ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט אינאס סלאמה: הכרעת דין בעניין עברת הפקרה אחרי פגיעה בתאונת דרכים (ת"פ 41834-12-21)

אקדמת מילין

1. הנאשם דלעיל נהג ברכב בכפר ג'סר א-זרקא. במהלך נסיעתו, פגע הנאשם בקטין אשר רכב אותה העת על אופניים. חיש מהר התאספו אנשים במקום התאונה וניגשו אל הקטין אשר מצא את מותו כתוצאה מהתאונה. הנאשם אשר עצר במרחק מספר מטרים ממקום התאונה, ירד מן הרכב, הביט לעבר מקום התאונה, וכעבור מספר שניות חזר אל הרכב ונסע מהמקום אל ביתו. מן הבית, כשרעייתו נוהגת ברכב (אחר) ובליווי אימו, נסעו השלושה אל תחנת המשטרה. לטענת המאשימה, מרגע קרות התאונה ועד שהתייצב הנאשם בתחנת המשטרה חלפה כשעה. לטענת הנאשם, סד זמנים זה לא הוכח, והוא קצר באופן משמעותי. עוד נטען מפי ההגנה, כי לאחר התאונה הנאשם חזר אל רכבו מחמת ההמון שהתאסף במקום התאונה, ומחשש לחייו, וכן מכיוון שלא יכול היה להועיל ולסייע בזירת התאונה, וכל שהיה עליו לעשות הוא להתייצב בתחנת המשטרה.

האם בנסיבות אלו, ובהינתן טענות ההגנה, יש להרשיע את הנאשם בעבירת הפקרה אחרי פגיעה, כמשמעה בסעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "עבירת ההפקרה". להלן: "הפקודה")? זוהי השאלה שבליבת הכרעת הדין שלפניי.

כתב האישום

2. על פי הנטען בכתב האישום, שעיקרו יפורט להלן, ביום 25.6.2018, בשעה 18:00 או בסמוך לכך, הנאשם נהג ברכב משא שברולט סילברדו, מספר רישוי 24769901 (להלן: "הרכב"). הנאשם התקרב לצומת רחובות בכפר ג'סר א-זרקא, כשהוא נוסע ממזרח למערב. אותה העת, הקטין ע.ע יליד 2.1.2007 (להלן: "המנוח"), רכב על אופניים בכביש הניצב לצומת מכיוון צפון.

בהגיע הנאשם לצומת, הוא פגע עם דופן ימין של הרכב במנוח, אשר הגיע לצומת ופנה ימינה לנתיב נסיעת הנאשם, והפילו מהאופניים אל הכביש מתחת לרכב. הנאשם המשיך בנסיעה רציפה, עלה עם גלגלי הרכב על המנוח ועצר במרחק מספר מטרים ממקום התאונה.

3. בשלב זה, התאספו אנשים במקום התאונה וניגשו אל המנוח. הנאשם אשר הבחין במנוח שרוע על הכביש, ירד מהרכב, לא ניגש לעבר המנוח, הסתפק בהפניית מבטו לכיוון המנוח ומקום התאונה, וכעבור מספר שניות נכנס לרכב ונסע מהמקום. זאת, בלא שהזעיק עזרה למנוח, ומבלי שהתקשר אל גופי ההצלה על מנת להזעיקם למקום התאונה. כמו כן, הנאשם לא המתין ליד המנוח עד להגעת גופי ההצלה.

4. כתוצאה מן התאונה, כך מתואר בכתב האישום, נגרמו למנוח פגיעת ראש ודימום מסיבי. מותו נקבע במקום על ידי צוות מד"א.

רק בשעה 19:00 או בסמוך לכך, כך נטען בכתב האישום, התייצב הנאשם בתחנת משטרת זכרון יעקב.

תשובת הנאשם לכתב האישום

5. כבר בשלביו המוקדמים של ניהול ההליך, במסגרת תשובת הנאשם לכתב האישום, הודה הנאשם במרבית העובדות שבכתב האישום. בצד זאת, נטען מפי ההגנה כי כשהנאשם יצא את רכבו והתבונן לכיוון מקום התאונה, ראה הוא "שמתאסף שם המון רב, אנחנו מדברים על לב ליבו של היישוב ג'סר א-זרקא, ... זה מקום מסוכן. הנאשם חשש לחייו, חשש שיפגעו בו" (עמ' 2, שו' 19 - עמ' 3, שו' 1 לפרוטוקול הדיון (מיום 8.3.2022). מעתה, כל אימת שתוזכר המילה עמ', הכוונה תהא לפרוטוקול הדיון בבית המשפט, אלא אם יצויין מפורשות אחרת). עוד נטען, כי ברגע שהנאשם עלה בחזרה אל הרכב "זירת האירוע הייתה מוקפת באנשים", כך שנוכחות הנאשם במקום אין בה כדי להועיל, וכל שעליו היה לעשות הוא להתייצב בתחנת המשטרה. בעניין אחרון זה נטען, כי בעוד שבכתב האישום נקובה השעה 19:00 כשעת התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה, הרי שהנאשם התייצב בתחנה בשעה 18:20 או בסמוך לכך.

משכך, נטען מפי ההגנה כי לא התקיימו יסודות עבירת ההפקרה, ואף אם התקיימו הם, לנאשם עומדת הגנת הצורך (המנויה בסעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

גדר המחלוקת וראיות הצדדים

6. בשים לב לתשובת הנאשם לכתב האישום, לפנינו מחלוקת מצומצמת. הצדדים חלוקים באשר להתקיימות יסודות עבירת ההפקרה - המאשימה טוענת, כי יש מקום להרשיע את הנאשם בביצוע העבירה שכן הוא עזב את מקום התאונה בלא שעמד על תוצאותיה ובלא שהגיש עזרה. ההגנה טוענת מנגד, כי היה קיים חשש ממשי לפגיעה בנאשם; חשש אשר הצדיק את עזיבת הנאשם מהמקום ונסיעתו אל תחנת המשטרה. זאת ועוד, הנאשם עצר ועמד על תוצאות התאונה, ובנסיבות ענייננו, ובין היתר בשים לב לכך שהצומת היה מלא באנשים, התקרבות הנאשם אל הזירה לא הייתה תורמת דבר, והגשת העזרה על ידו התייתרה. עוד חלוקים הצדדים בדבר מועד התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה, היינו באשר לזמן שחלף מרגע התאונה ועד הגיע הנאשם אל התחנה.

אעיר כי למקרא סיכומי הצדדים, מתבקשת המסקנה כי המחלוקת הניטשת ביניהם הצטמצמה לה עוד יותר. בעוד בתשובתו לכתב האישום, טען הנאשם כי אף אם התקיימו יסודות עבירת ההפקרה, עומדת לו הגנת הצורך, בסיכומיו נטען כי לאור פסק הדין בע"פ 8729/20 כהן נ' מדינת ישראל (21.7.2022) (להלן: "הלכת כהן" או "פרשת כהן"), לא נתגבשה עבירת ההפקרה, ומתייתר הדיון בהגנת הצורך.

7. בהלימה למחלוקת המצומצמת, מספרם של העדים אשר נשמעו במהלך ניהול ההליך לא היה רב. במסגרת פרשת התביעה העידו רס"ר אוראל בן עמי, השוטר אשר במועד הרלוונטי היה במשמרת ביומן התחנה ועצר את הנאשם (להלן: "היומנאי"); רס"ר רני בלאן, השוטר שהיה בניידת המשטרה הראשונה שהגיעה אל זירת התאונה (להלן: "שוטר הסיור"), וכן רס"מ טל רצבי, בוחן התנועה שטיפל בתאונה (להלן: "הבוחן"). בנוסף, הוגשו מסמכים שונים, ובהם חקירות הנאשם במשטרה; הודעות שגבתה המשטרה של עדים שהיו בזירת התאונה בעת התרחשותה או בסמוך לאחריה, וכן דיסקים ובהם סרטוני מצלמות אבטחה שתיעדו את אירוע התאונה. במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם עצמו, רעיית הנאשם, הגב' סביטה גו'רבאן (להלן: "רעיית הנאשם"), וכן אם הנאשם, הגב' ג'מילה ג'ורבאן (להלן: "אם הנאשם").

דיון והכרעה

8. לאחר ששמעתי את העדים אשר העידו לפניי והתרשמתי מהופעתם; לאחר שעיינתי בראיות וצפיתי בסרטונים, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים לרבות בסיכומיהם בכתב וכן בעל פה, שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל הרובץ על כתפיה, להוכיח מעל לכל ספק סביר את העובדות המקימות את עבירת ההפקרה. משכך, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

למסקנה זו הגעתי, חרף המהימנות שאני רוכש לנאשם בעדותו כי ממקום התאונה מיהר הוא אל ביתו, ומשם פנה ישירות אל תחנת המשטרה. כמו כן, ניכר כי הנאשם היה נתון בבהלה ובבעתה לאחר התאונה ובעקבותיה; תאונה אשר אין חולק כי ארעה בהיעדר אחריות פלילית מאת הנאשם. ראו על כך גם "דו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים" (ת/37), בו ציין הבוחן כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, וכי הגורם לתאונה הוא התנהגות רוכב האופניים, היינו המנוח. אף אם אניח, כטענת ההגנה, כי הפחד אשר אחז בנאשם הוא מחמת החשש מנחת זרועו של ההמון שהתאסף באזור התאונה (הגם שמי מבאי המקום לא פנה אל הנאשם ולא התקרב לעברו באופן מאיים), לא יהא בכך כדי לאיין את הרשעתו של הנאשם בדין. זאת, מפני שהנאשם לא פעל על מנת לסייע למנוח, ולמצער לא הזעיק הוא את כוחות ההצלה בכל זמן נתון מרגע התרחשות התאונה ואילך. משכך, מצאתי כאמור כי יש להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת ההפקרה. הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.

נעבור אפוא לבחון את היסודות המקימים את עבירת ההפקרה.

יסודות עבירת ההפקרה

9. עבירת הפקרה אחרי פגיעה מעוגנת כאמור בסעיף 64א לפקודה, וזוהי לשונה:

"64א.(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ג) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.

(ד) החליט בית המשפט להטיל על אדם עונש מאסר לפי סעיף קטן (ב) או (ג), לא ייתן עליו צו מבחן, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ולא יטיל עליו מאסר על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף.

(ה) בסעיף זה, 'הזעיק עזרה' – הושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, הזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, המתין ליד הנפגע עד להגעתם, דאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו והגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על פי הכשרתו."

בענייננו, ובשים לב לעובדה כי המנוח מצא את מותו בעקבות התאונה, מיוחסת לנאשם עבירת ההפקרה שבסעיף 64א(ג). עבירה זו, על פי לשונה, מחייבת את הנוהג ברכב, היינו את הנאשם, בחובה כפולה. עליו לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה, וכן להזעיק עזרה. מדובר בחובות מצטברות, כך שמי אשר לא ימלא אחר שתיהן גם יחד, עלול להיות מורשע בביצוע העבירה.

10. חובת העצירה - על העצירה להיות קשורה קשר בל ינותק לאירוע התאונה ולבא אחריה. בעוצרו את הרכב במקום התאונה או במקום הקרוב למקום התאונה ככל האפשר, על נהג הרכב לעמוד על ההתרחשות ולאמוד את המצב, כפעולה ראשונה טרם מתן סיוע. ראו על כך האמור בפרשת כהן בפסקה 8, כדלקמן:

"הלשון דורשת לעצור, להתבונן ולתת את הדעת – ולא לבצע פעולות שונות. דברים אלה מתיישבים היטב גם עם תכלית דרישת העצירה. העצירה נועדה, בראש ובראשונה, להכשיר את הקרקע להמשך הסיוע ולבדוק את השטח. המחוקק בוודאי ביקש למנוע מצב שבו הנהג המעורב ימשיך בנסיעה מבלי לברר את המצב ומבלי לסייע, אך הוא שלל גם הסתפקות בשיחת טלפון לכוחות ההצלה תוך כדי המשך הנסיעה. הנהג המעורב בתאונה הוא הגורם הראשון שיכול להגיש עזרה, והעצירה גופא היא השלב הראשון בדרך להושטת עזרה אפקטיבית. עצירה מאפשרת, באופן פוטנציאלי, לבצע פעולות מיידיות כגון הצבת 'משולש' וחסימת נתיב התאונה כדי למנוע תאונה נוספת. בנוסף לכך מדובר בדרישה מוסרית בסיסית."

11. חובת הזעקת העזרה - המונח "הזעיק עזרה" זכה לפירוש ולפירוט בגוף סעיף העבירה, ראו סעיף 64א(ה) לפקודה. הזעקת העזרה, תלויית נסיבות היא, ועשויה להשתנות ממקרה אחד למשנהו. הכל בהתאם לאופי התאונה, מקום התרחשותה, נסיבותיה, ועוד. סעיף ההגדרה אינו מגביל עצמו לסוג מסוים של עזרה, אינו מונה רשימה ממצה של סוגי העזרה הקיימים, ונפתח בתיאור כללי של הושטת "עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה". בהמשך הסעיף ניתן פירוט באשר לפעולות המנויות במסגרת הזעקת העזרה, ובהתאם לנסיבות המקרה. בין היתר, מנויה הפעולה של הזעקת גופי ההצלה.

תאונות הדרכים אשר הפכו זה מכבר ל"מכת מדינה" ומתאפיינות בתדירותן הרבה, מתרחשות בנסיבות שונות, בשעות שונות של היום ובתוואי שטח אחר. כשם שרבות הן תאונות הדרכים, ורבות הן נסיבות התרחשותן, כך רבים הם מיני סוגי העזרה אשר יש על נהג רכב להושיט. למשל, העזרה בקרות תאונה באישון ליל בכביש נידח אשר כלי רכב לא מרבים לחלוף בו, לא תהא דומה בהכרח לזו אשר תידרש כל אימת שהתאונה תארע בשעות היום במקום מרכזי, בו התקבצו אנשים רבים. כך גם יכול ותידרש עזרה שונה פעם שמדובר בתאונה מרובת נפגעים; בתאונה בה נלכד אדם ברכב ונדרשת גם מעורבות של כוחות כיבוי אש או בתאונה שכתוצאה מהתרחשותה הנפגע נפל לתהום או לגיא, ולא ניתן לעמוד מקרוב על מצבו.

ראו עוד על המונח "עזרה" בפסקה 9 לפסק הדין בפרשת כהן, כי:

"הפסיקה פירשה את הדיבר 'עזרה' באופן רחב יחסית. נפסק, לדוגמא, שנהג שנמלט מזירת התאונה מיד עם הגעתם של כוחות רפואה, מבלי לבצע כל פעולת סיוע, אינו פטור בהכרח מאחריות בעבירת ההפקרה. הטעם שניתן לכך בפסיקה הוא שבשלב ראשוני זה יתכן שעדיין בכוחו לסייע בטיפול בנפגעים (ראו סקירת הפסיקה להלן בפרק ג). פרשנות כזו מתיישבת עם הלשון הרחבה של הסעיף – 'עזרה' – שיכולה לכלול כל פעולה שעשויה לסייע לנפגע התאונה או לכוחות ההצלה. ניתן ללמוד זאת גם מהגדרת עזרה 'בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה', ומכך שהזעקת גופי ההצלה וסיוע רפואי לסוגיו הן רק דוגמאות בלתי ממצות לעזרה שיש להושיט."

12. קיום שתי החובות דלעיל בדבר עצירה והזעקת עזרה, יש בו למלא אחר התכלית שבבסיס עבירת ההפקרה, הלא היא הענקת עזרה מיידית ככל הניתן למי אשר נפגע בתאונת הדרכים. על תכלית זו ראו פרשת כהן, פסקה 11, כדלקמן: "אין כל ספק כי התכלית המרכזית של עבירת ההפקרה היא מתן הסיוע המהיר והאפקטיבי ביותר לנפגע בתאונת דרכים. מנקודת מבטו של הנפגע מבטאת תכלית זו את האינטרס שלו בהטבת מצבו במידת האפשר. מנקודת מבטו של הנהג המעורב יש דגש גם בסולידריות אנושית בסיסית, ובחובה המוסרית – שאומצה כנורמה משפטית מחייבת - המוטלת על מי שהיה מעורב בתאונה לסייע ליתר המעורבים כפי יכולתו."

לאחר שעמדנו על יסודות עבירת ההפקרה והזכרנו את התכלית אותה מבוקש להשיג, נעבור לתאר את התאונה מושא ענייננו ואחר כך לבחון האם הנאשם יצא ידי חובתו, כך שלא ייחשב כמי שהפקיר את המנוח.

התאונה ולאחריה

13. רגעי התאונה, ומה שארע לאחריה, נתפסו בעדשת מצלמות האבטחה של חסן ג'ורבאן ורפיקי ג'ורבאן (ת/21א ו-ת/22א, בהתאמה), המכוונות אל עבר הכביש. באחת המצלמות תועדו, מרחוק באופן יחסי, רגע התאונה, עצירת הרכב והתקבצות האנשים במקום. במצלמה השניה תועדו, מקרוב, עצירת הרכב לאחר התאונה, יציאתו של הנאשם מהרכב, כניסתו בחזרה אל הרכב והמשך הנסיעה.

ביתר פירוט, מן המתועד בסרטונים, נגלים הפרטים הבאים: בת/21א ניבט רגע הפגיעה במנוח, לאחריו נעצר הרכב בהמשך הדרך, ולבסוף ממשיך שוב בנסיעה. מדובר בעצירה לזמן קצר ביותר, באופן שמרגע הפגיעה במנוח ועד לרגע עזיבת הנאשם את הזירה חלפה פחות מדקה. עוד על פי התיעוד המצולם, לאחר הפגיעה במנוח, חיש מהר התאסף לו ההמון סביב אזור התאונה, כשהאנשים מגיעים מכל עבר. התיעוד בת/22א מספק לנו תקריב בנוגע להתנהלות הנאשם מיד בסמוך לאחר הפגיעה במנוח, עם עצירת הרכב. על פי המתועד, הנאשם יצא מן הרכב, הביט אל עבר מקום התאונה, חזר אל הרכב כעבור שניות לא רבות מרגע שיצא הימנו, השתהה קמעה והמשיך בנסיעתו.

14. על המתרחש סמוך לאחר אירוע התאונה, ניתן ללמוד גם מדו"חות הפעולה של השוטרים אשר איישו את הניידת הראשונה שהגיעה אל הזירה. על פי דו"ח הפעולה של שוטר הסיור (ת/55), דקות מספר לאחר שהתקבלה הודעה על קרות התאונה, הוא כבר התייצב בזירה (האירוע נפתח בשעה 18:05, התקבל אצל שוטר הסיור בשעה 18:07, וזה הגיע למקום בשעה 18:12). על פי דו"ח הפעולה, בשעה ששוטר הסיור הגיע אל המקום, כבר היו בו עשרות אנשים. ובמילותיו: "... היגעתי ליד פיצוחי אל נדא בכפר והבחנתי בכ-50 מתקהלים בכביש ... התקרבתי למקום וביקשתי מהאנשים להתרחק ומכמה אנשים שהיו מסביבי שירחיקו את המתקהלים ויפנו את המקום לטובת הטיפול...". על ההמולה ששררה במקום ניתן ללמוד גם מדו"ח הפעולה של השוטר הנוסף (ת/14), רס"ל מוסא זובידאת, אשר היה בניידת יחד עם שוטר הסיור. על פי דו"ח פעולה זה, "... ויש מסביבו (סביב המנוח - א' ס') הרבה אנשים וצועקים במקום הרחקתי את האנשים ...".

חרף קיומה של מסכת עובדתית ברורה, הצדדים חלוקים בשאלה האם התנהלות הנאשם עולה כדי ביצוע עבירת הפקרה, אם לאו.

15. המאשימה טוענת, כי הנאשם לא מילא אחר חובותיו לעצור ולהזעיק עזרה. בכל הנוגע לחובת העצירה, טוענת המאשימה כי יציאת הנאשם מהרכב, התבוננות קצרה אל מקום התאונה, ומיד לאחריה כניסה אל הרכב ונסיעה ממקום התאונה, אינה מהווה עצירה אשר נועדה להכשיר את הקרקע להמשך הסיוע, אלא מדובר בעצירה של מה בכך. הנאשם, כך נטען, לא המתין לגופי ההצלה, לא בירר אם אחרים דואגים להזעקת גופי ההצלה, לא בחן כיצד יוכל לסייע, ונטש את המקום במהרה. עוד לטענת המאשימה, הנאשם גם לא מילא אחר חובת הזעקת העזרה, משלא עשה הוא דבר וחצי דבר על מנת לסייע. המאשימה טענה אף כי העובדה שנכחו רבים אחרים במקום, אין בה כדי להקהות מחובת הנאשם לעמוד על תוצאות התאונה ולהגיש עזרה מתאימה לנסיבות המקרה.

16. ההגנה טוענת, כי הנאשם עזב את המקום מכיוון שחשש לחייו, וזאת לאחר שעצר, התבונן אל עבר הזירה, ונוכח לראות כי אנשים רבים מתאספים במקום. טענה זו עלתה מפיו כבר בחקירותיו של הנאשם במשטרה. אמנם, במשטרה מסר הנאשם כי ראה את האנשים באים אליו, ובעדותו בבית המשפט אמר כי ראה אנשים רצים אל מקום התאונה (לכיוונו של המנוח). ואולם, לטענת ההגנה מדובר ב"טעות תמימה בבחירת המילים, שלא קדמה לה כל מחשבה או תחכום" (סעיף 42 לסיכומים); טעות של מי אשר השפה העברית אינה שפת האם שלו. יוער, כי בעניין זה טענה המאשימה שעדות הנאשם בבית המשפט מהווה גרסה כבושה, הבאה ליישב את דבריו במשטרה (שנועדו למזער את אחריותו הפלילית) עם המתועד בסרטונים, ועל מנת להפחית מאי האמינות של טענת הגנת הצורך. מנגד, טענה ההגנה כי הנאשם אמר שרצו אליו גם בחקירתו השנייה במשטרה, לאחר שצפה בסרטונים, מכאן שאין כוונת זדון באופן הניסוח, אלא זוהי העברית המוגבלת של הנאשם.

זאת ועוד, לשיטת ההגנה, הגעתו המיידית של הנאשם אל תחנת המשטרה מלמדת כי הנאשם עזב את המקום כדי למלט עצמו מן ההמון, ולא על מנת להימלט מאימת הדין. בנוסף, ועל מנת ללמד כי חשש הנאשם מפגיעה בו הוא בעל מימד אובייקטיבי, עמדה ההגנה על האלימות במגזר הערבי בכלל, ובג'סר א-זרקא בפרט, ואף הפנתה לשורת כתבות בעניין ולדו"ח מבקר המדינה. ההגנה הפנתה גם לעדות שוטר הסיור, שהשיב בחיוב לשאלה האם יש הרבה אירועי ירי וקטטות בג'סר א-זרקא. עוד מסבירה ההגנה בסיכומיה, כי הנאשם עמד בחובות שמטילה עבירת ההפקרה על נהג רכב, שכן הוא עצר ועמד על תוצאות התאונה, אז ראה קהל מתאסף, הבין כי "יכולות הסיוע שלו הינן אפסיות כשהמון שלם נוהר לזירת האירוע, וכל שנותר הוא להסגיר עצמו מהר ככל האפשר" (סעיף 74 לסיכומים). בהמשך סיכומי ההגנה נטען, כי העזרה הנדרשת תלוית נסיבות מקרה, ובענייננו הגשת העזרה על ידי הנאשם התייתרה. "עזיבת הנאשם את המקום נעשתה רק לאחר שהניח, כאדם סביר, כי המנוח בידיים טובות וכי מוגשת לו העזרה האפקטיבית בנסיבות העניין ועל כן ניתנת לו האפשרות להגן על חייו שלו ולהימלט" (ס' 83 לסיכומים. ההדגשה במקור).

לאחר שעמדנו על טענות הצדדים, נעבור לבחון את יסודות עבירת ההפקרה בראי התנהלות הנאשם מיד בסמוך לאחר התאונה.

יסודות עבירת ההפקרה - מן הכלל אל הפרט

17. כאמור לעיל, על מנת שהנאשם לא ייחשב כמי שהפקיר את המנוח, עליי לקבוע כי הנאשם מילא אחר חובותיו על פי דין, היינו כי עצר הוא וכן כי הזעיק עזרה.

עצירה - ספק בעיניי, אם עצירת הנאשם את רכבו עונה על תנאי העצירה הנדרש בסעיף העבירה. אין להסתפק בעצירה טכנית בלבד. בסעיף 64א(ב) לפקודה (אליו מפנה סעיף העבירה הנכלל בכתב האישום דכאן - 64א(ג)), מצויין מפורשות כי נדרשת עצירה "במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה". היינו, מי אשר עוצר את הרכב נדרש לבחון את הזירה וליתן דעתו לתוצאות התאונה. בפסק הדין בפרשת כהן צויין, כאמור לעיל, כי העצירה נועדה להכשיר את הקרקע להמשך הסיוע. במקרה דכאן, הנאשם עצר את הרכב לזמן קצר שאפילו אינו מגיע כדי דקה אחת. בנוסף, הנאשם אמנם הביט אל עבר מקום התאונה והבין כי הוא דרס ילד. אולם, לא בוצעה הערכת מצב של הסיוע הנדרש, וממילא הנאשם לא סיפק בהמשך כל סיוע - לא באופן אישי למנוח אשר נותר בזירת התאונה, ואף לא באמצעות הזעקת כוחות ההצלה.

לא זו אף זו, גם אם הייתי מגיע למסקנה שונה בעניין החובה הראשונה, הרי שהחובה השנייה של הזעקת עזרה, הנדרשת במצטבר על מנת שהנאשם לא ייחשב כמי שהפקיר את המנוח, לא מולאה גם היא.

18. הזעקת עזרה - הנאשם לא הושיט כל עזרה למנוח. הוא אף לא התקשר אל גופי ההצלה על מנת לדווח על אודות התאונה, ולהזעיקם אל המקום. הזעקת גופי ההצלה המתאימים מהווה ראשיתה של הושטת העזרה, וגם בכך לא עמד כאמור הנאשם.

אין בידיי לקבל את טענת הנאשם, ממנה עולה, כי ההמון אשר שהה במקום מייתר את הושטת העזרה על ידי הנאשם, ולרבות הזעקת גופי ההצלה. אל לו לנהג רכב להניח, "כאדם סביר", כי הנפגע בתאונה מצוי "בידיים טובות", כפי שהניח הנאשם בענייננו (סעיף 83 לסיכומי ההגנה), בלא שלמצער יבצע הוא כל פעולה על מנת לוודא כי אכן כך הדבר. את חובת הזעקת העזרה השית המחוקק באופן שאינו משתמע לשני פנים על נהג רכב המעורב בתאונה, ואין נפקא מינה אם התאונה נגרמה בעטיה של נהיגתו ונוכח אשמו או אם הייתה התאונה בלתי נמנעת, כבענייננו. כך או כך, האחריות רובצת כאמור על כתפי נהג רכב המעורב בתאונה. אל לנהג לעזוב את נפגע התאונה לאנחות ולהפקיר את גורלו בידי אחר, גם אם אותו אחר מצוי במקום.

הסובבים את הנהג לאחר קרות תאונה יכולים להזעיק את כוחות ההצלה ובכך לייתר, במקרים המתאימים, את הזעקת כוחות ההצלה על ידי הנהג. אולם, כדי שהנהג ייצא ידי חובתו בעניין זה, סבורני כי עליו להיות מודע לכך שמאן דהוא הזעיק את כוחות ההצלה או עליו להיות נוכח במקום התאונה עם הגעתם של כוחות ההצלה. במקרה דכאן, אזכיר, כי מרגע הפגיעה במנוח ועד לרגע בו עזב הנאשם את זירת התאונה באופן סופי ומוחלט חלפה לה פחות מדקה, במהלכה הספיק הנאשם לעצור את הרכב לאחר שפגע במנוח, לצאת ולהביט אל עבר אזור התאונה, לחזור אל הרכב ולהמשיך בנסיעה. הנאשם לא הזעיק עת יצא הוא מן הרכב (או בכל שלב אחר, מאוחר יותר) את כוחות ההצלה; הוא לא שמע קריאות של מי מהנוכחים להזעיק אמבולנס ולא היה מודע לכך שמישהו מהנוכחים עשה כן ופעל להזמין את כוחות ההצלה בעצמו, וממילא לא עלתה כל טענה בדמות זו מפי הנאשם. יתר על כן, הנאשם עזב את המקום טרם הגיעו כוחות ההצלה, ועל כן, מטבע הדברים, לא היה הוא ער להגעתם.

19. אם כן, אי עצירת הרכב על מנת לעמוד על המתרחש ובמטרה להעריך את היקף העזרה הנדרשת על מנת לספקה, ובמיוחד אי הזעקת העזרה על כל המשתמע מכך, מוליכים למסקנה האחת והיחידה כי הנאשם ביצע את עבירת ההפקרה.

ומה באשר לטענת הנאשם כי חשש הוא לחייו, ועל כן נס על נפשו שלא במטרה להימלט מאימת הדין (היינו פנה מהמקום אל תחנת המשטרה כדי להסגיר עצמו) - האם יש בכך כדי לאיין את ההרשעה בעבירת ההפקרה? על שאלה זו יש להשיב בשלילה.

חשש לחיי הנאשם - האמנם?

20. הנאשם טען, כאמור, כי מחמת החשש לחייו, עזב הוא במהרה את מקום התאונה היישר אל ביתו, ומשם בנסיעה היישר אל תחנת המשטרה. לא שוכנעתי כי היה קיים חשש לחיי הנאשם, ואף אם ניטע חשש כזה בליבו של הנאשם, לא היה עליו לעזוב את המקום תוך שהוא זונח כליל את חובתו להזעיק עזרה. במה דברים אמורים?

21. בחקירתו הראשונה במשטרה, ביום התאונה (ת/33 - הודעת נהג תחת אזהרה), טען הנאשם כי עזב את מקום התאונה מחמת שהתקדם לעברו ההמון. ראו דבריו, כי "אני עצרתי את הרכב שלי יצאתי מהרכב לראות מה קרה לילד התחילו לרוץ אליי הרבה אנשים אז עליתי על הרכב ונסעתי מהמקום הביתה..." (גיליון 2, שו' 14-13). כך גם בהמשך החקירה, עת ציין כי, "... ושירדתי מהרכב אנשים שרצו אליי צעקו עלית על ילד" (גיליון 2, שו' 21). בחקירתו השנייה של הנאשם במשטרה, מיום 28.6.2018 (ת/40 - הודעת נהג תחת אזהרה), הוצגו לנאשם סרטוני האבטחה המתוארים לעיל. משנשאל הנאשם מדוע עזב את המקום במהירות, השיב, "כי ראיתי אנשים באים אליי אז נבהלתי" (גיליון 2, שו' 11).

22. לעומת דבריו במשטרה, בעדותו לפניי במהלך חקירתו הראשית, נשמעו דבריו של הנאשם אחרת. הפעם, תאר הוא כי פחד מחמת שאנשים התקהלו במקום (ולא מכיוון שבאו אליו). ראו עדותו כי, "... ראיתי אנשים במקום שרצים אז פחדתי. הם רצים למקום שהיה, לילד" (עמ' 16, שו' 35-34). ובהמשך, "ירדתי מהאוטו, ראיתי אנשים שרצים לכיוון הילד. פחדתי והלכתי" (עמ' 17, שו' 9). לשאלה מה עבר לו בראש באותן השניות, השיב הנאשם, "אני מפחד, רועד, אני רואה שרצים לילד צועקים" (עמ' 17, שו' 21).

עוד בחקירתו הראשית, נשאל הנאשם בדבר ההבדל בין הנאמר במשטרה לבין הנאמר מעל דוכן העדים, בבית המשפט. עת עומת הוא עם דבריו במשטרה, כי רצו אליו אנשים רבים, השיב הנאשם, "הכוונה שלי לא לרוץ אליי, הכוונה היא לרוץ לאיפה שקרה המקרה" (עמ' 19, שו' 30). כשנשאל "אז למה אמרתי אליי?", הסביר הנאשם, "טעיתי, לא הסתדר לי להגיד את זה" (עמ' 19, שו' 32-31). בהמשך החקירה הראשית, התבקש הנאשם להסביר מה הכוונה "אליי", באומרו במסגרת חקירתו השנייה במשטרה, ולאחר שצפה בסרטונים, כי 'ראיתי אנשים באים אליי'. על כך השיב הנאשם, "לא אליי, התחילו להתאסף במקום איפה שהיה המקרה". כשנשאל אז למה לומר "אליי", השיב: "התכוונתי להגיד כאילו שזה שם, לא אליי" (עמ' 20, שו' 11-9).

23. ניתן לתהות שמא אפשר ליישב את הנאמר מפי הנאשם במשטרה עם הנאמר מפיו בעדותו בבית המשפט, באופן שאמנם האנשים לא באו אליו, אך הם נעו לעברו. אולם, צפייה בסרטונים (ת/21א ות/22א) מפוגגת באחת כל תהייה ממין זה. ניתן להבחין בבירור כי האנשים לא נעו בכיוון אחד, אלא ההמון הגיע מכל עבר והתקבץ סביב מקום הפגיעה במנוח. הגם שהנתפס בעדשות המצלמות לא מעניק כיסוי מלא לכל ההתרחשות ומכל זווית אפשרית, הרי שלא נצפה כל איום ישיר או מרומז על הנאשם, ובעדותו בבית המשפט הוא גם לא הצביע על כל איום שכזה.

24. מן העדות בבית המשפט עולה, כי הנאשם פחד לטענתו "מאנשים. שלא ירביצו לי או יהרגו אותי, יוציאו נשק". "ככה זה אצלנו בכפר", המשיך והשיב הנאשם לשאלה מדוע יהרגו אותו (עמ' 17, שו' 25-23). בעדותו אף טען הנאשם כי ארעו מקרים לפני המקרה מושא ענייננו ולאחריו, בהם נהג רכב דורס הוכה (עמ' 21). לא נעלם הימני גם טיעון ההגנה בסיכומיה בדבר האלימות בג'סר א-זרקא, לרבות הצרופות לסיכומים. ואולם, לא די בכך.

לא שוכנעתי כי הנאשם היה נתון בסכנה של ממש לחייו, שמא יאונה לו רע על ידי ההמון. כך, במיוחד בראי הקושי ליישב את גרסת הנאשם במשטרה אל מול הגרסה שנמסרה לפניי, ובהעדר כל אינדיקציה אחרת בסרטונים, שתעיד על כי הנאשם היה חייב לנוס על נפשו. אף מעדות הנאשם, לא ניתן ללמוד על ראשיתו של איום כלפיו, משהנוכחים כלל לא ניגשו אליו. בעניין זה אפנה לעדות הנאשם בעמ' 19, שו' 34, שם עת נשאל הנאשם האם מישהו ניגש אליו ביורדו מן הרכב, השיב הוא: "לא, היו צועדים [כך במקור] 'דרס את הילד', על המקרה. לא צועקים עליי".

25. יתר על כן, אף אם אניח לטובת הנאשם כי אכן ארבה לו סכנה לחייו (ולא היא), או כי חש הוא סכנה כזו (הגם שאין לה אחיזה במציאות), אין בכך די על מנת לפטור את הנאשם מאחריות לעבירת ההפקרה, שכן מיד עם איון הסכנה הנטענת היה על הנאשם לפעול להזעקת עזרה.

למימד הזמן יכולה להיות משמעות ניכרת ואף מכרעת בראי מצב הנפגע בתאונה, באופן שככל שתושט לו עזרה בשלב מוקדם יותר, כך ירבו הסיכויים להטבת מצבו. על כן, משאויין החשש הנטען לפגיעה בחיי הנאשם (ככל שזה אכן היה קיים), היה על הנאשם לפעול לכל הפחות להזעקת כוחות ההצלה. ההזדמנות הראשונה והמיטבית לעשות כן, הייתה משנכנס הנאשם אל רכבו וטרם החל הוא בנסיעה. לשאלה: "אז מה עשית? אתה עומד, מסתכל, רואה אנשים רצים לילד, אתה אומר שאתה פוחד, מה אתה עושה?", השיב הנאשם, "עליתי לאוטו". בהמשך הוסיף והשיב, "ישבתי קצת כי לא יכולתי לנהוג. הייתי רועד, מפחד, מהלחץ" (עמ' 17, שו' 34 - עמ' 18, שו' 2). בשלב זה, היה על הנאשם להזעיק את כוחות ההצלה. אם היה עושה כן, היה עליי להכריע בשאלה האם בראי החשש הנטען ובעטיו, ניתן להסתפק בהזעקת כוחות ההצלה על מנת למלא אחר דרישת הזעקת העזרה שבסעיף 64א לפקודה. ואולם, הנאשם לא עשה כן, ומשכך לא קיים הוא אפילו ראשיתה של הזעקת עזרה.

26. לא זו אף זו, אף אם חשש הנאשם להישאר בסביבת התאונה, יכול היה להתקדם מעט בנסיעה; לעבור סמטה או שתיים, ואז לעצור בצד הדרך ולהתקשר אל מוקד כוחות ההצלה. הנאשם אף לא פעל בדרך זו. יתר על כן, בחלוף 5-4 דקות מרגע החל הנאשם בנסיעה ממקום התאונה, הגיע הוא אל ביתו (ראו עדותו בעמ' 18). משהגיע אל ביתו מבצרו ומשאויין כליל החשש הנטען שמא מאן דהוא יבקש לפגוע בנאשם, יכול היה הנאשם להתקשר אל כוחות ההצלה ולהזעיקם. אולם, גם בשלב זה הנאשם בחר שלא להזעיק עזרה. נזכיר כי הנאשם לא ידע שמי מהנוכחים במקום הזעיק את כוחות ההצלה ואף לא הייתה לו כל אינדיקציה לכך, משלא קיים הוא שיג ושיח עם הנוכחים.

27. אבהיר, כי אי קבלת הטענה בדבר חשש לחיים, אין משמעה חוסר אמון מוחלט בעדות הנאשם. ההיפך, מצאתי את עדות הנאשם כי היה הוא אחוז פחד ורעדה, מהימנה. תחושות מעין אלו אינהרנטיות למעורבות של נהג רכב בתאונה, וודאי תאונה בה נדרס ילד. תחושת הפחד היא אשר הניאה את הנאשם, לטענתו, מלהתקשר לכוחות ההצלה. ראו עדות הנאשם בעמ' 18, שו' 36-26:

"ש. עד שאתה מגיע לתחנה, יש לך שני קטעים נכון? מהאירוע עד הבית, ומהבית לתחנה. אתה עושה טלפונים?

ת. לא.

ש. למה אתה לא עושה טלפונים?

ת. אני הייתי בפחד, בגלל זה לא התקשרתי.

ש. למה אתה לא מתקשר? אם אתה נוסע למשטרה, למה לא התקשרתי למשטרה?

ת. כי אני הולך לשם. אני הולך כבר לתחנה.

ש. למה לא התקשרת למד"א?

ת. מהפחד, לא יכולתי להתקשר.

ש. מה זאת אומרת? מה יש פחד?

ת. הייתי רועד, הייתי מזיע בכל הגוף שלי."

28. אותו פחד אשר אחז בנאשם, יכול ומורכב הוא רק מהפחד המובנה והטבעי כתוצאה מהתאונה, ויכול להיות כי מהול הוא גם בחשש הנאשם שמא יפגעו בו. איני נדרש לבחון כל מרכיב ומרכיב ב"פחד". זאת, כאמור לעיל, מכיוון שככל שהיה קיים חשש לחיי הנאשם (ולו חשש סובייקטיבי), פעם שחשש זה אויין, היה על הנאשם לפעול באופן מיידי להזעקת כוחות ההצלה. חשש זה, גם אם היה קיים, אויין כאמור לעיל עם כניסת הנאשם לרכב, וודאי עם עזיבתו את המקום. חרף זאת, הנאשם לא התקשר ליתן דיווח לכוחות ההצלה, לא מיד ולא בהמשך. לא במקטע הנסיעה הראשון; לא עם הגעתו לביתו, ולא במקטע הנסיעה השני כשהוא כבר היה מלווה על ידי רעייתו ואמו. הפחד בו היה נתון הנאשם, אין בו די על מנת לאיין את חובתו שבסעיף 64א(ג) לפקודה, לפעול ולהזעיק עזרה.

29. למען הסר ספק אדגיש, כי לא מצאתי בנסיבות תיק זה להידרש בהרחבה לשאלת היסוד הנפשי של העבירה (מודעות ליסוד העובדתי), מחמת שהדבר לא נתון במחלוקת. אציין אך כי הנאשם עצר את רכבו מיד לאחר הפגיעה במנוח. אף אם ברגע הפגיעה לא ידע הנאשם כי פגע הוא במנוח, הרי שהוא הבין זאת מיד עם עצירתו את הרכב. ראו למשל חקירתו הראשונה במשטרה (ת/33 - הודעת נהג תחת אזהרה). שם, ולשאלה האם הרגיש שעלה על המנוח לאחר שפגע בו, השיב הנאשם כי "לא. אני לא ראיתי את הילד בהתחלה רק הרגשתי מכה ברכב מצד ימין ושעליתי על משהו ואז עצרתי, ושירדתי מהרכב אנשים שרצו אליי צעקו עלית על ילד" (גיליון 2 , שו' 21-20). למקרא דברים אלו, ואף בראי עדותו של הנאשם לפניי באשר להמולה שהתרחשה מיד לאחר התאונה, ברי כי הייתה קיימת מודעות של הנאשם למצער לחבלה חמורה שארעה למנוח.

די באמור לעיל על מנת להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת ההפקרה. ואולם, אמשיך ואדון בסוגיה נוספת השנויה במחלוקת, והיא חלוף הזמן מרגע התאונה ועד התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה. בכגון דא, כפי שיובהר להלן, ועל אף ששוכנעתי כי ממקום התאונה פנה הנאשם במישרין אל ביתו, ומשם היישר אל תחנת המשטרה, אין בכך כדי לשנות מתוצאת הכרעת הדין.

דרכו של הנאשם אל תחנת המשטרה ושעת ההגעה

30. בכתב האישום מצוין כי רק בשעה 19:00 או בסמוך לכך, התייצב הנאשם בתחנת המשטרה. בסיכומיה, נכונה המאשימה להכיר באפשרות כי הנאשם הגיע אל התחנה קודם השעה 19:00, אך זאת לכל המוקדם בסמוך לשעה 18:45, ולא בשעה 18:20 כפי הנטען על ידי הנאשם בתשובתו לכתב האישום. בעניין זה, סומכת המאשימה ידיה על דו"ח הפעולה של היומנאי (ת/54), שם בפרק פרטי הטיפול באירוע, ציין היומנאי כי בשעה 19:00 הודיע לנאשם שהוא נתון במעצר, וכן על עדות היומנאי בבית המשפט, לפיה הנאשם הגיע אל תחנת המשטרה מספר דקות קודם בוצע מעצרו (עמ' 7). עוד טוענת המאשימה, כי גרסת היומנאי עולה בקנה אחד ומתחזקת מן הדברים שבדו"ח הפעולה של הבוחן (ת/35) ושל שוטר הסיור (ת/55), ומעדויותיהם של אלו.

31. ההגנה טוענת כי לוח הזמנים ממקום התאונה ועד לביתו של הנאשם, ומשם אל תחנת המשטרה, לא נחקר ולא נבדק לעומק, וכי לא בוצע שחזור אשר מטרתו לבחון את זמני הנסיעה. מחדל חקירה זה, כך נטען, יש לזקוף לזכות הנאשם. ההגנה מבקשת להעדיף את גרסת הנאשם, כי ממקום התאונה פנה הוא היישר אל ביתו, ומשם באופן מיידי אל תחנת המשטרה, בלא שביצע כל עצירה בדרך. קבלת הנאשם על ידי היומנאי בתחנת המשטרה, כך נטען, ארכה זמן ארוך מהמצופה. עוד מפנה ההגנה לעדויות רעיית הנאשם ואמו, אשר תומכות בגרסת הנאשם. ההגנה ממשיכה ומסבירה בסיכומיה מדוע אין לקבוע מסמרות בנוגע ללוח הזמנים על סמך הסקת המסקנות על ידי המאשימה מן העולה מדו"חות הפעולה השונים.

32. על יסוד מכלול הראיות והעדויות, קשה יהיה לקבוע את השעה המדויקת בה נכנס הנאשם בשערי תחנת המשטרה. ובכלל, על אף שלמחלוקת זו הוקדש זמן לא מבוטל בעת חקירת העדים, נראה כי שני הצדדים מסכימים על כי השעה המדויקת בה הגיע הנאשם אל התחנה, אין בה כדי לשנות מתוצאת הכרעת הדין. ראו על כך סעיף 5.2 לסיכומי המאשימה, במסגרתו מציינת היא כי אף אם הנאשם היה מסגיר עצמו קודם השעה הנטענת על ידה, הרי שאין בכך למלא אחר החובה המוטלת עליו מכוח עבירת ההפקרה. ראו גם עמדת ההגנה בסעיף 11 לסיכומיה, כי השעה המדויקת בה הגיע הנאשם אל תחנת המשטרה אינה כה מהותית, ואף אם שעת ההגעה אינה 18:22 (כטענת ההגנה), אין בכך להפריך את גרסת הנאשם בדבר נסיעה היישר אל ביתו ומשם היישר אל תחנת המשטרה.

33. אף אני, כאמור לעיל, סבור כי קביעה פוזיטיבית בדבר שעת התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה, אינה מחויבת לצורך הכרעת הדין ולשם ביסוס יסודות עבירת ההפקרה. הטעם לכך הוא, כי תכלית עבירת ההפקרה, כפי שראינו לעיל, היא הענקת הסיוע המהיר והיעיל ביותר לנפגע תאונת הדרכים. על מנת למלא אחר תכלית זו, נדרשים הזעקת עזרה ומתן סיוע בסמיכות הזמנים הקרובה ביותר לקרות התאונה, ככל הניתן. חלוף הזמן מרגע התאונה ועד להזעקת העזרה הוא משמעותי, וככל שמרחיקים אנו בזמן ממועד התאונה, עלולה העזרה להיות פחות ופחות יעילה, בראי הטבת מצבו של נפגע התאונה, עד כדי קיפוח חייו. בענייננו, מה לנו אם חלפו כעשרים דקות (כפי טענת ההגנה) או אם חלפה לה כשעה (כפי טענת המאשימה) מרגע התאונה ועד לרגע התייצבות הנאשם במשטרה? כך או כך, לא פעל הנאשם משך זמן רב על מנת לסייע למנוח, לרבות הענקת עזרה בדמות הזעקת כוחות ההצלה. משאמרתי זאת, אדרש למחלוקת הניטשת בין הצדדים בראי הראיות שהובאו לפניי.

34. מועד כניסת הנאשם אל תחנת המשטרה לא תועד ברחל בתך הקטנה בדו"חות המשטרה בזמן אמת. עיון בדו"ח הפעולה של היומנאי (ת/54) מעלה, כי בפרק פרטי הטיפול באירוע צוין, ש"כאשר הנ"ל (הנאשם - א' ס') ניכנס ליומן התחנה הוא ישר אמר לי 'דרסתי ילד בגאסר אזרקא' באתי להסגיר את עצמי, ... יצאתי מיומן התחנה וניגשתי על החשוד הודעתי לחשוד הנ"ל בשעה 19:00 שהוא עצור בחשד ...". בבית המשפט, היומנאי העיד כי הנאשם הגיע אל התחנה דקות ספורות לפני שבוצע המעצר; כי "איך שהוא נכנס ישר הלכתי אליו", וכי הדברים נאמרים מזכרונו את האירוע (עמ' 7 ו-9).

ההגנה מבקשת להיבנות על השעה המצוינת כשעת פתיחת האירוע בדו"ח פעולה זה - 18:22, ומכך למדה היא כי זו שעת התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה.

35. בעדותו, ציין היומנאי כי שעה זו לא הוזנה על ידו, אלא הופיעה באופן אוטומטי. היומנאי סבר כי זוהי השעה בה נפתח האירוע במוקד המשטרה לאחר שהמודיע חייג "100", אך ציין כי הוא אינו מתחום המוקדים (עמ' 9-7).

הסברו זה של היומנאי אינו יכול להתקבל. עיון בדו"ח הפעולה של שוטר הסיור (ת/55) מעלה כי האירוע שבענייננו נפתח בשעה 18:05, התקבל אצל שוטר הסיור בשעה 18:07, וכבר בשעה 18:12 שוטר הסיור הגיע אל זירת התאונה. מסגרת זמנים זו אושרה גם בעדותו של שוטר הסיור (עמ' 10). משכך, ברי כי השעה 18:22 אינה מציינת את שעת ההודעה למוקד המשטרה בדבר קרות התאונה, כפי שטען היומנאי.

משאין בנמצא הסבר המניח את הדעת לשעה המופיעה בדו"ח הפעולה (18:22), ובשים לב לחלוף למעלה מארבע שנים מאז אירעה התאונה ועד למתן עדותו של היומנאי המבוססת על זכרונו, מצאתי כי שעת ההתייצבות בתחנה הנקובה בכתב האישום, לא הוכחה. ודוק, אין בכך להטיל דופי בעדות היומנאי אשר ביצע מלאכתו נאמנה.

36. מנגד, גם על סמך עדות הנאשם לא ניתן לקבוע כממצא שבעובדה את שעת התייצבותו בתחנת המשטרה. בחקירתו הראשונה במשטרה ביום האירוע (ת/33), ציין הנאשם כי ממקום התאונה נסע הוא אל ביתו וביקש הוא מרעייתו כי תיקח אותו במהרה אל המשטרה. על דברים ברוח זו חזר הנאשם בעדותו בבית המשפט, תוך שהוסיף ותאר את הפחד והרעד בהם היה נתון, ולכן רעייתו נהגה אל תחנת המשטרה. הנאשם תאר כי הנסיעה אל ביתו אורכת 5-4 דקות, ומשם אל תחנת המשטרה עוד 10 דקות, וכי לא היו עצירות בדרך (עמ' 20-18). בנוסף, על פי העדות, הנאשם אמר ליומנאי כי דרס את המנוח, אך לזה האחרון "לקח לו הרבה זמן כאילו", לבדוק האם הנאשם הוא אכן זה שדרס את המנוח (עמ' 17). כשנשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, כמה זמן לקח אותו בירור שערך היומנאי, השיב: "בשבילי? זה הרבה זמן.." (עמ' 23, שו' 21). כשנשאל האם יכול להיות שמספר דקות הרגישו כזמן רב, אך בפועל לא חלף זמן רב, השיב כי "הייתי בלחץ מאוד הייתי רועד אבל היה הרבה זמן. לא הסתכלתי על השעון. אבל בראש" (עמ' 23, שו' 28).

תימוכין לגרסת הנאשם, לרבות בנוגע לנסיעה במישרין מן הבית אל תחנת המשטרה, ובנוגע לעובדה כי הנאשם נדרש להמתין זמן רב בתחנת המשטרה לאחר שדיווח ליומנאי על התאונה, יש בנמצא בעדות רעייתו ואמו. עם זאת, עינינו הרואות כי עדי ההגנה לא פרשו ציר זמן לפיו ניתן יהא לקבוע ממצא שבעובדה. לא זו אף זו, יכול והנסיעה אל תחנת המשטרה ארכה זמן ארוך יותר מזה שהעריך הנאשם, שכן על פי עדות רעיית הנאשם הנסיעה אל תחנת המשטרה ארכה "בערך 10 דקות עשרים דקות" (עמ' 24, שו' 13).

37. בעוד ששעה מדויקת בה הגיע הנאשם אל תחנת המשטרה לא ניתן לקבוע על פי הראיות שלפניי, עדות הנאשם כי נסע היישר אל ביתו ומשם היישר אל תחנת המשטרה, כמו גם עדות קרובי משפחתו בעניין זה, הותירה בי רושם מהימן. על כן אקבע כי הנאשם לא התעכב במקום מסוים; כי היה אחוז הוא חיל ורעדה, נהג אל ביתו ומשם ביקש במיידית מרעייתו להסיעו אל תחנת המשטרה.

ובכל זאת, מה באשר לשעת ההגעה אל התחנה? על כך ניתן ללמוד בקווים כלליים מן האמור בדו"חות הפעולה השונים.

38. על פי דו"ח הפעולה של שוטר הסיור (ת/55), הלה עזב את זירת התאונה לאחר שרכז המודיעין מסר לו כי הרכב נמצא במתחם של חמודי (ביתו של הנאשם מצוי במתחם זה), לטובת סריקות אחר הרכב. עוד מתואר בדו"ח זה כי שוטר הסיור איתר את הרכב במתחם של חמודי, וכי במהלך שמירתו על הרכב "עלה בגל יומן זכרון ומסר כי ישנו בחור שהגיע לתחנה ואמר כי הוא זה שדרס את הילד...". בעדותו לא ידע שוטר הסיור לומר באיזו שעה נמסר לו כי הנאשם הגיע לתחנה (עמ' 12-11). עם זאת, כיום אין חולק (וראו על כך סעיף 6.2 לסיכומי המאשימה וסעיף 27 לסיכומי ההגנה), כי שוטר הסיור עזב את זירת התאונה בשעה 18:30. בהינתן שלקח לשוטר הסיור להגיע מספר דקות למתחם של חמודי; משאישר הוא בחקירתו הנגדית כי מדובר ב- 5-4 דקות (עמ' 11), ומשעל פי דו"ח הפעולה שערך ועל פי עדותו, הדיווח מיומן התחנה התקבל לאחר שהגיע למתחם ושמר על הרכב, ניתן לקבוע כי הדיווח לא התקבל קודם השעה 18:35.

39. על פי דו"ח הפעולה של הבוחן (ת/35), הלה קיבל את האירוע בשעה 18:35, והגיע אל הזירה בשעה 18:45. בדרכו אל זירת התאונה, הווה אומר בטווח עשר הדקות המצוינות לעיל, עודכן הוא על ידי "זיכרון יומן אין זירה ואין אופניים ...". עוד מצוין בדו"ח, כי "שהגעתי למקום התאונה פגשתי את מת'ח תחנת זיכרון ורכז מודיעין זכרון, שעדכנו אותי כי ... וכמו כן הרכב אותר והנהג הסגיר עצמו לתחנת זכרון". הבוחן לא מציין כמה זמן חלף, אם בכלל, מרגע שהגיע לזירת התאונה ועד שעודכן בפרטים אלו. מן האמור בדו"ח הפעולה ניתן להסיק כי בדרכו של הבוחן לזירה, בעת שהיה בקשר עם יומן התחנה, הנאשם טרם התייצב בתחנה, שכן יומן התחנה לא מסר כל פרט לבוחן בעניין זה. עוד ניתן ללמוד מתיעוד זה כי הנאשם הגיע אל התחנה קודם קיבל הבוחן עדכון ממפקד התחנה.

40. הנה כי כן, ניתן להניח, בזהירות המתחייבת, כי הנאשם הגיע אל תחנת המשטרה בטווח השעות שבין 18:35 לבין 18:45, או בסביבות שעות אלו. עם זאת, הנחה זו אינו מחוייבת לצורך הכרעה בשאלה האם התנהגות הנאשם מקיימת את עבירת ההפקרה, אם לאו. הנחת המוצא, כאמור לעיל, היא כי הנאשם הזדרז ונסע ממקום התאונה אל ביתו, ומשם מיד אל שערי תחנת משטרת זכרון יעקב. ועדיין, גם בראי עמדת הנאשם בעניין זה, אין בדבר לשנות מן המסקנה כי הנאשם ביצע את עבירת ההפקרה, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

41. תוצאה זו מקבלת משנה תוקף נוכח הלכת כהן, במסגרתה העמיד בית המשפט העליון "פסיקה על מכונה". נקבע שם, כי ביסוד עבירת ההפקרה ניצבת תכלית הענקת הסיוע המהיר ביותר לנפגע תאונת דרכים, וכי סעיף העבירה אינו מטיל חובה עצמאית לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה.

בענייננו, הרשעתו של הנאשם בביצוע עבירת ההפקרה נובעת מאי קיום התכלית שביסוד סעיף העבירה - הזעקת עזרה לנפגע התאונה. הגעתו העצמאית של הנאשם אל תחנת המשטרה על מנת להסגיר עצמו, וסמיכות הזמנים בין התאונה לבין פעולה זו, משאין עוד לקשור בין עבירת ההפקרה לבין חובה לשתף פעולה עם גורמי המשטרה, אין בהם כדי להשפיע על הכרעת הדין. יכול ויהוו הדברים נסיבות לקולא בבחינת העונש, אך אל לנו להקדים את המאוחר.

לקראת חתימה

42. על מנת שהתמונה תהא שלמה, ולמעלה מן הצורך, אדרש למספר סוגיות. הסוגיה הראשונה עניינה מועד הגשת כתב האישום. עוד טרם ניתנה התשובה לכתב האישום, נטען מפי הנאשם לאיחור בהגשת כתב האישום, ובהמשך אף הוגשה בקשה לביטול כתב האישום בגין כך. בהמשך הסכימו הצדדים כי המאשימה תצרף לסיכומיה תיעוד רלוונטי, ולסנגור תהא שמורה הזכות לטעון בעניין במסגרת סיכומיו. המאשימה עשתה כן, והסנגור נתרצה והסכים כי כתב האישום הוגש במועד. טענה זו אינה עומדת אפוא על הפרק.

43. הסוגיה השנייה היא הגנת הצורך. טענה זו נזנחה על ידי הנאשם בסיכומיו עת ציין הוא, כאמור לעיל, כי לאור הלכת כהן נתייתר הצורך לדון בהגנה זו מכיוון שהתנהלות הנאשם לא גיבשה את עבירת ההפקרה.

לאור התוצאה אליה הגעתי בדבר התקיימות יסודות העבירה, ועל מנת שתנוח דעתו של הנאשם, אדרש בקיצור נמרץ אף להגנת הצורך, ואציין, כי אין בה כדי למנוע הרשעתו של הנאשם. זאת, מחמת שלא שוכנעתי כי התהוותה סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בעטיה נדרשה עזיבתו של הנאשם את המקום לשם הצלת חייו. כך גם מחמת שלפני הנאשם עמדה דרך אחרת, והיא להזעיק עזרה בתכוף לאחר שנכנס לרכבו וטרם עזב הוא את המקום או אף לאחר שהחל בנסיעה, כשיכול היה הוא לעצור בצד הדרך, בסמטה מקבילה.

44. הסוגיה השלישית ניצבת בפתח סיכומי ההגנה ונוגעת לעדות הבוחן, כי "אני לא הגשתי את התיק של ההפקרה כי הייתה בעייתיות של הפקרה, זה מראות עיניי כבוחן... " (עמ' 15, שו' 30-29). רוצה הנאשם לומר, כי לא היה מקום מלכתחילה להעמידו לדון בעבירת ההפקרה. ואולם, על פי המשך עדותו, לבוחן אין השכלה משפטית. מכל מקום, ברי כי הוא אינו נמנה עם מי אשר אמון על הגשת כתב אישום, כפי שנעשה בסופו של דבר תוך שסעיף העבירה המיוחס לנאשם הוא הפקרה.

סוף דבר

45. לאור האמור לעיל, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום (למעט שעת ההתייצבות בתחנת המשטרה) וכי יש באמור כדי לקיים את יסודות עבירת ההפקרה כמפורט. משכך, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירת ההפקרה המיוחסת לו בכתב האישום - עבירה לפי סעיף 64א(ג) לפקודה.

ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"ג, 10 ינואר 2023, במעמד הצדדים