקצועית של הנאשמת, ובהמשך העסקתה כסייעת לגננת. כמו כן, התסקיר המליץ על השתת ענישה חינוכית ושיקומית של צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות במסגרת XXXXXXX באזור מגוריה.

תמצית טענות הצדדים

1. בדיונים מיום 12.12.2021 ומיום 20.2.2022 טענו הצדדים לעונש. מטעם הנאשמת הוגשו גם ראיות לעונש [מוצג נ/1 – מסמך רפואי שמתייחס לבת; מוצג נ/2 – מסמך רפואי שמתייחס לנאשמת; מוצג נ/3 – מזכר של השוטר רידאן גאנם, מיום 31.3.2019 ועניינו "תרגום מסמך סולחה"].
2. המאשימה – באמצעות באי-כוחה – תוך שהיא עומדת על הערכים המוגנים באיסורים מושא העבירה בה הורשעה הנאשמת, טוענת בין השאר ובעיקר, כי יש למגר את תופעת האלימות, לרבות זו שבתוך כותלי מוסדות החינוך, ויש ליתן את הביטחון לאנשי החינוך לבצע את מלאכתם ללא חשש. המאשימה מתנגדת לעתירת ההגנה לביטול הרשעה מאחר ולא הציגה הנאשמת מסמכים שמעידים על הפגיעה הצפויה בעיסוקה, וכי יש ליתן את הדעת לכך שהנאשמת כאשת חינוך, נהגה באלימות בתוך מוסד חינוכי דווקא. אשר למתחם הענישה שהולם את העבירה, גורסת המאשימה, כי זה נע בין מאסר מותנה למספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות. לדידה, יש למקם את הנאשמת בחלק התחתון של המתחם האמור ולהשית עליה מאסר מותנה, פיצוי וצו שירות לתועלת הציבור.
3. הנאשמת – באמצעות בא-כוחה – תוך כדי שהיא נצמדת בתיאור רקע הדברים ללשון כתב האישום והאירוע שהתחולל בין המתלונן הקטין לבתה בכיתה וכן בין המתלוננת לבתה, טוענת בין השאר ובעיקר, כי אותו יום ראתה את בתה אשר סבלה מחרם ומהתנכלויות בכיתתה, בוכייה. על כן, היא נהגה כפי שנהגה. הנאשמת הביעה חרטה על התנהגותה. לאחר האירוע, היא הוציאה את בתה מבית הספר ועברה טיפול פסיכולוגי. הנאשמת טוענת גם, כי עם הותרת הרשעתה, תופסק מיידית עבודתה כסייעת לגננת ולא יתאפשר לה להפעיל גן בעתיד. במסגרת זו, היא הפנתה להוראת סעיף 16(ב)(2) בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969. לדידה של הנאשמת, "מפטרים" עובדי הוראה שמורשעים בדין אף מבלי שהדבר מגיע לקלון. עוד טוענת הנאשמת שהיא סובלת ממצב רפואי מורכב.
4. גם הנאשמת עצמה דיברה לפניי בדיון מיום 20.2.2022. לדבריה, היא לא הרימה יד על הקטין. אותו יום היא באה כדי לאסוף את הבת שלה. בגישתה לכיתה שדלתה הייתה פתוחה, היא ראתה את הקטין "מרביץ" לבתה בצ'יפס. הבת שלה עת הבחינה בה החלה "לצעוק" לה "אמא אמא" (ש' 19-18, ע' 13). לדבריה, בבית הספר ניצלו את חולשת הבת שנפגעה נפשית מכך. הנאשמת מתחרטת שלא הזמינה משטרה והיא לא הרביצה למתלוננים אלא דחפה אותם כדי לקחת את הבת. בסוף דבריה היא הביעה חרטה וציינה שלומדים מטעויות.

דיון והכרעה

1. לפי סעיף 40ב בחוק העונשין: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". לצורך מילוי מלאכת גזירת הדין, נקבע בסעיף 40ג בחוק כלהלן:

"(א) בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט.

(ב) בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה"

1. תחילה לעניין הערך המוגן, אין להכביר במילים ביחס לכך שהפעלת אלימות היא מעשה אסור, פסול ומכוער, שפוגע בביטחונו האישי והבסיסי של הקורבן, שלוות נפשו ושלמות גופו. נכון, כל מעשה ומעשה נבחן לגופו, ונסיבות מקרהו של פלוני מובחנות מנסיבות מקרהו של אלמוני. ואולם, כמכלול, "יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במלחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות" [ע"פ 8991/10 יעקב מכבי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (27.10.2011)]. עוד על הצורך בענישה מרתיעה להתמודדות עם נגע האלימות, ראו והשוו: ע"פ 6277/20 קנאו דניאל היילי נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (24.3.2021); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (16.8.2007)].
2. נסיבות ביצוע העבירה: אין מחלוקת כי ביום האירוע נכנסה הנאשמת לכיתה כשהיא צועקת, דחפה את המתלוננים. ביחס למתלונן שהיה אז בן 10, תואר בכתב האישום שהוא נדחף "קלות". עוד אין מחלוקת כי לאירוע זה קדמה הסיטואציה – למראה עיניה של הנאשמת – לפיה הקטין זרק צ'יפס על בתה והמורה סירבה להתיר לה לצאת כדי להתלונן לפני המנהלת.
3. די בתיאור לעיל כדי לבסס את חומרת המעשה מושא האישום. מדובר במעשה אלים שרומס את כבודם של התלמיד והמורה, את קדושת המוסד החינוכי ואת הדין בכלל שאוסר התנהגות אלימה, וכל המוסיף על כך גורע.
4. לצד זאת, נראה כי לא ניתן להתעלם – ואף יש ליתן את הדעת – במקרה הספציפי לפנינו, לרקע ההתרחשות כאשר נראה כי קיימת זיקה ישירה בין הרקע לבין האירוע. הנאשמת שבה ועמדה בטיעוניה על מצבה הרגשי של בתה נכון לאותה עת. היא תיארה כי בתה סבלה מחרם ומיחס שלילי מאוד מצד בני כיתתה, דבר שהביא לירידה בהישגיה הלימודיים ובדימויה העצמי. הנאשמת הציגה מסמך רפואי מאותו יום של האירוע – לאחריו – שבו נרשם (לדברי הנאשמת): "מזה כשבועיים הילדים בבית ספר מרביצים לה, מאיימים עליה, כעת הבת בחרדה ומסרב ללכת לבית ספר" (מוצג נ/1). היא הופנתה לטיפול נפשי או סוציאלי. נטען מפי בא-כוח הנאשמת כי הבת כבר עברה בית ספר. הנאשמת גם סיפרה לפניי כי אותו יום היא ניגשה לכיתה על מנת לאסוף את הבת ומול עיניה היא ראתה את הקטין זורק עליה צ'יפס.
5. ובכן, היה מצופה שבסיטואציה כזו, גם בהנחה שהדבר השפיע עליה רגשית, תנהג הנאשמת באופן בוגר ואחראי. הדברים יפים שבעתיים עת מדובר באשת חינוך לגיל הרך. התנהגות אחראית כוללת בין היתר פנייה רגועה למורה, למנהלת או לכל גורם מקצועי אחר. התנהגות הנאשמת היא פסולה ומכוערת, הן חברתית הן ערכית. מנגד, מדובר באירוע נקודתי, רגעי וחסר תכנון מראש, ובעיקר משקף התנהגות אמוציונלית, אשר מבלי להמעיט בחומרתה, האירוע התמצא בדחיפה "קלות" לקטין ובדחיפה למורה, הכל תוך הוצאת הבת מהכיתה (ש' 30, ע' 13). בהקשר זה יש ליתן את הדעת לריכוך המשמעותי שקיים בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן, הן לעניין תיאור האירועים וחומרתם הן לעניין הוראות החיקוק עליהן נשענו כתבי האישום (והמעיין יעיין וישווה ביניהם). כפי שעולה מכתב האישום, למעשה, מלבד הנזק הלא-ממוני, לא נגרם למי מהקורבנות נזק גופני או ממוני.
6. מתחם הענישה ההולם: לדידי, מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירה מושא ההליך דנן, נע בין ענישה חינוכית-שיקומית צופת פני עתיד ועד 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו באמצעות עבודות שירות [ראו והשוו: רע"פ 1536/20 פלוני נ' מדינת ישראל (1.3.2020); רע"פ 7660/19 פלוני נ' מדינת ישראל (21.11.2019); רע"פ 2486/19 מואיד נאטור נ' מדינת ישראל (11.4.2019); רע"פ 1884/19 פלוני נ' מדינת ישראל (14.3.2019); רע"פ 6466/17 פלוני נ' מדינת ישראל (18.9.2017); רע"פ 3077/16 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.2016); ת.פ. (שלום – י-ם) 24219-04-20‏ ‏ מדינת ישראל נ' פלוני (10.10.2021); ת.פ. (שלום – נתניה) 20399-01-19 מדינת ישראל נ' פלוני (30.9.2021); ת.פ. (שלום – י-ם) 4517-09-17 מדינת ישראל נ' ניר ליאור (30.6.2021); ת.פ (שלום – י-ם) 49151-01-15 מדינת ישראל נ' פלוני (20.11.2019)].
7. נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה: בהקשר דנן נתתי את דעתי לעובדה לפיה הנאשמת נעדרת עבר פלילי; נתתי את דעתי לגילה של הנאשמת (XXXXXXX) ולעובדה לפיה למעלה משני עשורים היא עובדת כסייעת בחינוך הרך ללא כל הסתבכות עם הדין הפלילי (ש' 11, ע' 13); נתתי את דעתי גם למצבה המשפחתי של הנאשמת בהיותה אמא למשפחה ברוכת ילדים, ביניהם מספר קטינים ואחד מהם סובל ממצב רפואי מורכב; נתתי את דעתי גם למצבה הרפואי של הנאשמת שסובלת ממחלה ריאתית אשר דורשת מעקב רפואי קבוע וגם טיפול תרופתי; נתתי את דעתי לעובדה לפיה הנאשמת נטלה אחריות מלאה על המעשה והביעה חרטה וצער על כך; בתסקיר צוינה גם הבעת צערה והבנתה כי היא נהגה באופן לא הולם ולא אופייני לה ולמשפחתה; נתתי את דעתי גם לעובדה לפיה הודאת הנאשמת באה ללא הצורך בשמיעת עדויות, לרבות עדויות המתלוננים, על כל החוויה הרגשית שנובעת מכך. בנוסף לכל האמור, נתתי את דעתי גם לעובדה לפיה משפחות המתלוננת והקורבנות הגיעו לפּיוס [מוצג נ/3]. לאחר שקלול של כל אלה, אני סבור שיש למקם את עונשה של הנאשמת בתחתית המתחם האמור, כאשר לדידי יש ליתן דגש לענישה החינוכית והשיקומית, באופן מוגבר מזה שהומלץ עליו בתסקיר.
8. עתירת ההגנה לביטול הרשעה: לפי ההלכה הפסוקה אי-הרשעה אפשרית בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון – מקום בו ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם אשר נדרש להצביע על נזק קונקרטי שייגרם לו אם תיוותר הרשעתו על כנה; שנית – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה [רע"פ 547/21 יקטירינה סיטניק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.3.2021); רע"פ 6485/20 לישי ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.1.2021). הלכה זו - והידועה כהלכת כּתב – מקורה פסק הדין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)]. כיום, מקור הסמכות קבוע בסעיף 192א בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 וגם בסעיף 71א(ב) בחוק העונשין. בכל אופן, דרך המלך היא כי יש להרשיע את מי שנקבע כי ביצע את העבירה שבגינה הועמד לדין. ביטול הרשעה אינה הכלל אלא החריג לו, למצער ביחס לבגירים [ע"פ 8169/20 חיים שלום נ' מדינת ישראל (26.8.2021), פסקה 2 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה, כבוד השופט נ' הנדל].
9. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפניי, שני התנאים מתקיימים. אסביר.
10. התסקיר ממליץ כאמור על ביטול ההרשעה והשתת ענישה חינוכית. כידוע, המלצה זו אינה מחייבת את בית המשפט. בחינת שירות המבחן היא שיקומית בעיקרה שעה שבית המשפט רואה את התמונה הרחבה, לרבות זכויות הקורבן, הערכים המוגנים שנפגעו והאינטרס הציבורי. ואולם, גם להמלצה זו יש משקל במסגרת כלל השיקולים הרלבנטיים בנושא זה [השוו: רע"פ 8215/16 אברהם יצחק נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (29.3.2017)].
11. הן התסקיר הן טענות הנאשמת לעונש, עמדו על רקע האירוע שהתרחש בין הצדדים, כפי שהורחב לעיל. התסקיר עמד על כך שהנאשמת נטלה אחריות מלאה על המעשה שביצעה וכי זה אינו אופייני לה ולבני משפחתה. היא הביעה צער, בושה ושירות המבחן אף התרשם מכּנות צערה. היא נטלה אחריות על התנהגותה גם לפניי והביעה חרטה. התסקיר עמד גם כן על החששות הממשיים של הנאשמת לפגיעה באפיק תעסוקתה המקצועי וסיכויי התקדמותה כגננת בעתיד. בהקשר זה, לטעמי, טענת ההגנה שמפנה לסעיף 16(ב)(2) בחוק פיקוח על בתי הספר, יש בה ממש. לפי הסעיף האמור, "לא יסרב המנהל הכללי ליתן אישור כאמור למי שכשיר להיות עובד חינוך אלא אם נתקיים אחד מאלה: ...(2) העובד הורשע בעבירה אחרת שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו אין העובד ראוי לשמש עובד חינוך;"
12. אמנם לא נקבע בעניינה של הנאשמת כי היא ביצעה עבירה שיש עמה קלון, אך יש יותר מאשר בסיס סביר להנחה לפיה הנאשמת לא תורשה עוד לעסוק בתחומה, ולכל הפחות לא תהיה מורשית בעתיד להפעיל גן ילדים עצמאי, לצד קיום ההרשעה בפלילים, זאת בהינתן טיב ונסיבות המיוחס לנאשמת מצד אחד, וטיב עיסוקה מצד שני. סבורני בנסיבות העניין, כי הותרת הרשעתה על כנה יש בה לפגוע באופן ממשי בפרנסתה ולסגור בפניה אפשרויות עתידיות בתחום זה, תחום שעבדה בו למעלה משני עשורים, ולשם כך היא גם השלימה לימודים אקדמיים במשאביה [השוו: ע"א 5446/15 אשר חנימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (3.3.2016)].
13. שירות המבחן עמד על כך שהנאשמת מנהלת מערכת ערכים נורמטיבית תקינה, נעדרת עבר פלילי והרשעתה "עלולה לפגוע באופן קונקרטי בסיכויי התפתחותה והתקדמותה המקצועית, ובהמשך העסקתה בתחום עבודתה כסייעת לגננת". התסקיר עמד גם כן על גורמי הסיכוי להמשך ניהול אורח חיים כאמור גם בעתיד. להתרשמותי, בנסיבות המקרה שלפניי ובשים לב לגילה של הנאשמת (בת XX) והוותק שכבר צברה, הותרת ההרשעה יכולה להיות לה השלכה מזיקה בצורה משמעותית על האופק התעסוקתי שלה, שעה שיש ליתן דגש לפן העונשי, ההרתעתי והחינוכי דווקא. אני סבור אפוא שהתנאי הראשון בהלכת כּתב מתקיים והנזק הקונקרטי הוכח.
14. גם התנאי השני מתקיים. מבלי להמעיט מחומרת המעשה כפי שעמדתי עליו לעיל, לרבות העובדה לפיה אחד הקורבנות הוא קטין, אך העבירה שבוצעה מצויה להתרשמותי ברף החומרה הנמוך. לחידוד סוגיה זו יצוין ולשם ההשוואה, כי הנאשמת לא סטרה, לא הכתה, לא הרביצה, לא התעללה או הפילה מי מהקורבנות אלא דחפה אותם, ולגבי הקטין היא דחפה אותו "קלות" – כך כלשון כתב האישום. לאף אחד מהם לא נגרם נזק גופני מידי או צמית. לא אכחד – וגם לא בלי התלבטויות – נתתי את דעתי בכובד ראש לעובדה לפיה הנאשמת היא אשת חינוך וביצעה את אשר ביצעה בתוך כותלי מוסד חינוכי לעיני התלמידים, דבר אשר כשלעצמו היה מטה את הכף להתייחסות מחמירה יותר להתנהגותה. ואולם, באותה נשימה, סבורני כי יש ליתן את הדעת בנסיבות המקרה הספציפי שלפניי לעובדה לפיה הנאשמת לא נהגה באלימות במסגרת מילוי תפקידה החינוכי כסייעת אלא היא עשתה כן כהורה, באופן אימפולסיבי, בחוסר מחשבה תחילה ובתחושת חוסר שליטה, מתוך "חרדה" לבתה ורצון "לגונן" עליה – כך כלשון התסקיר. לאור זאת, מאחר ונראה כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה שלפניי על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, נעתר לבקשה לביטול הרשעה.

סיכום

1. לאחר כל אלה, קובע בזאת שהנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום המתוקן אך מורה על ביטול הרשעתה מיום 23.5.2021 וכן משית עליה את העונשים הבאים:
2. צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות. שירות המבחן יכין תוכנית מתאימה ויגישה לבית המשפט תוך 60 ימים מהיום. הנאשמת תבצע את התוכנית שתיקבע עבורה, תוך 18 חודשים מיום גיבוש התוכנית.
3. הנאשמת תכתוב שלושה מכתבי התנצלות המיועדים: לקטין (המתלונן) והוריו, למורה (המתלוננת) ולמנהל/ת המוסד החינוכי שבו התרחש האירוע. מכתבים אלה יישלחו לנמענים עד יום 5.4.2022. הודעה בדבר ביצוע האמור תוגש לתיק בית המשפט עד יום 7.4.2022.
4. הנאשמת תפצה כל אחד משני הקורבנות בסך 1,500 ₪. הנאשמת רשאית להעביר את הפיצוי ישירות למתלוננים או להפקידו בקופת בית המשפט, וזאת עד יום 20.5.2022. באחריות המאשימה להודיע למתלוננים בדבר החלטה זו.
5. התחייבות הנאשמת לשלם סך 7,500 ₪ ככל שתעבור את העבירה בה הורשעה או כל עבירת אלימות אחרת, וזאת למשך שנה מהיום.
6. מוזהרת הנאשמת בכך שאם לא תשתף פעולה לקיום הצו האמור או תפר אותו, לא מן הנמנע כי רכיבי העונש, כולם או חלקם, ישובו לשולחנו של בית המשפט לבחינה מחודשת, לרבות שקילת הרשעה והטלת מאסר בפועל.
7. נוכח ההיבטים המשפטיים שעולים בגזר הדין, בית המשפט שוקל לפרסם אותו ללא פרטים מזהים של המעורבים. ככל שמי מהצדדים מתנגד לכך, יוכל להגיש את נימוקי התנגדותו עד יום 27.3.2022. מובהר, כי אי-הגשת נימוקים כאמור על-ידי צד, ייראה הדבר כאי-התנגדות של אותו צד לפרסום במתכונת האמורה.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.

המזכירות – להעביר את הכרעת הדין לשירות המבחן.