ביהמ"ש השלום בת"א, השופט עדי הדר: פס"ד בתביעה לחיוב עו"ד להשיב ללקוח כספים שקיבל בנאמנות ודרישה לקבלת מסמכים (ת"א 42111-05-21)

לפני ביהמ"ש תביעה כספית של לקוח נגד עו"ד וכן דרישה לקבלת מסמכים.

כתב התביעה

1. התובעות הגישו ביום 20.5.21 כתב תביעה בו ביקשו לחייב הנתבע לשלם להם הסך של 94,000 ₪ שלטענתם שילמו לו עבור עבודה שלא ביצע וכן למסור להם מסמכים הנדרשים להעברת זכויות במקרקעין שנמצאים ברשותו.

כתב ההגנה

1. הנתבע הגיש ביום 9.9.21 כתב הגנה בו טען כי לא קיבל מהתובעות התשלום הנטען עבור ביצוע עבודה, אלא קיבל סכום זהה כהחזר מס. עוד טען, כי המסמכים שמבוקש שימסור, כבר נמסרו על ידו בעבר לתובעות מספר פעמים.

הדיון הראשון

1. הדיון הראשון התקיים ביום 12.12.21. ביהמ"ש נתן צו להגשת ראיות.

הגשת ראיות

1. התובעות הגישו ראיותיהן ביום 2.1.22 והנתבע ביום 14.2.22.

הדיון השני והשלישי

1. הדיון השני התקיים ביום 14.2.22. ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות, סדר חקירות וקצב זמני חקירה. הדיון השלישי התקיים היום, 10.7.22 לאחר שביהמ"ש דחה מועד הדיון לבקשת התובעות. נחקרו מר אפרים שורקה מטעם התובעות (להלן: "אפרים") והנתבע והצדדים השמיעו סיכומים בעל פה.

דיון והכרעה

1. על ביהמ"ש לקבוע האם הנתבע שילם הסך שקיבל בנאמנות עבור התובעות לטובת תשלום עבור התובעות ובכך קיזז חובו כנאמן.

להלן גרסאות הצדדים:

גרסת התובעות

1. התובעות טענו בכתב התביעה כי הינן חברות "בקבוצת גדיש" כאשר התובעת 2 הינה מי שזכאית להירשם כבעלת הזכויות ב- 9597422/1067890000 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 1 גוש 6896 בשטח הידוע גם בשמו "הגוש הגדול". הן התקשרו עם הנתבע לצורך טיפול, רישום והסדרת זכויות התובעת 2 בגוש הגדול. במסגרת ההתקשרות ולצורך הסדרת הזכויות, שילמה התובעת 2 באמצעות התובעת 1 לנתבע סך של 94,000 ₪ באופן בו סך של 47,000 ₪ שולם ביום 30.10.2008 וסך נוסף של 47,000 ₪ שולם ביום 30.11.2008. על אף האמור, טענו, גם ביום הגשת התביעה, למעלה מ- 12 שנים ממועד התשלום, טרם הוסדרו זכויות התובעת 2 במקרקעין.

עוד טענו, כי התובעת פנתה לא פעם לנתבע כדי לברר מדוע עד כה טרם נרשמו זכויותיה. כאשר התובעת ביקשה מהנתבע העתק כלל המסמכים המצויים בידיו לצורך רישום הזכויות על שם התובעת, סירב הנתבע להעביר העתק כמבוקש, תוך מתן נימוק, כי מסר העתק מהמסמכים למשרד ל. עמידור אשר שימש כמשרד היועמ"ש השוטף של קבוצת גדיש. לטענת משרד עו"ד עמידור, מעולם לא התקבל במשרדו העתק מסמכים אלו.

עוד טענו, כי מאחר וברור לתובעות כי העברת הטיפול המשפטי לגורם אחר יטמון בחובו הוצאות נוספות, הסכימה התובעת לשלם לנתבע שכר טרחה נוסף, רק על מנת לסיים תלאות סאגה זו, ובלבד שהנתבע יתחייב לבצע את תפקידו ולהשלים את רישום הזכויות בפרק זמן סביר, אך ללא הועיל. לטענת התובעת, במענה למכתב פנייה מטעם קבוצת גדיש בו התבקש הנתבע להסדיר השלמת הזכויות, הוא שלח ביום 26.5.19 מכתב תשובה בו התנה את פעולותיו – אלו שכבר היו צריכים להיעשות כבר- בתשלום נוסף. הפעם בסך של 40,000 ₪ בצירוף 2% מערך התמורה.

עוד טענו, כי משגדשה הסאה מדרישה זו, ביקשה התובעת 2 לידיה את התמורה ששולמה לנתבע וכן את מלוא המסמכים שברשותו לצורך השלמת רישום הזכויות על ידי גורם אחר. מאחר ולקבוצת גדיש ברור שהחלופה הקיימת ברשותה לביצוע הפעולות על ידי גורם אחר כרוכה בתשלום נוסף ולכן הסכימה "לבלוע" את הדרישה החדשה והנוספת (שוב) בדמות תשלום נוסף. יחד עם זאת, הפעם ביקשה גדיש לתחם בזמן את פעולות הנתבע. משסירב הנתבע לתחם פעולותיו ונראה שוב שלא יתבצע דבר וחצי דבר, ביום 25.10.20 שלחה קבוצת גדיש באמצעות באי כוח פניה מכוח כלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין.

התובעות עתרו להורות לנתבע להשיב באופן מיידי ולאלתר לידי גדיש את מלוא החומרים ו/או המסמכים ו/או הפרטים ו/או המידע שהתקבל ו/או המצוי ברשותו לצורך השלמת רישום זכויות התובעת בגוש הגדול, בין בדרך של צו עשה ובין בכל דרך אחרת. כמו כן, ביקשו להורות לנתבע להשיב לידי גדיש את הסך של 94,000 ₪ בתוספת ריבית ומדד אשר שולם על ידה לצורך רישום זכויותיה שלא בוצעו על ידי הנתבע כמתחייב.

גרסת הנתבע

1. הנתבע טען בכתב ההגנה כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות. עוד טען, כי הטענה לפיה שילמה לו התובעת 1 בחודשים אוקטובר – נובמבר 2008 שכ"ט בסך 94,000 ₪ לצורך "הסדרת ורישום זכויותיהם בגוש הגדול", הינה טענה כוזבת לחלוטין אשר הופיעה בדרך לא דרך בחלוף 13 שנים. עוד טען, בעניין ההתיישנות, כי ככל שפנו התובעות לנתבע ודרשו למלא אחר אותה "התחייבות" מופרכת", הרי היה עליהן לפעול לאכיפת דרישותיהן בתוך תקופת הזמן הסבירה המוקנית עפ"י החוק ובכל מקרה לא מעבר לתקופה המוקצית עפ"י הדין, דהיינו, 7 שנים.

עוד טען, כי כעולה מכתב התביעה עצמו על נספחיו, לאורך השנים יוצגו התובעות על ידי מספר משרדי עורכי דין לצורך ביצוע הליכי הרישום.

עוד טען, להעדר יריבות בינו ובין התובעת 1 מאחר ואין מחלוקת כי לתובעת 1 אין כלל זכויות במקרקעין, אין כל התקשרות עמו ואפילו לא היה לה שיג ושיח עמו, הרי שאין ולא יכולה להיות כל יריבות בינה ובינו.

עוד טען, כי התובעת אשר לפני 13 שנה זוכתה בהחזר מס שבח בסך 94,000 ₪ בעקבות עבודה מורכבת מצדו בעניין זה, טוענת כי בפועל המדובר בסכום אשר שולם לו על ידי חברה אחרת (התובעת 1) עבור טיפול בהסדרת ורישום זכויות התובעת 2 בגוש הגדול וזאת מבלי שהציגה כל ראיה לכך למעט כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת 1 ובה רישום כללי ובלתי ברור.

עוד טען, כי התובעות התחמקו לאורך שנים רבות מפניותיו הרבות אליהן בעניין הסדרת נושא שכר טרחתו, בעוד שהוא עבד עבורן ללא תמורה בנושא נשוא כתב התביעה, בהנחה כי שכר טרחתו יוסדר. עוד טען, כי מעולם לא התקשרו עמו בעניין נשוא כתב התביעה ואף התחמקו במשך שנים מלהסדיר התחייבות מפורשת לביצוע שכר טרחתו לצורך טיפולו בהליכי העברת זכויות התובעת 2 בפרוצדורה המיוחדת של "הגוש הגדול". לאורך השנים, התובעות לא שילמו לו דבר עבור הטיפול בעניין זה וממילא לא זכאית לכל "החזר" על סכום אשר כלל לא שולם.

עוד טען, כי העביר בשעתו את המסמכים המבוקשים אל ב"כ התובעות, כמחווה של רצון טוב. כיום, בחלוף שנים רבות, משמעות דרישת התובעות להעביר לידיהן את "מלוא החומרים ו/או המסמכים ו/או הפרטים ו/או המידע... לצורך השלמת רישום זכויות התובעת" הינה אילוץ לשוב ולבצע עבודה רבה ומורכבת עבורן ללא כל תמורה.

הנתבע אישר כי קיבל בנאמנות הסך של 94,000 ₪ עבור התובעות

1. התובעות חדלו בהעמדת ראיות לגבי ביצוע התשלום לנתבע. אולם, כאמור לעיל, הנתבע אישר בכתב ההגנה כי קיבל החזר מס עבורן בדיוק באותו סך שהתובעות טענו כי שילמו לו עבור רישום הזכויות ובדיוק באותה שנה, 2008. למעט, כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבע בה נכתב כי התקבל החזר מס, לא הוצג תיעוד בעניין זה של מטעם רשויות המס.
2. מכאן שבין אם ביהמ"ש יאמץ גרסת התובעות בדבר תשלום עבור שירות שהנתבע אמור היה לספק, ובין אם יאמץ גרסת הנתבע בדבר תשלום מרשויות המס בגין החזר מס, חל הכלל של הודאה והדחה, לפיו היה על הנתבע להוכיח כי השיב הסכום, או קיזז אותו כדין. מכיוון שהנתבע עו"ד, היה עליו להגיש אישור בכתב לביצוע הקיזוז.
3. הנתבע טען לראשונה בדיון המקדמי, לאחר שביהמ"ש שב ושאל אותו מדוע לא ישיב הסכום שקיבל כנאמן מרשויות המס לתובעות, כלהלן:

"לשאלה האם קיבלתי את הזיכוי מרשויות המס ועשיתי בו שימוש לצורך תשלום היטלים אני אומר ששילמתי היטלי השבחה ופיתוח וזאת בחלק המזרחי. היו הסדרים שהיו צריכים לשלם לכל יחידה תב"ע 9,000 ₪. הם קיבלו 3.2 יחידות תב"ע בחלק המזרחי. הנושא של 94,000 ₪ מקומם. יורם גדיש ביקש ממני לכסות את העלויות, אני כראש קבוצה לא יכולתי לתת אישור אם לא היה אישור של תשלום כל החובות לעיריה. זה שהתעורר אחרי 12 שנה זה מגוחך ולא קשור לחלק שלי. הם כל הזמן התווכחו על שכ"ט הם כל הזמן אמרו שישלמו לי."

1. הנתבע לא כלל טענה זו בכתב ההגנה, וגם לא ביקש לתקן כתב ההגנה על מנת להוסיף טענה חשובה ומהותית זו לפיה העביר על פי הוראות מר יורם גדיש הסכום לגורם אחר עבור תשלום היטלים. הנתבע גם לא העיד את מר גדיש כדי לתמוך בטענה זו. כאשר נשאל בעת השמעת סיכומיו, מדוע לא זימן את מר גדיש למתן עדות, ענה שנטל הבאת הראיות חל על התובעות.
2. ביהמ"ש דוחה טענה זו. מרגע שאין מחלוקת שהנתבע קיבל כעו"ד בנאמנות הסך של 94,000 ₪ עבור נהנה, הוא הלקוח, היה עליו בהעדר מסמך בכתב, להעיד את הנהנה על מנת להוכיח טענה הדחה. הנתבע גם לא הציג אסמכתא בדבר תשלום עבור היטלים. כמו כן, לא הובהר מדוע בשנת 2008 הנתבע פועל על פי הנחיות מר גדיש שמכר התובעות שנתיים קודם לכן לאפרים, או מי מטעמו של אפרים.
3. במהלך הדיון היום, הנתבע העלה טענה נוספת, לפיה היה חוב אגרות והיטלים וכי מהכרטסת שהציג כנספח 9 לראיותיו עולה שהסכום שהתקבל קוזז לכאורה כנגד החוב בגין תשלום היטלים שהוא כביכול כבר שילם קודם לכן. אין לכך עיגון בטבלה שהוצגה, וכאמור לעיל, לא הוכח קיום חוב היטלים של התובעות שהנתבע כביכול סילק למענן מחשבונו וקיזז כנגד החיוב ביחס לתובעות. כאמור לעיל, ממילא, הטענה לתשלום היטלים כלל לא נזכרת בכתב ההגנה.
4. לכן, ביהמ"ש קובע כי על הנתבע להשיב לתובעות הסכום שקיבל עבורן, לשיטתו, כנאמן. ביהמ"ש ער לעובדה שהתובעות לא הזכירו קבלת התשלום ע"י הנתבע עד סמוך למועד הגשת התביעה. בנסיבות אלה, ביהמ"ש קובע כי הסכום יוצמד למועד הגשת התביעה בלבד ולא למועד קבלתו בשנת 2008.

הטענה בדבר התיישנות

1. הנתבע ביקש לדחות התביעה בשל התיישנותה. אם ביהמ"ש יאמץ עמדת התובעות, אזי עד סמוך למועד הגשת התביעה, הצדדים ניהלו מו"מ ממושך להסדרת ביצוע רישום הזכויות ע"י הנתבע ולכן אין למנות תחילת ההתיישנות ממועד התשלום הנטען. אם ביהמ"ש יאמץ גרסת הנתבע בדבר קבלת תשלום בנאמנות מרשויות המס עבור נהנה, יש לבדוק האם עומדת לו כנאמן טענת ההתיישנות.
2. בע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא [פורסם בנבו]) כבוד השופט עמית קבע (בפסקה 14): "שעל מנת לפתוח את מירוץ תקופת ההתיישנות, אין להסתפק בהפרת חובתו החוזית של הנאמן-הקונסטרוקטיבי, אלא בהפרת חובתו כנאמן והבאת דבר ההפרה לידיעת הנהנה."
3. עוד נקבע כי "הכלל לפיו באין מידע סותר רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את מירוץ תקופת ההתיישנות – אינו אלא מקרה פרטי של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. כלל זה קובע כי כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בהתקיים בין הצדדים מערכת יחסים של נאמן-נהנה, אזי בהעדר מידע על הפרת חובת הנאמנות, אין לבוא לנהנה בטרוניה על כך שלא נקט בצעדים אשר היו מונעים את "היעלמות העובדות" מעיניו, או במילים אחרות: לא הרי "זהירות סבירה" של נהנה כ"זהירות סבירה" של תובע מן היישוב [...].

ומזווית אחרת: בהינתן יחסי נאמנות, משתנה שיווי המשקל "הקלאסי" בין התובע לבין הנתבע, ותרשים הזרימה של כללי ההתיישנות "מתהפך". ברגיל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות תחל להימנות מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק) אלא אם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות (סעיף 8 לחוק). אך במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן (סעיף 8 לחוק), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות.

סיכומו של דבר: כאשר בתביעת נהנה נגד נאמן עסקינן, נקודת המוצא היא כי באין מידע הסותר את ההנחה כי הנאמן פועל לטובת הנהנה, הנהנה אוחז בידו במעין "פטוֹר" המונע מתביעתו להיכנס אל עולם ההתיישנות. אלא שאין מדובר בפטור מוחלט, כי אם בפטור על תנאי: בהינתן מידע סותר כאמור, יישלל תוקפו של הפטור, או-אז ימצא עצמו התובע ניצב לפני שער הכניסה של סעיף 6 לחוק, עת תיבחן השאלה אימתי נולדה עילת התובענה והאם חלף פרק הזמן להתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק."

1. לענייננו, לשיטת הנתבע קיבל התשלום כנאמן. ביהמ"ש קובע כי הנתבע לא הוכיח כי בדין עיכב התשלום אצלו, או קיזז כנגד תשלום שביצע עבור הנהנה. לכן, בנסיבות אלה, בהן נודע לתובעות רק לאחר הגשת התביעה על דבר קבלת התשלום בנאמנות עבורן, אין עומדת לנתבע טענת ההתיישנות.

טענות נוספות

1. הנתבע טען מן הפה אל החוץ בדבר עבודה שעשה. הוא אף לא טען לקיזוז בגין חוב שכר טרחה. אולם, ממילא, גם אם היה טוען לקיזוז, היה עליו לפרט היקף העבודה שבוצעה וסכום החוב שעומד לטובתו.
2. הנתבע טען להעדר יריבות עם מי מהתובעות. אולם, ביהמ"ש לא מוצא ממש בטענה זו שכן ממילא, אינו אמור לשלם יותר מסכום החוב, למי משתי התובעות.

צו לחיוב העברת המסמכים לתובעות

1. כאמור לעיל, התובעות ביקשו לחייב הנתבע להעביר אליהן מסמכים הנדרשים לרישום זכויותיהן. הנתבע טען בכתב ההגנה ובתצהירו כי כבר העביר המסמכים. אולם, הוא לא פרט למי ומתי בדיוק העביר המסמכים. היום בדיון, לראשונה, העלה את שמה של עו"ד קרן פרשקר כמי שקיבלה ממנו המסמכים וטען שממילא פג תוקף האישורים שברשותו. הנתבע לא זימן את עו"ד פרשקר להעיד בעניין זה. אשר על כן, ביהמ"ש מורה לנתבע להעביר תוך 14 יום מהיום כל המסמכים שברשותו הנדרשים לתובעות לצורך רישום זכויותיהם, בין אם לדעתו פג תוקפם ובין אם לא.

דיון בהוצאות

1. התובעות התרשלו בניהול ענייניהם ולכן העלו לראשונה את הטענה בדבר התשלום בשנת 2008, סמוך למועד הגשת התביעה. אולם, מנגד, הנתבע החזיק אצלו כספים שקיבל, לגרסתו, כנאמן, וביהמ"ש קבע כי היה עליו להעביר אותם לנהנה, או לקבל ממנו אישור בכתב לעשות בסכום שקיבל בנאמנות שימוש אחר, פרט להשיבו לנהנה. לכן, ביהמ"ש מחייב הנתבע לשלם לתובעות אגרות משפט ששילמו ושכ"ט בא כוחן בסך של 11,700 ₪.

סוף דבר

1. הנתבע ישלם לתובעות אגרות ששילמו והסך של 94,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלם לתובעות שכר טרחת בא כוחן בסך של 11,700 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
2. הנתבע יעביר לתובעות כל המסמכים שברשותו הנדרשים לצורך רישם זכויותיהם, כגון יפויי כח ואישורי הרשויות השונות, בין אם פג תוקפם ובין אם לאו, תוך 14 יום מהיום.

ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ב, 10 יולי 2022, בהעדר הצדדים.