בית משפט לענייני משפחה בקריות |
|
|
כ"ח אדר ב' תשפ"ב, 31 מרץ 2022 |
תה"ס 39829-10-19 מ' נ' מ'
|
|
בפני |
כבוד השופטת גילה ספרא-ברנע
|
|
תובעת |
צ'מ' ע"י ב"כ עוה"ד קרן סגל |
|
נגד
|
||
נתבע |
נ'מ' ע"י ב"כ עוה"ד יואל ריפל |
|
פסק דין |
עניינו של פסק דין זה הוא פרשנות הסעיפים בהסכם הגירושין של הצדדים, המתייחסים לרכישה והשיפוץ של הדירה בקיבוץ ---, בה מתגוררים האישה וילדי הצדדים. לטענת האישה, לפי העולה מהסכם הגירושין, יש לחייב את האיש לשאת ביתרת עלות הרכישה והשיפוץ של הדירה ב--- יחד איתה בחלקים שווים, האיש דוחה פרשנות זו של הסכם הגירושין.
השתלשלות ההליכים בתיק
כתב תביעה הוגש ביום 24.10.19, כתב הגנה הוגש ביום 21.11.19.
ביום 5.12.19 הצדדים הופנו למגשר לפי הסכמתם העולה מסעיף 78 להסכם הגירושין.
ביום 20.2.20 הודיעה האישה לבית משפט כי הליך הגישור כשל.
ביום 2.6.20 התקיים בתיק קדם משפט ראשון, והודע על הסכמות בעניין חלק התביעה המתייחס למזונות.
ביום 18.10.20 הוגש תצהיר עדות ראשית (להלן: "תע"ר") מטעם האישה, תע"ר מטעם האיש הוגש ביום 22.11.20.
ביום 6.12.20 התקיים קדם משפט שני.
ביום 15.12.20 נדחתה טענת הסף של האיש לדחיית התביעה מהיעדר סמכות עניינית לפי סעיף 7 לחוק בתי משפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: החוק"). קבעתי כי הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד ייקבעו לפי תוצאות סיום ההליך.
ביום 22.12.20 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו האיש והאישה נגדית על תצהיריהם, וניתן בהסכמה פסק דין חלקי בנושא זמני שהות עם הקטינים.
ביום 18.2.21 הוגשו סיכומי האישה וביום 8.4.21 הוגשו סיכומי האיש.
עם הצדדים הסליחה על העיכוב במתן פסק הדין.
העובדות שאינן במחלוקת
הצדדים הינם יהודים, נישאו זל"ז כדמו"י ב-92, מנישואי הצדדים נולדו שלושת ילדיהם בני --- כיום.
הסכם גירושין ויחסי ממון בין בני הזוג נחתם ביום 11.7.18 (להלן: "ההסכם"), וכב' השופט זיתוני נתן לו תוקף של פסק דין ביום 16.8.18 במסגרת תה"ס 37410-07-18 (להלן: "תיק אישור ההסכם").
האישה והילדים מתגוררים בדירה בקיבוץ ---, הידועה כגוש -- חלקה - (בחלק) (להלן: "הדירה ב---"), הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין.
בסעיפים 59 עד 70 להסכם מפורט האיזון הרכושי בין הצדדים. בעת עריכת ההסכם היו בבעלות הצדדים שלושה נכסי נדל"ן שהזכויות בהם היו רשומות ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, ואלה הנכסים:
א- בית בקיבוץ --- (ס' 60 להסכם) (להלן: "הבית ב---").
ב- דירה ב*** (ס' 61 להסכם) (להלן: "הדירה ב***").
ג- דירה בXXX (ס' 62 להסכם) (להלן: "הדירה בXXX").
להלן ציטוט הסעיפים הרלבנטיים לדירות לפי ההסכם:
בהקשר לבית בדרך התפוחים, קובע סעיף 60 להסכם:
"הצדדים הינם הבעלים, בחלקים שווים, של בית בקיבוץ --- ---... על הבית... רובצת משכנתא אשר נכון ליום 31/12/17 עומדת על סכום של 155,068 ₪ הצדדים מסכימים להמשיך ולהיות הבעלים המשותפים של הבית ב--- אלא אם יחליטו אחרת בהסכמה ביניהם, ומוסכם כי כל ההכנסות משכר דירה בגין הבית ב--- יהיו ל[אשה], למשך כל חייה. [האשה] לבדה תהיה אחראית לפרעון ההלוואה המובטחת במשכנתא הרובצת על הבית ב---". (לטענת האישה החזר הלוואת המשכנתא עומד על 979 ₪ בחודש).
בהקשר לדירה ב***, קובע סעיף 61 להסכם:
"הצדדים הינם הבעלים, בחלקים שווים, של דירה ב***.... על הדירה ב*** רובצת משכנתא אשר נכון ליום 31/12/17 עומדת על סכום של 328,196 ₪".
בהקשר לדירה בXXX, קובע סעיף 62 להסכם:
"הצדדים הינם הבעלים, בחלקים שווים, של דירה בXXX... על הדירה בXXX רובצת משכנתא אשר נכון ליום 31/12/17 עומדת על סכום של 253,448 ₪ הצדדים מסכימים להמשיך ולהיות הבעלים המשותפים של הדירה בXXX... אלא אם יחליטו אחרת בהסכמה בניהם, ומוסכם כי כל ההכנסות משכר דירה בגין דירה בXXX... יהיו ל[אשה] למשך כל חייה. [האיש] לבדו יהיה אחראי לפרעון המשכנתא הרובצת על הדירה ב***".
בסעיף 63 להסכם, נקבע הסדר לעניין מכירת הדירה ב***:
"הצדדים מסכימים כי הדירה ב*** תימכר לאחר אישור הסכם זה בשוק החופשי, למרבה במחיר. האישה תטפל במכירת הדירה והצדדים מתחייבים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך מכירת הדירה".
הסעיפים שבמחלוקת, ושבעניינם הוגשה התובענה דנן, הם סעיפים 64 ו- 66 להסכם, הסעיפים קובעים כי הדירה ב*** תימכר, וכל כספי מכירת הדירה, לאחר החזר המשכנתא ותשלום הוצאות המכירה, ישמשו את הצדדים לצורך רכישת הדירה ב---. כן נקבע בסעיף 65 להסכם יש לאישה זכות להתגורר בדירה ב--- במשך כל חייה. ציטוט מלוא הסעיפים בהמשך פסק הדין (סעיף 70 לפסק הדין ואילך).
סעיף 70 להסכם, קובע כי הצדדים יערכו צוואה הדדית לפיה ילדיהם יהיו היורשים היחידים בנכסי המקרקעין המשותפים.
ביום 11.7.18 הצדדים חתמו על חוזה לרכישת הדירה ב--- תמורת 650,000 ₪. (עמודים 71-82 לתצהיר עדות ראשית (להלן: "תע"ר) של האישה)).
ביום 16.8.18 במסגרת אישור ההסכם בפני כב' השופט זיתוני, ביקשו הצדדים כי תהיה להם האפשרות להחליט למכור את הדירה בXXX במקום את הדירה ב***, וככל שתימכר הדירה בXXX, ההסדר שמופיע בהסכם בנוגע לדירה ב*** יחול על הדירה בXXX.
ביום 27.9.18 הצדדים מכרו את הדירה בXXX תמורת 740,000 ₪ (עמוד 65 עד 70 לנספחי תע"ר האישה)
כספי מכירת הדירה בXXX לא הספיקו לרכישת הדירה ב--- ולשיפוצה.
המחלוקת בין הצדדים
תביעת האישה במקור התייחסה, מעבר לנושא הרכוש, לנושאים נוספים - להסדרי השהות של האיש עם הילדים, לנושא מזונות הבת הבגירה, להוצאות שיקום האישה וכן סעד המתייחס לביטוחים. הנושאים הנוספים הסתיימו בהסכם פשרה שקיבל על ידי תוקף של פסק דין חלקי בפתח דיון ההוכחות ביום 22.12.20 (בעניין זמני השהות והביטוחים), וכן במסגרת הסדר פשרה בלשכת ההוצל"פ מיום 10.12.19 ומחיקת התביעה בעניין המזונות והוצאות שיקום לאישה בקדם המשפט הראשון ביום 2.6.20.
המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים הינה האם לפי ההסכם ופרוטוקול אישור ההסכם על שני הצדדים לשאת בחלקים שווים במלוא עלות הקניה והשיפוץ של הדירה ב---, ובמילים אחרות - האם על הצדדים לשאת, בחלקים שווים, בהפרש בין הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה בXXX לבין עלות הרכישה והשיפוץ של הדירה ב---, ככל שהכספים שהתקבלו ממכירת הדירה בXXX לא הספיקו לכך.
טענות האישה
לטענת האישה, הצדדים הגיעו להסכם לאחר הליך ארוך אצל המגשרת, כאשר הצדדים מודעים לכל הסעיפים שהוסכמו בו. לטענתה, האיש הפר סעיפים רבים מההסכם ועל כן נדרשה תביעה זו.
לטענתה, לאחר כ-12 שנים בהן התגוררה המשפחה בקיבוץ ---, המשפחה עברה להתגורר, לבקשת האיש, ב[עיר במרכז], על מנת שיהיה קרוב למקום עבודתו, ולאחר כשנה וחצי מהמעבר, האיש עזב אותה לטובת אישה אחרת, עמה עבר להתגורר ב[עיר אחרת במרכז].
לטענתה, היא עובדת ב"[חברה]" כמנהלת מותג בחצי משרה, ושכרה ברוטו עומד על 6,500 ₪, והאיש עובד בחברת "[חברה אחרת]" כמנכ"ל סחר ושכרו עומד בממוצע על 65,000 ₪ לחודש.
עוד טענה, כי ההסכם נעשה על מנת שכל אחד מנכסי הצדדים יהווה "עוגן" לילדי הצדדים, ולשם כך נערכו צוואות ההדדיות ברוח ההסכם, וכן על מנת לייצר לה הכנסה צנועה לטובת משק הבית, על מנת שהיא תוכל להתמודד עם התאוששותה מנזקי מחלה קשה בה חלתה.
לטענתה, בחתימתה על הסכם זה, וויתרה על חלק מזכויותיה נוכח פערי ההשתכרות ביניהם, נכסי קריירה ומוניטין שהיו לאיש ממקום העבודה, ובחירתה לעשות כן היתה ממקום מתחשב ובראיה לטווח הארוך שהיא והאיש יהוו דוגמא לקשר טוב ומכיל בעיני הילדים.
לטענתה, על מנת לרכוש את הדירה ב--- ולשפצה, נאלצה לקחת הלוואה בסך כולל של 225,000 ₪ ביום 24.2.19 וכן לקחה הלוואה מאימה, שכן מתוך כספי התמורה שהתקבלו בגין מכירת הדירה בXXX סולקה המשכנתא על סך של 245,000 ₪.
לטענתה, התמורה עבור מכירת הדירה בXXX עמדה על 740,000 ₪ ומסך זה הופחתו הסכומים הבאים: משכנתא בסך 245,515 ₪, שכ"ט עו"ד – 6,515 ₪, תיווך – 10,000 ₪, מס שבח – 2,451 ₪, אישור עיריה – 457 ₪, והיתרה שנותרה לטובת הקניה היא 475,577 ₪. כן טענתה, כי הדירה ב--- נקנתה תמורת 650,000 ₪, שופצה ב-169,625 ₪ (האישה צרפה טבלה בה פירטה את השיפוץ שנעשה ועלותו), שכ"ט עו"ד – 7,605 ₪, מס רכישה – 52,234 ₪, היטל השבחה – 19,637 ₪, וסה"כ ב- 893,101 ₪. לטענתה, היא נשאה לבדה בהוצאות מס הרכישה – 52,234 ₪, היטל השבחה – 19,637 ₪, הלוואה שלקחה במקום המשכנתא – 225,000 ₪ (תשלום חודשי של 3,500 ₪ למשך 72 חודשים). עוד טענה, כי חלק מעלות השיפוץ שולמה ע"י אמה – 50,000 ₪, כאשר היא שלמה 620,862 ₪ לבדה (תשלום המקדמה ושכ"ט עורך דין שולם מהחשבון המשותף טרם הגירושין), בעוד השקעתו של האיש בבית היתה פחותה בצורה משמעותית ממנה.
בנוסף, לטענתה יש לבצע עבודות חוץ איטום צביעה ומרזבים בסך 11,000 ₪, וכן הוספת מדרגות בסכום מוערך של 70,000 ₪.
עוד טענה, כי לפי ההסכם, כספי התמורה ממכירת הדירה יעמדו לטובת הרכישה והשיפוץ של הדירה ב---, כך שהצדדים ידעו שהדירה אינה ראויה למגורים כפי שנרכשה, ונדרשים שם שיפוצים. לטענתה, האיש תחילה הכחיש כי נדרש לבצע שיפוצים בדירה, אך הודה בכך בעת חקירתו בדיון ההוכחות.
לטענתה, הדירה ב--- נרשמה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, אך בפועל חלקו של האיש קטן בהרבה מחלקה, שכן האיש איננו חלק מההלוואה אותה נטלה ומהמיסים ששילמה, הוא סרב לכל תוספת כספית מכיסו נוכח המציאות אליה נקלעו במכירת הדירה והיתרה שעמדה לרשותם לאחר סילוק המשכנתא, ובכך סטה מהסכם הגירושין ולא כיבד אותו.
לטענתה, וויתור האיש על קבלת דמי השכירות בשתי הדירות הנו לשם האיזון בענייני הרכוש בין הצדדים על כלל זכויותיהם הרכושיות.
לטענתה, בסעיף 64 להסכם נכתב "הצדדים ירכשו" משמע שהחובה מוטלת על שני הצדדים במשותף, וכל כספי התמורה ממכירת הדירה יעמדו לטובת הרכישה, על דרך ההיגיון אם לא יוותרו כספים אזי באחריותם המשותפת של הצדדים להשלים העסקה.
לטענתה, בשל העובדה כי מחיר המכירה והרכישה הם די קרובים אבל לא מדויקים, לא מדובר בהפתעה עבור האיש כי יש סכום שהוא צריך להשלים.
עוד טענה, כי מחקירת האיש בדיון ההוכחות עלו סימוכין ותימוכין לכך שהוא חתם על החוזים ממקום לא אחראי, ללא שהוא מבין את ההשלכות שלהם, ולא הבהיר מאיזה תוקף הוראה בהסכם הוא פועל, שכן בסתר ליבו יודע הוא כי התביעה מוצדקת וכי לא התנהל כשם שמצופה ממנו וכי חלה עליו אחריות לשאת בתשלומים באופן שווה וזהה לאלה שבהם נשאה האישה. האישה ציטטה קטעים מתוך הפרוטוקול וטענה כי תשובותיו של האיש היו מתחמקות. לטענתה האיש סתר עצמו, במקום אחד טען כי שכר הדירה הוא זה שצריך לממן את השלמת העסקה ובמקום אחר סבר כי היא צריכה לשלם זאת מזכויות צבורות של האיש שקיבלה לפני מספר חודשים, וזאת למרות שהרישום בנכס הוא משותף.
עוד טענה, כי האיש מודה כי סמך על האישה בהתנהלותה, ולכן הוא לא יכול לטעון כנגד התנהלותה או על השלכות מעשיה.
לבסוף התייחסה האישה לאי כיבוד הסכם הגירושין מבחינה משפטית, וטענה כי מדובר בהפרת חוזה לכל דבר ועניין, כאשר אין מדובר בחוזה "רגיל" וכי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
כן טענה, כי האיש התנהל לכל אורך הדרך בחוסר תום לב, שיקר ברשות האכיפה כי הבת מתגוררת איתו, למרות שהיא אפילו לא הולכת לבקר אותו, שכן אין מקום בדירתו לקטינה, וניסה להתחמק מתשלום עבור הקטין בעל הצרכים המיוחדים, וטענה כי הוא לא יציב בדעותיו.
האישה ביקשה לחייב את האיש בהוצאות כבדות בשל התנהלותו.
טענות האיש
לטענת האיש, האישה ניסתה לקעקע אמינותו בטענותיה כאילו הוא הפר את ההסכם ויש לדחות טענותיה, וכך פירט - לעניין זמני השהות, הגיעו הצדדים להסכמות בפועל שאימצו את עמדתו ודחו דרישת האישה, ולעניין מזונות הבת הבגירה והוצאות השיקום, טען, כי העניין הוסדר במסגרת תיק ההוצל"פ עוד ביום 10.12.19, וחרף זאת, רק בדיון מיום 2.6.20 עדכנה בכך האישה את בית המשפט.
לטענתו, התביעה העוסקת באיזון משאבים, העלתה טענות שכלל לא רלבנטיות, הטענה על הניסיונות להגיע להסדר עם האיש, נתונים על השתכרות הצדדים, והכל תוך עיוות חמור של הנתונים, כן טען כי הרקע שתיארה שהביא לגירושין, הינו שקרי לחלוטין, וכך גם טענותיה לעניין מצבה הבריאותי.
לטענתו, הוא זה שיצא מהגירושין "עם מזוודה ביד", התחייב למזונות בסך 3,000 ₪ לכל ילד לחודש עד גיל 21, הסכים לשאת במלוא הוצאות החינוך והלימוד של הילדים, האישה קיבלה מחצית הזכויות של האיש בכל מקום, לרבות זכויות סוציאליות ופנסיוניות, ניתנה לה הזכות להתגורר ללא תמורה בבית הצדדים בקיבוץ --- ולגבות את מלוא דמי השכירות משתי דירות נוספות של הצדדים עד לאחרית ימיה. מלוא המשכנתא הרובצת על הדירה ב*** משולמת מחשבונו, מלוא תכולת הבית נותרה לאישה, האישה קיבלה 33,000 ₪ בגין שכר לימוד עבורה להשלמת לימודיה, המכונית המשפחתית נשארה אצל האישה.
עוד טען, כי לא ברור הסעד המבוקש בתביעה, בסעיף 80(ד) נמנעה האישה לציין מה הוא סכום התביעה בידיעה שאם תציין סכומים, תעבור התביעה להתברר בלשכת ההוצל"פ, מפני שבימ"ש אינו דן בחישובים חשבונאיים או כספיים, כל שנאמר הוא שהיא רוצה סעד בקשר לדירות.
עוד טען, כי בעמוד 9 ש' 32 לפרו' טענה ב"כ האישה כי סכום התביעה הוא 165,000 ₪ ובסעיף 50 לכתב התביעה טענה שלקחה הלוואה לרכישה ושיפוץ הדירה ב--- בסך 225,000 ₪, על פי נתון זה, סכום התביעה עומד על 112,500 ₪ לכל היותר.
לטענת האיש, בסעיף 63 להסכם לא נאמר דבר ביחס לתוספת של שיפוצים או מיסים ואף האישה מודה בכך בעמוד 30 לפרו', בשורה 17.
כן טען, כי בפרוטוקול הדיון של אישור ההסכם, התייחסו הצדדים לסכומים פעוטים, כגון – הוצאות אחזקת הבית והחזרי משכנתא על הדירה בXXX למשך חודשים ספורים עד למכירתה, כאשר לא הגיוני שהצדדים יציינו בפרוטוקול סכומים פעוטים יחסית ולא יציינו שיפוצים ומיסים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים.
לטענתו הפירוש הלשוני הפשוט של סעיפיי ההסכם נדון בפני בית המשפט בפרוטוקול אישור ההסכם, כך הפנה לעמוד 41 לפרו', לשורה 2, לעמוד 44 לפרו' לשורה 14 ושורה 18, ולעמוד 42 לפרו' שורה 2. כן טען כי הסכים להסדר הזה רק בשל כך שהאישה טענה שלא יהיה לשינוי בין הדירות בXXX וב*** כל השפעה עליו (למעט החזר המשכנתא הגבוה יותר על הדירה ב***).
בשל האמור, טען האיש כי האישה מפרשת את ההסכם בניגוד ללשונו, וככל שלשון החוזה ברורה, אין צורך בבחינות נוספות לצורך פירושו.
לטענתו, הסכומים העתידיים היחידים בהם היה על האיש לשאת לפי ההסכם בנושאים הרכושיים מפורטים במלואם, בסעיף 71 להסכם – 33,000 ₪, ובסעיף 72 להסכם – 8,000 ₪, כאשר נאמר בהסכם כי לאחר חתימתו תחול הפרדה רכושית על הזכויות והחובות של הצדדים.
לטענתו, כל השיפוצים וההלוואות שהאישה דורשת נלקחו לאחר החתימה על ההסכם, ואין לו חלק בהם.
עוד טען, כי האישה לא מסרה לו קבלות על השיפוץ והוא הבין את סכום השיפוץ רק לאחר הגשת התביעה.
עוד טען, כי התמורה עבור הדירה בXXX נמוכה מהתמורה שהיתה מתקבלת לו נמכרה הדירה ב***, אולם לאור העובדה האישה מקבלת את מלוא דמי השכירות המוגדלים של הדירה ב***, והאיש לבדו נושא בהחזרי המשכנתא הגבוהים של הדירה, הרי שמצטברים לאישה רווחים שוטפים מידי חודש, וזאת עד אחרית ימיה, סכומים שעשויים להגיע למאות רבות של אלפי שקלים.
כן טען, כי האישה מודה כי ביום חתימת הסכם הגירושין, דמי השכירות עבור הדירה ב*** היו בסך 5,000 ₪, ושל הדירה בXXX 2,700 ₪ (עמוד 26 לפרו', ש' 27-33), משמע שמידי חודש מרוויחה האישה בשל החלפת הדירות סך של 2,300 ₪ עד אחרית ימיה. סכום זה לא היה מתקבל לו היתה נמכרת הדירה ב***. בנוסף, בעמ' 34, ש' 2 לפרו' אישרה האישה כי אילו נמכרה הדירה ב***, האיש היה משלם החזרי משכנתא פחותים ב-500 ₪ לחודש ממה שהוא משלם כעת, עקב היותם של החזרי המשכנתא על הדירה ב*** גבוהים מאלה שהוחזרו עבור הדירה בXXX.
בנוסף טען כי האישה הודתה בכך שלא יידעה אותו בעת החתימה על הסכם הגירושין על כך שהיא מצפה שהוא ישלם את ההפרש בין עלות הדירה בXXX לדירה ב***.
לטענת האיש, התביעה מבוססת על אכיפת תנאי שכלל לא קיים בהסכם, וכי לו ייקבע כי לא היה ניתן להחליף בזכויות בין הדירה ב*** לדירה בXXX, אזי על האישה להעביר לו מידי חודש את ההפרש בין דמי השכירות שהיא מקבלת עתה על הדירה ב*** (סך של 2,300 ₪ לחודש) וכן להשתתף במחצית מהחזר המשכנתא על הדירה ב*** שהוא מעל הסכום הנמוך יותר שהיה עליו לשלם עבור המשכנתא של הדירה בXXX (500 ₪).
לבסוף, שב על טענתו, בה דנתי במסגרת החלטתי מיום 15.12.20, כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה במתכונת בה הוגשה בשל סעיף 7 לחוק.
דיון והכרעה
לאחר עיון במלוא טענות הצדדים ונספחיהם, ובחינת מלוא סעיפי ההסכם והפרוטוקול מתיק אישור ההסכם, אני מחליטה לדחות את התביעה, ואפרט.
הסכם הגירושין
הסכם הגירושין ויחסי הממון בין בני הזוג נחתם ביום 11.7.18, אושר ע"י כב' השופט זיתוני וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 16.8.18 במסגרת תיק אישור הסכם, שם הודיעו הצדדים:
"אנחנו מגישים לבימ"ש את ההסכם עליו חתמנו ביום 11.7.18.
את ההסכם ערכה עבורנו בהסכמתנו עו"ד שירה דונביץ לאחר שהסבירה לנו את משמעויות סעיפי ההסכם, את מהות ההסכם ואת אישורו וכי כל שינוי של ההסכם ייעשה בהסכמה, בכתב ובפניה לבית המשפט.
שמענו שוב את עיקרי ההסכם שהוקרא לנו כעת בבית המשפט ואנו מצהירים כי חתמנו על ההסכם מרצון והסכמה חופשית, ואנו מבינים את תוכנו, מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו.
אנו מבקשים מבית המשפט לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין".
או אז ניתן תוקף של פסק דין להוראות ההסכם ונקבע:
"ניתן האישור להסכם כמבוקש, על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973. כמו כן ניתן לו תוקף של פסק דין על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995, למעט אישור וסידור הגירושין שהם בסמכות בית הדין הרבני".
פסק הדין המאשר הסכם אליו הגיעו צדדים, מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי-חוזי והחלק השיפוטי, הוא פסק הדין של בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין.
בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577 (1997) נקבע:
"פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו".
בע"א 51/81 בראור נ' בראור, פ"ד לה(4) 231 (1981) נקבע:
"הסכם גירושין, אשר אושר על-ידי בית-משפט, דינו כדין כל הסכם, אשר הערכאה השיפוטית נתנה לו תוקף של פסק-דין. יש לקיים את הוראותיו, הן לאור המרכיב החוזי, המהווה חלק ממנו, והן לאור החיוב, הנובע מכך שלהסכם ניתן תוקף של פסק-דין".
בנוסף נקבע, כי הסכם גירושין אשר אושר על ידי בית המשפט ועל פי הוראות הדין זוכה למעמד מיוחד, מעמד המקנה לו עדיפות על הסכם "רגיל", וכך נקבע בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3), 421 (1982):
"אין להתעלם מכך שלפנינו חוק מיוחד [חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973, ג.ס.ב], שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים... בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".
תביעה זו הוגשה על מנת לאכוף סעיף מסעיפי הסכם הגירושין של הצדדים, על מנת להוכיח את התביעה יש לבחון האם יש בהסכם הוראות המחייבות את האיש לשאת יחד עם האישה בחלקים שווים במלוא עלות הקניה והשיפוץ של הדירה ב---.
לשון הסעיפים שבמחלוקת
סעיף 64 להסכם קובע:
"מכספי תמורת מכירת הדירה ב***, לאחר החזר המשכנתא ותשלום הוצאות המכירה, ירכשו הצדדים בית בקיבוץ --- (להלן: "הבית החדש") אשר ישמש למגורי האישה והילדים. הבית החדש ירשם על שם הצדדים בחלקים שווים ויהיה בבעלותם המשותפת".
סעיף 66 להסכם קובע:
"כל כספי התמורה ממכירת הדירה ב*** יועמדו לטובת הרכישה והשיפוץ של הבית החדש ב---".
בנוסף, בסעיף 75 להסכם קובע:
"למעט נכסים ו/או התחייבויות הרשומים על שם הצדדים ונכסים ו/או התחייבויות אשר יהיו בעתיד ויירשמו על שם הצדדים, החל ממועד אישור ההסכם, תשרור בין הצדדים הפרדה רכושית מלאה ומוחלטת. הפרדה זו תחול הן על הזכויות והן על החובות שיצבור כל צד לאחר חתימת הסכם זה, ואשר כמואר לא ירשמו על שם הצדדים במשותף".
במעמד אישור ההסכם, הגיעו הצדדים להסכמות נוספות בפרוטוקול, שקיבלו אף הן תוקף של פסק דין:
"... לגבי סעיף 60 מובהר כי [האשה] תהיה אחראית בגין כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת הבית ב--- לרבות תיקונים.
לגבי סעיף 61 אנו מוסיפים בהסכמה כי [האיש] ישלם את החזרי המשכנתא בגין הדירה ב***.
לגבי סעיף 62 אנחנו מוחקים את המשפט האחרון ומוסיפים במקומו כי עד למכירת הדירה בXXX המבקשים ישלמו את החזר המשכנתא בגין הדירה בXXX בחלקים שווים.
כל שאר ההוצאות בגין החזקת הדירה ב*** ישולמו על ידי [האשה].
לגבי סעיפים 63 עד 66 מובהר כי הצדדים רשאים להחליט למכור את הדירה בXXX במקום הדירה ב***, בהתאם להסכמתם הכוללת למכור כל דירה מהדירות המצויות בבעלותם בהסכמה הדדית.
ככל שהצדדים ימכרו את הדירה ב***, ההסדר המופיע בהסכם זה בנוגע לדירה ב*** יחול על הדירה בXXX" (עמ' 1 לפרו' אישור ההסכם, ש' 26-18, עד עמ' 2, ש' 1-7).
עיון בסעיפים אלה מראה כי תחילה היה מתוכנן כי הדירה ב*** תימכר, וכספי תמורת הדירה ב***, לאחר הפחתת החזר המשכנתא והוצאות המכירה, ישמשו לרכישת הדירה ב---. בהמשך, לפי רצון הצדדים, וכפי שאושר בפני בית המשפט, בחרו הצדדים למכור את הדירה בXXX, באופן בו תנאי מכירת הדירה ב*** לפי ההסכם יחולו באופן מלא על מכירת הדירה בXXX.
לא מצאתי סעיף מסעיפי ההסכם הקובע במפורש כי על האיש לשאת יחד עם האישה במלוא עלות הקנייה והשיפוץ של הדירה ב---, מעבר לסכום שיתקבל ממכירת הדירה בXXX לאחר הפחתת המשכנתא והוצאות המכירה.
כוונת הצדדים באשר לדירות
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
לפיכך, במסגרת השלב הראשון בענייננו, נדרשת בחינה האם אומד דעתם של הצדדים, לעניין השתתפות האיש במחצית הפרש מחיר הרכישה ועלות השיפוץ של הדירה ב---, משתמע באופן מפורש מלשונו של ההסכם.
עיון בהסכם מראה כי אין התייחסות ספציפית לנושא זה, יחד עם זאת, ההלכה היא כי אין פרשנות חוזה מתבצעת על סמך הוראת הסעיף הבודדת, כי אם בהסתמך על מכלול ההוראות החוזיות ומן היחס הפנימי הקיים ביניהן, שכן רק התבוננות במארג הוראות החוזה, תסייע בידי הפרשן במלאכת התחקותו אחר כוונתם של הצדדים.
לעניין זה ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל פ"ד מא(1) 282 (1987), הקובע כדלקמן:
"על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה ועל התכלית של ההוראה החוזית, אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים."
ההלכה בדבר פרשנות חוזה הוכרעה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006), שקבע:
"הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים...".
בחקירתה, האישה הודתה, שהיא טיפלה בעניין המכירה והקניה של הדירות "אני טיפלתי ובכל דבר הוא היה מיודע" (עמוד 28 לפרו', ש' 13), כאשר האיש נשאל אם ידע שיש קושי למכור את הדירה ב*** השיב: "לא ידעתי עד הרגע ש[האשה] עדכנה אותי בזה ובאה עם ההצעה למכור את הדירה בXXX במקום. עד אז לא ידעתי כי לא טיפלתי בזה" (עמוד 38 לפרו', ש' 35-36). מהאמור לעיל, התרשמתי כי הבחירה להחליף את הדירה שהצדדים מכרו מהדירה ב*** לדירה בXXX, היתה בשל רצונה של האישה.
בדיון ההוכחות הסתבר כי אם, לפי ההסכם המקורי, הדירה שהיתה נמכרת היא הדירה ב***, אזי עלות המכירה היתה מספיקה לכסות את עלות רכישת הדירה ב---, בין היתר, בשל העובדה כי המשכנתא על הדירה בXXX היתה קטנה משמעותית מהמשכנתא על הדירה ב*** (ראו דברי האישה בעמוד 26 לפרו', ש' 11-19, וכן עמוד 33 לפרו', ש' 2-3). בנוסף האישה העריכה כי דמי השכירות שיתקבלו עבור הדירה ב*** עומדים על סך 5,000 ₪ (עמוד 26 לפרו', ש' 27-28), ודמי השכירות עבור הדירה בXXX עמדו על 2,700 ₪ (עמוד 26 לפרו', ש' 29-30) וטענה כי המשכנתא על הדירה ב*** עומדת על בין 2,100 ₪ ל- 2,220 ₪, ומשכנתא על הדירה בXXX עמדה על 1,700 ₪ (עמוד 33 לפרו', ש' 8-9 ועמוד 34 לפרו', ש' 2-3). מכאן עולה כי הדירה ב***, שנשארה בבעלות הצדדים שווה יותר מהדירה בXXX, וכי כתוצאה מהחלפת הדירות, לאישה הכנסה חודשית של כ- 2,300 ₪ יותר בכל חודש.
בנוסף, כאשר נשאלה האישה, האם לפי ההסכם, ונוכח שינוי הדירות, היה עליה להעביר לאיש כל חודש סך של 2,300 ₪ המהווה את ההפרש בין דמי השכירות על הדירה ב*** לעומת דמי השכירות עבור הדירה בXXX, השיבה: "לא. כי זה לא רשום בהסכם" (עמוד 26 לפרו', ש' 34-36).
לאחר עיון בטענות הצדדים, התרשמתי כי הן לשון ההסכם והן כוונת הצדדים היתה כי כספי מכירת הדירה שתימכר, הם לבדם אמורים לממן את רכישת הדירה ב---, ועל כן ככל שנותר הפרש, הרי שעל האישה לשאת בו.
התרשמתי כי החל מיום חתימת ההסכם, חלה על הצדדים הפרדה רכושית (סעיף 75 להסכם), הדירה ב--- אומנם רשומה על שם שני הצדדים, אולם לאישה קיימת הזכות להתגורר בדירה ללא כל תשלום לאיש עד לאריכות ימיה, ובפועל הדירה משמשת אותה. בהסכם לא כתוב שעל האיש לשאת בעלות כלשהי מעבר לכספי מכר הדירה המשותפת, ולא התרשמתי כי זה היה רצון הצדדים.
במעמד אישור ההסכם בפני כב' השופט זיתוני, סוכם כי ההסדר בהקשר מכר הדירה ב*** יחול על מכירת הדירה בXXX, לא הוסכם על שינוי נוסף. האישה הודתה כי לו היתה נמכרת הדירה ב*** במקום הדירה בXXX אזי התמורה היתה מספיקה לרכישת הדירה ב--- ושיפוצה ועל כן כאשר הדירה בXXX החליפה את הדירה ב*** ולא נקבעה בהקשר זה הוראה אחרת, לא חלה על האיש חובה לשלם הפרש כלשהו על ההחלפה בין הדירות.
האישה היא זו שבחרה לבצע את ההחלפה בין הדירות על כל המשתמע מכך – קבלת שכירות גבוהה יותר על השכרת הדירה ב*** במקום הדירה בXXX, אולם קבלת סכום נמוך יותר לצורך הרכישה והשיפוץ של הדירה ב---, ועל כן נראה כי עשתה שיקוליה שלה, והיא לא יכולה "לאחוז את החבל בשני קצותיו" - מצד אחד לטעון שהיא זכאית לקבל דמי שכירות גבוהים יותר ולחייב את האיש בהחזר משכנתא גבוה יותר בשל ההחלפה בין הדירות ומצד שני לטעון כי על האיש לממן עבורה את השיפוץ שהיא ביצעה ועוד מעוניינת לבצע בדירה ב---.
התרשמתי כי האישה מבקשת לאכוף סעיף שכלל לא נכלל בהסכם, הן לפי תוכנו, הן לפי רצונם של הצדדים, והן לפי היגיון ההסכם.
התרשמתי כי האיש נתן לאישה מרחב פעולה, ונתן לה לבחור איזו מהדירות למכור, כאשר מכירת הדירה בXXX, הותירה אותו עם תשלום משכנתא חודשית גבוהה יותר ואת האישה עם קבלת דמי שכירות גבוהים יותר.
לא מצאתי כי האישה יוצאת מקופחת מההסכם. ככל והאישה ציפתה שהאיש ישתתף יחד איתה במלוא עלות רכישת הדירה ב--- ושיפוצה, היה עליה לציין זאת במפורש בהסכם או להעלות הסוגיה בפני בית המשפט עת אושר ההסכם. הפרשנות לפיה, האישה יכולה לשפץ את הדירה בסכום כראות עיניה, ועל האיש לשאת בעלות השיפוץ ללא כל הגבלה, הינה פרשנות לא הגיונית נוכח העובדה כי ההסכם נקב בסכומים מפורשים, גם נמוכים יותר (ראו לדוגמא סעיפים 71 ו- 72 להסכם שעוסקים בסכומים של 33,000 ₪ ו- 8,000 ₪), וכן בשל העובדה כי בפרוטוקול הדיון של אישור ההסכם, התייחסו הצדדים לסכומים פעוטים יותר, כמו הוצאות אחזקת הבית והחזרי משכנתא על הדירה בXXX למשך חודשים ספורים עד למכירתה, נוכח האמור לעיל, חזקה כי לו רצו הצדדים כי האיש יישא יחד עם האישה באופן שווה בעלות רכישת הדירה ב--- ושיפוצה, היו כותבים זאת בהסכם באופן מפורש.
בהתאם לאמור לעיל, אני מקבלת גרסתו של האיש לפיה: "... בראיה שלי העסקה מאד ברורה. אין פער. גם השופט זיתוני כותב העסקה ב*** תהיה אותו דבר אם תמכר הדירה בXXX. אני מופתע מהתביעה בכלל" (עמוד 42 לפרו', ש' 20-21), וכן: "אם [האשה] הייתה פונה אליי בבקשת הלוואה שתחזיר אותה, או עזרה שתחזיר אותה. מכיוון שהיא ניהלה את העסקה והייתה אחראית, כל העסקה אמורה להיות מממומנת רק מהדירה בXXX, אם הייתי ידוע לא הייתי מסכים להחלפת הדירות. הסכמתי רק בגלל שהבנתי והיא אמרה במפורש שלא תהיה בזה השפעה עליי. למה שהיא תקבל שכ"ד גבוה יותר?" (פרו' עמ' 42, ש' 1-4).
לא אוכל לקבל את טענת האישה כי לא ייתכן כי הדירה ב--- תירשם על שם שני הצדדים נוכח כך כי שילמה הרבה יותר מהאיש על הדירה, נוכח העובדה כי גם על שני הנכסים האחרים של הצדדים - הבית ב--- והדירה ב*** - הרשומים על שם שני הצדדים - הצדדים לא השקיעו בהם אותם סכומים, כך האיש משלם את מלוא המשכנתא על הדירה ב***, האישה מקבלת את דמי השכירות, והדירה בכל זאת רשומה בחלקים שווים על שם שני הצדדים.
התרשמתי כי גם אם האישה טעתה בבחינת "הכדאיות הכלכלית" של החלפת הדירות, הרי שהיא לא יכולה לחייב בשל כך את האיש בחיובים שכלל לא הופיעו בהסכם, והבהרתי כי לא התרשמתי כי בשל החלפת הדירות האישה יוצאת בהפסד וככל הנראה, לטווח הארוך, האישה תצא נשכרת מהחלפת הדירות. לצורך מתן פסק דין זה, לא נדרשת הכרעה בסוגיה זו.
לבסוף, לא ראיתי לנכון לדון במסגרת פסק דין זה, בשנית, בטענתו המקדמית של האיש כי יש לסלק התביעה על הסף בשל היעדר סמכות לפי סעיף 7 לחוק, וזאת בשל החלטתי שניתנה בעניין זה ביום 15.12.20. אזכיר כי באותה החלטה, קבעתי כי הוצאות הבקשה יקבעו בפסק הדין לפי תוצאתו.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
נוכח תוצאת פסק דין זה והחלטתי מיום 15.12.20, האישה תשלם לאיש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,850 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום ממסירת העתק מפסק דין זה לידי ב"כ האישה, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
פסק הדין יהיה מותר לפרסום, תוך 7 ימים, לאחר השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תשלח עותק מפסק דין זה לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשפ"ב, 31 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
14 מתוך 14