טוען...

בפני

כב' השופטת מיכל ברדנשטיין

תובעים

1. XXX

2. XXX

3. XXX

4. XXX

5. XXX

6. XXX

7. XXX

8. XXX

9. XXX

10. XXX

11. XXX

12. XXX

13. XXX

14. XXX

15. XXX

16. XXX

17. XXX

18. XXX

19. XXX

20. XXX

21. XXX

22. XXX

23. XXX

24. XXX

25. XXX

26. XXX

27. XXX

28. XXX

29. XXX

30. XXX

כולם על ידי עו"ד מונעם תאבת

נגד

נתבעים

1. XXX

2. XXX
שניהם על ידי עו"ד ג'ומעה חלאילה

פסק דין

פתח דבר

  1. לפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו, חלקה XXX בגוש XXX, באזור הידוע כ- XXX בשכונת XXX ב- XXX (להלן: החלקה), הרשומה בספרי מס רכוש במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, קמ"ט רישום מקרקעין (להלן: ספרי מס רכוש), על שם המנוחה XXX XXX ז"ל (להלן: המנוחה או XXX), וכל הבנוי והקיים על החלקה, לרבות הבית המוחזק על ידי הנתבע 1, שייכים לעיזבון המנוחה XXX. כן מבוקש להורות על פינוי וסילוק ידו של הנתבע 1 מהחלקה ומבית אחד מבין שלושה בתים הבנויים על החלקה.
  2. אין חולק כי הזכויות בחלקה אינן מוסדרות ואינן רשומות בלשכת רישום הזכויות.
  3. על החלקה בנויים שלושה בתים. המחלוקת בין הצדדים נסובה על בית אחד בחלקה (להלן: הבית או הבית שבמחלוקת), שבו גר הנתבע 1, ביחד עם בני משפחתו.
  4. אין חולק כי כל הזכויות בבית שבמחלוקת ובשני הבתים הנוספים בחלקה היו במקורם של המנוחה XXX, והזכויות בחלקה כולה רשומות על שמה בספרי מס רכוש.
  5. התובעים, ביחד עם הנתבע 2, הם יורשי המנוחה XXX, שנפטרה בשנת 2006. הנתבע 1 הוא בנו של הנתבע 2, ואינו נמנה בין יורשיה.
  6. התובעים טוענים כי הנכסים כולם, לרבות הבית שבמחלוקת, הם חלק מעזבונה של XXX, ולא הועברו לגורם כלשהו בעסקת העברה כלשהי, ולמצער, לא בהעברה תקפה. לטענתם, בשנת 2019 השתלט הנתבע 1, שאינו נמנה כאמור על יורשי המנוחה XXX, שלא כדין על הבית שבמחלוקת, ומאז הוא גר בו עם בני משפחתו. מכאן, לטענתם, זכאותם לסעדים המבוקשים.
  7. מנגד, לטענת הנתבעים, הזכויות בבית שבמחלוקת הועברו כבר בשנת 1999 בחייה של המנוחה XXX במסגרת הסכם מתנה בכתב שהוכתר כ"הסכם ויתור" לבנה ע' XXXז"ל (להלן: ע'), שנפטר לפניה, ואינו בין יורשיה. לאחר מכן, בשנת 2002, כך מוסיפים וטוענים הנתבעים, ע' העביר את הזכויות בבית במתנה לאשתו ג' XXX XXX (להלן: ג') במסגרת שטר העברת בעלות. ג' עצמה, שנפטרה בשנת 2019, הותירה צוואה, שניתן צו לקיומה, אשר בה הורישה את כל עזבונה לנתבע 1. מכאן, לטענת הנתבעים, הנתבע 1 הוא בעל מלוא הזכויות בבית שבמחלוקת.
  8. השאלות העיקריות שבמחלוקת הן אפוא אלו: האם הזכויות בבית הוענקו במתנה בחייה של המנוחה לבנה ע', ומכאן שאינם חלק מעזבונה, והאם ע' בתורו העביר את הזכויות בבית במתנה לאשתו ג' (אשר כאמור הורישה במסגרת צוואה שניתן צו לקיומה את כל עזבונה לנתבע 1).

רקע עובדתי כללי

  1. התובעים ביחד עם הנתבע 2, שהוא אבי הנתבע 1, הם יורשי המנוחה XXX (ת.ז. XXX). המנוחה נפטרה בשנת 2006, כשהיא בשנות ה-90 לחייה, כמפורט להלן:
  2. על פי צו הירושה שניתן אחרי XXX ביום 09.09.2021 על ידי הרשמת לענייני הירושה ירושלים, התובעות 4-1, התובע 22, יורשי המנוחה XXX (להלן: המנוחה XXX), יורשי המנוחה XXX XXX ז"ל (להלן: המנוחה XXX) וכן יורשי המנוח XXX XXX ז"ל (להלן: המנוח XXX) וכן הנתבע 2, הם יורשיה של המנוחה XXX (נספח 1 לכתב התביעה, שנכלל גם כמוצג 3 למוצגי התובעים, שהוגשו ביום 18.10.2021).
  3. על פי צו הירושה שניתן אחר המנוחה XXX ביום 04.08.2021 על ידי הרשמת לענייני ירושה בירושלים, התובעים 14-5, הם יורשיה של המנוחה XXX ז"ל (נספח 2 לכתב התביעה וראו גם מוצג 3 למוצגי התובעים).
  4. על פי צו הירושה שניתן אחר המנוחה XXX ביום 01.08.2021 על ידי הרשם לענייני ירושה בירושלים, התובעים 21-15, הם יורשיה של המנוחה XXX ז"ל (נספח 3 לכתב התביעה וראו גם מוצג 3 למוצגים התובעים).

.

  1. על פי צו הירושה אחר המנוח XXX שניתן ביום 01.08.2021 על ידי הרשמת לענייני הירושה, התובעים 30-23 הם יורשיו של המנוח XXX ז"ל (נספח 4 לכתב התביעה וראו גם מוצג 3 לכתב התביעה).
  2. הנתבע 1 הוא בנו של הנתבע 2, והוא אפוא נכדה של המנוחה, ואינו נמנה בין יורשיה.
  3. למנוחה היה כאמור בפתח הדברים בן נוסף, ע' (ת.ז. 080379589), אשר נפטר בשנת 2004, דהיינו לפני פטירת המנוחה, ואינו נמנה בין יורשיה.
  4. ע' היה נשוי לג', ולשניים לא היו ילדים.
  5. אין חולק כי ע' וג' גרו בבית נושא התביעה במשך עשרות שנים, וזאת עד לפטירתו של ע', ולאחר פטירתו, המשיכה ג' לגור בבית עד ליום 01.12.2019, מועד פטירתה.
  6. ג' הותירה צוואה מיום 19.08.2020, שבה ציוותה את כל עזבונה לנתבע 1 (מוצג ג' לתיק מוצגי הנתבעים שהוגש ביום 14.08.2022).
  7. הנתבע 1 הגיש בקשה לקיום הצוואה, ואילו התובעת 1 הגישה התנגדות לבקשה (ת.ע 8688-05-22 ות.ע 8751-05-22, בהתאמה). ביום 19.06.2022 ניתן פסק דין על ידי בית משפט זה, שבו נדחתה התנגדות התובעת 1 משעה שאין היא בגדר "מעוניין בדבר" שרשאי להגיש התנגדות לפי סע' 67 לחוק הירושה, תשכ"ה -1965 (להלן: חוק הירושה). ביום 18.10.2022 נחתם צו קיום צוואה פורמלי. יוער כי תלוי ועומד על פסק הדין ערעור בפני בית המשפט המחוזי שטרם הוכרע (עמ"ש 40921-09-22).

אבני דרך בהשתלשלות הדיונית

  1. כאמור בתחילת הדברים, המחלוקת העיקרית והראשונה בתיק היא האם המנוחה העבירה בשנת 1999 בעסקת מתנה תקפה את הזכויות בבית שבמחלוקת לע'. הסכם המתנה שבמחלוקת נושא את הכותרת "הסכם ויתור". טענה מרכזית של התובעים בתיק היא כי החתימה בטביעת אצבע על גבי הסכם הוויתור הנחזית כחתימת המנוחה, אינה שלה אלא זויפה.
  2. על רקע טענה זו, במסגרת קדם המשפט הראשון שהתקיים לפני ביום 01.02.2022, ולבקשת ב"כ התובעים, הורתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת אותנטיות החתימה.
  3. תחילה מונה המומחה עו"ד יונתן נפתלי כמומחה לכתב יד. ואולם, ביום 22.03.2022, ולאחר שהוברר כי למומחה אין ניסיון וידע בבחינת אותנטיות של חתימה בטביעת אצבע, הורתי ביום 22.03.2022 על ביטול המינוי, וביום 06.04.2022 הורתי כל מינוי מר ינקו מרק כמומחה מטעם בית המשפט לעניין זה.
  4. ביום 20.06.2022 מסר המומחה הודעה לתיק ולפיה בשל האיכות הירודה מאוד של טביעות האצבע על מסמך השוואה שהועבר אליו, אין בידי המומחה לערוך השוואה כדי להגיע למסקנה חד משמעית. המומחה לא ציין בהודעתו כי קיימת הסתברות כלשהי לכאן או לכאן על יסוד החומר שבפניו. המומחה מסר כי ככל ובידי ב"כ התובעים להעביר אליו מסמכים מקוריים נוספים להשוואה עם איכות מתאימה, המומחה יהא נכון להידרש שוב לבדיקת ההשוואה.
  5. בעקבות החלטתי מיום 19.06.2022, שבה ביקשתי התייחסות בעקבות פניית המומחה, הגיש ביום 20.06.2022 ב"כ התובעים הודעה לתיק ובה מסר כי אין בידי התובעים מסמכים נוספים להשוואה, וכי בנסיבות העניין, כלשונו, "לא יהיה ניתן לקבל חוות דעת מומחה", וביקש הנחיות בעניין המשך קידום ההליך.
  6. על רקע הודעה זו, ומשעה שלאותה עת גם ב"כ הנתבעים מסר כי אין בידיו להמציא למומחה מסמכים נוספים להשוואה, הורתי ביום 20.06.2022 על ביטול מינוי המומחה. בהחלטה זו ניתנו גם הנחיות בעניין הגשת תיקי מוצגים מטעם הצדדים ורשימות עדים, תוך שהובהר כי העדויות ישמעו בעל פה וכך גם סיכומי הצדדים.
  7. הצדדים אכן הגישו תיקי מוצגים ורשימות עדים (תיק המוצגים ורשימת העדים מטעם התובעים הוגשו ביום 26.7.2022, ואילו תיק המוצגים ורשימת העדים מטעם הנתבעים הוגשו ביום 14.8.2022).
  8. ביום 18.12.2022, יומיים לפני המועד המקורי שנקבע לשמיעת ההוכחות בתיק, 20.12.2022, הגיש ב"כ הנתבעים בקשה להורות על בדיקה בידי מומחה של מסמך השוואה שכולל את חתימת המנוחה, לדבריו, ואשר הגיע לידי הנתבעים כנטען רק סמוך לפני הגשת הבקשה. התובעים מצדם הגישו ביום 19.12.2022 תגובה ובה התנגדו לבקשה. בהחלטתי מיום 19.12.22 קבעתי כי הבקשה תדון בדיון הקבוע ליום 20.12.2022, תוך שהורתי על התייצבות הגורם אשר לפי טענת הנתבעים מסר לנתבעים את מסמך ההשוואה.
  9. ביום 20.2.2022 התברר כי לא ניתן לקיים את מועד ההוכחות, משום שהתובעת 1 שאמורה היתה להיות העדה המרכזית ואף היחידה מטעם התובעים חלתה ולא התייצבה בשל כך.
  10. בדיון ביקש ב"כ הנתבעים כי מסמך ההשוואה החדש שבידי הנתבעים לא יוצג לתובעים אלא לבית המשפט בלבד, וככל שיחודש מינוי המומחה מטעם בית המשפט, הוא יוצג לבית המשפט בלבד.
  11. בקשתה זו נדחתה על ידי, תוך שהובהר המובן מאליו והוא כי ההליך בבית המשפט מתנהל לפי כללים של שקיפות ושוויון בין בעלי הדין, וכי לא ניתן לחסות מסמך, ומכל שכן מסמך מהותי, מהצד שכנגד. על רקע זה, הודיע ב"כ הנתבעים כי הוא חוזר בו מהבקשה לחדש את מינוי המומחה (ראו ההחלטה בעמ' 23-22).
  12. ביום 03.01.2023 נשמעו עדי שני הצדדים בתיק.

מטעם התובעים העידו התובעת 1 והתובע 22.

ואילו מטעם הנתבעים העידו שני הנתבעים, וכן עו"ד XXX, עורך מסמך הוויתור משנת 1999.

  1. בתום שמיעת הראיות, נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה. אעיר כי בהתאם להחלטתי בקדם משפט שני מיום 18.10.2022, הוגשו טיעונים משפטיים קצרים מטעם הצדדים במטרה למקד את המחלוקות המשפטיות (טיעוני התובעים הוגשו ביום 30.10.2022 ואילו טיעוני הנתבעים הוגשו ביום 26.11.2022), וגם אלו היו בפני בית המשפט, עוד בטרם נשמעו סיכומי הצדדים, וסייעו במיקוד המחלוקות בנושאים המשפטיים.

עיקרי טענות הצדדים

טענות התובעים

  1. התובעים טוענים כי המנוחה היתה ונותרה עד לפטירתה בעלת הזכויות בחלקה ובכל הבנוי עליה, ובכלל זה בבית שבמחלוקת.
  2. מדובר בבית אשר נבנה בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. בגין בנייתו של בית זה הוגש נגד המנוחה כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים במסגרת ת"פ XXX ודינה נגזר (גזר הדין צורף כמוצג 4 בתיק מוצגי התובעים). כמו כן, החשבונות הנוגעים לאחזקת הבית, לרבות חשבונות הארנונה והמים היו רשומים על שמה של המנוחה (חשבונות צורפו כמוצג 4 בתיק מוצגי התובעים).
  3. התובעים מציינים את העובדה כי ע' וג' גרו במשך שנים רבות בארה"ב, ולאחר ששבו השניים לארץ, הם גרו במשך שנים רבות בבית שבמחלוקת, וזאת בהסכמתה וברשותה של המנוחה. גם לאחר פטירת ע', בשנת 2004, המנוחה אפשרה לג' להמשיך לגור בבית. ברם, לטענת התובעים, המנוחה לא העבירה את הזכויות בבית במתנה לע' בשום שלב, אלא הזכות שניתנה לו היא זכות מגורים בלבד, בדומה לזכות מגורים שניתנה לחלק מילדי המנוחה בנכסיה.
  4. לטענת התובעים, לאחר פטירת ג', במהלך חודש דצמבר 2020, הנתבע 1 השתלט שלא כדין וללא כל זכות על פי דין על הבית, תפס בו חזקה, ומאז הוא מונע בעד התובעים מלהחזיק בנכס או להשתמש בו. התובעים טוענים כי הנתבע 1 הוא פולש ומסיג גבול, שאין לו כל זכויות בבית ויש להורות על פינויו משם.
  5. התובעים טוענים כי אמנם קיים מסמך הנושא את הכותרת "הסכם וויתור" משנת 1999 (להלן: הסכם הוויתור; נספח א' בתיק מוצגי הנתבעים) שנערך על ידי עו"ד XXX XXX, ולפיו, המנוחה מעניקה במתנה את הזכויות בבית לע', וההסכם נחזה כחתום על ידי המנוחה, בטביעת אצבע. כן קיים אימות חתימה נוטריוני מיום 30.08.1999 שנערך על ידי נוטריון עבדאללה עודה עו"ד ז"ל (צורף לנספח א' לתיק מוצגי הנתבעים).
  6. ואולם, כך טוענים התובעים, אימות החתימה נערך במעמד עו"ד XXX בלבד, וללא נוכחות המנוחה, בניגוד לנדרש בדין. כמו כן, לא צורף לאימות החתימה המסמך שאומת אף שצוין באימות החתימה הנוטריוני כי הוא מצורף כנספח א' לו.
  7. לטענת התובעים, לו היה אישור נוטריוני כדין, תוך, בין היתר, אימות חתימה של המנוחה, נטל ההוכחה כי הסכם הוויתור נעשה היה מוטל על התובעים. ברם, בהעדר אישור כדין, נטל ההוכחה בדבר עריכת הסכם הוויתור הוא על הנתבעים.
  8. התובעים טוענים כי הנתבעים לא הוכיחו כי המנוחה חתמה על הסכם הוויתור. היה בידי הנתבעים, לאחר שהתברר שהגיעה לידיהם מסמך השוואה עם טביעות אצבעה, להעביר את המסמך למומחה שיחודש מינויו, ואולם הם משכו את בקשתם בדיון מיום 20.02.2022. בכך הם נמנעו מהצגת ראיה שהיא רלבנטית להוכחת אמיתות חתימתה של המנוחה; לכן, יש להסיק מכך כי אילו הוצג המסמך בפני המומחה, כי אז הוא היה מחווה דעתו כי אין מדובר בחתימתה של המנוחה.
  9. עו"ד XXX, עורך מסמך הוויתור, שהעיד כעד הגנה, אמנם מסר בעדותו כי המנוחה אמרה לו שהיא רוצה להעביר במתנה את הזכויות בבית לע', וכן כי הקריא לה את הסכם הוויתור, וכי וידא שהיא חתמה מרצונה החופשי וללא כפיה או לחץ, וכן חתמה בפניו בטביעת אצבעה על ההסכם. ואולם, כך טוענים התובעים, אין לתת כל אמון בעדות עו"ד XXX, אשר הורשע בשנים האחרונות בשני תיקים בעבירות פליליות בשל מעשים שביצע במסגרת פעולותיו כעו"ד.
  10. בנוסף, טוענים התובעים כי הסכם הוויתור חסר פרטים מהותיים ואין בו כדי לענות על דרישת הכתב לפי סע' 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ז – 1969 (להלן: חוק המקרקעין) אשר לטענת התובעים חלה גם במקרה דנן. לטענתם, אין בהסכם הוויתור זיהוי ראוי ומספק של המקרקעין; תאריך המסמך כולל שנה בלבד, ללא יום וחודש; וההסכם לא חתום על ידי ע'.
  11. לחילופין, לטענתם, ההסכם הוא בגדר התחייבות לעשות עסקה, לכל היותר, שכן העסקה לא הסתיימה ברישום.
  12. התובעים טוענים עוד כי בכל מקרה, לא הוכחה כל העברת זכויות מע' לג'. כתב העברת הבעלות מיום 03.04.2002 נכתב בכתב יד. התברר בעת שמיעת הראיות מפי הנתבע 2 כי ע' לא ידע כלל קרוא וכתוב, ולא הובאה כל עדות על הנסיבות שבהן נכתב כתב העברת הזכויות, ככל ונכתב על ידי ע', הסיבות להעברת הזכויות ועוד, וכן לא הובאה כל ראיה לכך שהחתימה על גבי המסמך היא של ע'. בנוסף, כתב העברת הבעלות אינו כולל פרטים מהותיים לצורך מילוי דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין.

טענות הנתבעים

  1. הנתבעים טוענים כי נטל ההוכחה כי הבית שבמחלוקת נותר בעזבונה של המנוחה מוטל על התובעים, וכי הם לא הרימו אותו, ולחילופין, ככל והנטל הוא על הנתבעים, הם הרימו אותו.
  2. הנתבע 1 מסר בעדותו כי קיבל את הסכם הוויתור המקורי שבו הוענקו הזכויות בבית מהמנוחה לע' וכן את כתב העברת הזכויות מע' לג' מידי ג' עצמה כחצי שנה לפני פטירתה (עמ' 120 בש' 37-23).
  3. הנתבעים מבקשים לתן אמון ולהשתית ממצאים על עדותו של עו"ד XXX שהעיד כי ערך את הסכם הויתור והסביר למנוחה את תוכנו ומשמעותו, בטרם חתמה עליו בטביעת אצבעה לפניו. לטענתם, גם אם הורשע עו"ד XXX בשני תיקים, אין בכך כדי לשלול את מהימנות עדותו בתיק דנן, שהיתה משכנעת.
  4. בנוסף, מדגישים הנתבעים כי ע' וג' גרו בבית עשרות שנים, ולמעשה לאורך כל השנים מאז ששבו ארצה מארה"ב. גם כאשר ע' נפטר, ג' נותרה לגור בבית, בלי שהמנוחה או מי מהתובעים דרש ממנה לפנות את הבית. בכך, לטענת הנתבעים, יש משום הכרה מצד המנוחה, ולאחר מכן מצד התובעים יורשיה, כי הזכויות בבית הוענקו לע'.
  5. עוד הם טוענים כי לכל היה ידוע כי הבית הוא של ע' והבית כונה "הבית של ע'".
  6. הנתבעים טוענים כי הסכם הוויתור כולל את כל הפרטים המהותיים הנדרשים לצורך מילוי דרישת הכתב לפי הפסיקה.
  7. אשר לכתב העברת הבעלות משנת 2002 מע' לג', הנתבעים טוענים כי גם אם ע' לא ידע קרוא וכתוב, הרי שחתימתו מתנוססת על כתב ההעברה וכי גם כתב העברת הבעלות כולל את כל הפרטים המהותיים הנדרשים.
  8. הנתבעים טוענים כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, הנתבע 1 לא פלש לבית שבמחלוקת אחרי פטירת ג'. הנתבע 1 ואשתו גרו בבית שבמחלוקת עוד בחייה של ג', עת עברו לשם כדי לטפל בה, ואשת הנתבע 1 אף היתה המטפלת שלה שהועסקה באמצעות חברת כוח אדם. זו גם הסיבה שג' ערכה צוואה לטובת הנתבע 1.

דיון והכרעה

  1. השאלות שבמחלוקת הן כאמור, האם הזכויות בבית הוענקו במתנה בחייה של המנוחה לבנה ע', במסגרת עסקת מתנה תקפה שהושלמה, ועל כן, אינן מאז עוד חלק מעזבונה, והאם ע' בתורו העביר את הזכויות בבית במתנה לאשתו ג', בעסקת מתנה תקפה שהושלמה, אשר כאמור הורישה במסגרת צוואה, שניתן צו לקיומה, את כל עזבונה לנתבע 1.
  2. אקדים אחרית לראשית, ואציין כי הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים הוכיחו להנחת דעתי כי הזכויות בבית שבמחלוקת הועברו במתנה בשנת 1999 במסגרת הסכם הוויתור מהמנוחה לע'. מדובר במתנה תקפה שהושלמה כ-7 שנים לפני פטירתה של המנוחה, והבית שבמחלוקת אינו אפוא חלק מעזבונה.
  3. ברם, לא הונחה תשתית ממשית לקיום עסקת העברת הזכויות במתנה מע' לג'.
  4. משמעות הדברים היא הזכויות בבית הן של יורשי המנוח ע'.
  5. יש אפוא לדחות את העתירה למתן פסק דין הצהרתי כי הזכויות בבית שבמחלוקת הן חלק מעזבון המנוחה.
  6. באשר לסעד של פינוי וסילוק ידו של הנתבע 1 מהבית, שלו עותרים התובעים, הרי שבהינתן קביעתי כי הזכויות בבית הוקנו לע', רק יורשיו כדין יוכלו להגיש תביעה כזו ולעתור לכך. לעניין זה, יצוין כי הוברר בדיון שהתקיים לפני ביום 03.01.2023, כי לא ניתן צו ירושה אחר המנוח ע' או צו לקיום צוואתו (ככל והותיר צוואה) על ידי ערכאה מוסמכת בישראל (צוין כי ניתן צו ירושה על ידי בית הדין השרעי הירדני בלבד (ראו הצהרת ב"כ התובעים בעמ' 44 באמצע אשר לא הוכחשה על ידי הנתבעים או בא כוחם). משכך, רק לאחר שינתן צו ירושה אחר ע' או צו לקיום צוואתו (ככל ויתברר כי הותיר צוואה) על ידי ערכאה מוסמכת בישראל, יוכלו יורשיו להגיש תביעת פינוי (או כל תביעה אחרת).
  7. אפרט כעת את התשתית העובדתית והמשפטית למסקנות פסק הדין.
  8. אדון תחילה בהסכם הוויתור משנת 1999 שבו הוענקו הזכויות בבית מהמנוחה לע', ולאחר מכן, אדון בשטר העברת הבעלות הנטען מע' לג'.

הסכם הוויתור משנת 1999

  1. בבחינת הסכם הוויתור ותוקפו, אדרש לשאלות הבאות:
  2. על מי נטל ההוכחה להראות כי המנוחה חתמה על הסכם הוויתור.
  3. שאלת כפיפות הסכם הוויתור, שהוא עסקה להעברת זכויות בקרקע בלתי מוסדרת, לדרישת הכתב המהותית בסעיף 8 לחוק המקרקעין.
  4. בהנחה שדרישת הכתב חלה, האם קיימים בהסכם הוויתור הפרטים המהותיים שיש בהם כדי למלא אחר דרישת הכתב.
  5. האם המנוחה חתמה על הסכם הוויתור, והאם עשתה כן בגמירות דעת, לאחר שהבינה את משמעות ההסכם.
  6. ככל והתשובות על שאלות (ב) – (ד) הן חיוביות, האם עסקת המתנה היא התחייבות לעשות מתנה או מתנה שהושלמה.

על מי נטל ההוכחה בעניין חתימת המנוחה על הסכם הויתור

  1. השאלה הראשונה היא על מי נטל ההוכחה בכל הנוגע לחתימת המנוחה על הסכם הוויתור.
  2. סעיף 11 לחוק הנוטריונים קובע כי: "לא יאמת נוטריון חתימתו של אדם על מסמך אלא אם החותם עמד לפניו, זוהה וחתם בפניו על המסמך".
  3. סעיף 19 לחוק הנוטריונים קובע כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".
  4. אין חולק כי האישור הנוטריוני מיום 30.08.1999 בדבר אימות חתימה שצורף להסכם הוויתור, ניתן על יסוד התייצבות עורך ההסכם, עו"ד XXX בלבד, בפני הנוטריון עו"ד ע' ע' ז"ל, בלא שהמנוחה, מעניקת הזכויות, התייצבה בפני הנוטריון (ראו עדות עו"ד XXX בעמ' 82). כך גם עולה מהאישור הנוטריוני הכלול כנספח א' בתיק מוצגי הנתבעים).
  5. ואולם, במקרה דנן, הסכם הוויתור, שהוא הסכם מתנה, לא הצריך כשלעצמו אישור נוטריוני כתנאי לתוקפו, ועל כך לא יכול להיות חולק. זאת, להבדיל מיפוי-כוח כללי ויפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, אשר לגביהם קובע סע' 20(א) לחוק הנוטריונים כי הם לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק הנוטריונים ובתקנות על-פיו.
  6. לפיכך, ממילא אין בפגמים באישור כדי לשנות מנטל הראיה לענין היות הזכויות בבית שבמחלוקת חלק מעזבון המנוחה, אשר מוטל בהתאם לכלל הרגיל ולפיו, "המוציא מחברו – עליו הראיה" על התובעים.
  7. חרף האמור, בבחינת קיומו של הסכם הוויתור משנת 1999 וחתימת המנוחה עליו, וכדי להפיס את דעת התובעים, אצא מתוך הנחה כי נטל ההוכחה להראות כי הזכויות בבית שבמחלוקת אינן חלק מעזבון המנוחה הוא על הנתבעים, כטענת התובעים.

האם דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין חלה ביחס לעסקה בקרקע לא מוסדרת

  1. אין חולק כי מאחר והזכויות בחלקה אינן מוסדרות ואינן רשומות בלשכת רישום הזכויות, הרי שהן בגדר מטלטלין וחלה ביחס אליהם הוראת סעיף 8 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, המחיל את הוראות סעיפים 15 עד 20 לחוק המקרקעין, גם על הגנת הבעלות והחזקה במטלטלין, ובענייננו – על הזכויות בחלקה, ובכללה הבית שבמחלוקת.
  2. בפסיקה נשאלה השאלה האם דרישת הכתב המהותית בסעיף 8 לחוק המקרקעין חלה גם ביחס לעסקה במקרקעין לא מוסדרים, והתשובה היתה שלילית מבחינת דין מצוי. וכפי שנקבע מפי כב' השופט י' עמית בע"א 7424/15 עדאל חליליה נגד בנאת נזיה מוחמד (יורשי המנוח וחיד) ואח', נבו, ניתן ביום 11.09.2017:

"21. טענתו המרכזית של המנוח היא כי זכותו במקרקעין שבחלקה 20 היא 'זכות שביושר' שחוק המקרקעין חל עליה, ועל כן עסקה בה כפופה לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק. לדידו, לרוכש זכות במקרקעין עומדת זכות שאיננה אובליגטורית בלבד אלא 'מעין קניינית', והלכת חורי לפיה עסקה בזכויות אובליגטוריות אינה טעונה מסמך בכתב, לא חלה בענייננו.

טענתו זו של המנוח מעלה ביקורת שנשמעה על ההבחנה בין סוגי זכויות בעסקאות במקרקעין, ומצאתי להקדיש לה מספר מילים. כפי שצויין לעיל, בפסיקה מוכרת הבחנה בין עסקה להעברת זכות רשומה במקרקעין לבין העברת זכות שטרם נרשמה או לא ניתנת לרישום. הדעה המקובלת היא שעסקה בזכות מהסוג השני הינה התחייבות להעביר זכות חוזית במקרקעין, כאשר בשונה מהעברת זכות קניינית או התחייבות להעברת זכות קניינית, המחאת זכות חוזית אינה כפופה לסעיף 8 לחוק ולדרישת הכתב.

22. יישומה הפרקטי של ההבחנה אינו נקי מקשיים ומשליך על הדיון בדרישת הכתב. כך למשל הובעה הדעה כי "הציבור הרחב אינו מבחין באופן מעשי בדקות המשפטית שבין התחייבות לעשות עסקה במקרקעין לבין עסקת המחאה או התחייבות להמחות", ומייחס להן את אותה חשיבות כלכלית ורגשית מיוחדת, בעטיה קמה מלכתחילה דרישת הכתב (משה גלברד "דרישת הכתב בחוזים להעברת זכות במקרקעין על-פי הצעת הקודקס האזרחי: בחינה ביקורתית" קרית המשפט ו 231, 239 (תשס"ו)). כמו כן, ניתן לומר כי יעודן האמיתי של שתי העסקאות הוא הקניית זכויות במקרקעין, וכאשר עסקינן בסכסוך שהינו קנייני במהותו, בחינתו באספקלריה של המחאת חיובים הינה מלאכותית (לביקורת ברוח זו ראו מאמריה של נילי כהן צורת החוזה בעמ' 410 ו-"ביטול חוזה והשפעתו על עיסקאות במקרקעין בלתי רשומים" הפרקליט ספר היובל 307, 315-314 (תשנ"ד)). אף לא למותר לציין בהקשר זה את סעיף 597 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (ה"ח הממשלה 744) הקובע כי "התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, וכן המחאה של זכות לקבלת זכות במקרקעין והתחייבות להמחאה כאמור, טעונות כתב המשקף את גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה". עינינו הרואות כי גם המחוקק התכוון לצמצם את ההבחנה בין סוגי העסקאות, בשל 'הדמיון הכלכלי' שביניהן (דברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 595, 944). גם לדידי החלת דרישת הכתב על שני סוגי העסקאות תגשים בצורה מלאה יותר את מטרתה, וייתכן כי הגיעה העת להרהר אחר גישת הפסיקה בעניין זה.

23. מכל מקום, הגישה הנוהגת כיום רואה בעסקה מהסוג שבפנינו, בה זכותו של המוכר מקורה בהסכם מול מנהל המקרקעין, כעסקה להמחאת זכות חוזית (עניין טקסטיל ריינס, עמ' 228-227; יהושע ויסמן דיני קניין: חלק כללי 44 (1993)). בהתאם לגישה זו, העדר מסמך העונה לדרישת סעיף 8 אינו שולל את קיום העסקה וניתן להורות על אכיפתה. אף אי הדיווח של העסקה לרשויות המס אינו מחייב תוצאה של ביטול והשבה (וראו למשל ע"א 4305/10 אילן נ' לוי [פורסם בנבו] (‏9.5.2012))..." (ההדגשות הוספו).

  1. אם כן, לפי הדין המצוי, אין צורך בהחלטת דרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין בענייננו.

בהנחה שיש להחיל את דרישת הכתב המהותית בענייננו, האם היא התקיימה?

  1. גם בהנחה שיש להחיל את דרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין בענייננו, סבורתני כי הסכם הוויתור מקיימה.
  2. סעיף 1 לחוק המתנה קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה וכי דבר המתנה יכול שיהיה גם מקרקעין.
  3. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי התחייבות במקרקעין טעונה מסמך בכתב, וסעיף 5(א) לחוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
  4. מכאן כי הסכם מתנה במקרקעין טעון מסמך בכתב מכוח דרישת הכתב המהותית הן בחוק המתנה והן בחוק המקרקעין (ראו לענין זה: ע"א 11/75 ועד הישיבות א"י נגד מיכאלי, פ"ד ל (1) 639 (1975) (להלן: ענין ועד הישיבות); ע"מ (חי') 358/06 ס.י. נ' ס.א. [פורסם בנבו] (25.9.06) (להלן: ענין ס.י.); ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 401-403 (להלן: ראבילו).
  5. דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין אינה אפוא דרישה ראייתית גרידא אלא תנאי מהותי לתוקפה המשפטי המחייב של העסקה (ראו: סקירת כב' השופט עמית בעניין עאדל חליליה הנ"ל בפסקה 10 וההפניות שם לע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו(2) 781, 789-788 (1972); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 291-290 (1979); ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 10 (1989); הלכת קלמר, עמ' 191-190).
  6. ומדוע מצא המחוקק לקבוע דרישת כתב מהותית לעסקאות במקרקעין? הטעם לכך, הוא כפי שחזר וסיכם את הדברים כב' השופט עמית בעניין עאדל חליליה:

"דרישת הכתב נועדה להדגיש את חשיבותן של עסקאות במקרקעין ולמנוע התקשרויות נמהרות שלא נשקלו בכובד ראש (עניין רבינאי, עמ' 290; ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, [פורסם בנבו] פסקה 18 לפסק דינה של השופטת חיות (21.3.2011) (להלן: עניין שם טוב); נילי כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח 383, 388-384 (התשמ"ט)..." (פסקה 10).

  1. לצד האמור, בפסיקה של בית המשפט העליון, רוככה דרישת הכתב בכך שניתנה האפשרות להשלים פרטים חיוניים הנעדרים מהמסמך הכתוב, ובדרך זו ניתן תוקף משפטי לעסקת המכר. וכפי שנקבע מפי כב' השופטת א' חיות בע"א 8234/09 לילי שם טוב נגד כדורי פרץ, נבו, ניתן ביום 21.03.2021 :

"עמידה דווקנית על דרישת הכתב עלולה עם זאת לעורר קשיים לא מבוטלים עד כי "השכר שבהחמרה יצא בהפסד של ביטול עסקאות גם במקרים בהם הוכחה כוונה ברורה וחד משמעית להתקשרות מחייבת" (ראו ע"א 478/84 דובשני נ' חממי, פ"ד מא(2) 244, 248 (1987)). כך, למשל, עלולה דרישת הכתב לשמש אמתלה בידי צד המבקש "להתחכם ולהתחמק" בחוסר הגינות מהתחייבות שנקשרה על פה (ראו: ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בניין, פ"ד מב(2) 278, 291 (1988) (להלן: עניין זוננשטיין); שלו, דיני חוזים, 386; כהן, צורת החוזה, 388-389; נילי כהן "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק" הפרקליט לז 13 (תשמ"ז) (להלן: כהן, דפוסי החוזים)). ואכן, לא אחת זימנה המציאות לבתי המשפט מקרים אשר בהם התעורר קושי בהחלת הכלל המחמיר והנוקשה שנקבע לכתחילה בעניין גרוסמן ולפיו: "לא נעשה מסמך, לא עשו הצדדים ולא כלום" (789). משכך, החלו בתי המשפט לפתח בהדרגה "תורה מרככת" לאותו הכלל. על הצורך בפיתוח תורה כזו בצד מיונה של דרישת הכתב כדרישה מהותית עמד פרופ' פרידמן כבר בשנת 1980 במאמרו "סעיף 8 לחוק המקרקעין: על הצורך בשינוי גישה" הפרקליט לג 4 (תש"ם), באומרו:

"אין לנו עדיין תורה המרככת, במקרים מתאימים, את דרישת הכתב, למשל כאשר מטרת הכתב מולאה בדרך אחרת, כגון על-ידי זה שעיקר ההסכם קויים, או כאשר עמידה על דרישת הכתב עומדת בניגוד לדרישת תום לב, או כאשר התובע שינה מצבו בהסתמך על התנהגות הנתבע. אפשר שתורה כזו תתפתח ברבות הימים, ואפשר גם שבמקרים אחדים יוכל התובע להסתמך על סעיף 12 לחוק החוזים כלפי נתבע המתגונן בטענה שהמסמך איננו שלם... די להצביע על כך שמיון דרישת הכתב לקטגוריה מהותית פירושו לא היה שיבוץ הסוגיה לתיבה מלאה פתרונות אלא לתיבה הטעונה עדיין מילוי" (שם, 9-10).

"תיבת הפתרונות המרככים" החלה אכן להתמלא אט אט. הגישה הנוקשה המיישמת את דרישת הכתב כדרישה מהותית שאין אחריה ולא כלום (ראו: ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסף לוי פתח-תקוה בע"מ, פ"ד כח(1) 617 (1974); ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974); ע"א 269/77 בוגנים צ'צ'ק חברה לבנין בע"מ נ' יורשי המנוח אברהם כץ, פ"ד לב(2) 203, 205-206 (1978)), פינתה בהדרגה את מקומה לכלל גמיש שיש בו איזון בין פורמליזם לשיקול דעת שיפוטי (כהן, צורת החוזה, 452) או "בין הערך המייחס משקל לעניין הצורני לבין דרישת המהות שעיקרה - הבאה לתוצאה צודקת תוך מתן משקל לכוונת הצדדים" (ראו עניין לוין, 204; לסקירה רחבה ומפורטת של פיתוח "התורה המרככת" בפסיקה הישראלית על כל שלביה ראו משה גלברד "דרישת הכתב בחוזים להעברת זכות במקרקעין על-פי הצעת הקודקס האזרחי: בחינה ביקורתית" קרית המשפט ו 231, 244-249 (תשס"ו) (להלן: גלברד); ראו גם שירלי רנר "דיני חוזים - מגמות והערכה" משפטים כא 33, 39-40 (תשנ"א). לגישה ביקורתית לפיה ריכוך דרישת הכתב בפסיקה רוקן אותה למעשה מתוכן ראו: כהן, דפוסי החוזים, 42; אסף פוזנר "דוקטרינות ישנות, סוגיות חדשות; דברים שבכתב - האם אתה רשאי לומר בעל-פה?" עתיד להתפרסם בספר בך (2011)).

כך, קבעה הפסיקה כי לצורך קיום דרישת הכתב די במסמך שיכיל את הפרטים המעטים והבסיסיים - "מסגרת העסקה ותחומיה" (ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, 647 (1993)), והוכרה האפשרות להשלים את הפרטים החסרים על פי דין או על פי נוהג (ראו: ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976); ע"א 18/77 בית חלקה 731, גוש 6668 בע"מ נ' מיכקשווילי, פ"ד לב(2) 57, 60 (1978); עניין רבינאי, 288; ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214, 220 (1982); ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה, פיסקאות 27-28 ([פורסם בנבו], 12.11.2009) - בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 9580/09 פוארסה נ' פוארסה ([פורסם בנבו], 24.1.2010); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, פיסקה 9 ([פורסם בנבו], 18.7.2010)). עוד נפסק כי העדרה של חתימה על המסמך הכתוב אינה גורעת מתוקפו (ראו למשל ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 69-70 (1989)). צעד "מרכך" נוסף פסע בית המשפט בקובעו כי ניתן להכיר בתוקפה של התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין גם אם המסמך הכתוב נעדר פרטים "גרעיניים" שאינם ניתנים להשלמה מכוח הדין או הנוהג, כאשר קיימות ראיות חיצוניות למסמך הכתוב המעידות בבירור על התגבשותה של העסקה ועל גמירות דעתם של הצדדים (ראו: ע"א 664/81 הווארד נ' ארז, פ"ד לח(3) 301, 307-308 (1984); ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר, פ"ד מא(3) 827 (1987); עניין אהרונוב, 170-171; ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 423-424 (1991); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ, פיסקה ט"ו ([פורסם בנבו], 10.12.2008)). ריכוך לדרישת הכתב ניתן למצוא גם בנוסחו של סעיף 598 לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, הקובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, וכן המחאה של זכות לקבלת זכות במקרקעין והתחייבות להמחאה כאמור, טעונות כתב המשקף את גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה"...".

  1. בנוסף, בהתאם להלכה הפסוקה, נדרש כי המסמך יעיד באופן ברור על קיומה של עסקה ועל גמירות דעת להתקשר בקשר משפטי מחייב (ע"א 649/73 קפולסקי נגד גני גולן, פ"ד כ"ח (2) 791 (1974); ע"א 774/75 עובדיה נ' אדרבי, פ"ד ל(3) 533; ע"א 269/77 צ'צ'ק חברה לבנין בע"מ נ' יורשי המנוח אברהם כץ, פ"ד לב(2) 203).
  2. בהסכם מתנה יש להוכיח כוונה של נותן המתנה להקנות את המקרקעין במתנה למקבל המתנה (ת.א.(חי') 4418-11-12 בלנקשטיין נ' מידן, [פורסם בנבו] פסקאות 21-22 (12.5.2014).
  3. בענייננו, נעשה הסכם מתנה פורמלי בכתב שנערך אף על ידי עו"ד XXX XXX. ההסכם הוכתר בכותרת של "הסכם ויתור". הסכם זה צורף בנוסחו המקורי בערבית לתיק מוצגי הנתבעים, וכן צורף תרגום הימנו לעברית (מוצג א' בתיק מוצגי הנתבעים – תרגום שעל דיוקו לא חלק ב"כ התובעים). להלן לנוחיות ציטוט ההסכם כולו:

"הסכם וויתור

המעבירה: XXX XXX מ-XXX – XXX נושאת ת.ז. מס' XXX (להלן: "צד א'" – מדובר בפרטי המנוחה – הערת מ.ב. בנוסח המותמם של פסק הדין).

לבין:

המקבל: ע' XXX XXX XXX מ-XXX – XXX נושא ת.ז. XXX (להלן: "צד ב' ").

הואיל וצד א' הבעלים של (הקרקע והמבנה המוקם עליה) הנמצא ב- XXX שגובל מצד צפון משפחת XXX ומצד דרום משפחת XXX XXX וצד מזרח משפחת XXX XXX ומצד מערב מר XXX XXX והואיל צד ב' הוא בנו של צד א', על זה הסכימו הצדדים כדלקמן:

הואיל וצד א' העביר ללא תמורה את הנכס המתואר בתחילת הסכם זה והואיל צד ב' קיבל את ההעברה והואיל והמצב הכלכלי של צד ב' השתפר לאחר שהסכים לקבל את הנכס נשוא הסכם זה.

והואיל וכל חזרה בעמדתו של צד ' אמור לגרום נזק כלכלי רב לצד ב' הסכימו הצדדים כדלקמן:

  1. המבוא להסכם זה יהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה וזאת לצורך יישומו ואכיפתו.
  2. הצד א' מוותר לטובת צד ב' על הנכס המתואר במבוא להסכם זה.
  3. הצד א' מוותר וויתור סופי ומוחלט ואין חזרה בו כאשר במסגרת וויתור זה צד ב' מוותר במסגרת הסכם זה על כל זכויותיו בנכס הנזכר לעיל לטובת צד ב'.
  4. צד א' מצהיר ומאשר זה כי אינו רשאי ו/או יורשיו הבאים אחריו להפר ו/או לחזור מהסכם זה ו/או לחזור בכל סעיף מסעיפיי הסכם זה.
  5. הואיל וצד א' וויתר לטובת צד ב' על כל זכויותיו בנכס נשוא הסכם זה והמתואר במבוא להסכם זה על פי כל דין והלכה.

הסכם זה נחתם ואושרו כל הסעיפים בו בהסכמת כל הצדדים בו ללא כל כפיה או לחץ.

נערך ביום____.____.1999

חתימות:

___________ ____________".

יוער כי בהסכם המקורי בערבית מופיעה חתימה בטביעת אצבע בשם המנוחה וכן חתימת עו"ד XXX XXX. חתימת ע' אינה מופיעה על גבי המסמך.

  1. כפי שניתן להיווכח, ההסכם כולל פרטים מלאים של נותן המתנה (המנוחה) ושל מקבל המתנה (ע'). כן כולל ההסכם פרטים המזהים את המקרקעין לא רק בכפר XXX באופן כללי אלא תוך ציון בתי המשפחות הגובלות מהצדדים השונים של הבית. ודוק, התובעים לא הכחישו כי המשפחות הנזכרות בהסכם הוויתור שגרות מצדדי הבית השונים אכן גרו או גרות במקום, וממילא לא הביאו כל ראיות בעניין זה. כפי שנקבע מפי כב' השופט רובינשטיין בע"א 4787/06 מאהל מנאע נ' עז' המנוח חוסין (נבו 26.05.2008):

"האם ההסכמה בין הצדדים התייחסה בבהירות לנכס ספציפי? בחוזה המכר הכתוב מתואר "שם המקום" כ"חוואש בפן המזרחי" (או "באיזור המזרחי"), ומצוינים שמות בעלי החלקות הסמוכות. נראה בעיני שיש בכך תיאור מפורט דיו של הנכס (והשוו מ' בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות 233 (2002))" (פסקה כ"ו).

  1. ברם, גם כאשר התחייבות לביצוע הסכם במקרקעין אינה מקיימת את דרישת המסוימות בכך שאינה מתארת כנדרש את הנכס, וכחלק ממגמת ריכוך דרישת הכתב המהותית, ניתן להסתייע גם בראיות החיצוניות להסכם. במקרה דנן, אין חולק כי ע' וג' גרו בבית שבמחלוקת עשרות שנים, חלקן הארי עוד בטרם עריכת הסכם הוויתור, וחלקן לאחר מכן (ע' התגורר בנכס עד פטירתו בשנת 2004 ואילו ג' עד לפטירתה בשנת 2019 (ראו למשל עדות התובעת 1 בעמ' 33 בש' 28-26). לכך יש להוסיף את העובדה כי עו"ד XXX, עורך ההסכם, העיד כי הגיע עם נוסח הסכם הוויתור לבית בכפר XXX, שבו גרה XXX ביחד עם ע' וג' – הוא הבית שבמחלוקת - וכי XXX וע' היו בבית. עו"ד XXX העיד כי לפי זכרונו, המתנה התייחסה לאותו הבית (עמ' 64 בש' 19-17).
  2. אשר לתאריך הסכם הוויתור, בהסכם נכתבה שנת עריכתו, 1999. גם אם אין בו תאריך מדויק, הרי שאין חולק כי האישור הנוטריוני נחתם סמוך לאחריו (אף כי הוא פגום משום שהמנוחה לא נכחה במעמד מתן האישור, אלא רק עו"ד XXX, ועל כך אין חולק), ובו מופיע המועד 30.08.1999. זוהי ראיה חיצונית שמשלימה את הסכם הוויתור בנושא התאריך.
  3. לעניין היעדרות חתימת ע', מקבל המתנה, על הסכם המתנה, אין בכך ולא כלום. החשוב הוא שמעניקת המתנה חתמה על ההסכם, ואין נפקא מינא שע', מקבל המתנה, לא חתם עליו. מכל מקום, חתימה על המסמך מהווה תנאי לעמידתו במבחנו של הסעיף (ראו: ע"א 692-86 יעקב בוטקובסקי ושות'- חברה לייבור ושיווק בע"מ נ' אליהו גת, פ"ד מד(1) 057 וכן ע"א 235-75 חסן ערפאת קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, ל(1) 800; וראו דברי כב' השופט ברק בד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו (3) 701, בעמ' 124-125 שקבע כי "אכן, אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה לקיים פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות". יוער כי הדברים אמנם נאמרו לעניין צוואה, אך האמירה מתייחסת גם להסכם).
  4. בהסכם הוויתור מופיעה חתימה בטביעת אצבע של נותנת המתנה. הסכם המתנה מבהיר במפורש כי נותנת המתנה מקנה את כל הזכויות בבית למקבל המתנה ע', באופן מוחלט ובלתי חוזר, תוך ויתור על זכויותיה בבית. אין מצוינת תמורה שכן מההסכם עולה כי מדובר בהעברה ללא תמורה.
  5. כפי שנקבע בע"א 588/81 צ'זיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 323 (1986) ביחס לזכרון דברים שנדון שם: "המסמך מזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס שעליו סב החוזה ואת מהות העיסקה המתבצעת - הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה. אמת הדבר, אין במסמך מחיר ולוח זמנים לתשלומו, אך עניינים אלה אינם קיימים, ועל-כן אינם דרושים, במתנה. אשר למועד ביצוע ההסכם, הרי כוונת הצדדים הייתה למתנה מיידית" (פסקה 5).
  6. לנוכח מכלול האמור, וגם בהנחה שדרישת הכתב חלה בענייננו, הרי שהסכם הויתור עונה עליה.

האם המנוחה אכן חתמה על הסכם הוויתור, והאם עשתה כן בגמירות דעת, לאחר שהבינה את משמעות ההסכם

  1. השאלה המרכזית במחלוקת בתיק דנן בעניין הסכם הוויתור היא האם אכן המנוחה חתמה בטביעת אצבעה על הסכם הוויתור.
  2. כפי שכבר צוין, המומחה שמונה מטעם בית המשפט לבדוק את האותנטיות של החתימה לא היה מסוגל לקבוע ממצאים לכאן או לכאן, היות ומסמך ההשוואה שעמד בפניו עם טביעות האצבע של המנוחה היה באיכות ירודה.

נפקות ויתור הנתבעים על העברת מסמך ההשוואה החדש שנמצא לבדיקת המומחה

  1. ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לעובדה, כי הוברר, גם אם בשלב מאוחר וערב המועד שנועד לשמיעת הראיות בתיק, כי בידי הנתבעים מסמך נוסף הכולל את חתימתה של המנוחה בטביעת אצבע, וב"כ הנתבעים אף הגיש בקשה לבית המשפט להעביר מסמך זה למומחה לבדיקה. בהינתן האמור, ומשעה שב"כ הנתבעים חזר בו מהבקשה בדיון, יש לראות את הנתבעים כמי שנמנעו מהגשת ראיה שברשותם, והדבר מקים חזקה לרעתם כי אילו הוגשה הראיה והועברה למומחה מטעם בית המשפט הוא היה מעריך כי חתימתה של המנוחה בהסכם הוויתור היא מזוייפת.
  2. ב"כ התובעים מבקש למעשה להיסמך על הכלל כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית המצויה בידיו, יש בה כדי להוביל למסקנה שלו הייתה ראיה זו מוגשת – הייתה פועלת לרעתו (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617 (1987); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980); רע"א 3489-09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פ"ד סו(1) 633 (2013); ע"א 6913/18 שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ (4.8.2020). אכן, כי "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.2008)).
  3. אין בדעתי לקבל את הטענה של התובעים כי כוחו של הכלל האמור יפה לענייננו.
  4. ראשית, התובעים בעצמם בתגובה שהגישו ביום 19.12.2022, התנגדו בתוקף לכך שתתאפשר השוואת בדיקת טביעת האצבע של המנוחה במסמך שהגיע לאחרונה לידי הנתבעים, לחתימה שבהסכם הוויתור שבמחלוקת. זאת, בנימוק כי הנתבעים לא העבירו בשעתם כל דוגמת טביעת אצבע למומחה שמונה מטעם בית המשפט; חלוף כ-6 חודשים מאז מונה המומחה; הנימוק כי מטרת הבקשה להביא להתמשכות ההליכים, לפי הטענה; ועוד. סבורתני, כי לנוכח התנגדותם, טענתם בשלב הסיכומים כי משיכת הבקשה צריכה לפעול לחובת הנתבעים עולה כדי חוסר תום לב דיוני.
  5. שנית, החזקה הראייתית הנובעת מאי הגשת ראיה הנמצאת ברשות מי מהצדדים קמה כאשר אין הסבר סביר להימנעות מהגשת הראיה. במקרה דנן, ב"כ הנתבעים סבר – אף כי בטעות מוחלטת – כי בידו יהיה להעביר את המסמך עם טביעת האצבע של המנוחה לעיון בית המשפט והמומחה בלבד, אך לא לצד שכנגד. הוא הסביר כי מטעמים שאינו רוצה לפרט אין הוא מעוניין כי הצד שכנגד ידע בשלב זה מה תוכנו של המסמך (עמ 22). מדובר בשיקול שלהבנתי חורג מהתיק דנן, ומתייחס, כפי שנרמז, לעסקה אחרת שעליה חתומה המנוחה כנראה, לפי הטענה, אשר הנתבעים אינם מעוניינים לגלות את פרטיה לתובעים בשלב זה. כאשר הבהיר בית המשפט לב"כ הנתבעים כי לא ניתן להתיר הגשת מסמך לעיני בית המשפט והמומחה בלבד, הוא חזר בו מהבקשה. בנסיבות אלו, אין לומר לטעמי כי הדבר פועל לחובת הנתבעים. בכך יש משום הסבר סביר למשיכת הבקשה.
  6. שלישית, יוזכר כי הבקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט שידרש לבדיקת חתימת המנוחה היתה דרישה של ב"כ התובעים. בהינתן האמור, ומשעה שטענת הזיוף היא טענה שעול הוכחתה מוטל על התובעים, אין מקום להסיק כי חזרת הנתבעים מבקשתם האמורה מקימה הנחה לחובתם כי המומחה היה מעריך שהחתימה מזויפת.
  7. רביעית ואולי עיקר, כידוע, עדות המומחה היא עדות סברה וכל שהיה בה, לו הוגשה חוות דעת עם הבעת עמדה מקצועית בשאלת אמיתות חתימת המנוחה לכאן ולכאן, הוא הערכת ההסתברות שמדובר בחתימה מקורית או מזוייפת, לפי העניין. אכן, גרפולוגיה אינה מדע מדויק (ראו: תמ"ש (ב"ש) 17188-06-10 נ.א נ' ר.א. (19.10.10) (פורסם במאגר "נבו"); תא"ק (ת"א) 74113-04 בנק טפחות נ' חליל מסראווה (17.6.14) (פורסם במאגר "נבו"); ע"א (חי) 1845/03 רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ נ' דוד יעקובוב (1.9.04) (פורסם במאגר "נבו"). במקרה דנן, הנתבעים העידו את עורך הסכם הוויתור, עו"ד XXX XXX, אשר בפניו חתמה המנוחה בטביעת אצבעה. בכך הביאו עדות ישירה אודות החתימה. ככל ועדותו תימצא כעדות משכנעת ומהימנה – וזו אכן מסקנתי כמבואר להלן - הרי שיש בכך כדי לסלק את החשש לזיוף חתימתה של המנוחה.

אמיתות הסכם הוויתור

  1. בנקודה זו הגענו ללב ליבה של המחלוקת העובדתית בין הצדדים, שעניינה בשאלה האם אכן המנוחה אכן העניקה במתנה את הזכויות בבית שבמחלוקת לע', והאם הסכם הוויתור נושא אכן את חתימתה.
  2. התובעים טענו כי אמנם ע' וג' גרו שנים רבות מאוד בבית שבמחלוקת, ואולם בכך אין כדי לתמוך בקיום עסקת העברת הזכויות במתנה. לטענתם, גם שלושת הבנים האחרים של המנוחה, ביניהם הנתבע 2, קיבלו זכות מגורים בבתים של המנוחה (חלקם אינם בחלקה שבה עסקינן), אך מדובר ברשות מגורים בלבד, ולא בהענקת זכויות בעלות. אין לטענתם הגיון והסבר לכך שהמנוחה תבחר לערוך הסכם מתנה ביחס לזכויות בבית שבמחלוקת לטובת ע' בלבד, תוך הפליית בניה ובנותיה האחרים.
  3. יצוין כי הנתבע 2 (אביו של הנתבע 1) שגר באחד משלושת הבתים בחלקה אכן העיד כי הוא גר בבית שנים רבות אך המנוחה לא ערכה הסכם בכתב להעברת הזכויות לידיו (עמ' 145 בש'
    36-34).
  4. התובעת 1 העידה כי היתה קרובה לאמה המנוחה, וכי טיפלה בה, לרבות בערוב ימיה כשחלתה, והשתיים אף גרו אז ביחד, וכי האם מעולם לא אמרה לה כי העבירה את הזכויות בבית שבמחלוקת במתנה לע' (עמ' 35 בש' 10-9; עמ' 41 באמצע; עמ' 50 מש' 25 ואילך).
  5. דא עקא, העובדה כי המנוחה ראתה להעביר זכויות באחד מנכסיה הבנויים לע' בלבד, ולא למי מילדיה האחרים, וגם העובדה שהמנוחה לא סיפרה לתובעת 1 על הסכם הוויתור – בהנחה שהעדות היא עדות אמת ויש לזכור לעניין זה שהתובעים בחרו מטעמיהם להעיד רק שני תובעים כעדי תביעה ונמנעו מהעדת התובעים הנוספים, ובפרט ילדיה האחרים של המנוחה – אין בה לטעמי כדי לעורר תמיהות באופן המטיל ספק באמיתות העברת הזכויות על ידי המנוחה לע'.
  6. בית המשפט לענייני משפחה עוסק מידי יום בהעדפה של הורים את מי מילדיהם על פני ילדיהם האחרים, בין במסגרת הענקות בחיים ובין במסגרת צוואות. הכלל הוא שאדם הוא אוטונומי להחליט בעניין רכושו. הורה אינו כפוף לחובה לכל חובה שלא להפלות בין ילדיו, ורצונו – כבודו, כל עוד זהו רצון חופשי ומתוך גמירות דעת ולא קיימת עילה אחרת בדין המאפשרת לבטל את הענקותיו. לעיתים, עובדת ההענקות למי מהילדים תוך העדפתו על פני האחרים מתחוורת לילדים שקופחו רק לאחר פטירת ההורה.
  7. ברם, גם אם נדרשים הסברים לבחירתה של המנוחה להעביר לע' את הזכויות בהסכם הוויתור, בלא שהיא ביצעה העברה אחרת למי מילדיה האחרים, הרי שקיימים גם קיימים הסברים לכך בראיות שלפני.
  8. ראשית, ע' היה בכור ילדיה (ראו דברי הנתבע 2 בעמ' 126 בש' 9-5) והוא גר עימה ביחד עם ג' במשך עשרות שנים בבית שבמחלוקת. התובעת 1 בעצמה מסרה בעדותה שוב ושוב כי בבית שבמחלוקת גרו לאורך שנים רבות מאוד המנוחה, ע' וג' (עמ' 31 בש' 15-14 ובש' 33-22; עמ' 32 בש' 8-7) וכך גם העיד התובע 22 (עמ' 97-95). מדובר בקירבה מוגברת שנוצרה אפוא, מטבע הדברים, בין המנוחה לבין ע' מכוח המגורים המשותפים. אוסיף עוד כי הדעת נותנת כי ע' וג' לא רק הפיגו את בדידותה של המנוחה אלא גם סייעו לה.
  9. שנית, לעת שע' וג' חיו בארה"ב בשנים שקדמו לשובם ולמגוריהם בבית שבמחלוקת, וכפי שהעיד הנתבע 2, ע' נהג להעביר כספים לידי המנוחה בסכומים של מאות דולרים בכל פעם, באמצעות אנשים שהיו בארה"ב והגיעו לארץ, וזאת לצורך בניית בית שישמשו לעת שהוא וג' ישובו ארצה. מדובר בהעברות שחזרו על עצמן. הנתבע 2 העיד כי הוא ראה במו עיניו העברות כספים אלו לידי המנוחה שכן התגורר עימה באותה תקופה (עמ' 138 - 139). התרשמותי היא כי עדות זו של הנתבע 2 היא מהימנה, וזאת, גם בשים לב לכך שהוא השיב בכנות לשאלות בנושא כתב העברת הבעלות מע' לג' באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס של הנתבעים ואף באופן שהביא לסתימת הגולל על הטענות בעניין תקפות העברת שטר הבעלות. כך, הוא העיד כי ע' כלל לא ידע קרוא וכתוב (שעה שלא הובאה כל עדות על כך מצד התובעים) וממילא כתב היד בשטר העברת הבעלות אינו שלו (עמ' 140 בש' 31-29 ועמ' 141 בש' 13-1) וכי נודע לו על שטר העברת הבעלות רק זמן קצר לפני פטירת ג'. מעבר לכך, גם התובעת 1 אישרה בחקירתה כי לעת שע' התגורר בארה"ב וע' שם, הוא היה שולח למנוחה כספים (עמ' 49 בש' 34-27 ועמ' 50 למעלה). גם הנתבע 1 העיד כי ע' שלח כספים למנוחה מארה"ב, כמו גם לאחות XXX, לעת שגר בארה"ב (עמ' 124 למטה). לא הוצגה כל ראיה בתיק על ידי התובעים בנושא מקורות המימון של הבית שבמחלוקת, מעבר לכספים שע' העביר. הנתבע 2, שגר גם הוא בנכס של עזבון המנוחה בנחלה, מסר בעדותו כי הוא עצמו לא העביר כספים למנוחה, אף כי לעיתים ביצע עבורה קניות מכספו (עמ' 148 בש' 29-26).

בנסיבות שבהן המנוחה השתכרה מקצבת שארים זעומה בלבד (ראו: עדות התובעת 1 בעמ' 49 בש' 17-15; עדות הנתבע 1 בעמ' 124 בש' 28; ועדות הנתבע 2 בעמ' 38), ולא היו לה מקורות כספיים מעבר לכספים שע' שלח אליה לצורך בניית הבית, ניתן להבין מדוע המנוחה בחרה להעניק לו במתנה במסגרת הסכם הוויתור את הזכויות בבית, ולא עשתה כן ביחס למי מילדיה האחרים.

אוסיף עוד כי התובעת 1 העידה כי מלכתחילה, המנוחה גרה בבית הקטן מבין שלושת הבתים בחלקה. אך כאשר נבנה הבית שבמחלוקת, שהוא בית גדול יחסית (כ-160 מ"ר) היא עברה לגור בו ביחד עם ע' וג' (עמ' 37 למעלה). עדות זו תומכת למעשה בעדות הנתבע 2 כי הבית שבמחלוקת נבנה למעשה עבור ע', לקראת שובו ארצה עם ג' מארה"ב.

  1. אמנם, העסקה לא דווחה לרשויות המס. ואולם, אין בכך כדי להביא לביטול בדיעבד של ההסכם, וראו לעניין זה למשל: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי [פורסם בנבו] (‏9.5.2012)).
  2. התובעים 1 ו-22 (שהם כאמור התובעים היחידים שהעידו מטעם התביעה בתיק) טענו בעדויותיהם כי כל הבנוי על החלקה הוא של המנוחה והזכויות לא הועברה לשום גורם. ברם, מדובר בעדויות כלליות, שמבוססות על השערה והנחה גרידא, לכל היותר, ולא על ידיעה ישירה; שהרי ברי כי איש מהם לא היה צמוד למנוחה, ודאי לא בכל פעולה ופעולה שלה. יתר על כן, התובע 22 אף מסר כי גר לסירוגין בארה"ב תקופות ממושכות (עמ' 91-90), כאשר מאז ילדותו הוא שהה בארה"ב כ-18 פעמים (עמ' 117 בש' 21-18), ואילו התובעת 1 גרה בתקופה הרלבנטית לחתימת הסכם הויתור בבית נפרד מהמנוחה בחלק אחר של כפר XXX, מחוץ לחלקה נושא התביעה (עמ' 41 בש' 25-24). אם כן, עדויות עדי התביעה לא התייחסו ספציפית להסכם הוויתור שנחתם ונסיבות חתימתו, בין בהעדר ידיעה עליו לעת שנחתם (או בשנים שעד לפטירת המנוחה או אף לאחר מכן), ובין מסיבות אחרות, ויש לזכור לעניין זה שעסקינן בעדויות בעלי דין בעלי אינטרס ממוני ישיר, וכי רק שניים מבין שורת התובעים הארוכה ראו לתן עדות בהליך. ברי אפוא כי אין בעדויות אלו כשלעצמן כדי לטפוח על פני הסכם הוויתור, ככל ואשתכנע במהימנותו.
  3. התובעת 1 והתובע 22 הדגישו עוד בעדויותיהם כי יורשי המנוחה לא קיבלו דבר מעזבונה, ובפרט בנותיה, אלא שמדובר בדברים שאין בהם כדי לקדם את הדיון. ניתן הרי צו ירושה אחר המנוחה ומכאן שמגיע לכל יורש מתוך עזבון המנוחה כפי חלקו לפי צו הירושה.
  4. מהעבר האחר, אין משמעות לעובדה שתובעים אלה או גורמים אחרים במשפחה כינו את הבית שבמחלוקת "כבית של ע'" לעיתים (ראו עדות התובע 22 בעמ' 109 בש' 24-21 ועדות הנתבע 2 בעמ' 140 בש' 14-12) - עובדה שהנתבעים ביקשו למצוא בה חיזוק לטענותיהם. מדובר בבית שע' גר בו, ולכן כונה בכינוי זה, בדיוק כמו שהבית שבו גר הנתבע 2 כונה "הבית של XXX", בלי שיש בכך כדי ללמד על זכויות הבעלות בבית.

עדות עו"ד XXX XXX ביחס להסכם הויתור

  1. עדות משמעותית וחשובה בנוגע להסכם הוויתור ניתנה על ידי עורכו, עו"דXXX XXX.
  2. עו"ד XXX העיד כי בעבר, קודם לעריכת הסכם הוויתור, הוא טיפל בקבלת כספים בסך של כ-50,000 $ בשעתם שגבו כדמי שכירות מנכסים ב- XXX XXX שהיו בבעלות אחיה של ג' עבור ע', והוא היה מיופה כוחו של ע' לעניין זה, ומכאן הכרותו המוקדמת עם ע' (עמ' 62).
  3. עו"ד XXX העיד כי ע' אמר לו כי אמו המנוחה מבקשת להעביר לו את הזכויות בבית שבמחלוקת במתנה וכנראה שהיתה פגישה מוקדמת בינו לע' בטרם הוכן הסכם הוויתור לצורך מסירת הפרטים. עו"ד XXX הכין את הנוסח של הסכם הויתור והגיע עם הנוסח לבית שבו גרו XXX, ע' וג' ב-XXX, הוא הבית שבמחלוקת, והוא הבין כי הסכם הוויתור מתייחס לבית זה. עו"ד XXX העיד כי זכור לו היטב הבית ואף הדרך שמובילה אליו ב-XXX. הוא זיהה את הסכם הוויתור בדיון, וזיהה את חתימתו וציין כי החתימה בטביעת אצבע היא של המנוחה, היות ולא ידעה קרוא וכתוב. עו"ד XXX העיד כי הוא הקריא לע' ולמנוחה את הסכם הוויתור בערבית והסביר את האמור בהסכם. הוא שמע מהמנוחה כי היא אכן רוצה לתת את הזכויות בבית שבמחלוקת לע' כי הוא "שומר עליה". עו"ד XXX והסביר לה, לדבריו, כי משמעות חתימתה על ההסכם היא שע' יוכל לדרוש ממנה לפנות את הבית. המנוחה חתמה בנוכחותו על הסכם הוויתור בטביעת אצבעה. את המנוחה הוא פגש למיטב זכרונו רק בהזדמנות זו שבה הוקרא ונחתם הסכם הוויתור. עוד הוא העיד כי לא היה צורך בביצוע תיקונים בנוסח הסכם הוויתור שעמו הצטייד, אך לו נדרשו תיקונים, הוא לא היה מסתפק בתיקונים בכתב יד אלא מתקן במשרד את ההסכם וחוזר למנוחה ולע' עם הנוסח המתוקן לצורך חתימה (למכלול האמור ראו עמ' 64-60 וכן בעמ' 76-74 ובעמ' 79 -80).
  4. כמו כן, עו"ד XXX העיד כי כפי שנכתב בהסכם הוויתור, מדובר בהסכם שכל סעיפיו נעשו בהסכמת הצדדים ונחתם וללא כפיה או לחץ (עמ' 74 למטה). כן מסר עו"ד XXX כי המנוחה נראתה במצב גופני ומנטלי טוב בעת הסכם הוויתור, חרף גילה המבוגר, והתניידה עצמאית בבית ודיברה לעניין (עמ' 77 בש' 15-11; ראיתי לציין את הדברים, אף שלא הועלתה טענה בדבר העדר כשרות מצד המנוחה לעת עריכת הסכם הוויתור).
  5. ב"כ התובעים טען כי אין לתת כל אמון בעדות עו"ד XXX, אשר הורשע בשנים האחרונות בשני תיקים בעבירות פליליות בשל מעשים שביצע במסגרת פעולותיו כעו"ד.
  6. לעניין זה אציין כי ההרשעה בתיק אחד עניינה בXXXXXXXXXXXXXXXXXX 7. (מוצגים 9-8 בתיק מוצגים התובעים). XXXXXXXXבגין הרשעתו זו נדון עו"ד XXX, בין היתר, למאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.
  7. ההרשעה בתיק השני היא בעבירות של XXXXXXXXXXXXXXXX. יצוין כי מדובר בהליך שהתנהל בדלתיים סגורות. דבר הרשעתו בעבירות הנוספות לא היה ידוע לצדדים בטרם עדותו של עו"ד XXX, ופסק הדין הרלבנטי בעניינו לא הוגש לפיכך כמוצג. המידע נמסר מפי עו"ד XXX עצמו בעת מסירת עדותו לפניי, מיזמתו. לבקשת בית המשפט, הסכים עו"ד XXX לאחר סיום עדותו להגיש לבית המשפט, באמצעות ב"כ הנתבעים, את הפרוטוקול החסוי וגזר הדין של בית המשפט המחוזי, וזאת, לאחר שניתנה החלטה בהסכמת הצדדים כי החומר יהא גלוי לב"כ הצדדים בלבד ולבית המשפט, תוך שנאסר על ב"כ הצדדים להעביר את המסמכים למי מהצדדים ומכל שכן לגורם אחר כמובן. החומר הוצג לבית המשפט בהמשך הדיון שהתקיים ביום 03.01.2023 לאחר שנשלח לב"כ הנתבעים באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, ותוכנו הודע לב"כ הנתבעים, ולאחר מכן הוגש ביום 09.01.2023 לתיק. לא ברור מחומר זה מהם במדויק המעשים שבגינם הורשע עו"ד XXX למעט שמדובר בעבירות משנים 2012 ו-2014 (וראו גם עדות עו"ד XXX בעמ' 69 בש' 14-15) שבוצעו בתפקידו כ-XXX XXX (ראו גם עדות עו"ד XXX בעמ' 69 למטה). עוד מסר עו"ד XXX כי בגין מעשיו הוא נדון ל-8 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות (עמ' 71, בש' 19-13) והדבר אכן עולה מגזר הדין שהוגש. עו"ד XXX הוסיף עוד בעדותו כי XXXXXXX (עמ' 66 בש' 27-23).
  8. אין ספק כי הרשעותיו של עו"ד XXX בעבירות בגין מעשים שביצע במסגרת תפקידו כעו"ד או כ-XXX מחייבת בחינה זהירה של עדותו בתיק שלפני, ומכל שכן, שעה שגם בתיק דנן עדותו נדרשת כעו"ד שערך מסמך משפטי (הסכם הוויתור). עם זאת, ברור כי אין בעצם הרשעות אלו כדי למנוע קבלת עדותו בתיק שלפני, ככל והתרשמותי מעדותו - גם על רקע הראיות האחרות בתיק - היא כי מדובר בעדות משכנעת ואמינה, וזו אכן היתה התרשמותי, גם לאחר שהזהרתי עצמי מאוד בעת הערכת העדות.

אכן, ואפילו במשפט פלילי, ניתן כידוע, להרשיע אדם על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה, בכפוף לקיום דבר לחיזוקה בחומר הראיות, ואם היה השותף עד מדינה, דהיינו שותף לעבירה שמעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה, בכפוף לסיוע (ראו: סעיף 54א. (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. ודוק, שותף לעבירה עשוי להיות אדם שקופת שרצים על ראשו.

  1. הסיבות שבשלן מצאתי את עדותו של עו"ד XXX כעדות שמשקפת את מהלך הדברים כהוויתם הן כמפורט להלן.
  2. ראשית, כאשר עו"ד XXX תיאר את הבית שבו היו המנוחה וע' לעת שנחתם הסכם הויתור, ניכר היה כי זכרונו חי והוא תיאר בבהירות ובאופן ערני את הדרך לבית ב-XXX (עמ' 61 בש' 16-11 ועמ' 77 למעלה, וכן עמ' 83 למעלה), וכן ידע לתאר את הבית, בעת שנשאל בחקירתו הנגדית, ככולל קומה אחת, עם 3 חדרים, מטבח, סלון (הוא לא זכר אם מדובר בסלון אחד או שניים) ובשטח של כ-120- 170 מ"ר (עמ' 83). תיאור זה של הבית תואם באופן כללי את הפרטים שנמסרו לגבי הבית על ידי התובעת 1 (בעמ' 53 למטה, שציינה כי קיימים בבית שני סלונים) וכן את הפרטים שנמסרו לעניין זה גם על ידי התובע 22 (עמ' 100 למעלה וכן בעמ' 107 מש' 26 ואילך). העדויות נמסרו בעל פה כולן, כך שלא היתה הזדמנות להתאים את גרסתו של עו"ד XXX לדברים שנמסרו על ידי בני המשפחה בתיק.
  3. שנית, עו"ד XXX העיד כי בבית שבו הוא נפגש עם המנוחה וע' לצורך קריאת הסבר הוויתור, מתן הסברים וחתימתו, גרו XXX, ע' וג' (עמ' 73 למטה). עדות זו תואמת את עדויותיהם של התובעת 1 והתובע 22 שמסרו בעדותם כי XXX גרה רוב השנים ועד שחלתה ועברה לגור עם התובעת 1, יחד עם ע' וג' (ראו עדות התובע 22 בעמ' 96-95 ובעמ' 110 בש' 12-10). ודוק, גם בנקודה זו לא מדובר בגרסה שניתן לטעון כי "הותאמה" לנטען בכתב התביעה. נהפוך הוא, בסע' 4(9) לכתב התביעה נטען כי ע' גר בבית שבמחלוקת, ולא נטען כי גם המנוחה גרה עמו שם. רק בדיון ההוכחות "הפתיעו" התובעים 1 ו-25 בגרסתם כי למעשה המנוחה גרה בבית שבמחלוקת עם ע' וג', מאז שהם שבו ארצה.
  4. שלישית, התרשמתי כי העד היה זהיר מאוד בעדותו. בשעה שהוא לא היה בטוח בפרט מסויים, הוא ציין זאת. כך למשל, הוא לא זכר עם מי הוא שוחח בטרם ערך את הסכם הוויתור, האם עם ע' או עם המנוחה (עמ' 62 בש' 32 ועמ' 78 למעלה). כן הוא לא זכר בוודאות אם התקיימה פגישה מוקדמת עם ע' בטרם הוכן הסכם הוויתור או שרק שוחחו (עמ' 62). כמו כן, לשאלה האם הוא הבהיר למנוחה ולע' כי עליהם לדווח לשלטונות המס על העסקה הוא אמר בכנות שלא עשה כן והוסיף כי "רוב הערבים לא מדווחים לשלטונות המס" (עמ' 82 בש' 13-9) וכי מדובר בעניין שבין המנוחה וע' לשלטונות המס (עמ' 82 למטה). כמו כן, הוא מסר בכנות שבעת שניגש לקבל אישור נוטריוני הוא הגיע לבדו, ללא המנוחה (עמ' 81 בש' 9-7), תוך שהבהיר כי הסכם הויתור לא נדרש לאישור נוטריוני היות והוא עומד בפני עצמו ומטרת האישור היתה אך לחזק אותו כלשונו (עמ' 81 למטה).
  5. רביעית, עו"ד XXX מסר כאמור מיזמתו כי לחובתו הרשעה פלילית בתיק שהתנהל בדלתיים סגורות (עמ' 66 למטה ועמ' 68 למטה וראו הערת בית המשפט בעמ' 85 בש' 21), ואף הסכים כאמור להגשת פרוטוקול הדיון באותו תיק וגזר הדין לתיק דנן. לולא נידב את המידע בעצמו, ב"כ הצדדים ובית המשפט לא יכולים היו לדעת עליו. עובדה זו מחזקת את התרשמותי כי עו"ד XXX מסר עדות אמת לפני.
  6. חמישית, לא הוכח כל מניע או אינטרס אישי מצד עו"ד XXX במסירת עדות שאינה אמת. הוא אינו קרוב משפחה, ואין טענה ומכל שכן תשתית לטענה כי הפיק טובת הנאה מהסכם הויתור או ממתן העדות בפני (כשיוער במאמר מוסגר כי הוא אף ויתר על פסיקת שכר טרחתו).
  7. הנה כי כן, העובדה כי עו"ד XXX הורשע לימים בשתי עבירות בגין מעשים אחרים שאינם נוגעים לעסקת המתנה שלפני, אין בה כשלעצמה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעדותו, שהתגלו בה אותות האמת והתרשמתי כי היא עדות אמינה.
  8. למעשה, ב"כ התובעים מבקש לייחס מעשה מרמה לעו"ד XXX והוא יצירת הסכם ויתור אשר המנוחה לא באמת היתה צד לו או שלא באמת חתמה עליו וחתימתה זויפה. אלא שהלכה היא שלצורך הוכחת טענות מסוג מרמה והונאה, שהן למעשב טענות בעלות גוון פלילי, נדרשות ראיות חזקות במיוחד (ראו: רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (פורסם בנבו, 02.05.2012)‏ והשוו: ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)). ראיות כאלו לא הונחו לפני ביחס למעורבות עו"ד XXX בעניין הסכם הוויתור.
  9. אוסיף, כי לא נשמעה חלילה טענה כי ע' היה אדם לא ישר או כי לא הייטיב עם המנוחה, וכי קיים חשש כי הוא "טמן לה פח" תוך הסתייעות בעו"ד XXX, וממילא לא הובאה כל ראיה בעניין. נהפוך הוא, התובע 22 העיד כי היו לו יחסים טובים עם ע' (עמ' 118 בש' 13-9) ואילו עו"ד XXX העיד כי ע' היה אדם "מאוד מכובד" (עמ' 62 בש' 17).
  10. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי אכן הסכם הוויתור הוא הסכם שמשקף רצון אמיתי וגמירות דעת של המנוחה, וכי ההסכם הוקרא לה בשפתה והוסברה לה גם המשמעות, והיא אכן חתמה עליו בטביעת אצבעה.

האם עסקת המתנה היא התחייבות לעשות עסקה או מתנה שהושלמה

  1. השאלה האחרונה שבה אדון במסגרת הפרק העוסק בהסכם הוויתור היא האם עסקת המתנה היא התחייבות לעשות עסקה משום שלא הסתיימה ברישום, כטענת התובעים, או שמדובר במתנה שהושלמה.
  2. בסעיף 2 לחוק המתנה נקבע כי :

"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה."

  1. דרכי ההקניה נקבעו בסעיף 6 לחוק:

"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

  1. המחוקק קבע אפוא בחוק המתנה שלוש דרכים ליצירת מתנה מוגמר: מסירת דבר המתנה לידי המקבל; מסירת מסמך המזכה אותו לקבלו; או בהודעת הנותן למקבל כאשר הדבר ברשות המקבל.
  2. ואולם, במקום שבו קיימות הוראות מיוחדות לעניין דרך ההקניה, אלה עדיפות על דרכי ההקניה הקבועות בסעיף 6 לחוק. כך, למשל כאשר דבר-המתנה הוא זכות בעלות במקרקעין, תחול סיפת סעיף 6 לחוק המתנה, שכן דרך הקנייתה של זכות במקרקעין מוסדרת בחוק המקרקעין, ולפי חוק המקרקעין, עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכל עוד לא נגמרה העיסקה ברישום, רואים בה כהתחייבות לעשות עיסקה (ע"א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, נח(2) 106, פס' 7 לפסק דינה של השופטת חיות (2003)).
  3. צודק ב"כ התובעים בטענתו הכללית כי עסקה במקרקעין שלא נרשמה בספרי רישום, תחשב ברגיל כהתחייבות לתת מתנה. ברם, כאשר עסקינן במקרקעין לא מוסדרים אשר לא מתנהל רישום בגינם במרשם המקרקעין, הרי שעניין לנו בעסקה שאין צורך להשלימה ברישום (ע"א 641/83 פרידמן נ' פרידמן, מ(2) 253, פס' 5 לפסק דינו של השופט שמגר (1986); תמ"ש (ירושלים) 10520/05 ע.י. נ' א. ת. א. י, פס' 35-32 לפסק דינו של השופט כץ ( נבו, ניתן ביום 30.5.2006); תמ"ש 33685-01-21 פלוני נ' אלמוני ואח', פסק דינה של כב' השופטת א' אביגיל יהלומי (נבו, ניתן ביום 02.02.2022), פסקאות 124-122; ראבילו, 402).
  4. הקנייתם של מקרקעין שאינם מוסדרים, כמו גם הקנייתם של מטלטלין, נעשית בדרך "רגילה" של הקנייה, דהיינו: באמצעות מסירת דבר המתנה למקבל (שם, 393). וכפי שציינו פרופ' פרידמן ופרופ' כהן בספרם דיני חוזים כרך א', 496-497 (1991): "כאשר החוק דורש כי העברת הקניין תעשה באמצעות רישום, מהווה הרישום דרך של הקניה. במקרים אחרים, בהם אין העברת הקניין מותנית ברישום, חל הרישא של סעיף 6 לחוק המתנה לפיו עוברת הבעלות במסירה למקבל. במקום שדבר המתנה הוא זכות לקבלת מקרקעין, אין צורך ברישום ודי בהמחאת הזכות כדי להקנותה...". בהמשך (בה"ש 107), כתבו: "מקום שדבר המתנה הוא זכות לקבל מקרקעין, אין צורך ברישום ודי בהמחאת הזכות כדי להקנותה ... כך הדבר כאשר מדובר במקרקעין לא רשומים, ומי שרכש זכות במקרקעין אלה מבקש להקנותה במתנה לזולתו".
  5. העובדה שמתקיים לגבי הנכס רישום בגופים או בפנקסים אחרים אינו מעלה ואינו מוריד מהעובדה שמדובר במקרקעין שאינם מוסדרים (יהושע ויסמן, דיני קניין – החלק כללי, עמ' 306-305 (התשנ"ג)).
  6. בענייננו, משעה שאין חולק כי הזכויות בנחלה, ובכלל זה בבית שבמחלוקת, הן מקרקעין שאינם מוסדרים, ועל כן לא מתנהל בגינם רישום מוסדר בפנקס הזכויות, הרי ש"דבר המתנה" לפי הסכם הוויתור אינו זכות במקרקעין, אלא זכות אובליגטורית להירשם כבעל הקרקע.
  7. על פי עדותו של הנתבע 1, הסכם הוויתור המקורי נמסר לו על ידי ג' (עמ' 120 בש' 29-23). עדות זו לא הוכחשה ולא נסתרה ועובדה היא כי אכן הסכם הוויתור המקורי הוחזק בידו (והוצג בדיון). המסקנה המסתברת וגם ההגיונית היא כי ההסכם נמסר לע', ונשמר בבית על ידי ג', לאחר פטירתו. גם בהתאם לעדות עו"ד XXX, ע' היה נוכח בעת הקראת הסכם הויתור למנוחה וחתימתה עליו (עמ' 61 בש' 30-27) ומכאן שע', שבאותה עת כבר גר בבית שבמחלוקת עם המנוחה במשך שנים, ולמעשה דבר המתנה כבר היה ברשותו, היה מודע לכך שאמו המנוחה העניקה לו במתנה את הזכויות בבית.
  8. כפי שקבע כב' השופט גרינברג בתמ"ש (ירושלים) 1970/02 ג.י נ' ג.מ., פס' 73 (4.9.2005):

"חוק המתנה אינו מגביל את ההקניה למסירה פיזית של החפץ נשוא המתנה. ישנן דרכים תקפות נוספות להעברת המתנה, על אף שחוק המתנה אינו דן בהן מפורשות, כגון מסירת מסמך המזכה את המקבל לקבל את דבר המתנה. במקרה של פעולה אשר ממנה ניתן להבין באופן חד משמעי, כי הנותן מתכוון להעניק למקבל את השליטה על הנכס, ניתן לראות בהקניה מסירה סמלית, המשתכללת עם מסירת האמצעי אשר מאפשר גישה לחפץ מושא העסקה...".

  1. במצב דברים זה, סבורתני כי עסקינן במתנה שהושלמה.
  2. גם נוסחו על הסכם הוויתור מלמד על כך שמדובר במתנה מוגמרת ולא בהתחייבות למתן מתנה בלבד, שכן המנוחה הצהירה במפורש בהסכם הוויתור כי וויתורה הוא בלתי חוזר. ובלשון הסכם הוויתור: "הצד א' מוותר וויתור סופי ומוחלט ואין חזרה בו כאשר במסגרת וויתור זה צד ב' מוותר במסגרת הסכם זה על כל זכויותיו בנכס הנזכר לעיל לטובת צד ב'".

סיכום הממצאים והמסקנות בעניין הסכם הויתור

  1. סיכומו של דבר, הסכם הויתור הוא הסכם אמיתי שעריכתו וחתימתו על ידי המנוחה הוכח בפני באופן משכנע, גם בהנחה שנטל הראיה מוטל על הנתבעים. גם בהנחה שדרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין חלה על עסקה ביחס למקרקעין לא מוסדרים, הרי שדרישה זו התקיימה בענייננו. מדובר במתנה שהושלמה בעצם הותרת המשך החזקה בבית לע' (גם אם חזקה משותפת עם המנוחה) ומסירת הסכם הוויתור לידי ע'.
  2. מסקנתי הברורה היא אפוא כי הזכויות בבית שבמחלוקת אינן חלק מעזבון המנוחה XXX אלא הוקנו לע'.

שטר העברת הבעלות הנחזה מע' לג'

  1. נותר כעת לדון בשאלה האם קיימת תשתית ראייתית לטענה כי ע' העביר במתנה את זכויותיו בבית שבמחלוקת לג'.
  2. הנתבעים נתלים לעניין זה במסמך המוכתר כ"שטר העברת בעלות" מיום 03.04.2022 (מוצג ב' לתיק מוצגי הנתבעים) וטוענים כי מסמך זה מוכיח את העברת הבעלות בבית שבמחלוקת מע' לג'. מאחר וג' קבעה את הנתבע 1 כזוכה בכל עזבונה,ןוניתן צו לקיום צוואתה, הרי שהזכויות בבית שבמחלוקת לפי הטענה עברו לנתבע 1 מכוח הצוואה.
  3. שטר העברת הבעלות כתוב בכתב יד. להלן נוסחו בהתאם לתרגום לעברית שהוגש על ידי התבעים (ב"כ התובעים לא חלק על נכונות התרגום):

"שטר העברת בעלות

בתאריך מטה אני הח"מ ע'XXX , תושב XXX, נושא ת.ז. XXX מצהיר ומאשר על עצמי כשאני כשיר מכל בחינות המשפטיות, שהנני מודע באמור במסמך זה וכל מה שחל עליו כדין, הנני מעביר העברה מוחלטת את כל השייך לי בביתי וסביבתו הנמצא באזור XXX XXX מאדמות XXX, ממול לXXX, בשטח של מאה שבעים מ"ר לערך לאשתי ג' XXX XXX, מ- XXX XXX נושאת ת.ז. מס' XXX וזאת הכרה ממנו על המעשים הטובים והנאמנות שהעניקה לי, ולאור מצבינו המיוחד כי לא נולד לנו ילדים, אשר לפי מסמך זה הזכות לאשתי הנ"ל לנהוג כפי שיראה לה לנכון ללא התנגדות, הנני מעניק לה מסמך לנהוג לאחר פטירתו לפניה, כדי להיות לה בטחון בחייה, נערך ביום רביעי, 2002/4/3.

....... ........... ..............

עד עד חתימה".

  1. הראיה המכרעת השומטת את טענות התובעים בעניין שטר העברת הבעלות היא עדות הנתבע 2 שמסר בעדותו כי ע' לא ידע קרוא וכתוב וכי כתב היד בשטר העברת הבעלות אינו שלו (עמ' 140 בש' 31-29 ועמ' 141 בש' 13-1). הנתבע 2 לא ידע של מי כתב היד על שטר העברת הבעלות (עמ' 141 בש' 30-27) ולא הובאה כל עדות או ראיה אחרת לגבי זהות כותב שטר העברת הבעלות.
  2. בנסיבות אלו, גם עולה תמיהה כיצד זה מופיעה חתימה בכתב יד הנחזית כחתימת ע', כאילו מדובר באדם שיודע לכתוב, ולא חתימה בטביעת אצבע, כמו חתימת המנוחה על הסכם הוויתור.
  3. מכל מקום, עדות הנתבע 2 כי ע' היה למעשה אנאלפבית, בצירוף העובדה כי לא הובאה כל עדות ביחס לזהות כותב שטר העברת הבעלות ועל הנסיבות שבהן נערך ונחתם שטר העברת הבעלות, והסיבות לו, ככל ואכן מדובר במסמך אמיתי, וכן אין כל עדות כי האמור בשטר העברת הבעלות הוסבר לע', וכי הוא הבין על מה הוא חותם – שומטת את הקרקע תחת כל אפשרות לקבוע כי ע' העביר במתנה בידיעה ובגמירות דעת את הזכויות בבית שבמחלוקת לג'.
  4. כל זאת, בניגוד להסכם הויתור משנת 1999, שלגביו הובאה עדותו של עורך הסכם הויתור, עו"ד XXX, שהעיד לגבי הנסיבות שקדמו לעריכתו, וכן על גמירות הדעת ורצונה של המנוחה בהענקת הזכויות בבית לע', וחתימתה בפניו על ההסכם מרצון חופשי, ולאחר שההסכם הוקרא לה, וכן בנסיבות שבהן הסכם הויתור מתיישב גם עם שאר הראיות בתיק, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
  5. "הראיה" היחידה שהוגשה לתיק לעניין זה היא טענת הנתבע 1 בעדותו כי הוא קיבל את שטר העברת הבעלות המקורי מג' ביחד עם הסכם הויתור המקורי ((עמ' 120 בש' 29-23).
  6. ברם, לא רק שמדובר בעדות יחידה של בעל דין מעוניין, ונדרשת הנמקה שעה שאין מדובר בהודאת בעל דין, ואין לעדות סיוע (ראו סעיף 54 לפקודת הראיות) אלא שלא ניתן עם כל הכבוד להסיק מעדות זו, אפילו אניח כי היא משקפת עובדת אמת, כי מדובר בשטר העברת בעלות אותנטי וכי לע' הוסבר מה משמעותו והוא חתם עליו לאחר שהבין את משמעויותיו.
  7. לא ברור גם כלל וכלל מדוע נדרשה עריכת שטר העברת בעלות כזה מע' לג'. בשטר העברת הבעלות נכתב כי ברצונו של ע' כי במקרה שהוא ילך לבית עולמו לפניה, ג' תקבל את הזכויות בבית. אלא שע' יכול היה לקבוע בצוואה כי ג' היא הזוכה בעזבונו ואין צורך בהקניית הזכויות במתנה בשטר העברת בעלות.
  8. בנוסף, כפי שהעיד עו"ד XXX, הוא הכיר את ע', שכן היה מיופה כוחו. כפי שע' דאג לכך שיערך הסכם הוויתור על ידי עו"ד XXX, הדעת נותנת, כי לו אכן רצה להעניק את הזכויות בבית שבמחלוקת לג' עוד בחייו, כי אז הוא היה מבקש מעו"ד XXX לערוך עבורו הסכם מתנה כזה. הדברים אמורים ביתר שאת משעה שע' לא ידע קרוא וכתוב.
  9. וככל שע' ביקש שהזכויות בבית יעברו לג' אחרי מותו, כפי שעולה לכאורה מסיפת שטר העברת הבעלות, הרי שעולה שאלה שמא הענקה זו מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה ולפיה הוראות ביחס לרכוש המצווה לאחר אריכות שנים וימים יש לתן במסגרת צוואה בלבד.
  10. בשולי הדברים אציין כי אין לקבל את טענת הנתבעים, כי העובדה שג' המשיכה לגור בבית שבמחלוקת אחרי פטירת ע' (בשנת 2004) שנתיים נוספות עד לפטירת המנוחה (בשנת 2006), בלי שנעשו פעולות מצד המנוחה או מי מהתובעים להביא לפינויה מהבית, היא ראיה לגרסתם כי הזכויות הועברו מע' אליה. אכן, בכך אין עם כל הכבוד, משום ראיה כי המנוחה או התובעים הכירו בכך שע' העביר לג' את הזכויות בבית. ג' היתה כלתה של המנוחה, שגרה עמה במשך עשרות שנים, והעובדה שהמנוחה התירה לג' לגור בנכס אחרי פטירת ע', אין בה אלא כדי ללמד כי הזכויות בבית הועברו לע', ואך טבעי כי אלמנתו תמשיך לגור בבית. אשר לתובעים, הם לא יכלו להגיש תביעה נגד ג' בעניין הזכויות בבית אלא לאחר מתן צווי ירושה אחר ילדיה של המנוחה שנפטרו וצו ירושה שניתן אחרי המנוחה. ודוק, תביעה מוקדמת שהגישו ביום 26.1.21 בטרם מתן צווי ירושה אחר המנוחים בתיק תמ"ש 50307-01-21 נדחתה על ידי מהטעם שאין בידם לתבוע בטרם ירכשו מעמדם כיורשים.
  11. סיכומו של דבר, הזכויות בבית שבמחלוקת נותרו בידי ע', ולא הועברו לג' מכוח שטר העברת הבעלות הנטען.

סיכום כללי

  1. סיכומו של דבר, הזכויות בבית שבמחלוקת הועברו במסגרת עסקת מתנה שלמה ומוגמרת מהמנוחה לע' בשנת 1999, ולפיכך, הזכויות בבית שבמחלוקת אינן חלק מעזבונה של המנוחה. לפיכך, עתירת התובעים לסעד הצהרתי כי הזכויות בבית זה הם חלק מעזבונה של המנוחה XXX - נדחית.
  2. לצד האמור, אין מניעה מלהיעתר לסעד ההצהרתי שהתבקש בתביעה בכל הנוגע ליתר הזכויות בחלקה, דהיינו אלו שאינן כוללות את הזכויות בבית שבמחלוקת. הנתבעים מיקדו טענותיהם והגנתם בעניין הבית שבמחלוקת בלבד, וכל הראיות שהובאו מצדם התייחסו לבית זה בלבד, בלי שהכחישו את טענות התובעים ביחס להיות שאר הזכויות בחלקה חלק מעזבון המנוחה. על כן, ניתן בזאת סעד הצהרתי ולפיו, הזכויות בחלקה – למעט הזכויות בבית שבמחלוקת שבו גרו ע' וג' – הן חלק מעזבונה של המנוחה.
  3. לא נמצאה כל תשתית לטענת הנתבעים כי הזכויות הועברו כדין מע' לאשתו ג'. לפיכך, אני קובעת כי הזכויות בבית שבמחלוקת נותרו בידי ע' וכעת, משנפטר, הן בידי יורשיו. כפי שכבר צוין, בשלב זה טרם נקבעה זהות יורשי ע'. רק לאחר מתן צו ירושה אחר ע' או צו לקיום צוואתו (ככל והותיר צוואה) על ידי ערכאה מוסכמת בישראל, תתחוור זהות יורשיו.
  4. אשר לסעד של פינוי וסילוק יד שהתבקש בתביעה יאמר כי אמנם, לנוכח מסקנות פסק הדין, הנתבע 1 אינו בעל הזכויות בבית מכוח צוואתה של ג'. ברם, לא ניתן להיעתר לסעד של פינוי וסילוק יד של הנתבע 1 מהבית שבמחלוקת, וזאת היות וכאמור, לא ניתן עד כה צו ירושה אחר המנוח ע' או צו קיום צוואה, ככל והותיר צוואה, על ידי ערכאה מוסמכת בישראל. על כן, ממילא טרם נקבעה כאמור זהות יורשיו, אשר רק הם ירכשו "זכות עמידה" לתבוע סעד כזה. הוא הדין ביחס לסעד נוסף שהתבקש בתביעה והוא להתיר לתובעים לפצל את סעדיהם, כך שיוכלו להגיש תביעה או תביעות נוספות לפי הצורך.
  5. בשים לב לכך שהסעד העיקרי שהתבקש בתביעה, שהוא הצהרה כי הזכויות בבית שבמחלוקת הם חלק מעזבון המנוחה – נדחה, ובהינתן העובדה כי רוב רובו של הדיון בתיק, הראיות שהוגשו והטענות שהועלו נסובו בנוגע להסכם הוויתור, אני רואה לחייב את התובעים בהוצאות משפט לנתבעים בסך של 25,000 ₪. מדובר בהוצאות משפט מופחתות היות ונלקחה בחשבון העובדה כי נדחו טענות הנתבע כי הזכויות בבית הועברו כדין מע' לג' (טענות שלא הצריכו השקעת משאבים של ממש מטעם הצדדים, והדיון בהן היה מועט). סכום זה ישולם לנתבעים בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
  6. התיק יסגר.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ג, 09 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.