ביהמ"ש לענייני משפחה ת"א, השופטת ענת הלר כריש: פס"ד שעניינו שיקולים בהפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כיצד לאזן פדיון ימי חופשה (תלה"מ 41031-10-20)

פסק דין זה עוסק בתביעה רכושית בין בני זוג, כשבמוקד הדיון טענת הנתבע כי יש לאזן את שווי נכסי הצדדים לא מחצה על מחצה אלא באופן שהנתבע יקבל חלק גדול מחלקה של התובעת, וכן השגות הנתבע ביחס לחוות דעת המומחה לרבות בשאלת חלוקת פדיון ימי החופשה של הנתבע.

א. רקע עובדתי:

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז ביום 00.00.1985, ולהם שלושה ילדים משותפים, כולם בגירים כיום.
2. הנתבע יליד שנת 1958, בן כ- 64 שנים כיום. בראשית הנישואין עבד הנתבע כ--- במשרד החוץ ומשכך התגוררו הצדדים מספר שנים בחו"ל, תחילה ב--- ולאחר מכן ב---. בשנת 1994 שבו הצדדים להתגורר בישראל והנתבע החל לעבוד כשכיר בחברה --- [חברה זרה, עה"כ]. משנת 2003 עובד הנתבע כמנכ"ל חברת ---, שם הוא עובד גם כיום. מעבודתו משתכר הנתבע סך של כ- 33,100 ₪ נטו לחודש.
3. התובעת ילידת שנת 1963, בת כ- 59 שנים כיום. בחלק מהתקופה בה שהו הצדדים בחו"ל עבדה בשגרירות, לאחר שובם לישראל עבדה לדבריה בעבודות מזדמנות ומשנת 2001 עבדה כמאמנת כושר אישית. בשנת 2005, עם גיוס בנם הבכור של הצדדים לשירות צבאי, נרשמה התובעת ללימודי משפטים וכיום היא בעלת רישיון לעסוק בעריכת דין וכן בעלת הכשרה כמגשרת, אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי מעולם לא עסקה בתחומים אלה. בשנת 2008 לקתה התובעת במחלה אוטואימונית כרונית. בתקופה הסמוכה לפירוד עבדה התובעת כמזכירה במרפאה והשתכרה סך של כ- 6,000 ₪ לחודש, אולם לדבריה ביום 5.7.2021 פוטרה ומאז אין היא עובדת כלל.
4. למן המועד בו נישאו ועד שנת 2011, למעט השנים בהן התגוררו בחו"ל, התגוררו הצדדים ב--- בדירה השייכת לאבי התובעת, וזאת מבלי שנדרשו לשלם שכר דירה. בשנים בהן התגוררו הצדדים בחו"ל העביר להם אבי התובעת את שכר הדירה שקיבל מהשכרת אותה דירה.
5. בשנת 2011 חתמו הורי התובעת על הסכם קומבינציה לשם בניית בניין דירות חדש תחת המבנה בו היתה הדירה ששימשה למגורי הצדדים, ובשנת 2015 הושלמה בניית הבניין החדש (כך על פי טענות הצדדים, אסמכתאות עניין זה לא הוגשו לתיק) (להלן: הבניין החדש). לאחר השלמת בניית הבניין החדש, במשך תקופה אשר משכה שנוי במחלוקת בין הצדדים, דמי השכירות שקיבל אביה של התובעת מהשכרת אחת הדירות בבניין החדש, בסך של 7,200 ₪ לחודש, הועברו לתובעת והופקדו לחשבון המשותף של הצדדים.
6. בשנים 2011 - 2016 התגוררו הצדדים בדירה שכורה ב---.
7. בשנת 2016 רכשו הצדדים דירה למגוריהם ב---, אשר הזכויות בה נרשמו על שם שניהם בחלקים שווים, ובה התגוררו יחד עד אשר נפרדו (להלן: דירת המגורים).
8. ביום 20.05.2020 עזבה התובעת את דירת המגורים והנתבע נותר להתגורר בה בגפו, ומאז הצדדים אינם חיים יחד.
9. ביום 21.05.2020 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך, וביום 21.10.2020 הגישה תביעה רכושית בה עתרה לסעדים הבאים: פירוק השיתוף בזכויות בדירת המגורים; איזון משאבים "בחלקים שווים שמא בחלקים שאינם שווים" (סעיף 82 לכתב התביעה) הגם שבהמשך כתב התביעה עתרה במפורש לחלוקה ביחס של 75%-25% לטובתה (סעיף 95 לכתב התביעה); הרחבת בסיס האיזון לנוכח טענתה שהנתבע הבריח חלק מהכנסותיו.

הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען, בתמצית, כי העסקתו בחברה בה הוא עובד צפויה להסתיים בשנת 2021, כי הוריה של התובעת הבטיחו לצדדים שייתנו להם את אחת הדירות בבניין החדש אולם הצדדים נפרדו לפני שההבטחה קוימה, וכי לתובעת הכנסה מעבודה ויכולת להשתכר סכומים גבוהים מהכנסתה בפועל וכן היא מקבלת כספים מהוריה. לפיכך, לשיטת הנתבע, "לאור הפער הגדול שייוצר בעתיד בקרוב בפוטנציאל ההשתכרות של הצדדים" וכדי להבטיח "סיכוי שווה בעתיד לנתבע", יש לבצע איזון משאבים שלא בחלקים שווים, לטובתו (סעיף 74 לכתב ההגנה). הנתבע טען בכתב ההגנה שיש לקבוע "כי התובעת אינה זכאית למחצית הזכויות הסוציאליות של הנתבע ו/או לקבוע שיעורים אחרים לחלוקה לטובת הנתבע" (סעיף 80 לכתב ההגנה).

1. בהחלטה מיום 14.3.21 (ניתנה לאחר דיון קדם המשפט ולאחר שהצדדים הגישו עמדותיהם בכתב ביחס לנושאים שעלו במסגרתו), ניתן בהסכמת הצדדים צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר וחלוקת התמורה בחלקים שווים, לאחר פירעון יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתה הרובצת על הדירה והוצאות המכר.

משלא עלה בידי הצדדים למכור את דירת המגורים בכוחות עצמם בפרק הזמן שנקצב לכך, מונתה כונסת נכסים לביצוע פירוק השיתוף. ביום 6.10.21 אושרה במסגרת הליך הכינוס החתימה על הסכם מכר לפיו רכש הנתבע את חלקה של התובעת בדירה תמורת סך של 1,065,845 ₪ (מחצית הסך של 2,440,000 ₪ בניכוי יתרת המשכנתה).

1. בנוסף בהחלטה מיום 14.3.21, מונה רו"ח רונן קידר כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה) לשם עריכת איזון משאבים לתקופה שממועד נישואי הצדדים 00.00.1985, עד למועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך 21.5.2020, מועד אשר הוסכם על הצדדים כמועד הקרע (ראו סעיף 79 לכתב התביעה וכן הודעת הנתבע מיום 7.3.21). יצוין כי הנתבע טען שאין כל צורך במינוי מומחה כלכלי לשם עריכת איזון המשאבים וההחלטה ניתנה חרף עמדתו.

ביום 16.08.21 הוגשה חוות דעת המומחה (להלן: חוות הדעת). שני הצדדים שלחו למומחה שאלות הבהרה, המומחה הגיש את תשובותיו במסגרתן נתן לצדדים הזדמנות להמציא לו אסמכתאות בסוגיות מסוימות, ולאחר שהצדדים המציאו למומחה מסמכים נוספים, ביום 22.12.21 הגיש המומחה השלמה לחוות דעתו (להלן: חוות הדעת המשלימה). בחוות הדעת המשלימה הוצעו שתי חלופות לביצוע איזון המשאבים – חלופה א' כוללת איזון כלל הנכסים וההתחייבויות שנצברו בתקופת השיתוף במונחים נומינליים ליום הקרע ולפיו על הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,595,516 ₪; חלופה ב' כוללת איזון כלל הנכסים הנזילים שנצברו בתקופת השיתוף במונחים נומינליים ליום הקרע ולפיו על הנתבע לשלם לתובעת סך של 837,756 ₪, ואיזון הנכסים שאינם נזילים ביום הקרע במועד גמילתם לראשונה.

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם בדיון מיום 26.10.21. לבקשת הנתבע, נקבע מועד נוסף לדיון ליום 3.5.22 לשם חקירת המומחה. לאחר זאת הגישו הצדדים סיכומים בכתב בסוגיות בהן נותר להכריע שיפורט כפי להלן.

ב. טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת:
   1. יש לבצע את איזון משאבים בחלקים שווים בין הצדדים, בהתאם לחלופה ב' בחוות הדעת המשלימה, לפיה על הנתבע להעביר לתובעת סך של 837,756 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהמועד הקובע ועד ליום התשלום בפועל, וכן יש להורות למומחה להכין פסיקתאות לחלוקת הזכויות שאינן נזילות.
   2. הנתבע עובד כמנכ"ל מאז שנת 2003 ושכרו עומד על סך של כ- 33,000 ₪ נטו לחודש. מנגד, התובעת אינה מסוגלת לעבוד מפאת מצבה הרפואי. התקדמותו המקצועית של הנתבע נבעה בין היתר מהוויתורים שוויתרה התובעת אשר התמסרה לגידול הילדים ולניהול התא המשפחתי. טענת הנתבע שיאלץ לפרוש לפנסיה בגיל 63 נסתרה, שכן הנתבע עודנו עובד. הנתבע לא הוכיח כי הורי התובעת הבטיחו לצדדים כי יעניקו להם זכויות בדירה בבניין החדש, הוא לא הגיש תביעה נגד הורי התובעת בנוגע להפרת הבטחה ואין לו כל עילת תביעה נגד התובעת בעניין זה.
   3. משנת 2017 נהג הנתבע להעלים מהתובעת סכומים נכבדים ממשכורתו מדי חודש עת פיצל את משכורתו והפקיד חלק ממנה בהיחבא לחשבון שעל שמו, וזאת בניסיון לסכל את זכותה של התובעת לאיזון משאבים, אולם "זממו של הנתבע לא עלה בידו" (סעיף 11.3 לסיכומי התובעת).
   4. צדק המומחה באשר לחישוב פדיון ימי החופשה של הנתבע ואיזונם בין הצדדים. בהתאם יש לקבוע כי ימי החופשה שצבר הנתבע במקום עבודתו הם נכס נזיל. יש לדחות את טענת הנתבע כי תלושי השכר שלו אינם משקפים נכונה את ימי החופשה המגיעים לו.
   5. יש לחייב את הנתבע בתשלום הוצאותיה הריאליות של התובעת בסך של 89,503 ₪.
2. לטענת הנתבע:
   1. התובעת בעלת ממון, גב כלכלי איתן והון משפחתי. משך עשרות שנים הבטיחו הורי התובעת לצדדים כי יעניקו להם דירה בבניין החדש ודירה זו היתה בטוחה כלכלית לעת זקנתם. אולם, כיום הדירה משמשת את התובעת בלבד הנוהגת בה מנהג בעלים. לתובעת פוטנציאל השתכרות גבוה, יש לה הכנסה קבועה משכר הדירה המתקבל מהשכרת דירה בבניין החדש בסך של 7,200 ₪, ובנוסף אמה מעבירה לה באופן קבוע סך של 1,500 ₪ לחודש. מעבר לכך התובעת קיבלה לידיה סך של 1,100,000 ₪ עבור חלקה בדירת המגורים. התובעת אף צפויה לרשת את הוריה. לעומת זאת, הנתבע אמור לסיים את עבודתו בתקופה הקרובה ומירב הסיכויים שיהיה מובטל עד הגיעו לגיל פרישה. הנתבע יתום. ככל שהפנסיה שצבר הנתבע בסך של 12,000 ₪ לחודש תחולק בין הצדדים, לתובעת תהא הכנסה חודשית בסך של 20,000 ₪ ואילו לנתבע תהא הכנסה חודשית בסך של 6,000 ₪. מהכנסה זו על הנתבע לשלם החזרי הלוואה מובטחת במשכנתה שנטל לשם רכישת חלקה של התובעת בדירת המגורים, בסך של 4,000 ₪ לחודש. לנוכח כל זאת, ואף בשים לב לכך שבמשך רוב שנות נישואי הצדדים התובעת לא עבדה, יש לאזן את שווי הנכסים שלא מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר לטובת הנתבע אשר יבטיח לו סיכוי שווה בעתיד.
   2. התובעת משכה ביום 9.9.2020 את קרן הפנסיה שלה ובכך ביצעה הברחת רכוש. כמו כן, במועד עזיבת דירת המגורים משכה התובעת מהחשבון המשותף סך של 15,000 ₪. הוכח כי הנתבע לא פעל להעלמת חלק מהכנסתו מהתובעת, אלא התובעת ידעה היטב על חשבון החיסכון שנפתח ואשר אליו הופקדו חלקים ממשכורותיו.
   3. באשר לחשבון המשותף, אין לחלקו בהתאם לחוות דעת המומחה. ממועד הקרע לא נעשתה בחשבון כל פעילות למעט תשלומים בהוראות קבע, החזרי הלוואות, החזרי משכנתא ותשלומי עבר בגין חיובי כרטיסי אשראי. כיום יתרת הכספים בחשבון המשותף היא בסך של 56.99 ₪, 985.12 $ ו- 261.1 יורו, ויש להורות על תיקון חוות הדעת כך שאלו הסכומים שיצוינו בה.
   4. חוות הדעת שגויה בכל הנוגע לפדיון ימי החופשה של הנתבע. הדין קובע כי לא ניתן לצבור ימי חופשה, אלא עד 3 שנים ואף זאת בהסכמת המעסיק. הגם שכך, בחוות הדעת נקבע כי שווי ימי חופשה שנצברו לאורך 20 שנות עבודה. כמות ימי החופשה כפי שמצוין בתלושי השכר של הנתבע אינה משקפת את המציאות. מעבר לכך, שגה המומחה כשראה בפדיון ימי החופשה כספים נזילים. יש לתקן את חוות הדעת כך שעם פדיון ימי החופשה בעת פרישת הנתבע בפועל, תהא התובעת זכאית לכל היותר למחצית הסכום שישולם לו.
   5. התביעה שהגישה התובעת נגועה בחוסר תום לב וכל מטרת להתיש את הנתבע. יש לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט בהתאם לחשבוניות שצורפו לסיכומי הנתבע.

ג. דיון והכרעה:

1. הצדדים נישאו ביום 00.00.1985 ואין ביניהם הסכם ממון, ומכאן שעל יחסיהם הרכושיים חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון).
2. יוזכר בתמצית, הסוגיות בהן יש להכריע בפסק דין זה הן: טענת הנתבע כי לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, יש לבצע את איזון המשאבים כך שהוא יקבל חלק גדול מהחלק שתקבל התובעת; טענות להברחת רכוש; טענות הנתבע שאין לאמץ את חוות דעת המומחה בעניין חלוקת פדיון ימי החופשה שלו ובעניין חלוקת החשבון המשותף.

להלן תידונה הסוגיות האמורות אחת לאחת.

(1) טענת הנתבע כי לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, יש לבצע את איזון המשאבים כך שהוא יקבל חלק גדול מהחלק שתקבל התובעת:

1. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם פקיעת הנישואין (או במועד מוקדם יותר כמפורט בסעיף 5א לחוק יחסי ממון), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

הכלל הוא, אפוא, איזון משאבים מחצה על מחצה בין בני הזוג.

1. במסגרת סעיף 8 לחוק יחסי ממון הוענקו לבית המשפט סמכויות מיוחדות אותן הוא רשאי להפעיל בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". בגדר כך, בהתאם לסעיף 8(2) רשאי בית המשפט "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג".

החוק אינו קובע רשימה של שיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו לבחון האם יש מקום להפעיל את סמכותו להורות על איזון בחלקים לא שווים. מלבד התחשבות בנכסים עתידיים וכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג, שיקולים אותם מונה החוק מפורשות, ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט שיקולים נוספים: כך למשל, התנהלות חסרת תום לב והסתרה של מלוא המידע הרלבנטי לגבי נכסי בן הזוג יכולה להביא להפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (עמ"ש (ב"ש) 17280-11-20 כ' נ' כ' ואח' (14.2.2021); בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה במסגרת בע"מ 3203/21 פלוני נ' פלונית (10.6.2021)). העובדה שאחד מבני הזוג הטמיע את כל כספי הירושה שלו ברכוש המשותף ולא צפויים לו מקורות כלכליים עתידיים משמעותיים הוכרה כרלבנטית לצורך קביעת איזון בצורה לא שווה (בג"ץ 1370/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה (29.4.2018)). נקבע כי האשם בפירוק הנישואין אינו שיקול רלבנטי (שם; כן ראו בעניין שיקולי אשם בג"ץ 8463/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.10.2022) ובג"ץ 6897/22 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (9.11.2022) שעסקו בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון). עוד נקבע, כי מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שוויונית ואחד מהם הוא "נפקד נוכח", בשונה מן המצב ה"רגיל" בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, ניתן לתת לכך ביטוי באופן החלוקה (בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.2015)).

יש לזכור כי הפעלת סמכות בית המשפט לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון היא החריג, ותיעשה במשורה.

הסמכות להורות על חלוקת המשאבים שלא מחצה על מחצה נועדה לשם עשיית צדק כלכלי בין בני הזוג ולאותם מקרים בהם שינוי יחס האיזון דרוש על מנת לגשר על פער שנוצר בין בני הזוג ולאפשר לבן הזוג החלש כלכלית נקודת פתיחה צודקת בחייו הנפרדים. ראו דברי כב' השופט י' עמית בבג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011): "מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו"נכסי עתיד" או "נכסי קריירה" (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש". זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 304-296 (2009))".

יש לשקול במסגרת החלוקה את מצבו של כל אחד מבני הזוג עם צאתו ממערכת הנישואין ואת יכולתו לתפקד כיחידה כלכלית עצמאית (בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (7.1.2014)).

הגם שפער בכושר ההשתכרות של בני הזוג הוא שיקול שיש להביא בחשבון בעת בחינה האם להפעיל את הסמכות המיוחדת הקבועה בסעיף 8(2) אם לאו, לא בכל מקרה ומקרה בו קיים פער בכושר השתכרות יש לקבוע בהכרח כי האיזון לא ייעשה מחצה על מחצה. לצורך הכרעה בשאלה האם יש להעניק פיצוי בגין הפרשים בכושר ההשתכרות יש לבחון שלושה מרכיבים: (א) קיומו של בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא; (ב) קיומו של "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג; (ג) נישואים לאורך זמן (ראו למשל: תמ"ש (ת"א) 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (26.8.2014); תמ"ש (ת"א) 52231-09 מ.ב נ' ע.ב. (1.11.2011); עמ"ש (חי') 31035-09-16 ש.ג נ' ד.ג (20.4.2017)). בנוסף יש להתחשב, בין היתר, בשאלה האם ההכשרה או ההשכלה שמכוחה נוצרו פערי ההשתכרות נרכשה במהלך הנישואין או לפני הנישואין, גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבין הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו (עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (23.2.2022)).

במקרה שלפניי, לא עלה בידי הנתבע להראות כי קיימת הצדקה לחלוקה לא שווה, לטובתו, של משאבי הצדדים, ואף רחוק מאוד מכך. כל זאת מהנימוקים שיפורטו להלן. יוער, כי גם התובעת טענה בכתב התביעה כי יש לחלק את המשאבים בצורה לא שווה, לטובתה, אולם היא זנחה טענה זו ואף עתרה בסיכומיה במפורש להורות על איזון משאבים לפי חוות דעת המומחה, בחלקים שווים. הנתבע עמד לאורך ההליך כולו ואף בסיכומיו על טענתו כי יש לאזן את משאבי הצדדים כך שהוא יקבל חלק גדול יותר, ומשכך יש לדון בטענה זו.

1. הנתבע עובד כמנכ"ל של חברה ומשכורתו החודשית עומדת על סך של כ- 33,100 ₪ נטו לחודש. לעומת זאת התובעת, לדבריה, כלל אינה עובדת כיום לנוכח מצבה הרפואי ולאחר שפוטרה ממקום עבודתה האחרון. כטענת הנתבע, התובעת לא תמכה בכל מסמך את טענתה כי פוטרה. אולם גם אם לא פוטרה, אין מחלוקת כי עבודתה האחרונה היתה כמזכירה במרפאה וכי משכורתה היתה בסך של כ- 6,000 ₪ לחודש. מכאן, שאף אם בניגוד לגרסתה התובעת עדיין עובדת, הנתבע משתכר למעלה מפי 5 מהתובעת.
2. טענת הנתבע כי לתובעת פוטנציאל להשתכר סכומים גבוהים ממשכורתה בפועל, לא הוכחה. הנתבע מנסה לבסס טענה זו על כך שהתובעת בעלת רישיון לעסוק בעריכת דין וכן היא בעלת הכשרה כמגשרת, אך אין מחלוקת כי התובעת מעולם לא עסקה בתחומים אלה. לפיכך, לא ניתן לצפות כי עתה, עת התובעת בת כ- 59 שנים ונטולת כל ניסיון תעסוקתי בתחומים אלה, היא תתחיל לעסוק בהם ותשתכר מכך סכומים משמעותיים. זאת ועוד, הנתבע עצמו טוען כי לאורך 35 שנות נישואי הצדדים "התובעת עבדה במשרה חלקית במצטבר כשלוש שנים" (סעיף 65 לתצהיר עדותו הראשית). ניסיון הנתבע להציג את התובעת כבעלת אופק תעסוקתי מבטיח אינו מתיישב עם גרסה זו. עוד יש לציין כי מלבד גילה של התובעת וההיסטוריה התעסוקתית שלה אשר אין בהם כדי ללמד על פוטנציאל הכנסה רב, אין מחלוקת שהתובעת סובלת ממחלת --- (למשל, חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 27), וגם עובדה זו ודאי אינה פועלת לטובת יכולתה להשתכר.
3. הנתבע טוען עוד, כי התובעת מקבלת מהוריה סך של 8,900 ₪ לחודש, המורכב מסכום של 7,200 ₪ המתקבל לטענתו מהשכרת אחת הדירות בבניין החדש ומסכום נוסף של 1,500 ₪ שמקבלת התובעת מאמה. לטענתו, בעת בחינת הכנסותיה של התובעת בעתיד, יש להביא בחשבון סכומים אלה ועל כן לקבוע כי הוא זכאי לחלק גדול יותר במשאבים שצברו הצדדים במהלך נישואיהם.

אולם, הוכח רק שהתובעת מקבלת סך של 1,500 ₪ מאמה, בעוד הכנסה חודשית בסך של 7,200 ₪ לא הוכחה. אין מחלוקת כי בעבר נהג אביה של התובעת להעביר לצדדים את דמי השכירות שקיבל עבור השכרת אחת הדירות בבניין החדש בסך 7,200 ₪ לחודש וכי סכום זה הופקד לחשבון המשותף של הצדדים. ברם, לטענת התובעת, אביה חדל מכך ומאז שהצדדים נפרדו היא אינה מקבלת לידיה סכום זה. לדברי התובעת, אביה נקלע לחובות ומצבו הנוכחי כיום אינו מאפשר לו להמשיך ולהעביר לה כספים (חקירת הנגדית של התובעת, עמ' 7 ש' - עמ' 9 ש' 12, עמ' 11 ש' 12-11, עמ' 12 ש' 4-3). בתדפיסי חשבון הבנק של התובעת אשר הוגשו לתיק, לא רשומה הפקדה של 7,200 ₪ לחודש, אלא אך של 1,500 ₪ לחודש. הנתבע לא הוכיח בכל דרך כי התובעת ממשיכה לקבל סך של 7,200 ₪ מאביה מידי חודש בניגוד לטענתה.

מכל מקום, אף אם היה הנתבע מוכיח כי התובעת מקבלת כיום סך של 7,200 ₪ לחודש מאביה, לא היה מקום להביא סכום זה בחשבון כהכנסה חודשית עתידית קבועה של התובעת. סיוע כלכלי שמעניקים הורים מטבעו יכול להיפסק בכל עת, ובנסיבות שלפניי לא ניתן להישען על הנחה שהוריה של התובעת יעניקו לה בעתיד באופן קבוע סכום חודשי.

מעבר לאמור, ואף אם היה מקום להניח כי התובעת תקבל בעתיד מהוריה באופן קבוע ועקבי סך של 8,900 ₪ לחודש כטענת הנתבע, לא היה בכך כדי להצדיק חלוקה לא שווה של משאבי הצדדים. לא כל אימת שבין בני זוג נוצר פער כלכלי לאחר הפירוד, קמה הצדקה לחלק את משאבי הצדדים באופן לא שווה. יש לבחון גם האם הפער הכלכלי היחסי בין בני הזוג מקורו ב"מחיר" ששילם בן הזוג שלו הכנסה נמוכה יותר על מנת לאפשר את התפתחותו הכלכלית של משנהו. מקום בו הפער הכלכלי נובע מקיומו של נכס חיצוני לאחד מבני הזוג, למשל שקיבל בירושה או במתנה, ככלל אין בכך כדי להצדיק מתן פיצוי באיזון המשאבים לבן הזוג שלו הכנסה נמוכה יותר (ראו עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (23.2.2022)).

1. טענת הנתבע כי בהתאם למדיניות החברה בה הוא עובד הוא צפוי לצאת לגמלאות לפני הגיעו לגיל הפרישה הקבוע בחוק, לא הוכחה גם היא. הנתבע הציג מספר גרסאות בעניין זה, אשר נסתרו. בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא צפוי לסיים את עבודתו בחברה בה הוא עובד בשנת 2021 (סעיף 26 לכתב ההגנה). אף בקדם המשפט שהתקיים ביום 28.2.2021 טענה ב"כ הנתבע כי "בגיל 60 מסיימים את העבודה בחברה הזו. הוא מסיים את עבודתו השנה" (עמ' 2 ש' 16-18). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית שהתקיימה ביום 26.10.2021 העיד הנתבע כי הוא טרם פרש וכי בסוף חודש נובמבר 2021 הוא יידע מהו מועד פרישתו (עמ' 19 ש' 9-4). בסיכומיו שהוגשו ביום 14.06.22, טען הנתבע לקונית כי הוא: "אמור לסיים את עבודתו בתקופה הקרובה", ללא פירוט וללא ציון מועד פרישה כלשהו (סעיף 11 לסיכומים). הנה כי כן, כמשתמע מסיכומי הנתבע, נכון לאמצע שנת 2022, הנתבע עדיין עבד באותה חברה ובאותו תפקיד. זאת בניגוד לטענתו בראשית ההליך לפיה הוא צפוי לסיים את עבודתו בשנת 2021. כמו כן, חרף עדותו בחקירתו הנגדית כי בסוף שנת 2021 יודיעו לו מהו מועד פרישתו, בסיכומיו לא נקב הנתבע בכל מועד. מכל מקום, הנתבע לא הציג ראיה כלשהי בין באמצעות בעל תפקיד בחברה בה הוא עובד ובין בכל דרך אחרת, לפיה עבודתו בחברה בה הוא משמש כמנכ"ל צפויה להיפסק לפני הגיעו לגיל פרישה.
2. יש לזכור כי "מועד הקרע" המוסכם בין הצדדים אשר החל ממנו צבירותיו הכספיות של כל אחד מהצדדים נותרות שלו במלואן ואינן נכנסות למשאבים המאוזנים בין הצדדים, הוא 21.5.2020. מאז ועד היום חלפו כשנתיים וחצי. משך תקופה זו ממשיך הנתבע ליהנות ממשכורת של כ- 33,100 ₪ נטו לחודש בעוד התובעת משתכרת לכל היותר כ- 6,000 ₪ לחודש (ולטענתה אינה משתכרת כלל). עד הגיע הנתבע לגיל 67 צפויות לחלוף עוד כשלוש שנים נוספות. במהלך תקופה זו, ממשיך הנתבע להשתכר סכומים גבוהים משמעותית מהסכומים שמשתכרת התובעת ואף לצבור זכויות סוציאליות בהן לתובעת לא יהיה חלק. בכך הפער הכלכלי שבין הצדדים ממשיך וגדל, לטובת הנתבע. לפיכך, ברי שאין מקום לקבוע חלוקה לא שווה של משאבי הצדדים תוך מתן חלק גדול יותר לנתבע.
3. יש לחדד בנוסף, כי עתירת הנתבע היא שהתובעת לא תקבל מחצית מזכויות הפנסיה שנצברו לטובתו במהלך שנות הנישואין. זאת הגם שמקובל לראות בזכויות פנסיה כתוצר ישיר של העבודה וכחלק מליבת נכסי המאמץ המשותף (ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1993); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992); בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית, פ"ד סב(2) 332 (2007); רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758 (1993)). אף המחוקק ראה לנכון לפרט במסגרת סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון, כי "כלל נכסי בני הזוג" אותם יש לאזן בניהם, כוללים "זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". הנתבע מבקש למנוע מהתובעת את חלקה בזכויות שנצברו לטובתו לאורך שנות הנישואין כתוצאה מעבודתו ומהמאמץ המשותף, משום טענתו שיש לה הכנסה חיצונית למאמץ המשותף. מדובר בגישה מרחיקת לכת ואין לה מקום.
4. אין ממש בטענת הנתבע לפיה כתוצאה מכך שרכש את חלקה של התובעת בדירת המגורים תמורת סך של 1,064,845 ₪, הוטב מצבה הכלכלי לעומת מצבו. דירת המגורים היתה בבעלות משותפת של הצדדים בחלקים שווים. הנתבע בחר לרכוש את חלקה של התובעת בדירה במסגרת הליך כינוס. כתוצאה מכך קיבלה התובעת סך כספי השווה למחצית שווי דירת המגורים בניכוי יתרת המשכנתה שרבצה על הדירה, בעוד הנתבע קיבל את חלקה בדירה כך שכיום הוא הבעלים של מלוא הזכויות בדירה. הנתבע מלין על כך שלצורך רכישת חלקה של התובעת היה עליו, לטענתו, ליטול הלוואה מובטחת במשכנתה ומשום כך כיום הוא משלם לדבריו החזרים חודשיים הם בסך של 4,000 ₪. אולם, רכישת חלקה של התובעת בדירה, היא פרי בחירתו של הנתבע. ניתן היה באותה מידה למכור את מלוא הזכויות בדירה לצד שלישי ולחלק את התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. חזקה על הנתבע כי בחר לפעול באופן המקדם את האינטרס הכלכלי שלו. לא מצאתי לתת אמון בדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, כי רכש את חלקה של התובעת בדירה "כי לא היו לי את הכוחות הנפשיים" לעבור דירה, וכי גם אם מחיר הדירה היה 5 מיליון ₪ היה רוכש את חלקה של התובעת (עמ' 19 ש' 29-27). כך או כך, ככל שהנתבע סבור כיום כי מדובר בבחירה שאינה נכונה כלכלית, באפשרותו למכור את זכויותיו בדירה ולקבל את מלוא תמורת המכר. ודאי שאין בעובדה שהנתבע רכש את חלקה של התובעת בדירת המגורים כדי ליצור פער כלכלי ביניהם המצדיק חלוקת משאבי הצדדים באופן שהנתבע יקבל חלק גדול יותר.
5. עוד טען הנתבע, כי משך עשרות שנים הבטיחו הורי התובעת לצדדים כי יעניקו להם דירה בבניין החדש ודירה זו היתה בטוחה כלכלית לעת זקנתם. לטענתו, שווי הדירה כ- 4 מיליון ₪ והיא משמשת כיום את התובעת בלבד אשר נוהגת בה מנהג בעלים.

טענת הנתבע כי הוריה של התובעת התחייבו להעניק לצדדים את אחת הדירות בבניין החדש, נטענה ללא שהונחה ראשית ראיה לתימוכין. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי מדובר בהבטחות בעל פה שהבטיחו הורי התובעת "משך 15 שנה בתכיפות של פעם בשבועיים בממוצע, הנושא בשולחן יום שיש בארוחת ערב הייתה הדירה", ואף טען כי "אם נצטרך יש עוד 100 אנשים מסביב שיהיו העדים" (עמ' 20 ש' 16-10). ברם הנתבע לא ביקש לזמן לעדות את הורי התובעת או מי מבני משפחתה או מאן דהו אשר היה לשיטתו עד לאותן שיחות. הנתבע לא הוכיח כי ניתנה כל הבטחה מצד הורי התובעת. הנתבע לא נקט בכל הליך נגד הורי התובעת בעניין ההתחייבות הנטענת.

הנתבע לא הוכיח כי כיום עושה התובעת מנהג בעלים בדירה. כאמור, טענת הנתבע כי התובעת מקבלת לידיה כיום את שכר הדירה המשולם עבור דירה זו, לא הוכחה.

הנתבע אף לא ידע להסביר עת נשאל מדוע, ככל שמדובר בדירה שהובטחה לצדדים, הם לא עברו להתגורר בה עם סיום הבנייה בשנת 2015 (עמ' 28 ש' 28 - עמ' 29 ש' 2). אדרבה, בשנת 2016, לאחר שהושלמה בניית הבניין החדש, רכשו הצדדים את דירת המגורים ועברו להתגורר בה. עובדה זו גם היא מחלישה את טענת הנתבע כי הורי התובעת הבטיחו שיעניקו להם דירה בבניין החדש.

טענת הנתבע כי הסתמך על כך שיהיה לו חלק בדירה בבניין החדש כבטוחה כלכלית לעת זקנה, אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו כי הצדדים היו מסוכסכים כבר לפני 13 שנים (עמ' 25 ש' 13-12), ממנה עולה כי העובדה שהצדדים נפרדו איננה הפתעה גמורה.

הנתבע לא הראה כי שינה מצבו לרעה בכל דרך. נהפוך הוא, אין מחלוקת שמשך כ- 20 שנים נהנו הצדדים מדירה השייכת לאביה של התובעת, בין באמצעות מגורים בדירה זו ובין באמצעות קבלת הכספים שהתקבלו מהשכרתה, ובכך היה כדי להיטיב את מצבם הכלכלי. הנתבע טוען כי בשנים 2011 עד 2016, התגוררו הצדדים בדירה שכורה ובכך נגרם להם נזק כלכלי שכן היה עליהם לשלם דמי שכירות. ברם לא הובאה כל ראיה לכך שהבחירה לגור בדירה שכורה נובעת מהבטחה כלשהי שניתנה לצדדים. עובדה היא שסופו של דבר בשנת 2016 רכשו הצדדים דירה למגוריהם וחדלו להתגורר בשכירות. טענת הנתבע בעניין זה אף מהווה חוסר תום לב של ממש תוך התעלמות מעובדות משמעותיות. שכן, כאמור, לאחר שבניית הבניין החדש הושלמה והדירות בו הושכרו, העביר אביה של התובעת את שכר הדירה שהתקבל מאחת הדירות לידי הצדדים משך תקופה מסוימת, ולדברי הנתבע הצדדים עשו שימוש בסכום זה לכיסוי החזרי המשכנתה שרבצה על דירת המגורים המשותפת (סעיף 18 לכתב ההגנה).

אף אם הורי התובעת התכוונו להעניק לצדדים את אחת הדירות בבניין החדש והביעו כוונה זו בפני הצדדים אך כוונה זו לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר (כך עולה מחקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 17 ש' 34-33, ובעמ' 18 ש' 7-5), אין בכך טעם לחלוקה לא שווה של משאבי הצדדים. יתר על כן, אף אילו היה עולה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת קיבלה את הדירה מהוריה או עושה בה מנהג בעלים, מה שלא עלה בידיו לעשות, לא היה בכך כדי להצדיק חלוקה לא שווה של משאבי הצדדים. שכן, כאמור, העובדה ש"שובר השוויון" הנטען בין הצדדים הוא נכס חיצוני אשר לא הושקעו בו כל משאבים משותפים של הצדדים, בעלת חשיבות בעת הבחינה אם לחרוג מהכלל ולהורות על חלוקה לא שווה של נכסי הצדדים. זאת להבדיל מזכות ששני הצדדים עמלו עבורה ורק אחד מהם נהנה ממנה, מצב אשר יכול להצדיק מתן פיצוי לבן הזוג השני במסגרת איזון המשאבים.

1. טענות הנתבע כי התובעת עתידה לרשת "עשרות מיליונים" ולקבל "מתנות עתידיות" מהוריה, הן בבחינת "ביצה שלא נולדה" וריקות ממשמעות מעשית לצורך הכרעה בטענות לאיזון לא שוויוני. הורי התובעת שיזכו לאריכות ימיהם ושנותיהם, שניהם בין החיים, וטענות הנתבע כי התובעת עתידה לרשת עיזבון בהיקף כזה או אחר הן בגדר השערות או ניחושים לגבי מציאות בעתיד, שאולי תתקיים ואולי לא. מכל מקום, כפי שכבר נכתב לעיל, אין הצדקה להורות על איזון בחלקים לא שווים מקום בו הפער הכלכלי בין הצדדים הוא תולדה של נכס חיצוני שאינו תוצר של עמל הצדדים.
2. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי במהלך בירור ההליך התברר שהנתבע קיבל ירושה בעקבות פטירת אביו בשנת 2011 (חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 20). עובדה זו לא טרח הנתבע לציין בכתב ההגנה כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, במסגרתם טען כי התובעת צפויה לרשת את הוריה וכי בכך יש כדי להצדיק את העדפתו באיזון המשאבים. הנתבע פרט בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית טענותיו באשר לזכויות עמן יוותר לאחר הפירוד, אולם לא הזכיר את החלק בירושת אביו. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב. פשיטא שעל בעל דין המבקש כי בית המשפט ינהג בעניינו שלא בהתאם לכלל אלא תוך הפעלת החריג, מוטל להניח בפני בית המשפט את מלוא העובדות הרלבנטיות. ברור שמקום בו הנתבע סבור כי זכויות אותן עתידה התובעת לרשת לשיטתו רלבנטיות לאופן חלוקת משאבי הצדדים, עליו לציין כי הוא כבר ירש זכויות אשר לא נכנסו למסת הנכסים ששוויים מאוזן. הנתבע לא פעל כך.

1. הנתבע טען עוד, שיש לקבוע שהוא יקבל חלק גדול יותר באיזון המשאבים, משום שהתובעת לדבריו "סירבה לתרום כלכלית לטובת המשפחה" (סעיף 65 לתצהיר עדותו הראשית), בעוד הוא עבד במשך כל שנות הנישואין במשרה מלאה. אף בטענה זו אין ממש.

ראשית, אין לקבל את הטענה שהתובעת סירבה לתרום כלכלית לטובת המשפחה. הרי, התובעת עבדה לאורך שנות הנישואין, גם אם לא במשך כל השנים וגם אם הכנסתה היתה נמוכה משמעותית מהכנסת הנתבע. זאת ועוד, במשך כ- 20 שנים עשו הצדדים שימוש בדירה שהיתה שייכת לאביה של התובעת, בין אם באמצעות מגורים ובין אם באמצעות קבלת שכר הדירה. גם זאת תרומה כלכלית נכבדה. גם מעבר לתקופה האמורה, לאחר שהושלמה בניית הבניין החדש משך תקופה העביר אביה של התובעת את הכספים שהתקבלו מהשכרת אחת הדירות לתובעת, אשר הפקידה סכומים אלה לחשבון המשותף של הצדדים. הנתבע אינו יכול להתעלם כעת מתרומה כלכלית זו, קל וחומר כאשר הנתבע עצמו מבקש לבסס על סכומי הכסף שקיבלה התובעת לאורך השנים מהוריה ואשר בהם נעשה שימוש לטובת התא המשפחתי, הנחה כי לתובעת יכולת הכנסה טובה כיום.

שנית, תרומה לתא המשפחתי יכולה ללבוש צורות שונות, ויכולה להיעשות לא רק על דרך של עבודה מחוץ למשק הבית והשקעת כספים בתא המשפחתי. גם עבודות "ביתיות" כטיפול במשק הבית ובילדים המשותפים בעלות ערך ניכר לתא המשפחתי, וביתר שאת שעה שבן הזוג השני משוחרר מהן באופן מלא או חלקי כך שמתאפשר לו להקדיש זמן ניכר יותר לעבודה מחוץ למשק הבית ולקידומו המקצועי (ראו והשוו: עמ"ש (מרכז) 45248-10-21 ו. נ' ו. (1.5.2022) בפסקה 32).

שלישית, רק במקרים חריגים ונדירים ביותר, יהא בהעדר תרומה של מי מבני הזוג לתא המשפחתי כדי להצדיק שימוש בסמכויות המיוחדות הקבועות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. מדובר למשל במקרים בהם מוכחת התנהלות קיצונית של אחד מבני הזוג לאורך הנישואין אשר אינו תורם בכל דרך לטובת התא המשפחתי או אף פועל על מנת להזיק לו. על דרך הכלל, בית המשפט איננו שוקל ומשווה את מידת התרומה של כל אחד מבני הזוג לאורך שנות הנישואין, ולא ניתן לבוא בדיעבד ולהעלות טענות באשר להתנהלות לה הסכינו בני הזוג לכתחילה.

לנוכח כל המפורט לעיל, טענת הנתבע כי יש להורות על איזון משאבים כך שחלקו יהיה גדול מחלקה של התובעת, נדחית. יש להורות על איזון משאבים בחלקים שווים בין הצדדים.

(2) טענות להברחת רכוש:

1. בראשית ההליך טענה התובעת כי הנתבע הבריח חלק מהכנסותיו עת פיצל את משכורותיו החודשיות ורק חלק מהן הפקיד לחשבון המשותף. אולם, החלקים מתוך המשכורות של הנתבע אשר לא הופקדו לחשבון המשותף, הופקדו לחשבון אחר שפתח הנתבע ואשר התנהל על שמו ואלו הובאו בחשבון במסגרת איזון המשאבים שערך המומחה ומשכך לא מדובר בהברחת כספים. אף התובעת לא שבה בסיכומיה על טענתה כי הנתבע הבריח כספים.
2. הנתבע טען כי התובעת הבריחה 15,000 ₪ שנטלה מהחשבון המשותף במועד עזיבתה את דירת המגורים וכן כי הבריחה משכה ביום 9.9.2020 את קרן הפנסיה שלה ואף בכך ביצעה הברחת כספים. אולם, עיון בחוות דעת המומחה מעלה כי גם הנתבע משך מהחשבון המשותף במועד עזיבת התובעת את דירת המגורים סך של 10,000 ₪, כי הכספים שמשכה התובעת מקרן הפנסיה שלה נמשכו לאחר מועד הקרע וכי סכומים אלה הובאו בחשבון במסגרת איזון המשאבים שערך המומחה. אף הנתבע אישר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 21 ש' 22-19). מכאן שאף התובעת לא הבריחה כספים אותם יש להביא בחשבון בעת איזון המשאבים מעבר לסכומים הכלולים בחוות דעת המומחה.

(3) פדיון ימי החופשה של הנתבע:

1. על פי חוות הדעת וחוות הדעת המשלימה, הנתבע צבר נכון למועד הקרע 230.33 ימי חופשה. בהתאם לכך ערך המומחה חישוב של חלקה של התובעת בפדיון ימי החופשה תוך שהתייחס לפדיון ימי החופשה כאל נכס נזיל. כאמור, התובעת מבקשת לאמץ את חוות הדעת המשלימה, בעוד לנתבע שתי טענות בעניין זה: האחת, כי אין להתייחס לפדיון ימי חופשה כאל נכס נזיל; השנייה, כי המומחה שגה בעניין כמות ימי החופשה שנצברו לטובתו נכון למועד הקרע, וכי בכל מקרה זכותה של התובעת היא במחצית פדיון ימי החופשה שיוותרו לנתבע במועד פרישתו מעבודה.

(3)(א) האם יש להתייחס לפדיון ימי חופשה כאל נכס נזיל או כאל נכס שגמילתו עתידית?

1. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית), אשר כותרתו "פדיון החופשה", קובע כדלקמן: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". מכאן, שזכותו של העובד לקבל ממעסיקו פדיון ימי חופשה היא במועד שבו חדל לעבוד, ולא קודם לכן.
2. המומחה הסביר בחקירתו בבית המשפט כי מצא להחשיב בחוות הדעת ובחוות הדעת המשלימה את פדיון ימי החופשה כנכס נזיל, משום שלעובד קיימת אפשרות לנצל את ימי החופשה במשך תקופת עבודתו ולקבל שכר. כדברי המומחה: "העובד יכול למחרת יום הקרע באופן תיאורטי (להגיד) אני יוצא לחופשה ורוצה לקבל את הכסף הזה ולכן הסכום הזה כן נזיל ... לא בכסף. אלא יכול לבקש לצאת לחופשה בכל רגע. ולכן אני מחשיב את הסכום כנזיל, זה אותו דבר כמו כסף ... הוא יכול לבוא לעבודה ולקבל שכר כאילו הוא בא לעובדה, מכוח זכות שהוא צבר בתקופת השיתוף ולמעשה ככה הוא מנזיל את הכסף" (עמ' 36 ש' 21-15). בנקודה זו, דעתי שונה מדעתו של המומחה. אמנם, ימי חופשה שווים כסף גם לפני מועד סיום העבודה, שכן עובד יכול לצאת לחופשה ולקבל בתקופת החופשה שכר. ברם, העובד אינו זכאי לפדות את ימי החופשה שלו ולקבל עבורם כסף, אלא במועד סיום עובדתו, ומשכך לטעמי אין לראות בפדיון ימי החופשה נכס נזיל לפני מועד סיום העבודה. פדיון ימי חופשה הוא תשלום שחב המעסיק לעובד כתוצאה מסיום יחסי העבודה, זכות שקמה לעובד עם סיום יחסי העבודה, ולא מדובר בכספים שמקבל העובד במהלך תקופת עבודתו (ראו: סע"ש (ת"א) 39738-10-16 שירלי לדקני נ' או.אם.סי.איי שיווק אונליין בע"מ (05.02.2019); ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (27.03.2006)).
3. גם בפסיקות בתי המשפט לענייני משפחה ניתן למצוא התייחסות אל פדיון ימי חופשה כאל נכס שחלוקתו תיעשה במועד התגבשות הזכות והבשלתה בפועל, בדומה לדין הנוהג בנוגע למועד בו תאוזנה זכויות פנסיוניות. ראו למשל דברי כב' השופט י' גייפמן בתמ"ש (ת"א) 65511/96 פלדמן נ' פלדמן (25.07.2001): "לעניין פדיון ימי חופשה צבורה מקפיאים את הזכות ליום הפירוד, והאשה זכאית למחצית ימי החופשה של הבעל שנצברו עד לפירוד (6.10.96). המימוש יעשה ביום הפרישה של הבעל מעבודתו לפי שווי של פדיון יום חופשה בעת הפרישה". עוד ראו: תמ"ש (כ"ס) 3591/02 ש.צ נ' ח.צ (05.12.2007).
4. ודוק, המועד לצורך חישוב חלקה של התובעת בפדיון ימי החופשה של הנתבע הוא מועד הקרע. יש להבחין בין המועד הקובע לצורך עריכת איזון משאבים, לבין המועד למימוש הזכות. ככל שהנתבע יבקש לנצל ימי חופשה באופן אשר יקטין את מספר ימי החופשה שצבר עד למועד הקרע, לא יהיה בכך כדי לגרוע מזכותה של התובעת לקבל מחצית מפדיון ימי החופשה ככמותם במועד הקרע (ראו: עמ"ש (חי') 56000-10-18 פלוני נ' פלונית (31.01.2019); תמ"ש (7080/04 (נצרת) כ.מ.ת נ' ה.ת (17.01.2012)).
5. לסיכום סוגיה זו, במועד תום העסקתו של הנתבע תהא התובעת זכאית לקבל מהנתבע את חלקה בשווי הכספי של ימי החופשה שנצברו לטובת הנתבע נכון למועד הקרע. לפיכך, יש להורות למומחה לעדכן את חוות דעתו כך שפדיון ימי החופשה לא יחושב כנכס נזיל אלא כנכס שמימושו עתידי בעת סיום עבודת הנתבע.

3(ב) האם שגה המומחה בעניין מספר ימי החופשה שצבר הנתבע נכון למועד הקרע?

1. לטענת הנתבע, קביעת המומחה כי נצברו לטובתו 230.33 ימי חופשה מבוססת על צבירת ימי חופשה משך 18 שנים, וזאת בניגוד להוראת סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית הקובע כי עובד רשאי בהסכמת המעסיק לצבור ימי חופשה בתקופה של 3 שנים בלבד.
2. סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית כדלקמן: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד, בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". מכאן עולה לכאורה כי האפשרות לצבור ימי חופשה אפשרית בשני תנאים מצטברים – האחד, הסכמת המעסיק והשני, כי הצבירה תהא לתקופה של עד 3 שנים.

אשר לדרישת הסכמת המעסיק, נפסק כי "אם לא הוכח סירוב בלתי סביר של עובד ליטול חופשה שהוצעה לו אין לראות באי לקיחתה צבירה בלתי חוקית או ויתור עליה" (ראו: ס"ע (ת"א) 22071-11-18 מזל פנו - מיכאל אלקלק (08.02.2020)).

אשר להגבלת תקופת הצבירה ל- 3 שנים, נפסק כי אמנם הוראות סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית קובעות שככלל המכסה המרבית לצבירת ימי חופשה מוגבלת לשלוש שנים, אולם ניתן לקבוע בהסכמת המעסיק מכסה מירבית גדולה יותר (סע"ש (י-ם) 42990-06-17 יוסי איזנברג נ' ימק"א הבינלאומית ירושלים (27.12.2020) (להלן: עניין איזנברג); ע"ע (ארצי) 1365/04 זאב אפיק - מדינת ישראל (13.12.05); ע"ע (ארצי) 1281/04 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור (3.1.05)).

מכאן שאין לקבל את טענת הנתבע לפיה קביעת המומחה באשר לכמות ימי החופשה הצבורים שיש להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים, בהכרח מנוגדת לדין.

1. במקרה שלפניי, המומחה שב והסביר הן בחוות הדעת, הן בתשובותיו לשאלות ההבהרה, הן בחוות הדעת המשלימה והן בחקירתו בבית המשפט, כי קביעתו באשר לימי החופשה שנצברו לטובת הנתבע מבוססת על הכתוב בתלושי השכר של הנתבע (סעיף 15 לחוות הדעת, תשובות המומחה לשאלות ההבהרה מיום 18.10.21 בעמ' 4, חוות הדעת המשלימה בסעיף ד', חקירת המומחה בעמ' 35-34, 38-37). בפסיקות בתי הדין לעבודה נקבע שנקודת המוצא היא כי "תלוש שכר מהווה ראשית ראיה בכתב למאזן ימי החופשה המגיע לעובד, בהעדר ראיה לסתור זאת" (ראו: ע"ע (ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – ולנטינה פרנצב (1.6.15); עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי (25.11.2008)). נפסק, כי "מעסיק מחויב על פי דין לפרט בתלוש השכר את "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה" ... ההנחה היא כי מספר ימי החופשה הנקוב בתלוש השכר מבטא את אומד דעת המעסיק באשר ליתרת ימי החופשה על פי החוק לה זכאי העובד לענין ניצולם בפועל ופידיונם (ככל שהסתיימו יחסי העבודה). ככל שהמעסיק מבקש לטעון אחרת הרי שעליו הנטל לשכנע בכך. ... במקום בו תלושי השכר כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, הרי שהימים הנקובים בהם יעמדו לזכות העובד אף אם הם נובעים, כולם או חלקם, מהתקופה שקדמה למועד ההתיישנות" (ע"ע (ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים – תכנון, תאום וקידום פרוייקטים בע"מ - אופיר קאופמן סעיף 9 (11.11.19)).
2. במקרה שלפניי, הנתבע לא הציג כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את הכתוב בתלוש השכר וללמד שמספר ימי החופשה הנקוב בתלוש השכר שגוי. המומחה שב והבהיר כי הנתבע לא הציג לו אסמכתא התומכת בטענתו כי לא נצברו לטובתו ימי החופשה כמצוין בתלוש השכר, ואף אמר בחקירתו כי ככל שתוצג לו אסמכתא כאמור, ישקול לשנות את חוות דעתו (ראו דברי המומחה לבאת כוח הנתבע: "ככל שתמציאי לי מסמכים שיוכיחו שמה שכתוב בתלוש השכר לא נכון, אני אשקול את דעתי אפילו כאן ועכשיו. הכוונה שלי היא להגיע לחקר האמת ולא להתבצר", עמ' 35 ש' 30-27, וראו גם דברי המומחה בעמ' 34 ש' 2-1 וש' 32-29, ובעמ' 38 ש' 28-21). אפילו חוזה עבודה לא הציג הנתבע למומחה (עמ' 40 ש' 26-25). גם במסגרת הדיונים בבית המשפט לא הציג הנתבע כל ראיה התומכת בטענתו ולא ביקש למשל לזמן לעדות נציג מהחברה בה הוא עובד.

יתר על כן, לשם הוכחת טענותיו בעניין אחר שעמד לבחינה – עת ביקש הנתבע להראות כי רכבים הרשומים על שמו הם למעשה בבעלות החברה בה הוא עובד – הציג הנתבע מסמכים מיועץ המס של החברה. הדעת נותנת כי כשם שהנתבע הציג מסמכים מיועץ המס של החברה באותו עניין, היה באפשרותו להציג אישור לפיו מספר ימי החופשה הנקוב בתלושי השכר של האיש אינו נכון. ראו בעניין זה דברי המומחה: "אני קיבלתי מסמך מיועץ המס של החברה של המעסיק, שהוא זה שערך את תלושי השכר ... יועץ המס לא אמר מילה וחצי מילה לגבי תלוש השכר והצבירה של ימי החופשה" (עמ' 34 ש' 7-4). חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (14.11.1990)). בהתאם, הימנעות הנתבע לתמוך טענותיו בראיות, לא כל שכן מצד גורמים בחברה בה הוא עובד כמנכ"ל, מלמדת כי אילו היה מביאם הדבר היה פועל לרעתו.

1. זאת ועוד, המומחה העיד כי לא הוצג בפניו כל מסמך לפיו המעסיק התריע בפני הנתבע שהוא יאבד את הזכות שלו לצבירה (עמ' 34 ש' 2-1). לאורך ההליך לא טען הנתבע וממילא לא הוכיח כי באיזשהו שלב במהלך שנות עבודתו אצל מעסיק זה הוא התבקש לצאת לחופשה וסירב לעשות כן או כי מעסיקו התריע בפניו שהוא צפוי לאבד את ימי החופשה שצבר.
2. לא זו אף זו, מסקנת המומחה בעניין מספר ימי החופשה שנצברו לטובת הנתבע אינה מבוססת על תלוש שכר יחיד, אלא על 41 תלושי שכר לתקופה שמחודש 01/2017 עד חודש 05/2020. המומחה העיד כי יש תנודתיות במספר ימי החופשה בין התלושים השונים בהתאם למימוש ימי חופשה ולצבירה של ימים נוספים, ולא מדובר בהעתקה של מספר הימים מתלוש תלוש. בכך יש כדי לחזק את המסקנה שמספר ימי החופשה המצוין בתלושי השכר הוא אמיתי. כדברי המומחה בחקירתו: "מה שניתן ללמוד מהתלושים האלה, לא נעשה פה קופי פייסט. זה לא נעשה בצורה אוטומטית. מישהו פה חישב את הניצול ואת הצבירה והעביר מחודש לחודש. מה שמוסיף לאוטנטיות. מישהו פה השקיע מחשבה" (עמ' 40 ש' 3-1). בנוסף, מתלושי השכר של הנתבע עולה כי יתרת ימי החופשה שנצברה בסוף כל שנה, הועברה אל מאזן ימי החופשה בתחילת השנה שאחריה, כדברי המומחה: "המעסיק לא מחק בפועל את ימי החופשה, הוא צבר אותם. אותם ימי החופשה שלפי חוות הדעת ניתן לצבור מופיעים כימי חופשה צבורים בתלוש השכר" (עמ' 34 ש' 2 - 4). המפורט לעיל תומך במסקנה כי פירוט ימי החופשה הנקוב בתלושי השכר משקף את מצב הדברים לאשורו.
3. אין לקבל את טענת הנתבע כי משעה שתקנון החברה בה הוא עובד קובע שעובד זכאי לצבור אך ששה ימי חופשה, הרי שיש בכך כדי לסתור את יתרת ימי החופשה ככתוב בתלושי השכר. סעיף 38 לחוק חופשה שנתית קובע כי "חוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג". כלומר, לא ניתן להתנות על הוראות החוק באופן הגורע מזכויותיו של עובד, וזאת להבדיל מקביעת הוראות שונות מהוראות החוק אשר יש בהן כדי להטיב עם זכויות העובד (ראו לעניין זה בבג"ץ 115-77 הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח מכבי כוללת קופ"ח אסף, אגודה לעזרה רפואית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1) 214, 220, (1977); עניין איזנברג בעמ' 20). סעיף בתקנון החברה המאפשר לעובד לצבור ששה ימי חופשה בלבד, ממעט מהוראות סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, שאינו מגביל את מספר ימי החופשה הניתנים לצבירה כל עוד יצא העובד לחופשה של שבעה ימים. לפיכך, אין בהוראה זו של תקנון החברה כדי לסייע לנתבע. מכל מקום, הנתבע לא שב על טענה זו בסיכומיו, ודומה כי היא נזנחה.
4. לסיכום סוגיה זו, לא נפלה שגגה מלפני המומחה עת הביא בחשבון כי לנתבע נצברו נכון למועד הקרע 230.33 ימי חופשה, ואני מאמצת את גישת המומחה בעניין זה. טענת הנתבע בעניין זה נדחית.

(4) חלוקת החשבון המשותף:

1. על פי חוות הדעת, במועד הקרע היתה בחשבון הבנק המשותף של הצדדים יתרת זכות בסך של 174,923 ₪. המומחה קבע כי, במסגרת איזון המשאבים ישלם הנתבע לתובעת מחצית משווי נכסי הצדדים ויישאר הבעלים של הנכסים הרשומים על שמו ובמשותף והתובעת תישאר הבעלים של הנכסים הרשומים על שמה. בגדר כך על פי חוות הדעת ישלם הנתבע לתובעת גם מחצית יתרת הזכות שהיתה בחשבון המשותף במועד הקרע, ויוותר הבעלים של חשבון זה.
2. לטענת הנתבע, ממועד הקרע לא נעשתה בחשבון המשותף פעילות למעט תשלומים בהוראות קבע, קופת חולים, ביטוח חיים לתובעת, החזרי הלוואות, החזרי משכנתא ותשלומי עבר בגין חיובי כרטיסי אשראי. לשיטתו, יש לחלק את יתרת הכספים המופקדים כיום בחשבון המשותף בין הצדדים, ולא את יתרת הכספים שהיו בו במועד הקרע.
3. במסגרת איזון משאבים על בית המשפט לבחון את מצבת הזכויות והחובות נכון למועד הקרע. לפיכך, מצאתי לאמץ את גישת המומחה אשר ערך את החישוב גם ביחס לחשבון המשותף נכון למועד הקרע. המומחה מונה על מנת לתת חוות דעת בשאלת איזון המשאבים, ובחינת מהות משיכות שנעשו מהחשבון המשותף אינה חלק מכתב המינוי שלו (ראו גם חקירת המומחה בעמ' 39 ש' 18-17). ככל שלאחר מועד הקרע נעשו פעולות בחשבון המשותף וככל שלמי מהצדדים טענות כלפי משנהו בעניין זה, אין בפסק דין זה כדי למנוע ממנו להגיש תביעה כספית מתאימה במסגרתה ניתן יהיה לברר את טענותיו. על מנת למנוע התדיינויות מיותרות, טוב יעשו הצדדים אם יפנו זה לזה בטרם פנייה לבית המשפט על מנת לבחון אפשרות להגיע לפתרון מוסכם. על כן, טענת הנתבע כי יש לעדכן את חוות דעת המומחה בעניין זה - נדחית.

(5) הוצאות משפט:

1. כפי שמפורט לעיל, רוב טענותיו של הנתבע במסגרת ההליך נדחו. הנתבע עמד עד תום ההליך וחרף אשר עלה במסגרתו על עתירתו לעריכת איזון משאבים שלא מחצה על מחצה אלא באופן שהוא יקבל חלק גדול ממחצית משווי רכוש הצדדים, וכפי שפורט לעיל בקשתו זו נדחתה. ביחס לחלק מטענותיו נמצא כי הנתבע נהג בחוסר תום לב. אף מרבית טענות הנתבע בסיכומיו נגד חוות דעת המומחה נדחו. כך נדחתה טענת הנתבע כי שגה המומחה באשר לחישוב שערך בקשר לחשבון המשותף, נדחתה טענת הנתבע כי המומחה כי שגה המומחה בחישוב מספר ימי החופשה שנצברו לטובתו ונדחתה טענת הנתבע כי יש לקבוע שהתובעת תהא זכאית לכל היותר למחצית פדיון ימי החופשה שיהיו לו כאשר העסקתו תסתיים. התקבלה אך טענת הנתבע כי פדיון ימי חופשה אינו נכס נזיל.

משכך, התובעת זכאית כי ייפסקו לטובתה הוצאות. התובעת עותרת לחיוב הנתבע במלוא התשלום ששילמה לבא כוחה בהליך. אמנם, כנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא - שלא יצא בחסרון כיס. עם זאת, על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600 (2005)). יש להביא בחשבון גם את העובדה כי התובעת העלתה בראשית ההליך טענות עליהן לא עמדה בהמשך.

לנוכח כל האמור וכן בשים לב לפרק הזמן בו נמשך בירור ההליך ולכך שהתקיימו שני דיוני הוכחות, אני מוצאת לחייב את הנתבע לשלם לידי התובעת עבור שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט סך של 50,000 ₪.

ד. לסיכום:

1. בהתאם לכל המפורט לעיל:
   1. טענת הנתבע כי יש לערוך את איזון המשאבים שלא מחצה על מחצה – נדחית.
   2. טענת הנתבע כי יש לעדכן את חוות הדעת בנוגע לאופן חלוקת הכספים שבחשבון המשותף – נדחית.
   3. איזון המשאבים יבוצע בהתאם לחלופה ב' בחוות הדעת המשלימה, למעט בעניין פדיון ימי החופשה.

בהתאם, הנתבע ישלם לתובעת לאיזון הנכסים הנזילים סך של 677,367 ₪ (השווה ל- 837,756 פחות 160,389) בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע (21.5.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

המומחה יכין פסיקתאות לשם איזון הנכסים שטרם גמלו בהתאם לחוות הדעת. המומחה יערוך חישוב של חלקה של התובעת בפדיון ימי החופשה שצבר הנתבע נכון למועד הקרע, כנכס שאינו נזיל ואשר גמילתו במועד סיום עבודת הנתבע.

• 1. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.
  2. המזכירות תסגור את התיק.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ג, 20 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.