טוען...

בית משפט לענייני משפחה בנצרת

תלה"מ 39735-12-19 פלונית נ' פלוני

בפני: כב' השופט הבכיר, אסף זגורי

התובעת

פלונית ע"י ב"כ עוה"ד לואי ערפאת

נגד

הנתבע

פלוני

ע"י ב"כ עוה"ד מוראד דקה

פסק דין

העניינים שעל הפרק:

  1. האם זכאית האשה למחצית הזכויות בבניין ובמקרקעין הרשומים על שם אביו של בעלה לשעבר ו/או שווי השבחת המקרקעין?

  2. מהו מועד הקרע בין בני הזוג וכיצד הדבר משפיע על טענת הזכאות להשבחת המקרקעין?

  3. אבדן הזכות לדיור בשל סילוק יד "כנכס הפסד קריירה שיש לאזן באמצעות פיצוי כחלק מאיזון המשאבים.

התביעה:

  1. בפני תביעה לאיזון משאבים בין בני זוג לשעבר, אשר הוגשה ע"י התובעת (תיקרא להלן גם: "האשה"). הנתבע הוא בעלה לשעבר של התובעת (להלן "הנתבע").

  1. בכתב התביעה עותרת האשה לפירוק שיתוף בנכס ולחילופין מתן סעד הצהרתי לפיו בניין המגורים בו גרו הצדדים ביישוב ***, הכולל שלוש קומות הינו בבעלותם המשותפת ולכן צריך להתחלק בחלקים שווים ו/או לקבלת מחצית שווי השבחתו. לכך מתנגד הנתבע כפי שיפורט בהמשך.

רקע רלבנטי:

  1. הצדדים בני העדה המוסלמית, נישאו זה לזו בשנת 1991 וממערכת יחסים זו נולדו להם ארבעה ילדים (כולם כיום בגירים). הצדדים התגרשו בביה"ד השרעי ביום 25.12.2018.

  1. במשך שנות חייהם המשתפים התגוררו הצדדים בכפר ***, בבית המצוי על המקרקעין הידועים כגוש 16906 חלקה 62 (להלן: "הבית" ו/או "הנכס" ו/או "הבניין"), הרשומים על שם מר אלמוני ת.ז. להלן "החם")

  1. לצורך הערכת שווי הנכס, מונה שמאי המקרקעין מנהל נואטחה. בהתאם לחוות הדעת, מדובר במבנה המחולק למספר קומות, כאשר הדירה המקורית בה חיו בני הזוג נבנתה לפני כ-25 שנים ושטחה הוא 102 מ"ר. משך השנים, בוצעו במקרקעין בהם בנוי הבית מספר השקעות ותוספות וביניהן תוספת בניה של מרתף חניה (41 מ"ר), מרפסת לדירה בקומת הקרקע (32 מ"ר) ותוספת של שתי דירות נוספות בקומה א' וקומה ב' בשטח של 132 מ"ר כל אחת. צוין כי התוספת בוצעה כ-4 שנים קודם הגשת חוות הדעת השמאית, כלומר ככל הנראה סמוך למועד הגירושין. השמאי העריך את שווי הדירה המקורית בקומת הקרקע (היא דירת המגורים של בני הזוג) בסך של 580,000 ₪ ואת שווי ההשקעות בבניית תוספות הבנייה בסך של 925,000 ₪.

  1. זה המקום לציין, כי במסגרת תמ"ש 2170-10-18 הגיש החם תביעה לסילוק יד כנגד האישה. התביעה נמחקה בהסכמה, עת האישה עזבה את הבית מרצונה ועברה לגור בדירה שכורה. כיום הדירה בר גרו בני הזוג משמשת למגוריהם של ילדיהם הבגירים כאשר הנתבע מתגורר בעיר אילת ומגיע לסירוגין לגור בדירה או "לשהות" בה.

  1. אין חולק, כי אין ו/או לכל הפחות לא הוכח קיומם של נכסים משמעותיים או בעלי ערך כלכלי של ממש לשני בני הזוג ועיקר המחלוקת הוא לעניין המקרקעין, הבעלות בהם, שווי ההשבחה ואבדן זכות השימוש בהם.

עיקר טענות התובעת

  1. נטען על ידי התובעת, כי השיתוף בין הצדדים החל כבר בתחילת חייהם המשותפים, עת עברו הצדדים להתגורר בבית, כאשר זה עדיין לא היה ראוי למגורים והם השלימו יחד את בנייתו. עוד טענה האשה, כי משך כ- 26 שנים התגוררו הצדדים בקומת הקרקע ובמהלכן נבנו תוספות הבניה, עד אשר סולקה התובעת מביתה ונאלצה לעבור להתגורר בשכירות בכפר סמוך.

  1. האישה טוענת כי הובטח לה כנהוג במגזר הערבי כי הבית ישמש עבורה כמדור עתידי. התובעת הסתכמה על הבטחה זו והשקיעה בבית ממיטב כספה ועל כן היא זכאית למחצית הזכויות בקרקע ובבית גם מכוח הלכת השיתוף הספציפי. כמו כן, בהתאם לחוות הדעת השמאית, טוענת התובעת כי היא זכאית למחצית משווי ההשקעה בבניית תוספות הבניה ומחצית משווי קומת הקרקע, כאשר ההשבחה של הבית מהווה נכס בר איזון.

  1. לעמדת התובעת, הפערים בין הצדדים מצדיקים קביעת חלוקה לא שוויונית של הרכוש בכלל ושל שווי המקרקעין בפרט.

  1. התובעת טענה כי עבדה בחברת ניקיון כשכירה, סייעה בפרנסת המשפחה והייתה שותפה יחד עם האיש, למימון משפחתה, שיפוץ הבית ולבניית הקומות הנוספות כאשר התובעת שילמה מכספה עבור השיפוצים. נטען כי האישה העבירה את שכרה לידי הנתבע לטובת הבנייה וכן נלקחו על ידה הלוואות לשם כך. עוד צוין כי השיפוצים בוצעו בהסכמתו ובידיעתו של בעל המקרקעין.

  1. עוד נטען כי גם בהעדר זכות קניינית הרי שהתובעת זכאית לשווי ההשבחה של הבית במועד הקובע.

  1. התובעת הגישה מטעמה דו"ח מסלקה פנסיונית ממנו עולה כי אין לה חיסכון פנסיוני. עוד טוענת התובעת כי במהלך תקופת הנישואים צברה תכשיטים אותם מסרב הנתבע להחזיר לה.

  1. בסעיף 33 לכתב התביעה המתוקן פירטה התובעת את הוצאותיה עבור הבית.

  1. התובעת ציינה כי בשנת 2014 רכשה רכב מסוג ניסן קשקאי באמצעות מימון בשווי של 100,000 ₪ כאשר התחייבה להחזר חודשי בסך של 2600 ₪. התובעת לא עמדה בתשלום החוב וננקטו נגדה הליכים משפטיים.

  1. עוד עותרת התובעת למחצית הזכויות הפנסיוניות של האיש בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני.

  1. בסיכומיה הוסיפה וטענה התובעת כי הנתבע ועדיו נמנעו מהגשת אסמכתאות לרבות חשבוניות אשר נמצאים ברשותם שהיה בהם כדי לתמוך בגרסת התובעת ולא הובאו ראיות על טיב ההשקעה של ילדיה בבניית תוספות הבניה.

עיקר טענות הנתבע

  1. הנתבע סבור כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה ועתירותיה. לעמדתו, חייהם המשותפים של הצדדים הגיעו לקיצם כבר בשנת 2014 ויש לקבוע מועד זה כ"מועד הקובע" לאיזון המשאבים. הוסבר כי טענות התובעת בעניין זה נטענו ללא ביסוס ויש לקבל עמדת הנתבע. בנוסף הטענה, כי הצדדים ביקרו בגרמניה יחד בשנת 2018 לא הוכחה כלל.

  1. נטען כי לתובעת אין כל זכות בבית אשר נבנה עובר לנישואים והוא שייך לאביו של הנתבע. נטען כי הצדדים לא צברו נכסים משמעותיים כלשהם והכנסתו הדלה של הנתבע שימשה לפרנסת המשפחה וכיסוי הוצאות משק הבית. לגישת הנתבע, כל טענותיה של האישה מתייחסות לתקופה שלאחר פרידת הצדדים – תקופה בה כבר לא התקיים שיתוף ביניהם ולכן אין לתובעת זכאות להשבחה של המקרקעין מתקופה זו.

  1. הנתבע טען כי דירת המגורים המקורית של בני הזוג נבנתה ברובה באמצעות כספו של אביו ועל מקרקעין שבבעלותו כמקובל בחברה הערבית המסורתית. הנתבע הוסיף כי עבד כרתך והשתכר סך של 7500 ₪ בממוצע ומימן את התא המשפחתי וכן צבר מעט ממון שאפשר לו לסייע לאביו בסיום הבניה. הנתבע הוסיף, כי לא צבר זכויות סוציאליות אלא עד שהחל לעבוד כנהג אוטובוס בשנת 2016 (לאחר המועד הקובע).

  1. כן נטען כי מרבית שנות הנישואין הייתה האישה עקרת בית, כאשר רק בשנת 2013 לערך החלה לעבוד ולהשתכר סך ממוצע של 3500 ₪ וטענותיה לעניין השקעות בבית הינן כוזבות ובדויות. כשהתובעת החלה לעבוד היא שמרה על הפרדה רכושית ומשכורתה הופקדה לחשבון בנק בבעלותה ששימש לצרכיה בלבד. לאחר פרידת בני הזוג רכשה רכב חדש אותו מימנה מכיסה.

  1. נטען כי בניהם של הצדדים, י. וב., בנו את תוספות הבניה בבית מכספם וללא כל השתתפות מצד התובעת. הנתבע טען כי נטל הלוואה על מנת לסייע לבניו לבנות את תוספת המגורים.

  1. בסיכומיו טען הנתבע כי לא עלה בידי התובעת לבסס את תביעתה וכי זנחה את הסעד לאיזון משאבים. התובעת לא כימתה את השקעתה הלכאורית מה גם שהיה עליה להפנות את טענת ההשבה או קבלת מחצית ההשבחה כלפי בעל המקרקעין או לכל הפחות למחזיקים במקרקעין וכך לא נעשה. מדובר בטענה שנטענה בעלמא. טענות התובעת מנותקות ממציאות חייהם של הצדדים ואין לתת אמון בדברי התובעת.

  1. הנתבע שב וטוען כי הבית נבנה על ידי אביו על מקרקעיו של האב ובהמשך נבנו התוספות על ידו בניו (י. וב.) ולכן הטענה להשקעת התובעת לא הוכחה כלל.

  1. באשר לזכויות הפנסיוניות נטען כי הנתבע לא צבר זכויות עד למועד הקובע.

דיון והכרעה

  1. הצדדים הינם בני זוג שנישאו לאחר שחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן "חוק יחסי ממון") ועל כן ובהיעדר הסכם ממון ביניהם, חזקה עליהם כי הסכימו להוראות הסדר המשאבים שבפרק השני לחוק זה (ראו סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון).

  1. חוק יחסי ממון קובע בעת פקיעת הנישואין יש לערוך הסדר איזון משאבים בגדרו עורכים שומה לכל אחד מנכסי בני הזוג פרט לנכסים שאין לאזנם ומקום ששווי נכסי בן זוג אחד עולה על שווי נכסי האחר, ישלם אותו בן זוג מחצית ההפרש למשנהו (סעיפים 6(א), 6(ב) לחוק יחסי ממון). מקום שאין הסכמה כיצד לערוך את האיזון אמון בית המשפט על עריכתו לפי הנסיבות (סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון) ואו אז עליו להתחשב בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובאופן שימנע ככל האפשר גרימת אבדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג או פגיעה בצבירת זכויות סוציאליות ו/או פגיעה ברווחת ילדיהם הקטינים של בני הזוג ככל שיש (סעיף 6(ד) לחוק יחסי ממון).

  1. הגם שחוק יחסי ממון קובע כלל של איזון שוויוני של נכסי בני הזוג (שהם ברי איזון כפי הגדרתם בסעיף 5), הרי שבהתקיים "נסיבות מיוחדות" הוא גם מקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות נרחבת לקבוע איזונים שאינם שוויוניים במספר היבטים : לקבוע נכסים שלא יאוזנו בין בני הזוג (סעיף 8(1)) איזון שאינו מחצית על מחצית בהתחשב בכושר ההשתכרות העתידי (סעיף 8(2)), איזון שייערך לפי מועד מוקדם יותר ולא לפי שווי הנכסים בעת עריכת האיזון (סעיף 8(3)) ו/או לקבוע שהאיזון לא יתייחס לנכסים שיש לבני הזוג בעת עריכת הסדר איזון המשאבים אלא במועד מוקדם יותר (סעיף 8(4) לחוק יחסי ממון). יש לציין עם זאת כי הפעלת סמכות מיוחדת לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מותנית בהגשת בקשה או עתירה יזומה במסגרת כתב התביעה על ידי הצד המבקש זאת (ראו פסק דיני בתמ"ש 39221-03-17 א.כ. נ' ט.כ. (פסקה 39, נבו, 2/5/2019)). וגם אז יש לזכור כי הפעלת הסמכות המיוחדת תיעשה לא כדבר שבשגרה ורק מקום שיש הצדקה מיוחדת לכך (ראו ע"מ (מחוזי חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני (נבו, 16/4/2008)).

  1. זה המקום לציין כי האשה לא עתרה בכתב התביעה שהגישה (גם לא בכתב התביעה המתוקן) לעשות שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. גם בסיכומיה אין התייחסות להפעלת סמכות מכוח סעיף 8 לחוק הגם שהיא עותרת "לחלוקה בלתי שוויונית". בהיעדר עתירה מפורשת מטעם האשה לעשיית שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין זוג יש קושי להפעיל סמכות שכזו מיוזמת בית המשפט (הגם שייתכן והדבר אפשרי מכוח תקנה 1 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020) ותקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018). כפי שעוד ניווכח אין לבני הזוג נכסים פיזיים, אין להם נכסי קריירה, אין להם רכוש על שמם ועל כן הפרחה לחלל האוויר את סעיף 8 לחוק יחסי ממון אין בה כל ממש אם אין מדובר ברכוש שניתן לחלק.

  1. אקדים ואציין כי בפני האישה עומדים שלושה קשיים משמעותיים אחרים לזכות במחצית שווי המקרקעין והם אלה: ראשית, המקרקעין אינם בבעלות הנתבע אלא בבעלות אביה הוא חמה לשעבר של האשה והתביעה לא הוגשה כנגדו (למרות שבחלק מכתבי הטענות הוא שורבב או צוין כנתבע – הוא אינו בעל דין בהליך זה). הקושי השני נוגע לכך שהצדדים נפרדו באופן מוחלט וסופי עוד בטרם הושבחו המקרקעין השייכים לאביו של הנתבע (הכוונה להשבחה העיקרית בדמות תוספת 2 קומות, ועל כך ארחיב בהמשך). הקושי השלישי נוגע לעיתוי ומקורות השבחת המקרקעין במובן זה שקומות 2-3 נבנו על ידי ילדיהם הבגירים של הצדדים ומכספיהם ולאחר שהוריהם נפרדו פרידה מוחלטת. כפי שנראה, קשיים אלה הם בגדר מחסום שהאישה לא הצליחה לעבור בהליך זה.

  1. יש לפתוח בעובדה שהתביעה (המתוקנת) לא הוגשה כנגד החם הגם שהתובעת מודעת לכך שהוא הבעלים הרשום של המקרקעין שבמחלוקת. יחסיהם המשפטיים של הצדדים הינם כנהוג במגזר הערבי בגדרם בעל המקרקעין הוא החם ואילו בנו והכלה הם ברי רשות חינם ללא הגבלת זמן. כאמור, בתביעה לסילוק יד שהגיש החם בתמ"ש 2170-10-18 הוא עתר לסעד של פינוי/סילוק יד בתור בעלים של המקרקעין אשר ביטל הרשות לבנו וכלתו. באותו הליך טענה האשה כי הדירה ניתנה לה במתנה ולחילופין כי היא בעלת רשות בלתי הדירה במקרקעין, ברם בשעה שבחרה לסלק ידה מהדירה הסכימה לסעדי התביעה והודיעה כי תמצה זכויותיה בהליך מתאים. אלא מאי, התובעת בחרה שלא לתבוע את החם שהוא בעל הקניין והמקרקעין ובכך השמיטה המסד תחת היכולת והסמכות השיפוטית להעניק לה סעד כלשהו ביחס למקרקעין כנגד הבעלים שלהם. הסעד שבית המשפט יכול להעניק לאשה בנסיבות אלו הינו אך ורק סעד אובליגטורי שאינו חפצי או קנייני. התביעה אינה כנגד בעל הקניין ולכן לא ניתן ליתן סעד כנגדו. כך גם לא ניתן להצהיר על התובעת כבעלים של המקרקעין ו/או כל חלק מהם.

  1. עובדות אלו ממחישות עד כמה מוקשית התביעה של האשה והסעדים שבה הן מהיבט הזכות והן מהיבט המימוש שלה. במישור הזכות, היא לא תוכל לזכות בזכות קניין במקרקעין בשעה שבעל המקרקעין אינו צד להליך. היא גם אינה יכולה לזכות בשווי ההשבחה כיוון שלא תבעה את ההשבחה מבעל הדין המתאים. במישור מימוש הזכות, גם אם היה מקום לקבוע כי יש לה זכויות במקרקעין, היא לא תוכל לממשן כנגד בעל המקרקעין. בנוסף, ככל שתזכה בסעדים מכוח חוק יחסי ממון תוכל כמובן לנסות לפעול ולממשם מול הנתבע אך ברור לצדדים במקרה דנן, כי אין לנתבע כספים, זכויות ונכסים בהיקפים המבוקשים על ידי התובעת.

  1. משהנחנו את המסד הנורמטיבי לרגלנו והצגנו הקשיים שבתביעה ניגש לדיון בראיות:

הבעלות במקרקעין:

  1. קיימת הלכה למעשה הודאת בעל דין וראיות למכביר לרבות בדמות רישום המקרקעין, כי המקרקעין רשומים ושייכים לחמה של התובעת (אבי הנתבע). בהקשר זה ראו סעיפים 3, 23, 24 לכתב התביעה המתוקן, סעיף 2 לכתב ההגנה המתוקן, סעיף 2 לתצהיר הנתבע , נסח טאבו ורישום זכויות כפי שצוין בסעיף 8 לחוות דעת השמאי. אין חולק לפיכך כי הבעלים של המקרקעין הוא החם של התובעת ולא הנתבע.

  1. כידוע, כוחו של הרישום בלשכת רישום מקרקעין הינו יפה כלפי כולי עלמא והוא מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כאמור בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכותרתו "כוח ההוכחה של רישום",  הקובע לאמור:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".

  1. על חשיבותו של הרישום בפנקסי המקרקעין מבחינה קניינית נפסק לא אחת, ולמעשה נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכונה את מצב הדברים (ראו להמחשה ע"א 4140/97  חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג(3) 49,60 (1999)). מדובר בנקודת מוצא שהיא בבחינת "חזקה" (הניתנת לסתירה ומטרתה להגן על טובת הציבור אשר יוכל להסתמך על הרישום ולדעת שהוא סופי ומשקף כאמור נכונה את מצב הדברים. המבקש לחרוג מכלל זה יידרש לסתור את החזקה האמורה באמצעות הוכחות חד משמעיות שיצביעו על אפשרות אחרת (ראו: ע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג, פ"ד מב(1) 584, 596) והנטל הרובץ עליו בדרכו לעשות כן הוא נטל כבד ביותר (ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (נבו, 21.2.2007); מוטי בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות (2002), בעמ' 32). בנוסף יצוין כי לאור סעיף 161 לחוק המקרקעין נשללה אפשרות ההכרה בזכויות שביושר בעסקאות מקרקעין.

  1. על פי הפסיקה, על מנת לעמוד בנטל שכזה (להפריך ולסתור את חזקת הרישום) אין די בהוכחת שימוש הנוגד את הבעלות, יש צורך להראות אינדיקציות ברורות לעסקה במקרקעין (שחייבת להיעשות בכתב מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין) או לכך שמראש הבעלות היא של הצד שאינו רשום וטוען לבעלות (למשל מכוח צו ירושה שגוי או מסמך מזויף אחר שהקנה בעלות לצד הרשום).

  1. גם טענות בדבר "זעקת ההגינות והשלמת פרטים מכוח חובת תם הלב" המבוססת על ההלכה שבע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996)) אינן יכולות לסייע לאשה במקרה זה. במקרה שלפניי לא הייתה מעולם כל עסקה בכתב בין החם לבין בעלי הדין בעניין המקרקעין (ואף לא נטען כך). עובדת השימוש בנכס ואף התייחסות אל המקרקעין והתנהגות בהם כמנהג בעלים אינה משכללת את היעדר הראיות לקיומה של עסקה במקרקעין כנטען.

מה טיב הזכויות של הנתבע במקרקעין:

  1. הנתבע קיבל לידיו ללא תמורה את זכות השימוש במקרקעין עליהם היה בנוי בית מגורים עת נישא לתובעת. זכויותיו במקרקעין הינן זכויות של בר רשות/שימוש חינם אותם קיבל הוא ואשתו מבעל המקרקעין הלוא הוא החם. התובעת מגישה התביעה כנגד בן זוגה לשעבר, היא אינה יכולה לזכות בזכויות שאף לו אין אותן (מחצית בעלות). כל שיש לנתבע היא זכות שימוש במקרקעין ללא הגבלת זמן. קשה להעריך שוויה הכלכלי של זכות זו, בייחוד נוכח הפסיקה המתירה לבעל המקרקעין לבטל הרשות חינם בכל עת ולעתור לסילוק יד (ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210, 215-216).

  1. זאת ועוד, ברוב המקרים מנחה ההלכה הפסוקה את הערכאות הדיוניות כי מופעיה של רשות בלתי הדירה צריכים להצטמצם (ראו רע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957).

  1. כפי שפסקתי במקרים רבים אחרים, העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם "זה ביתך" או "כאן תגור", אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכויות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו. אכן יש והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות הבן והכלה או בשל השקעות שביצעו, אך ברור כי קביעה אפריורית שהורים לא יכולים לחזור בהם מאמירה וממתן זכות שימוש חינם מרוקנת למעשה מתוכן את הבעלות במקרקעין והופכת כל הבטחה בעל פה למעשה של העברת זכויות במקרקעין שלא על פי חוק המקרקעין. קביעה זו משתלבת היטב עם קביעות בית המשפט העליון, שרשות בלתי הדירה תיקבע על ידי בית המשפט במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל, (נבו, 19/8/15)). קביעה שכזו במקרה דנן שאינו שונה מעשרות ומאות מקרים שמגיעים לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה אינה במקומה ובית המשפט לא יכול לבססה לא ראייתית, לא עובדתית ולא משפטית מה גם שהתובעת אף אינה עותרת לה.

הנחיית ההלכה הפסוקה בעניין קביעת פיצוי במקרה של ביטול רשות במקרקעין:

  1. נותרנו עם שאלת הפיצוי המגיע למקבל רשות במקרקעין (שאינה רשות בלתי הדירה) המשביח את המקרקעין של המשאיל/נותן זכות השימוש.

  1. בפסיקה נקבעו מבחנים במסגרתם הפינוי של מקבל הרשות עשוי להיות מותנה בפיצוי מצד נותן הרשות. ככלל מדובר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר נותן הרישיון אצל מקבל הרישיון, הסתמכותו של האחרון על הרישיון ובנזקיו (ראו: רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170 (1999)).

  1. כפי שנאמר לעיל ובראי הפסיקה הרי שהפיצוי אמור להינתן על ידי נותן הרשות. שעה שהחם בעל המקרקעין ונותן הרשות לא נתבע כאן , הרי שאין מקור ממנו האישה יכולה להיבנות במתן הפיצוי המבוקש. מעבר לכך ובהתאם לפסיקה העכשווית והמחייבת אין עוד מקום עוד לפסוק פיצויי הסתמכות אלא רק פיצוי בגין השבחה מוכחת של מקבל הרשות במקרקעין מבעל המקרקעין (ראו בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (נבו, 10/5/2017) – להלן "הלכת בע"מ 1894/16)". פסיקה זו חידדה את הקביעה של פסיקת פיצוי במקרה של ביטול רישיון במקרקעין בהיבט מהותי ודיוני כאחד. בהיבט המהותי בוססה הקביעה בהלכות דיאמנשטיין וח'יר שלפיה פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבלת הרישיון או ציפייתו להמשך שימוש במקרקעין. בהיבט הדיוני, הונחו הערכאות הדיוניות לבסס חיוב בפיצוי על בסיס ראיות מוצקות, חוות דעת מקצועיות (שמאות) וחישובים מדויקים.

  1. בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון חזרו על קביעות אלו (ראו בע"מ 7150/20 פלוני נ' פלונית (נבו, 21/3/2021) וכן ראו עמ"ש (נצ') 17386-03-20 א.א.א נ' ב.א.א. (המנוח) (נבו, 20/7/2020) ; עמ"ש (חי') 4194-10-17 ר.ח. נ' ע.ח. (נבו, 8/1/2019); עמ"ש (חי') 16551-06-19 פלונית נ' אלמוני (נבו, 9/1/2020); עמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. (נבו, 8/1/2019)).

  1. כל האמור לעיל היה נכון יפה ורלבנטי אילו התביעה הייתה מכוונת וכוללת את בעל המקרקעין הוא החם ולא היא. התביעה היא נגד בן הזוג לשעבר שאינו הבעלים של המקרקעין. משכך, יש קושי משמעותי ולמעשה בלתי עביר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין ההשקעה/השבחה או ביטול הרשות מכוח דיני המקרקעין, כאשר מי שאמור להיות חב בפיצוי הוא החם ולא הנתבע.

  1. מעבר לכך, גם לגופם של דברים, הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח השקעה כלשהי במקרקעין או השבחה ולכך אתייחס בהמשך.

על מועד הקרע או מועד הפירוד הסופי של הצדדים:

  1. ראינו בפתח הדברים כי אחת המחלוקות המהותיות בין הצדדים הינה מהו מועד הקרע ביניהם, המועד שממנו ואילך לא נוהלה זוגיות ולא קופה משותפת. כדי להשיב על כך נביט בהילוך הפסיקה בהקשר זה ;

  1. במציאות ימינו אנו קיימים מקרים בהם בני זוג אינם מתפקדים יותר "כבני זוג" וזאת עוד קודם למועד הגירושין, ולמעשה קיים פער בין מועד סיום היחסים הלכה למעשה למועד התרת הנישואין בפועל. התייחסתי לכך בהרחבה בתמ"ש (טב') 41427-12-10 נ.ל נ' נ.ל (נבו 16.1.14) ואביא להלן את מקצת מהדברים :

"במציאות המשפחתית הישראלית, קיימים מקרים רבים שבהם בני זוג למעשה אינם מתפקדים יותר "כבני זוג" או כתא זוגי. מקום שאין בו זוגיות, פעמים רבות לא קיים עוד שיתוף רכושי הלכה למעשה. אלא שבשל הצורך להיזקק להליך שיפוטי מתאים לצורך התרת הנישואין או גירושין, נוצר לא אחת פער בין מועד סיום היחסים הלכה למעשה למועד התרת הנישואין או הגירושין לפי פסק דין שיפוטי. בפער זמנים זה, בו הצדדים אינם שותפים עוד, לא למערכת יחסים זוגית ואף לא למערכת יחסים כלכלית, לא צריך בית המשפט להחיות מן המתים שותפות שאינה קיימת. פער זה הוליד הצורך של בעלי דין ובתי משפט לקבוע מעת לעת (במסגרת תביעות רכושיות), מהו "המועד הקובע", המועד שממנו ואילך שוב אין שיתוף רכושי ביניהם. התוצאה של קביעת מועד קובע שהוא מוקדם למועד פקיעת הנישואין על פי פסק דין הינה הקדמת מועד הפסקת השיתוף או קביעת נקודת זמן מוקדמת יותר שנכון לה יוערכו הזכויות, הנכסים והמשאבים המשותפים של בני הזוג ונכון לה הם יחולקו (גם אם החלוקה בפועל נעשית בשלב מאוחר יותר). אפשרות נוספת של התייחסות לסוגיה, הינה קביעה שהצדדים הפסיקו להיות "בני זוג" במובן המהותי (להבדיל מהסטטוטורי), הלכה למעשה".

  1. מכאן שאם מוצא בית המשפט איפה, כי "קיים קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני הזוג", רשאי הוא להורות על איזון משאבים. לרוב אף יקבע ביהמ"ש את מועד הקרע כנקודת הזמן לחישוב והערכת כלל הרכוש שצברו הצדדים (בנוסף לשימוש בו כמועד המאפשר להורות על עצם ביצוע האיזון).

  1. לפי הפסיקה "ניתן לאבחן את מועד הקרע" במספר מצבים אפשריים :

קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים.

קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף.

קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד (ראו : עמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני ( נבו 9.8.17)).

  1. בפסק הדין שניתן בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1)602, 614-612 (1992) נקבע, כי המועד להערכת הרכוש המשותף לצורך חלוקתו הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך נוהגים לפי הכלל "שלי-שלי ושלך-שלך". הגם שפסיקה זו דנה בבני זוג שהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג לא חלה עליהם, דומה כי העיקרון שנקבע בה יפה ונכון גם ביחס לבני זוג שהוראות החוק חלות עליהם.

דיון בשאלת המועד הקובע במקרה זה:

  1. בטרם דיון לגופן של הראיות ביחס למקרקעין, תוספות הבנייה וההשבחה, יש לגדור את תקופת השיתוף של הצדדים, שכן יש פער משמעותי בין מועד הגירושין בפועל (12/2018) לבין מועד פרידתם והפסקתם של הצדדים מלשמש "בני זוג" במובן המהותי של הדיבור. לקביעת המועד הקובע יש גם השלכות על היקף הרכוש ו/או השבחת המקרקעין שכן השבחות משמעותיות בוצעו לכאורה (לפי טענות הנתבע) על ידי ילדיהם הבגירים של הצדדים בין 2014-2018.

  1. בכתב התביעה ובסיכומיה לא טענה התובעת דבר לעניין המועד הקובע אלא ציינה כי הצדדים התגרשו בשנת 2018 הא ותו לא. מנגד, טען הנתבע כי המועד הקבוע לאיזון המשאבים הוא מועד פירוד הצדדים בשנת 2014.

  1. בדיון שהתקיים ביום 27/12/2021 העידה התובעת, כי נפרדה מהנתבע ועזבה את הבית לפני 5 שנים (כלומר בשנת 2016 וראו בעמ' 14 שורה 27 לפרוטוקול). מוקדם יותר העידה כי לא פגשה במי מילדיה תקופה של 6 שנים (כלומר מאז 2015 וראו בעמ' 11 שורה 26 לפרוטוקול). נציין כי חלק מילדיה היו קטינים אותה שעה, כך שכאשר התובעת מצהירה שלא הייתה בקשר כלל עם ילדיה, נראה כי המשמעות היא שלא גרה בבית (לפחות חלק מהזמן). לאחר מכן מסרה התובעת עדות מבולבלת ביותר בהקשר זה כפי שניתן להתרשם מהכתוב בעמ' 22 לפרוטוקול:

"לשאלת בית משפט

ש. אם לא ראית את הבנים שלך 7 שנים משנת 2014 את לא בבית?

ת. ביום 25.12.18 יצאתי מהבית בגלל הסכסוך. משנת 2018 לא ראיתי את הילדים.

ש. אז איך הגעת ל-7 שנים?

ת. כמה? 6 שנים?

ש. איך 6 שנים?

ת. הרבה זמן.

ש. כמה הרבה?

ת. 4 שנים.

ש. כמה זה 4 שנים? מתי פעם אחרונה?

ת. משנת 2018.

ש. אמרת 4 שנים אנו בשנת 2021 זה 2017.

ת. כאשר התגרשתי.

ש. לפני זה ראית את הילדים?

ת. כן. היו אצלי שנה וחצי

ש. איפה אצלך?

ת. בבית. ב***

ש. ממתי עד מתי?

ת. היו אצלי כאשר התגרשתי. כאשר הבן היה בתאילנד ואני התגרשתי. הייתי בשכם

ש. מתי היית בשכם?

ת. בשנת 2018

ש. איזה חודש?

ת. דצמבר

ש. מה עשית שם?

ת. התגרשתי הוא גרש אותי מהבית, נעל את הבית, לקחתי את הבגדים שלי והוא זרק הכל נשרף אפילו הדרכון בחצר שלי. הזהב שלי 50000 שקל. אני סבלתי, אני אמא. אני ב***, אין לי אוכל, אין לי איפה לישון. "

  1. על יסוד דברי התובעת בדיון יש קושי משמעותי לקבוע מהו המועד הקובע. אלא שבין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בין בבית משפט זה ובין בבתי משפט אחרים. כך למשל במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגד התובעת בשל משלוח הודעות איום מוקלטות לנתבע היא אמרה לפרוטוקול ביום 7/10/2021 כי אינה מתקרבת לבית ולכפר 5.5 שנים ובתקופה זו אף לא ראתה את ילדיה (ת"פ 32661-10-19). גם במסגרת דיון מיום 14/4/2019 בבקשת צו הגנה בה"ט 12606-09-20 העידה התובעת כי היא והנתבע היו פרודים 5 שנים (כלומר מאז 2014).

  1. חישוב פשוט מעלה כי לפי דברי התובעת בהליכים שונים היא לא שהתה בבית ובמקרקעין לפחות מאז שנת 2014.

  1. הנתבע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי הצדדים נפרדו סופית בשנת 2014. כך גם הוא העיד בדיון ההוכחות (בעמ' 30 שורה 26 ובעמ' 32 שורה 29 ובעמ' 34 שורה 29 ובעמ' 35 שורה 20 לפרוטוקול). הנתבע הוסיף נסיבות שלדבריו מחזקות את גרסתו : רכישת רכב על ידי התובעת נעשתה (באופן עצמאי על ידה) בשנת 2014 (כך גם העידה התובעת בעמ' 19 שורה 31), עזיבתו הסופית את הבית לאילת הייתה בשנת 2018. בניו הוציאו היתרי בנייה בשנת 2015 ובנו קומות נוספות בבניין של אביו. כך אף הצהיר בנם של הצדדים י. וב..

  1. על יסוד כל אלה ובהיעדר תאריך מדוייק וברור לפירוד הצדדים, אני רואה לנכון לקבוע כי מועד הקרע והפסקת השיתוף הכלכלי וזוגי בין הצדדים הוא 1/2015 גם אם הגירושין התרחשו 3 שנים מאוחר יותר.

דחיית עדות התובעת בדבר השקעותיה במקרקעין:

  1. אציין עוד, כי מהעדויות שלפניי עולה, כי התובעת והנתבע קיבלו רשות מגורים מהחם ביחס לאחת מהדירות במקרקעין ולא ביצעו בה השבחות או השקעות משמעותיות. כן עולה מהראיות, כי רשות השימוש והבניה ביחס לדירות האחרות בבניין ניתנה מהחם לילדיהם הבגירים של הצדדים ולא לנתבע (שכלל עזב את הבית והכפר בשנת 2018 ועבר לאילת) ו/או לתובעת.

  1. בסעיף 9 לתצהיר עדות רשאית מטעמה טענה התובעת כי במהלך 26 שנות הנישואין עם הנתבע הם גרו בקומת הקרקע ובנו 2 קומות נוספות בבניין. בסעיף 16 טענה התובעת כי החלה לעבוד משנת 2010, השתכרה 8,500 ₪ בחודש וכל שכרה הופנה לבניית הקומות העליונות בבניין. בסעיף 17 טענה כי החלו באותה בנייה לפני 5 שנים. עוד בתצהירה פירטה התובעת סכומים שונים שלדבריה השקיעה בבנייה, השבחה ורכישת תכולה, ברם לא צורף ולו מסמך אחד ו/או צילום שיק ו/או אסמכתא כלשהי היכולים לתמוך בטענותיה. מדובר בטענות מן הפה אל החוץ. בהיעדר ראיות בכתב, גברה שאלת מהימנות עדות התובעת.

  1. בעדותה מסרה התובעת שספחי השיקים נותרו בדירה וכי הנתבע שרף אותם ולכן אין לה ראיות. בהמשך הסבירה כי פנתה לבנק לקבל העתקים אך הדבר אורך זמן רב (עמ' 13 ובעמ' 17 שורה 24).

  1. עדותה של התובעת לעניין גובה השתכרותה הופרכה באמצעות מסמכים שהציג בפניה ב"כ הנתבע מהם עלה כי השתכרה כ-4000 ₪ בחודש בממוצע והיו שנים בהן היו פרקי זמן ארוכים שכלל לא עבדה ולכן אין ולא היה כל סיכוי שיכולה הייתה לממן רכישת רכב בתשלומים של 2000 ₪ בחודש, חתונות ילדיה, כלכלה ושיפוץ והשבחה של הבית והכל ממשכורת זו (עמ' 19 לפרוטוקול). עדותה של התובעת אינה משכנעת, נראית מגמתית ביותר, מלאה סתירות, עמימות, טענות בעלמה ואף כזבים ולא ניתן לבסס עליה ממצא שיפוטי התומך בגרסתה.

  1. יוצא איפוא כי התובעת טוענת טענות בעלמא, לא מביאה קבלות, לא ספחי שיקים או תצלומי שיקים ואף הטענות הללו נסתרות באמצעות מסמכים שמוצגים לה בדבר היקף הכנסותיה השנתיות. כאשר הדבר מצטרף לחוסר מהימנות אינהרנטי בדבריה של התובעת שמסרה גרסאות סותרות, פרטים מנוגדים, מועדים מבולבלים, סכומים לא מוסברים וסיפור מסגרת שמשתנה בתכיפות ברי כי לא ניתן לבסס על דבריה קביעה שיפוטית עובדתית שלפיה השתתפה בשיפוץ המבנה, השבחתו ו/או בבניית הקומות הנוספות.

  1. מנגד לא קועקעה או הופרכה עדות הנתבע ובנו ולפיה ילדיו הם אלה שקיבלו הרשות מהסב לבצע תוספות בנייה והם שילמו אותם מכספם. הבן צירף לתצהירו אישורים בנקאיים ואחרים, הסביר כי עבד במלונאות וחסך כספים והכחיש מכל וכל כי אמו השתתפה בעלויות הבנייה. עדותו מהימנה בעיני ועדיפה על עדות האם (שמודה כי לא פגשה בילדיה מאז 2015 כך שלא ברור כיצד מצד אחד יכולה לטעון שלא פגשה בהם ומצד שני השקיעה בבניית בתיהם באמצעותם).

  1. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התובעת, כי הגם שקיבלה עם הנתבע מאביו את בית הקרקע, בית זה היה כמעט מוכן ומושלם למגורים וההשלמה נעשתה במהלך הנישואין (ראו למשל עדות הנתבע בעמ' 29 שורות 13-20). קשה לכמת את עלות ההשקעה וההשבחה של הבית בו גרו הצדדים בייחוד נוכח העובדה שהבנייה שלו הייתה מושלמת ונראה כי ההשקעה הייתה פנימית בכלים סניטריים, רכישת תכולה וכיו"ב (ראו עדות התובעת בהקשר זה בעמ' 20 שורה 32 שם טענה כי הבית היה בלי מדרגות, בלי שירותים ובלי חצר). לא נראה כי הוכחה על ידי התובעת השקעה ו/או תוספת בנייה משמעותית המצדיקה פיצוי ככזו.

  1. באשר לבניית הקומות העליונות, הרי היתרי הבנייה ניתנו רק בשנת 2015 והבנייה בוצעה החל מאותו מועד ואילך על ידי ילדיהם של הצדדים ומכספם שלהם וברשות החם, כאשר התובעת אינה בבית בוודאות משנת 2018 (ראו בעמ' 30 שורות 1-10 ובעמ' 31 שורות 11-15 לעדות הנתבע) וכאשר יש סכסוך בינה לבין בעלה ולבין בניה כבר מספר שנים קודם לכן. מעדות בנם הבגיר של הצדדים עולה כי התובעת (וגם לא הנתבע) לא השקיעו כספים בבניית הקומה השנייה והשלישית או בשיפוץ המרתף (ראו בעמ' 43 לפרוטוקול). הבן גם הסביר על מקורותיו הכספיים (שלו ושל אחיו), קבלת הלוואות, קבלת פיצוי מחברת ביטוח, קבלת כספים מביטוח לאומי ומקורות אחרים לבניית הבית (שם ובעמ' 44). ההכחשה הברורה והחד משמעית לעניין השתתפות התובעת בבניה חזרה על עצמה פעם אחר פעם (עמ' 43 שורה 12, עמ' 46 שורות 23 עד 30) והעדות מקובלת על בית המשפט ברובה.

  1. לאור כל אלה, מסקנות הביניים הינן כדלהלן:

  1. התובעת והנתבע קיבלו סמוך לנישואיהם רשות שימוש חינם בבית קרקע במקרקעין של החם ללא הגבלת זמן. עם כניסתם של בני הזוג לדירה הם השביחו אותה קלות בכך שככל הנראה בנו מדרגות, שירותים, צבע ותכולה אך מנגד וכאמור יש לזכור כי קיבלו שימוש חינם במשך כ-25 שנים. הרשות הסתיימה, התובעת עזבה את הדירה ואף הורחקה ממנה בשל אלימות ואיומים כלפי הנתבע והילדים. הנתבע אף הוא עזב את הדירה ועבר לגור באילת אך יחד עם זאת, לנתבע נותרה לפי עדותו האפשרות לעשות שימוש חינם בדירת "הזוגיות" בקומת הקרקע ככל שמעוניין בכך והוא אכן מגיע לדירה זו מעת לעת ושוהה בה (כך העיד בעמ' 28 שורות 17-19 לפרוטוקול).

  2. התובעת והנתבע הפסיקו לנהל חיי שיתוף בשנת 2015.

  3. החל משנת 2015 בנו ילדיהם הבגירים של הצדדים את הקומה השנייה והשלישית בבית לאחר קבלת רשות שימוש מסבם והם עושים שימוש בלעדי בדירותיהם.

  4. לא הוכח כי התובעת השתתפה בבניית או השבחת המקרקעין והגרסה המסתברת יותר היא כי הילדים הבגירים הם אלה שבנו את הקומה השנייה והשלישית. עדות התובעת (אינה מהימנה כלל) והיא נדחית כולה בהקשר זה תוך שאני קובע כי אין לה בסיס.

  5. החם לא צורף לתביעה וממילא לא יכולה להיות לתובעת עילת תביעה קניינית נגד הנתבע שאף הוא בר רשות חינם במקרקעין של אביו.

  1. נוסף על אלה יש לציין, כי התובעת לא הוכיחה כי נצברו משאבים ברי איזון אחרים שיש לחלקם בין הצדדים למרות שמדובר היה בפרק זמן משמעותי של ניהול ההליך וכאשר יכולה הייתה לבקש ולקבל כל סעד שהייתה חפצה בו לגילוי זכויות וכספים של הנתבע. בהקשר זה הנתבע העיד כי החל לעבוד בעבודה מסודרת עם הפרשות לפנסיה רק בשנת 2016 (לאחר מועד הקרע) ועדות זו לא נסתרה. גם לתובעת ככל הנראה אין זכויות משמעותיות לאור שכרה הנמוך ושנות העבודה המעטות יחסית והיעדר רציפות תעסוקתית (2010, 2012 עד מועד הקרע 2015).

  1. התוצאה הנובעת ממסקנות אלו היא שאין מקום לפסוק לתובעת מחצית משווי המקרקעין, או מחצית משווי ההשבחה. אם יש לה עילת תביעה נגד החם עליה להגיש תביעה מתאימה כנגדו ולא לעתור לסעדים הנוגעים להשקעה במקרקעין במסגרת התביעה לאיזון המשאבים. אין בית המשפט יכול בנסיבות העניין להשית על הנתבע חבות בפיצוי התובעת מכוח דיני המקרקעין שעה שהוא לא הבעלים של המקרקעין ולא "נהנה ישיר" מאותן השבחות נטענות אם בכלל היו ונראה שלא היו.

צדק, איזון שוויון ומשפט ביציאה מקשר נישואין לאחר סילוק ידה של האשה ממקרקעי החם:

  1. תוצאה סופית זו של ניתוח משפטי 'קר' של מערכת היחסים המשפטית הינה תוצאה קשה ונכונה ברם היא אינה צודקת. התובעת היא אשה בשנות החמישים לחייה שיוצאת מקשר נישואין בן 26 שנים ללא נכסים כלשהם, ללא רכוש ואף ללא קורת גג. מצד שני, ניתן לומר אותו דבר גם על האיש. ובכל זאת יש הבדל מהותי בין השניים; לאיש "תמיד יהיה לאן לחזור". הגם שאין לו זכויות קניין במקרקעין, לא נראה כי ילדיו הבגירים או אביו הזקן והחולה יסלקוהו מהדירה. הוא לא יהיה מחוסר קורת גג. בעתיד אף יש סיכוי רב שיירש את המקרקעין מאביו שהתיר לו ולילדיו את השימוש חינם הממושך במקרקעין. "האדמה", כנהוג במגזר הערבי בכלל ובמגזר הערבי הכפרי והמסורתי בפרט, הינה רכוש/מקרקעין של החמולה, של המשפחה, של משפחת הבעל. ומה עם האשה? לה אין בית שהיא תוכל לשוב אליו. זכות השימוש האישית שלה אינה בלתי הדירה. הרישיון במקרקעין שניתן לה היה תלוי בנישואיה לבעלה. הרישיון הופסק ובוטל על ידי החם. היא "כבר לא שייכת למשפחת הבעל". היא כבר לא תוכל לשוב אל הבית בו חיה 26 שנים. כעת, משלא הגישה תביעתה כנגד החם ומשלא עלה בידיה להוכיח השקעות או השבחות במקרקעין, היא אינה יכולה לקבל פיצוי בעקבות סילוק היד לפי דיני המקרקעין וההלכה הפסוקה.

  1. תוצאה זו שבגדרה מושלכת או מסולקת מדירת מגוריה אשה (וכל אדם בכלל) ללא פיצוי בגין השבחה ו/או השקעה במקרקעין (בין השאר בשל היעדר הוכחה) היא בגדר חזון נפוץ בקרב נשים מתגרשות במגזר הערבי. תוצאה זו יוצרת מציאות לא פשוטה בפני הנשים (שבדרך כלל גם אמהות לילדים) המוצאות באחת מסביבתן הטבעית והידועה ונדרשות לבנות את חייהן מחדש, לעקור לשכונה או יישוב אחר ולממן עלות דיור חליפית. כל זאת כאשר באותה שעה ולעתיד לבוא, הגברים נותרים לגור בדירת הזוגיות בהסכמת בעל הרישיון שהוא אב המשפחה (ולעתים לא מעטות מקימים משפחה חדשה באותה דירה). דבריי אלו אינם פרי נסיוני השיפוטי הפרטי בלבד. הם בגדר ידיעה שיפוטית כללית ומצאו ביטוי בפסיקה (ראו עמ"ש (חי') 16551-06-19 פלונית נ' אלמוני (נבו, 9/1/2022) ; בעמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. (נבו 8/1/2019)).

  1. ועוד יש לומר, כי הגם שנאמר כי הדבר רווח ושכיח יותר במגזר הערבי, תופעות שכאלה אינן פוסחות גם על בני זוג ממוצא אחר (ראו דוגמא לכך בתלה"מ (ת"א) 34496-10-18 ר.ח נ' ר.ח (נבו, 16/1/2022)).

  1. כיצד ניתן להתמודד מול אי הצדק וחוסר האיזון שנוצרים במגזרים מסורתיים שכאלה בעקבות סילוק ידה של האשה שבמרבית המקרים אינה יכולה להוכיח השקעה או השבחה (בין מחוסר ראיות, בין כיוון שלא הייתה כזו) ? המענה יכול לנבוע ממספר דרכים ומקורות: חלקם מתוך דיני המקרקעין "הכלליים" וחלקם מתוך דיני איזון המשאבים שהם הסדר פרטני לסיום יחסים רכושיים בין בני זוג. עם זאת איני סבור שהותרת המצב כמות שהוא בבחינת אי התמודדות עם תוצאה כה בלתי צודקת יכול לעמוד. אסקור הדרכים להתמודדות כפי שהוצעו בפסיקה ואציע פתרון משלי:

    1. פתרון יצירתי ומקורי אחד הוצע על ידי כב' השופט ניצן סילמן בפסק דינו החשוב בעמ"ש (חי') 16551-06-19 פלונית נ' אלמוני (נבו, 9/1/2022), שם במסגרת דעת מיעוט הוא סבר כי מהטעמים שהובאו לעיל בעניין קשיי הוכחת השקעה של האשה הערבייה בהשבחת המקרקעין ומאחר ויסודות הפיצוי בדיני המקרקעין נעוצים בשיקולי צדק, יש לקבוע כי לא רק ההשבחה או ההשקעה יהיו אלה שיכתיבו את הפיצוי אלא גם שיקולים לבר כלכליים. לדבריו, יש לראות בבן הזוג הביתי, המטפל בילדים ובמשק הבית כבן זוג המשביח את המקרקעין וכפועל יוצא היא זכאית לפיצוי כספי במקרה של ביטול רשות השימוש בדירת המגורים. לדבריו, החרגת מגזרים מסורתיים מהפסיקה המכפיפה זכאות לפיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין בהוכחת השקעה והשבחה תאפשר לשופט המשפחה שימוש בכלי מהותי "בארגז הכלים" שבידו לטיפול בפירוק התא המשפחתי, כלי שבנסיבות המגזר המסורתי נראה כי הוא הכרחי (סעיף 95 לפסק הדין). באמצעות כלי זה ניתן להבטיח המשך רשות שימוש במקרקעין על ידי בת הזוג במקרה של התנערות החם מהענקתה או רצונו בביטולה או לחילופין להקים לה זכות לפיצוי.

    1. אלא שדעה זו הייתה דעת מיעוט שלא התקבלה על ידי שופטים מחוזיים אחרים וגם לא על ידי פסיקת בית המשפט העליון. דעה זו נלקחה בחשבון אך פסיקה מאוחרת יותר סברה שאת הפתרון יש למצוא בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג ובהפעלת הסמכויות המיוחדות שיש לבית המשפט לקבוע כי נכסים לא יאוזנו בין בני הזוג באופן שוויוני (ראו פסק דינה של השופטת שטמר בעמ"ש 16551-06-19 לעיל). על עמדה זו חזר גם כב' השופט ג'יוסי בעמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. (נבו 8/1/2019) עת קבע כי הפיצוי בגין ביטול הרשות במקרקעין נגזר מהשקעת בר הרשות בנכס עצמו ומהשבחתו, זאת להבדיל מהשבחה של 'דבר אחר', כאשר מי שאמור לשאת באותו פיצוי בגין אותה "השבחה" שבאה מצד בן הזוג הביתי ואפשרה לבן זוגו לצאת לעבודה, להתפרנס ולמצות כושר הכנסתו, הוא בן זוגו ולא הבעלים של הנכס, ומקומו של פיצוי זה להתברר במסגרת תובענה מתאימה בין בני הזוג ובגדרי שיקולי צדק חלוקתי והתחשבות בפערי הכנסה וכיו"ב. רק בשדה זה, לשיטתו, ניתן יהא להתייחס לאותו טיפוח והשבחה וכן לחלוקת תפקידים בין בני הזוג וליתן להם ביטוי כספי הולם (סעיף 31 לפסק דינו). עוד הוא קבע כי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 1894/16 מגדירה גבולות פיצוי לא מבחינה כמותית אלא מבחינה מהותית ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. אמנם ייתכן ודרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה (קרי הסכם ממון) וראו סעיף 32 לאותו פסק דין.

    1. הדרך השלישית שניתן להסתייע בה כדי למצוא פתרון צודק אינה קשורה לקשיי הפיצוי בדיני הזוגיות בחברות מסורתיות או לדיני המקרקעין והיא מצאה ביטוי בפסק דינו של כב' השופט עמית בע"מ (חיפה) 740/08 פלוני נ' פלונית (נבו, 19/11/2008), בגדרה אושרה פסיקת פיצוי חד פעמי לבת זוג בסך 200,000 ₪. בפסק הדין נקבע כי בדרך כלל עדיין מתקיים אי שוויון בין נשים לבין גברים מבחינת כושר ההשתכרות וכי רמת החיים של נשים יורדת לאחר הגירושין בשיעור ניכר לעומת זו של הגברים. בין אם מדובר בפיצוי מכוח נכסי קריירה, מכוח ההשקעה של האשה במשק הבית ושחיקת יכולתה הכלכלית בעקבות כך, בין אם כסעד מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ובין אם כסעד של צדק חלוקתי, נקבע כי לבית המשפט לענייני משפט עומד מגוון של כלים להגן על בן הזוג (לרבות בת הזוג – כך במקור) שיוצא מחיי הנישואין וידיו על ראשו. באותו מקרה האשה השקיעה 11 שנים בעסק המשפחתי ובכך תרמה לפיתוח העסק שנותר בבעלות של בן הזוג ולכן וכסיוע לאשה בנקודת היציאה מחיי הנישואין יש מקום לפסוק לה פיצוי חד פעמי אף ללא ביסוס סיווג פרטני של מהות הפיצוי.

    1. דרך אחרת ננקטה במקום שנתבעו גם בן הזוג וגם בעל המקרקעין (אביו) ונקבע כי נכרת הסכם מכללא משולש בגדרו נוצרה ציפייה של האשה לשימוש בדירת המגורים לכל ימי חייה. הואיל ונוכח הגירושין בוטלה רשות השימוש, יש להגן על אינטרס הציפייה וההסתמכות באופן שתינתן לה האפשרות לגור 15 שנים נוספות באותה דירה (ראו פסק דינה של השופטת הלר כריש בתלה"מ (ת"א) 34496-10-18 ר.ח נ' ר.ח (נבו, 16/1/2022)). פתרון זה מנסה לעקוף את המגבלה שנקבעה בהלכת בע"מ 1894/16 בכל הנוגע לביטול אפשרות פיצוי בגין אינטרס ההסתמכות ותחת פיצוי נקבעה תרופה של אכיפת ההסכם מטעמי צדק לפי שיקול דעת שיפוטי. אלא שפתרון זה אינו ישים במקרה שלפניי שעה שהאשה כבר עזבה את הדירה זה מכבר ופעמים רבות לא יהיה ישים במגזר המסורתי-חמולתי, שכן הניסיון מלמד שהותרת האשה בתוך מתחם מגורים משפחתי של האיש הוא מתכון למתיחות רבה, להתדיינויות סביב צווי הגנה ומניעת הטרדה מאיימת, תלונות במשטרה ואי שקט מתמיד.

    1. הגם שנראה שלכל הדעות לעיל יש מקום במרחב המשפטי, נראה כי אכן יש קושי בלתי עביר לסטות מהלכה פסוקה ומחייבת של בית המשפט העליון בסוגיית פסיקת פיצוי לבר הרשות במקרקעין והגבלת והכפפתו להוכחת ההשקעה או ההשבחה. פסיקת בית המשפט העליון מחייבת את כל המגזרים ואינה מבחינה ביניהם. בנוסף, יש קושי לראות בכך שהאשה מגדלת הילדים או דואגת למשק הבית משום "תרומה ישירה להשבחת הנכס".

    1. מנגד, דווקא משום שמדובר בחברה מסורתית המתנהלת על פי כללים פורמליים, חברתיים-אתניים השכיחים ומאפיינים חברה מסורתית, קודים בלתי כתובים, מושרשים ושונים מנורמות המשפט האזרחי הפוזיטיבי (ואף מהכללים הבלתי פורמליים בחברה הישראלית-היהודית) ובשים לב לכך שקבלת והטמעת שינויים חברתיים ומשפטיים בחברה מסוג זה אורכים זמן רב אם יתרחשו כלל, אני רואה קושי רב ביותר להותיר חלל ריק באופן שבשעת גירושין בני זוג במגזר הערבי המסורתי (ובכלל) תצא האשה מהקשר עם ידיה על ראשה מהקשר ללא בדל מהרכוש וללא שיש לה קורת גג חליפית ו/או פיצוי בגין השקעותיה בדירה ו/או בגין אבדן זכות הדיור שהייתה מובטחת לה. ההמתנה לשינוי החברתי המיוחל כך שבני זוג שנישאים יסדירו ויבטיחו זכות האשה באמצעות רישום הערה מתאימה בלשכת רישום מקרקעין או באמצעות הסכמי נישואים שונים, הינה המתנה ארוכת שונים ובשלב ביניים נוכחי מדובר בדור ואולי מספר דורות של נשים שמשלמות מחיר יקר. עינינו הרואות מריבוי המקרים, כי הדברים "אינם מסתדרים מאליהם", לא כולם קוראים ומפנימים פסקי דין וגם אלה שמעוניינים בכך לא תמיד יכולים לגבור על הקוד המסורתי והחברתי החזק מלשון החוק הכתובה. בנוסף, לעתים קרובות הצורך, ההצלחה והרצון המשפחתי והחברתי בחברה מסורתית בשידוך וזיווג גוברים על אינטרסים רכושיים וממוניים.

    1. התוצאה הופכת לקשה עוד יותר כאשר במקרים לא מעטים, כאשר יחסי בני הזוג עולים על שרטון לאחר מספר שנים ויש לאזן המשאבים ביניהם מוצאים כי אין לבני הזוג כל נכס או משאב חיובי אחר לאיזון והדירה בה גרו הצדדים הייתה למעשה הנכס היחידי של הצדדים ואף אם אין לבני הזוג זכות קניינית בדירה, לכל הפחות הייתה להם זכות מגורים ושימוש ארוכת שנים בה. במקרים שכאלה כפי שקבע כב' השופט סילמן בפסק דינו לעיל – הפניית האשה לתבוע איזון לא שוויוני מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון עשויה שלא להועיל, כיוון שלעתים אין כמעט ואין מה לאזן בין הצדדים.

מפיצוי מכוח דיני הרישיון לפיצוי מכוח דיני איזון משאבים:

  1. אילו היינו נותרים בשדה דיני המקרקעין וסילוק היד ובתביעה של האשה כנגד החם ובן הזוג בלבד, לא היה מנוס מהתוצאה הקשה לעיל וגם משיקולי צדק לא ניתן היה להושיע התובעת. ברם התביעה הנוכחית אינה תביעה כנגד החם. היא גם אינה תביעה המבוססת רק על דיני המקרקעין. התביעה היא תביעה בין בני זוג לאיזון כלל המשאבים המבוססת על חוק יחסי ממון ויחסים חוזיים משפחתיים. זאת כאשר אין חולק שהאשה איבדה כבר את זכות המגורים בדירה בה חיה 26 שנים ללא קבלת כל פיצוי מבעל המקרקעין (החם) וכאשר אין לשני בני הזוג נכסים אחרים לאיזון. במסגרת תביעה שכזו מרחב התמרון של בית המשפט לענייני משפחה לחתור לתוצאה צודקת, הוא מרחב גדול יותר.

  1. סבורני כי בנסיבות שכאלה, מחויב בית המשפט לענייני משפחה לשקול עשיית שימוש במנגנון המתקן עיוות לצרכי עשיית צדק מכוח סמכותו הרחבה בסעיף 6 לחוק יחסי ממון ולקבוע סכום כספי (פיצוי כאומדנה) שהאשה תהא זכאית לקבל מהאיש.

  1. אין לכחד כי לזכות הרישיון במקרקעין, הגם שלא מדובר בזכות סחירה או עבירה, יש משמעות כלכלית לא מבוטלת. המשמעות הולכת וגברה ככל שהזכות מתבססת יותר וככל שחולף יותר ויותר זמן מהמועד בו ניתנה במקור. ניתן לראות זכות זו כזכות דיור עתידית. זכות הדיור המוקנית לבני זוג בעת הנישואין (בחברה הערבית) מצד הורי האיש (בדרך כלל) היא זכות עתידית. הקניית הזכות האמורה מבססת יצירת מצג שזהו ביתה של האשה וקורת הגג שלה לכל ימי חייה. אף אחד מהצדדים לנישואין לא חושב בעת כריתת הקשר על אפשרות הגירושין וסילוק היד של האשה (אחרת היו עורכים הסכמי ממון והכל יודעים שבחברה הערבית הסכמים אלה אינם נפוצים כלל). המצג האמור הוא חלק מהסכם מכללא שנכרת בין הורי האיש לבין האשה (ולמעשה בינו לבין בני הזוג) ובין בני הזוג לבין עצמם. על כן ולכל הפחות, כאשר בעל הקניין מחליט על ביטול הרשות לאשה וכאשר היא לא מצליחה להוכיח השקעה והשבחה של המקרקעין ועל כן גם אינה זכאית לפיצוי, על בן הזוג לדעת, כי מכוח אותו הסכם מכללא ומכוח עיקרון תם הלב, וככל שלא יהיו משאבים כספיים אחרים לחלוקה בין בני הזוג, הדבר עלול להקים חובת פיצוי כספי חד פעמי בגין אבדן המדור העתידי (שבנסיבות העניין יש לראותו כ"נכס" בר חישוב ובר איזון לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון).

  1. ניתן לראות בכך פיצוי בגין "הפסדי קריירה" (ולא נכסי קריירה וראו ש. ליפשיץ השיתוף הזוגי (2016) 312). אומר על כך פרופ' ליפשיץ כך:

"בעיניי, לנוכח הקשיים הטכניים והמהותיים שבחלוקה הקניינית המועצמים, בכל הנוגע להפסדי קריירה, ראוי לשקול פיתוח שיטות חלופיות להתחשבות בהפסדי הקריירה. כך, למשל יכולה להתאים יותר מחישוב אקטוארי מדויק ייתכן שבנושא הפסדי קריירה, אומדנה שיפוטית. נוסף על כך, בטכניקה "נזיקית", שעליה המלצתי לצורכי חישוב התוספת לכושר ההשתכרות. ניתן לתת משקל לקיומם של הפסדי קריירה שיקול הדעת כחלק המסור ממילא לבית המשפט בנושאים הקשורים לחישוב התוספת לחלוקת כושר ההשתכרות" (שם בעמ' 313).

  1. במגזרים מסורתיים (כגון המגזר הערבי), במקרים שבהם בני זוג גרים בדירת הורי האיש וכאשר יש קושי לחשב הפרשי השתכרות בין בני הזוג או כאשר אין הפרשים שכאלה, יש לראות בפיצוי בגין אבדן הדיור של האשה כמנגנון מפצה בגין פערי ההכנסות וההוצאות, שכן בעוד שלאיש בדרך כלל לא ייגרם חיסרון כיס והרשות לעשות שימוש בבית ההורים תישמר לו, הרי שהאשה תידרש למצוא עצמה משלמת חלק ניכר מהכנסותיה בגין שכירות של דיור חליפי. מודל צמצום פערי ההכנסות וההוצאות ישתלב עם הרעיון של איזון משאבים שמעניק הגנה לתקופה מסויימת לאחר הגירושין (ראו לעניין שיקול זה פסק דינו של כב' השופט שילה בתמ"ש (ת"א) 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (נבו 26/8/2014) וליפשיץ בעמ' 332 לספרו לעיל).

  2. מכיוון שבדרך כלל, מדובר בסיטואציה שבה מוענקת על ידי הורי האיש רשות חינם שניתנת לביטול בכל עת, לא ניתן לומר כי מדובר בזכות העומדת לבני הזוג למשך זמן בלתי מוגבל, ונכון יהיה לקבוע מעין "כלל אצבע" שלפיו ביטול הזכות במקרה של גירושין, עשוי לבסס חבות בפיצוי שווה ערך לעלות דיור חליפי לתקופה של 36 חודשים (בהקשר זה אני לוקח בחשבון משך הליכי ניהול תביעת סילוק יד והוצאתם לפועל לרבות שקילת הליכי ערעור וראו והשוו בהקשר זה נתונים על משכי זמן לפינוי מושכר מנכס מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיום 14/2/2021).

  1. תפיסה זו מתיישבת גם עם העיקרון של מזונות משקמים, מזונות "עידה" (המתנה בדין השרעי), עם עיקרון תם הלב ואף עם עקרון הצדק החלוקתי והשוויון שבחוק יחסי ממון בין בני זוג (ראו בספרו של ליפשיץ לעיל). תפיסה זו נובעת פיצוי מכוח הסמכות הרחבה שיש לבית המשפט לענייני משפחה לעשות כן על בסיס חוק יחסי ממון בין בני זוג.

  1. גישה זו מאפשרת הכרה "בזכות לדיור עתידי" של בני הזוג "כנכס" בר איזון ובאבדן המדור הקיים והטלת הוצאות מדור עתידיות לפתחה של האשה – כשיקול המצדיק פיצוי. גישה זו אינה גוזרת את הפיצוי מכוח דיני המקרקעין וביטול הרישיון והיא אינה באה להוסיף על פיצוי שאשה זכאית לקבל מבעל המקרקעין ככל שמוכיחה השקעה והשבחה. אם תבעה האשה פיצוי מכוח דיני המקרקעין ובהתאם להלכת בע"מ 1894/16 וזכתה בו, לא תזכה בכפל פיצוי מכוח הקונסטלציה שלעיל. גישה זו נובעת מכך שיש צורך במציאת פתרון מיידי, אד הוק לבעיה חברתית ומשפטית קשה ונפוצה במקומותינו בגדרה נשים ערביות מאבדות קורת הגג מעל ראשן, מתקשות ונכשלות להוכיח השקעה, השבחה או קיומה של זכות במקרקעין, אינן זוכות במשאבים אחרים בפקיעת הקשר (כי לא נצברו) ונדרשות לכתת רגליהן בין דירות שכורות ללא קבלת פיצוי כלשהו. גישה זו נובעת מהחתירה אחר פתרון צודק בחלוקת משאבים ושוויון הזדמנויות מהותי בין בני הזוג ביציאה מהקשר.

  1. גישה זו באה למלא חלל משפטי, חוקי ומוסרי שנוצר בעקבות הקשיים האינהרנטיים הגלומים בהטלת נטל ההוכחה של השבחת המקרקעין לפתחה של האישה הערבייה שהיא בדרך כלל הצד החלש מבחינה כלכלית בקשר הנישואין, הצד שאינו בא במגע עם הקבלנים והמשפצים למיניהם והצד ש"נזרק" מהדירה כאשר יש סכסוך זוגי. הפתרון המוצע מבקש למלא חלל חקיקתי בדיני איזון המשאבים בעקבות הקושי לזכות בפיצוי שהוא אך ורק בגין השבחה והשקעה במקרקעין (כפי שנקבע בבע"מ 1894/16) וזאת ללא המתנה לשינוי החברתי והמשפטי הנדרש בחברה הערבית המסורתית, שינוי שאין לדעת אם ומתי יתרחש.

  1. השופט בכלל ושופט המשפחה בפרט הוא הגורם שאמור לגשר בין מציאות חברתית משתנה לבין המשפט ולשמור על ערכי החוקה וערכיה וכפועל יוצא, ליצור ולמצוא פתרון צודק ומאוזן במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג (ראו א. ברק שופט בחברה דמוקרטית בעמ' 55 (2004) ; א. ברק "על תפקידי כשופט" משפט וממשל ז' 33, 35, 37 תשס"ד-2004).

יישום במקרה פרטני זה:

  1. במקרה שלפניי האשה יצאה מנכס המקרקעין ללא שקיבלה שווי ההשבחה ו/או ההשקעה ומקום שתביעתה בהקשר זה נדחית. היא גם אינה מקבלת כספים כפועל יוצא מאיזון משאבים שכן לא הוכחו קיומם של משאבים חיוביים לבני הזוג. אין גם חלוקת נכסי קריירה במקרה זה לחלוקה. לשני בני הזוג אין זכויות פנסיוניות, אין כלי רכב ואין רכוש אחר. האשה נדרשת לשכור דירה (צירפה לכתב התביעה המקורי חוזה שכירות לפיו עלות השכירות היא בסך 1400 ₪ בחודש ויש להניח כי בעקבות שינויים בשוק הדיור, השכירות עלתה משמעותית בשלוש השנים האחרונות). עלות השימוש או שווי השכירות של דירת הצדדים לא הוערכה אך ניתן לגזור אותה משווי הנכס (580,000 ₪). לפי הערכה של תשואה שנתית בשיעור של כ-4% משווי הנכס (ראו והשוו "דמי השכירות נתקעו במקום" גלובס מדור נדל"ן 29/12/2021 ; משבר הדיור אצל הערבים גורם לזינוק בדירות להשכרה, גלובס, 23/3/15 ; דו"ח נתונים על דיור ועל חלוקת תקציבי סיוע לפי מגזר, מרכז המחקר והמידע של הכנסת 13/7/2020). תחשיב זה מביאני להערכת שווי שכירות של כ-1,950 ₪ בחודש. על כן נראה נכון בעיני בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך 1950 ₪ במכפלה של 36 חודשים ובסה"כ 70,200 ₪.

  1. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס אלא מלדחות את התביעה לפיצוי בגין מחצית ההשבחה ו/או ההשקעה של המקרקעין מכל הטעמים שהובאו לעיל, אך מנגד רואה בית המשפט לנכון לפסוק לאשה פיצוי חד פעמי בגין אבדן זכות הדיור בסך 70,200 ₪ וזאת כחלק מהסדר איזון המשאבים, שישולמו על ידי הנתבע תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. במידה ותגיש התובעת תביעה נגד החם ותזכה, סכום זה יילקח בחשבון על ידי הערכאה המבררת התביעה.

  1. לפנים משורת הדין לא יינתן צו להוצאות.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן היום, ‏יום שישי י"ט תשרי תשפ"ג, ‏14 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.

27 מתוך 27