בימ"ש לענייני משפחה באשדוד, השופטת ענת אלפסי: פס"ד באיזון משאבים ופירוק שיתוף בדירה לטובת שלושה ילדים נכים המתגוררים בה (תמ"ש 42591-10-17)

על המדוכה שתי תובענות בעניין חלוקת הנכסים שצברו הצדדים במהלך חיי הנישואין, תוך גידול ארבעה ילדים, שלושה מהם נכים. האיש מבקש לחלק הרכוש שווה בשווה תוך השבת כספים שהוציאה האשה מהקופה המשותפת; בעוד האשה טוענת כי האיש הוא שהבריח כספים מהקופה המשותפת, נהג באלימות ולכן עליה לקבל חלק גדול יותר מהנכסים המשותפים. עם מי מהם הדין?

רקע והליכים:

1. הצדדים נישאו בשנת 1972 והביאו לעולם ארבעה ילדים, כולם בגירים. שלושה מהם נכים, מקבלים קצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי ומתגוררים בבית המגורים המשותף ברחוב פ' בעיר ל', ואלה הם:

הבן צעיר (ד) (יליד 9/7/79) – לוקה באפילפסיה ובפיגור קל, נכה בשיעור 75%, בבעלותו דירה ברח' נ' בעיר ל' המושכרת תמורת 3,300 ₪ לחודש, אך הוא מתגורר בבית ההורים.

הבן השלישי (ג) (יליד 22/4/76) – לוקה בפיגור שכלי, בסכיזופרניה וקשיים בהליכה, נכה בשיעור 100% ומתגורר בבית ההורים ברח' פ' בעיר ק';

הבת השניה (ב) (ילידת 2/7/74) – לוקה בפיגור שכלי, בסכיזופרניה ובקשיי הליכה, נכה בשיעוד 100%, בבעלותה דירה ברח' ר' בעיר ל', אך בפועל מתגוררת בבית ההורים, בעוד שבדירתה שלה מתגוררת אחותה (א);

הבת הבכורה (א) (ילידת 1073) –מתגוררת עם ילדיה בדירת אחותה (ב), אינה משלמת עבור המגורים, אך היא וביתה מקבלות תשלום עבור הטיפול באחותה (ב) ובאחיה (ג).

1. חייהם המשותפים של הצדדים נקלעו למשבר ראשון בשנת 2011. האשה הגישה כלפי האיש תלונה בדבר נקיטת אלימות במשטרת עיר ל', אשר נסתיימה בלא כלום, בסמוך לכך נפתח הליך גירושין ובאפריל עתר האיש לקבלת צו הגנה כלפי האשה בבית משפט השלום באשקלון, בטענה כי מגישה נגדו תלונות סרק, ומאיימת להשליך את חפציו מהבית המשותף. הבקשה נדחתה בהנמקה כי מדובר בענייני רכוש בלבד, תוך הבהרה כי אין לפגוע ברכושו של האיש.

כעבור פרק זמן קצר חזרו הצדדים לחיים משותפים, כפי שיפורט בגוף פסק הדין.

1. באוקטובר 2014 עתרה האשה בבקשה למנותה כאפוט' ביחס לכל אחד משלושת הילדים הנכים. ביום 20/9/15 מונתה כאפוטרופא על ענייניהם הרכושיים, כאשר שני ההורים מונו כאפוט' ביחד ולחוד לענייניהם האישיים והגופניים. ביום 24/1/17 המינוי כלפי הבן (ד) בוטל על מנת לאפשר לו לנהל חיים עצמאיים בהתאם ליכולותיו (אפ' 66937-09-16), בעוד המינוי כלפי הנכים (ב) ו(ג) נותר על כנו.
2. בשנת 2016 עלו יחסי הצדדים על שרטון (לאחר מספר שנים של ניסיון שלום בית). האיש עזב את הבית בחודש 4/17, כאשר האשה ושלושת הילדים הנכים עודם מתגוררים בבית. ביום 26/12/17 התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני.
3. ביום 23/10/17 הוגש כתב תביעה לחלוקת רכוש מטעם האיש (בתלה"מ 42591-10-17) בו טען כי האשה עושה בכספי קצבאות הנכות של הילדים כבתוך שלה, וחשבונותיהם מתרוקנים. לאחרונה גילה כי פעלה לרכישת דירה נוספת על שם אחד הילדים הנכים, וכאשר העסקה לא אושרה העבירה לאחיה 275,000 ₪ מתוך כספיהם המשותפים, ללא הסכמתו. עוד טען כי דירת מגורים ברח' נ' הרשומה בבעלות הבן (ד) נרכשה מכספי הצדדים. לפיכך החליט לעזוב את הבית וכעת דורש פירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת ברח' פ' קבלת דמי שימוש ראויים בגינה; פירוק שיתוף בדירת המגורים ברח' נ' הרשומה בבעלות הבן (ד); החזרת 275,000 ₪ שהעבירה לאחיה וחלוקת הזכויות שצברו בתקופת החיים המשותפים.
4. בכתב ההגנה טענה האשה כי אין לפרק השיתוף בדירת המגורים המשותפת הואיל ודירה זו משמשת למגורי שלושת הילדים הנכים; אין לפרק השיתוף בדירה ברח' נ' בהיותה בבעלות הבן (ד) ולא בבעלות מי מהצדדים; אין מקום להשבת כספים בגובה 275,000 ₪, הואיל והתובע עצמו הוא שהעלים אותם עם קבלתם; ואין כל מקום לשלם דמי שימוש מקום בו האיש הוא שבחר לעזוב את הבית, ניתק קשר עם הילדים, והותיר אותה לטפל בהם לבדה.
5. בנובמבר 2017 עתרה האשה לקבלת צו הגנה כלפי האיש בטענה כי אינו נותן לה מנוח ומפריע לה להתנהל מול האפוטרופוס הכללי. הליך זה נסתיים בהודעת הצדדים בכתב לפיה מסכימים למתן צו הגנה הדדי למשך 6 חדשים, ללא הודאה של מי מהם בטענות רעהו.
6. ביום 21/5/18 הוגש כתב תביעה לאיזון משאבים שבאופן שאינו שווה מטעם האשה (תלה"מ 43819-05-18), על יסוד סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג – 1973), בטענה כי האיש התנהג באלימות, הוציא כספים מהתא המשפחתי על מנת לפרנס נשים זרות, ובעצמו מכר את הדירה שהיתה שייכת לבן (ג), מבלי לקבל הסכמתה.
7. ביום 18/7/18 הגיש האיש כתב הגנה, בו הכחיש כלל טענותיה, טען כי שימש אב מסור, נטל הלוואות לצרכי המשפחה, בעוד האשה טפלה עליו האשמות שווא, תוך שהיא מנצלת את קצבאות הנכות של הילדים על מנת להעביר כספים לאחיה. באשר לדירתו של הבן (ג), טען כי הדירה נמכרה בידיעתה ובהסכמתה, כדי לרכוש באמצעותה את הדירה ברח' נ'. עוד טען כי מצבה הכלכלי טוב ממצבו שלו. לפיכך, מבקש לדחות טענותיה לגבי חלוקה שאינה שווה.
8. על מנת לקדם בירור הטענות התקיימו ארבעה דיוני קדם משפט (מיום 24/5/18, מיום, 12/11/18 מיום 4/4/19 ומיום 11/12/19) במסגרתם הוגשו תצהירי רכוש, מונו מומחים ונעשו מספר נסיונות לקדם ההליך להסכמה, אשר לא עלתה יפה. תצהיר רכוש מטעם האשה הוגש ביום 31/10/18 ותצהיר מטעם האיש הוגש ביום 2/11/18.
9. בדיון מיום 24/5/18 מונה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט להערכת שווי דירת המגורים המשותפת ועל פי חוות דעתו מיום 11/7/18 שוויה 2,320,000 ₪.
10. ביום 7/6/19 מונה אקטואר כמומחה מטעם בית המשפט להערכת הזכויות שצברו הצדדים בתקופת החיים המשותפים (14/3/72-26/12/17) ולבחינת טענותיהם בדבר הברחת כספים. ביום 5/12/19 הוגשה חוות דעתו בעניין זכויות סוציאליות וביום 18/5/20 הוגשה חוות דעתו בעניין הברחת כספים ונכסים.
11. ביום 3/8/20 מונתה אפוט' לדין על מנת לבחון טענות הצדדים בדבר נחיצות המשך מגורי הילדים בבית. לאחר ביקור בבית הודיעה כי הבית אמנם נקי ומסודר, אך כלל אינו מתאים לצרכי שני הנכים, אשר לנים בחדר הנמצא בחצר וכלל אינם יוצאים את הבית.
12. בהעדר הסכמה נקבעו מועדים לשמיעת ראיות לקראתם הוגשו תצהירי עדות ראשית: ביום 25/7/20 הוגש תצהיר האשה אליו צירפה תצהירים מטעם עדים אשר לא העידו בביה"ש; וביום 6/7/20 הוגש תצהיר מטעם מטעם האיש.
13. בהמשך לכך התקיימו ארבעה דיוני הוכחות: ביום 15/7/20 נחקרו בעלי הדין עצמם; ביום 21/1/21 נחקרו אחיותיו של התובע; ביום 2/5/21 נחקרו ביתה של התובעת (א) ונכדתה; ביום 27/5/21 נחקר גם הנכד.
14. בתום דיוני ההוכחות נעשה נסיון נוסף לקדם הסכמה, אך בהעדרה הוגשו סיכומים. ביום 2/9/21 הוגשו סיכומי האיש וביום 4/11/21 סיכומי האשה, במאוחד בשתי התובענות.
15. גם לאחר הגשת הסיכומים הרוחות בין הצדדים לא נרגעו וביום 13/12/21 האיש הגיש בקשה לצו הגנה כלפי האשה בטענה כי מטרידה אותו (25424-12-21). גם הליך זה נסתיים בהסכמה לפיה איש מהצדדים לא יתקרב לרעהו.

עיקרי טענות האיש:

1. באשר לדירת המגורים המשותפת, טוען כי יש להורות על פירוק השיתוף בה הואיל ואינה מתאימה לצרכי הילדים, אשר חרף נכותם אינם מקבלים את תנאי המגורים הנדרשים להם.
2. ביחס לטענות האשה כלפיו בעניין הדירה שהיתה רשומה בבעלות הבן (ג), טוען כי מכירתה של דירה זו נעשתה בהסכמת האשה, כאשר התמורה בצירוף משכנתא אותה שילם הוא עצמו, היא ששימשה לצורך רכישת הדירה ברח' נ' אשר נרשמה בבעלות הבן (ד). דירה זו אינה משמשת למגוריו אלא מושכרת, כאשר האשה מעבירה לחשבונה את דמי השכירות בגינה.
3. באשר לדירה ברח' נ' הרשומה בבעלות הבן (ד), טוען כי דירה זו נרכשה מתוך כספי הצדדים ולכן גם לגביה יש להורות על פירוק השיתוף בין הצדדים.
4. באשר לאופן חלוקת הרכוש בין הצדדים, טוען כי אין תחולה להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, הואיל ומדובר בצדדים שנישאו בשנת 1972. גם אם יימצא כי יש מקום להחיל עקרונות החוק על העניין שלפנינו, לרבות חלוקה שאינה שוויונית לפי סעיף 8 (2), כי אז לא מתקיימים אף אחד מן התנאים המצדיקים חלוקה מעין זו, שהיא בגדר החריג לכלל.
5. באשר להאשמות כלפיו, טוען כי משוללות כל יסוד: הוא שימש אב מסור לילדים, בשנת 2015 נפצע בתאונה והקדיש עיקר זמנו לילדים. עוד טוען כי אין כל יסוד לטענות האשה בעניין אלימות או בעניין קשר עם נשים זרות, מה גם שלא הביאה בדל ראיה בעניין זה.
6. טוען כי הוא עצמו מתקיים מקצבת זקנה ומפנסיה בסכום כולל של 5,760 ₪ לחודש, בעוד האשה משתכרת לפחות כמוהו (מקצבת הזקנה ומעבודות בנקיון) ובנוסף גורפת לכיסה את כלל קצבאות הילדים, כך שבכל חודש לרשותה מעל 31,000 ₪. מכאן כי אין כל מקום לחלוקה שאינה מאוזנת.
7. חוזר על דרישתו לדמי שימוש בגין דירת המגורים ברח' פ' בסכום שלא יפחת מ-2,500 ₪ לחודש מיום הגשת התובענה, היא המועד בו דרש לראשונה פירוק השיתוף.
8. עוד מוסיף כי הוכח שהיא זו שהבריחה כספים מהתא המשפחתי, הן 275,000 ₪ והן 130,000 ₪ שהעבירה לגיסתה ועוד 103,000 ₪ שמשכה מחשבון הבנק במזומן.
9. טוען כי עדות האשה לא היתה אמינה ונסתרה, כמו גם עדות הבת (א) אשר גרה בדירתה של (ב) מבלי לשלם שכירות מזה 25 שנה. באשר לעדות הנכדים טוען כי עדותם לא תרמה דבר ואין לייחס לעדותם משקל. מאז גירושי הצדדים הנכדים מקללים את הסב ומתנכלים לו. לעדים לא היה מושג לגבי ההתנהלות הכספית של התא המשפחתי.
10. טוען כי עדותו שלו היתה קוהרנטית, כאשר אחיותיו מסרו עדותן באופן שקול ויש לקבלה.
11. לפיכך דורש פירוק שיתוף בדירה ברח' פ', דמי שימוש ראויים עבור דירה זו, מחצית שווי הדירה ברח' נ', מחצית הסכום שהבריחה לאחיה, השבה של 130,000 ₪ ו- 103,500 ₪ שע"פ חווה"ד הבריחה מחשבונם. עוד טוען כי לא היתה כל הצדקה לכך שתשלשל לכיסה את כספי השכירות של הדירה ברח' נ'.

עיקרי טענות האשה:

1. בעניין דירת המגורים ברח' פ', בסיכומיה מסכימה לבצע פירוק השיתוף, וזאת בשונה מהאמור בכתבי הטענות.
2. באשר לאופן חלוקת התמורה, טוענת כי יש לחלקה באופן בו חלקה יהיה גדול יותר, כאשר מן הבחינה המשפטית ניתן להחיל את עקרונות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג גם על צדדים שנישאו לפני מועד תחולתו וחלה עליהם הלכת השיתוף.
3. טוענת כי האיש נקט אלימות כלפיה, כפי שניתן ללמוד מהבקשות לצו הגנה. העובדה שלא הגישה תלונה במשטרה אינה מלמדת דבר, אלא שחששה מן האיש.
4. עוד טוענת כי האיש בזבז כספיו על נשים אחרות, דבר שהיה ידוע לכל והמתיישב עם העדרויותיו הרבות מן הבית. טוענת כי עדות האיש היתה שקרית ומניפולטיבית .
5. בנוסף טוענת כי האיש לא תרם לכלכל המשפחה כנדרש, אלא דאג לעצמו בלבד, חרף הכנסותיו הגבוהות כפי שעולה מחוות דעת המומחה.
6. טוענת כי בניגוד לטענתו ולפיה בשנת 2015 נפצע בעבודתו ומאז טיפול בילדים אינה מתיישבת עם חווה"ד האקטוארית ולפיה בשנים אלה הכניס מעבודתו 600,000 ₪.
7. טוענת כי האיש העביר לבעלותו את דירתו של הבן (ג) מבלי לומר לה דבר ותוך ניצול היותו בעל מוגבלות שכלית, תוך שהוא מעלים התמורה ומשלשלש אותה לכיסו.
8. טוענת כי אין כל קשר בין מכירת דירה זו לבין רכישת הדירה ברח' נ'. דירה אחרונה זו נמצאת בבעלות הבן (ד), נרכשה בכספי הקצבאות ולכן אין להורות על פירוק השיתוף בה.
9. באשר לדמי שימוש ראויים בגין הדירה ברח' פ', טוענת כי אין יסוד לבקשתו הואיל ומעולם לא ביקש לשוב ולהתגורר בבית, כך שעל פי הלכת זרקא דין טענותיו להידחות.

המסגרת המשפטית

1. הצדדים נישאו בשנת 1972, טרם תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1974 ולפיכך המשטר הרכושי שחל לגביהם הוא הלכת השיתוף. כידוע, הלכת שיתוף הנכסים נוצרה בפסיקה, אשר קבעה כי לצדדים זכויות משותפות שוות ברכוש שנצבר על ידם במהלך חייהם המשותפים, גם אם האחד עבד מחוץ לבית והאחד עסק בגידול הילדים. ר' ע"א 782/80 גולדברג נ' גולדברג, פד"י לז 757 וכן בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח (2) 221.
2. באשר לתחולת עקרונות חוק יחסי ממון בין בני זוג על צדדים שנישאו לפני שנת 1974, הלכה היא הדבר ניתן, כפי שקבע כב' השופט עמית בע”מ (חי') 363/06 פלונית נ' פלוני (נבו, 8/2/07):

"כשלעצמי, איני רואה מניעה מלהשתמש בכלי של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, על מנת להשיג תוצאה ראויה המתחשבת בנכסי עתיד ובשוויון ההזדמנויות לכל אחד מבני הזוג היוצא לדרכו החדשה לאחר הגירושין".

1. סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין שני זוג, התשל"ג – 1973 שכותרתו "סמכויות מיוחדות" קובע:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים...

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

1. הלכה פסוקה היא לפנינו כי חריג זה יש להחיל רק במקרים חריגים בהם חלוקה שיוויונית היה בה כדי לקפח בצורה בולטת אחד מבני הזוג, כאשר אחד מבני הזוג תרם במידה מזערית ליצירת הרכוש ואף בזבז כספים לצרכיו, נהג באלימות מתמשכת או הבריח רכוש. ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995); ובע"מ 5879/04 פלוני נ' פלוני (נבו, 2.8.2004).
2. בעניין שלפנינו, איש מהצדדים אינו חולק על תחולת הלכת השיתוף ביחס לכלל נכסיהם של הצדדים, כאשר גם בעניין תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, נראה כי אין מחלוקת של ממש. לפיכך יש לבחון הדברים, ביחס לכל אחת מהשאלות שעל הפרק, ואלה הן:

• ראשית, האם יש לפרק השיתוף בדירת המגורים ברח' פ' בשים לב למצב הילדים;
• שנית, האם זכאי האיש לדמי שימוש ראויים בגין הדירה ברח' פ'?
• שלישית, למי שייכות הזכויות בדירה ברח' נ' והאם יש לפרק השיתוף בה?
• רביעית, האם על מי מהצדדים הבריח כספים אותם עליו להשיב לקופה המשותפת?
• חמישית, מה הדרך לאזן הזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים בחייהם המשותפים?
• שישית, מה האופן בו יש לבצע חלוקת הנכסים, מחצה על מחצה או שמא בחלוקה אחרת.

שאלה ראשונה: האם יש לפרק השיתוף בדירת המגורים המשותפת ברח' פ'?

1. דירה זו רשומה בבעלות שני הצדדים, משמשת למגורי שלושת הנכים, הבגירים. האיש טען לפירוק השיתוף והאשה אשר התנגדה לכך בכתב ההגנה, הסכימה לכך בסיכומיה. הואיל ושאלת וטובת הילדים הנכים המתגוררים בה עמדה על הפרק, נבחן העניין על ידי האפוט' לדין.
2. בדיון מיום 21/1/21, הודיעה האפוט' לדין כי משיחה עם האם הבינה שהנכים (ב) ו- (ג) מתקשים לעלות ולרדת במדרגות המובילות אל החדרים המיועדים להם ולכן נבנה להם חדר בחצר הבית (המיועד לשניהם גם יחד). האב טען כי תנאי המגורים של הנכים מבישים, ללא כל גישה לחדרי השירותים והמקלחת. מטעם זה הוריתי כי האפוט' תיגש מיידית אל הבית. ביום 25/1/21 הודיעה האפוט' כי הבית אמנם נקי ומסודר, צרכי המזון של הנכים מסופקים כנדרש, אך תנאי המגורים בבית כלל אינם מותאמים לצרכי הנכים.

התברר כי שני הנכים, (ב) ו- (ג), כלל אינם יוצאים מהבית, לנים בחדר הנמצא בחצר, כאשר עליהם להתפנות, מטילים צרכיהם בדלי וכאשר עליהם להתקלח, נעשה הדבר באמצעות צינור השקיה. נוכח דברים קשים אלה, בהמשך ההליכים נבנו עבורם שירותים ומקלחון, אך גם האשה הודתה בחקירתה הנגדית כי הבית אינו מתאים לצרכי הילדים (עמ' 25 ש' 31-30).

1. נמצא, איפוא, כי יש מקום לפרק השיתוף בדירה זו על דרך של מכירתה למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים. אופן חלוקת התמורה לגבי דירה זו לשאר הנכסים, יפורט בהמשך.

שאלה שניה: האם יש לשלם דמי שימוש ראויים בגין הדירה ברח' פ'?

1. הלכה פסוקה היא לפנינו כי כי רק אדם המבקש לעשות שימוש בדירה יהיה זכאי לדמי שימוש ראויים. ר' ע"א 1492/90 זרקא נ' זרקא. בעניין שלפנינו, אין חולק כי הוא שבחר לעזוב את הבית ולכן אין מקום לדרוש דמי שימוש.
2. באשר לטענה כי התנגדות למתן צו לפירוק שיתוף מצדיקה דמי שימוש ראויים בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין, קובעת הפסיקה כי אדם אינו יכול להפוך את בן זוגו ל "שוכר בעל כרחו" מעת הגשת התביעה. הביטוי לחוסר שיתוף הפעולה בעניין זה יקבל ביטוי במסגרת פסיקת הוצאות (ע"מ 320/02 עפל נ' עפל מיום 13/10/02). לעניין זה אדרש בחלקו האחרון של פסק הדין.

שאלה שלישית: מה דין דירת המגורים ברח' נ'?

1. דירה זו רשומה בבעלות הבן הנכה (ד), אשר הלכה למעשה אינו מתגורר בה אלא בבית הצדדים. הדירה מושכרת לשוכרים חיצוניים, כאשר דמי השכירות מועברים לחשבון הבנק של האשה, ולא לחשבון הבנק של הבן (ד). טענת האיש לפיה מדובר בדירה אשר נרכשה באמצעות כספיהם המשותפים של הצדדים ורק נרשמה בבעלות הבן (ד), דינה להידחות, הן בשל אופן ניהול ההליך והן בשל מהותם של דברים, כפי שיפורט להלן.
2. באשר לאופן ניהול ההליך, הואיל והבן (ד) (בהיותו הבעלים הרשום) לא צורף כנתבע נוסף ובהעדר הליך נפרד כגון תביעה למתן פסק דין הצהרתי, ניתן היה להורות על מחיקת ההליך. האיש נמנע מכך, מטעמים השמורים עימו. אין ספק כי באת כוחו מודעת היטב לדרך בה יש לברר הליכים מסוג זה והעובדה שנמנעה מכך מלמדת על סיכוייה הנמוכים של טענה מסוג זה.
3. באשר למהותם של דברים, האיש לא הציג כל ראיה אובייקטיבית לגבי אופן רכישתה של דירה זו ואף לא ביקש צווים לגילוי מידע בעניין זה. טענותיו מסתמכות אך ורק על עדותו שלו ועל עדות האשה, בהן אין די כדי להרים את הנטל הנדרש.
4. עדויות הצדדים בעניין דירות המגורים, בעניין התנהלותם הכספית ובנסח שהוצג לגבי דירת הבן (ג), מעלה כי במשך השנים התייחסו הצדדים לכספי קצבאות הנכות של הילדים כאל כספים משפחתיים, כאשר הקצבאות אמנם מופקדות לחשבונות הבנק הנפרדים של הילדים, אך השימוש שנעשה בהם משמש את כלל בני המשפחה, לרבות לצורך רכישת הנכסים השונים, כפי שיפורט להלן.

מדובר בקצבאות נכות בסכום מצטבר העולה על 31,000 ₪ לחודש, כעולה מעדות האשה (עמ' 35 ש' 33-26) ומאישורי המוסד לביטוח לאומי (נספח י"ד לתצהירה) וכדלקמן:

הבן הבגיר (ג) מקבל קצבת נכות בגובה 8,534 ₪ לחודש וקיבל עוד 5,000 ₪ מחברת הראל;

הבת הבגירה (ב) מקבלת קצבת נכות בגובה 8,534 ₪ וקצבת ניידות בגובה 2,000 ₪ לחודש;

הבן הבגיר (ד) מקבל קצבת נכות בגובה 4,677 ₪ לחודש ועוד 1,500 ₪ שכר מעבודה מוגנת.

1. האשה הודתה כי כספי קצבאות הנכות אמנם מופקדים בחשבונות בנק נפרדים, אך בפועל משמשים את צרכי כלל בני המשפחה, וזו עדותה (עמ' 36 ש' 9-23):

ש. "למה צירפת מים וביוב של (ב)?

ת. אני משלמת מים של (ב) מהכסף שלה. מה זה חשוב, כולנו מעורבבים באותו כסף. גם אני חיה מהכסף שלהם היום. מה אני עובדת פיליפינית, מי יפרנס אותי?

...

ש. את מעבירה כסף מהחשבונות של הילדים לחשבון שלך?

ת. חס וחלילה. החשבונות של הילדים ביניהם, כל אחד יש לו חשבון בנפרד, שלי

בנפרד, אבל אם אני צריכה כסף לקניות, אני לוקחת מהחשבונות שלהם ואני שולחת קבלה לאפוט' הכללי".

בנוסף הודתה האשה כי החביאה מפני האיש את קצבאות הילדים, לטענתה על מנת לרכוש להם דירות ואלה דבריה (עמ' 28 ש' 18-16):

ש. "למה היית צריכה בכלל להחביא כסף אם יש לך קצבאות של הילדים וכסף נכנס לחשבון?

ת. למה שלא אחביא? ליום שחור אחביא. לבעל כזה שלא נותן שום דבר. החבאתי כדי לקנות להם דירות כי כל הזמן הוא איים להוציא אותם מהבית..".

1. כפי שצויין, בפועל הדירות שנרכשו במהלך השנים אינן משמשות כלל את את הילדים הנכים:

דירתו של הבן (ד) מושכרת תמורת כ- 3,300 ₪ לחודש, המופקדים לחשבון הבנק של האשה.

דירתה של הבת (ב) משמשת למגורי הבת (א) (שאינה נכה), מבלי לשלם דמי שכירות.

הבת (א) מקבלת 2,200 ₪ לחודש תמורת הטיפול בשני אחיה (נספח י"ט לתצהיר האשה);

והנכדה יובל מקבלת 3,260 ₪ לחודש תמורת הטיפול בהם (נספח כ' לתצהיר האשה).

1. גם במהלך חקירתה הנגדית של האשה, חזרה האשה וטענה כי המקור לרכישת הנכסים חלקו בכספים שהשתכרה בעצמה וחלקו בכספים שמקורם בקצבאות הנכות, כפי שיפורט להלן. האיש גם הוא התייחס לקצבאות הנכות כאל הכנסה, כאשר בסיכומיו שב וטען כי הכנסותיה החדשיות של האשה עולות על 31,000 ₪ לחודש מתוך קצבאות הילדים.
2. באשר לסדר רכישת הדירות, מעדויות הצדדים עולה כי בראשית דרכם התגוררו הצדדים בדירה ברמת חן (עדות האשה, עמ' 32 ש' 14). בשנת 1996 השתחרר האיש משירות קבע בצה"ל ובכספי הפנסיה רכשו הצדדים את דירת המגורים רחבת הידיים ברח' פ' (עדות האיש בעמ' 18 ש' 2-1 ועדות האשה בעמ' 32 ש' 17-14).
3. בנוסף רכשו גם דירה קטנה ברח' ס', לטענת האיש יחד עם רכישת הדירה ברח' פ' (עמ' 18 ש' 2) ולטענת האשה מספר שנים לאחר מכן (עמ' 32 ש' 16-15).
4. בשנת 2006 מכרו את הדירה הקטנה ברח' ס' לאחיה של האשה תמורת כ- 100,000 $ (כ- 400,0000 ₪ אז) ורכשו ממנו דירה מעט גדולה יותר ברח' ר', תמורת 160,000 ₪ נוספים. האשה טוענת כי מקורו של הסכום האמור בכספים שחסכה ובקצבאות הנכות של הילדים (עמ' 31 ש' 26 - עמ' 32 ש' 4) בעוד האיש טען כי הוא שרכש דירה זו ממקורותיו שלו (עמ' 18 ש' 4), אך לא ציין מהם אמצעי התשלום ואף לא הציג אסמכתא כלשהיא בענין זה. האשה הודתה כי רשמה דירה זו בבעלות הבן (ג) (עמ' 32 ש' 25-24), בעוד האיש טען כי הדבר נודע לו רק בדיעבד.
5. האיש טען כי בשנת 2011 אמרה לו האשה שהיא מעוניינת למכור הדירה ברח' ר' לצורך רכישת דירה גדולה יותר ברח' נ'. לטעתו, רק כאשר בדק את העניין עם עורך הדין התחוור לו כי הדירה ברח' ר' רשומה בבעלות הבן (ג). על מנת לשמור על הזכויות בדירה מםני העברה, ביקש לרשום הזכויות בדירה על שמו וכך עשה (עמ' 18 ש' 8-1). ודוק, בעדותו לא טען כי הסיבה נעוצה במקור התשלום, אלא רק בצורך לוודא כי הזכויות בדירה לא יועברו לאחר.
6. האיש אף טען כי כחדשיים טרם רכישת הדירה ברח' נ', מכר את הדירה שהיתה רשומה בבעלות הבן (ג) והפקיד בידיה של האשה את התמורה בגובה 400,000 יורו, כאשר באמצעות כספים אלה נרכשה הדירה ברח' נ' ונרשמה בבעלות הבן (ד) (עמ' 18 ש' 26-1). יצויין כי לוח זמנים זה אמנם תואם את הנתונים המופיעים בנסח לשכת רישום המקרקעין לגבי הדירה בבעלות הבן (ג) (סומן נ/1), אך כאמור לא הומצאה כל אסמכתא לגבי מועד רכישת הדירה ברח' נ'. עוד יצויין כי עמדת האיש אינה מתיישבת עם העובדה שמשנת 2011 וועד מועד הגשת התביעה לא עשה דבר כדי לשנות הרישום ביחס לדירה זו. האשה טענה כי היא זו שרכשה את הדירה ברח' נ' תמורת 820,000 ₪, באמצעות קצבאות הנכות של כלל הילדים (עמ' 32 ש' 33-30). כאמור, לא נמצאו תימוכין לטענותיהם של אף אחד מן הצדדים בעניין מקורות התשלום עבור הדירה ברח' נ' ולכן אין מקום לקבל טענות האיש בעניין זה.
7. נמצא, איפוא, כי הן מן הבחינה הפרוצדורלית, הן מן הבחינה הראייתית והן מן הבחינה העובדתית, אין מקום לקבל טענת האיש בעניין בעלות הצדדים בדירה ברח' נ'. מטעם זה, אין כל מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה זו. מאליו מובן כי את דמי השכירות יש להפקיד לחשבון הבן (ד) ולא לחשבון אימו, שאינה משמשת עוד אפוטרופא ביחס אליו.

שאלה רביעית: האם היתה הברחת כספים?

1. לגבי טענת האיש לפיה האשה העבירה לאחיה 275,000 ₪ ללא הסכמתו, אך עיון בעדויות הצדדים ובחוות דעת המומחה מעלה כי האיש לא עמד בנטל הנדרש להוכחת טענה זו, ויפורט:

מעדויות הצדדים עולה כי בשנת 2016 הציעה האשה לאיש למכור את דירת המגורים של הבת (ב) ולרכוש במקומה דירה מרווחת יותר מאת הקבלן ח'. האשה העבירה לקבלן 275,000 ₪ ובמקביל פנתה לאפוט' הכללי בבקשה לאישור פעולת חסוי לצורך שימוש בכספי קצבת הנכות של הבת (ב) רכישת הדירה כאמור בתיק אפ' 6869-12-15). האשה העידה כי מדובר בכספים שחסכה במהלך השנים (עמ' 34 ש' 9-1) ויש להניח כי גם כספים אלה מקורם בקצבאות הנכות של הילדים הבגירים.

האפוט' סירב לבקשה זו וכאשר התגלה הדבר לאיש, החליטו הצדדים לבטל את העסקה. לשם כך, פנה האיש לקבלן וביקש השבת הכסף, קיבל הסכום חזרה מידי בנו של הקבלן ושמו חנן (ר' עדות האיש בעמ' 24 ש' 29-15 וכן עדות האשה בעמ' 34 ש' 9-1). בשלב זה מתפצלות גרסאותיהם של הצדדים: האיש טוען כי מסר את הכספים לאשה, אשר העבירה אותם לאחיה ללא הסכמתו של האיש (עמ' 25 ש' 501). האשה טוענת כי הניחה את הכספים במחסן, אך גילתה כי נעלמו, כאשר פנתה למשטרה בטענה כי היתה פריצה, המשטרה הודיעה לה כי לא היתה כל פריצה ומכאן מבקשת להסיק כי האיש הוא שהוציא את הכספים מהארון שבמרפסת. איש מהצדדים לא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו ולכן לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה.

1. לגבי טענת האיש לפיה האשה העבירה לגיסתה 130,000 ₪ ביום 15/3/17, עיון בחוות הדעת המומחה מעלה כי העברת זו משתפקת בדפי החשבון. האשה אף הודתה בעדותה כי העבירה לאחיה את הכספים הללו, אך טענה כי מדובר בהשבת הלוואה (עמ' 35 ש' 19-12) לגביה אין בידיה מסמכים. בחקירתה הנגדית הודתה כי לא שיתפה את האיש בעניין זה, הואיל ולהבנתה מדובר בחשבון שלה כאשר הוא אינו משלם דבר (עמ' 35 ש' 19-12). במצב דברים זה, עליה להשיב לאיש מחצית הסכום, בגובה 75,000 ₪, כערכם היום.
2. באשר לטענת האיש לפיה האשה משכה מחשבון הבנק מזומנים בסכך 103,500 ₪ בתקופה שמחודש אפריל 2015 ועד אוקטובר 2017 בטענה כי מדובר בצרכי הילדים, הדבר אמנם מעלה תמיהה, אך אינו מקנה לאיש זכות לקבלת כספים אלה. מעדויות הצדדים עולה כי עשו בכספי קצבאות הילדים כבתוך שלהם, ובתמורה טיפלו בילדים לפי מיטב הבנתם. הפקדת דמי השכירות לחשבון הבנק של האם והעברת תשלומים הנוגעים לילדים מתוך חשבון זה הם בגדר התנהלות שאינה תקינה, אך אין בה כדי לזכות את האיש בסכום האמור.
3. באשר לטענת האשה לפיה האיש הוא שהבריח כספים מחשבונות הבנק, מדובר בטענה שאינה מבוססת. בחוות דעת המומחה אמנם נקבע, בין השאר, כי בתקופה הנבדקת (2015 עד 2017) עמדו כלל הכנסותיו של האיש, הן מתשלומי הפנסיה שקיבל והן מעסק המזגנים שניהל גם יחד על 599,463 ₪ (עמ' 15 לחוות הדעת), אך אין לראות בכך חזות הכל. בהמשך חוות הדעת מצויין כי גם הוצאותיו בתקופה זו עמדו על 595,050 ₪ (עמ' 16 לחוות הדעת). עוד מצויין כי כמחצית ההפקדות וכמחצית המשיכות היו במזומן, מרביתם לצורך עסק המזגנים שניהל (עמ' 38 לחוות הדעת). בנוסף נמצאו בחשבון הלוואות שונות שנטל האיש ופרע בעצמו.

כאן המקום לציין כי האשה עצמה העידה שהשתכרה עשרות אלפי שקלים בחודש וכלשונה (עמ' 32 ש' 3): "היה לי במחבוא, כשהוא הרוויח 4,000 ₪, אני הרווחתי 20,000 ₪".

כך או אחרת, האשה לא הצביעה על העברות כספים חריגות מחשבון הבנק של האיש ואף בחוות דעת המומחה לא נמצאו כאלה. מכאןם כי דין טענתה בעניין זה להידחות.

1. לאור הדברים הללו הטענה היחידה המתקבלת היא כי מחצית הכספים שהעבירה לאחיה בגובה 130,000 ₪, היינו 75,000 ₪, כערכם היום, שייכים לאיש.

שאלה חמישית: מה הדרך לאיזון הזכויות הסוציאליות?

1. על פי חוות דעת האקטואר מיום 5/12/19 וההשלמה מיום 17/7/20 קיימות שתי שיטות האיזון: האחת, שיטת הכספים הנזילים, לפיה על האיש להעביר לאשה 53,684 ₪ ואת היתרה מתוך כספי הפנסיה שמקבל, בגובה 2,870 ₪ לחודש; השניה, שיטת ההיוון עליו להעביר אליה 551,553 ₪ ללא תשלומים נוספים בעתיד. הצדדים לא הפנו למומחה שאלות הבהרה, לא ביקשו לזמנו לעדות ולמעשה אינם חולקים על מסקנותיו.
2. הלכה פסוקה היא לפנינו כי אין כל חובה להוון זכויות, אלא אם הדבר נעשה מכח הסכמת הצדדים (תמ"ש (ת"א) 48482/07 ש.מ. נ' א.מ. (נבו, 30.11.11). במקרים חריגים בלבד נקבע כי יש מקום לעשות כן מכח סעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אך טענה זו לא עלתה בעניין שלפנינו ואף לא התקיימו החריגים המצדיקים זאת.
3. לפיכך, ייערך האיזון לפי שיטת הכספים הנזילים בצירוף פסיקתאות לפי החוק לחלוקת חסכון פנסיוני, היינו בשלב זה יעביר זכאית האשה לקבל 53,684 ₪ כערכם היום ובעתיד תקבל מחצית כספי הפנסיה שצבר במהלך החיים המשותפים, באמצעות פסיקתאות לפי החוק לחלוקת חסכון פנסיוני.

שאלה שישית: כיצד יש לחלק הנכסים, שווה בשווה או בדרך אחרת?

1. עיון בחומר הראיות מעלה כי האשה לא הרימה את הנטל הנדרש כדי להוכיח טענותיה בעניין הנסיבות המצדיקות שימוש בחריג שנקבע בסעיף 8 (2) לחוק, כפי שיפורט להלן.
2. טענת האשה בדבר נקיטת אלימות מצד האיש, לא הוכחה. עיון בעדויות מעלה כי האשה פנתה למשטרה בעניין זה פעם אחת בלבד, בינואר 2011, בטענה כי האיש ניסה לעשות לה נזק באמצעות חומר כימי שהניח במכוניתו ובגין הליך זה נעצר לחקירה ושחרר לאחר שלא נמצא בסיס לטענות. האיש ציין עניין זה בעדותו ואף בבקשתו לצו הגנה מפני האשה (עמ' 1 ש' 12 לפרוטוקול הדיון בתיק ה"ט 18652-04-11).

באשר לטענת האשה בעניין צווי ההגנה, עיון בהליכים בעניין זה מעלה כי מדובר בהליך אחד בלבד אשר ננקט מצידה (ה"ט 50337-11-17) אשר הסתיים במחיקה. האיש, מצידו, נקט בשני הליכים, כאשר הראשון (ה"ט 15852-04-11) נסתיים במחיקה והשני (ה"ט 25424-12-21) ונסתיים בהסכמה בדבר צו הרחקה הדדי.

בענין נקיטת אלימות כלפי הילדים, שני הצדדים העלו טענות זה כלפי זו, ללא אסמכתאות. האשה טענה כי מעולם לא פנתה למשטרה בעניין זה ואף הוסיפה כי חששה לעשות כן שמא הדבר ירע את מצבה (עמ' 35 ש' 25-20); בעוד האיש טען כי האשה היא שנקטה אלימות כלפי הבת (ב) כאשר הכתה אותה נמרצות במקלחת (עמ' 16 ש' 25-21). בתסקירים בעניין האפוט' אין כל זכר לטענת אלימות של מי מהצדדים כלפי רעהו או כלפי הילדים ולכן לא ניתן לקבוע ממצאים בענין זה. עם זאת, העובדה שהאשה כאפוט' על ילדיה שלה, מצאה לנכון להלין אותם בחדר מאולתר בחצר הבית, להעמיד לרשותם דלי במקום שירותים ולקלח אותם בצינור השקיה, כאשר האב יודע היטב על כך, מלמדת על בעיה בשיקול הדעת, לשון המעטה.

עדות הבת (א) אלחרר ועדות הנכדה, נראה כי היו מושפעות מהאינטרס הכלכלי הכפול שלהן: האחד, להמשיך ולהחזיק בבית השייך לבת (ב) מבלי לשלם דמי שכירות; והשני, להמשיך ולקבל תשלום בגין הטיפול שמעניקות לכאורה לבת (ב) ולבן (ג), כפי שעולה "אישורי תשלום" שצירפה האם לתצהיר העדות הראשית כפי שצויין לעיל.

נמצא כי לא הורם הנטל הנדרש על מנת להוכיח טענת האשה בדבר נקיטת אלימות כלפיה.

1. הטענה בדבר העדר השתתפות האיש בנטל גידול הילדים הנכים, דינה להידחות. עקרונית, מדובר בטענה שאינה מהווה עילה לחלוקה שאינה שוויונית. מעשית, טענה זו אף אינה מבוססת עובדתית. עיון בתסקיר מיום 7/5/15 אשר הוגש בהליכי מינוי האפוט' מעלה כי שני ההורים היו שותפים פעילים בטיפול בילדים הנכים:

"ההורים הינם ההורים של החסויים. מהלך הבדיקה לתסקיר עולה כי האם הינה המטפל העיקרי בכל צרכיהם של הילדים. לאחר חזרתו של האב לבית המשפחה מסייע בטיפול הפיזי וכן בניידות של החסויים ועל כן שני ההורים הסכימו להתמנות כאפוטרופוס ביחד ולחוד עליהם".

בהמשך נקבע כי לאור הסכמת ההורים, ביחס לענייני הבריאות ימונו שני ההורים כאפוט', בעוד שבענייני הרכוש תמונה האם לבדה וכך אכן היה. מאליו מובן כי הדבר לא היה מתבצע אם האב לא היה מעורב בטיפול בילדים הנכים.

נוסף על האמור, הבת (א) הודתה כי אביה הסיע אותה לניתוח לקיצור קיבה, הודתה כי אביה הסיע אותה לעורך הדין אשר טיפל בעניין גירושיה, אם כי טענה שאימה מימנה תשלומים אלה (עמ' 55 ש' 9-1). נראה כי הסיפא לדברים הושפע מהאינטרס הכספי שלה בהליך זה, כפי שצוין קודם לכן, מה גם שבחוות דעת המומחה (עמ' 24) נמצאו תשלומים המיועדים לבת (א). בהמשך גם הודתה הבת כי אביה סייע לה בהסעת ילדיה למסגרות החינוך, אם כי טענה שהדבר נעשה במקרים חריגים בלבד (עמ' 55 ש' 12-10). כאמור, נוכח המגמתיות בעדותה, המסקנה היא כי האב אכן סייע לה, אך היא זו שמנסה לצמצם זאת נוכח האינטרס הכספי כאמור.

1. הטענה בדבר הוצאת כספים לטובת נשים אחרות ולצורך הימורים, אף היא לא הוכחה. באשר לעצם ניהול קשר עם אותה אשה אחרת אותה הזכיר האיש בבקשתו לצו הגנה בשנת 2011, מעדויות הצדדים עולה כי מדובר היה בפרק זמן קצר לאחריו שבו הצדדים לחיים משותפים. האיש טען כי מדובר בשלושה חדשים (עמ' 19 ש' 19-11) בעוד האשה טענה כי מדובר בשנה (עמ' 33 ש' 15-14 וכן עמ' ש' 4-3) אך גם היא מודה כי לאחר פרק זמן זה שבו הצדדים לחיים משותפים.

כך או אחרת, האשה הודתה בחקירתה הנגדית כי אין לה כל ראיות לטענתה כי הוציא כספים על נשים אחרות (עמ' 26 ש' 26-25) ואף בחוות דעת המומחה לא נמצאה כל מסקנה שכזו.

טענתה בדבר בזבוז כספים בהימורים אף היא לא נתמכה בכל ראיה, למעט טענתה הכללית לפיה הדבר ידוע בכל העיר עיר ל' (עמ' 30 ש' 15-14), שאין בה כדי לעמוד בנטל הנדרש.

1. באשר לטענה בדבר הברחות כספים כפי שצויין לעיל, לא הוכחה פעילות חריגה מצד האיש. טענתה כי לא נשא בנטל הכלכלי אף היא דינה להידחות. האשה עצמה הודתה כי האיש פרע את החזרי המשכנתא החדשים (עמ' 31 ש' 8-7) ואף הלוואות נוספות, כמפורט גם בחוות דעת האקטואר (עמ' 37).
2. הנה כי כן, אין מקום לחלוקה שאינה מחצה על מחצה לפי סעיף 8 (2) לחוק ועל כן על הצדדים לחלוק בכלל הנכסים המשותפים שווה בשווה.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:

1. תביעת האיש (בתלה"מ 42591-10-17) מתקבלת חלקית, באופן בו הדירה המשותפת ברח' פ' בעיר ל', הידועה כחלקה 190/8 בגוש 1958, תימכר למרבה במחיר, כאשר תמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. הצדדים יפעלו בכוחות עצמם בעניין זה למשך 3 חדשים. היה והדבר לא יעלה בידם, כי אז באות כוחן תתמנינה ככונסות נכסים לשם מכירתה למרבה במחיר, במסגרת התמחרות אליה יוזמנו גם בעלי הדין. במידה וישוו הצעתם למי מהרוכשים החיצוניים, יקבלו זכות ראשונים.
2. האשה תעביר לאיש 75,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 15.3.17 ועד לתשלום בפועל, וזאת תוך 30 יום מהיום.
3. האיש יעביר לאשה לאשה 53,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 9/12/19 ועד למועד התשלום בפועל, את זאת תוך 30 יום מהיום.
4. בנוסף זכאית האשה לקבלת מחצית הכספים שצבר האיש ממקום עבודתו בתקופת החיים המשותפים, ולשם כך יחתמו הפסיקתאות לחלוקת חסכון פנסיוני שצורפו לחוות הדעת.
5. תביעת האשה בתלה"מ 43819-05-18 נדחית במלואה, מהטעמים שפורטו בגוף פסק הדין.
6. באשר להוצאות, הואיל ותביעת האיש נתקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, בעוד תביעת האשה נדחתה בכללותה, תשלם האשה הוצאותיו של האיש בגובה 20,000 ₪.
7. כלל הסכומים ניתנים לקיזוז זה מזה (למעט הזכויות העתידיות אלא אם הצדדים יסכימו על כך), ואף לקיזוז מתוך הסכום שזכאי כל אחד מהצדדים לקבל מתוך חלקו בתמורה שתתקבל מדירת המגורים המשותפת.
8. למען הסדר הטוב יובהר כי על האשה כאפוט' לדאוג לרווחת הבת והבן הנכים וכדלקמן:

• הבת (ב), ככל שמסוגלת להתנהל באופן עצמאי, רשאית לממש זכותה להתגורר בדירה הרשומה בבעלותה ובה מתגוררת הבת (א). מכל מקום, על הבת (א) לשלם את דמי השכירות לבת (ב), באופן בו יופקדו לחשבונה שלה וישמשו למימון צרכיה.
• הבן (ג), ככל שמסוגל להתנהל באופן עצמאי, יקבל קורת גג המותאמת לצרכיו, מתוך קצבת הנכות שלו.
• ככל שהנכים (ב) ו- (ג) אינם מסוגלים להתנהל באופן עצמאי ויתגוררו עם האם בדירה העתידית שתשכור או תרכוש, יש לוודא כי לכל אחד מהם חדר נפרד ונגיש משלו, שירותים ומקלחת מונגשים ואפשרות לצאת מהדירה לאוויר הפתוח. בנוסף יש לבחון אפשרות לשלבם במסגרות המותאמות להם.
• האם המשמשת אפוט' תקפיד לנהל חשבונות כל אחד מהילדים בנפרד, תוך הוצאת הסכומים הדרושים להם מתוך חשבונות אלה, ללא העברה לחשבון הבנק שלה עצמה.
• האפוט' לדין מוזמנת לוודא כי האם מבצעת את האמור לעיל לטובת הילדים. ככל שתגיע למסקנה כי יש לנקוט הליכים בענין זה, תפעל על פי שיקול דעתה המקצועי.

1. המזכירות מתבקשת לנתב פסק הדין גם לתיק הקשור, לשלחו לצדדים ולסגור התיקים.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים תוך 48 שעות ממועד המצאתו לשני הצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשפ"ב, 17 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.