בימ"ש המחוזי ירושלים, השופט אביגדור דורות: החלטה ופס"ד בתיק חדלות פירעון של חברת סטודיו C (חדל"ת 41109-07-21)

תאגיד שוכר נכס. לימים, נכנס התאגיד להליך חדלות פירעון, ניתן נגדו צו לפתיחת הליכים ומונה נאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון. מיהו "בעל הזיקה הקרובה ביותר" לנכס לצורך תשלום הארנונה לאחר חקיקתו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018? (להלן: "החוק") ועד מתי יש לראות בו ככזה? אלו השאלות המשפטיות המרכזיות העומדות להכרעה בענייננו.

לפניי בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי עיריית תל אביב-יפו (להלן: "המבקשת" או "העירייה"), במסגרתה ביקשה כי בית המשפט יקבע על מי מוטלת חובת תשלום הארנונה החל מיום פתיחת ההליכים – על הנאמן או על בעלי הנכס - בגין שני נכסים שהיו בשימוש חברת סטודיו סי בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה") לפני כניסתה להליך חדלות הפירעון.

העובדות הצריכות לעניין

1. החברה ניהלה רשת בפריסה ארצית, אשר התמחתה בפעילויות ספורטיביות ובחוגים לנשים, בעיקר בתחומי החיטוב, ההתעמלות והכושר. במהלך שנות פעילותה, שכרה החברה עשרות נכסים אשר שימושו אותה בפעילויותיה השונות, כגון מכוני כושר ומכוני התעמלות.
2. בין החברה לבין חברת עתידים - חברה לתעשיות עתירות מדע בע"מ (להלן: "עתידים") נחתם הסכם שכירות, במסגרתו התחייבה החברה לשכור מעתידים נכס הנמצא בבעלותה, המצוי ברח' ראול ולנברג 34, בתל אביב-יפו, בשטח של 270 מ"ר, החל מיום 2.8.16 ועד ליום 31.7.21 (להלן ובהתאמה: "הנכס בראול ולנברג", "הסכם השכירות עם עתידים").
3. בין החברה לבין חברת קניון רמת אביב בע"מ (להלן: "קניון רמת אביב") נחתם הסכם שכירות, במסגרתו התחייבה החברה לשכור מקניון רמת אביב נכס הנמצא בבעלותה, המצוי ברח' ברזיל 15, בתל אביב-יפו, בשטח של 323 מ"ר, החל מיום 3.11.13 (להלן ובהתאמה: "הנכס ברח' ברזיל", "הסכם השכירות עם קניון רמת אביב").
4. ביום 25.7.21 ניתן צו לפתיחת הליכים נגד החברה בהתאם לסעיף 23(א)(2) לחוק (להלן: "צו לפתיחת ההליכים"), ובמקביל מונו עו"ד איל אייכל ורו"ח דרור אטיאס לנאמנים (להלן: "הנאמנים").
5. ביום 8.8.21 הודיעו הנאמנים לעתידים כי הם מבקשים לבטל את הסכם השכירות שבינה לבין החברה, וביום 10.8.21 הודיעה עתידים לנאמנים כי הסכם השכירות הסתיים ביום 31.7.21 ולפיכך לא מדובר בחוזה קיים.
6. ביום 19.8.21 הודיעו הנאמנים לקניון רמת אביב כי הם מבקשים לבטל את הסכם השכירות שבינה לבין החברה, וביום 23.8.21 הודיעה קניון רמת אביב לנאמנים על הסכמתה לביטול הסכם השכירות.
7. ביום 15.8.21 אישר בית המשפט את מכירת זכויותיה ונכסיה של החברה לחברת רונית רפאל מדע היופי בע"מ (להלן: "רונית רפאל").
8. ביום 2.10.21 פונה הנכס ברח' ברזיל מציוד שהיה בשימוש ובבעלות החברה לפני מתן הצו לפתיחת ההליכים, וביום 4.11.21 פונה הנכס בראול ולנברג גם הוא מציוד כאמור (להלן: "המיטלטלין").
9. ביחס לנכס בראול ולנברג, הצטברו חובות ארנונה שלא שולמו לאחר מתן צו לפתיחת ההליכים, וזאת מיום 26.7.21 ועד ליום 31.7.21, על סך 5,879 ₪, נכון ליום 23.1.22 (להלן: "החוב בראול ולנברג").
10. ביחס לנכס ברח' ברזיל, הצטברו חובות ארנונה שלא שולמו לאחר מתן צו לפתיחת ההליכים, וזאת מיום 26.7.21 ועד ליום 2.10.21, על סך 25,567 ₪, נכון ליום 23.1.22 (להלן: "החוב ברח' ברזיל").
11. ביום 23.1.22 הגישה העירייה בקשה למתן הוראות, במסגרת ביקשה כי בית המשפט יקבע מי חייב בתשלום חובות הארנונה שהצטברו – הנאמנים או שמא בעלות הנכסים (להלן: "הבקשה").
12. ביום 31.1.22 הגישו הנאמנים את תגובתם לבקשה, במסגרתה טענו כי הנאמנים מעולם לא תפסו חזקה בנכסים, ולכן אין כל עילה לחייב את קופת הנשייה בתשלומי ארנונה בגין התקופה ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים, וכי יש לדחות את הבקשה ככל שהיא מתייחסת לחיוב קופת הפירוק בתשלום הארנונה (להלן: "תגובת הנאמנים").
13. ביום 22.2.22 הגישה קניון רמת אביב את תגובתה לבקשה, במסגרת טענה כי לא החזיקה בנכס ברח' ברזיל עד ליום פינוי המיטלטלין ממנו, ולכן אינה החייבת בארנונה בגין תקופה זו (להלן: "תגובת קניון רמת אביב").
14. ביום 7.3.22 הגישה עתידים את תגובתה לבקשה, במסגרתה טענה כי לא החזיקה בנכס בראול ולנברג בתקופת החוב ועד ליום פינוי המיטלטלין ממנו והעברת המפתחות, וכן כי הנאמן הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ולכן אין לחייבה בארנונה (להלן: "תגובת עתידים").
15. ביום 5.4.22 התקיים בפניי דיון בנוכחות בא כוח העירייה, בא כוח עתידים, בא כוח קניון רמת אביב ובנוכחות הנאמנים (להלן: "הדיון").

טענות הצדדים

1. טענות העירייה: העירייה ביקשה כי בית המשפט יקבע על מי חלה חובת תשלום הארנונה בגין תקופות החוב – על הנאמנים או שמא על בעלות הנכסים. במסגרת בקשתה, טענה העירייה כי בהתאם לפסיקה, בהיעדר מחזיק בפועל, המחזיק החייב בתשלום ארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. במקרה זה, טענה העירייה כי בעל התפקיד נחשב למחזיק החייב בתשלום ארנונה עבור נכס שהיה בחזקת החברה לפני מתן הצו לפתיחת הליכים.
2. טענות הנאמנים: הנאמנים טענו כי לא תפסו מעולם חזקה בנכסים ולא שלטו בנכסים ממועד מתן הצו, ולכן יש לקבוע כי החבות בתשלום הארנונה לא תחול על קופת הנשייה.
3. ביחס לנכס ברח' ברזיל, טענו הנאמנים כי בהתאם לסעיף 73(ב) לחוק, דין החוב הנובע מהחוזה שבוטל בהסכמת קניון רמת אביב, הוא לכל היותר כדין חוב עבר ולא מדובר בהוצאות הליך. ביחס לנכס בראול ולנברג, טענו הנאמנים כי הדברים פשוטים אף יותר, שכן בין הצדדים כלל לא היה עוד חוזה בתוקף, ולפיכך בוודאי שלא ניתן לטעון שיש לקופת הנשייה חבות כלשהי בתשלום ארנונה.
4. כמו כן, הוסיפו הנאמנים וטענו כי גם אם ייטען כי הנאמנים לא פינו את הציוד שהיה בנכסים ולכן יש לראותם כמחזיקים בנכסים, הרי שעל פי הפסיקה מדובר בחוב עבר, ולא מדובר בחובה החלה על הנאמנים. נטען, כי בכל מקרה נמכרו זכויות ונכסי החברה לרונית רפאל ביום 15.8.21, כך שלא היה מה לפנות. על כן, ביקשו הנאמנים לדחות את הבקשה ככל שהיא מתייחסת לחיוב קופת הנשייה.
5. טענות קניון רמת אביב: קניון רמת אביב טענה כי סמוך לאחר שהנכס ברח' ברזיל פונה על-ידי החברה או מי מטעמה מהציוד והמכשירים שהיו בו, מסרה קניון רמת אביב הודעה לעירייה בדבר שינוי מחזיקים ביום 7.10.21, וביקשה שתרשם כמחזיקה החל מיום 3.10.21 והעירייה אישרה.
6. נטען, כי החברה לא החזיקה בנכס באותה תקופה, ולכן אינה החייבת בארנונה עבור הנכס, וכי העירייה מאשרת כי לא החזיקה בנכס בתקופה זו. על כן, סברה קניון רמת אביב כי החבות בארנונה חלה על החברה או על הנאמנים, ובכל מקרה לא עליה.
7. טענות עתידים: עתידים טענה כי אין חולק כי בתקופות האמורות עתידים כלל לא החזיקה בנכס בראול ולנברג, שהיה בחזקת החברה. לטענתה, בפועל הנכס הוחזר לחזקת עתידים רק ביום 4.11.21, עם פינוי המיטלטלין והעברת המפתחות.
8. עתידים הודיעה לעירייה על כך שהנכס עתיד להתפנות ביום 31.7.21, היום בו היה על החברה להחזיר את החזקה בנכס. אלא, שהנכס לא פונה, החזקה לא נמסרה לעתידים והנכס היה סגור כאשר מצוי בו ציוד של החברה. לטענתה של עתידים, עובדה זו הובהרה לעירייה בביקור שערך סוקר מטעמה.
9. נטען, כי עתידים פנתה שוב ושוב לנאמן שידאג לפינוי המיטלטלין, וכי במענה לכך הנאמן טען כי רונית רפאל רכשה את הציוד ועליה להודיע מה בכוונתה לעשות עם הציוד, ומאידך טען שרונית רפאל איננה אחראית לפינוי המושכר. רק לאחר פניות רבות מצידה של עתידים, פונו המיטלטלין מהמושכר ביום 4.11.21.
10. כמו כן, עתידים טענה כי מתגובת הנאמנים עולה כי עד למועד מתן צו לפתיחת ההליכים, מדובר בחוב החברה, ובנוגע לחובות שנוצרו לאחר מכן נטען, כי החברה לא שלטה בנכס, טענה שנעדרת כל בסיס עובדתי לטענתה. נטען בהקשר זה כי הנאמנים חתמו על הסכם מכירת ציוד החברה, אך ככל הנראה בחרו שלא לדאוג להעברה מסודרת של הציוד, על חשבון בעלי הנכס.
11. עוד נטען, כי בפסקי הדין אליהם מפנים הנאמנים בית המשפט דן בשאלת הוצאות הפינוי ולא בשאלה מי בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ולכן אינם רלוונטיים. לטענת עתידים, אין ספק שבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הוא אותו גוף שעשה בו שימוש והייתה לו הגישה למושכר. עד ליום 4.11.21 לעתידים לא הייתה גישה לנכס, והשימוש בו בפועל היה באמצעות הנאמנים או באמצעות רונית רפאל, לאור העובדה שהציוד נותר בנכס. נטען, כי הנאמנים לא יכלו למכור את הציוד אם לא היה שמור בנכס, ולכן הנכס שימש את הנאמנים למצער עד ליום המכירה.
12. בנוסף, טענה עתידים כי בהתאם לפסיקה, הנאמן הופך להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס עם כניסתה של החברה להליך. על כן, סברה עתידים כי לא ניתן להשית עליה את חוב הארנונה וכי יש לדחות את הבקשה ככל שהיא מתייחסת לעתידים.

טענות הצדדים בדיון

1. טענות העירייה: העירייה טענה כי ביחס לנכס בראול ולנברג לא מתעוררת שאלה של ביטול חוזה, החוזה הסתיים והחברה המשיכה להחזיק בנכס. לכן, סעיף 73 לחוק לא יכול לחול אם אין חוזה שבוטל.
2. בנוגע לנכס ברח' ברזיל, טענה העירייה כי סעיף 73(ב) לחוק קובע שאם החוזה בוטל יהיה דין ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי הוראות החוזה. אלא, שחיוב בארנונה הוא לא לפי חוזה, וכי החיוב בארנונה נקבע לפי מבחן משפטי של חזקה. נטען, כי המחזיק הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, וגם אם סעיף 73(ב) היה חל בענייננו, הסיפא של הסעיף משאיר שיקול דעת לבית המשפט לקבוע שמדובר בהוצאות ההליך.
3. עוד טענה העירייה, כי בפסיקה נקבע שמרגע הגשת הבקשה לפירוק, לחברה אין סמכויות ובעל התפקיד הוא זה שנושא באחריות.
4. טענות קניון רמת אביב: קניון רמת אביב טענה כי הנכס ברח' ברזיל נשאר תפוס לתקופה ממושכת והיו מצויים בו מזרנים וכדורים של החברה, ולבסוף פונה. נטען, כי הזיקה הקרובה ביותר לנכס היא של הנאמנים, שלא היו יכולים למכור משהו שאין להם זיקה אליו, וגם אם השימוש בנכס היה לצורך אחסון המיטלטלין, צריך לשלם בגין כך ארנונה. על כן, לא ניתן לטעון לחוב ארנונה מצד בעלת הנכס עד למועד פינוי הנכס בפועל.
5. טענות עתידים: עתידים הצטרפה לטענות קניון רמת אביב. החברה הודיעה לעתידים לפני מתן הצו לפתיחת הליכים כי איננה מעוניינת להאריך את הסכם השכירות, ולפיכך עתידים הודיעה לעירייה ביום 29.7.21 כי היא המחזיקה בנכס, אך הודעה זו הוגשה בשגגה מאחר שהציוד פונה בחודשים אוקטובר-נובמבר, וביום 4.11.21 הודיעה עתידים לעירייה כי זה המועד בו חזרה אליה החזקה בפועל.
6. לאחר מתן הצו, הנאמנים טענו כי אינם אחראי לפינוי המיטלטלין, ובמקביל טענו שמכרו אותו לרונית רפאל, וכי עתידים איננה יכולה לגעת בציוד. הנאמן אף הציע שעתידים תפרוץ את דלתות הנכס בעצמה. נטען כי גם אם דלת הנכס היתה נפרצת, לא היה ניתן לעשות בנכס דבר לאור הציוד שהיה בו. נטען, כי במשך 3 חודשים קיבלו תשובות מתחמקות מהנאמן ומרונית רפאל, הנכס שימש כמחסן מבלי שעתידים קיבלה דמי שימוש ראויים ונדרשה לשלם ארנונה.
7. נטען, כי בנוגע לטענת הנאמן כי לא תפס חזקה בנכס, הייתה לו שליטה והנכסים הוקנו לו. היעדר יכולת להשתמש בנכס איננה שוללת את זהותו כמחזיק. בפועל, לנאמן הייתה השליטה למנוע מעתידים לעשות שימוש בנכס, היא התבקשה לא לגעת בציוד לאור מכירתו, ומי שנהנה מהנכס זאת החברה. על כן, טענה עתידים כי מי שצריך לשאת בארנונה זה הנאמן או רונית רפאל ולא עתידים.
8. טענות הנאמנים: הנאמנים טענו כי הפסיקה שקבעה כי כאשר מדובר בחברה בפירוק הופך המפרק להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, התבססה על סעיף 305 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה"), אשר קבע כי כשניתן צו פירוק יקבל המפרק לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם. אלא, שסעיף זה שונה, והיום קובע סעיף 224(א) לחוק כי הנאמן יפעל לקבל לידו או לפיקוחו את הנכסים, לפי האפשרויות שהחוק קובע.
9. נטען, כי לחברה היו כמעט 30 נכסים שכורים, ולא הגיוני לדרוש מהנאמן שביום הראשון למינויו יהפכו כל הנכסים למצויים באחריותו ומאותו מועד האחריות היא שלו בלבד ושל הקופה. נטען, כי הנאמן פועל ומחליט על אילו נכסים הוא שם את ידו.
10. הנאמן הפנה לפסק דין שניתן במסגרת עתירה מנהלית על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, וטען כי נקבע בו שהחזקה בנכס צריכה להיות חזקה למעשה, וזכותו של שוכר שבפירוק להחזיק בנכס לא הופכת אותו ל"בעל הזיקה הקרובה ביותר". כמו כן, ציין הנאמן כי בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע שכיוון שהשוכרת באותו עניין לא החזיקה בפועל בנכס, לא ברור מדוע העירייה הייתה צריכה לפנות למפרק.
11. עוד טען הנאמן, כי מכוח סעיף 73(ב) לחוק, אם בוטל החוזה, החיובים יהיו חוב עבר. לדעתו, על בית המשפט לקבוע שגם חיובים שהם נלווים או נובעים מהחוזה יחול עליהם אותו הדין וכי לא בטוח שהמחוקק ראה מצב זה לנגד עיניו. נטען, כי הדבר מוצדק מאחר ולא נעשה בנכסים שימוש על-ידי הנאמנים לצורכי ההפעלה, והעירייה היא זאת שתינזק כיוון שלא תהיה לה קדימות על פני נושים אחרים.
12. כמו כן, הנאמן טען כי בסיטואציות בהן מונה כונס נכסים, הלכה היא שבין מועד המינוי של הכונס לבין מועד הפינוי, הכונס לא חייב בארנונה.
13. נטען, כי נאמר לבעלות הנכסים שאין לנאמנים כסף לפנות את המיטלטלין מהמושכר ושלא יתלו בזה, ואם היה בנכסים ציוד יכלו בעלי הנכסים להניחו בחדר או באחסון במקום זול כדי להקטין נזקים. בהצעה של רונית רפאל נכתב כי היא לא קונה את הציוד, אלא שהיא קונה את הציוד שהיא תודיע כי החליטה לרכוש אותו.
14. לסיכום, טענו הנאמנים כי מאחר שלא תפסו חזקה, לא ניתן לחייב את הקופה בארנונה כהוצאות ההליך. הפתרון, לשיטתם של הנאמנים, הוא לקבוע שסעיף 73(ב) לחוק חל גם על הוצאות הארנונה, ולכן יש להגיש תביעת חוב מצד העירייה.
15. תגובת העירייה: העירייה הוסיפה וטענה כי כשיש מחזיק בפועל זה מקרה "פשוט", והוא זה שצריך לשלם את חוב הארנונה. הקושי מתחיל כשאין מחזיק בפועל, ואז בית המשפט מחליט לפי מבחן הזיקה הקרובה ביותר. עוד נטען, כי במקום היו מיטלטלין, הבעלות במיטלטלין היא של מי שמחזיק בו, אלא אם יש הסכם אחר. היחיד שיכל להיכנס לנכס לפי החוק זה הנאמן, ואף אחד אחר לא. לא מדובר בחזקה בפועל, אלא על חזקה משפטית.

דיון והכרעה

1. הצדדים שלפנינו אינם חולקים על העובדות, אלא חולקים בסוגיות משפטיות, שבראשן עומדת השאלה - מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורך תשלום הארנונה?
2. השאלות המשפטיות הדרושות הכרעה בענייננו הן 4 סוגיות: הראשונה - האם לאחר חקיקתו של חוק חדלות פירעון יש לראות את הנאמן כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ממתן הצו לפתיחת הליכים? השנייה - בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, עד מתי יש לראותו ככזה? השלישית – כיצד יש לסווג את חוב הארנונה, והאם ניתן להכיר בארנונה כחיוב הנובע מחוזה לפי סעיף 73(ב) לחוק ובכך לראותו כ"חוב עבר"? הרביעית - האם יש בעובדה שנשארו מיטלטלין בנכסים כדי להפוך את הנאמן לבעל הזיקה הקרובה ביותר?

נדון בשאלות אלה לפי סדרן, ראשונה-ראשונה ואחרונה-אחרונה.

ציר הזמן

1. לפני שנדון בשאלות המשפטיות, יש להבין מהי השתלשלות האירועים ביחס לכל נכס. כפי שיובהר בהמשך, בהשתלשלות האירועים ובהתנהלות הצדדים במועדים מסוימים, יש כדי להשפיע על התוצאה.
2. הצדדים אינם חלוקים על כך שבתקופה שלפני מתן צו לפתיחת ההליכים (עד ליום 25.7.21), החברה החזיקה והשתמשה בנכסים, ולכן היא זאת שצריכה לשאת בתשלום הארנונה. המחלוקת בנוגע לנכס בראול ולנברג (הנמצא בבעלות עתידים), היא ביחס לתקופה שמיום 26.7.21 ועד ליום 4.11.21. תקופת החוב שטרם שולם היא מיום 26.7.21 ועד ליום 31.7.21. למען שלמות התמונה, יוזכר כי עתידים שילמה את החוב שהצטבר מיום 1.8.21 ועד ליום 4.11.21, אך חולקת על כך שהיה עליה לשאת בתשלום בתקופה זו. המחלוקת בנוגע לנכס ברח' ברזיל (הנמצא בבעלות קניון רמת אביב), היא ביחס לתקופה שמיום 26.7.21 ועד ליום 2.10.21, וזו היא גם תקופת החוב שטרם שולם. לצורך הנוחות, יוצגו להלן צירי הזמן ביחס לכל נכס (תקופות החוב יסומנו בצהוב, ותקופות המחלוקת יסומנו בירוק):

הנכס בראול ולנברג

בקשה לביטול החוזה

2.8.16

25.7.21

26.7.21

31.7.21

8.8.21

15.8.21

4.11.21

תחילת השכירות

צו לפתיחת הליכים

סיום הסכם השכירות

הסכם המכר - רונית רפאל

פינוי המיטלטלין מהמושכר

תקופת החוב

תקופת הסכם השכירות

ציר הזמן

הנכס ברח' ברזיל

3.11.13

23.8.21

15.8.21

2.10.21

25.7.21

26.7.21

19.8.21

צו לפתיחת הליכים

תחילת השכירות

ביטול חוזה השכירות

הסכם המכר - רונית רפאל

פינוי המיטלטלין מהמושכר

בקשה לביטול החוזה

תקופת החוב

תקופת הסכם השכירות

ציר הזמן

בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לאחר חקיקת החוק

1. סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 קובע:

"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס."

"מחזיק" מוגדר בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), כך:

"מחזיק" – אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

1. בבר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341 (1985) (להלן: "עניין בתי גן") קבע בית המשפט העליון, מפיו של כב' הנשיא מ' שמגר, כי הביטוי "מחזיק למעשה" שבפקודת העיריות אין משמעותו דווקא החזקה פיסית בנכס, אלא שהמבחן להכרעה בין "המועמדים הפוטנציאליים" הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס":

"הנני סבור, כי כאשר נקט הלה את המונח "למעשה", החובק את שלושת המונחים "בעל", "שוכר" או מחזיק "בכל אופן אחר", לא נתכוון להחזקה פיסית בפועל דווקא, אלא בא להבחין בין סוגי המחזיקים השונים בינם לבין עצמם ולדרג אותם.. המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות, המוטלות על המחזיק לפי הפקודה" (שם, בעמ' 344-343).

1. לאחר שניתן פסק הדין בעניין בתי גן, שבה הפסיקה ואימצה את מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" כמבחן לאיתור זהותו של ה"מחזיק" לצורכי ארנונה (רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3), 661, 663 (1992); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4) 856 (2002) (להלן: "עניין וינבוים"); רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (4.2.2007) (להלן: "עניין משרד הבריאות")).
2. נקבע, כי ייתכנו מצבים שבהם "המחזיק למעשה" ייחשב עדיין "מחזיק", כאשר אינו עושה שימוש בנכס ואף אם אין לו כלל אפשרות לעשות שימוש בנכס, כל עוד הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר (ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 774-773 (1991) (להלן: "עניין מיכקשוילי")).
3. בעניין וינבוים לעיל, קבע בית המשפט כי יש לראות בבעלים של דירה, אף אם אינו מתגורר בדירתו והיא עומדת ריקה, כ"מחזיק למעשה", כאשר יש בידו אמצעי שליטה בדירה, כגון מפתח. זאת, מאחר שביכולתו למנוע גישתם של אחרים לדירתו לאור שליטתו בה ויכולתו לעשות בה עשייה פיסית (שם, בפסקה 6).
4. בעניין משרד הבריאות לעיל, חזרה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות על מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר" ועמדה על כך שייתכנו מקרים בהם יתעורר קושי ממשי בקביעת ה"מחזיק", במיוחד כשקיימים מספר גורמים ה"מתחרים" ביניהם על תואר "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", וכאשר כל אחד מצביע על חברו בטענה כי האחרון הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר: "על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה" (שם, בפסקה 9).
5. ברע"א 6754/93 עו"ד יהושע באום, כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח' (03.12.1996) (להלן: "הלכת באום"), קבע בית המשפט העליון, כי כאשר מדובר בחברה בפירוק, הופך המפרק להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורכי ארנונה:

"כאשר מדובר בחברה בפרוק, ומכח סעיף 305 לפקודת החברות המפרק מקבל לידיו או לפיקוחו את הנכס, הופך המפרק להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. שכן במצב זה יכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפרוק, או יכולתו של כל גורם אחר. אי לכך יש לראות במפרק (כמפרק) מחזיק, וחובת תשלום הארנונה רובצת עליו." (שם, בפסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן).

1. הנאמנים טענו כי לא החזיקו בנכסים ולא עשו בהם שימוש, ולכן אין לראותם כבעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכסים. בנוסף, טענו הנאמנים כי הלכת באום, אשר קבעה כי המפרק הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, הסתמכה על סעיף 305 לפקודת החברות כ"נימוק בסיסי ואולי היחיד", אשר קבע כי כאשר ניתן צו פירוק, יקבל המפרק לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם. אלא, שהסעיף הרלבנטי כיום הוא סעיף 224(א) לחוק חדלות פירעון, אשר קובע שכאשר ניתן צו לפתיחת הליכים, יפעל הנאמן כדי לקבל לידו או לפיקוחו את הנכסים. לשיטתם של הנאמנים, הם אינם מקבלים לידם את הנכנסים באופן "אוטומטי", אלא מחליטים על אילו נכסים הם שמים את ידם. בכך, סבורים הנאמנים, כי לאחר חקיקתו של החוק, הלכת באום לא יכולה עוד לעמוד לעניין זה. אדון להלן בטענות אלו של הנאמנים לפי סדרן.
2. כתמיכה בטענתם הראשונה, הפנו הנאמנים לעמ"נ (מינהליים ת"א) 49116-07-20 נכסים ייזום ופיתוח (נ.י.פ.) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (13.10.2021) (להלן: "עניין נ.י.פ."), פסק דין שניתן בחודש אוקטובר 2021 במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרתו קבע בית המשפט כי החזקה בנכס צריכה להיות חזקה למעשה, וזכותו של שוכר שבפירוק להחזיק בנכס לא הופכת אותו ל"בעל הזיקה הקרובה ביותר". כמו כן, הפנו הנאמנים גם להחלטה שניתנה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על עניין נ.י.פ., בה דחה בית המשפט העליון את הבקשה, וקבע שכיוון שהשוכרת באותו עניין לא החזיקה בפועל בנכס, לא ברור מדוע העירייה הייתה צריכה לפנות למפרק.
3. בעניין נ.י.פ., קבע בית המשפט המחוזי כך:

"בהתאם להגדרת המונח "מחזיק" שבסעיף 1 לפקודת העיריות, אדם לא ייחשב למחזיק בנכס אלא אם החזקתו היא "למעשה". משמעות המילה "למעשה" היא "באופן מעשי, בפועל ממש, במציאות" (מילון אבן-שושן). אם כן, לא די בעצם המעמד המשפטי כ"בעל" או כ"שוכר" הנכס על מנת לגרום לאדם להיחשב "מחזיק" כהגדרתו שם – אחרת די היה לכתוב בחוק " 'מחזיק' – בעל הנכס, שוכר הנכס או אדם המחזיק בו למעשה בכל אופן אחר". לא כך נוסחה ההגדרה.. אולם לדעתי זכותו המשפטית של שוכר להחזיק במקרקעין (זכות מובנית, אינהרנטית, מכוח מהותה של השכירות עצמה) איננה עושה את השוכר, מניה וביה, ל"בעל הזיקה הקרובה ביותר" אם אין השוכר מחזיק למעשה בנכס" (שם, בפסקאות 22-21).

1. על אף שאני מסכים עם תוצאות פסק הדין של בית המשפט המחוזי באותו העניין ובנסיבותיו המיוחדות (עליהן אפרט בהמשך), לדעתי, פרשנות מצמצמת זו של המונח "מחזיק" לעניין סעיף 1 לפקודת העיריות, אותה מבקשים הנאמנים לאמץ, חורגת מן ההלכה הנוהגת. על פרשנות מצמצמת דומה של פקודת העיריות, המבקשת לראות ב"מחזיק" רק כמי שמחזיק בפועל בנכס, מתח כב' הנשיא דאז מ' שמגר ביקורת בעניין בתי גן לעיל. באותו העניין, נטען כי הביטוי "למעשה" מוסיף את המשמעות של ההחזקה הממשית בפועל להגדרת ה"מחזיק". נקבע, כי פרשנות זו מעוררת קושי רב, מאחר שהמילה "למעשה" איננה מתייחסת רק למונח "בעל", אלא לכל שלושת הזיקות החלופיות המובאות בסעיף 1 - לבעל, לשוכר ולמי שמחזיק בנכס באופן אחר. קבלת פרשנות זו - כך נקבע - משמעותה כי כל מי שיש לו זיקה חוקית לנכס כלשהו באחת מן החלופות (כבעל, כשוכר ובאופן אחר), ואינו מחזיק בנכס בפועל, גם אינו בגדר "מחזיק" (שם, בפסקה 2 לפסק הדין). כך, פרשנות זו גם סותרת את הפסיקה שנפסקה בעניין וינבוים, אשר קבעה כאמור כי יש לראות בבעלים של דירה שעמדה ריקה, כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.
2. בנוסף לכך, ואם נחזור למחוזות חדלות הפירעון, בהלכת באום, טען המפרק כי עצם העובדה שהוא מחזיק בזכות השכירות בה החזיקה החברה בפירוק, כאשר לא ניתן לו לעשות בו שימוש כלשהו כיוון שהנכס היה בסכסוך משפטי תקופה ארוכה, אינה מאפשרת לראות בו כ"מחזיק". נקבע, כי שאלת השימוש בנכס אינה רלוונטית לעניין זה, וכי היעדר יכולתו של המפרק להשתמש בנכס, אין בה כדי לשלול את זהותו כמחזיק. יפים לעניינו דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"נראה לי כי אין לקבל את טענת המפרק, שכן, שאלת השימוש בנכס אינה רלוונטית בהקשר זה. סעיף 1 לפקודת העיריות מגדיר "מחזיק" כמי ש"מחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר". בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי ה"מחזיק" לצורך החיוב בתשלום ארנונה (הוגדר כאמור בסעיף 1 לפקודת העיריות) הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" וכי אין ללמוד מהמונה "למעשה" המופיע בהגדרה כי נדרשת החזקה פיזית דווקא .. בע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל- אביב- יפו, פ"ד מה(3) 761, נפסק, שגם בנסיבות בהן אין כל אפשרות לעשות שימוש בנכס, יכול אדם להחשב מחזיק. עולה מן האמור, שהעדר יכולת של המפרק להשתמש בנכס כנטען על- ידו, אין בה כדי לשלול את זהותו כמחזיק." (שם, בפסקה 11) [ההדגשות אינן במקור – א.ד.]

1. הנה כי כן, לפנינו הלכה מחייבת, אשר השתרשה בפסקי דין רבים ולאורך תקופה ממושכת, ואין מקום לסטות ממנה. בהקשר זה, הפנו הנאמנים להחלטת בית המשפט העליון, שניתנה על-ידי כב' השופט ע' פוגלמן. אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק הדין בעניין נ.י.פ.. כוונתם של הנאמנים היא לסיפת ההחלטה, בה נאמר כאמרת אגב, כך:

"אשר לטענתה של המבקשת כי על המשיב היה לפנות למפרק השוכרת בטרם פנייה למבקשת, הרי שטענתה זו הובאה לראשונה בבקשה דנן. לכך יש להוסיף כי המבקשת לא הבהירה כיצד טענה זו תסייע לה, משנקבע כי השוכרת לא החזיקה בפועל את הנכס בתקופה שבמחלוקת" (סיפת פסקה 5 לפסק הדין).

ראשית, יש לזכור כי דברים אלו נאמרו כאמרת אגב, וניתנה במעמד דן יחיד. שנית, כאשר מפרידים את הדברים מההחלטה כולה, אכן יכול להשתמע כי העובדה שהשוכרת לא החזיקה בפועל את הנכס, היא מכריעה לעניין השאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר. עם זאת, כאשר קוראים את ההחלטה בכללותה ואת נסיבות המקרה, לדעתי, לא זו הייתה כוונתו של כב' השופט פוגלמן. באותו המקרה, דובר על נטישה ממושכת של הנכס המושכר, כחודשיים עובר למתן צו הפירוק, אשר לוותה בהפסקה גלויה של תשלום דמי השכירות והארנונה. נקבע כאמור, כי נסיבות אלו מובילות למסקנה כי בעל הנכס חזר להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, עוד לפני מתן צו הפירוק, על אף שהסכם השכירות לא בוטל. בכך, ניתן להסביר את התמיהה שהביע כב' השופט פוגלמן ביחס לטענתה של בעלת הנכס באותו העניין, כי על העירייה היה לפנות למפרק לפני שפנתה אליה, בנסיבות חריגות בהן השוכרת לא החזיקה בנכס כבר חודשיים לפני מתן צו הפירוק, ולא היתה סיבה לכך שהעירייה תפנה למפרק (דברים אלו מתיישבים עם בחירתו של כב' השופט פוגלמן להשתמש בניסוח "השוכרת לא החזיקה בפועל את הנכס בתקופה שבמחלוקת" ולא "המפרק"). אין ללמוד מעניין זה לענייננו. בענייננו, לא דובר על נטישה ממושכת של הנכסים המושכרים לפני מתן הצו לפתיחת ההליכים. החברה המשיכה בפעילותה בנכסים עד למתן הצו, והפסקת השימוש בהם התבצעה רק לאחר מתן הצו. עם זאת, מעניין זה יש ללמוד שכאשר מתקיימות נסיבות חריגות בהן מתקיימת נטישה ממושכת, ובעל הנכס ידע על הנטישה, או היה עליו לדעת עליה, יחזור בעל הנכס להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר, גם אם הסכם השכירות לא בוטל. נזכור קביעה חשובה זו, אשר תוזכר בשנית בהמשך פסק הדין. לאור האמור, טענתם של הנאמנים כי מאחר שלא החזיקו בפועל בנכסים ולא עשו בהם שימוש, אין לראות בהם כ"בעלי הזיקה הקרובה ביותר" – נדחית.

1. מכאן – לטענתם השנייה של הנאמנים, לפיה הלכת באום, אשר קבעה כי המפרק הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס עם מתן צו הפירוק, אינה רלוונטית לענייננו עקב היותה מבוססת על סעיף 305 לפקודת החברות, אשר אינו בתוקף לאחר חקיקתו של חוק חדלות פירעון, והוחלף בסעיף 224(א) לאותו החוק. כמו כן, טענו הנאמנים כי משמעות שינוי החקיקה היא כי הם אינם מקבלים לידם את הנכסים באופן "אוטומטי".
2. סעיף 305 לפקודת החברות, נוסח כך:

"305. ניתן צו פירוק או נתמנה מפרק או מפרק זמני, יקבל המפרק או המפרק הזמני לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם או שנראה שהיא זכאית להם."

כאמור, את מקומו של סעיף זה תפס סעיף 224(א) לחוק, אשר קובע:

"224. (א) ניתן צו לפתיחת הליכים, יפעל הנאמן בהתאם לסמכויותיו לפי פרק ו': הנאמן – מינויו, תפקידו וסמכויותיו, לחלק ב' ופרק ו': הנאמן – מינויו, תפקידו וסמכויותיו, לחלק ג' כדי לקבל לידו או לפיקוחו את נכסי החייב ואת המסמכים הנוגעים להליכי חדלות הפירעון, שלחייב זכות לקבלם."

1. עינינו הרואות, כי סעיף 305 לפקודה וסעיף 224(א) לחוק נבדלים בשני מישורים עיקריים: הראשון, נוגע לרישא של הסעיפים. בעוד סעיף 305 לפקודה קובע כי "יקבל המפרק.. לידו", סעיף 224(א) לחוק קובע כי "יפעל הנאמן.. כדי לקבל". השני, נוגע לסיפא של הסעיפים. בעוד סעיף 305 לפקודה קובע כי המפרק יקבל לידו או לפיקוחו את "הנכסים שהחברה זכאית להם או שנראה שהיא זכאית להם", סעיף 224(א) לחוק קובע כי הנאמן יפעל לקבל לידו או לפיקוחו את "נכסי החייב ואת המסמכים הנוגעים להליכי חדלות הפירעון, שלחייב זכות לקבלם". אומר כבר עתה, כי לא מצאתי להבחין בין הדין הנוהג כיום לבין הדין שנהג בתקופתה של הלכת באום, במובן שהנאמנים מייחסים לשינוי, וזאת מהשיקולים שיפורטו להלן.
2. הנאמנים הפנו לרע"א 4628/18 מרדכי סגלשטיין נ' מיכאל שמואל (נבו 19.07.2018), שם עמד בית המשפט העליון על ההבדלים שבין פקודת פשיטת הרגל לבין הוראות סעיף 224 לחוק, וטענו כי הקביעות שם רלוונטיות גם לענייננו: "ראשית ייאמר כי קיים הבדל מהותי בין הוראות חוק חדלות פירעון לבין הפקודה בעניין מהות הזכויות בנכסי החייב.. בעוד שלפי הדין הקיים בסעיף 42 לפקודה, נכסי החייב מוקנים לנאמן, לפי סעיף 224 לחוק, הנאמן רק מקבל לידיו ומפקח על נכסי החייב. אין הבדל זה הבדל סימנטי או הצהרתי בלבד, אלא טמונות בו נפקויות מהותיות לפי הדין.. למשל, חיוב במס שבח מקרקעין לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 בשל מכירת הנכס. בעוד שאם יוגדר נכס מקרקעין כקניינו של החייב, יחול במצב מסוים חיוב במס שבח, הרי שאם יוגדר הנכס כנכס בבעלות הנאמן, הוא יופטר מהמס (וראו: ע"א 990/11 מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב נ' עזבון המנוח שמחה איתן ז"ל בפשיטת רגל [פורסם בנבו] (15.7.2013))." (פסקה 13). אמרה זו כמובן נכונה, כאשר ההשוואה נעשית בין סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל לבין סעיף 224 לחוק. אלא, שהבחנה זו, בין "הקניה" של הנכסים לבין "קבלה לידו ולפיקוחו", איננה רלוונטית לענייננו. כאמור, סעיף 305 לפקודה הוא שעמד בבסיסה של הלכת באום, אשר קבע כי "יקבל המפרק.. לידו או לפיקוחו את הנכסים", בעוד סעיף 224 לחוק קובע כי "יפעל הנאמן.. כדי לקבל לידו או לפיקוחו". מלכתחילה, הביטוי "יקבל", אין משמעותו הקניית בעלות של נכסי החייב למפרק. בשני הסעיפים, מקבל בעל התפקיד "לידו או לפיקוחו" את נכסי החייב. משמעות זו, זהה היא. כך, למשל, קבע בית המשפט בהלכת באום כי אין מקום להבחין, למטרת זיהויו של בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורכי ארנונה, בין נכס שהוקנה למפרק לבין נכס שלא הוקנה לו (פסקה 11). קביעה זו הגיונית היא, שכן לצורך מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר", אין הכרח כי בעל הזיקה הקרובה ביותר יהיה גם בעל הזכות הקניינית בנכס. הדבר בא לידי ביטוי במפורש בהגדרת "בעל" בסעיף 1 לפקודת העיריות: ".. בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאינו הבעל הרשום, וכולל שוכר..".
3. הנאמנים טענו כי לאור שינוי הנוסח ("יפעל הנאמן", במקום "יקבל"), הם אינם מקבלים לידם את נכסי החברה באופן "אוטומטי", אלא שהם בוחרים על אילו נכסים הם "שמים את היד". הנאמנים ניסו להסביר כי לצורך הדוגמה, המחוקק מאפשר לנאמן לבטל חוזה קיים, ובכך "לפעול". כלומר, טוענים הנאמנים, כי הם אלו שמחליטים האם לקבל לידם את נכסי החברה או לא, ומשבחרו לא לקבל לידם או לפיקוחם את הנכסים, באמצעות ביטול חוזי השכירות, הרי שממילא הלכת באום אינה רלוונטית. בהלכת באום, נטענה טענה דומה. המפרק באותו עניין טען כי לפי דיני הפירוק, אין נכסי החברה מוקנים לו באופן "אוטומטי", ולכן אם אינו עושה שימוש בנכס של החברה, אין לחייבו בתשלום חובות שנצברו בגין מס רכוש וארנונה של החברה בפירוק. עוד טען המפרק, כי מצב שונה ייצור סוג חדש של נושים מובטחים, שיהנו ראשונים מקופת הפירוק, וכי הדבר יביא לכך שמפרקים ימהרו למכור נכסים כדי להקטין את החובות שייווצרו מתחילת הפירוק ועד למכירתם. טענות אלו, דומות לטענות הנאמנים בענייננו. בית המשפט העליון דחה את טענותיו אלו של המפרק, וקבע כך:

"טענות אלה אינן מקובלות עלי. אין מקום להבחין – למטרה הנדונה – בין נכס שהוקנה למפרק לבין נכס שלא הוקנה לו. סעיף 305 לפקודת החברות קובע, כי עם מתן צו הפירוק, מקבל המפרק לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם או שנראה כי היא זכאית להם. סעיף 306 לפקודת החברות מסמיך את בית-המשפט על פי בקשת המבקש להורות בצו שנכסי החברה יהיו מוקנים לו בתוארו הרשמי. אין באמור בסעיף זה כדי לגורע ממעמדו של המפרק כלפי נכסי החברה בפירוק, לפי סעיף 305 לפקודה. הבעלות הרלוונטית לעניין דיני הארנונה, היא זו המוגדרת בסעיף 1 לפקודת העיריות, הקובע לאמור: "'בעל' – לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל הכנסה מנכס או שהיה מקבלה אילו הנכס היה נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין בא כוח או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאינו הבעל הרשום...". נראה לי, כי הגדרה זו רחבה דיה כדי ליצור את זיקת הבעלות הדרושה בין המפרק לבין הנכס לצורך דיני הארנונה." (שם, בפסקה 11) [ההדגשות אינן במקור – א.ד.]

1. כלומר, עולה השאלה, האם יש לראות בשינוי הנוסח בין הסעיפים, כשינוי שמוצדק לראות בו ככזה אשר גורע ממעמדם של הנאמנים כלפי נכסי החברה בפירוק כפי שמעמדם היה בימיו של סעיף 305 לפקודה? זהו העיקרון שבבסיס ההלכה. אם התשובה לשאלה זו שלילית, הרי שהלכת באום עומדת איתנה, אין מקום להבחין למטרה הנדונה בין נכס שהוקנה לנאמנים בפועל לבין נכס שלא הוקנה להם, ויש לקבוע כי הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכסים החל ממתן הצו. לבחינת שאלה זו נעבור עתה.
2. כב' השופטת שטרסברג-כהן הסבירה בהלכת באום כי חשיבות מעמדו של המפרק לפי סעיף 305 לפקודה - לעניין בעל הזיקה הקרובה ביותר - היא שיכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות, עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפירוק, או של כל גורם באשר הוא, ולכן יש לראות במפרק כ"מחזיק" (בסיפא פסקה 11). האם יש לומר כי לאחר חקיקתו של סעיף 224(א) לחוק יכולתם של הנאמנים לשלוט בנכסים ולעשות בהם פעולות אינה עולה עוד על יכולתו של גורם אחר? לדעתי, נראה שהתשובה לכך שלילית, ואף יותר מכך – נראה כי סמכויותיהם של הנאמנים לשלוט בנכס אף התחזקו.
3. ראשית, סעיף 224(א) לחוק מורה - בלשון ציווי - כי הנאמן "יפעל", בהתאם לסמכויותיו, כדי לקבל לידו או לפיקוחו את נכסי החייב. מכאן יש ללמוד, כי הנאמנים אינם רשאים להחליט שלא לפעול לקבל לידם או לפיקוחם את נכסי החייב, ולמצער, מוקנה להם שיקול דעת ביחס לדרך בה יעשו בהם שימוש. פרשנותם של הנאמנים אינה מתיישבת עם תכלית החוק ואף לא עם לשונו. כך, לדוגמה, המחוקק בחר בביטוי "יפעל" גם בסעיף 95 לחוק: "ניתן צו לפתיחת הליכים והורה בית המשפט על פירוק התאגיד.. יפעל הנאמן בהקדם למימוש נכסי קופת הנשייה ולחלוקתם לנושים..". האם ניתן לומר כי בכך הקנה המחוקק לנאמן סמכות להחליט על דעתו שלא לפעול למימוש נכסי קופת הנשייה וחלוקתם לנושים? כמובן שהתשובה לכך שלילית. בדברי ההסבר להצעת החוק, הסביר המחוקק את תפקידו של הנאמן לפי סעיף 224 כך: "סעיף זה קובע כי אחד מתפקידיו העיקריים (של) הנאמן הוא כינוס נכסי קופת הנשייה לרשותו." (ה"ח 1027 ,כ"ב באדר א' התשע"ו, 2.3.2016, בעמ' 714 (להלן: "הצעת החוק")). בדברי ההסבר להצעת החוק, ביחס לסעיף 226(א) לחוק, נכתב כך: "מוצע לקבוע כי הנאמן ינהל את נכסי קופת הנשייה באופן יעיל ומיטבי, לשם שמירת ערכם ולהשבחתם." (שם, בעמ' 715). הביטוי "נכסי קופת הנשייה", לעניין חייב שהוא תאגיד, מוגדר בסעיף 216(1) לחוק, בזו הלשון: "נכסי קופת הנשייה יכללו – (1) לגבי חייב שהוא תאגיד – כל נכס של התאגיד במועד מתן הצו לפתיחת הליכים וכל נכס שיוקנה לתאגיד עד למועד חיסולו, ואם אושרה לגבי התאגיד תכנית לשיקום כלכלי – כל נכס של התאגיד בהתאם להוראות התכנית". "נכס" מוגדר סעיף 4 לחוק: ""נכס" – מיטלטלין, מקרקעין או זכויות". על כן, נכסי קופת הנשייה של תאגיד שהוצא נגדו צו לפתיחת הליכים, כוללים אף את הזכויות שעמדו לתאגיד במועד מתן הצו, וביניהן זכויות השכירות. אחד התפקידים העיקריים של הנאמן, הוא כינוס זכויות אלו לרשותו, ועליו לנהל אותן באופן יעיל ומיטבי, לשם שמירת ערכן ולהשבחתן. בין היתר, הקנה המחוקק לנאמן מספר סמכויות בחוק. לדוגמה, לנאמן סמכות יוצאת דופן לבטל חוזה קיים שהתאגיד צד לו, גם אם אין לו עילה לביטולו (סעיף 67 לחוק). כך הסביר המחוקק את תכליתו של סעיף זה:

"תכליתה של סמכות הביטול היא לאפשר לנאמן להפסיק התקשרויות לא יעילות ולהשיא ערך לטובת קופת הנשייה כולה. ביטולם של חוזים בידי הנאמן סוטה מעקרונות דיני החוזים הכלליים שאינם מכירים בהפרה יעילה כעילה מוצדקת לביטול חוזה, ואולם בנושא זה קובעים דיני חדלות הפירעון הוראות ייחודיות אשר סוטות מהוראות הדין הכלליות. הטעם לכך הוא הרצון למנוע את הגדלת חובותיו של התאגיד והעמקת הפגיעה בנושים. זאת במיוחד משום שמעמדם של החובות שיצטברו ואשר נובעים מהמשך ההתקשרות החוזית הוא מעמד עדיף של הוצאות הליכי חדלות פירעון. במקרה שמדובר בחוזה שאינו מקדם את הליכי חדלות הפירעון ואת שיקומו הכלכלי של התאגיד, לטובת כלל הנושים, אין הצדקה להקניית מעמד עדיף לחובות הנובעים מהחוזה, ועל הנאמן להפסיק את ההתקשרות." (בעמ' 643 להצעת החוק).

לצד סמכות ייחודית זו, המחוקק הגביל את זכות הביטול של הצד השני לחוזה, בכך שאסר עליו לבטלו בשל הפרתו בידי התאגיד, ואף כאשר החוזה מקנה לו זכות ביטול מפורשת (סעיף 68 לחוק). גם כאן, הסביר המחוקק כי תכליתו של הסדר זה "היא לאפשר לתאגיד להמשיך את ההתקשרויות החוזיות שקשר לפני מועד מתן הצו לפתיחת הליכים, כדי לאפשר לו להמשיך את פעילותו העסקית השוטפת ולמנוע את קריסתו. הוראות אלה, בדומה להוראה המאפשרת לנאמן לבטל חוזים קיימים, קובעות הסדר ייחודי להליכי חדלות פירעון שאינו עולה בקנה אחד עם הדין הכללי. הצעת החוק מעדיפה בהקשר זה את אינטרס השיקום על פני הוראות הדין הכלליות המאפשרות לצד השני לבטל את החוזה." (בעמ' 645 להצעת החוק). כאשר לצד השני עומדת זכות לבטל את החוזה בשל הפרתו בידי התאגיד, וברצונו לפעול לביטולו, כפוף הצד השני להסכמתו של הנאמן, שבסמכותו לכפות את המשך ההתקשרות באישור בית המשפט (סעיף 71 לחוק). סמכויות אלו חשובות לצורך הצלחתו של הליך חדלות הפירעון. עם זאת, כאשר בדיני הארנונה עסקינן, וכאשר מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר" הקובע את זהותו של ה"מחזיק" הוא מבחן מהותי של ניתוח הזיקות, במסגרתו נבחנת יכולתו של כל צד לשלוט על הנכס ולעשות בו פעולות, נראה כי סמכויותיו המיוחדות אשר הוקנו לנאמן בחוק חדלות פירעון הן האינדיקציה החזקה ביותר לכך שיכולתו של הנאמן לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות גוברת במידה ניכרת על יכולתו של בעל הנכס או של כל גורם אחר שהוא הצד השני לחוזה. סמכויות אלו של הנאמן, אינן סמכויות המוקנות לשוכר מן המניין, ואף לא לחייב עצמו, אלא סמכויות אשר גוברות על דיני החוזים הכללים. סמכויות אלו מצמצמות כמעט לחלוטין את יכולתו של בעל הנכס לשלוט בנכס ולקבוע מה ייעשה בו עם מתן הצו לפתיחת הליכים. על כן, מסקנתי היא שסעיף 224(א) לחוק אינו מרחיק את זיקתו של הנאמן לנכס – לצורך מטרה זו – ואף מחזק את זיקתו של הנאמן לנכס יותר מקודמו, סעיף 305 לפקודה. כתוצאה מכך, דינה של טענתם זו של הנאמנים להידחות, ויש לקבוע כי הלכת באום, הקובעת כי עם מתן צו הפירוק יש לראות בבעל התפקיד כ"מחזיק", חלה גם לאחר חקיקתו של החוק. ויודגש, כי הדבר נכון כל עוד החוזה לא בוטל. עניין זה מוביל לשאלה השנייה הדרושה הכרעה, והיא עד מתי יש לראות בנאמן כבעל הזיקה הקרובה ביותר? לדיון בשאלה זו נעבור עתה.

עד מתי יש לראות בנאמן כ"בעל הזיקה הקרובה ביותר"?

1. משבוטל החוזה על-ידי הנאמן, הרי שסמכויותיו האמורות לעיל ביחס לזכויות החברה שבפירוק אינן קיימות עוד, וזיקתו של הנאמן לנכס נותקה (כל עוד אינו מחזיק בנכס בפועל). לאחר ביטול חוזה השכירות, ובהנחה שאין גורם שלישי ה"מתחרה" גם הוא על התואר "בעל הזיקה הקרובה ביותר", הרי שבעל הנכס חוזר להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר, ומהווה "גורם חוצץ" בין הנאמן לבין הנכס, לאור כך ששליטתו של בעל הנכס ויכולתו לעשות בו פעולות גוברת על יכולתו של כל גורם אחר.
2. לדעתי, לעניין זה קיים חריג, אשר מתיישב עם קביעותיו של בית המשפט בעניין נ.י.פ. לעיל, וכן עם החלטתו של בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה באותו עניין. כך קבע בית המשפט המחוזי באותו עניין, מפיו של כב' השופט ה' קירש:

"ייתכנו נסיבות אחרות בהן נטישה ממושכת של המושכר (המלווה בהפסקת תשלום דמי שכירות וארנונה, למשל) תוביל למסקנה כי דווקא בעל הנכס, המשכיר, חזר להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר, חרף העובדה שהסכם השכירות לא בוטל.. אינני סבור כי בנסיבות המסוימות של המקרה דנן, בו ברור שהשוכרת איננה משלמת דמי שכירות וארנונה, איננה משתמשת בנכס לצרכי פעילותה ואיננה צפויה לשוב ולהשתמש בו בעתיד (והמשכירה מודעת לכך), יש לתת משקל מכריע לתוקפו של הסכם השכירות." (שם, בפסקאות 24-23).

1. כאמור לעיל, מעניין זה יש ללמוד שכאשר מתקיימות נסיבות חריגות בהן מתקיימת נטישה ממושכת, ובעל הנכס ידע על הנטישה, או היה עליו לדעת עליה, יחזור בעל הנכס להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר, גם אם הסכם השכירות לא בוטל. כך, למשל, כאשר השוכר (לפני כניסתו להליך חדלות הפירעון) נטש את הנכס וחדל מלשלם דמי שכירות לזמן ממושך, גם אם לא הודיע בעל הנכס על ביטול החוזה, ניתן לראות בבעל הנכס כמי שהיה עליו לדעת על הנטישה. לא ניתן לקבוע בצורה קטגורית מה ייחשב זמן "בלתי סביר" לעניין משך הנטישה, ומטבע הדברים עניין זה ייקבע בהתאם לנסיבות העניין.
2. כך גם כאשר בעל הנכס ידע או היה עליו לדעת שבכוונתו של הנאמן לנטוש את הנכס ולבטל את החוזה. התנאי לכך הוא שהנסיבות יהיו גלויות לבעל הנכס. כך, לדוגמה, כאשר הנאמן לא תפס חזקה פיזית בנכס, פנה לעירייה ומסר לה הודעת חדילה שבמסגרתה הבהיר כי אין בכוונתו לתפוס חזקה פיזית בנכס, יש לראות בבעל הנכס כמי שהיה עליו לדעת שבכוונתו של הנאמן לנטוש את הנכס ולבטל את החוזה. בכך יש גם כדי להגן על אינטרס ההסתמכות של העירייה.
3. הסיבה לחריגים אלה נעוצה בעיקרה בכך שבסיטואציה בה ידע או היה על בעל הנכס לדעת כי הנכס ננטש או שבכוונת הנאמן לנטוש את הנכס ולבטל את החוזה, ולא פנה בעל הנכס אל בית המשפט כדי לתת הוראות לנאמן, או לא פנה לנאמן כדי לבטל את החוזה ולהחזיר את "הזיקה הקרובה ביותר" אליו, יש בהתנהלות זו משום פגיעה בעקרון תום הלב, שהוא עקרון "על" במשפטנו. גם כאשר הקנה המחוקק לנאמן סמכויות שיש בהן משום פגיעה בזכותו של הצד השני לפי דיני החוזים הכלליים, לא התכוון המחוקק לבטל את חובת תום הלב החלה על הנאמן בביצוע תפקידו:

"הנאמן אינו שלוחם של הנושים או של התאגיד, אלא זרועו הארוכה של בית המשפט והוא פועל מטעמו. בהתאם לכך, הוא כפוף להוראותיו ולהנחיותיו של בית המשפט. ברור כי כפיפות זו אינה עומדת בסתירה לחובות הגינות ותום לב, לצד חובות זהירות ומיומנות החלות על הנאמן." (בעמ' 632 להצעת החוק).

כך, קבע המחוקק, כי יש לשמור על עקרון תום הלב גם במסגרת הליך זה, הן מצד הנאמן והן מצד הצד השני לחוזה.

1. בסיטואציות כאלו, עלול להיווצר מצב שאינו רצוי, בו מחליט בעל הנכס "להתעלם" מכך שהנכס ננטש ולהמתין עד שהנאמן יבטל את החוזה, כאשר מנסיבות העניין עולה כי זאת כוונתו, אף בטרם ביטל את החוזה בפועל, ובכך יגדיל את חבותו של הנאמן בארנונה. התנהלות זו הינה חסרת תום לב והגינות, ואין לקבלה. כפי שהנאמנים טענו בענייננו, כאשר חברה נכנסת להליך פירוק, על הנאמן להחליט מה בכוונתו לעשות עם נכסי החברה, ולעיתים מדובר (כמו במקרה זה) בכמות גדולה של נכסים. לעיתים, הסיבה שבשלה הנאמן עדיין לא ביטל את החוזה, היא כי עדיין לא החליט מה בכוונתו לעשות בנכס, ובמקרים אחרים לא ביטל את החוזה מסיבות טכניות (כגון ריבוי נכסים והסכמים), על אף שמנסיבות העניין עולה במפורש כי אין בכוונתו להמשיך ולהחזיק בזכות החייב בנכס. כאשר מדובר בסיטואציה הראשונה, ברור שידיו של בעל הנכס "כבולות" לפי הוראות החוק, ועליו להמתין להחלטתו של הנאמן (בין אם ביקש מהנאמן את ביטולו ובין אם לאו) או להמתין לסיום החוזה. בנסיבות אלו, כאמור, בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הוא הנאמן, ועליו חלה חובת תשלום הארנונה בתקופה זו. כאשר מדובר בסיטואציה השנייה, וכאשר מנסיבות העניין עולה במפורש כי אין בכוונתו של הנאמן להמשיך להחזיק בזכות החייב בנכס, והעיכוב בביטולו נובע מסיבות טכניות, על בעל הנכס לפנות לנאמן בבקשה לביטול החוזה, או לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות לנאמן. אם לא יעשה כן, כאשר הוא מודע לנסיבות, יש לראותו כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ממועד ידיעתו את הנסיבות, כמי שיש ביכולתו לפעול כדי להחזיר לידיו את הזכות לשלוט ולעשות שימוש בנכס. בסיטואציה כזו, כל שנדרש מהנאמן הוא להודיע באופן גלוי כי בכוונתו לפעול לביטול החוזה.
2. חזרתו של בעל הנכס להיות "בעל הזיקה הקרובה ביותר" בסיטואציות כאמור מוצדקת אף מבחינת הרציונל העומד בבסיסו של החיוב בארנונה (עניין נ.י.פ., בפסקה 26). ההצדקה להטלת מס מסוג ארנונה, בסיסה בהנאה המופקת על-ידי הנישומים מן השירותים שמעניקה העירייה, וזאת על אף שנפסק בעבר כי ההנאה מהשירותים הניתנים על-ידי הרשות המקומית אינה מהווה, כשלעצמה, תנאי לחיוב בארנונה ((עניין משרד הבריאות, בפסקה 8; עניין מיכקשוילי, בעמ' 775). עם זאת, לדעתי, ועל אף שאין מדובר בתנאי לחיוב בארנונה, הרי שבנסיבות בהן השוכר נטש את הנכס בגלוי למשך תקופה לא קצרה לפני מתן הצו, או כאשר בעל הנכס מודע לכך שבכוונתו של הנאמן לנטוש את הנכס ולבטל את החוזה ובעל הנכס אינו פועל בעניין, הרי שהפוטנציאל שנוצר להנאתו של בעל הנכס מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית, מקרבת אותו לתואר "בעל הזיקה הקרובה ביותר".
3. לסיכום פרק זה, טענותיהם של הנאמנים כי הם אינם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכסים לפי הלכת באום, לאור חקיקת חוק חדלות פירעון נדחית. בענייננו, החברה המשיכה לנהל את עסקיה כרגיל עד למתן הצו לפתיחת הליכים, ולא נטשה את הנכסים לתקופה ממושכת. כך, גם הנאמנים לא הביעו בצורה גלויה כלשהי כי בכוונתם לבטל את הסכמי השכירות ולנטוש את הנכסים (לא בהודעה לעירייה ולא בהודעה לבעלות הנכסים), עד למועד בו בוטלו ההסכמים על-ידם בפועל. לפיכך, החריגים אינם מתקיימים בענייננו, ויש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" בנכסים לצורך תשלום הארנונה, בהתאם להלכת באום, ממועד מתן הצו ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכמי השכירות. ממועד אחרון זה ואילך, חוזרות בעלות הנכסים להיות ה"מחזיקות" בנכסים, בהיותן בעלות הזיקה הקרובה ביותר.

חוב הארנונה כהוצאות הליך

1. משנקבע כי הנאמנים הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכסים ממועד מתן הצו ועד למועד בקשתם לביטול חוזי השכירות, מהו מעמדם של חובות הארנונה שהצטברו בתקופה זו? האם יש לראותם כ"הוצאות הליכי חדלות פירעון" כמשמעותן בסעיף 233 לחוק, או שמא כ"חוב עבר" שיש להגיש בגינו תביעת חוב כטענתם של הנאמנים?
2. לצורך מענה על שאלה זו, ראשית יש לעמוד על מהותן של "תביעות חוב" אותן ניתן להגיש לנאמן עם פתיחתו של הליך חדלות הפירעון ולאחר מתן צו לפתיחת הליכים. סעיפים 209 ו-210 לחוק מסדירים את הזכות להגיש תביעות חוב לנאמן בהליכי חדלות פירעון:

209". תביעת חוב בשל חוב עבר שאישר הנאמן לפי הוראות פרק זה מקנה לנושה בחוב העבר זכות לחלק מנכסי קופת הנשייה.

210. (א) נושה בחוב עבר רשאי להגיש לנאמן תביעת חוב, בתוך שישה חודשים ממועד פרסומו של הצו לפתיחת הליכים; הנאמן רשאי לבקש מהנושה להשלים פרטים הנוגעים לתביעת החוב, אם סבר כי הדבר דרוש לשם הכרעה בה."

סעיף 4 לחוק מגדיר מהו "חוב עבר":

""חוב עבר" – חוב, לרבות תשלום עונשי, שמתקיים לגביו אחד מאלה:

(1) החייב חב בו במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, לרבות באופן מותנה;

(2) הוא נובע ממעשה או מחדל שעשה החייב לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, גם אם החוב נוצר לאחר מתן הצו;

(3) הוא נובע מהפרת התחייבות שהחייב התחייב בה לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, גם אם ההפרה נעשתה לאחר מתן הצו, ובלבד שההפרה נובעת מהליכי חדלות הפירעון;

(4) חוב למוסד לביטוח לאומי הנובע מתשלום גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי;

(5) הפרשי הצמדה וריבית שנוספו לחוב כאמור בפסקאות (1) עד (4), עד למועד פירעונו בפועל;"

1. כלומר, נושה רשאי להגיש תביעת חוב לנאמן בתנאי שהחוב הוא "חוב עבר" כהגדרתו בסעיף 4 לחוק. המחוקק ראה צורך להבחין באופן מפורש בין חובות שנוצרו לפני מתן הצו וכניסתו של החייב להליך, לבין חובות שנוצרו לאחר מתן הצו. כך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 609:

"דיני חדלות הפירעון מחלקים את חובות החייב לשתי תקופות: חובות עבר וחובות שנצברים במהלך ההליכים. חלק מרכזי של הליכי חדלות הפירעון נועד להסדיר את פירעון חובות העבר של החייב. לעומת זאת החובות הנצברים במהלך ההליכים, ייחשבו בדרך כלל להוצאות הליכי חדלות פירעון, אשר להן מעמד מיוחד ודין קדימה. הבדל יסודי זה במעמד חובות העבר לעומת החובות שנצברים במהלך ההליכים מחייב הגדרה ברורה שתבחין בין סוגי חובות אלה."

1. סעיף 233 לחוק קובע מהן "הוצאות הליכי חדלות הפירעון":

"233. (א) הוצאות הליכי חדלות הפירעון הן:

(1) כל ההוצאות הנובעות מפעולות שביצע הנאמן או מי מטעמו במסגרת הליכי חדלות הפירעון, לרבות אגרות ושכר הנאמן;

...

(4) כל הוצאה אחרת שנקבע לפי חוק זה כי דינה כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון.

(ב) הוצאות הליכי חדלות הפירעון ישולמו במועד שנקבע לתשלומן לפי דין או הסכם."

1. בהלכת באום, קבע בית המשפט העליון כי יש לראות בחוב הארנונה שנצבר לאחר מתן הצו כהוצאות פירוק, כיוון שאיננו חוב "בר תביעה", וכיוון שתשלום הארנונה המגיעה בתקופה שלאחר מתן הצו, דרוש לצורך ביצוע פעולות בנכס, אשר התמורה שתתקבל מהן תועבר לקופת הנשייה לטובת כלל הנושים, על אף שכלל לא נעשו פעולות בנכס. נקבע, כי מדובר באינטרס מובהק של המפרק, שתפקידו לממש את נכסי החברה על מנת לשלם לנושיה:

"מכח תפקידו של המפרק מוסמך הוא לעשות כל דבר הדרוש לשם כינוס נכסי החברה וחלוקתם. מכח היותו "מחזיק" כמתואר וכבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסי המקרקעין של החברה, חל תשלום הארנונה עליו. כיצד יש לראות את חוב הארנונה לתקופה שלאחר צו הפירוק? האם מהווה הוא הוצאה הכרוכה בפירוק? האם הוא בא בגדר הוצאות הכרוכות בפירוק וניתן לראותו כהוצאה למימושם של נכסי החברה כאמור בתקנות 66(1) לתקנות החברות (פירוק) התשמ"ז- 1987? אומר בית-המשפט בע"א 353/62 ר. הרט ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1) 496, 503-503: "להוצאות המפרקים בפירוק אין כל זכות קדימה על הנושים המובטחים של החברה אלא במידה והוצאות אלו היו הוצאות לשמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם ומשכך צמחה לנושה המבוטח תועלת כל שהיא". תשלום הארנונה המגיעה לתקופה שלאחר מתן הצו, דרוש כדי למ(מ)ש את המקרקעין, לבצע את הסכם המכר, להעביר את הנכס על שם הרוכש ולהעביר את כספי התמורה לקופת החברה לטובת כל הנושים על פי סדר העדיפות ביניהם. זו אינטרס מובהק של חברה בפירוק ושל מפרקה שתפקידו לממש את נכסיה על מנת לשלם חובות לנושיה. מאחר וחוב זה לעירייה אינו 'בר תביעה' בהליכי הפירוק ומאחר וזכותה של העירייה שלא ליתן את התעודה הדרושה ללא תשלום החוב שלאחר צו הפירוק ומאחר וללא התעודה לא ניתן לממש את הנכס, על המפרק לשלם חוב זה." (בפסקה 12)

1. נראה, כי גישה זו, לפיה הוצאות הנובעות מפעולות בעל התפקיד במסגרת ההליכים, אשר נדרשות לכלל הנושים כדי להגדיל את ערכה של קופת הנשייה אשר תחולק לנושים, הן הוצאות אשר מוצדק לראות בהן כ"הוצאות הליך", אומצה גם על-ידי המחוקק במסגרת חקיקתו של סעיף 233 לחוק. וכך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 718:

"הוצאות הליכי חדלות הפירעון כוללות את כל ההוצאות הנובעות מפעולות הנאמן במסגרת ההליכים. בנוסף כוללות הוצאות הליכי חדלות הפירעון גם את ההוצאות הכרוכות בניהול ועדת הנושים שתפקידה לסייע להליכים (ראו חלק ה' להצעת החוק). דירוגן הגבוה של הוצאות אלה בסדר הפירעון נועד להבטיח לנאמן וכן למי שמתקשר עם החייב לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים כי חובות החייב כלפיהם ישולמו במועדם. טעם נוסף לכך הוא שהוצאות אלה נדרשות לכלל הנושים כדי להשיא את ערך קופת הנשייה ולחלקה ביניהם."

1. ודוק: חובות הארנונה שהצטברו החל ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים אינן חובות אשר החייב חב בהם במועד מתן הצו (זאת להבדיל מחובות ארנונה אשר נוצרו לפני מתן הצו). כך, חובות הארנונה שהצטברו בתקופה זו אינם נובעים מ"ממעשה או מחדל שעשה החייב לפני מתן הצו לפתיחת הליכים". כאמור, מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר" נבחן ביחס לזיקות הצדדים ויכולתם לשלוט ולעשות פעולות בנכס בתקופה הרלוונטית. הצטברות חובות הארנונה לחובתם של הנאמנים נבעה מהסיבה שהנאמנים לא ביטלו את חוזי השכירות עם בעלות הנכסים. כאמור לעיל, תשלום הארנונה בתקופה זו דרוש לצורך החזקה בזכויות החברה ולצורך מימושם והפעלתם של הנכסים, על מנת להשיא את קופת הנשייה אשר תחולק לנושים. נכון, כי בסופו של יום ביטלו הנאמנים את חוזי השכירות עם בעלות הנכסים. אלא, שבמסגרת תקופה זו, בה חוזי השכירות לא בוטלו, הייתה לנאמנים האפשרות לפעול למימושם והפעלתם של הנכסים על מנת להשיא את קופת הנשייה, והסיבה שלא פעלו לביטולם במהלך התקופה היא כי הם שקלו האם נכון להפעילם. רוצה לומר, כי חובות הארנונה בתקופה זו הצטברו לא בגלל "מעשה או מחדל" של החייב, אלא בגלל התנהלות הנאמנים. כמובן, שזוהי איננה ביקורת כלפי הנאמנים, שזכותם ולעיתים אף מחובתם לעשות כן, אלא שסיטואציה זו לא מאפשרת להכיר בחובות הארנונה שהצטברו כ"חובות עבר", בהיותם חובות הנובעות מפעולות הנאמנים במסגרת ההליך. משנקבע כי קופת הנשייה נושאת בחובות הארנונה שהצטברו לאחר מתן הצו, ולא החייב, הרי שלא ניתן לראות בחובות אלו כ"חובות עבר" כהגדרתם בחוק.
2. נראה, כי הנאמנים לא חלקו על כך שיש קושי לראות בחובות הארנונה כ"חובות עבר" כהגדרתו בסעיף 4 לחוק, ולכן לא טענו לכך. עם זאת, הציעו הנאמנים כי יש לראות בחובות הארנונה שהצטברו לאחר מתן הצו "חובות עבר", בהיותם – כך לשיטתם של הנאמנים – חובות "נלווים" לחוזה השכירות, מכוח סעיף 73(ב) לחוק. ביחס לטענה זו, טענה העירייה כי סעיף 73(ב) מדבר על חיובי התאגיד לפי החוזה כחובות עבר, ואילו ארנונה היא מס הנגבה מכוח הדין. לדעתי, קיים קושי מהותי להכיר בחובות הארנונה כחיובים לפי החוזה מכוח סעיף 73(ב). להלן אסביר זאת.
3. לצורך הבהרה טענת הנאמנים וכן לצורך הדיון בטענתם, יובאו להלן הוראות סעיף 73 לחוק במלואן:

"73. (א) לא בוטל חוזה קיים לפי הוראות סימן משנה זה, לרבות אם הורה בית המשפט על המשך קיומו לפי סעיף 72, יהיה דין ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים ואילך, כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון.

(ב) בוטל חוזה קיים לפי הוראות סימן משנה זה, יהיה דין ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים עד למועד ביטולו, כדין חוב עבר, ואם מצא בית המשפט כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין – כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון.

(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), פנה הצד השני לחוזה קיים לנאמן, בבקשה שיודיע לו אם בכוונתו לפעול לביטול החוזה, או הודיע הצד השני לחוזה קיים לנאמן כי הוא מבקש לבטלו כאמור בסעיף 71(א), יהיה דין ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, ממועד הבקשה או ההודעה כאמור עד להחלטה לעניין ביטול החוזה או המשך קיומו, לפי העניין, כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון."

1. ראשית, הקושי הראשון בטענתם של הנאמנים, כפי שטענה העירייה, נעוץ בכך כי ארנונה איננה חיוב של התאגיד לפי החוזה, אלא מס המוטל מכוח הדין על ה"מחזיק" כאמור, שיכול להיחשב לכזה גם ללא חוזה.
2. שנית, התייחסות לחובות הארנונה שהצטברו לאחר מתן הצו, כהוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה מכוח סעיף 73 לחוק, בעייתית היא לאור העובדה שהרשות המקומית איננה צד לחוזה, כפי שיובהר להלן. במצב דברים בו חובות הארנונה הן הוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, הרי שלפי סעיף 73(א), "אם לא בוטל חוזה קיים במהלך הליכי חדלות הפירעון, בין משום שהנאמן לא ביקש לבטלו ובין משום שבית המשפט כפה על הצד השני לחוזה להמשיך בהתקשרות, דינן של ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי אותו חוזה כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון" (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 646). שונה הדבר כאשר בוטל החוזה, שאז לפי סעיף 73(ב), אם נראה בחובות הארנונה כהוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, ייחשבו הן לחוב עבר, מאחר שביטול החוזה מוכיח כי לא היה נחוץ להמשך הפעלת התאגיד (שם). זוהי הפרשנות אותה מבקשים הנאמנים לאמץ לענייננו. אלא, שכאמור, פרשנות זו בעייתית היא, מהסיבה שהעירייה איננה צד לחוזה השכירות. כאשר חוקק סעיף 73 לחוק, ראה המחוקק לנגד עיניו סיטואציה בעייתית ואינה ראויה שמאפשר הסעיף, במסגרתה ניתן לכפות על הצד השני לחוזה את המשך קיומו, תוך הגדלת חובות התאגיד כלפיו, אשר ייחשבו לחובות עבר:

"ההסדר המתואר לעיל היה עלול להותיר את הצד השני לחוזה בלא ודאות לגבי סיכוייו להיפרע את החוב שנוצר מהמשך קיום החוזה עד להחלטה בעניינו. כך, מצד אחד הוא חייב להמשיך לקיים את החוזה, ומצד שני אם בסופו של יום יחליט בית המשפט שלא להמשיך בהתקשרות, יהיה דינן של ההוצאות שהוציא כדין חוב עבר. תוצאה זו אינה ראויה, שכן היא פוגעת בצד השני לחוזה באמצעות כפייתו להמשך קיום החוזה תוך הגדלת חובות התאגיד כלפיו. כדי למנוע זאת, מוצע לקבוע כי הצד השני לחוזה רשאי לפנות לנאמן כדי שיודיע לו אם בכוונתו לפעול לביטול החוזה. במקרה כזה, יהיה דינן של כל ההוצאות ממועד הפנייה ועד למועד ההחלטה של הנאמן אם להמשיך בהתקשרות או לבטל את החוזה, כדין הוצאות הליכי חדלות פירעון. כך ייעשה גם במקרה שבו מודיע הצד השני לחוזה כי הוא מבקש לבטל את החוזה, וכי הוא ממשיך בו רק בגלל החובה לקבל אישור לביטולו." (שם, בעמ' 646)

1. ואכן, המחוקק חוקק את סעיף 73(ג), המאפשר לצד השני לחוזה לפנות לנאמן בבקשה שיודיע לו אם בכוונתו לפעול לביטול החוזה, או להודיע לו כי הוא מבקש לבטלו, ואז יהיה דין ההוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה, ממועד פנייתו לנאמן ועד למועד החלטתו, כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון. תכליתו של הסדר זה היא להגן על הנושה מפני הגדלת החובות כלפיו. אלא, שהרשות המקומית כאמור, איננה צד לחוזה, אלא "נושה לא רצוני", ואין באפשרותה לעשות שימוש בסעיף 73(ג) לחוק, ובכך לפעול למניעת הגדלת "חובות העבר" כלפיה. משמעות הדבר היא, כי הנאמן יוכל להגדיל את חובות הארנונה לעירייה לאורך זמן ולפי שיקול דעתו, כאשר חובות אלו ייחשבו לחובות עבר, מבלי שיהיה בידה של העירייה לעשות דבר בעניין. תוצאה זו איננה ראויה, והמחוקק ביקש להימנע ממנה במפורש.
2. אשר על כן, לא ניתן להכיר בחובות ארנונה אשר נצברים ממועד מתן הצו כהוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה מכוח סעיף 73 לחוק, ובהיעדר הוראה מפורשת אחרת, יש לראותם כחובות במסגרת הוצאות ההליך, שעל הנאמנים לשאת בהם, מיום מתן הצו ועד ליום בו פעלו הנאמנים לביטול חוזי השכירות כאמור.
3. למעלה מן הצורך, יוער כי גם אם היה ניתן לראות בחובות הארנונה כהוצאות לקיום חיובי התאגיד לפי החוזה בהתאם לסעיף 73 לחוק, סבורני, לאור הנימוקים לעיל, כי מדובר בדיוק בסוג המקרים בהם מוצדק בנסיבות העניין לראות בחובות הארנונה כדין הוצאות הליכי חדלות הפירעון, כאמור בסיפת סעיף 73(ב) לחוק.

המיטלטלין שנשארו בנכסים

1. לפני סיום, אתייחס לטענתן המשותפת של בעלות הנכסים, לפיה העובדה שנשארו בנכסים מיטלטלין השייכים לחברה, אשר היו בשימושה לפני מתן הצו וכניסתה להליך, יש בה כדי להפוך את הנאמנים לבעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס גם לאחר ביטול הסכמי השכירות, כמי שעשו שימוש בפועל בנכסים, עת "אחסנו" את המיטלטלין בנכסים למשך תקופה ארוכה. דין הטענה להידחות.
2. יובהר, כפי שטענו הנאמנים, כי פינוי המיטלטלין מהנכסים והחזרת המושכר למצב בו קיבלה אותו החברה, בניגוד לארנונה, הוא חיוב של החברה לפי החוזה, ובשל כך נחשב הוא לחוב עבר (בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 5939/08 הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' עו"ד ג'רמי בנימין (06.08.2008), פסקאות 10-9; פר"ק (מחוזי מרכז) 48555-05-13 סיגל רוזן רכב עו"ד ורו"ח, מפרקת נ' דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ (16.11.2014), פסקאות 13-12). הפרה של התחייבות חוזית זו, מאפשרת לבעלות הנכסים להגיש תביעת חוב לנאמנים, ככל שהן סבורות שקמה להן עילת תביעה. כך, ככל שסבורות בעלות הנכסים כי קמה להן עילת תביעה גם כנגד רונית רפאל, לאחר שאושר הסכם המכר, פתוחה בפניהן הדרך לפנות לערכאות השיפוטיות המתאימות. עם זאת, לא ניתן לדרוש מהנאמנים לממן את פינוי המיטלטלין מהמושכר מכספי קופת הנשייה ולראותם כהוצאות הליך חדלות הפירעון, שכן המשמעות המעשית בכך היא מתן עדיפות לנושה בחוב עבר על פני נושים אחרים. העדפה זו פוגעת בעקרון השוויון בין הנושים, שהוא אחד מהעקרונות המנחים בהליך זה.
3. לעניין זה, טענה עתידים כי הפסיקה אשר קבעה כי הוצאות הפינוי הם חובות עבר, דנה בשאלת הוצאות הפינוי ולא בשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורך חיוב בתשלום הארנונה. כמו כן, טענה עתידים כי "בענייננו, אין כל ספק שבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הוא אותו גוף שעשה בו שימוש והייתה לו גישה למושכר. כעניין שבעובדה, עד ליום 4.11.21 לעתידים לא הייתה גישה לנכס ומי שעשה בו שימוש בפועל היא החברה באמצעות הנאמנים ו/או חברת רונית רפאל, כל זאת לאור העובדה שהציוד נותר בנכס ומנע עשיית כל שימוש אחר בו" (פסקה 7 לתגובת עתידים). אין בידי לקבל את טענתה זו של עתידים, וזאת הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית, כפי שיובהר להלן.
4. ראשית, טענתה העובדתית של עתידים כי לא הייתה לה כל גישה לנכס לאחר סיום חוזה השכירות ועד לפינוי המיטלטלין בפועל, איננה מבוססת על עובדות שהוכחו. המסמכים אשר הוגשו במסגרת ההליך דנן, בהם תכתובות של ב"כ עתידים עם הנאמן, אף מצביעים על היפוכו של דבר. כך, למשל, ביום 22.8.21, כותב ב"כ עתידים לנאמן כך: "אגב – אין צורך בפריצת הנכס משום שלפני זמן קצר נמצא מפתח" (נספח 2 לתגובת הנאמנים). בתכתובת שהוגשה על-ידי עתידים, שנערכה בין בא כוחה לבין ב"כ רונית רפאל (נספח 1 לתגובת עתידים), אף עולה כי עתידים השכירה את הנכס לצד שלישי עובר ליום 17.8.21: "היי, הבנתי שמנכ"ל החבר(ה) אצלנו עבר שם היום ואמרו לו שהשטח ששימש לסטודיו סי כבר הושכר לחברה אחרת.. האם כך?" (ב"כ רונית רפאל, ביום 17.8.21); "בדקתי את הנושא מול מרשתי ובשלב זה הנכס כבר איננו רלוונטי." (ב"כ עתידים, ביום 18.8.21). דברים אלו שומטים את הקרקע תחת טענת עתידים כי לא הייתה לה גישה לנכס וכי מי ששלט בו כל העת היו הנאמנים, בזמן שלחברה הייתה גישה פיזית לנכס (מפתח) ובזמן שאף השכירה (או פעלה להשכיר) את הנכס לצד שלישי בתוך זמן קצר.
5. שנית, וכפי שהובהר מפורטות לעיל, "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" לצורכי ארנונה עשוי להיחשב ככזה, אף אם אין לו אפשרות לעשות שימוש בנכס, כל עוד אין גורם אחר שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר (עניין מיכקשוילי, בעמ' 774-773; הלכת באום, בפסקה 11). כפי שהדבר נכון ביחס לנאמנים, כך נכון הוא גם ביחס לבעלות הנכסים ולכל גורם אחר. במקרה של עתידים, הסכם השכירות בינה לבין החברה הגיע לסיומו ביום 31.7.21, כשבוע לפני שביקשו הנאמנים לבטל את החוזה. כאמור, החל ממועד זה, חדלו להתקיים זכויותיהם של הנאמנים בנכס ותמו סמכויותיהם כלפי הנכס המוקנות להם מכוח החוק. מנקודה זו ואילך, אם לא תפסו בנכס חזקה פיזית, חוזרת עתידים להיות בעלת הזיקה הקרובה ביותר נכס, בהיותה מי שבכוחה לעשות פעולות בנכס ולהשתמש בו, יותר מכל גורם אחר. ולראיה, עתידים השכירה (או פעלה להשכיר) לצד שלישי את הנכס בסמוך למועד זה.
6. משתם חוזה השכירות (בין אם הגיע לסיומו ובין אם בוטל על-ידי הנאמנים), "יחסי הכוחות" בין בעלת הנכס לנאמנים משתנים. מרגע זה, באפשרותה של בעלת הנכס לתפוס חזקה פיסית בנכס, מבלי לקבל את אישורם של הנאמנים, מאחר שאין לנאמנים עוד זכויות בנכס, והזכויות בנכסים נותרו בידי בעלות הנכסים בלבד. טוענת עתידים, כי לא היה באפשרותה "לגעת" במיטלטלין שהושארו בנכס על-ידי החברה, ובכך נמנע ממנה לעשות שימוש בנכס. לדעתי, אין הבדל – לעניין זה בלבד - בין ענייננו לבין סיטואציה אחרת בה שוכר משאיר ציוד בדירת מגורים לאחר שתם הסכם השכירות ועזב את הנכס. הזכויות בנכס נשארות בידי בעל הנכס, שבאפשרותו לפעול לפינוי המיטלטלין מהמושכר בדרכים הקבועות בחוק, לאחסנו ולתבוע מהשוכר את הוצאות האחסנה כדי למזער נזקים (ובענייננו – באמצעות תביעת חוב), או לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות בנוגע אליו. בסופו של יום, נכסי החברה בפירוק נמכרים לצד שלישי, ואינם נשארים "ללא בעלים". בגין התקופה עד שנמכרים הנכסים, רשאי בעל הנכס, ככל שסבור כי יש לו עילה לכך, לתבוע את בעל המיטלטלין בגין הנזקים שנגרמו לו. אך בעניין זה אין כדי לשנות מהיותו של בעל הנכס כ"בעל הזיקה הקרוב ביותר" בנסיבות העניין. הדברים יפים, באותה המידה, כלפי קניון רמת אביב, החל מהמועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את החוזה איתם.
7. בע"א 2132/08 שלמה גורג'י נ' חן ברדיצב - רו"ח (21.03.2010) דן בית המשפט העליון בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דן בשאלה "האם עצם החזקת סחורות במחסן מנציחה את מעמדו של בעל הסחורה כ"מחזיק" וכ"בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", אף אם החזקה זו אינה מרצונו, אלא נכפית עליו כאמצעי לחץ מטעם המשכיר" (שם, בפסקה 2). באותו עניין, דובר על קבוצת חברות בפירוק, אשר אחת מהן חתמה על הסכם עם מועצה אזורית דרום השרון, לפיו תבנה החברה על חשבונה מחסן על המקרקעין שבבעלות המועצה, ובתמורה תהא זכאית החברה לתקופה מסוימת, ל-80% מדמי השכרת המחסן. במסגרת מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, ניתן פסק בוררות המחייב את החברה לפנות את הנכס לאלתר. כחודש לאחר מכן, ניתן צו הקפאת הליכים כנגד קבוצת החברות. אלא, שחלק מסחורות החברה נשארו במחסן, והמועצה, שטענה לזכות עיכבון באותן סחורות, סירבה לאפשר הוצאתן. בית המשפט העליון נדרש לשאלה מיהו החייב בתשלום ארנונה עבור המחסן בתקופה שבין מתן צו הקפאת ההליכים לבין סילוק הסחורות מן המחסן. בית המשפט העליון חזר על הלכת באום, וקבע כי הנאמן באותו העניין לא חב בחובות הארנונה שהצטברו לאחר מתן הצו, מאחר שלא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו, מן הטעם כי לא היו לו עוד זכויות בנכס, ולא בגלל זכות העיכבון שהפעילה המועצה. ויודגש, כי בשונה מענייננו, באותו העניין לא היו לנאמן זכויות בנכס המקרקעין מהסיבה שלחברה שבפירוק עצמה לא היו זכויות בנכס עוד לפני כניסתה להליך הפירוק, בעקבות פסק בוררות שניתן בעניינה עובר למתן הצו, וזוהי הסיבה שהנאמן לא חויב בארנונה. יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין, שכתב כך:

"המחלוקת בענייננו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הנה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד.. ודוק: הנאמן לא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עיכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העיכבון התנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצדם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת." (שם, בפסקאות 7, 9)

1. לאור כל האמור, ומאחר שלנאמנים לא היו עוד זכויות בנכסים שבבעלות במשיבות בתקופה שלאחר סיום הסכמי השכירות, אני דוחה את טענתן של המשיבות, בעלות הנכסים, לעניין זה.

סוף דבר

1. התוצאה היא שיש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" החייבים בחוב הארנונה, במעמד של הוצאות הליך כאמור, בהיותם "בעלי הזיקה הקרובה ביותר" לנכסים, החל ממועד מתן צו לפתיחת ההליכים ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכם השכירות, או עד למועד בו הסתיים חוזה השכירות, לפי המוקדם. ממועד זה ואילך, בנסיבות העניין, חוזרות בעלות הנכסים להיות ה"מחזיקות" בנכסים, והן אלה החייבות בתשלום הארנונה. להלן יפורטו המועדים בגינם חייב כל צד בארנונה, בגין כל נכס:

ביחס לנכס בראול ולנברג: (בבעלות עתידים)

מיום 26.7.21 ועד ליום 31.7.21 (כולל) – יישאו הנאמנים בחוב הארנונה.

מיום 1.8.21 ואילך – תישא עתידים בחוב הארנונה (חוב זה כבר שולם על-ידה).

ביחס לנכס ברח' ברזיל: (בבעלות קניון רמת אביב)

מיום 26.7.21 ועד ליום 19.8.21 (כולל) – יישאו הנאמנים בחוב הארנונה.

מיום 20.8.21 ועד ליום 2.10.21 (כולל) – תישא קניון רמת אביב בחוב הארנונה.

1. לאור הבהרת המצב המשפטי, בעקבות חקיקת חוק חדלות פרעון, ולאור היקפם הנמוך של חיובי הארנונה שבמחלוקת אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ו' בתמוז התשפ"ב, 5 ביולי 2022, בהעדר הצדדים.