בימ"ש לענייני משפחה ת"א, השופטת ענת הלר-כריש: פס"ד בתביעה רכושית בין בני זוג, מזונות קטינות ומזונות אישה (תלה"מ 40015-07-20)

בפסק דין זה יש להכריע בתביעה רכושית בין בני זוג ובתביעה למזונות קטינות ולמזונות אישה.

א. רקע עובדתי:

1. התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 00.00.2017, נפרדו זמ"ז ביום 5.5.2020 והתגרשו בג"פ ביום 00.00.2021. לצדדים שתי בנות משותפות, ---, תאומות ילידות 00.00.2018 בנות כארבע שנים כיום (להלן: הקטינות).
2. הצדדים התגוררו יחד משנת 2016 ועד למועד בו נפרדו בדירה השייכת להוריה של התובעת. התובעת והקטינות נותרו להתגורר בדירה זו גם לאחר הפירוד.
3. בתקופת חייהם המשותפים לא עבדה התובעת מחוץ למשק הבית למעט שבועות בודדים ב--- וב---. הנתבע עבד באגף התברואה בעיריית --- וכשליח בפיצרייה.
4. ביום 4.5.2020 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה נגד הנתבע (ה"ט 4886-05-20). למחרת, ביום 5.5.2020, התקיים דיון במעמד הצדדים ובמהלכו הסכימו הצדדים כי הנתבע לא ישוב להתגורר בדירה בה גרו הצדדים יחד וכי אין צורך בצו הגנה.

עוד הסכימו הצדדים באותו מעמד כי הקטינות תשהינה עם הנתבע בימים שני ורביעי ישירות ממסגרות החינוך או מבית התובעת בשעה 8:00 עד למחרת בבוקר ישירות למסגרות החינוך או לבית התובעת בשעה 8:00, וכן בכל סוף שבוע שני מתום המסגרת ביום שישי ועד ליום ראשון בבוקר. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין.

1. ביום 19.7.2020 הגישה התובעת תביעת מזונות (תלה"מ 40015-07-20), בה עתרה לחיוב הנתבע בתשלום מזונות הקטינות בסך של 10,086 ₪ ובמחצית הוצאות הרפואה והחינוך של הקטינות, מחודש אפריל 2020. עוד עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום מזונות אישה בסך של 2,500 ₪ לחודש מחודש אפריל 2020 עד שלוש שנים לאחר הגירושין כמזונות משקמים.
2. ביום 9.9.2020 הגישה התובעת תביעה רכושית נגד הנתבע (תלה"מ 20408-09-20), בה עתרה לאיזון משאבים באופן שהיא תקבל חלק גדול ממחצית מהזכויות שנצברו, וכן כי הנתבע יחויב לשלם לה כספים בגין "היוון משכרו העתידי ו/או תשלומים עיתיים ע"ח שכרו העתידי היות ואת עבודתו הקבועה כונן בסיוע התובעת" (סעיף ד לסעדי התביעה). הנתבע טען בכתב ההגנה כי "לא יהיה זה צודק לחלוק את צבירת זכויותיו הפנסיוניות במקום העבודה" (סעיף 9 לכתב הגנה). עוד טען, כי יש להורות על חלוקת הרכוש המוחזק על ידי התובעת כולל סך של 60,000 ₪ שנטלה מהחשבון המשותף. בנוסף טען כי יש להביא בחשבון את השבחת הדירה בה התגוררו הצדדים בשווי של כ- 200,000 ₪ (סעיף 14).
3. בהחלטה מיום 22.10.2020 חויב הנתבע לשלם לידי התובעת למזונותיהן הזמניים של הקטינות סך של 1,800 ₪ לחודש, ובנוסף נקבע כי בתשלומים למעון וכן בהוצאות החינוך והרפואה החריגות של הקטינות יישאו הצדדים ביחס של 60% התובע ו- 40% הנתבעת (להלן: ההחלטה למזונות זמניים).
4. בהחלטה שניתנה בתום דיון שהתקיים ביום 23.2.2021 מונה האקטואר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט לצורך עריכת איזון משאבים (להלן: המומחה).

במסגרת אותה החלטה נקבע גם כי החל ממועד הינתנה ישלם הנתבע לתובעת סך של 500 ₪ כמזונות אישה. בהחלטה מיום 10.6.2021 נקבע כי חיוב הנתבע בתשלום מזונות אישה זמניים מבוטל ממועד סידור הגט (00.00.2021).

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וביום 24.2.2022 התקיים דיון הוכחות בו נחקרו הצדדים בחקירות נגדיות.
2. חוות דעת המומחה הוגשה ביום 24.2.2022, הנתבע שלח למומחה שאלות הבהרה ותשובות המומחה הוגשו ביום 15.5.2022. לאחר זאת, אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה. משכך, הוגשו סיכומי הצדדים וכעת יש להכריע.

ב. טענות הצדדים:

1. טענות התובעת:
   1. יש לבצע איזון משאבים בהתאם לחלופה א' בחוות דעת המומחה הכוללת היוון זכויות לא נזילות ולפיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 53,839 ₪.
   2. על הנתבע לשלם לתובעת מחצית שווי אופנוע שנרכש בתקופת הנישואין ונרשם על שמו.
   3. 60,000 ₪ שהתובעת העבירה מהחשבון המשותף לאמה במועד הפירוד, הם "כספי ירושה/מתנה" (סעיף 31 לסיכומים) שאינם באים בגדר איזון המשאבים. הסכום הופקד לחשבון המשותף של הצדדים רק משום שלתובעת לא היה חשבון בנק אחר בתקופת הנישואין. לצדדים היה חוב להורי התובעת בגין שכר דירה בהתאם להסכם שכירות עליו חתם גם הנתבע, ועל כן עם הפירוד העבירה התובעת לאמה את הסך האמור.
   4. צרכיה של כל אחת מהקטינות: 1,600 ₪ למזון, 1,000 ₪ לביגוד, ו- 200 ₪ צרכי בילוי. התובעת שוכרת דירה לאחר שהוצאה מדירת הוריה, וחלקן של הקטינות בשכר הדירה הוא 1,600 ₪ לחודש (40% מ- 4,000 ₪). הוצאותיה החודשיות של התובעת עבור החזקת הבית הן בסך של כ- 1,150 ₪ וחלקן של הקטינות הוא בסך של כ- 460 ₪.
   5. הנתבע עובד בעיריית --- ושכרו כ- 9,000 ₪ לחודש. בנוסף, עת חיו הצדדים יחד עבד הנתבע בפיצרייה והשתכר מעבודה זו סך של 4,000 ₪ לחודש. הנתבע מתגורר בבית הוריו ואין לו הוצאות מחייה.
   6. אין לייחס לתובעת יכולת כלכלית מעבר לשכר מינימאלי של 5,300 ₪ לחודש. אין לקבל את טענת הנתבע כי לתובעת הכנסות, שכן עיון בתדפיסי חשבון הבנק של התובעת מלמד שכל הפקדה לחשבון נמשכה ממנו, ומדובר בכספים השייכים לעמותה בה התובעת חברה.
   7. במשך כשמונה חודשים הנתבע כלל אינו שוהה עם הקטינות בסופי שבוע, מבחירתו. כתוצאה מכך, הקטינות שוהות עם הנתבע 28.6% מהזמן ועם התובעת 71.4% מהזמן.
   8. לנוכח גילן של הקטינות, על האב לשאת בכל צרכיהן ההכרחיים, ומשכך עליו לשלם לתובעת סך של 11,860 ₪ לחודש החל ממועד הקרע. מעת שימלאו לקטינות שש שנים יהיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,267 ₪ לחודש וכן לשאת ב- 75% מהוצאות חינוך ורפואה.
   9. במהלך הנישואין הנתבע מנע מהתובעת להתקדם בעבודה, וכתוצאה מכך כניסת התובעת אל שוק העבודה מתעכבת. לכן על הנתבע לשלם לתובעת סך של 2,500 ₪ לחודש כמזונות משקמים משך שלוש שנים ממועד הקרע.
2. טענות הנתבע:
   1. אין לחלק את צבירת זכויותיו הפנסיוניות של הנתבע ממקום העבודה.
   2. ככל שבכל זאת יחליט בית המשפט לאזן את הזכויות, יש לאמץ את שיטה ב' לחוות דעת האקטואר לפיה יבוצע כעת איזון בגין זכויות נזילות.
   3. מתוך סכום האיזון שעל הנתבע לשלם לתובעת, יש לקזז מחצית מהסך של 60,000 ₪ שמשכה התובעת מהחשבון המשותף במועד הפירוד. יש לדחות את טענת התובעת לפיה שילמה לאמה סכום זה בגין חוב שכר דירה. הסכם השכירות נחתם רק לצורך הצגתו בעיריית על מנת לקבל תו חנייה אזורי.
   4. בנוסף יש לפסוק כי הנתבע זכאי למחצית מתכולת הבית המוחזקת בידי התובעת, ששוויה נאמד בסך של 90,000 ₪.
   5. התובעת לא הוכיחה את תביעתה בעניין שווי האופנוע של הנתבע. הוכח כי גם התובעת רכשה אופנוע במהלך הנישואין שנרשם על שמה ואשר נמכר לאחר הפירוד.
   6. התובעת עובדת ומשתכרת סך של לפחות 12,000 ₪ לחודש, מתגוררת ללא תשלום בדירה השייכת להוריה, עושה שימוש קבוע ברכב חדש ומנהלת עסק בבעלותה. ביום 21.5.2020 הקימה התובעת עמותה והיא מנהלת עסק לאילוף כלבים ופנסיון לכלבים. התובעת החלה לפעול לייסוד העמותה עוד לפני שהצדדים נפרדו, והיא נהגה לנסוע לצפון הארץ לשם כך תוך שהותירה את הקטינות לטיפול הנתבע. משך 5 חודשים הופקד לחשבון הבנק של התובעת של 65,200 ₪. בחוסר תום לב הסתירה התובעת מבית המשפט את פעילות העמותה שהקימה. התובעת העידה שהיא עובדת באילוף כלבים תמורת שכר בסך של כ- 5,000 ₪ לאילוף כלב. לאורך ההליך הטעתה התובעת את בית המשפט כאשר טענה שאינה עובדת. התובעת מעבירה כספים לפיקדון אך לא צרפה תדפיס בנק המפרט את הפיקדונות והחסכונות.
   7. הנתבע עובד באגף התברואה בהיקף של משרה מלאה ומשתכר סך של כ- 8,200 ₪ לחודש כולל שעות נוספות. בחודשים האחרונים עובד הנתבע יותר שעות נוספות מאשר בעבר. הנתבע מתגורר בבית הוריו המתגוררים בדירה שכורה. על מנת לעמוד בהוצאות השוטפות ובתשלום דמי המזונות נאלץ הנתבע ליטול הלוואות.
   8. הנתבע פוגש את הקטינות באופן קבוע כמחצית מהשבוע ואף מעבר לכך ודואג לצרכיהן ולחינוכן. התובעת נוסעת לצפון הארץ לפרקי זמן ארוכים תוך שהיא מותירה את הקטינות לטיפול הנתבע ללא כל תיאום.
   9. יש להותיר את ההחלטה למזונות זמניים על כנה עד הגיע הקטינות לגיל שש, ולאחר מכן לקבוע כי הצדדים יחלקו בהוצאות הקטינות באופן שווה.

ג. דיון והכרעה:

ג.1. התביעה הרכושית:

1. הצדדים נישאו ביום 00.00.2017 ואין ביניהם הסכם ממון, ועל כן על יחסיהם הרכושיים חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בין הצדדים הסכמה כי מועד הקרע הוא 4.5.2020 (דיון מיום 23.2.2021, עמ' 5 ש' 10 ו- 12). כאמור, לשם ביצוע איזון המשאבים מונה מומחה אשר הציע בחוות דעתו שתי חלופות – חלופה א' כוללת היוון הזכויות שאינן נזילות ולפיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 53,839 ₪ לאיזון כל הזכויות שנצברו בתקופה הרלבנטית; לפי חלופה ב' לאיזון הזכויות הנזילות על הנתבע לשלם לתובעת כעת סך של 12,615 ₪, ואיזון הזכויות שאינן נזילות ובכללן קרנות פנסיה, ייעשה בעת המימוש על פי נוסחה שקבע המומחה בחוות הדעת כשלשם רישומן ערך המומחה פסיקתאות.
2. בטרם בחינת החלופה בה יש לבחור מבין השתיים שהציע המומחה, יש לדון בטענת הנתבע כי כלל אין להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים את הזכויות הפנסיוניות שנצברו לטובתו ממקום העבודה במהלך הנישואין.

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם פקיעת הנישואין (או במועד מוקדם יותר כמפורט בסעיף 5א לחוק יחסי ממון), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של "כלל נכסי בני הזוג", למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון קובע במפורש: ""כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". הכלל הוא אפוא כי זכויות פנסיוניות אשר נצברו בתקופת הנישואין לטובת מי מבני הזוג נכללות במסגרת איזון המשאבים. בפסיקה אף מקובל לראות בזכויות פנסיה שנצברו בתקופת החיים המשותפים תוצר ישיר של העבודה וחלק מליבת נכסי המאמץ המשותף אשר קיים היגיון רב בחלוקתם בין בני הזוג (ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1993); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992); בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית, פ"ד סב(2) 332 (2007); רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758 (1993)).

1. הנתבע לא פרט מכוח איזה דין לשיטתו אין לכלול באיזון המשאבים את זכויותיו הפנסיוניות. ניתן לפנות בעניין זה לסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון המסמיך את בית המשפט בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", "לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג". מתוקף כך, ניתן גם לקבוע כי זכויות פנסיוניות לא תיכללנה באיזון המשאבים. אולם, זאת ייעשה רק במקרים חריגים ונדירים. כך, בבע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (7.1.2014), נקבע כי חלק מהזכויות הסוציאליות שצברה האישה לא יכללו באיזון המשאבים וזאת בעקבות הרשעת הבעל בניסיון רצח של האישה. בעמ"ש (מרכז) 1447-07-17 ו א.כ נ' א.כ (13.5.2020), סוכם הדין כך:

"19. ... סעיף 8 לחוק יחסי ממון נותן ארגז כלים המאפשר לבית המשפט, במקרים המתאימים, לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5(א) לחוק ולקבוע איזון של נכסי בני זוג שלא מחצה על מחצה (סעיף 8(2) לחוק), או להוציא נכסים כאלה ואחרים מכלל האיזון (סעיף 8(1) לחוק), להעריך נכסים עפ"י שווים קודם למועד האיזון (סעיף 8(3) לחוק), או להכליל באיזון נכסים שהיו להם קודם למועד האיזון (סעיף 8(4) לחוק).

20. יחד עם זאת, הפסיקה מדגישה שהשימוש בכלי זה צריך להיעשות במקרים מיוחדים ובמשורה, אחרת היוצא מן הכלל יהפוך לכלל והכלל יהפוך ליוצא מן הכלל (ע"מ (ירושלים) 824/05 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2006); ע"מ (חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2008)).

21. סעיף 8 לחוק אינו מפרט מהו קנה המידה להפעלת שיקול הדעת ולאופן הפעלת שיקול הדעת, למעט הקריטריון בדבר "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" (בג"צ 4178/04 פלוני נ' ביה"ד הרבני לערעורים [פורסם בנבו] (2006); בג"צ 8928/06 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים בירושלים, [פורסם בנבו] (2008)).

אמת המידה המרכזית שהוצעה להפעלת שיקול הדעת נוגעת למאמץ המשותף ולמילוי חובותיהם של בני הזוג במסגרת הנישואין, ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען רווחת המשפחה, ומשיקולי צדק (תמ"ש (ת"א) 23025-06-10 י. נ' א [פורסם בנבו] (2012), פסקה 12). כך נקבע בבע"מ 577/04 (ירושלים) י.ב.ח נ' א.ב.ח [פורסם בנבו] (2004) כי ניתן להשתית את הפעלת החלוקה הבלתי שוויונית על עקרון תום הלב".

1. במקרה שלפניי, הנתבע מבסס את בקשתו כי זכויות הפנסיוניות שלו לא תיכללנה באיזון המשאבים, על כך שבתקופת הנישואין התובעת כמעט לא עבדה. אין לקבל טענה זו מכמה טעמים, שדי בכל אחד מהם כשלעצמו. הטעם הראשון הוא, שתרומה לתא המשפחתי יכולה ללבוש צורות שונות והיא אינה מתבטאת רק בעבודה מחוץ למשק הבית תמורת שכר. יש לזכור כי בתוך תקופת נישואיהם הקצרה של הצדדים אשר נמשכה כשלוש שנים בלבד, היתה התובעת בהריון וילדה את בנותיהם התאומות של הצדדים. הריון, לידה וטיפול בתינוקות, אף אלו פעולות לטובת התא המשפחתי. הטעם השני הוא, שהנתבע לא הראה שהעובדה שהתובעת כמעט שלא עבדה מחוץ למשק הבית בתקופה בה חיו הצדדים יחד, היתה מנוגדת לדעתו. הנתבע אינו יכול לבוא בדיעבד לאחר הפירוד ולהעלות טענות בקשר להתנהלות אשר לא הוכח שלא היתה מוסכמת עליו לכתחילה עת חיו הצדדים יחד. הטעם השלישי הוא, שהנתבע עצמו טען כי הצדדים נהנו מ"סיוע כלכלי נדיב" מהורי התובעת (סעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). גם בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי "כל ההוצאות שהיו לנו על הדירה הכל היה על חשבון אימא שלה, אז ההוצאות היחידות שהיו זה רק סופר ..." (עמ' 51 ש' 6-5), ובהמשך: "אימא שלה מזרימה לנו כספים בלי סוף. מה שצריך הייתה קונה" (ש' 19). כמו כן, יש לזכור כי מך כל התקופה בה חיו הצדדים יחד הם התגוררו בדירה השייכת להורי התובעת, לשיטת הנתבע מבלי שנדרשו לשלם סכום כלשהו להורים. אף בכך נהנו הצדדים מעזרה כלכלית נדיבה מהוריה של התובעת. מכאן שגם לשיטת הנתבע לא הוא לבדו תרם כלכלית לתא המשפחתי ומחיית המשפחה מומנה גם מתמיכה כספית מצד משפחת התובעת.
2. עוד ביקש הנתבע לבסס טענתו כי אין לאזן את הזכויות הפנסיוניות שצבר בתקופת הנישואין, על הטענה כי כבר בתקופה בה חיו הצדדים יחד החלה התובעת בתכנון העמותה אותה הקימה מיד לאחר הפירוד, ולשם כך היא נעדרה מהבית כשהוא נותר בזמן זה לטפל בילדות המשותפות. אכן, במסגרת ההליך המשפטי התברר, כי ביום 21.5.2020, שבועיים בלבד לאחר שהצדדים נפרדו, ייסדה התובעת עם מר --- (להלן: א') עמותה בשם --- שעסקה בשיקום ואילוף כלבים ובמסגרתה הופעל פנסיון לכלבים (להלן: העמותה) (תעודה לרישומה של עמותה בה רשומים התובעת וא' כמייסדים וכחברי ועד, צורפה כנספח 1 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). הוכח, כי עוד כאשר חיו הצדדים יחד החלה התובעת לתכנן ולפעול להקמת העמותה, והחלה לרכוש הכשרה מקצועית כמאלפת כלבים, מקצוע ממנו היא נהנית כיום לאחר הפירוד ואשר מניב לה הכנסות. לטענתה, אותה עת עסקה בלמידה מעשית בלבד, ולאחר הפירוד החלה בלימודים רשמיים ("באתי להתמקצע ... הייתי באה, מתמקצעת, עובדת עם הכלבים עצמם וכדי שאני אוכל להמשיך את זה בעתיד פשוט עכשיו אני מתחילה ללמוד שתהיה לי אסמכתא של תעודה", חקירתה הנגדית של התובעת, עמ' 15 ש' 3-1). הוכח עוד, כי לשם כך נהגה התובעת לנסוע מדי פעם ל--- בצפון הארץ ובזמנים אלה הנתבע טיפל בילדות המשותפות (עמ' 15 ש' 28 - עמ' 16 ש' 1). על פי עדות התובעת, לעמותה היו הכנסות מעת שנוסדה (עמ' 26 ש' 14 - 15). לתצהירה צרפה התובעת תדפיס עו"ש של חשבונה הפרטי מחודש אפריל 2021, בו ניתן לראות הפקדות בסכומים לא מבוטלים. כל זאת הסתירה התובעת מהנתבע ואף מכתבי טענותיה ומתצהיר עדותה הראשית נפקדו עובדות אלה. בכך פעלה התובעת שלא כדין ובחוסר תום לב ועל כך יורחב בהמשך בפרק הדן בתביעת המזונות.

ברם, העובדה שמיד לאחר הפירוד הקימה התובעת עמותה, העובדה שלחשבון הבנק שלה הופקדו סכומים לא מבוטלים לאחר הפירוד והעובדה שיכולת התובעת להשתכר לאחר הפירוד נובעת גם מהכשרה שהחלה בתקופת החיים המשותפים – אין בהן במקרה זה כדי להצדיק הוצאת הזכויות הפנסיוניות אשר צבר הנתבע בתקופת החיים המשותפים ממסת הנכסים ברי האיזון. לא נטען ולא הוכח כי הושקעו כספים משותפים בהקמת העמותה כמו גם בהכשרתה המקצועית של התובעת. לא נטען ולא הוכח כי הכשרתה המקצועית של התובעת בתקופת הנישואין מניבה לה כיום הכנסות גבוהות במיוחד באופן היוצר פער משמעותי בין הצדדים. גם אם התובעת נעדרה מספר ימים מהבית על מנת לנסוע ל--- ובזמנים אלה טיפל הנתבע בילדות המשותפות, לא מדובר בתרומה כה נכבדה לכושר ההשתכרות של התובעת וביצירת פער משמעותי בין הצדדים אשר יש בהם כדי להצדיק סטייה מכללי האיזון הקבועים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

1. טענה נוספת שהעלה הנתבע לתמיכה בבקשתו להוצאת זכויותיו הפנסיוניות ממסת הנכסים המאוזנים בין הצדדים, היא כי לתובעת יכולת כלכלית איתנה ומצבה הכלכלי טוב משלו באופן ניכר. אולם, טענה זו לא הוכחה. דומה כי טענה זו נשענת לכל הפחות בחלקה על סיוע שמקבלת התובעת מהוריה. אך עזרה כלכלית מההורים, אשר יכולה להסתיים בכל רגע נתון, אינה מהווה טעם לשלול מהתובעת מחצית שווי הזכויות שנצברו לטובת הנתבע בתקופת החיים המשותפים כתוצאה מעבודתו ומגיעה משותפת.
2. לסיכום הנושא, לא מצאתי כי במקרה הנדון כאן שיקולי צדק מובילים לכך שראוי יהיה להוציא את הזכויות הפנסיוניות שצבר הנתבע בתקופת החיים המשותפים מאיזון המשאבים. על כן טענת הנתבע בעניין זה נדחית.
3. כאמור, התובעת ביקשה כי איזון המשאבים יבוצע בדרך של היוון הזכויות שאינן נזילות ותשלום כעת עבור מלוא הזכויות שיש לאזן, בעוד הנתבע ביקש שלא להוות את הזכויות שאינן נזילות. בלא הסכמה אין מקום לכפות על הנתבע את שיטת ההיוון, ומשכך יש לאמץ את חלופה ב' בחוות דעת המומחה לפיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,615 ₪ לאיזון הזכויות הנזילות בעוד איזון הזכויות שאינן נזילות ייעשה בעת גמילתן בהתאם לפסיקתאות שצרף המומחה לחוות הדעת.
4. יצוין, כי בכתב התביעה עתרה התובעת כי איזון המשאבים יבוצע כך שהיא תקבל חלק גדול יותר מחלקו של הנתבע וכן כי הנתבע יחויב בתשלום סכום כסף חד פעמי או בתשלומים עתיים על חשבון שכרו העתידי. התובעת לא שבה על טענות אלה בסיכומיה ומכאן שמדובר בטענות שנזנחו אשר בית המשפט לא ישעה להן (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)). למעלה מהצורך יצוין, כי אף אילו היתה התובעת עומדת על טענותיה אלה, דינן היה להידחות לגופן מהטעמים הבאים: הכלל הוא איזון בחלקים שווים של הזכויות שנצברו עד למועד הקרע, וחריגה מהכלל תיעשה רק במקרים המתאימים בהם הצדק מחייב זאת, והמקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים. בין מועד הנישואין לבין מועד הפירוד חלפה תקופה קצרה בת כשלוש שנים בלבד. שני הצדדים הם אנשים צעירים אשר לפניהם עוד שנים רבות במהלכן באפשרותם לעבוד ולהתפרנס. כפי שיפורט להלן בפרק המזונות, בין הצדדים אין פערים משמעותיים ביכולת ההשתכרות. הגם שהתובעת כמעט שלא עבדה לאורך הנישואין, כאמור, היא החלה לפעול בתקופת הנישואין לפיתוח כושר השתכרותה. הנתבע עובד כאמור כשכיר באגף התברואה בעירייה ולא ניתן לומר שהוא צבר כושר השתכרות ניכר בתקופת הנישואין הודות לתמיכת התובעת. בנותיהם המשותפות של הצדדים שוהות אצל כל אחד מהצדדים בחלוקת זמנים כמעט שווה, ולא מדובר במקרה בו אחד הורים אינו יכול לצאת לעבוד או שיכולתו לעבוד מוגבלת משום שעיקר נטל גידול הילדים מוטל על כתפיו.
5. הנתבע טען כי יש להורות לתובעת להשיב לו סך של 30,000 ₪ המהווה מחצית הסך שמשכה מהחשבון המשותף בסמוך לפני מועד הפירוד. אין מחלוקת כי ביום 26.4.2020, ימים ספורים לפני שהצדדים נפרדו, משכה התובעת סך של 60,000 ₪ מהחשבון המשותף של הצדדים. לטענת התובעת, מדובר בסכום שאינו בר איזון שכן "מדובר בכספי ירושה/מתנה" (סעיף 31 לסיכומים), ועל כן לדבריה אין מקום לחייבה להשיב מחצית לנתבע. טענה זו של התובעת דינה להידחות. מדובר בכספים שהיו בחשבון המשותף של הצדדים, ועל כן הנטל להוכיח כי מדובר בכספים שאינם משותפים מוטל על התובעת והיא לא עמדה בנטל זה.

בכתב התביעה הרכושי התובעת כלל לא התייחסה לסכום שנטלה מהחשבון המשותף, לא ציינה כי משכה כספים במועד הפירוד ולא כתבה מילה או חצי מילה בעניין זה. בכתב התביעה שהגישה בתיק המזונות טענה התובעת כי אלו "הכספים היחידים שנותרו לה בצד, מירושה שקיבלה (שכן הנתבע "שתה" כל זכות שהיתה אי פעם לתובעת)" (סעיף 7 לכתב התביעה למזונות). בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת: "מדובר בכסף שהגיע מאימי שנתנה לי אותו ומכיוון שהיה לי ח-ן משותף, עם [פלוני], הכסף הועבר אל חן זה. מדובר ב- 840 אש"ח. זה היה ברור שזה כסף שלי והפקדתי 450 אש"ח ל--- של --- חברה לביטוח על שמי בלבד. מקופה זו פדיתי כספים לח-ן הבנק המשותף, וכשאימי ואבי דרשו סילוק חובות שולמו להם כספים מכספים אלה" (סעיפים 18 - 20). התובעת לא צרפה כל מסמך התומך בטענתה זו אף שאילו היתה הטענה נכונה, בקלות ניתן היה לתמוך אותה במסמכים. הלכה היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה העשויה לסייע לו, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובתו (ע"א 3171/07 סובחי נ' מנהל מס ערך מוסף נצרת – מדינת ישראל (26.10.2009); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל פסקה 11 (10.5.2016); ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 27 (19.3.2017)), ע"א 7117/19 פלוני נ' פלוני (1.3.2022)). בהתאם לכך, יש להחזיק את התנהלות התובעת לרעתה. בחקירתה הנגדית טענה התובעת: "יש לי פה כספים של צו קיום צוואה שאמא שלי מעבירה לי כסף ואני מעבירה אותו לחשבון המשותף שלי ושל [פלוני]. כולל, אני מעבירה את הכסף הזה ל--- חברה לביטוח, אם אני לא טועה, כן, שנקראת ---, שאלה כספים שמהם עשינו שיפוץ ומהם קנינו את הציוד המשותף שלנו, כנ"ל גם האופנוע" (עמ' 28 ש' 4 - 8). התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי יש לה מסמכים שתומכים בכך אותם מצאה "רק אתמול" (שם), במקרה, בקלסר שהיה בארון בביתה (ש' 31-13). ברם, לנוכח מהותם של המסמכים, אילו חפצה בכך התובעת לא היתה כל בעיה לבקשם ולקבלם מהמוסדות בהם לדבריה הופקדו הכספים ולהגישם לתיק בית המשפט יחד עם כל ראיותיה על מנת לתמוך בטענותיה. אף על פי כן, התובעת לא עשתה זאת. יודגש, כי לא זו בלבד שהתובעת לא צרפה את המסמכים המדוברים לתצהיר עדותה הראשית יחד עם כל ראיותיה הגם שלא היתה כל מניעה כי תעשה זאת, התובעת אף לא הגישה את המסמכים בשום שלב של ההליך ולא הגישה בקשה כי יותר לה לצרפם במועד מאוחר יותר ממועד הגשת תצהיר עדות הראשית. הואיל והתובעת לא תמכה גרסתה בעניין מקור הכספים בכל אסמכתא, מבלי לתת לכך הסבר מניח את הדעת, אין לקבל את גרסתה.

1. מעבר לאמור, הגרסה שמסרה התובעת באשר למקור הכספים שמשכה מהחשבון המשותף בסמוך למועד הפירוד, היא גרסה מתפתחת ובכך יש כדי להחלישה. לא זו אף זו, עד לסיום ההליך נותרה גרסת התובעת דלה וחסרה, וכך לדבריה בסיכומים: "מדובר בכספי ירושה/מתנה שאינם מתאזנים כפי חוק יחסי ממון בין בני זוג ואשר הועברו, ורק משום שלתובעת לא היה ח-ן בנק אחר בתקופת נישואי הצדדים, אל הח-ן המשותף" (סעיף 31), הא ותו לא. התובעת לא פרטה למשל מתי לטענתה קיבלה את הכספים; מתי נפדו כספים מחשבון ההשקעות לחשבון המשותף של הצדדים; מהו בדיוק הסכום שהועבר; מדוע נפדו כספים מחשבון ההשקעות ולשם מה נועדו אותם כספים. כל זאת הגם שעובדות אלה יכולות להיות רלבנטיות. אמנם, הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי אמה של התובעת נהגה להעביר כספים מחשבון "ירושה" לחשבון המשותף של הצדדים לשימושם השוטף, וכלשונו: "לסגור הוצאות" (עמ' 50 ש' 19-12). אולם לא ניתן על יסוד דברי הנתבע "לצבוע" את הסכום שמשכה התובעת מהחשבון המשותף בסמוך לפני הפירוד ולקבוע כי מקורו דווקא בכספים שהעבירה אמה של התובעת לצדדים.
2. מכל מקום ומעבר לאמור, אין מחלוקת כי מדובר בסכום שנמשך מהחשבון המשותף. לפיכך, גם אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי אותו סכום שמשכה מהחשבון המשותף ימים ספורים לפני הפירוד הופקד אליו ממקור חיצוני, לא היה בכך בהכרח כדי להביא למסקנה שמדובר בכספים שאינם ברי איזון. משעה שהתובעת הפקידה את הכספים בחשבון המשותף, חזקה שהיא התכוונה לשתף את הנתבע בכספים אלה. חזקה זו לא נסתרה. טענת התובעת כי הפקידה את הכספים לחשבון המשותף רק משום שלא היה לה חשבון נפרד, אין בה כדי לסייע. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי לא היה באפשרותה לפתוח חשבון בנק על שמה בלבד. אילו היה לתובעת חשוב לשמור על כספים כאלה ואחרים שקיבלה מאמה ככספים נפרדים, הדעת נותנת שהיתה פותחת חשבון על שמה ומפקידה אליו את הכספים. התובעת לא עשתה זאת. גרסת הנתבע כי אמה של התובעת העבירה לצדדים כספים מאותו חשבון "ירושה" כדי לכסות את הוצאות הצדדים, תומכת במסקנה כי הכוונה היתה לעשות בכספים שהועברו לחשבון המשותף שימוש משותף. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה אחרת.
3. עוד טענה התובעת כי את הסך של 60,000 ₪ שמשכה מהחשבון המשותף העבירה להוריה לכיסוי חוב של הצדדים בגין אי תשלום שכר דירה משך שנתיים, בהתאם להסכם שכירות מיום 1.1.2017 עליו חתמו הוריה של התובעת מצד אחד והצדדים מצד שני. אף בעניין זה העלתה התובעת מספר גרסאות עובדתיות, חלקן עומדות בסתירה זו לזו, ואין מקום לקבלן.

אכן בין הצדדים לבין הוריה של התובעת נחתם ביום 1.1.2017 הסכם שכירות, אולם שוכנעתי כי, כטענת הנתבע, הסכם השכירות לא נחתם אלא לשם קבלת תו חנייה אזורי, והצדדים להסכם לא התכוונו לחיוב הצדדים בתשלום שכר דירה בפועל. כל זאת מהנימוקים שיפורטו להלן: הצדדים התגוררו בדירת הורי התובעת עוד משנת 2016, אולם לא נדרשו לחתום על הסכם שכירות עם תחילת מגוריהם בדירה אלא ההסכם נחתם רק ביום 1.1.2017. בפועל, לא שילמו הצדדים להורי התובעת שכר דירה חרף המצוין בהסכם השכירות. התובעת טענה כי בעבר שילמו הצדדים להוריה שכר דירה, בהתאם להסכם השכירות (סעיף 5 לכתב התביעה בתיק המזונות). אולם, עת נשאלה בקדם המשפט מיום 21.10.2020 לא ידעה למסור פרטים אודות תשלומי שכר הדירה הנטענים, לא ידעה להשיב באילו מועדים בוצעו התשלומים וכיצד בוצעו, וכך לדבריה: "שכר דירה שולם להורי בהתחלה. אני לא חושבת שיש לי אסמכתא, אני לא זוכרת ממתי זה. זה היה לפני שלוש שנים. אני לא זוכרת איך שולם שכר הדירה" (עמ' 4 ש' 10-9). התובעת לא צרפה כל אסמכתא לפיה בוצע תשלום בפועל. זאת ועוד, עת נחקרה התובעת על ידי ב"כ הנתבע בקדם המשפט במסגרת הדיון בבקשה למזונות זמניים, השיבה כי שכר דירה שולם להוריה "אם אני זוכרת נכון בנובמבר 2016" (עמ' 5 ש' 4), ובהמשך אישרה במפורש: "לא שילמנו שכירות אחרי המועד בו נחתם ההסכם בשנת 2017" (עמ' 5 ש' 15). גרסה זו של התובעת לפיה כלל לא שולם שכר דירה לאחר המועד בו נחתם הסכם השכירות, עומדת בסתירה לגרסתה בכתב התביעה למזונות לפיה הצדדים שילמו "כפי הסכם שכירות שעליו חתומים הורי התובעת, והנתבע והתובעת" (סעיף 5 לכתב התביעה). זאת ועוד, הגם שלפי גרסת התובעת בקדם המשפט בשום שלב לאחר מועד החתימה על הסכם השכירות לא שולם שכר דירה, המשיכו הצדדים להתגורר בדירה ולא פונו ממנה. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהצדדים לא נדרשו באמת לשלם שכר דירה להורי התובעת. יתר על כן, תקופת השכירות שהוגדרה בהסכם היא עד ליום 31.12.2017, אך אין מחלוקת שהצדדים המשיכו להתגורר בדירה אף לאחר תום התקופה האמורה, ללא כל הסכם שכירות בתוקף. שהרי, כאמור, הצדדים התגוררו יחד בדירה עד לחודש מאי 2020 שאז עזב הנתבע את הדירה ואף לאחר מכן המשיכה התובעת להתגורר בדירה יחד עם הקטינות. זאת ועוד, בהסכם השכירות נכתב כי דמי השכירות ישולמו באמצעות 12 שיקים עבור כל חודש שיימסרו במעמד חתימת הסכם השכירות, אולם לא נטען וממילא לא הוכח כי הצדדים מסרו להורי התובעת 12 שיקים כקבוע בהסכם, וזאת אף שאילו היו נמסרים שיקים בקלות ניתן היה להוכיח זאת באמצעות הצגת צילומם. לא זו אף זו, בכתב התביעה בתיק המזונות טענה התובעת, כי עם לידת הקטינות הנתבע "סחט את הוריה החולניים והמבוגרים (בני 70-72) של התובעת ואמר להם שמכיוון שרק הוא עובד הרי שעליהם לפטור את השניים מתשלום שכ"ד" (סעיף 6). היינו, על פי גרסה זו של התובעת כאן, הצדדים חדלו מתשלום שכר הדירה עם לידת הקטינות, קרי ביום 00.00.2018. גרסה זו עומדת בסתירה לגרסה שמסרה התובעת בקדם המשפט, לפיה הצדדים כלל לא שילמו שכר דירה לאחר 1.1.2017. בתצהיר עדותה הראשית התובעת כלל לא טענה כי באיזשהו שלב שילמו הצדדים להוריה שכר דירה, אלא אך טענה בלקוניות כי הוריה דרשו "סילוק חובות" ולכן שילמה להם סך של 60,000 ₪ (סעיף 20 לתצהיר). בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי הצדדים נהגו לשלם להוריה שכר דירה מידי חודש בחודשו בהתאם להסכם השכירות ("כל חודש שילמנו להורים שלי, אנחנו חתומים על זה", עמ' 30 ש' 4-3), וזאת בניגוד גמור לדבריה בקדם המשפט אז הצהירה כי לא בוצעו תשלומים כלשהם לאחר שנחתם הסכם השכירות.

מעבר לאמור, עת נשאלה התובעת בקדם המשפט האם זה נכון שהסכם השכירות נחתם לצורך קבלת תו חנייה, היא לא שללה זאת, אלא השיבה "חתמנו שכירות לא זוכרת לאיזה צורך ..." (עמ' 5 ש' 15-14).

לסיכום נקודה זו: התובעת מסרה שלל גרסאות שונות וסותרות בקשר לטענתה כי הצדדים שילמו בפועל במועד כלשהו שכר דירה עבור מגוריהם בדירת הוריה. התובעת לא הוכיחה טענתה כי שולם תשלום כלשהו בפועל. משכך, ובשים לב לסתירות הרבות שנפלו בגרסאות התובעת, למכלול הנסיבות אשר פורטו לעיל וכן לכך שהתובעת לא הכחישה עת נשאלה האם הסכם השכירות נחתם לצורך קבלת תו חנייה אזורי אלא השיבה כי אינה זוכרת לאיזה צורך נחתם – יש לקבל את גרסת הנתבע כי הסכם השכירות נחתם אך לצורך קבלת תו חנייה אזורי ולא היתה כוונה לחייב את הצדדים בתשלום שכר דירה להוריה של התובעת.

1. יוער בהקשר זה, כי העובדה שהתובעת מסרה גרסאות רבות, שונות וסותרות בקשר לתשלום שכר דירה להוריה, מעבר לכך שיש בה כדי להשליך על ההכרעה בסוגיה לגביה נמסרו הגרסאות הסותרות, יש בה כדי להחליש מאוד את האמון שניתן לתת בעדותה של התובעת בכללותה (ראו ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019)).
2. בהתאם לכל האמור, יש לקבל את טענת הנתבע בעניין זה ולהורות לתובעת להשיב לנתבע מחצית הסכום שמשכה מהחשבון המשותף ערב הפירוד, קרי סך של 30,000 ₪.
3. עוד טען הנתבע, כי יש להורות לתובעת לשלם לו מחצית משווי תכולת הדירה בה גרו יחד ואשר נותרה לשימושה. לטענתו, שווי תכולת הדירה נאמד בסך של 90,000 ₪ (בכתב ההגנה טען כי השווי בסף 150,000 ₪, סעיף 9). התובעת לא הכחישה את טענות הנתבע לעניין שווי המיטלטלין, אולם לדבריה רכישתם מומנה מכספים שקיבלה מהוריה אשר החזיקו עבורה ירושה שקיבלה. כאמור, הנתבע לא הכחיש כי לתובעת היו כספים שהוחזקו עבורה על ידי אמה ואשר אותם קיבלה בירושה. אין מחלוקת כי לפחות חלק מהתכולה מומנה מכספים היו מופקדים בחשבון המשותף של הצדדים (ראו חקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 28 ש' 12-11). אולם מדובר בחלק מהתכולה בלבד, הנתבע לא הוכיח כי כולה נרכשה מכספים שהיו מופקדים בחשבון המשותף. כמו כן, הנתבע העיד כי אמה של התובעת נהגה לרכוש מוצרים שונים, וכדבריו: "מה שצריך הייתה קונה. מה שאנחנו צריכים ..." (עמ' 51 ש' 20). מכאן, כי לכל הפחות בקשר לחלק מהתכולה ניתן לקבל את גרסת התובעת כי רכישתה מומנה על ידי הוריה ולא על ידי הצדדים. כך או כך, וגם אם התכולה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, אין לקבל את הסעד הכספי לו עתר הנתבע, שכן דרך המלך היא להורות על פירוק השיתוף בעין. מקום בו ניתן לבצע חלוקה בעין (למשל, בשיטת "שתי הרשימות" הידועה ואשר בה עושים שימוש בהליכי פירוד בין בני זוג כדבר שבשגרה), אין מקום לחלק את הרכוש המשותף בדרך בו צד אחד ירכוש את חלקו של משנהו. ודאי שאין מקום במקרה זה לכפות על התובעת לרכוש את חלקו של הנתבע במיטלטלין שנרכשו בתקופת הנישואין. אף אחד מהצדדים לא ביקש להורות על חלוקת המיטלטלין בעין ומשכך לא ניתן במסגרת פסק הדין לתת סעד בעניין זה. בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה, לא מצאתי כי הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי המיטלטלין חולקו. טוב יעשו הצדדים אם יחלקו את המיטלטלין המשותפים בדרך שאחד מהם יערוך שתי רשימות שוות ערך והשני יבחר רשימה.
4. לשלימות התמונה יצוין כי בכתב ההגנה טען הנתבע כי יש להביא בחשבון באיזון המשאבים את שווי השבחת הדירה בה התגוררו הצדדים, לשיטתו בסך של 200,000 ₪ לנוכח שיפוץ שלדבריו ערכו הצדדים בדירה. התובעת טענה כי שיפוץ הדירה מומן על ידי הוריה. כך או כך, בסיכומיו לא שב הנתבע על עתירה בקשר לטענתו כי הצדדים ביצעו שיפוץ בדירה, וראו האמור לעיל בעניין טענה שנזנחה אשר בית המשפט לא ידון בה. ממילא אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בדירה השייכת להוריה של התובעת ולא הוגשה כל תביעה נגדם.
5. אשר לאופנועים שהיו לצדדים במועד הפירוד – אין מחלוקת כי במועד הפירוד החזיק כל אחד מהצדדים באופנוע שהיה רשום על שמו ואשר נרכש בתקופת הנישואין. האופנוע שהיה על שם התובעת נמכר בינתיים, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה מהו הסכום שקיבלה. משכך, במסגרת איזון המשאבים, על התובעת לשלם לנתבע מחצית משווי האופנוע שהיה על שמה לפי מחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע. האופנוע שהיה על שם הנתבע, לטענתו נרכש מתמורת מכר אופנוע שהיה שייך לו עוד לפני הנישואין. אולם, הנתבע לא הוכיח כי רכישת האופנוע שהיה על שמו בעת הפירוד מומנה במלואה מתמורת מכר אופנוע שהיה שייך לו לפני הנישואין. נהפוך הוא, בחקירתו הנגדית העיד שהאופנוע נרכש "מהכסף של שנינו מהחשבון המשותף" (עמ' 45 ש' 22-21). אף אם תמורת מכר אופנוע שהיה שייך לנתבע לפני הנישואין הופקדה לחשבון המשותף ושימשה למימון חלק מהרכישה, הרי שהיא נטמעה בכספים המשותפים ואין בכך כדי להצדיק הוצאת האופנוע שנרכש בתקופת הנישואין מהנכסים ברי האיזון. על כן, במסגרת איזון המשאבים, על הנתבע לשלם לתובעת מחצית משווי האופנוע שהיה על שמו לפי מחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע.
6. לסיכום:
   1. לאיזון המשאבים ישלם הנתבע לתובעת סך של 12,615 ₪ ובנוסף תחתמנה הפסיקתאות שצורפו לחוות דעת המומחה לאיזון הזכויות שאינן נזילות.
   2. התובעת תשלם לנתבע סך של 30,000 ₪ (מחצית הסך שנטלה מהחשבון המשותף ימים ספורים לפני מועד הקרע).
   3. טענת הנתבע כי יש לחייב את התובעת לשלם לו מחצית משווי תכולת הדירה – נדחית.
   4. שווים של האופנועים שהיו על שם כל אחד מהצדדים בעת הפירוד לפי מחירון לוי יצחק במועד הקרע, ייכלל אף הוא באיזון המשאבים.
   5. לכל הסכומים האמורים בסעיפים א', ב' ו- ד' יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד למועד התשלום בפועל.
   6. לסוגית ההוצאות בקשר לתביעה הרכושית אתייחס בתום פסק הדין לאחר דיון בתביעת המזונות.

ג.2 תביעת המזונות:

מזונות הקטינות:

1. סעיף 3(א) חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו. הצדדים הם יהודים ועל כן החיוב במזונות הקטינים ושיעורו ייבחן לפי הדין העברי כפי שפורש בפסיקות בית המשפט העליון. בהתאם לכך עבור קטין שגילו מתחת לשש שנים, האב מחויב לשאת במלוא הצרכים ההכרחיים, כאשר בצרכים שהם מעבר לכך, שהם מדין צדקה, חייבים שני ההורים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות. לפי ההלכה שנפסקה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017), ביחס לקטין שגילו מעל שש שנים, שני ההורים חבים במזונותיו, כאשר חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים תיעשה על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.

מצבה הכלכלי של התובעת:

1. כאמור בפרק הרכוש, בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית לא מסרה התובעת את כל המידע הדרוש בקשר לעיסוקיה, והסתירה מבית המשפט מידע מהותי. כך - בכתב התביעה אשר הוגש ביום 19.7.2020 טענה התובעת כי היא לא עובדת; גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 21.10.2020 השיבה התובעת לשאלות בית המשפט כי היא אינה עובדת; התובעת אף טענה בקדם המשפט כי הפעם האחרונה שעבדה היתה בחודש אפריל 2020 ב--- אך היא פוטרה כעבור שבועיים, וכי לפני כן עבדה בחודש פברואר 2020 בחברת --- במשך חודש והשתכרה 6,000 ₪ לחודש נטו; התובעת אמרה באותו מעמד כי היא מחפשת עבודה; בתצהיר עדותה הראשית אשר הוגש ביום 17.10.2021 שבה התובעת וטענה כי היא אינה עובדת; התובעת טענה כי יש לה רישיון תיווך אך לדבריה בתצהירה היא אינה יכולה לעסוק בתחום שכן אין בו שכר קבוע והוא מצריך כ- 12 שעות עבודה ביום הן אין היא יכולה לעמוד משום הצורך לגדל את הקטינות; התובעת טענה בתצהירה: "אין לי שום הכנסות. לנוכח גידול הבנות איני מוצאת משרה" (סעיף 15); גם בחקירתה הנגדית העידה התובעת בתחילה כי היא אינה עובדת ואין לה כל הכנסה (עמ' 14 ש' 8).
2. אולם, הסתבר, כי עוד ביום 21.5.2020 ייסדה התובעת יחד עם א' עמותה העוסקת באילוף כלבים ובניהול פנסיון לכלבים, כמפורט לעיל בפרק הרכוש. כל זאת הסתירה התובעת מבית המשפט במסגרת כתב התביעה, במסגרת קדם המשפט וכן במסגרת תצהיר עדותה הראשית, אשר כולם ממועדים שלאחר המועד בו ייסדה את העמותה.

כאמור, התובעת העידה כי לעמותה היו הכנסות ממועד היווסדה, היינו עוד לפני שהוגש כתב התביעה. התובעת צרפה לתצהיר עדותה הראשית תדפיסים מחודש אפריל 2021 ולמשך כ- 5 חודשים, של חשבון הבנק הפרטי שלה. עיון בתדפיסים אלה מעלה כי בחודשים האמורים בוצעו לחשבון הבנק של התובעת הפקדות רבות בסכומים לא מבוטלים באמצעות אפליקציית bit ובאמצעות העברות בנקאיות. כך, בחודש אפריל 2021 הופקד לחשבון הבנק של התובעת סך של 6,920 ₪, בחודש מאי 2021 הופקד לחשבונה סך של למעלה מ- 27,500 ₪, בחודש יוני 2021 כ- 9,600 ₪ ובחודש יולי 2021 כ- 5,000 ₪. בחקירתה הנגדית עת נשאלה התובעת בעניין זה, טענה כי כל הכספים ששולמו לחשבון הבנק שלה הם עבור טיפול בכלבים במסגרת העמותה, אולם לדבריה "איך שזה נכנס זה ישר יוצא ... לאוכל של כלבים ... לטיפול של הכלבים וזהו ... רק האוכל עולה מעל 10 אלף בחודש" (עמ' 20 ש' 31-25). חרף טענת התובעת, בחינת תדפיסי חשבון הבנק אותם צרפה מעלה כי מרבית הסכומים שנמשכו ממנו בתקופה זו נמשכו באמצעות בנקט, והתובעת לא הראתה בשום דרך כי הכספים הועברו לחשבון הבנק של העמותה או לכל מקור אחר לשם מימון הוצאות העמותה. שוב יודגש, כי תצהיר עדותה הראשית של התובעת הוגש בחודש אוקטובר 2021, לאחר המועד בו הופקדו הכספים לחשבון הבנק שלה, ואף על פי כן טענה התובעת בתצהירה כי היא אינה עובדת ואין לה כל הכנסה. אילו היתה אמת בגרסת התובעת בחקירתה הנגדית כי כל הכספים שהופקדו לחשבונה נמשכו למימון הוצאות העמותה, לא היתה כל מניעה כי התובעת תפרט טענה זו בתצהיר עדותה הראשית ותתמוך אותה באסמכתאות. אולם, התובעת לא עשתה כן. משכך, ובהתאם לכלל האמור לעיל, חזקה כי אילו היו מוצגים המסמכים היה בכך כדי לפגוע בטענות התובעת. בהתאם לכל זאת אין לקבל את גרסת התובעת בחקירתה הנגדית בעניין ההוצאות מחשבון הבנק שלה.

1. טענת התובעת כי היא כלל לא עבדה במסגרת העמותה, אלא רק למדה, אף היא לא נתמכה על ידה בשום ראיה. היה באפשרות התובעת, למשל, לזמן את א' להעיד על תפקידה בעמותה או את הלקוחות שהשתמשו בשירותי העמותה או כל גורם אחר אשר נחשף לחלוקת התפקידים בין התובעת לבין א'. ברם, התובעת לא עשתה זאת. מכך ניתן להסיק שאילו היתה התובעת מביאה עדים או ראיות אחרות, היה הדבר פועל לרעתה. זאת ועוד, טענת התובעת כי לא עבדה בעמותה אלא היתה אך ורק במעמד של מתלמדת, אינה סבירה גם לנוכח העובדה שהכנסות שהתקבלו לדבריה מהעמותה הופקדו לחשבון הבנק הפרטי שלה. בנוסף, לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע צורפו פרסומים של השירות אותו מעניקה העמותה ובו מופיע מספר הטלפון של התובעת כאשת קשר. יתר על כן, התובעת העידה בחקירתה הנגדית באשר לפעילותה של העמותה: "אנחנו קיבלנו כלבים בשביל לשקם אותם ורצינו לעשות משהו שהוא שלנו יותר. פשוט במקום לקחת מעמותה אחרת לעשות את זה בעצמנו" (עמ' 24 ש' 22 - 24). הרטוריקה בה השתמשה התובעת, "אנחנו", "שלנו" "בעצמנו", מלמדת אף היא שלא היתה אך מתלמדת אלא תפקידה בעמותה היה משמעותי יותר. לא למותר להזכיר ולהדגיש כי התובעת רשומה במסמכי ההתאגדות של העמותה כמייסדת וכחברת ועד.
2. מעבר לדרוש יצוין, כי אף אם היה מקום לקבל את גרסת התובעת כי לא היתה לה הכנסה כלשהי מפעילותה במסגרת העמותה אלא זו נעשתה על ידה בהתנדבות, הרי לנוכח עדותה באשר לשעות עבודתה הרבות במסגרת העמותה ולהיקף פעילותה (עמ' 38 ש' 17-5, וכן עמ' 39 ש' 21 - 23), מתבקשת המסקנה כי בזמן זה יכלה התובעת לעבוד ולהתפרנס ואין בבחירתה שלא לעשות כן כדי להצדיק להשית על הנתבע נטל גדול יותר בנשיאה במזונות הקטינות.
3. מעבר לכל אשר פורט לעיל, בסוף חקירתה הנגדית, לאחר שנשאלה על ידי בית המשפט האם ניסתה למצוא עבודה שלא בהתנדבות, הודתה התובעת כי היא החלה לעבוד כמאלפת כלבים, וכך לדבריה: "עכשיו ברוך השם בגלל שאני הולכת לקבל תעודה בקרוב אז נכנסים, אז כבר שולחים אלי לקוחות, זה משהו חדש חדש לגמרי" (עמ' 39 ש' 28-27). לדבריה בחקירתה הנגדית, עבור עבודה משך כשלושה שבועות או מפגשים של פעמיים שלוש בשבוע, היא צפויה להשתכר סך של 4,500 - 5,500 ₪ (עמ' 40 ש' 10-1).
4. יש לראות בחומרה רבה את התנהלות התובעת, אשר הסתירה מבית המשפט את עיסוקה ואת הכנסותיה, ואף הגדילה לעשות וטענה כי אין באפשרותה לעבוד משום הצורך לטפל בקטינות וכן משום שלא עבדה ב"עבודה משמעותית", כהגדרתה, בתקופת הנישואין. יצוין כי התובעת צרפה תכתובת בינה לבין הנתבע מהתקופה בה חיו יחד, בה פנה אליה הנתבע בשפה בלתי ראויה ודרש במילים קשות שאין להן מקום כי תיקח חלק פעיל יותר בטיפול בבית ובבנות. הנתבע הכחיש את טענת התובעת כי חסם את דרכה המקצועית וטען כי הדברים שכתב לתובעת בתכתובת שצורפה לתצהירה נכתבו בשעת כעס לאחר שהתובעת לא השיבה לשיחותיו ונעדה זמן רב מהבית או לא הגיעה לגן לקחת את הקטינות. כך או כך, בפועל, התובעת עובדת ויש לה הכנסות ומטעם זה יש לדחות את טענתה שאין באפשרותה לעבוד משום שהנתבע מנע ממנה לעבוד בתקופת הנישואין, משום הצורך לטפל בקטינות או מכל טעם אחר.
5. התובעת טענה בסיכומיה כי אין לייחס לה יכולת כלכלית מעבר לשכר מינימאלי של 5,300 ₪ לחודש. הנתבע טען כי התובעת מרוויחה מעבודתה בעמותה שייסדה סך של לפחות 12,000 ₪ לחודש נטו. במסגרת תביעת מזונות, מוטלת על כל אחד מבעלי הדין החובה להניח את מלוא העובדות בעניין מצבו הכלכלי כדרוש לשם הכרעה בתביעה. בהתאם לכל אשר פורט לעיל, התובעת לא עמדה בנטל זה. כמפורט לעיל, התובעת לא חשפה את מלוא הנתונים בעניין מצבה הכלכלי ובעניין יכולתה להשתכר, והסתירה מבית המשפט עובדות מהותיות. התובעת לא צרפה כל אסמכתא שניתן ללמוד ממנה על הכנסתה מעבודתה כמאלפת כלבים. אי הגילוי צריך לפעול לרעת התובעת (ראו בהקשר לאי גילוי מלא בהרצאת פרטים, תמ"ש (ת"א) רזניק נ' רזניק (20.8.2003)). הואיל ושאלת מצבה הכלכלי של התובעת היא חלק מהאדנים לפיהם יש להכריע בסוגיית מזונות הקטינות, אין לי אלא להעריך את מצבה הכלכלי של התובעת לצורך הכרעה בתביעת המזונות על דרך אומדנה. בעת הערכת היכולת הכלכלית ההסתכלות היא רחבה ונגזרת לא רק מהמשכורת נטו שאינה משקפת את התמונה בשלימותה, אלא מסך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות ואף פוטנציאל ההשתכרות (בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית (23.6.2009)). לנוכח כל המפורט לעיל, בשים לב לטענת התובעת באשר למשכורתה עת עבדה בתקופת הנישואין, לכך שעל פי טענת התובעת כעת היא בעלת הכשרה כמאלפת כלבים, לכך שהקטינות נמצאות אצל אביהן כמחצית מזמנן כך שבידי התובעת זמן לעבוד ולהתפתח מבחינה מקצועית, לכספים שהופקדו לחשבון הבנק של התובעת כמפורט לעיל ולכך שלא ניתן לתת אמון בטענת התובעת אשר הסתירה עובדות מהותיות מבית המשפט – אני מעריכה כי הכנסת התובעת מעבודה או יכולת הכנסתה היא בסך של 8,000 ₪ לחודש לפחות.
6. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא נדרשת לשלם דמי שכירות להוריה עבור מגוריה בדירתם. כפי שפורט לעיל בפרק הרכושי, שוכנעתי כי בתקופת הנישואין לא נדרשו הצדדים לשלם להורי התובעת שכר דירה ולא שולם שכר דירה בפועל. התובעת לא הוכיחה בכל דרך כי לאחר הפירוד החלו הוריה לדרוש ממנה לשלם שכר דירה. משכך, איני מקבלת את טענת התובעת כי יש לה הוצאות מדור עבור מגוריה בדירת הוריה. בסיכומיה טענה התובעת לראשונה כי עזבה את דירת הוריה ועברה להתגורר בדירה שכורה בעדה היא משלמת שכר דירה בסך של 4,000 ₪ לחודש. התובעת צרפה לסיכומים רק עמוד ראשון של חוזה שכירות בו מצוין שמה כשוכרת. אך לא ניתן להגיש מסמך לראשונה במסגרת סיכומים, ודאי מבלי לקבל את רשות בית המשפט ומבלי לאפשר לצד שכנגד לטעון הן בקשר לעיתוי ההגשה והן בקשר לתוכן המסמך. מעבר לכך, במסמך שצורף אין כדי לסייע לתובעת, שכן לא צורף הסכם מלא וחתום אלא כאמור צורף רק עמוד אחד ובו לא מופיעים פרטים רבים, למשל כלל לא מצוין סכום דמי השכירות. עוד יוער כי ה"מושכר" המצוין במסמך שצורף הוא דירה הנמצאת ב---[צפון הארץ] בעוד הצדדים חיו יחד עם בנותיהם ב---[מרכז הארץ]. על כן לא ניתן לבסס כל ממצא על אותו מסמך שצרפה התובעת לסיכומיה ולא ניתן לקבוע במסגרת פסק דין זה שלתובעת הוצאה עבור מדור אותה יש להביא בחשבון בעת בחינת יכולתה הכלכלית.

מצבו הכלכלי של הנתבע:

1. הנתבע עובד באגף התברואה בעירייה ולטענתו הוא משתכר כיום סך של 8,200 ₪ נטו לחודש, כולל שעות נוספות. טענה זו עולה בקנה אחד עם תלושי השכר שצורפו לתיק. אין מחלוקת כי עת חיו הצדדים יחד עבד הנתבע בנוסף גם כשליח בפיצרייה ומכך היתה לו הכנסה נוספת (בכתב התביעה טענה התובעת כי ההכנסה הנוספת היתה בסך של 4,000 ₪ לחודש, ואילו בקדם המשפט טענה כי ההכנסה הנוספת היתה בסך של 2,000 ₪ - 3,000 ₪ לחודש כולל טיפים, עמ' 4 ש' 8). הנתבע טוען כי כיום הוא אינו עובד בכל מקום מלבד באגף התברואה ואין לו כל הכנסה מעבר למשכורתו מהעירייה, כשבקדם המשפט טען בעניין הטעם בשלו חדל לעבוד בפיצרייה: "זה רצון אישי לא רציתי לעבוד" (עמ' 4 ש' 18). התובעת לא הוכיחה כי כיום ולאחר הפירוד הנתבע עובד בפיצרייה וכי יש לו הכנסה מעבר למשכורתו מהעירייה. עיון בתלושי השכר של הנתבע אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית, מעלה כי בעוד בעבר משכורתו מהעירייה היתה בסך של כ- 7,200 ₪ לחודש, הרי שעם החודשים עלה מספר השעות הנוספות בתלוש השכר ומשכורתו עלתה לסך ממוצע של כ- 8,200 ₪ לחודש כאמור. הינה כי כן, הנתבע עובד כיום במשרה מלאה ובנוסף עבודתו כוללת שעות נוספות רבות. כמו כן, הקטינות שוהות עם הנתבע כמעט מחצית מזמנן. מכאן, שהנסיבות הקיימות לאחר הפירוד אינן זהות לנסיבות שהיו לפני הפירוד מבחינת יכולתו של הנתבע לעבוד בעבודה נוספת. על כן, איני מוצאת לייחס לנתבע פוטנציאל השתכרות מעבר להכנסתו מעבודה בפועל כפי שהוכחה. נמצא אם כן כי הכנסת הנתבע היא בסך של כ- 8,200 ₪ לחודש.
2. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי הוא נאלץ להתגורר בבית הוריו בשל חוסר יכולת לעמוד במימון הוצאות הקטינות וכי הוא משתתף בהוצאות החזקת הבית "ככל הניתן". לטענתו, הוריו משלמים דמי שכירות חודשיים בסך של 5,400 ₪ לחודש, והוא משתתף בתשלום הוצאות שכירות ומסים בסך של כ- 2,500 ₪ לחודש. הנתבע צרף לתצהירו את הסכם השכירות עליו חתומים הוריו וכן אישורים על תשלום חשבונות חשמל, מים, ארנונה וגז על ידי הוריו. אולם, הנתבע לא צרף כל אסמכתה התומכת בטענתו כי בפועל הוא מעביר להוריו תשלום כלשהו כהשתתפות במדור או באחזקתו. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבע בעניין זה.
3. הנתבע טען בתצהירו, כי על מנת לעמוד בהוצאות השוטפות ובתשלומי המזונות, הוא נטל הלוואה מהבנק בסך של 20,000 ₪ וכן הלוואה ממקום העבודה בסך של 10,000 ₪. על פי תדפיסי חשבון הבנק שצרף, הנתבע משלם סך של כ- 580 ₪ לחודש להחזר הלוואה.
4. לנוכח האמור, הרי שהכנסתם הפנויה של ההורים שווה או קרובה לשווה.

צרכי הקטינות:

1. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי הוצאותיה החודשיות של כל אחד מהקטינות, מלבד מדור, הן בסכומים הבאים: חיתולים 100 ₪, ביגוד מזון והנעלה כ- 1,600 ₪, החזקת הבית 220 ₪ (20% מ- 1,100 ₪). לכתב התביעה ולתצהיר עדותה הראשית צרפה התובעת אסמכתאות חלקיות בלבד ולא תמכה את מלוא טענותיה בעניין צרכי הקטינות בראיות. בסיכומיה טענה התובעת כי צרכיה של כל אחת מהקטינות מלבד מדור, הם בסכומים הבאים: 1,600 ₪ למזון, 1,000 ₪ לביגוד, ו- 200 ₪ לבילויים, 460 ₪ להוצאות החזקת הבית (20% מ- 1,150 ₪). הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית, כי אף לו הוצאות עבור הקטינות וכי הוא רוכש עבורן מזון בסך של כ-1,000 ₪ לחודש וביגוד בסך של כ- 200 ₪ לחודש (סעיפים 31-30). אף הנתבע לא תמך טענותיו בעניין הוצאותיו עבור הקטינות בראיות.
2. הלכה היא כי בית המשפט מוסמך להעריך את צרכיו של קטין בהתאם לניסיון חייו כשופט היושב בקרב עמו (ע"א 92/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 822 (1985)).

בפסיקות בתי המשפט המחוזיים הוערכו צרכיו ההכרחיים של קטין אשר אינם צריכים ראיה, ללא הוצאות מדור, בסך של כ- 1,600 ₪ לחודש (עמ"ש (ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (9.10.2017); עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ש. נ' ש. (10.1.2019)). כאשר מדובר בקטין שגילו למעלה משש שנים אין לערוך אבחנה בין צרכיו ההכרחיים לבין הצרכים שהם מדין צדקה, אלא יש להעריך את כלל צרכיו בסכום גבוה יותר (עמ"ש (מרכז) 21704-03-18 ו. נ' ו. (11.6.2019); עמ"ש (ת"א) 12792-10-19 נ' נ ע' (27.10.2020); עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ס. נ' ס. (22.9.2020)).

עוד ניתן ללמוד על היקפם של צרכי קטינים מהכנסות כל אחד מהוריהם (בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי (2.01.2005); בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה (8.6.2005)).

לנוכח ההכנסות הדומות של ההורים וחלוקת זמני השהות שאף היא דומה, ראוי להפנות לגישתו של כב' השופט נ' סילמן לפיה ברוח השוויון שהתווה בע"מ 919/15 יש לפרש את המונח "צרכים הכרחיים" לגבי קטין מתחת לגיל 6 שנים, בצמצום (עמ"ש (חיפה) 44496-10-20 א. נ' ב. (11.8.2021)).

עוד יש להזכיר את ההלכה לפיה צרכיהן של שתי קטינות נמוכים ממכפלה של צרכי קטינה אחת (ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599).

לנוכח כל זאת אני מעריכה את צרכיהן ההכרחיים של שתי הקטינות, כולל חלקיהן בהוצאות החזקת המדור בסך של כ- 3,000 ₪ לחודש.

כאמור, התובעת טענה כי צרכי הקטינות כוללים גם רכיב מדור ויש לחייב את הנתבע בחלקן של הקטינות בהוצאות אלה. אולם, כאמור, לא הוכח קיומה של הוצאה עבור מדור בפועל ועל כן טענה זו נדחית.

חלוקת המשמורת הפיזית והנשיאה במזונות הקטינים:

1. כאמור, עוד בטרם החלו ההליכים שלפניי, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין לפיה בימים א, ג, ו- ה שוהות הקטינות עם התובעת, בימים ב ו- ד שוהות הקטינות עם הנתבע ובסופי השבוע לסירוגין אצל כל אחד מההורים.

שני הצדדים טוענים כי הסדרים אלה אינם מתקיימים בפועל וכל אחד מהם טוען כי למעשה הקטינות שוהות זמן רב יותר אצלו.

1. התובעת טענה בסיכומיה כי מזה כשמונה חודשים הנתבע כלל אינו שוהה עם הקטינות בסופי שבוע מבחירתו, וכתוצאה מכך הקטינות שוהות עם הנתבע 28.6% מהזמן ועם התובעת 71.4% מהזמן. אולם טענת התובעת בעניין זה לא הוכחה כלל. כעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע, אמנם הצדדים ערכו שינויים בחלוקת זמני השהות ובפועל הנתבע אינו שוהה עם הקטינות בסופי שבוע, אולם לדבריו השינוי נעשה לבקשת התובעת, ובמקום סופי שבוע אחת לשבועיים הוא שוהה עם הקטינות בכל שבוע בימי ראשון בנוסף לימים שני ורביעי (עמ' 68 ש' 28 - עמ' 69 ש' 12). נמצא, כי גם בהתאם לחלוקת זמני השהות הנוהגת כיום, הקטינות נמצאות עם אביהן 6 ימים בכל שבועיים, היינו כ- 43% מזמנן.
2. הנתבע טען מראשית ההליך כי פעם אחר פעם התובעת אינה עומדת בהסדר הראייה, באופן המטיל עליו נטל כבד יותר בגידול הקטינות ואף פוגע ביכולתו לעבוד (ראו סעיף 20 לכתב ההגנה וסעיפים 17-16 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). הגם שהטענה הועלתה עוד בכתב ההגנה, התובעת לא התייחסה לכך בתצהיר עדותה הראשית. בתצהירו ובסיכומיו פרט הנתבע ארבעה מקרים אשר אירעו בין החודשים אפריל 2020 עד מאי 2021 בהם הקטינות שהו מספר ימים רצופים עמו (בחודש אפריל 2020 - 6 ימים, בחודש ספטמבר 2020 - 12 ימים, בחודש מרץ 2021 - 6 ימים, ובחודש מאי 2021 - 6 ימים). הנתבע לא נחקר על טענתו בעניין זה בתצהיר עדותו הראשית, וטענתו זו לא נסתרה. התובעת התייחסה בחקירתה הנגדית לשתיים מהיעדרויותיה כשלדבריה הטעם לאחת מהן הוא שהותה בבידוד והטעם לאחרת הוא פרוץ מבצע "שומר החומות". יהיו הטעמים אשר יהיו, הוכח כי בפועל הקטינות נמצאות באחריותו של הנתבע יותר מהקבוע בהסדרי השהות ולמעלה מ- 43%.
3. לנוכח כל המפורט לעיל, מצאתי להורות כי עד הגיע הקטינות לגיל שש שנים ישלם האב לידי האם למזונותיהן כולל חלקן בהוצאות החזקת המדור, סך של 1,800 ₪ לחודש וכי מעבר לכך ישאו ההורים בחלקים שווים בהוצאות רפואה אשר אינן מכוסות על ידי קופת החולים וכן בהוצאות החינוך אשר יפורטו בהמשך. זאת לנוכח הדין הקובע כי בשלב זה על האב לשאת במלוא הצרכים ההכרחיים ובהינתן שבחלק ניכר מצרכים אלה נושא האב באופן ישיר כאשר הקטינות נמצאות עמו.

עם הגיע הקטינות לגיל שש שנים, לנוכח חלוקת זמני השהות שהיא קרובה לשווה והכנסות הצדדים שאף הן מוערכות בסכומים דומים, ובשים לב לטענת הנתבע עליה הוא לא נחקר ואשר לא נסתרה לפיה אף הוא רוכש ביגוד עבור הקטינות, לא מצאתי לחייב מי מהצדדים בתשלום לידי משנהו עבור מזונותיהן השוטפים של הקטינות. ההורים ישאו בחלקים שווים בהוצאות הרפואה אשר אינן מכוסות על ידי קופת החולים וכן בהוצאות החינוך אשר יפורטו בהמשך. אמנם בהחלטה למזונות זמניים נקבע כי על הנתבע לשלם 60% מהוצאות הרפואה והחינוך וכעת נקבע כי עליו לשאת ב- 50% מהוצאות אלה, ברם אין מקום להורות לתובעת להשיב לנתבע את ההפרש ככל שהוא כבר שולם. זאת הואיל והפער אינו בסכום רב ובהתאם לכלל לפיו אין להשיב מזונות שנאכלו על ידי קטינים, מאחר שהדבר עלול לפגוע ברווחתם לנוכח ההנחה שמה ששולם נצרך (ע"א 125/86 סימנוב נ' סימנוב (31.12.1986); בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית (21.11.2005); עמ"ש (ת"א) 49763-12-21 פלונית נ' אלמוני (6.11.2022)).

מזונות אישה:

1. כאמור, התובעת עתרה לחיוב הנתבע בתשלום סך של 2,500 ₪ לחודש למזונותיה שלה. זאת, החל ממועד הפירוד, ועד שלוש שנים לאחר הגט.
2. אשר לתקופה שממועד הפירוד ועד מועד הגט, מצאתי כי לנוכח הכנסת התובעת כמפורט לעיל אין לחייב את הנתבע בתשלום סכום כלשהו למזונותיה. אודות עיסוקיה התובעת לאחר הפירוד כבר פורט לעיל ואין צורך לשוב. יוזכר אך כי התובעת הקימה עמותה שבועות ספורים לאחר שהצדדים נפרדו, לדבריה בחקירתה הנגדית לעמותה היו הכנסות מעת הקמתה, התובעת לא הציגה מסמכים לעניין מצבה הכלכלי והכנסותיה בסמוך לאחר הפירוד אלא צרפה תדפיסי חשבון הבנק שלה מחודש אפריל 2021 ובאותם תדפיסים שצרפה ניתן לראות הפקדות כספיות בסכומים לא מבוטלים. אמנם לא הוכח מה היה גובה הכנסת התובעת ממועד הפירוד ועד לתום ההליך, אולם משעה שהוכח כי חרף הסתרת התובעת היתה לה הכנסה הרי שאת חוסר ידיעת בית המשפט באשר לגובה ההכנסה יש לזקוף לחובת התובעת.
3. טענת התובעת כי היא זכאית למזונות משקמים, ברור שדינה להידחות לנוכח כל אשר פורט לעיל באשר לעיסוקיה של התובעת אשר החלו אף לפני שהצדדים נפרדו, הקמת העמותה בסמוך לאחר הפירוד והעובדה שכיום התובעת הודתה כי היא עובדת באופן עצמאי כמאלפת כלבים. הפסיקה הכירה בכך שבין בני זוג ידועים בציבור וכן בין בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים יכולה לקום חובת תשלום מזונות, גם לאחר הפירוד, מכוח דיני החוזים הכלליים, על בסיס הסכם מפורש או מכללא, כאשר עיקרון תום הלב יהווה אמת המבחן באשר לקיומה של הזכות כמו גם באשר לתנאיה (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח (2) 213). מטרת המזונות האזרחיים, להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ואת שיקומו לאחר הפרידה (שם). כן נועדו המזונות האזרחיים לגשר על הפער בין נכסי הקריירה שרכש אחד מבני הזוג על חשבון בן הזוג הביתי ועל אפשרויות התעסוקה שנמנעו מבן הזוג הביתי. עוד תכלית המזונות האזרחיים לתת "מרווח נשימה" לבן הזוג אשר לא היה מורגל בעבודה תובענית או בעבודה בכלל בכדי שיוכל להתאים עצמו כלכלית למצב החדש שנוצר בעקבות הפרידה (עמ"ש (ת"א) 7519-11-16 פלוני נ' פלונית (7.1.2018)). במקרה שלפניי, מדובר בבני זוג שנישאו זל"ז כדמו"י ומשכך החיוב במזונות הוא לפי הדין העברי, ולכל היותר עד למועד סידור הגט. אולם, אף אם ככלל יש מקום להחיל במקרים מתאימים את דוקטרינת המזונות האזרחיים גם ביחס לבני זוג שנישאו זל"ז כדמו"י (וראו בעניין זה דעת כב' השופטת דפנה ברק ארז בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015)), המקרה שלפניי ודאי אינו נמנה על אותם מקרים. אין צורך בחיוב כדי להבטיח את רמת חייה של התובעת ואת שיקומה לאחר הפירוד, לא הוכח קיומו של פער בנכסי קריירה. התובעת עובדת ומתפרנסת והיא אף החלה בהכשרתה המקצועית עת חיו הצדדים יחד. לנוכח כל זאת, תביעת התובעת לחיוב הנתבע במזונותיה נדחית.
4. לסיכום:
   1. הנתבע ישלם לידי התובעת למזונות הקטינות וחלקן בהוצאות החזקת המדור סך של 1,800 ₪ לחודש עד הגיען לגיל שש שנים.
   2. הסכום האמור ישולם ב- 10 לכל חודש עבור אותו חודש, לחשבון בנק אשר את פרטיו תמסור התובעת לנתבע, יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן (המדד הבסיסי הוא המדד הידוע היום) ויעודכן אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
   3. בנוסף ישאו ההורים בחלקים שווים בהוצאות הרפואה החריגות של הקטינות אשר אינן מכוסות על ידי קופת החולים (לרבות: טיפולי שיניים, משקפיים וטיפולים רגשיים). ככל שתהיה מחלוקת בשאלת נחיצות הוצאה רפואית יפעלו ההורים לפי המלצת הרופא המטפל. עוד ובנוסף ישאו ההורים בחלקים שווים בהוצאות הבאות: תשלומים לגן ולבית הספר מכל סוג, צהרון עד סיום כיתה ג', שני מחזורי קייטנה בחופשת הקיץ בעלות ציבורית, חוג בשנה בעלות ציבורית מכיתה א', הוצאות בתחילת שנה (רכישת ספרי לימוד, ציוד לימודי ותלבושת לבית הספר) וזאת לאחר ניכוי תשלומים המשולמים מכל גורם עבור הוצאות אלה, אבחונים ושיעורים פרטיים כאשר ככל שתתגלע מחלוקת בשאלת נחיצותם יפעלו הצדדים לפי המלצת המורה המחנך או יועצת בית הספר.
   4. הסכומים האמורים ישולמו עבור התקופה שתחילתה במועד הגשת התביעה (19.7.2020) ועד הגיע הקטינות לגיל 18 או סיום כיתה י"ב לפי המאוחר מביניהם. התובעת לא תידרש להשיב לנתבע סכומים ששולמו בהתאם להחלטה למזונות זמניים ועד למועד פסק הדין.
   5. בשים לב לכך שחלוקת זמני השהות אינה שווה בדיוק אלא ישנה שהות עודפת מעט אצל האם, קצבת הילדים המשולמת מהמוסד לביטוח לאומי תשולם לידי האם בנוסף לדמי המזונות.
   6. התביעה למזונות אישה – נדחית. הואיל והנתבע חויב בתשלום מזונות אישה זמניים תקופה קצרה בת פחות מחודשיים, והואיל והחיוב נבע ממידע חסר אותו הסתירה התובעת בחוסר תום לב מבית המשפט, התובעת תשיב לנתבע את הסכום ששילם לה כמזונות אישה זמניים.
   7. בשים לב למהות ההליכים, וכן הואיל וראוי להימנע מפסיקת הוצאות בסכומים נכבדים על מנת שלא להעצים את גובה הלהבות ולאפשר לצדדים לכונן יחסים טובים עם סיום ההליכים המשפטיים אשר ישרתו את הקטינות; ומנגד, בשים לב לתוצא בשני ההליכים שנדונו בפסק דין זה וכן להתנהלות התובעת בין היתר כמפורט בסעיפים 17 (פסקה ראשונה), 25, 26, 33, 34 ו- 35, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ג, 26 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.