בימ"ש לענייני משפחה ת"א, השופט שמואל בר-יוסף: פס"ד בתביעה של אישה נגד בן-זוגה לשעבר לפירוק שיתוף בדירה בבעלות משותפת בניגוד להסכם (תלה"מ 40650-01-22)

עובדות הדרושות להכרעה

1. הצדדים נישאו בשנת 2008, עת הנתבע היה כבן 72 שנים והתובעת כבת 49 שנים. לנתבע היו אלה נישואיו השלישיים, בעוד לתובעת היו אלה נישואין שניים. בעת הנישואין לא היו לנתבע ילדים, בעוד לתובעת היו 4 ילדים.
2. מנישואי הצדדים נולדו להם שני בנים תאומים, כיום כבני 12 שנים (להלן: הילדים).
3. בעת נישואי הצדדים היה הנתבע הבעלים של דירה בס.מ.א 4, ב.ב (להלן: הדירה בס.מ.א). ביום 29.11.2015 נמכרה הדירה בס.מ.א (נספח 2 לכתב ההגנה), ונרכשה דירה ברח' ס' 54, ב.ב (להלן: דירת ס'), שנרשמה אף היא על שם הנתבע בלבד. ביום 31.1.2017 נמכרה דירת ס', ונרכשה דירה ברח' ר' 13, ב.ב. דירה זו (להלן: הדירה המשותפת), היא הדירה מושא ההליך דנן, נרשמה על שם שני הצדדים, בחלקים שווים.
4. ביום 18.5.2017 חתמה התובעת על המסמך שלהלן (נספח 2 לכתב התביעה, להלן: התחייבות התובעת):

1. נישואי הצדדים נקלעו למשבר, וביום 24.8.20 הורחקה התובעת מהדירה המשותפת, ולא שבה אליה עוד.
2. לאחר פרוץ המשבר (במועד שלא הונח לפניי) הוצאו הילדים ממשמורת הצדדים לקלט חירום, משם עברו לפנימייה, בה הם שוהים עד היום.
3. ביום 18.1.2022 הגישה התובעת את התביעה דנן, בה עתרה (בין השאר) לפירוק השיתוף בדירה המשותפת, ולפסיקת דמי שימוש.
4. בדיון שהתקיים ביום 10.4.2022 הגיעו הצדדים להסכמה שלהלן:

"

הצדדים:

מוסכם כי הנושא היחיד שיוכרע במסגרת ההליך דנא היא השאלה האם יש מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה, למרות התחייבותה של התובעת להימנע מעשיית עסקה, ותוך שבית המשפט יוצא מהנחה שהתחייבות זו תקפה.

אין באמור כדי לגרוע מהזכות להניח הליך לעניין תוקף ההתחייבות.

עוד מוסכם כי העתירה לפסיקת דמי שימוש ראויים תוכרע לפי סעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, ללא הנמקה.

הצדדים יגישו טיעון קצר אליו יצרפו כל מסמך רלוונטי."

טענות הצדדים

1. טענות התובעת הן, בתמצית, כדלקמן:
   1. התחייבות התובעת נתנה לפני למעלה מחמש שנים, ולכן היא איננה בת תוקף, בהתאם להוראת סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק).
   2. חתימת התחייבות התובעת לא כוונה למקרה של גירושין, בו התובעת וודאי זקוקה למקום מגורים.
   3. גם בהינתן שהתחייבות התובעת היא בת תוקף, הרי בהתאם לסעיף 37(ב) לחוק, רשאי בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בדירה המשותפת לאחר חלוף שלוש שנים. נסיבות העניין ובראשן מצוקתה הכלכלית של התובעת, מצדיקים לעשות שימוש בסמכות זו.
2. טענות הנתבע הן, בתמצית, כדלקמן:
   1. הדירה המשותפת נרכשה כולה מאמצעי הנתבע. לכן, למרות רישומה הפורמלי של התובעת כבעלת מחצית הזכויות, הדירה המשותפת היא בבעלותו המלאה של הנתבע.
   2. התחייבות התובעת איננה הסכם שיתוף, כהגדרתו בסעיף 29(א) לחוק. לפיכך, ההתחייבות איננה מוגבלת בזמן, מסקנה העולה מלשון ההתחייבות הברורה.
   3. לנוכח גילו המתקדם של הנתבע ומצבו הכלכלי, אין להורות על הקדמת מועד פירוק השיתוף בדירה המשותפת. הדבר מנוגד גם לטובת הילדים, המגיעים אחת לשבועיים לדירה המשותפת.

דיון

1. כידוע, בהתאם לסעיף 37(א) לחוק, "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". הלכה היא, שיש להקל ככל-הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו (רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, נב(4) 625, 634 (1998), להלן: פרשת רידלביץ). עם זאת, כפי שהודגש גם בפרשת רידלביץ, הזכות לפירוק שיתוף "בכל עת" כפופה להתחייבויות שנוטלים על עצמם השותפים בהסכם שיתוף (אכן, גם עקרון-על זה נושא על גבו חריגים, כגון במקום שבו נכרת הסכם-שיתוף השולל או המגביל זכות לדרוש פירוק השיתוף – שם, עמ' 634).
2. הנתבע טוען, שרישום מחצית הזכויות בדירה המשותפת איננה סוף פסוק מבחינה קניינית. לטענת הנתבע יש לקבוע, שהוא בעל הזכויות היחיד בדירה המשותפת, מאחר שהיא נרכשה מאמצעיו בלבד. אין בידי לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים היא "כי הנושא היחיד שיוכרע במסגרת ההליך דנא היא השאלה האם יש מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה, למרות התחייבותה של התובעת להימנע מעשיית עסקה, ותוך שבית המשפט יוצא מהנחה שהתחייבות זו תקפה". בלשון אחרת, הסכמת הצדדים היא, שהדין יוכרע בהינתן שהצדדים שותפים בדירה המשותפת. לפיכך, טענת הנתבע דלעיל חורגת ממושא ההכרעה המוסכם. יתירה מזו, בהתאם לסעיף 125 לחוק רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו. לפיכך, בעל דין המבקש לקעקע זכויות מקרקעין רשומות, אינו יכול להסתפק בהעלאת הטענה כמגן מפני תביעה לפירוק שיתוף. תביעה כזו נשענת על חזקה סטטוטורית בדבר תואם בין המרשם לבין זכויות הקניין, ועל הטוען אחרת להתכבד ולהגיש תובענה מתאימה. לא למותר לציין, שבמסגרת תביעה כזו מוטל על התובע נטל שכנוע כבד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.02.2007) ).
   
   למעלה מן הצורך אוסיף, שאם אלך לשיטתו של הנתבע באשר למקורות רכישת הדירה המשותפת (שיש בה ממש, כפי שיבואר להלן), הרי רישום מחצית הזכויות בדירה המשותפת על שם התובעת, מהווה מתנה שנגמרה ברישום. הנתבע לא הניח טיעון של ממש, מכוחו ניתן לבטל מתנה שהקנייתה הסתיימה.
3. טענה נוספת מפי הנתבע היא, שהתחייבות התובעת איננה הסכם שיתוף כמשמעותו בסעיף 29(א) לחוק. לכן (כך הנתבע) אין תחולה להוראות המגבילות בזמן את תחולתה של ההתחייבות. אין בידי לקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא, שהגדרתו של הסכם השיתוף האמור בסעיף 29(א) לחוק היא רחבה, וכוללת את זכות הבעלים להגביל את כוחו לנהוג מנהג בעלים בחלקו במקרקעין המשותפים (ע"א 269/74 מנחם בוקובזה נ' הממונה על המרשם, כט(1) 243, 247-248 (1974), להלן: פרשת בוקובזה). הגדרה זו מתבקשת מהוראת סעיף 34(ב) עצמו, הדן באפשרות של הגבלת עבירות הזכויות האמורה. הסכם שיתוף במקרקעין אינו חייב להיות רחב יריעה, והוא יכול להתייחס לכל היבט של זכויות השותפים מושא ההסכם הסטטוטורי, המגולם בסעיפים 30-36 לחוק. ככל שהסכם שיתוף מתייחס להיבט מסוים של יחסי השותפים, ינהגו השותפים על פיו, בעוד ביתר ההיבטים ינהגו לפי האמור סעיפים 30-36 לחוק (סעיף 29(ב) לחוק). לפיכך, התחייבות התובעת מהווה הסכם שיתוף בנוגע לביצוע דיספוזיציה בזכויותיה בדירה המשותפת. ככזו חלות עליה הוראות סעיפים 34(ב) (שאינו רלוונטי, ועל כך להלן) וסעיף 37(ב) לחוק.
4. התובעת טוענת, שבהתאם להוראת סעיף 34(ב) לחוק פקע תוקף התחייבותה. סעיף 34 לחוק קובע לאמור:
5. כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין משותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים.
6. תניה בהסכם שיתוף השוללת או מגבילה זכות כאמור בסעיף קטן (א) אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים.

הנה כי כן, יחסי שיתוף במקרקעין, כשלעצמם, אינם מאיינים את חירותו של שותף לנהוג בחלקו מנהג בעלים. חירות זו ניתנת להגבלה בהסכם בין השותפים, אך ההגבלה פוקעת בחלוף חמש שנים, גם אם ניסוח ההסכם משמיע הגבלה שאיננה תחומה בזמן (פרשת בוקובזה, עמ' 248-249). דא עקא, עתירת התובעת איננה להתיר לה להעביר את זכויותיה לצד ג' (העברה שאיננה גורעת מזכויות הנתבע), אלא לפירוק השיתוף (מכירת זכויות שני הצדדים כאחד, כאמור ברישת כתב התביעה, ובסעיפים 32 ו- 35). יתירה מזו, הצדדים גדרו את המחלוקת שאלה, "האם יש מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה, למרות התחייבותה של התובעת להימנע מעשיית עסקה". לנוכח האמור, השאלה האם רשאית התובעת להעביר את זכויותיה לצד ג', לא עומדת לדיון בהליך זה.

1. כאן אנו באים לעיקר המחלוקת בין הצדדים - כלום ראוי שבית המשפט יפעיל במקרה דנן את סמכותו להורות על פירוק השיתוף בדירה המשותפת, למרות התחייבות התובעת. הורתה של סמכות זו בסעיף 37(ב) לחוק, הקובע לאמור: הייתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין. הוראת סעיף 37(ב) נובעת מהכרת הדין בבעייתיות האינהרנטית הכרוכה במצב של שותפות, ובתועלת שעשויה לצמוח לחברה מהגמשת היכולת לפרקה (רע"א 6948/11 אורי חזקיהו נ' עזבון המנוח עוזיאל לוי ז"ל (נבו 28.02.2012) ). התפיסה היא שקיומם של יחסי שותפות מקום בו השותפים מסוכסכים אינו רצוי, שכן יכולתה של מערכת המשפט להשכין שלום בין שותפים השרויים במחלוקת, או לכפות עליהם שיתוף פעולה, היא מוגבלת. פירוק השיתוף אף נתפס כמעודד ניצול יעיל יותר של המקרקעין, בעוד שהבעלות המשותפת הנגועה ביחסים עכורים מכבידה על פיתוח הנכס ופוגעת בסחירותו (רע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' שאול ויסמן (נבו 25.07.2010), וכן ר' פרשת רידלביץ). לנוכח התכלית החקיקתית של סעיף 37(ב), שהינה להקל ככל הניתן על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים, הותיר המחוקק לבית המשפט שיקול דעת רחב להתערב ביחסים החוזיים בין השותפים, משיקולי צדק.
2. במסגרת שיקולי הצדק האמורים, ראוי לתת את הדעת לשוני המהותי בין יחסי שותפים 'רגילים' במקרקעין, המתמצים בשותפות זו (ועל כן מונחים בעיקר משיקולים קנייניים-מסחריים), לבין שיתוף בין בני זוג (בעיקר בכל הנוגע לדירת מגורים). הזדמן לי להביע בעבר את דעתי (תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 15649-06-19 ט.א נ' מ.א (נבו 07.10.2020) ), לפיה ראוי לבחון את יחסי השיתוף בין בני זוג בדירת מגורים באספקלריה של יישום החוזה המשפחתי/זוגי – כחלק ממערך חבויות וזכויות הדדיות הכלולות בהסכמה המשתמעת מיחסי הזוגיות והמשפחה. לפיכך, שאלה מרכזית היא, מה היה אומד דעת הצדדים באשר לראוי בסיטואציה של פירוד. אומד דעת זה נלמד מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה (אומד דעת סובייקטיבי). עוד הוא נלמד מהנורמות הכלליות החלות על יחסי בני הזוג (אומד דעת אובייקטיבי), ובראשן עקרון תום הלב הקבוע בסע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) (ר', בשינויים המחויבים, רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, נח(2) 213 (2003), סעיף 23 לפסק הדין). הדברים קל וחומר, מעת שהתחייבות התובעת היא חוזה, אותו יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים).
3. אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים נלמד מהתחייבות התובעת גופה. מהתחייבות זו עולה בבירור, שהתובעת קיבלה על עצמה, בלא כחל ושרק, להימנע מביצוע דיספוזיציה כלשהי בזכויותיה בדירה המשותפת, ללא הסכמתו של הנתבע, ולאריכות ימיו ושנותיו. אומד דעתם הנחרץ של הצדדים בנדון נלמד מניסוח התחייבות התובעת, לאמור: "הסכמה מראש ובכתב, עם אימות חתימה של עו"ד כדרך שבה מאמתים עיסקה...עד לאריכות ימיו ושנותיו (של הנתבע – שב"י)"!
   
   מדובר בניסוח 'סגור' שאינו סובל פרשנות מלבר משמעותו הרגילה של הכתוב (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (נבו 20.11.2019), להלן: פרשת ביבי כבישים, סעיף 13 לפסק הדין של כב' השו' שטיין). מן הטעם האמור, אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה התחייבותה "לא נעשתה בכוונה להתחייב על כך במקרה של גירושין שאז בוודאי שתיזקק לתמורת חלקה בדירה" (לשון סעיף 40 לסיכומי התובעת). פרשנות זו איננה עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא, המהווה, כאמור, עוגן פרשני ראשון במעלה (סעיף 25(א) לחוק החוזים, פרשת ביבי כבישים). היא אף איננה עולה בקנה אחד עם החזקה הפרשנית, לפיה האמור בחוזה ממצה את תנאיו (ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (נבו 23.05.2016), סעיף 10 לפסק דינה של כב' השו' ברון).
4. בנוסף, נלמד אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, גם באשר לראוי בעת פירוד אפשרי, מנסיבות רכישת הדירה המשותפת. התובעת טוענת, שהיא תרמה מאמציה לשיפוץ הדירה בסמטת מ.א, ונטלה חלק בתשלומי המשכנתא של הדירה המשותפת. דא עקא, טענות אלה נטענו בעלמא, מחדל המהווה ראיה שלילית לחובת התובעת (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, לה(1) 736 (1980) ). יתירה מזו, עו"ד ליפא לזנובסקי (שעסק במכר הדירה בס' ורכישת הדירה המשותפת) אישר (נספח 4 לכתב התביעה), שתמורת הדירה בס' הייתה גבוהה מהסכום ששולם לרכישת הדירה המשותפת. לנוכח האמור, עלה בידי הנתבע לשכנע, שמלוא תמורת הדירה המשותפת מומן מאמצעיו (תמורת הדירה בס', שהייתה בבעלותו הבלעדית). על רקע זה קל להבין מדוע הסכימה התובעת למגבלה ארוכת שנים על זכויותיה, שהרי הלכה למעשה דובר במתנה. אומד דעת התובעת נלמד גם מהתחייבותה לא לבצע דיספוזיציה בזכויותיה בדירה המשותפת, אפילו לאחר שילך הנתבע לבית עולמו, אלא בהסכמת הילדים (או אישור בית המשפט, אם טרם בגרו). התחייבות משלימה זו מחזקת, מדין קל וחומר, את המסקנה, שהתחייבות התובעת תקפה גם לעת גירושין. היא אף מוכיחה שהתובעת ידעה אל נכון, שמדובר בהתחייבות ארוכת שנים. בנסיבות האמורות לעיל, אך ברור שהיה לנתבע אינטרס להבטיח שלא יבולע לזכויותיו בדירה (לרבות לזכותו לגור בה) על ידי פעולה חד צדדית של התובעת. הדברים קל וחומר ביודענו, שבעת רכישת הדירה המשותפת היה הנתבע אדם בסוף שנות השבעים לחייו, ללא רכוש מהותי אחר. לפיכך, אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים היה לתת להתחייבות התובעת משמעות ככתבה וכלשונה – "עד לאריכות ימיו ושנותיו" של הנתבע.
5. גם אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים, זה הנלמד מהדין, מתיישב עם המסקנה דלעיל. זאת, הן מצד עקרון תום הלב בקיום חיוב חוזי (סעיף 39 לחוק החוזים), שהינו בעל נפקות מיוחדת ביחסים בין בני זוג (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665, 671-672(2004) ), והן מצד העיקרון הכללי, לפיו הסכמים יש לכבד (ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין (נבו 02.03.2011), סעיף 31 לפסק הדין).
   

לעניין תום הלב ראוי לתת את הדעת לכך, שהתובעת הורחקה מהדירה המשותפת בצו הגנה (ניתן במעמד צד אחד, במסגרת ה"ט 49685-08-20, להלן: צו ההגנה), לאחר שהונחה דעתו של כב' השו' שני, שהיא נהגה באלימות כלפי הנתבע. יובהר, שטענות לאלימות מצד התובעת לא נשמעו רק מפי הנתבע. מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 4.1.2022 בבית המשפט לנוער (נספח 6 לכתב ההגנה) עולה, שברקע הליך הנזקקות בנוגע לילדים היו טענות של עו"ס לחוק נוער לאלימות מצד התובעת כלפיהם ("אני מזכיר את בקשת הנזקקות לילדים שהיו חשופים לאלימות, שנפגעו, היו הרמות ידיים, היו מצבים מאוד קשים. אלו ילדים פגועים"). יתירה מזו, התובעת ויתרה על קיום דיון בצו ההגנה (כעולה מבקשתה לדחיית דיון מיום 25.8.2020, ואפס המעשה למרות החלטותיי שניתנו בעקבותיה). בפועל עברה התובעת להתגורר במ.ע (סעיף 28 לכתב התביעה). הדברים האמורים מבססים מסקנה, לפיה המניעה לשימוש משותף בדירה לא הייתה מצד הנתבע, אלא מצד התובעת. בנסיבות כאלה דרישת התובעת לפירוק השיתוף בדירה, בניגוד להתחייבותה, היא חסרת תום לב (ר' לעניין דמי שימוש - בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני (נבו 09.04.2006), בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (נבו 26.01.2006) ). דווקא מצבו של הנתבע, מצדיק לאכוף על התובעת לקיים את התחייבותה ככתבה וכלשונה. הנתבע הוא אדם בן 83 שנים, שהדירה המשותפת היא רכושו המהותי היחיד, ואין לו מקום מגורים חלופי. בנסיבות דהיום (ובכפוף לכך שלא ישתנו מהותית) מכירת הדירה המשותפת, כעתירת התובעת, עלולה להסב לנתבע נזק כבד ביותר, ולא ניתן להצדיקה.

1. סופו של דבר, התובעת לא הניחה טעמים שיצדיקו להורות על פירוק השיתוף בדירה המשותפת, בניגוד להתחייבותה המפורשת.
2. הצדדים הסכימו, שהעתירה לדמי שימוש ראויים תוכרע לפי שיקול דעתי, ללא הנמקה. בשים לב לכלל הנסיבות, נפסק כדלקמן: אשר לתקופה עד לחודש אוגוסט 2022 (כולל) לא ישולמו דמי שימוש כלשהם. בשנתיים שלאחר מכן (ספטמבר 2022 - ספטמבר 2024, להלן: התקופה הראשונה), ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסכום של 300 ₪ לחודש. בשנתיים שלאחר מכן (ספטמבר 2024 - ספטמבר 2026, להלן: התקופה השנייה), ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסכום של 500 ₪ לחודש. בתקופה שלאחר מכן (להלן: התקופה השלישית), ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסכום של 750 ₪ לחודש. דמי השימוש האמורים ישולמו מדי 10 בחודש, עבור אותו חודש. הסכומים דלעיל יוצמדו למדד המחירים לצרכן באופן הבא: במהלך התקופה הראשונה התשלום יהא נומינלי (ללא הצמדה). בתחילת התקופה השנייה יוצמד הסכום שישולם בה למדד כאמור, וסכום צמוד זה ישולם נומינלית במהלך כל התקופה. בתחילת התקופה השלישית יוצמד הסכום שישולם בה למדד כאמור, וסכום זה ישולם נומינלית משך שנים עשר חודשים. באופן דומה יוצמד הסכום אחת לשנים עשר חודשים, והסכום הצמוד ישולם נומינלית במהלכם, עד הצמדה נוספת וחו"ח.

הכרעה

1. אשר על כן, העתירה לפירוק השיתוף נדחית. העתירה לפסיקת דמי שימוש מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.
2. בשים לב לתוצאה, ולהסכמה הדיונית, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪.
   

פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום, ו' אב תשפ"ב, 03 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.