ביהמ"ש המחוזי חיפה, שופטת אספרנצה אלון: החלטה בערעור בנושא הכרזתו של הקטין כקטין נזקק (ענ"א 39175-06-22)

בית משפט לנוער בבית המשפט המחוזי בחיפה

ענ"א 39175-06-22 ק' ואח' נ' מחלקה לשירותים חברתיים – ק' ואח'

לפני כבוד השופטת אספרנצה אלון
בעניין:		הקטין יליד 2018 ע"י עו"ד אביטל קורקוס- אפוטרופא לדין (להלן: "הקטין")
ובעניין:		.1 א' ק' 2. ש' ש' ע"י עו"ד יוסי נקר (להלן: "המערערים")
נגד
ובעניין:		.1 עו"ס לחוק הנוער- מחלקת הרווחה ק' .2 היועץ המשפטי לממשלה ע"י ב"כ עוה"ד מהלשכה המשפטית משרד הרווחה והביטחון החברתי (להלן: "המשיבים")

פסק דין

1. ערעור על החלטת בית המשפט לנוער בתנ"ז 46176-01-22 שניתנה ביום 18.05.2022 ע"י כב' השופטת היאם קרוואני (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתה הוחלט על הכרזתו של הקטין כקטין נזקק ועל הוצאתו של הקטין ממשמורת הוריו, כשתוקף צו הנזקקות וצו ההוצאה ממשמורת הינה עד ליום 18.05.2023.

2. עיקרי ההחלטה קמא:

"דיון והכרעה:

ביהמ"ש מכיר את משפחת ק' מזה שנים, התקיימו דיונים רבים, ארוכים ונוקבים וכן ניתנו החלטות שנשקלו בכובד ראש. למשיבים ניתנו אין ספור הזדמנויות להיתמך בגורמי הטיפול, להיעזר בכלים שגורמי הטיפול הציעו להם אך הם פעם אחר פעם סרבו לטיפול וחיבלו בכל הליך טיפולי כזה או אחר שהוצע להם. עד עצם היום הזה. גם עתה הומלץ למשיבים לשתף פעולה עם צוות מרכז החירום ולקבל הדרכה הורית, אך גם לכך הינם מסרבים. כמו כן היה קושי רב בליווי ומעקב אחר המשיבים והקטין, המשיבה לא היתה זמינה רוב הפעמים והיה קושי רב לקבוע עימה ביקורי בית. ניכרת התנגדות רבה לקשר כלשהוא עם הרווחה וכן עם גורמי הטיפול ועל כך, הנני מצרה. המשיבים "מסבירים" את החשש שלהם מגורמי הטיפול בכך שהינם מפחדים כי "ימצאו דברים". עצם האמרה הזו מצביעה על חוסר ההבנה וההפנמה של המשיבים את המצב. המשיבים מסרבים להאמין ולהפנים כי לקטין יש בעיות התפתחותיות, הבדיקות שהומלץ לו לעבור, אינן מיושמות. נראה כי החשש שלהם מגורמי הטיפול גובר על יכולתם להוות הורים מטיבים לקטין ולסייע לו בכל צרכיו. נראה כי אכן המשיבים לא מצליחים לוותר על צרכיהם שלהם ולהעדיף את צרכי הקטין על פניהם. מתנים את ביקוריהם את הקטין בשעות שנוחות להם וכשמנסים לנהל עימם שיחה מתנהל שיח קולני, מתנהל ואלים מילולית. כל זה מעיד על העובדה כי המשיבים טרם הפנימו את המצב המורכב בו הם נמצאים. יתרה מכך, יש עדויות רבות לאלימות פיזית נגד הקטין (כמפורט לעיל). הן פגיעות פיזיות שהוכחו במעקבים רפואיים ואף באשפוזים רבים שהקטין אושפז לאורך שנות חייו הקצרים. יחד עם זאת, הקטין אף במספר רב של הזדמנויות וזאת מבלי דיבוב כזה או אחר ע"י מי מאנשי גורמי הטיפול, ציין בפני מספר גורמים כי אימו מרביצה לו, בועטת ואף ציין כי אחותו הרביצה לו מספר פעמים. תיאר בבוסריות המאופיינת לילד בגיל הרך את הפרטים "היבשים" ואף הביע היסוס לראות את המשיבה, באחד הביקורים הראשונים של המשיבים במרכז החירום. כמו כן, הטענה בדבר מחלה גנטית של הקטין הגורמת לו לחבלות ופציעות מרובות, נשללה. תוצאות הייעוץ הגנטי מעידות על כך שלא קיים פגם גנטי שיכול להסביר את הפגיעות החוזרות והנשנות של הקטין. זה המקום לציין כי חרף חקירה נגדית שתי וערב העדים היו אמינים, קוהרנטיים ללא כל אינטרס, פרט למצבו של הקטין. העדויות מכל המסגרות, תאמו אחת את השניה, דבר שמעיד כי העדויות הינן אמינות וביהמ"ש סומך את ידו על ראיות המבקשת. הגם שהמשיבים בחרו לא להעיד ולהביא את דבריהם, בביהמ"ש מתייחס לראיות שהובאו בפניו ונתן להן את המשקל הראוי בהנחה שהמשיבים מתכחשים לכל העובדות הנטענות. מדובר בקטין רך בשנים, אשר הוצא למסגרת חוץ ביתית מזה הפעם השלישית. עולה דאגה רבה למצבו ההתפתחותי, הרגשי והפיזי של הקטין. המשיבים אינם מצליחים לקחת אחריות על מצבו של הקטין, אינם מצליחים להחליט החלטות נחרצות ומטיבות שייסעו לקטין ומתייחסים בביטול לכל ממצא רפואי שמעיד על עיכוב התפתחותי שיש לקטין. ההתרשמות הינה ממשיבים אשר מתקשים מאוד להוות דמויות סמכותיות המהוות ביטחון והגנה עבור הקטין. נהפוך הוא, נראה כי המשיבים בחוסר שיתוף הפעולה הנחרץ שלהם ובחוסר שימוש בכלים שייסעו להם, גורמים לרגרסיה במצבו של הקטין. מדובר בקטין החי בסביבה מסכנת הן פיזית והן רגשית וקיימת הזנחה ממשית במתן המענים הנכונים לאורך השנים. אי מתן מענה נכון בזמן הנכון שהינו "זמנו של ילד", נחטיא את טובתו. ביהמ"ש לא נדרש וזה לא מתפקידו קביעה כי מי מההורים אשם בפגיעה של הקטין, אך כן נדרשת מהם מודעות לצרכים ושיתוף פעולה על מנת לראות את הצרכים ולהיות שותפים בתכנית טיפול ייעודית, אך לצערנו הם דחו זאת בשתי ידיים. ביהמ"ש עדין מקווה כי המשיבים יתעשתו, וישתפו פעולה לטובת הקטין. ביהמ"ש מציין כי לאורך כל ההליך המשיבים לא הפסיקו להתפרץ, לצעוק ולהטיח אשמה בכל גורמי הטיפול ואף לא חסכו מביהמ"ש את זעמם וכינויו כ"גזען" וחבל שכך. התנהגות זו מתכתבת אף עם עדויות הן במרכז החירום והן מלשכת הרווחה, כי לא הצליחו לקיים כל שיח משמעותי שיש בו כדי לקדם את טובת הקטין. לאור האמור לעיל, ובשל הנסיבות אשר פורטו בהרחבה, אין מנוס מלהכריז על הקטין כקטין נזקק וזאת לפי סעיף 2 (2) (6) לחוק הנוער [טיפול והשגחה] תש"ך – 1960. הגורמים המטפלים המליצו על נקיטת דרכי טיפול לגביו. שוכנעתי כי טובת הקטין מחייבת נקיטת דרכי הטיפול.

(להלן: "החלטה קמא")

[ההדגשות אינן במקור - א.א]

3. דרכי הטיפול שנקבעו ע"י בית משפט קמא, הינן כדלקמן:

• הקטין יוצא ממשמורת המשיבים ויהיה במשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותו במשפחת אומנה טיפולית. תאפשר יציבות, מוגנות, סביבה טובה, אוהבת, מכילה ותומכת, תמהיל שיביא בהכרח להשתלבות הקטין במשפחת אומנה קבועה וזאת לאחר סיום שהותו במרכז החירום. כאמור יש לעשות את מלוא המאמצים שהמעבר יהיה מדלת לדלת ובהקדם האפשרי, לאחר הכנת הקטין לכך.

• על המשיבים לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים בקטין.

• קשר בין הקטין למשיבים ייקבע בתיאום עם עו"ס לחוק נוער, בהתאם לנהלים במסגרת מרכז החירום ובהמשך במרכז קשר, עת מעבר הקטין למשפחת אומנה.

• אוסרת על המשיבים או מי מטעמם להוציא את הקטין ממקום החסות.

• תוקף צו הנזקקות וצו ההוצאה ממשמורת, עד שנה מהיום.

• [...]

• בית המשפט מבהיר למשיבים כי החלטות על פי חוק זה ניתן לשנות ו/או להאריך והכל על פי טובת הקטין."

(להלן: "דרכי הטיפול")

תמצית טענת המערערים

1. לגרסת המערערים, הנטל הנדרש להכריז על הקטין כנזקק לא הורם; מצבו של הקטין לא היה 'קשה שבקשים', לחלופין 'אקוטי' לצורך הכרזת הנזקקות; בשום שלב לא נשקפה לקטין כל סכנה; לקטין אין עיכוב התפתחותי וטענה זו לא הוכחה; בית משפט קמא התעלם ממשמעות המוטציה הגנטית ממנה סובל הקטין וכן התעלם מעדותה של הרופאה אשר הודיעה כי אין היא יכולה לקבוע את מהות וסיבת הסימנים על גופו של הקטין. בנוסף, התברר כי אין בדוח הרפואי שהוגש מטעם הרופאה דבר המוכיח אלימות כלפי הקטין והוא מתעלם ממשמעות המוטציה הגנטית ממנה סובל הקטין; המערערים מעולם לא נעצרו בגין טענות האלימות כנגדה קטין; נפילותיו של הקטין עודן מתרחשות גם במרכז החירום בו מצוי הקטין; לא נקבע כי למערערים אין מסוגלות הורית; הוצאת קטין ממשמורת הוריו הינה צעד קיצוני הננקט על ידי הרשויות אך ורק במקום בו אין כל דרך אחרת להבטיח את טובתו. בנסיבות האמורות לא היה מקום להוציא את הקטין ממשמורת המערערים. על מנת להוציא קטין ממשמורת הוריו נדרשת "מאסת ראיות" שאינה נמצאה בענייננו; לאור האמור, התבקש בית המשפט לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהורות על השבת הקטין למשמורת המערערים.

תמצית טענות היועץ המשפטי לממשלה והאפוטרופא לדין

2. היועץ המשפטי לממשלה והאפוטרופא לדין הסכימו שניהם עם ההחלטה קמא, סברו כי בנסיבות דנן החלטה הינה שקולה ומידתית, וטענו כי דין הערעור להידחות. בתמצית טענותיהם, טענו כי דיווחי האלימות שנמצאו בעניינו של הקטין אינם הראשונים, ומדובר בפעם השלישית בה מתקבלת החלטה על הוצאתו של הקטין מידי הוריו על רקע חשד לאלימות פיזית, הזנחה ואי מתן טיפול ומענים לצרכיו ההתפתחותיים; בית המשפט הופנה לתיעוד הרפואי מבית החולים "רמב"ם" ו"כרמל" הקיים בעניינו של הקטין; גם לאחר שהתקבלה החלטת בית משפט קמא לשילוב הקטין במסגרת מתאימה ב"מעון רב תכליתי" המערערים לא שיתפו פעולה עם גורמי הטיפול וסירבו לקבל הדרכה הורית; הבדיקה הגנטית לא מצאה קשר למוטציה הגורמת לקטין חבלות, שברים ופציעות מרובות; ההערכה המקצועית של היחידה לשלום הילד העלתה דאגה גדולה לגבי יכולתם של המערערים לזהות ולהתייחס לצרכיו המיוחדים של הקטין וקיימת סכנה התפתחותית משמעותית לקטין; ממספר דיווחים שהתקבלו ממרכז החירום ובמהלך מפגשים בוועדות עלה תוכן של חשיפה לאלימות בבית, בנוסף למורכבות מפגשים של הקטין עם המערערים. הקטין הביע חשש שהמערערים ייקחו אותו לבית; הקטין מסר על אלימות כלפיו בעיקר מצד המערערת, וגם מצד אחותו; הקטין היה עקבי באמירותיו לפיהן המערערת הפעילה כלפיו אלימות, באומרו אמירות כגון: "אימא יודעת לבעוט, אבל פה לא מרביצים"; גננת הגן של הקטין העידה כי הקטין חשף בפניה את אלימות המערערת; עו"ס מרכז החירום העידה כי המערערים הגיעו לבקר את הקטין במסגרתם והקטין התנגד נחרצות לפגוש בהם וכיו"ב. בנסיבות האובייקטיביות הקיימות במקרה דנן, לרבות תפקודם הלקוי של המערערים כלפי הקטין, מערכת היחסים שבין הקטין לאמו אשר מפעילה כנגדו אלימות, היעדר יכולתם של המערערים להפנים את צרכיו של הקטין ולנקוט בדרכי פעולה מתאימים, הרי שהתמלאו התנאים להכרזת הקטין כנזקק. דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

3. ההחלטה קמא הינה החלטה ארוכה ומפורטת, ומתפרסת על פני 27 עמודים. קראתי את ההחלטה קמא בעיון, ואין חולק כי בית משפט קמא תיאר בצורה מדוקדקת, 'עקב בצד אגודל', את רצף האירועים שהתרחשו משנת 2019 ועד היום בעניינו של הקטין והמערערים.

4. אכן, נקודת המוצא היא כי ההורים הם האחראים העיקריים לילדיהם הקטינים. הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם ולהם מוקנית הזכות היסודית לאוטונומיה בגידולם, זכות אשר הינה בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (קטין) על-ידיו הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים ז. א. וב.כ., נא(4) 830 (1997)). זכות ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם היא זו היוצרת את האוטונומיה ואת הפרטיות של התא המשפחתי, ושוללת ככלל את התערבותם של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, לח (1) 461 (1984)). "הוצאתו של ילד ממשמורת אצל הוריו צריכה להיות צעד קיצוני שמופעל רק כשכלו כל הקיצין. ברגיל ובאופן טבעי מקומו של ילד הוא עם הוריו, ולרוב זוהי גם טובתו" (עיינו רע"א 5657/13 פלונית נ' המחלקה לשירותים חברתיים תל אביב (נבו 22.08.2013)‏‏).

5. עם זאת, האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. אוטונומיה זו כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין. מכאן סמכותם של בתי המשפט ושל רשויות הסעד להתערב בתא המשפחתי, בנסיבות מוגדרות, כאשר הדבר מתחייב לשם רווחתו של הילד, שכן "במצבים מסוימים, צומחת מן החובה לפעול לטובת הילד ולהגנת שלומו הגופני והנפשי זכותה וחובתה של המדינה לפעול באופן אשר יש בו התערבות ופגיעה באוטונומיה האמורה" (עיינו רע"א 5587/97, עמ' 861-860; דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, נח(6) 246 (2004)‏‏ (להלן: "עניין פלונית").

6. אין חולק כי הסעד של הוצאת קטין ממשמורת האחראי עליו הינו הסעד החמור והפוגעני ביותר שיש באמתחתם של גורמי הרווחה לצורך טיפול והגחה על קטין. לא בכדי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 מורה כי סעד של הוצאת קטין ממשמורת האחראי עליו יכולה להיעשות אך ורק אם ראה בית המשפט "שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה [...]". "סעד זה הוא מוצא אחרון שנועד להבטיח את הטיפול בקטין נזקק ואת ההשגחה עליו כאשר כל האמצעים האחרים אינם בנמצא, לחלופין אינם יעילים עוד. בסעד זה יש לנקוט במשורה ובזהירות, ועל המדינה מוטל נטל משמעותי כדי להצדיק התערבות כה בוטה בתא המשפחתי ובקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם" (עיינו עניין פלונית).

7. על אף רגישותה של הסוגיה והזהירות המתבקשת, סבורני כי המדינה הצליחה להרים את הנטל כדי להצדיק את התערבותה בעניינו של הקטין והוריו המערערים, וכי אמצעים אחרים שננקטו לאורך השנים לא נמצאו כיעילים או מספקים לצורך הגנת שלומו הגופני, הנפשי וההתפתחותי של הקטין.

8. העובדות מלמדות כי עסקינן בקטין רך בשנים, אשר הוצא למסגרת חוץ ביתית בפעם השלישית וזאת מתוך דאגה מתמשכת למצבו ההתפתחותי, הרגשי והפיזי. כפי שציין בית משפט בהחלטתו קמא, נמצאו עדויות רבות לאלימות פיזית נגד הקטין. פגיעות פיזיות אלה הוכחו במעקבים רפואיים ובאשפוזים רבים שהקטין אושפז לאורך שנות חייו הקצרים. תוצאות הייעוץ הגנטי העידו כי הפגיעות הפיזיות לא התקבלו בשל פגם גנטי שיכול להסביר את הישנות הפגיעות. בנוסף לאמור, נמצא כי הקטין ציין בפני מספר גורמים שהמערערת מרביצה לו, בועטת בו, ואף ציין כי אחותו הרביצה לו מספר פעמים. הקטין הביע היסוס לראות את המערערת באחד מהביקורים הראשונים במרכז החירום. המערערים מסרבים להפנים כי לקטין יש בעיות התפתחותיות, ויתרה מכך, הבדיקות שהומלץ לו לעבור, אינן מיושמות. למערערים, הנושאים בחובת הטיפול העיקרית כלפי ילדם הקטין, ניתנו הזדמנויות רבות להיתמך בגורמי הטיפול אך הם סרבו לכך פעם אחר פעם, ובכך חיבלו הלכה למעשה בכל הליך טיפולי כזה או אחר שהוצע להם. נקבע כי סירוב זה נוגד את טובתו של הקטין, גורם לו רגרסיה, ומעמידו בסכנה. מן ההחלטה קמא עולה כי התנגדותם של המערערים להיעזר בגורמים חיצוניים שיש בהם כדי לעזור לקטין עצמו הינה התנגדות עקרונית.

9. בית משפט קמא מכיר ומלווה את עניינו של הקטין והמערערים מזה שנים. בית משפט קמא נושא התרשמות ארוכת טווח ובלתי אמצעית בעניינו של הקטין והמערערים, העולה רבות בכמותה ואיכותה מאשר יש לערכאת הערעור. בית משפט קמא שמע והתרשם ישירות מן העדים, אשר נמצאו אמינים, נעדרי כל אינטרס חבוי למעט טובתו של הקטין. העדויות כולן תאמו זו את זו, דבר המעיד על אמינותן, ובית משפט קמא מצא שיש לסמוך על ראיות המשיבים. כידוע, הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, זאת בשל היתרון האינהרנטי הנתון בידי הערכאה הדיונית להתרשם, באורח בלתי אמצעי, מן העדים שהופיעו בפניה, מאופן מסירת עדותם, מהתנהלותם על דוכן העדים, ומשפת גופם. כל אלה מאפשרים לערכאה הדיונית לתור באופן מיטבי אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות. זאת, בעוד שמסקנותיה של ערכאת הערעור מתבססות, ככלל, על החומר הכתוב המונח לפניה (עיינו אחד מיני רבים, ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (נבו 14.03.2016)).

10. לא מצאתי כי בית משפט קמא שגה במסקנתו כי עסקינן בקטין החי בסביבה המסכנת אותו מבחינה פיזית ורגשית, וכי אכן קיימת הזנחה ממשית במתן המענים הנכונים לו לאורך שנים. סירובם של המערערים ליטול את האחריות המוטלת עליהם, לרבות קבלת תמיכה וסיוע בגורמי טיפול לטובתו של הקטין, חייבה את בית משפט קמא לקבל את החלטתו כפי שזו התקבלה.

11. במצב הדברים דנן כפי שתואר בפרוטרוט בהחלטה קמא, סבורני כי החלטת בית משפט קמא הינה נכונה ומתבקשת לצורך שמירה על הקטין מבחינות רבות. לא מצאתי כי עסקינן בהחלטה שאינה סבירה בנסיבות שתוארו, אלא להיפך, מדובר בהחלטה מתבקשת, הבאה לשמור על הקטין וזאת בשל "דגלים אדומים" המחייבים את המדינה ורשויותיה לפעול לצורך הגנת הקטין, וזאת בהיעדר גורם אחראי אחר העושה זאת בצורה ראויה וכפי שנדרש ומתבקש. עוד אציין כי אותה דרישה ל"מאסת ראיות" שנטענה מצד ב"כ המערערים, אין משמעותה כי לקטין יגרמו נזקים חמורים ובלתי הפיכים אלא משמעותה כי קיימת "מאסת ראיות" מספקת שאותו קטין נמצא בסיכון להיגרמותן של נזקים עתידיים, נוכח הישנותן של מקרים דומים בעבר. כל פרשנות אחרת מזו משמעותה כי המענה המשפטי שיינתן לצורך שמירתו של הקטין (גופני ונפשי), יינתן הלכה למעשה בדיעבד ולאחר קרות הנזקים. דרישה זו תאיין את תפקידו של בית המשפט, ותחטיא את מטרת העל, היא שמירה על טובת הקטין, המורכבת בבסיסה העיקרי על שמירת שלומו הגופני והנפשי.

12. טרם חתימה, בדיון שנערך לפניי נאמר במילים ברורות על ידי ב"כ המשיבים כי ההורים המערערים אוהבים את הקטין וכן רוצים בטובתו בהתאם להבנתם. כמו כן, בית משפט קמא קבע כי הקשר בין הקטין למערערים ישמר בתיאום עם עו"ס לחוק הנוער, וכי ההחלטה ניתנת לשינוי בהתאם ועל פי 'טובת הקטין'. כולי תקווה כי המערערים יפנימו את המצב, וייטלו את האחריות המוטלת על כתפיהם לצורך שמירה על הקטין, הן מן הבחינה הפיזית, הרגשית והתפתחותית.

13. סוף דבר, דין הערעור להידחות וכך אני עושה.

14. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

15. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"ב, 04 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

7