ביהמ"ש השלום בתל-אביב, השופט עדי הדר: פס"ד בתביעה להחזרת הכספים שהועבר לצורך הלבנת כספים שהתקבלו מפריטת שיקים (ת"א 39797-11-20 )

מקבלי ההודעה: 1. מ.ד. פירות בע"מ – ניתן פסק דין

2.דיין חגולי

לפני ביהמ"ש תביעה להחזר כספים שנמסרו לטענת התובע לנתבע לרכישת דירה וטענת הנתבע שהכספים הועברו באמצעותו לחברה לצורך הלבנת כספים עבור התובע.

כתב התביעה

1. התובע הגיש ביום 16.11.20 כתב תביעה נגד הנתבעים בו טען שהנתבע, מעבידו לשעבר, שכנע אותו להעביר אליו כספים לצורך רכישת דירה במחיר מציאה. התובע טען שהנתבע עשה שימוש בכספים לצורך רכישת דירה לו ולאשתו, הנתבעת, וביקש לחייב אותם להשיב לו הסך של 634,000 ₪.

כתב הגנה ושליחת הודעה

1. הנתבעים הגישו כתב הגנה, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, ביום 14.2.21. הנתבעים טענו שהתובע פדה מרצונו תכניות חיסכון של בניו שנצברו מכספים שהוא העלים מרשויות המס במסגרת עיסוקו בפריטת שיקים, והעביר אותם, באמצעות הנתבע, לחשבון חברת מ.ד. פירות הארץ אור יהודה בע"מ (להלן: "החברה"), אצלה עבד, ומשם משך את הכספים כאשר סך של כ- 80,000 ₪ בשיקים המשוכים מחשבון החברה והיתר במזומן. הנתבעים הגישו בצוותא חדא עם הגשת כתב ההגנה הודעה לחברה ולשותפו של הנתבע בבעלות על החברה (להלן: "דיין").

כתב הגנה מפני ההודעה

1. מקבלי ההודעה הגישו ביום 14.4.21 כתב הגנה בו טענו כי דיין כלל לא נכח ולא עבד בחברה, אלא בסניף שלה בחולון וכי התובע היה תחת שרביטו של הנתבע במרכז באור יהודה. עוד טענו, שאין כל קשר בינם ובין המעשים שבוצעו על ידי הנתבע, אשר מחייב השתתפות ושיפוי, או לביצוע העוולה בנוגע לסעד הנתבע.

הדיון הראשון

1. הדיון הראשון התקיים ביום 20.10.21. ביהמ"ש מחק בהסכמת הנתבעת הבקשה שהגישה לסילוק התביעה נגדה על הסף.

פסק דין בעניין החברה והגשת ראיות

1. ביהמ"ש מחק ביום 15.11.21 ההודעה נגד החברה שנקלעה להליכי חדלות פרעון. ביהמ"ש נתן ביום 17.11.21 צו להגשת ראיות. התובע הגיש ראיותיו ביום 7.12.21. הנתבעים ושולחי ההודעה הגישו ראיותיהם ביום 29.12.21 ודיין ביום 11.1.22.

הדיון השני, השלישי והרביעי

1. הדיון השני התקיים ביום 6.2.22. ביהמ"ש דן והחליט במספר רב של בקשות בקשר לראיות שהוגשו. עקב תחילת הדיון באיחור, מפאת איחור ב"כ התובע ודיין, ביהמ"ש קבע דיון נוסף לצורך המשך דיון בבקשות הרבות שהוגשו. הדיון השלישי התקיים ביום 15.3.22. ביהמ"ש סיים הדיון בבקשות שהוגשו וקבע מועד לשמיעת הראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה. הדיון הרביעי התקיים ביום 8.9.22. נחקרו התובע, ה"ה יוסף ואליה אביב (להלן: "יוסף ואליה"), מר נאור לוי (להלן: "נאור"), גב' שירן גורי (להלן: "שירן"), הנתבעת, מר אורי חובבה (להלן: "אורי"), הנתבע ודיין.

הגשת סיכומים

1. תמליל הדיון התקבל ביום 18.9.22 ולמחרת ביהמ"ש נתן צו להגשת סיכומים. התובע הגיש סיכומיו ביום 2.10.22, הנתבעים ושולחי ההודעה ביום 6.10.22 ודיין ביום 18.10.22.

דיון והכרעה

1. על ביהמ"ש להכריע האם ישנה יריבות בין התובע ובין הנתבעים ואם כן, האם יש לחייב אותם להשיב הכספים שהעביר לנתבע והאם יש לחייב דיין לשפות שולחי ההודעה.

להלן גרסאות הצדדים:

גרסת התובע

1. התובע טען בכתב התביעה כי היה עובד של הנתבע, שבשליטתו ובניהולו הייתה החברה. הוא טען שבשלהי שנת 2016 החל הנתבע להשפיע עליו להיכנס לקבוצת רכישה, שבמסגרתה יוכל לרכוש דירה "בחצי מחיר". הוא טען שרצה לרכוש דירה לבניו, אך לא היו לו אמצעים לכך. עוד טען, שהנתבעים היו עסוקים באותה עת בחיפושים אחר מגורים לעצמם בשכונת נווה דקלים בראשל"צ והיו במו"מ מתקדם לחתימת הסכם לרכישת בית מבני הזוג מאיר ואירית נזרי. היקף העסקה נע נטו על סך של 3,800,000 ₪ בראשית שנת 2017, אך טען שברור כי תוספת מס רכישה, השקעה בבית, דמי תיווך ושכר טרחת עו"ד היו מעמידים את העלות הכוללת על הרבה מעבר ל- 4 מיליון ₪.

עוד טען, שלאחר דברי חלקות, שידולים ושכנועים רבים שהפעיל עליו הנתבע, הוא שכנע את בניו, אליה ויוסף, להעביר מחשבונותיהם תכניות חסכון שהיו להם, ששווין הכללי הסתכם בכ- 634,000 ₪, שהרי הוא, אביהם, רוכש עבורם מהנתבע זכות לדירה "בחצי מחיר". עוד טען, שהנתבע הבטיח לו שתוך חמש שנים יקבל מפתחות וכי הבנים שלו שברו תכניות חיסכון והעבירו אותם לחשבון הבנק שלו. סה"כ, טען, הוא העביר לחשבון הבנק של הנתבע ביום 6.2.17 וביום 16.3.17 סכום של 634,000 ₪ בהאמינו שסכום זה מהווה תשלום עבור רכישת דירה ממעבידו, הנתבע, "בחצי מחיר".

עוד טען, שביום 31.1.18 רכשו הנתבעים בית דו משפחתי עם ארבעה מפלסים ברח' הקשת בראשל"צ מבני הזוג זגדון שי ונאוה. את הבית הם רכשו שנה לאחר ההסכם (נספח 1 לכתב התביעה), בהזדקקות למשכנתא נמוכה יותר. עוד טען, שהם רכשו בית מגורים משותף בראשל"צ בין השאר בכספו, שהפקיד סכום של 634,000 ₪ בחשבון הבנק של הנתבע, וכספו שימש לרכישת ביתם, כשעליהם, בבית זה חלה חזקת שיתוף נכסים מכח דין. עוד טען, שהנתבע הוציא ממנו תוך ניצול מעמדו כמעסיק, במצגי שווא, ברמה פלילית של קבלת דבר במרמה, ללא התחייבות בכתב לביצוע עסקה במקרקעין, מימון לצרכיו ולצרכי הנתבעת, בעת שעמדו בפני הוצאה נכבדה ביותר של רכישת בית למגוריהם, כשהנתבע מבצע מרמה מכוונת והנתבעת עושה עושר ולא במשפט ברכישת בית בכספים לא לה, שהושגו במרמה ובהטעיה. התובע עתר לחייב את הנתבעים להשיב לו את הסך של 634,000 ₪ כשהוא נושא ריבית מקסימלית על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות ממועדי תשלומיו במצטבר ב- 6.2.17 ו- 16.3.17.

טענות הנתבעים ושולחי ההודעה

1. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהתביעה מוגשת כאמצעי לחץ על הנתבע בשל פירוק השותפות העסקית בינו ובין דיין, המעסיק הנוכחי של התובע, אשר מיוצג אף הוא על ידי ב"כ התובע. עוד טענו, שמעבר להיותו מעסיקו, התובע הינו יד ימינו, איש סודו ועושה דברו של דיין וכי הראיה לכך שהתובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט היא העובדה כי הוא מעולם לא פנה לנתבע בטענה או דרישה להשבת כספו. עוד טענו, להעדר עילה ויריבות שכן הנתבע לא נטל כספים מהתובע ולא הבטיח לו זכויות במקרקעין וכתב התביעה אינו מגלה ולו ראיה לכאורה להחלת חזקת השיתוף לצורך הוכחת עילת התביעה כנגד הנתבעת. עוד טענו, שגם אם יתקבלו טענות התובע, הרי שלא עומדת זכות תביעה היות והכספים הנתבעים, כמו כן ההתחייבות הנטענת לרכישת זכויות במקרקעין, אינם שייכים לתובע, אלא לבניו.

עוד טענו, שהתובע עסק בפריטת שיקים לצדדי ג', והשתמש בחשבונות הבנק שלו, של בניו ושל אנשים נוספים על מנת להתחמק מרשויות המס ולהלבנת הכספים. עוד טענו, שכך גם השתמש התובע בנתבע ובדיין, ובחברה שבבעלותם, כצינור להעברת כספים ששילשל התובע לכיסו. עוד טענו, שהתובע פדה מרצונו תכניות חיסכון של בניו בסך של 634,000 ₪, שנצברו מכספים שהוא העלים מרשויות המס, והעביר את הכספים, באמצעות הנתבע, לחשבון החברה, אצלה עבד, ומשם משך את הכספים כאשר סך של כ- 80,000 ₪ בשיקים המשוכים מחשבון החברה והיתר במזומן. לפיכך, טענו, כתב התביעה מגלה לכל היותר עילת תביעה לכאורה כלפי החברה ו/או בעל המניות דיין. עוד טענו, שלא בכדי התובע מכחיש את הסכם המכר (נספח 3 לכתב התביעה), כי הרי שמדובר בהסכם פיקטיבי, שנוצר לפי דרישתו, ואשר שימש אותו לצורך העברת הכספים מחשבונותיהם של בניו אליו, וממנו לנתבע. עוד טענו, שההיגיון והשכל הישר מביא למסקנה כי התובע היה עומד על אכיפת ההסכם ועל "זכותו" לרכוש דירה "בחצי מחיר", ומשבחר להכחיש את המסמך, הדבר מלמד כי הוא יודע שההסכם פיקטיבי בלבד, ונועד לשרת את מטרותיו. עוד טענו, שאף לגרסת התובע בבקשת למתן סעד זמני, הוא ידע כי לנתבע ולדיין זכויות בנכס ברחוב העמל 19 בבת ים, שהרי הם רכשו את הנכס כבר בשנת 2015. כמו כן, הוא ידע כי מדובר בנכס מסחרי ולא בדירה, ולבקשתו של התובע ההסכם הפיקטיבי נעשה ביחס לנכס הספציפי במטרה לשוות מצג אמת לכאורה בפני הבנק, כדי שיאשר לתובע להעביר את הכספים. עוד טענו, שהנתבע לא הוציא ו/או קיבל מהתובע כספים בכלל, לא במרמה ולא תוך ניצול יחסים וכי מיד בסמוך לקבלת הכספים לחשבונו של הנתבע בשתי פעימות, הוא העביר את הכספים לחשבון החברה המנוהל בבנק הפועלים.

הנתבעים טענו בכובעם כשולחי הודעה שככל שיקבע כי התובע זכאי להשבת הכספים, הרי שהכספים הועברו לחשבון החברה, וחזקה כי שימשו את החברה לפעילותה ו/או למטרותיה. עוד טענו, שהכספים הועברו לחברה אשר בבעלות ובניהול דיין, ובידיעתו ובהסכמתו של דיין, ולפיכך יש לחייב את דיין היות והוא הנהנה מהכספים.

גרסת מקבלי ההודעה

1. מקבלי ההודעה טענו בכתב הגנתם כי דיין כלל לא נכח ולא עבד בחברה, אלא בסניף שלה ברח' התאנים 5 בחולון וכי דיין אינו מעסיקו של התובע, אלא החברה ומנהלה הפעיל, הנתבע, שהיה הרוח החיה בעסקה. עוד טענו, שדיין אינו איש ניהול כספים והתובע היה תחת שרביטו של הנתבע במרכז באור יהודה. עוד טענו, שלחברה ימונה בימים הקרובים למועד הגשת כתב ההגנה נאמן בהליכי פירוק וכי אין כל קשר בינם ובין המעשים שבוצעו על ידי הנתבע, אשר מחייב השתתפות ושיפוי או לביצוע העוולה בנוגע לסעד הנתבע. עוד טענו, שאין כל קשר עובדתי או משפטי משותף בסוגיה שבין שולחי ההודעה ובינם הכרוכה בנושא התובענה. עוד טענו, שדיין כלל לא ידע כי הנתבע ביקש מהתובע הלוואה. עוד טענו, שהעסק לא היה זקוק כלל להלוואה וכי מי שזקוק היה ל"איסוף" כספים היה הנתבע עצמו, שהיה עסוק באותה עת בחיפוש בית חלומות לו ולאשתו. עוד טענו, שהנתבע מודה בכתב הגנתו כי העביר לחשבון החברה הסכומים אשר מאשר קבלתם מהתובע וכי עיון בדף החשבון של חודשים פברואר-מרץ 2017 מלמד כי בימים שבהם נקב הנתבע כימים שבהם הופקדו הסכומים בחשבון החברה, לא הופקדו סכומים אלה. עוד טענו, שאף לו היה כספו של התובע מועבר לחשבון הבנק של החברה, הרי שזו הייתה פעולה עצמאית שאינה קשורה על פי העקרון ש"לכסף אין ריח".

יש לדחות את התביעה ממספר טעמים

1. ביהמ"ש קובע כי יש לדחות התביעה ממספר טעמים אותם ימנה אחד לאחד.

על פי כתב התביעה, זכות התביעה היא של בניו הבגירים של התובע

1. התובע ציין בכתב התביעה כי הכספים שהועברו לנתבע הינם כספים שהועברו מחשבונות הבנק של בניו, יוסף ואליה. למרות האמור לעיל, לא צורפה לכתב התביעה המחאת זכות מהבנים הבגירים לתובע. התובע היה ער לקושי שנוצר שכן הנתבעים עמדו על כך בכתב הגנתם. התובע לא ביקש לאחר הגשת כתב ההגנה, לתקן כתב התביעה.
2. הבנים אישרו בחקירתם כי לא נתנו הכספים לאביהם במתנה וכי הם מצפים להשבת הכספים. כמו כן, התברר משמיעת הראיות, שהתשלום השני מחשבון התובע לחשבון הנתבע, בוצע במועד מאוחר לביצוע התשלום הראשון, שכן התובע המתין עד להיות אחד מבניו בגיר, ורק אז הבן אישר לבנק בו התנהל חשבונו, להעביר תכנית החיסכון לחשבון של התובע. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש שאל התובע במהלך שמיעת הראיות מדוע לא ימחק התביעה בטרם תסתיים שמיעת הראיות והיא תוגש שוב ע"י הבנים, או שוב, על ידי התובע, אך עם המחאת זכות מהבנים. התובע שקל הדברים והודיע כי עומד על המשך ניהול התביעה ושמיעת מלוא הראיות שכן אין צורך בהמחאת זכויות וזאת בנימוק שהוא נאמן של הבנים. אולם, טענה זו אינה מחזיקה מים שכן כלל לא נטענה בכתב התביעה.
3. לא זו אף זו, לאחר שמיעת הראיות, תחת לבקש לתקן כתב התביעה והגשת ראיות נוספות, התובע הגיש ללא רשות תצהיר של הבנים על מנת לנסות להתגבר בדיעבד על מחדלו להגיש המחאת זכויות מלכתחילה. ביהמ"ש קבע כלהלן:

"הבאת הראיות וחקירת העדים הסתיימה.

לכן ביהמ"ש מוחק המסמך המכונה "עמדת בני התובע נוכח שאלת ביהמ"ש" שהינו באופן מהותי תצהיר שהוגש לאחר שמיעת המצהירים, ללא הגשת בקשה להוספת ראיה, וזאת ללא צו להוצאות שכן לא נדרשה תשובת המשיבים".

1. ביהמ"ש דוחה טענת התובע בסעיף 4 לסיכומיו (במסגרת "פרק ב'-הצד המשפטי") לפיה עליו להתעלם מכל האמור לעיל שכן התובע סבור בסיכומיו שיש לראות בו כמי שהזכויות הומחו לו, או לצרף הבנים כבעלי דין בדיעבד.
2. באופן תמוה, דווקא בסיכומי דיין, נעשה ניסיון נוסף לרפא מחדל התובע ע"י טענה של דיין, כביכול בשמו של התובע, שנשענת על עוולת הגזל. דיין טען בסיכומיו, כביכול בשם התובע, כי על פי סעיף 54 לפקודת הנזיקין, הנתבע מנוע מהעלאת טענה לגבי הזכות של התובע לתבוע. ראשית, מכיוון שהתובע לא העלה טענה זו, ביהמ"ש לא אמור להידרש לה. שנית, גם מהותית, אין בטענה זו ממש שכן הכספים הועברו ע"י התובע, לגרסתו, בהסכמה לנתבע, לצורך רכישת דירה כביכול. שלישית, וכפי שיפורט בהמשך, גרסת רכישת הדירה אינה אמת. אולם, האופן בו דיין מנסה בסיכומיו להעלות טענות בשמו של התובע מלמד על הקשר ההדוק בין התובע ודיין שעל משמעותו ביהמ"ש יעמוד בהמשך.
3. אשר על כן, ביהמ"ש דוחה התביעה שכן אם קיימת זכות תביעה, היא זכות הבנים הבגירים ולא של התובע.

התביעה הינה ניסיון לעקוף הליכי חדלות הפרעון נגד החברה

1. גם אם ביהמ"ש היה מקבל הניסיון של התובע לתקן כתב התביעה לאחר סיום שמיעת הראיות על דרך הוספת הטענה להמחאת זכויות הבנים אליו, ללא תיקון כתב התביעה, והוא דחה ניסיון זה, יש לדחות התביעה נגד הנתבעים שכן הוכח שהכספים הועברו לחברה.

הוכח שהנתבע העביר לחברה סכום דומה במועדי קבלת הכספים מהתובע

1. הנתבע הראה כי בסמוך לקבלת הסך של 300,000 ₪ ביום 6.2.17 הוא העביר ביום 9.2.17, שלושה ימים לאחר מכן, הסך של 280,000 ₪ לחברה ובמועד קבלת הסך של 334,000 ₪ ביום 16.3.17, הוא העביר לחברה הסך של 320,000 ₪. סה"כ, הנתבע העביר לחברה במועדים סמוכים עד זהים למועד קבלת הכספים מהתובע, כמעט את מלוא הסכום.
2. לכן, נפלה טענת התובע, לה הקדיש מקום נרחב בסיכומיו, שהנתבעים רכשו כביכול עם הכספים שקיבל הנתבע מהתובע, דירה. די היה בכך כדי לדחות גרסת התובע לפיה קמה כביכול יריבות בינו, או בין בניו, לנתבעים.

מהראיות עולה שגרסת הנתבע לגבי הסיבה להעברת הכספים לצורך הלבנת כספים היא שמתיישבת עם הראיות

1. כאמור לעיל, הנתבע טען שמעולם לא סוכם בינו ובין התובע על מכירת דירה וכי מטרת העברת הכספים הייתה להלבין כספים שהתובע קיבל מעיסוקו כפורט שיקים עליו לא דיווח לרשויות המס וגם לא נרשם כנשם.

התובע עסק בפריטת שיקים ומתן אשראי חוץ בנקאי ללא רישום כדין ודיווח על הכנסותיו

1. הנתבע טען בכתב ההגנה כי הכספים הועברו מהתובע לחברה על מנת להלבין כספים שקיבל במסגרת עיסוקו כנשם ללא רישום כדין וללא דיווח על הכנסותיו מעיסוק זה למס הכנסה. התובע הכחיש טענה זו בסעיף 15.11 לסיכומיו והפנה לעדויות נאור ושירן בעניין זה. אולם, טענת הנתבע לא הייתה שהתובע פרט שיקים דווקא לחבריו לעבודה נאור ושירן, אלא לרבים אחרים.
2. מעיון בחשבון התובע עולה שמופיעות בו תנועות רבות של שיקים בהיקפים גדולים שאינם מתיישבים עם טענתו כי עבד כשכיר עבור שכר בסך של 12,000 ש"ל לחודש. כך למשל בדף 2א, תועדו 25 פעולות בשיקים. לתובע לא היה מענה מניח הדעת בעת חקירתו, בעמוד 20, להיקף הפעילות בשיקים ולסכום השיקים, כגון 100,000 ₪. לכן, ביהמ"ש דוחה הסבריו לגבי פריטת שיקים ל"3,4 חברים" ב"התנדבות".
3. כמו כן, התובע לא ידע להסביר בעמוד 16 מדוע הנתבע נזקק לשלוח דווקא אותו לצ'יינג' לצורך פריטת שיקים של החברה, אלא אם כן לא היה מדובר בשיקים לפקודת החברה, אלא לפקודתו של התובע. בהמשך עדותו, בעמוד 19, התובע העיד שהנתבע הפקיד בחשבונו שיקים של העסק על מנת שהתובע ישלם לו תמורתם במזומן.
4. ביהמ"ש דוחה את גרסת התובע לפיה במשך תקופה ארוכה לא עמד על קבלת תלושי שכר מהחברה. התובע טען זאת על מנת לנסות להסביר הפער הניכר בין סכומי השכר בתלושים ובין טענתו להשתכרות בפועל. לתובע לא היה מענה מניח הדעת מדוע זמן רב לא עמד על קבלת תלושי שכר ומדוע טרם הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בשל שכר שטרם קיבל, לגרסתו. התובע ענה באופן בוטח לשאלות השונות, כאשר הוא מרבה לספק תירוצים מתירוצים שונים לפער בין מחזור הפעילות המרשים בחשבון הבנק שלו ובין גרסתו להיותו עובד במצוקה שהנתבע ניצל את חוסר יכולתו כביכול לעמוד על זכויותיו. התובע גם לא העמיד חוות דעת רפואית לבסס טענתו כי הינו סובל מחולשה רפואית שהנתבע ניצל אותה כדי להפיל אותו בפח כביכול. ביהמ"ש התרשם מעדות התובע כי הוא דעתן ומי שיודע לעמוד היטב על זכויותיו ולכן לא האמין לגרסתו לגבי מהות עיסוקו, ניצול חולשתו הרפואית כביכול ע"י הנתבע ולגבי הסיבה להעברת הכספים לנתבע.
5. התובע הפנה בסעיף 15.12 לסיכומיו לעדות נאור לפיה גם בעניינו היה פער בין גובה השכר בתלוש ובין השכר בפועל. אין זאת, אלא שבתובענה זו עלו ממצאים רבים ומדאיגים לגבי אי כיבוד הוראות החוק לכאורה ע"י כלל המעורבים כפי שיפורט בהמשך. אולם, גם אם בעניינו של נאור היה פער בין האמור בתלוש ובין המצב בפועל, אין בכך כדי לסייע לתובע לנוכח היקף העסקאות בחשבון הבנק שלו שאינו תואם ולו בדוחק אף הטענה שהרוויח בפועל 12,000 ₪ לחודש.
6. התובע נקלע בעניין שכרו, לטיעון סותר, אחד מיני רבים, בתובענה זו. מצד אחד טען שהוא נוצל ע"י הנתבע עקב חולשה בריאותית שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בה. מצד שני, טען בסעיף 17 לסיכומיו לעבודה בחברה "בשעות עבודה אין ספור". הוא אישר בעדותו, כי בשלב מסוים, הביטוח הלאומי הפסיק להכיר בטענתו לבעיה בריאותית, אך העיד שלאחר מכן המוסד חזר והכיר בה. סוגיה זו נותרה לוטה בערפל שכן אין לפני ביהמ"ש חוות דעת רפואית, או מלוא העובדות והמסמכים לגבי השתלשלות האירועים בעניין עמדת הביטוח הלאומי. בסעיף 17 לסיכומיו, התובע אישר שהמוסד לביטוח לאומי ביטל ההכרה בנכותו עקב שעות העבודה הרבות. מכאן שהוא הודה בסיכומיו כי המצג שלו למוסד לביטוח לאומי לא היה מדויק בלשון המעטה, ולא נתן הסבר הכיצד שב וקיבל הכרה בנכותו. ביהמ"ש קובע כי לא רק שהתובע לא יישב הסתירה בגרסתו בעניין זה, אלא אף הגדיל סימן השאלה בלשון המעטה.
7. התובע נשאל מעמוד 20 לפרוטוקול מדוע לאחר שלוש שעות עבודה הוא ישב על כורסה ברחבה שמול העסק עד שעה מאוחרת. למרות שהתובע קיבל מספר הזדמנויות, הוא לא הצליח ליתן מענה מניח הדעת לשאלה.
8. כמו כן, התובע שינה בעדותו גרסה וטען שהעביר הכספים לנתבע כהלוואה, ולא כ"השקעה" בקבוצת רכישה לצורך רכישת דירה, כפי שהצהיר בתצהיר עדותו ראשית. דיין טען בכתב ההגנה שהיה מדובר בהלוואה. אם לא די בכך, במהלך עדותו הוא שיכלל את הגרסה החדשה בדבר מתן הלוואה בטענה חדשה לפיה "נתתי לו הלוואה בשביל לקנות את הבית כנגד זה שהוא ייתן לי דירה". על פי שתי הגרסאות למתן הלוואה, מצופה היה שיוצג הסכם בכתב כנדרש. אולם, לא הוצג הסכם.
9. כמו כן, העד מטעם הנתבעים, אורי, אישר שנתן לתובע שיקים וקיבל בחזרה במזומן. ביהמ"ש ער לטענות התובע בסעיף 16 לסיכומיו לגבי תלותו של אורי בנתבע. אולם, אורי מקורב לנתבע בדיוק כשם שדיין מקורב לתובע. אילו, היה על ביהמ"ש להסתמך אך על עדותו של אורי בעניין עיסוקו העיקרי של התובע, יתכן והיה קושי לנתבע. אולם, עדות אורי משתלבת עם כלל הראיות שהוגשו.
10. כמו כן, התובע נמנע מחשיפת מקור הכספים שהופקדו בתכניות החיסכון של הבנים. ביהמ"ש קבע בעניין זה ביום 20.10.21 כלהלן:

"הטענה שמקור הכספים בתכניות חסכון הועלתה על ידי התובע ומכאן שעליו להביא ראיות בעניין זה ואם לא הביא אותן, לא רק שלא נגרם עיוות דין לנתבע, אלא להיפך. "

1. מחדל התובע בעניין זה התעצם כאשר הוא טען בסעיף 6 לתצהירו כי הוא הפקיד מדי חודש הסך 5,000 ₪ לחסכונות הבנים. התובע נשאל כיצד עלה בידו להפקיד משכרו מדי חודש סך של 5,000 ₪ בתכניות החיסכון, אם לטענתו לא קיבל שכר מדי חודש, אלא מדי מספר חודשים. התובע העלה בתשובתו בעמוד 10 גרסה חדשה, שלא הופיעה בתצהירו, לפיה הוא פרט שיקים כדי שיהיה לו מזומן להפקיד הסכום הנדרש מדי חודש.
2. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע כי התובע עסק בפריטת שיקים ומתן הלוואות חוץ בנקאיות בחצרי החברה וזאת הסיבה שאין התאמה בין הסכומים שקיבל בפועל מהחברה ובין הסכומים שמופיעים בתלושי השכר.

התובע העביר הכספים לנתבע על מנת להלבינם באמצעות החברה או להבריחם מנושיו

1. לאחר שביהמ"ש קבע כי בידי התובע הצטברו סכומי עתק כתוצאה מעיסוקו ללא רישום כנשם, וללא דיווח לרשויות המס על הכנסותיו, הגרסה של הנתבע לגבי מטרת העברת הכספים היא שמתיישבת עם הראיות. הנתבע העיד שבאמצעות המרכול אותו הפעילה החברה, קל יחסית להלבין כספים שכן כספים רבים מתקבלים במזומן במסגרת הניהול השוטף. הנתבע טען בכתב ההגנה שהכספים הועברו אליו בתואנה שהם נועדו לרכישת דירה, על מנת להציג מצג כוזב לבנקים בהם התנהלו חשבונות הבנק של הבנים והתובע. גרסת הנתבע, הינה לכאורה הודאה בביצוע עבירות פליליות ומכאן שיש לייחס לה אמון שכן הוא מודע לסיכון שלקח על עצמו בעת חשיפת המטרה האמתית של העברת הכספים אליו וממנו לחברה.

חוזה הקומבינציה סותר גרסת התובע

1. לפני ביהמ"ש הוצגו ע"י התובע שני חוזים. האחד, הסכם קומבינציה בין הנתבע ואחרים לקבלן, למכר ובנייה במקרקעין בבעלות הנתבע ושותפיו לבעלות במקרקעין. התובע טען שהסכם זה מוכיח גרסתו כי הנתבע הבטיח לו במועד קבלת הכספים מכירת דירה במחיר מציאה במיזם הבניה. אולם, הסכם הקומבינציה נחתם בשנת 18 ואילו התובע העביר הכספים בתחילת שנת 17. מכאן שהסכם הקומבינציה בו אין כל אזכור לזכויות התובע כביכול, אינו מסייע לתובע. מה גם שהדעת נותנת שאם היה שמץ של אמת בגרסתו, הוא היה מקפיד לרשום הערת אזהרה בנכס. כאמור לעיל, ביהמ"ש דחה גרסת התובע להיותו במצוקה עקב חולשה רפואית ומי שאינו יודע לעמוד על זכויותיו כביכול.

החוזה למכירת דירה הוא שהוצג לבנק על מנת להסתיר המטרה האמתית של העברת הכספים

1. החוזה השני שהגיש התובע כנספח 3 לכתב התביעה (להלן: "ת/3"), הוא חוזה בו הנתבע מוכר לתובע דירה באותו מתחם שלגביו נחתם הסכם הקומבינציה, כשנה לאחר מכן. התובע טען בכתב התביעה שביום 1.1.17 הכין הנתבע "הסכם למכירת דירה", הנושא על פניו לכאורה את חתימתו של הנתבע, לפיו הוא מצהיר כי בבעלותו דירה בבית בקומה 3 ברח' העמל 19 בבת ים, וכי הוא מתחייב לרשום את הדירה על שמו של הקונה עד 1.9.2017, על אף שלא הייתה בבעלותו דירה בתאריך זה. בסעיף 8 להסכם, מפורטים תשלומים על חשבון המחיר, הנקובים בדולרים, אך מדגישים את חובת הימצאותם של הכספים בכיסו של הנתבע בראשית 2017 ובחציה הראשון (נספח 3 לכתב התביעה). עוד טען התובע, שהוא מעולם לא ראה ולא חתם על ההסכם שצרף כנספח 3. עוד טען, שמעולם לא השתמש במסמך זה, שכן הוא לא "עסקה במקרקעין" כמשמעותה בחוק המקרקעין ובחוק מיסוי מקרקעין. עוד טען, שביום עריכת נספח 3 עוד לא היה בנמצא כל בניין עם דירות ברח' העמל 19 בבת ים, זאת נוכח "הסכם קומבינציה" הנושא חתימות ללא תאריך משנת 2018, שדי בעמודו הראשון כדי להפריך את ת/3.
2. הנתבע טען שהתובע ביקש להבריח הכספים מנושיו ולכן ביקש מדיין וממנו להעביר הכספים לחברה כדי לקבל אותם בחזרה במזומן מהחברה. הוא הסביר שת/3 הוא הסכם מפוברק שנערך כדי להציג לבנק הסכם מכירת דירה ולאפשר בכך הפקדת הכספים בחשבון וכי התובע, הוא, דיין ועובדת החברה עמית (להלן: "עמית"), ערכו ומילאו הסכם שעמית הורידה מהמרשתת. בכך הנתבע הפליל עצמו לכאורה ולכן, כפי שכבר צוין קודם לכן, יש לייחס אמינות לגרסתו. הנתבע העיד שהחוזה הוכן בנוכחות התובע על מנת לאחז את עיני הבנקים ולאפשר העברת סכומי העתק מהבנים לתובע וממנו לנתבע, במסווה של רכישת דירה כביכול.
3. ביהמ"ש קובע כי הגרסה של הנתבע היא שמתיישבת עם הוראות החוק, שכן חוק איסור הלבנת הון תש"ט – 2000 מחייב הבנקים להתנות העברת סכומי עתק בקבלת הסבר לסיבה להעברת הכספים ובמקרה של טענה לקיום חוזה למכר במקרקעין, לקבל העתק של החוזה. התובע לא הציג לפני ביהמ"ש את המסמכים שהוא, או בניו, הציגו לבנקים לצורך העברת הכספים. לעניין זה ראו פסק הדין ב ע"א 10828-09-19 אמיר נ' טוטנאוור דוידוביץ ואח' (פורסם בנבו).

"מדובר, אפוא, בסכום עתק, חריג לכל הדעות, שהמערערת קיבלה לידיה מבעלה בהמחאות של המשיבה שמשוכות לפקודתה, כשהמערערת בעצמה הפקידה אותן בחשבונה לפי בקשת בעלה, המעוול הראשי. אין חולק כי הפקדת סכום בסדר גודל שכזה בחשבון הייתה טעונה מתן הסבר לבנק באשר למקור הכספים, זאת לאור חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, שמחייב את הבנקים לדווח על עסקאות מסוימות למאגר המידע ברשות לאיסור הלבנת הון, שהוקמה למטרה זו במשרד המשפטים. המערערת בחרה שלא לחשוף בפני ביהמ"ש קמא את הצהרתה לפני הבנק בדבר מקור הכספים וקבע כי בנסיבות אלו קמה החזקה שאם הייתה מציגה רישומים אלו הם היו פועלים לחובתה ולא תומכים בעמדתה לפיה הצהירה כי מקורם בשכר עבודה של בעלה (ס' 102 לפסה"ד). מסקנה זו של בית המשפט קמא מקובלת עליי במלואה. למעשה, ברור שהמערערת לא אמרה אמת לבנק באשר למקור הכספים, שכן משהיה זה בעלה שהנחה אותה להפקידם בחשבונה יש להניח כי לא הנחה אותה להצהיר עליהם ככספים שהתקבלו במסגרת עבודתו (שעה שהוא פושט רגל). מכל מקום ברור שהמערערת הציגה לפני הבנק מצג שאינו אמת באשר לסיבה בעטיה ניתנו בידיה המחאות בסכום עתק מאת המשיבה, עמה אין לה כל היכרות קודמת".

1. התובע היה ער בעת הגשת סיכומיו לקושי שנוצר בכך שלא גילה מהם המסמכים שבניו והוא הציגו לבנק לצורך מתן הסבר להעברת הכספים ביניהם ובין התובע לנתבע. לכן, בסעיף 12 לסיכומיו, הוא מתח דווקא על הנתבע ביקורת וטען שב"כ "סבור" שהנתבע הטעה את הבנק בו מתנהל חשבונו ע"י הצגת ת/3 והציע לביהמ"ש "לוודא זאת".
2. אם התובע היה נאחז בהוראות הסכם המכר, על מנת לתבוע את מימושו, ניחא. אולם, גרסת התובע הייתה שהסכם זה לא ידוע לו והוא לא חתם עליו. התכחשות התובע להסכם המכר תואמת את גרסת הנתבע לפיה מדובר בהסכם למראית עין, שמעולם גם לא דווח לרשויות המס וכל כולו ניסיון פסול, שצלח בשעתו, להטעות את הבנק.
3. כאמור לעיל, גרסאות התובע השתנו מעת לעת, פעם אחר פעם. כך גם בעניין חוזה המכר. בסעיף 9 לסיכומיו הוא שוב נקלע לטיעון סותר. לאחר שטען בתוקף כי לא ידע על קיום ת/3, הוא טען בסעיף 9.1 לסיכומיו כי ת/3 מוכיח כיצד הנתבע הטעה והשלה אותו שתרכש דירה במחיר מציאה. אולם, מיד לאחר מכן, באותו סעיף ממש בסיכומיו, שב לגרסה לפיה לא ידע על קיום ת/3. אם לא די בכך, בסעיף 15.3 לסיכומיו שב וטען שת/3 מוכיח כיצד הנתבע הטעה אותו "בקבלת כספים" ממנו במרמה.
4. התובע שב וטען בסעיף 11 ובסעיף 20 לסיכומיו, כי החתימה הנחזית לחתימתו על ת/3 זויפה. אולם, מי שהגיש את ת/3 הוא התובע ומכאן שעליו היה להוכיח הטענה שחתימתו על המסמך זויפה, לרבות ע"י העמדת חוות דעת של מומחה להשוואת כתב יד. כמו כן, התובע לא הציג תלונה למשטרה בגין זיוף חתימתו.
5. אשר על כן, שני המסמכים בכתב שהציג התובע תואמים את גרסת הנתבעים לפיה הכספים הועברו מהבנים לתובע בהעברה בנקאית, וממנו לנתבע בהעברה בנקאית, במסווה של רכישת דירה בשנת 2017 ומהנתבע לחברה, על מנת להלבין כספים, כך שהתובע יקבל אותם בחזרה בעיקר במזומן באמצעות החברה, בין אם כדי להסתיר הכנסותיו מרשויות המס ובין אם להבריחם מנושיו.
6. גם בכך היה די, כדי לדחות התביעה.

אין לתובע ראיה בכתב לפיה הכסף שהעביר לנתבע נועד לרכישת דירה

1. התובע נשאל בעמוד 28 אם יש בידיו ולו ראיה אחת בדבר ייעוד הכסף שהעביר לנתבע לצורך רכישת דירה והשיב כי יציג אותה באמצעות בא כוחו. ביהמ"ש קובע כי לא הוצגה ראיה בכתב לפיה הכסף שהתובע העביר לנתבע נועד לרכישת דירה.

גרסת התובע הינה גרסה כבושה

1. במארג הראיות המצביעות על כך שגרסת הנתבעים, היא זו שמתיישבת במאזן הסתברויות עם הראיות, ביהמ"ש מייחס חשיבות רבה לעובדה שגרסת התובע הינה גרסה כבושה שכן אין דרישה בכתב של התובע לקבלת הכספים במשך ארבע שנים עד סמוך להגשת התביעה בסוף שנת 2020.
2. כאמור לעיל, ביהמ"ש דחה טענת התובע לחולשה רפואית שמנעה ממנו כביכול לעמוד על זכויותיו, וכן עקב היותו עובד של החברה. מכאן שאם היה שמץ של אמת בטענות התובע, מצופה היה שהוא יעמוד על רישום הערת אזהרה בשנת 2017 ויציג לפני ביהמ"ש שלל ראיות בכתב בדואר מקוון או במסרונים בהם הוא מבקש עדכון ודיווח לגבי מימוש עסקת המקרקעין, שכלל לא עוגנה בכתב וגם לא דווחה לרשויות המס.
3. התובע ניסה להתגבר על הקושי בעניין זה, ע"י הפניה בסעיף 15.3 לסיכומיו לתצהיר נאור לגבי סכסוך בין התובע לנתבע "בשל כספים שנתן התובע לנתבע". אולם, האמור בתצהיר נאור סותר טענת התובע לכך שלא עמד על זכויותיו עקב ניצול מצבו הרפואי כביכול והיותו עובד בחברה. האמור מחזק התרשמות ביהמ"ש שאין ליתן אמון בגרסת התובע לגבי חולשתו, וניצולה כביכול ע"י הנתבע. אילו הסכסוך היה בשל הטעית התובע בקשר לרכישת דירה, מצופה היה שהסכסוך יבוא לידי ביטוי בתכתובת ענפה.
4. לא זו אף זו, לשיטת התובע אין מדובר במחלוקת הנוגעת רק לתובע ולנתבע, אלא לדירה שהובטחה לבניו. מכאן, שאם היה שמץ של אמת בגרסת התובע ובניו, הם היו עוקבים בקפדנות אחר מימוש הרכישה ומעלים דרישותיהם בעניין מימוש רכישת הדירה, בזמן אמת בכתב. התובע נשאל הכיצד בניו לא מחו על כך שלא קיבלו דירה ועל כך ענה שבניו "צדיקים".
5. אם לא די בכך, הנתבע הציג הסבר הגיוני לשתיקתו של התובע במשך זמן כה רב. התובע, כך טען הנתבע, הינו מקורב לדיין, שותפו לשעבר לעסקים של הנתבע. לכן, טען הנתבע, התובע העלה לראשונה את גרסתו הכבושה במועד פרוץ הקרע בין הנתבע ובין דיין כקנוניה משותפת ביניהם להוציא ממנו כספים שאינם מגיעים להם, תחת לנהל התחשבנות באמצעות הליכי החדל"פ של החברה.
6. גם בכך היה די, כדי לדחות התביעה.

התובע היה מנהל ב"סדום ועמורה"

1. התובע הפנה בסעיף 17 לסיכומיו לעדותו לפיה "הוא מנהל" את החברה "באור יהודה בשעות עבודה אין ספור". כמו כן, הלין באותו סעיף כי "ניהול עסקי הנתבע היה כסדום ועמורה מרמה הונאות והעלמות מס". טענה זו אינה מנקה את מנהל הסניף במשך זמן רב, כשבע שנים לגרסת הנתבעים בסעיף 2 לסיכומיהם, משיתוף פעולה בניהול החברה כ"סדום ועמורה", אלא להפך. זאת, מכיוון שלגרסתו, לא היה עובד זוטר, אלא מנהל סניף שהפקיד כספים לחשבונה ואף פרט שיקים בשביל החברה בצ'יינג', בתור "קוף" כדבריו בעמ' 12. יותר מכך, תיאור זה מלמד שהתובע ידע שהנתבע נכון לשתף עמו פעולה בהלבנת כספים לצורך העלמת מס. גם בעניין מעמד התובע בחברה, הוא נקלע לטיעון סותר, כאשר בעמוד 15 הוא צמצם את מעמדו ל"פועל" תמים שמבצע הוראות.

ביהמ"ש לא האמין לעדויות עדי התובע

1. אם לא די בכל אלה, ביהמ"ש גם לא האמין לעדי התובע. הגרסה של הבן יוסף כי ידע שמדובר בדירה ליד הים אינה אמינה. יוסף היה ממוקד בניסיון לזהות להיכן "חותרת" השאלה כעולה מדבריו בעמוד 36. הוא היתמם וטען שלא יודע מהי פריטת שיקים, אך לאחר מכן התברר שהוא יודע מהי פריטת שיקים. הגרסה של הבן אליה שהעיד שלא שאל עבור מה הכסף וכי אמו, שלא העידה, אמרה לו בדיעבד שמדובר ברכישת דירה, אינה אמינה. כאמור לעיל, שני הבנים, חתמו על תצהירים חדשים, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, בהם ניסו לתקן בדיעבד את תוכן עדותם.
2. דיין, הציג עצמו, בדומה לתובע, כקורבן של הנתבע שרק בשלב מאוחר גילה כביכול כי הנתבע, שותפו בעסקים, רימה אותו. מחקירת דיין עלה שבבעלותו מספר רב של נכסים, עובדה שאינה תואמת הצגתו כחסר הבנה בעסקים, באופן שהנתבע ניצל כביכול. כמו כן, דיין טען לראשונה בדיון שהנתבע אישר בפניו את גרסת התובע והעיד שעו"ד בורובסקי, שייצג הן את התובע והן אותו, ידע על כך.
3. עדויות שירן ונאור לא סייעו או גרעו לעניין ההכרעה במחלוקת.

עדות הנתבע והעד מטעמו תאמה את הראיות בכתב שהוגשו

1. התובע הפנה ביהמ"ש בסעיף 18 ובסעיף 19 לסיכומיו לסתירות בעדות הנתבע. ביהמ"ש קובע כי הנתבע אינו נקי מכל רבב. אולם, כאמור לעיל, הוא לקח סיכון רב כאשר הודה בביצוע עבירות פליליות לכאורה יחד עם התובע. ביהמ"ש לא מוציא מכלל חשבון שגם עדותו, כמו עדות התובע, לא הייתה מדויקת בלשון המעטה. אולם, לעניין סוגיות הליבה, כל הראיות שהוצגו, דפי החשבון של התובע, הסכם המכר והסכם הקומבינציה ומסמכי העברת הכספים מחשבון הנתבע לחשבון החברה, תאמו את גרסתו לפיה, הכספים הועברו לחברה, לבקשת התובע, באמצעות הצגת הסכם מכר מפוברק לבנק, ולכן החייבת, ככל שהכספים לא הושבו לתובע על דרך הלבנת כספים, הינה החברה שנקלעה לחדלות פרעון ולא הנתבע.

לא נטען ולא הוכח כי יש לחייב הנתבע בחוב החברה

1. התובע הקדיש סעיף 15 לסיכומיו על מנת לדחות הטענה שהחברה השיבה לתובע כספו. כאמור לעיל, ביהמ"ש קבע כי בעלת החוב של בניו של התובע הינה החברה, ככל שנותר חוב. זאת, משום שביהמ"ש קבע כי הנתבע העביר הכספים מחשבונו, לחשבון החברה. מכיוון שהתובע שלל גרסת הנתבע לפיה הכספים הועברו לחברה, הוא לא טען, ומכאן שגם לא הוכיח כי יש לחייב הנתבע, ולבטח גם לא הנתבעת, בחוב החברה.
2. התובע טען בסיכומיו שהחברה מימנה את רכישת דירת הנתבעים. אולם, טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה וגם לא בתצהיר התובע שכן גרסתו הייתה שהנתבע לא העביר הכספים לחברה. הטענה שעלתה לראשונה בסיכומים, מתבססת על נספח לתצהיר דיין, שהגיש ראיותיו אחרון. הנספח הינו שיק של החברה על סך של 300,000 ₪ ששולם בחודש יוני 18 למס הכנסה ודיין הצהיר כי התשלום נועד לסלק עיקול על חשבון הבנק על מנת לאפשר רכישת הדירה ע"י הנתבעים. ביהמ"ש קובע כי מדובר בטענה מהותית שחייבה לתקן כתב התביעה מיד לאחר שדבר קיום השיק הגיע לידיעת התובע וזאת כדי לאפשר לנתבעים להציג גרסה נגדית לטענה זו שעומדת בסתירה לגרסת התובע בכתב תביעתו. מחדל התובע בעניין זה מתחדד עקב פער הזמנים של יותר משנה וחצי ממועד העברת הכספים לחברה ועד הוצאת השיק מהחברה, כאשר הנתבע טען בחקירתו כי אם שילם חוב שלו בשיק של החברה, הוא החזיר לחברה סכום זה.
3. ביהמ"ש לא קובע מסמרות בסוגיה האם הכספים שהנתבע הפקיד בחשבון החברה הושבו לתובע בשיקים או במזומן, כטענת הנתבעים, שכן הוא לא נדרש לכך. זאת, מכיוון שהחוב, ככל שהחברה הייתה נתבעת בתביעה זו, הינו של החברה ולא של הנתבע, או הנתבעים, וגם לא נטען בכתב התביעה שיש לחייב הנתבעים בחוב החברה. מכיוון שהתובע לא צרף החברה כנתבעת, הוא שלל מראש זכותו להיפרע מהחברה באמצעות הליך זה.

ביהמ"ש דוחה הטענה שהנתבע גנב כספים מהחברה

1. התובע, שכאמור לעיל, שלל הטענה שהכספים הועברו לחברה, נקלע בסיכומיו לטיעון סותר גם לגבי הטענה לפיה הנתבע גנב כספים מהחברה. התובע טען בסעיף 5 לסיכומיו לראשונה שהנתבע גנב כספים מהחברה. טענה זו עלתה כנראה לראשונה בסיכומים כדי להתגבר על הראיות שהגיש הנתבע לפיהן הוא העביר הכספים שקיבל מהתובע לחברה. ביהמ"ש כבר דחה קודם לכן, הניסיון של התובע לבצע בסיכומים מקצה שיפורים, ולהתבסס על השיק שצורף לתצהיר דיין. פרט לאותו שיק לא הוצגו ראיות לגניבה. זאת, על אף שהתובע העיד בעמוד 17 כי הייתה מצלמה שתעדה את כל הגניבות וכי עמית תתייצב להעיד מטעם דיין כדי להוכיח גניבה מהחברה. הסרטונים לא הוצגו ועמית לא התייצבה להעיד על מנת להוכיח טענה חמורה זו. כפי שפורט קודם לכן, ביהמ"ש לא נתן משקל רב בלשון המעטה לעדות דיין בעניין הגניבה. התובע טען בסעיף 6 לסיכומיו כי הנאמן של החברה "כבר יודע" מה הם הסכומים שנגנבו. אולם, התובע ודיין לא העידו את הנאמן.

ביהמ"ש דוחה התביעה

1. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש דוחה התביעה נגד הנתבעים ומכח הכרעה זו דוחה ההודעה נגד דיין.

העברת פסק הדין לרשות לאיסור הלבנת הון ולאגף החקירות של מס הכנסה

1. הנתבע ביקש בתחילת ההליך להורות על העברת המסמכים בתובענה זו לרשויות אכיפת החוק. ביהמ"ש הורה לתובע להעביר המסמכים לרשויות מיסוי מקרקעין וקבע ביום 20.10.21 שיידרש לבקשת הנתבעים להעביר המסמכים בתובענה זו לרשויות אכיפת החוק, לאחר שמיעת הראיות. לנוכח הראיות שנסקרו בפסק דין זה, ביהמ"ש מקבל בקשת הנתבעים ומורה על העברת פסק הדין לרשות לאיסור הלבנת הון ולאגף החקירות של מס הכנסה.

חיוב בהוצאות

1. לנוכח דחיית התביעה במלואה, היה מקום לחייב התובע בהוצאות ההולמות ניהול הליכים מקדמיים ממושכים וסכום התביעה. אולם, מכיוון שהנתבע הודה בביצוע עברות פליליות לכאורה בקשר לליבת המחלוקת והיא הסיבה האמתית ליצירת ההסכם שהוצג לבנק, ביהמ"ש קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. הדברים יפים, גם לגבי ההודעה שהנתבעים שלחו לדיין. זאת, משום שדיין לא העיד אמת, כפי שנקבע קודם לכן, וביהמ"ש השתכנע כי התביעה הוגשה בעיתוי שהוגשה כמאמץ משותף של התובע ודיין להוציא מהנתבעים כספים, תוך עקיפת ההתחשבנות בין דיין והנתבע, המתנהלת, ואמורה להתנהל, בהליכים אחרים.

סוף דבר

1. ביהמ"ש דוחה התביעה וההודעה ללא צו להוצאות. המזכירות תפעל בהתאם לאמור בסעיף 63.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשפ"ג, 23 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.