ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת הילה גורביץ עובדיה: פס"ד מתוקן בתביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים מטעם התובעת ותביעה לסילוק יד מטעם הנתבע (תלה"מ 38169-10-19)

תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים מטעם התובעת ותביעה לסילוק יד מטעם הנתבע.

עיקר המחלוקת נוגעת לדירה בה התגוררו הצדדים בתקופת הנישואין, מאחר ומדובר בדירה שנבנתה טרם הנישואין, על מקרקעין שניתנו לנתבע מאת אביו במהלך הנישואין.

הצדדים ועובדות שאין עליהן מחלוקת:

1. התובעת והנתבע, בני העדה המוסלמית נישאו ביום 23.10.1997 ונולדו להם חמישה ילדים.
2. מיום הנישואין הצדדים התגוררו בדירה שנבנתה כשנתיים לפני הנישואין, והמצויה בקומה שניה של בניין בן 3 קומות הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש xxxx חלקה xx בשכונת xx ב-xx (להלן: "המקרקעין" או "הדירה" לפי העניין). במועד הנישואין הזכויות במקרקעין היו רשומות על שם אבי הנתבע.
3. התובעת הגישה בשנת 2016 לבית הדין השרעי, תביעת גירושין.

הליך זה הסתיים בהסכם שלום בית עליו חתמו הצדדים ביום 22.11.2016.

1. ביום 5.7.2017, נרשם הנתבע כבעל זכויות במקרקעין, מכוח מכר ללא תמורה.
2. ביום 05.09.2018 התובעת הגישה לבית הדין השרעי תביעת גירושין שניה, והצדדים התגרשו ביום 10.03.2019.
3. מאז הפרידה התובעת וילדי הצדדים נותרו להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים במהלך הנישואין והנתבע עבר להתגורר בדירה שבקומה השלישית (מעל לדירה בה מתגוררת התובעת). יוער כי ביום 4.10.22, הודיע הנתבע כי התובעת עזבה את הדירה בחודש 7/22 אך בדיון שהתקיים לאחר אותה הודעה, ביום 20.10.22, הסתבר כי התובעת אמנם לא מתגוררת בדירה אך מטלטליה טרם פונו מהדירה והתובעת מתנגדת כי הנתבע יעשה שימוש בדירה. ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.10.22.

תביעות וטענות הצדדים:

1. התובעת הגישה תביעה לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף במקרקעין והנתבע הגיש תביעה לסילוק יד של התובעת מהמקרקעין.
2. מטעם התובעת נטען כי חיי הצדדים "התנהלו על הצד הטוב ביותר", התובעת תרמה רבות לחיי משק הבית ולחיי הזוגיות. נטען כי הבית נבנה כאשר יחסי בני הזוג היו יציבים ולמטרת ביטחון בחיי הזוגיות. נטען כי התובעת זכאית מכוח חזקת השיתוף לקבל מחצית מהזכויות במקרקעין, וגם מחצית מכל הכספים או הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין. עוד נטען כי חל על הצדדים חוק יחסי ממון, ורישום המקרקעין על שם הנתבע אינו מונע מהתובעת לדרוש פירוק שיתוף מכוח חזקת שיתוף. נטען גם כי הצדדים התנהלו כפי שהתנהלו במגזר בחברה הדרוזית, כך שהיה על הנתבע לדאוג לבית המגורים כחלק מהתחייבותו כלפי התובעת, יחד עם אביו, ועל סמך התחייבות זו הצדדים נישאו. נטען גם כי ניתנה לתובעת רשות בלתי הדירה בבחינת מתנה ללא תמורה, ובשל כך התאפשר קשר הנישואין. התובעת טענה כי המקרקעין לא היו בנויים עד תום בתחילת הנישואין, והצדדים השלימו את הבניה יחד. עוד נטען כי התובעת השקיעה בתכולת הבית מחשבונה ובעזרת בני משפחתה, דאגה לצרכי הבית ואִפשרה לנתבע לעבוד. נטען גם כי התובעת וילדי הצדדים סבלו מאלימות הנתבע, אשר גם ביצע מעשים מגונים בבתו. עוד נטען כי לנתבע בעיות נפשיות ועל כן בדין פנתה התובעת בבקשה למתן צו הגנה מבית המשפט. התובעת טענה כי עומדת לה זכות במקרקעין מכוח יחסי ממון מאחר והיא השקיעה את מיטב כספה, גידלה את ילדי הצדדים ואִפשרה לנתבע "להשלים את הנכס שלא היה קיים בתחילת הנישואין, ויחד עם הנתבע הקימו ושיפצו את הבית" וגם כי בסיוע משפחתה רכשה תכולה לבית. התובעת עתרה כי השיתוף בבית יפורק ויינתן כל סעד או צו שיידרש בנסיבות העניין.
3. מטעם הנתבע נטען כי עם נישואי הצדדים הם נכנסו להתגורר בדירה שהייתה בנויה במקרקעין שהחזקה והשימוש בהם הועברו לנתבע מאת אביו. נטען כי מדובר היה בדירה שהייתה בנויה על מבנה בן 3 קומות ובני הזוג התגוררו בקומה השנייה. נטען כי לאחר שהתובעת הגישה תביעת גירושין ביום 05.09.2018, עבר הנתבע להתגורר בקומה השלישית באותו בניין. עוד נטען כי בדיון שהתקיים בבית הדין השרעי ביום 08.01.2019, הציע הנתבע כי ישכור עבור התובעת וילדי הצדדים דירה חלופית אך התובעת סירבה מאחר וברצונה להמשיך ולמרר את חייו. הנתבע טען כי התובעת מכבידה עליו במכוון כלכלית – למשל, על-ידי הפעלת שישה מזגנים ללא צורך, חסימת רחבת החניה וגם על ידי חבלה בדלת הכניסה שביחידה הנפרדת שבקומה הראשונה על-מנת למנוע השכרתהּ לצד ג' על-ידי הנתבע. נטען כי ההתנהלות החמירה לאחר שהנתבע התארס ומערכת היחסים התדרדרה לסכסוך אלים ולהגשת תלונות במשטרה. הנתבע טען כי בעבר הצדדים הסכימו שכנגד תשלום של 90 אלף ₪ שהכולל את המוהר הדחוי, תקבל התובעת את המיטלטלין ותפנה את הדירה, אך התובעת לא חתמה על ההסכם. נטען גם כי בבית הדין השרעי הוכרזה זכותה של התובעת ל-75% מהמוהר (מתוך 50,000 ₪). הנתבע הדגיש כי התובעת לא תרמה כלכלית למשק הבית המשותף והוא עבד לפרנסת משק הבית וגם נטל הלוואות ופדה כספי פיצויים ופנסיה לכלכלת הבית. נטען כי למרות הנוהג לפיו הכלה רוכשת את המיטלטלין כנדוניה, בפועל הנתבע רכש כמחצית מהמיטלטלין וממילא המיטלטלין הוחלפו במהלך השנים, והוא גם הציע לתובעת לקחת לחזקתה את המיטלטלין אך היא סירבה. עוד נטען כי כלי-רכב שנרכש מכספי פיצויי תאונת דרכים שקיבל הנתבע, נמכר על-ידי התובעת והיא שלשלה לכיסה את מלוא תמורתו על סך 145 אלף ₪ וגם נטלה עמה את כל הזהב. נטען כי אם ייפסקו סכומים לטובת התובעת, יש לקזז סכומים אלו מהסכום שייפסק, כך גם הלוואות שנטל לשם משק הבית וגם את התשלומים וההוצאות השוטפות שנשא בהם הנתבע ממועד הגירושין ועד פינוי הדירה על-ידי התובעת. הנתבע העריך את הסכומים בסך 440 אלף ₪ לכל הפחות. נטען כי אין לתובעת כל זכות במקרקעין, מדובר בזכויות לחזקה ושימוש שהיו לנתבע ערב הנישואין ושהתקבלו אצלו במתנה, התובעת לא השקיעה בנכס דבר – לא ברכישתו ולא בשיפוצו או בהשבחתו ולא הוכח דבר מה נוסף המעיד על שיתוף ספציפי. נטען כי לאור כך, יש להורות על פינוי התובעת, לסילוק ידה מהמקרקעין ודחיית תביעתה לפירוק שיתוף.

דיון והכרעה:

10. הצדדים נישאו לאחר שחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ועל כן, בהעדר הסכם ממון הקובע אחרת, חזקה כי הסכימו להסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק הנ"ל.

11. ומהו אותו איזון משאבים?

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 קובע כי בפקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של נכסי בני הזוג "למעט – נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".

12. לשם איזון המשאבים, מונה מר נתן שטרנפלד כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה הגיש חוות דעת נושאת תאריך 9.3.2021 . חוות הדעת מפרטת שתי חלופות; איזון משאבים על בסיס ערכן הנוכחי של הזכויות ואיזון משאבים על בסיס מימוש הזכויות וקבלתן בפועל. בשתי האפשרויות התובעת היא החבה לנתבע.

הצדדים לא חלקו על חוות הדעת. לא זו אף זו אלא שהתובעת בסיכומיה, זנחה את עתירתה לאיזון משאבים. ייתכן והדבר נובע מהעובדה כי על פי חוות הדעת הנ"ל, היא הגורם החב. ודוק, נכתב בחוות הדעת כי לזכות התובעת סך 67,727 ₪ ולחובת האיש נצבר סך 70,591 ₪ בחובה . על כן, מסקנת המומחה בחוות הדעת הייתה כי; במקרה של החלופה הראשונה, על התובעת לשלם לנתבע סך 69,159 ₪ נכון ליום 9.3.2021. במקרה של החלופה השניה, על התובעת לשלם לנתבע סך 58,799 ₪ נכון ליום 9.3.2021 וכן לפצל זכויותיה הפנסיוניות בקרן פנסיה מנורה מבטחים כפי שנצברו מיום הנישואין ועד ליום 10.3.2019.

13. הצדדים לא חלקו על חוות הדעת ועל כן יש לקבל מסקנותיה. החלוקה תהא כמפורט להלן.

14. אשר למקרקעין ולדירה,

ראשית חשוב להבהיר כי טענות התובעת כולן, עניינן הדירה בה התגוררו הצדדים ולא המקרקעין;

שנית, חשוב לציין כי אין מחלוקת בין הצדדים שאין מדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין בתמורה ועל כן חלות בעניינו הוראות סייפא סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 המחריג מאיזון המשאבים של הצדדים "...נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין";

שלישית חשוב לציין כי מהטענות והעדויות עלה כי התובעת לא השקיעה כספים ברכישת הדירה או בהשבחתה, לא כספים שלה ולא כספים משותפים, ודאי לא לאחר מועד מתן המתנה ביום 5.7.2017.

ואפרט;

15. הדירה היא חלק מהמקרקעין אשר נרשמו על שם הנתבע ביום 5.7.2017, כשבעה חודשים לאחר הסכם שלום הבית שנחתם ביום 22.11.2016 וכשנה ו-8 חודשים לפני מועד הקרע 10.3.2019.

16. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. מטרת סעיף 125 הנ"ל היא להגן על אמינותו של המרשם. וכך לשון הסעיף:

"125. כוח ההוכחה של רישום. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם, אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 95 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט 1969..."

17. לאור כך, הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין הוא נטל כבד והוא מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום. התובעת לא טוענת לפגם ברישום. טענתה בסיכומיה היא לשיתוף ספציפי.

18. נפסק בהקשר זה, בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פדי נט (1) 665, 671-2:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובייחוד דירת המגורים... יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל - נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה".

19. בהמשך, בע"א 9167/08 פלוני נ' פלונית מיום 27.11.08 בית המשפט העליון הכיר באפשרות כי במקרים נדירים הלכת שיתוף או שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, יקנו לבן זוג זכויות בנכס שרשום על צד ג' או בנכס שלא היה רשום מעולם על מי מבני הזוג וזאת במקרה בו הרישום הפורמאלי לא שיקף נכונה את המציאות.

20. אלא שאין באמור כדי לסתור את העובדה כי על-מנת להפריך ולסתור את חזקת הרישום, אין די בעובדה כי היה שימוש נוגד את הרישום אלא יש צורך להצביע על נסיבות המעידות באופן ברור על כי בוצעה עִסקה במקרקעין ולחילופין כי הייתה כוונת שיתוף.

21. התובעת העלתה מספר גרסאות הן עובדתיות והן משפטיות על מנת לנסות לבסס עילת תביעתה. דווקא עירוב זה שנעשה על ידי התובעת הוא שעומד לה לרועץ. התובעת טענה בתחילה לנוהג מחייב, אחר כך להתחייבות לתת מתנה כתנאי לנישואין ובמקום אחר טענה לרישיון בלתי הדיר וללא תמורה. בסיכומיה, טענה התובעת לבעלות מכוח שיתוף ספציפי. אביא את הדברים בתמצית:

בסעיף 5 לתביעתה, טענה התובעת כי "התובעת עותרת לזכותה במחצית דירת המגורים של בני הזוג שבה היא התגוררה וזאת על יסוד העובדה כי דירת המגורים הוכנה כמנהג הקיים במגזר שני הצדדים ואליה עברה התובעת לגור עם הנתבע כאשתו עם נשואיהם והיא זו שהביאה את תכולת הבית במעמד הנישואין". טענה זו אינה מקימה עילה למתן סעד של בעלות ופירוק שיתוף.

בסעיף 10 לכתב הגנתה, טענה התובעת כי זכויות הקניין בדירה הובטחו לה על ידי הנתבע ואביו, כתנאי לנישואין: "...ובטרם נישואיה עם הנתבע הובטחו לתובעת ע"י הנתבע ואביו זכויות קניין בבית כתנאי לנישואיה..." אלא שטענה זו נסתרה בסעיף 11 לכתב ההגנה שם טענה כי "ניתנה לה רשות בלתי הדירה ועל סמך הרשות הבלתי הדירה התאפשר קשר הנישואין...". גם בחקירתה חזרה התובעת מטענתה כי הובטחו לה זכויות קניין בדירה, כשהעידה בעמוד 21 שורות 1-7 (ההדגשות שלי) כי:

"עד עכשיו אבא ממן, עד עכשיו, כן אני בזה כאילו לבד, אני לא יודע, איך, איך, אני שכירה רגילה, וגם חשוב מה עוד שגם אני משלמת ארנונה, חשמל, הכל. אני נאבקת על הבית רק בשביל דבר אחד, זו בקשה מהילדים שלי הבית שנולדנו בו אנחנו רוצים גם להיות בו עד כאילו שנגדל לפחות, עד שנדע איפה מה, מו, מי, זה רק הבקשה של הילדים אני לא נאבקת על הבית בגלל שזה שלי. זה לא שלי. זה לא שלי. זה כאילו בזכות הילדים אם לא היו ילדים אני לא ביקשתי בתים לא ביקשתי כלום".

היְינו, לפי עדותה, עתירתה היא להמשיך להתגורר בדירה עד שילדי הצדדים יבגרו, ועתירה זו היא לבקשת הילדים ולא מרצונה או על בסיס עילה משפטית העומדת לה.

מנגד וכאמור לעיל, בסיכומיה מיקדה התובעת טענתה לבעלות מכוח שיתוף ספציפי. בסעיף 17 לסיכומיה נטען "...קיימות ראיות פוזיטיביות לכוונת השיתוף של הצדדים בדירת המגורים וציפייה לשיתוף בדירה...". וגם נטען "...שהתובע יודע שדירת המגורים משותפת ומהווה ביטחון לעתידם". ועוד נטען כי די בזה שלתובעת אין דירה בבעלותה, משך המגורים והעדר הסכם ממון שקובע אחרת, כדי ליצור כוונת שיתוף ספציפית בדירה.

22. להלן, לשם הזהירות ולפנים משורת הדין, אתעלם מהסתירות בגרסאות התובעת ובזניחת טענותיה, ואבחן אותן לגופן.

23. אשר לטענה למתנה. טענותיה של התובעת בעניין זה הן כלליות, המנהג הנטען, אינו מקנה זכות קניין, התובעת גם לא פירטה את מועד מתן המתנה, זהות נותן המתנה ומהי המתנה (דירה/כל המקרקעין), התובעת לא הצביעה על נסיבות המעידות על עִסקה במקרקעין בינה ובין הבעלים הרשום (האב). לא הוצגה ולו ראשית ראיה אובייקטיבית כדי לבסס טענה להעברת זכות קניין במקרקעין. עסקת המתנה היחידה שהובאה היא משנת 2017 מאבי הנתבע לנתבע כעולה מרישום הזכויות. רישום הזכויות נעשה לאחר חתימת הצדדים על הסכם שלום בית – על שם הנתבע בלבד.

עוד ראו כי התובעת טוענת בערבוב לגבי זכויות בדירה וזכויות במקרקעין מה שמעיד על קלישות טענתה לבעלות וקניין מכוח מתנה. התובעת לא הוכיחה טענתה זו על כן, די בכך להביא לדחיית טענתה לבעלות ולקניין מכוח מתנה.

24. זאת ועוד. יש להבחין בין הזכויות לשימוש וחזקה שניתנו לנתבע (ולתובעת) עד להעברת הזכויות ללא תמורה לנתבע לבין זכויות המקנות בעלות. זכויות שימוש וחזקה, הן זכויות שאינן מקנות לתובעת עילה לתביעת בעלות ולפירוק שיתוף. אלו הן הזכויות שהיו בידי הנתבע עד ליום 5.7.2017. במועד זה הועברו הזכויות ללא תמורה, במתנה, לנתבע. אשר להעברת הזכויות, לא מצאתי בראיות התובעת ולו ראשית ראייה לכך שיש להחריג את המתנה מהוראות סייפא סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 . סעיף זה כפי שאוזכר לעיל קובע כי מהסדר איזון המשאבים יש להחריג "...נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". למעשה התובעת לא טענה כי המתנה ניתנה לה ולנתבע יחדיו. משמעות הדבר כי מדובר במתנה שניתנה לנתבע בלבד.

אזכיר כי ברקע, תביעת גירושין שהגישה התובעת והסכם שלום בית מיום 22.11.16. התובעת העידה כי החל משנת 2016 היה קרע בין הצדדים וסכסוך. ראו עמוד 16 שורות 32-34, שם העידה התובעת כי הצדדים היו בסכסוך ורק בחלק משנת 2017 עד לקרע בשנת 2018 הם הצליחו לתקופה מה לגשר על קרע. בהינתן שכך המשיך המצב בין הצדדים סביר יותר להניח כי המתנה ניתנה לנתבע ולא לשני בני הזוג.

25. גם על הרקע הייחודי של החברה הדרוזית המסורתית אשר בה, על פי הנוהג, עם נישואי בני הזוג, עוברים בני הזוג להתגורר במקרקעין השייכים בדרך כלל למשפחת הבעל (אם בבית קיים ואם בבית שנבנה עובר לנישואין), לא בכל המקרים, מוענקות לבן הזוג שאינו רשום, זכויות קניין. פעמים מדובר בעזרה וסיוע משפחתי או ברישיון מגורים בלבד. ראו תמ"ש (קריות) 4141/02 פלונית נ' פלוני, מיום 11.03.2009 בסעיף 14 לפסה"ד יחד עם תמ"ש 37372-07-12 ס.מ. נ' ב.מ. סעיפים 18-21 לפסק דינה של השופטת מירז מיום 10.9.14. והשוו עמ"ש 23200-04-12 פלונית נ' פלוני, מיום 1.7.2012, שם המקרקעין ניתנו במתנה לבן הזוג הרשום.

26. משמעות הדבר כי על מנת לבסס עילת תביעה או הגנתה מפני התביעה לסילוק יד, על התובעת להוכיח שיתוף ספציפי במתנה שקיבל הנתבע. בנטל זה לא עמדה התובעת.

27. אשר לטענה לשיתוף ספציפי, נפסק כי גם במקרה של בני זוג אשר חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס היא שאלה שבעובדה. ראו בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני מיום 18.4.2007 וכן בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, מיום 7.1.2010. יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר "דבר מה נוסף". בפרט יש לבחון אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. ראו ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ מיום 11.8.2011. נאמר כי בפסה"ד הנ"ל בעניין גיאת, פחת הרף הנדרש בנטל להוכחת כוונת שיתוף. ראו השופט סילמן בתמ"ש 12236-04-09 פלונית נ' פלוני, מיום 31.1.2012 סעיף 15 לפסה"ד וגם ראו כי בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני מיום 26.12.2012. נאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות, מצגים אקטיביים או הסתמכות המקימים מניעות לבן הזוג הרשום או הטעייה אקטיבית. שם, עמוד 18 סעיף 21 ואילך:

כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ' שמגר שם בעמ' 573-572]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. 

28. עוד יש לומר כי טענת התובעת שמדובר בנוהג אינה יכולה להוות דבר מה נוסף. בהקשר זה אפנה לתמ"ש (נצ') 29626-07-15 ב.ע.א.מ נ' י.ע.א.מ מיום 1.12.17:

"טענת ב' כי קיים נוהג או מסורת בחברה הערבית שהנכס יירשם על שם האב מטעמי כבוד אך הנכס בפועל בבעלות הבן אינו מקובל ואינו משכנע ; הלכה היא שבית משפט אינו נזקק לידיעותיו הפרטיות - להבדיל ממה שנחשב "לידיעה שיפוטית" - על מנת להכריע את הדין בעניין שבפניו (ע"א 4868/90 אברהם אנג'ל עו"ד נ' קוליה בודסקי פ"ד מו(4), 434). ודוק, קיומו של נוהג כזה או אחר בחברה מסוימת, אינו בידיעה שיפוטית ומשכך, אין דרכו של בית המשפט להסתמך עליו אלא אם הוכח בפניו בראיות כשרות. במקרה דנן ב' לא הביא ראיות להוכחת קיומו של נוהג כזה בחברה הערבית; ולא רק זאת, ב' לא הביא ראיות המאשרות, כי הצדדים בנסיבות מקרה דנן פעלו בהתאם לאותו נוהג נטען, אם בכלל" 

29. גם בענייננו לא הוכח דבר. לא הנוהג ולא כי הצדדים נהגו לפי הנוהג הנטען. בפסה"ד בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, מיום 26.12.2012 הובאו פרמטרים שיש לבחון בעת בחינת טענה לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני והוכחת "דבר מה נוסף"; שם עמוד 21 ואילך:

"אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

( - ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

( - ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

( - ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

( - ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( - ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( - ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

( - ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

( - ) התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

( - ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון  יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

30. הפכתי והפכתי בטענות התובעת ולא מצאתי כי הוכח דבר מה נוסף.

31. על פי הראיות שהוגשו ונשמעו, קומות א+ב בבניין, לרבות הדירה בה התגוררו הצדדים, נבנו עוד לפני הנישואין. קומת הקרקע הושלמה על ידי אחי הנתבע אשר התגורר שם כ-6 שנים ללא תמורה עד שסיים את בית מגוריו ועבר דירה.

טענות התובעת כי במהלך שנות הנישואין הבית נצבע, תוקנו צינורות, רטיבות וחשמל וגם גינון, אין בהן בכדי להוות "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף. המפורט הוא תחזוקה שוטפת או עבודות טיפוח שהתארכו לכל היותר חודש ימים בכל פעם וזאת להבדיל מהשבחה והשקעה הנדרשות לשם הבאת "דבר מה נוסף".

מאחר והתובעת הביאה עדים להוכחת העבודות שפורטו לעיל, אני מוצאת לנכון להבהיר ולהדגיש – אין בעדויות אלו לשנות מהתוצאה הואיל וממילא העבודות וההשקעות להן טוענת התובעת הן בגדר תחזוקה שוטפת ולא מעבר לכך, מה גם שמדובר בעדים מפי השמועה (ראו למשל עמוד 22 שורות 20-22 עדות אחי התובעת) ולא צורפו אסמכתאות להוכחת השקעות או עבודות.

זאת ועוד, מדובר בעבודות שנעשו לפני מתן המתנה, בעת שהצדדים התגוררו בבית מכוח היותם ברי רשות. עבודות אחרות בוצעו על ידי צדדי ג' (אחיי הצדדים) שהיו גם הם ברי רשות באופן זמני בקומת הקרקע וביצעו את העבודות לעצמם. ראו בהקשר זה עדות התובעת בעמוד 4 שורות 26-33, עמוד 8 שורות 4-10, 32-33, עמוד 9 שורות 6-27. כך שגם בשל סיבות אלו, העבודות שבוצעו אינן "דבר מה נוסף" לשם שיתוף ספציפי.

ודוק, זכות חזקה ושימוש מאת צד ג', במקרה כאן אבי הנתבע, אינה מקימה זכות במקרקעין. ראו בהקשר זה ע"א 6757/13 נחום נ' מדינה ישראל, מיום 19.8.2015 שעסק ברשות בלתי הדירה. עוד ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פד"י לא (3) 210, 215-216, שם נפסק כי נותן הרשות רשאי לבטל את רשות החינם בכל עת ולעתור לסילוק יד. ראו גם רע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי, פד"י נז(3) 949, 955-957, שם נקבע כי יש לצמצם את המקרים בהם ייפסק כי ניתנה רשות בלתי הדירה.

עוד ראו את שאזכרתי לעיל, עדות התובעת בעמוד 16 שורות 32-34, שם העידה כי הצדדים חיו בסכסוך גם לאחר הסכם שלום הבית. בהינתן שכך המשיך המצב בין הצדדים הרי שסביר יותר להניח כי לא היו מצגים בדבר כוונת שיתוף ולא הייתה לתובעת הסתמכות על מצג לפיו הדירה היא נכס משותף.

32. משמעות הדבר הוא כי נותרה לתובעת טענתה, כי בידה רישיון בלתי הדיר ללא תמורה.

33. רישיון במקרקעין;

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס ... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ... או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס ....".

ראו נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט, מב (תשנ"ה-תשנ"ו) עמ' 24.

34. מערכת היחסים היא של נותן רשות ומקבל רשות - משאיל ושואל כקבוע בחוק השכירות והשאילה, התשל"א–1971. במקרה כאן הזכות לא הוגבלה בזמן, זו זכות שימוש חינם ללא תשלום תמורה. ככזו, זו זכות הניתנה לביטול בכל עת. ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210, 214; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693, 698; ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל ח'טיב פ"ד מ (1) 397, 409, ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל מיום 21.3.07.

35. נותן הרשות, רשאי להפסיק את השימוש בכל עת ולעתור לסילוק יד, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן והדברים יבחנו – בכל מקרה לנסיבותיו. ראו תמ"ש 4141/02 פלונית נ' פלוני מיום 11.3.2009; וגם עמ"ש (ח"י) 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' מיום 8.1.19.

36. בבחינת מאזן הצדק יבואו בכלל שיקולי ביהמ"ש מס' שיקולים כגון: כוונת הצדדים ליצירת הרישיון משך הזמן שהחזיק בעל הרישיון בקרקע, הסתמכות על הציפיה והשקעות בנכס, היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצ"ב ראו ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 (1982). עוד נפסק בהקשר זה כי:

" יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון: "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק"(ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337, 341).

37. התובעת מיקדה טענתה לבעלות מכוח שיתוף ספיציפי ובסיכומיה זנחה את טענתה לרישיון בכלל ולרישיון בלתי הדיר וללא תמורה בפרט. על כן גם לא הצביעה התובעת על נסיבות מיוחדות שיכולות להצדיק רישיון בלתי הדיר. ודוק, כשמדובר ברשות הדירה לשימוש ללא הגבלת זמן וללא תמורה, זו רשות הניתנת לביטול בכל עת. המגמה היא צמצום ולא הרחבה - ודאי עת לא הונחו שיקולי צדק, שלא לבטל את הרישיון או להופכו לרישון בלתי הדיר. ראו רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957 (2003).

38. על כן יש לדחות גם טענתה זו של התובעת.

39. עם זאת אין במפורט לעיל לדחות חיוב הנתבע בתשלום לתובעת.

40. ודוק, איני מפנה לפיצוי בגין ביטול הרשות שהרי נפסק כי בהעדר תנאי אחר ברישיון הרי שהפיצוי יהא רק בגין ההשבחה והשקעות. ראו בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית, מיום 10.5.2017. אלא שמפנה אני לפיצוי כפי שנדון על ידי השופט זגורי בתלה"מ 39735-12-19 פלונית נ' אלמוני מיום 14.10.22.

כפי שנאמר שם, התוצאה הסופית של ניתוח מערכת היחסים המשפטית באופן "קר", בהתעלם ממערכת היחסים המשפחתית היא תוצאה קשה ואינה צודקת. משמעות כי התובעת יוצאת מקשר הנישואין לאחר 22 שנות נישואין, בגיל שאינו צעיר, ללא נכסים וללא קורת גג או רכוש התחלתי להסדיר עבורה קורת גג שאינה בבית הוריה. אמנם, ניתן לומר על הנתבע דברים דומים שכן לכאורה הם, באיזון המשאבים הצדדים יוצאים עם רכוש בהיקף זהה. אלא שבבעלות הנתבע נכס המקרקעין מושא ההליך כאן.

מצב זה הוא תולדה של נוהג במגזר אליו משתייכים הצדדים כאן. וכך נכתב שם, בפסקאות 71-72 לפסה"ד:

"תוצאה סופית זו של ניתוח משפטי 'קר' של מערכת היחסים המשפטית הינה תוצאה קשה ונכונה ברם היא אינה צודקת. התובעת היא אשה בשנות החמישים לחייה שיוצאת מקשר נישואין בן 26 שנים ללא נכסים כלשהם, ללא רכוש ואף ללא קורת גג. מצד שני, ניתן לומר אותו דבר גם על האיש. ובכל זאת יש הבדל מהותי בין השניים; לאיש "תמיד יהיה לאן לחזור". הגם שאין לו זכויות קניין במקרקעין, לא נראה כי ילדיו הבגירים או אביו הזקן והחולה יסלקוהו מהדירה. הוא לא יהיה מחוסר קורת גג. בעתיד אף יש סיכוי רב שיירש את המקרקעין מאביו שהתיר לו ולילדיו את השימוש חינם הממושך במקרקעין. "האדמה", כנהוג במגזר הערבי בכלל ובמגזר הערבי הכפרי והמסורתי בפרט, הינה רכוש/מקרקעין של החמולה, של המשפחה, של משפחת הבעל. ומה עם האשה? לה אין בית שהיא תוכל לשוב אליו. זכות השימוש האישית שלה אינה בלתי הדירה. הרישיון במקרקעין שניתן לה היה תלוי בנישואיה לבעלה. הרישיון הופסק ובוטל על ידי החם. היא "כבר לא שייכת למשפחת הבעל". היא כבר לא תוכל לשוב אל הבית בו חיה 26 שנים. כעת, משלא הגישה תביעתה כנגד החם ומשלא עלה בידיה להוכיח השקעות או השבחות במקרקעין, היא אינה יכולה לקבל פיצוי בעקבות סילוק היד לפי דיני המקרקעין וההלכה הפסוקה.

תוצאה זו שבגדרה מושלכת או מסולקת מדירת מגוריה אשה (וכל אדם בכלל) ללא פיצוי בגין השבחה ו/או השקעה במקרקעין (בין השאר בשל היעדר הוכחה) היא בגדר חזון נפוץ בקרב נשים מתגרשות במגזר הערבי. תוצאה זו יוצרת מציאות לא פשוטה בפני הנשים (שבדרך כלל גם אמהות לילדים) המוצאות באחת מסביבתן הטבעית והידועה ונדרשות לבנות את חייהן מחדש, לעקור לשכונה או יישוב אחר ולממן עלות דיור חליפית. כל זאת כאשר באותה שעה ולעתיד לבוא, הגברים נותרים לגור בדירת הזוגיות בהסכמת בעל הרישיון שהוא אב המשפחה (ולעתים לא מעטות מקימים משפחה חדשה באותה דירה). דבריי אלו אינם פרי נסיוני השיפוטי הפרטי בלבד. הם בגדר ידיעה שיפוטית כללית ומצאו ביטוי בפסיקה (ראו עמ"ש (חי') 16551-06-19 פלונית נ' אלמוני (נבו, 9/1/2022) ; בעמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. (נבו 8/1/2019)).

ועוד יש לומר, כי הגם שנאמר כי הדבר רווח ושכיח יותר במגזר הערבי, תופעות שכאלה אינן פוסחות גם על בני זוג ממוצא אחר (ראו דוגמא לכך בתלה"מ (ת"א) 34496-10-18 ר.ח נ' ר.ח (נבו, 16/1/2022)).

41. בית המשפט שם, מתמודד "מול אי הצדק וחוסר האיזון שנוצרים במגזרים מסורתיים שכאלה...." (שם בפסקה 74 לפסה"ד) על ידי פסיקת פיצוי בגין אובדן מדור עתידי וזאת על בסיס הוראת סעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

42. מקובלת עלי הקביעה כי לרישיון במקרקעין, הגם שאינו סחיר או עביר, יש משמעות כלכלית. זהו מעין נכס כלכלי שמשמעותו גבוהה יותר בחברה מסורתית בה קיים נוהג, כי באחריות האיש או משפחתו לספק או להקים קורת גג עבור בני הזוג לכל אורך חייהם (שהרי מי שנישא אין פניו לגירושין בעת נישואיו). נסיבות אלו, בהן לאישה מובטחת קורת גג לכאורה לכל חייה, הן חלק מהסכם מכללא שנכרת בין הורי האיש או האיש ובין האישה.

משמעות הדבר היא כי בעת איזון המשאבים, יכול ויקבע כי יש לערוך חלוקה לא שוויונית לטובת האישה או להוסיף על חלקה של האישה באיזון המשאבים תשלום חד פעמי בגין אבדן זכותה למדור עתידי. השופט זגורי בפסה"ד שם, פסקה 78 משווה את אובדן המדור העתידי להפסדי קריירה. ומוסיף על כך בהמשך וציין כי בעוד לאיש לא ייגרם חסרון כיס בשל הגירושים שכן לא תתווסף לו הוצאת מדור חדשה, לאישה ייגרם חסרון כיס שכזה שכן יהא עליה, מהכנסותיה, לשאת בתשלום עבור מדור חילופי. בהינתן שכך, נאמר שם כי הפיצוי בגין אובדן מדור עתידי יצמצם את פערי ההכנסות וההוצאות וישתלב עם רעיון איזון המשאבים שנועד להעניק הגנה לבני הזוג, תפיסה שמשתלבת גם עם הרציונל שבחיוב במזונות משקמים. ראו שם בפסקאות 79-81 לפסה"ד.

לא זו אף זו אלא שבמקרה כאן הנתבע עצמו הביע דעתו כי מחובתו להבטיח לתובעת מדור חילופי לתקופה קצובה ובמסגרת זו הציע לתובעת בדיון שהתקיים בבית הדין השרעי ביום 08.01.2019, כי ישכור עבור התובעת וילדי הצדדים דירה חלופית ובהמשך הציע כי נוסף על המוהר שנפסק ישלם לתובעת סך של כ-50,000 ₪ (סה"כ 90,000 ₪) ללא איזון משאבים מעבר לכך. התובעת סירבה להצעות.

לטעמי בנסיבות המיוחדות כאן, בשים לב לנכסי כל אחד מהצדדים, התקופה הראויה לפיצוי התובעת בגין אובדן מדור עתידי היא 5 שנים מיום הפירוד.

43. דרך אחרת הותוותה בפסק דינו של כבוד השופט יצחק עמית בע"מ 740/08 פלוני נ' פלונית, מיום 19.11.2008 שם בסעיפים 21-24. אמנם במקרה שם יוזם הפירוד היה האיש, והאישה לכאורה הייתה תלויה באיש תלות כלכלית מוחלטת לאחר שנטל על עצמו שיקומה הכלכלי והתעסוקתי , אך הקביעה כי ניתן להחיל על הנסיבות שם את המתווה של חלוקת "נכסי קריירה", מתאימה גם לענייננו. היינו מגורי הצדדים בדירה, מנעו מהתובעת כי השקעות נכסי הצדדים המשותפים, ישמשו לרכישת קורת גג שבבעלותה גם. התובעת שהתמקדה במשק הבית וגידול הילדים המשותפים לצדדים (חמישה) לא הפנתה משאבים לרכישת קורת גג ובמערכת היחסים החוזית בין הצדדים, נותרה קורת הגג של התובעת, תלויה בנתבע. על כן יש מקום לפסוק פיצוי חד פעמי לתובעת בגין אובדן קורת הגג עתידית.

44. ודוק, כאשר בוחנים את המפה הכלכלית כאן, התובעת נשארת ללא עתודות כלכליות שכן עליה לשלם את מלוא זכויותיה בחלופה הראשונה + 1,432 ₪ לשם איזון המשאבים (נכון ליום 10.3.21) ומעבר ליתרת חלקה באיזון המשאבים, אין בבעלותה רכוש נוסף. נוסף על כך האישה נדרשת לשכור דירה חילופית, כפי שאכן עשתה בפועל, דירה שמשמשת אותה ואת ילדי הצדדים. 2 בגירים ו-3 קטינים. לעומת זאת, נוסף על חלקו של האיש באיזון המשאבים (כיסוי יתרת חובו) בבעלותו המקרקעין מושא הליך זה שהוא גם יכול וישמש כנכס מניב (שהרי הוא כולל מספר דירות).

45. על כן, על דרך האומדנה ומאחר ואין בפני נתונים ביחס לגובה שכר הדירה שמשלמת התובעת, ובשים לב להוראות בעניין הפינוי שלהלן ולכך שהתובעת התגוררה בדירה עד לחודש 2022 אך טרם פינתה מטלטליה מהדירה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת, פיצוי חד פעמי סך 120,000 ₪ נכון למועד פסה"ד.

נוסף על כך, בהינתן הפערים הכלכליים בין הצדדים אני מורה על איזון משאבים שאינו שוויוני, בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג-1973, כך שחלקו של הנתבע באיזון 25% וחלקה של התובעת 75%.

מאחר ומדובר בצדדים שלא מעט טענו לאלימות זה כלפי זה וגם עתרו לצווי הגנה בפני ערכאות שונות, אני סבורה כי נכון יהא במקרה כאן להורות על החלופה הראשונה של חוות הדעת וכך אני מורה.

חובה של התובעת באיזון המשאבים, יקוזז מחוב הנתבע שנפסק בסעיף 45 לעיל.

46. טענות הנתבע בנוגע לכלי הרכב ולתכשיטים, לא הוכחו עובדתית, מה גם שספק בעיני אם יש מקום לקזז שווי תכשיטים שהם בגדר מתנה שניתנת לבן זוג.

47. אציין כי אמנם, בית המשפט אינו מעניק לבעל דין סעד שלא התבקש. אלא שהמקרה כאן הוא מבין המקרים החריגים והמיוחדים בהן יש לחרוג מכלל זה. הסעדים לעיל נובעים מהסעד שהתבקש, העובדות והטענות למתן סעד שכזה התבררו והוכחו וחובת הצדק מחייבת מתן סעד שכזה. ראו ע"א 7731/11 צוריאל אגודה להתיישבות חקלאית נ' אביטן מיום 15.8.13. וגם בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית מיום 19.11.2012, שם הנתבע לא התנגד לסעד שהתבקש בסיכומים - פירוק שיתוף על דרך תשלום שווי.

48. אשר לפינוי, מאחר ולתובעת אין זכויות בדירה, והתובעת למעשה פינתה את הדירה ממגוריה אך לא ממטלטליה, אני מורה לתובעת, לפנות את הדירה ממטלטליה עד ליום 10.12.22 וזהו יום הפינוי בפועל. מאותו מועד רשאי הנתבע להיכנס לדירה, לפנותה מחפצים ולעשות בה שימוש.

49. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ח, 13 יוני 2022, בהעדר הצדדים.