בימ"ש מחוזי ת"א, השופט נפתלי שילה: פס"ד בבר"ע על החלטה הדוחה בקשת אב לסלק על הסף החלטה הנוגעת לצוואה של אשתו לטובת ילדיהם (רמ"ש 42901-05-22)

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 14.4.22 (כב' השופט ארז שני בתמ"ש 56908-01-22) שדחה את בקשת המבקש לסלק על הסף תביעה שהגישו המשיבים כנגדו מחמת מעשה בית דין.

1. רקע עובדתי
   • • 1. המבקש הוא אביהם של המשיבים. ביום 00.0.00 נפטרה אשתו של המבקש ואמם של המשיבים (להלן: המנוחה).
       2. המנוחה ערכה צוואה שבמסגרתה הורישה את כל עיזבונה למשיבים ולאחותם ולאחר שהמבקש חזר בו מהתנגדותו לקיום צוואתה, ניתן צו קיום לצוואת המנוחה לפיה המשיבים ואחותם הם הנהנים מעיזבונה.
       3. ביום 10.7.17 הגישו המשיבים "תביעה לבחינת היקף עיזבון המנוחה ז"ל" (להלן: התביעה הראשונה). בתביעה טענו המשיבים שיש להצהיר שלמנוחה היו זכויות במחצית מן הזכויות של המבקש מכוח חזקת השיתוף ולכן "ביהמ"ש מתבקש להצהיר כי מחצית מהנכס הידוע כדירת המגורים ב-ב' שייך למנוחה ולאחר לכתה לעיזבונה" (להלן גם: הדירה או הדירה ב-ב') וכן להצהיר על שיתוף בדירה בא'.
       4. בנוסף עתרו המשיבים שביהמ"ש יצהיר כי: "מחצית מכל זכות אשר הייתה קיימת לנתבע ביום פטירתה של המנוחה, 00.00.0000, שייכים היו למנוחה, ולאחר לכתה לעיזבונה."
       5. ביום 4.6.19 ניתן פסה"ד בתביעה הראשונה (להלן: פסה"ד), אשר קבע שמכוח חזקת השיתוף המנוחה זכאית "למחצית הזכויות המשותפות שנצברו במהלך חייהם המשותפים. ליורשים קיימת הזכות לבוא בנעליה של המנוחה ולתבוע את זכויותיה מתוקף חזקת השיתוף. מתוקף האמור, ומשעה שניתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה, ניתן פסק דין המצהיר כי התובעים ואחותם זכאים לרשת את זכויותיה בדירת המגורים בא', בדירת המגורים ב-ב' ובכספים שנצברו בחשבון הנתבע עד ליום פטירתה."
       6. המבקש לא השלים עם תוצאת פסה"ד והגיש ערעור (עמ"ש 46393-07-19) ואולם הערעור נמחק בהסכמתו לפי הצעת ביהמ"ש. המשיבים לא הגישו ערעור על פסה"ד.
       7. ביום 5.4.21, בחלוף כמעט שנתיים לאחר מתן פסה"ד, הגישו המשיבים בקשה למתן פסיקתה בעקבות פסה"ד. משתגובת המבקש לא הוגשה, חתם בימ"ש קמא ביום 6.4.21 על הפסיקתא המבוקשת (להלן: הפסיקתה). בסעיף 3 לפסיקתה נקבע, בין היתר, כי: "משעה שניתן ביום 22.3.2018 בתיקים ... צו לקיום צוואת המנוחה הנושאת תאריך 00.0.0000, הריני מצהיר בזאת היורשים כמוגדר לעיל זכאים לרשת את זכויותיה של המנוחה בדירת המגורים בא' ... ב-ב'... ובכספים שנצברו בחשבון הנתבע עד ליום פטירתה 00.0.0000."
       8. ביום 27.10.21 הגיש המבקש בקשה לביטול הפסיקתה שלטענתו חרגה מהוראות פסק הדין שקבע שרק על הדירה ב-ב' ועל הדירה בא' חלה חזקת השיתוף ולא על כל הבניין שבו נמצאת הדירה ב-ב' (להלן: הבניין).
       9. התקיים דיון בבקשה ביום 28.11.21 ובסיומה דחה ביהמ"ש קמא את הבקשה לביטול הפסיקתה. בהחלטתו נקבע, בין היתר, שיש לדחות את הבקשה לא רק מחמת השיהוי בהגשתה, אלא גם מאחר שבפסה"ד נקבע שהתביעה התקבלה וכי "בין בני הזוג חלה חזקת השיתוף ממועד נישואיהם ועד ליום פטירתה של המנוחה ולפיכך זכאית היא למחצית הזכויות המשותפות שנצברו במהלך חייהם המשותפים". בית המשפט קבע שכוונת פסק הדין היא שעל כל מה שנצבר בחיים המשותפים של המבקש והמנוחה חלה חזקת השיתוף ובכלל זה כל הבניין ולא רק דירת המגורים שבבניין. נקבע גם ש"מדובר בשיתוף גורף ואין נפקא מינה אם מקור מי מהנכסים בכספי ירושה אשר נכנסו ל"פול" המשותף יחד עם תשלומים מסוימים שביצע התא המשפחתי". לכן, גם יתר חלקי הבניין שנרכש ע"י המבקש לאחר הסתלקות של אחת מיורשות הוריו המנוחים של המבקש כלולים בחזקת השיתוף.
       10. המבקש לא השלים עם ההחלטה הנ"ל והגיש בקשת רשות ערעור. לטענתו, בית המשפט קמא הרחיב בפסיקתה שלא כדין את האמור בפסק הדין והחיל את חזקת השיתוף על כל הבניין, שעה שבפסק הדין נקבע שחזקת השיתוף חלה על הדירה בלבד ולא על כל הבניין.
       11. ביום 14.1.22 קיבלתי את בקשת רשות הערעור ואף את הערעור לגופו (להלן: פסה"ד בערעור) וקבעתי בין היתר כי:

"מעיון בתביעה עולה שהמשיבים עתרו להחלת חזקת השיתוף על הדירה ב-ב' ולא על הבניין כולו. בתביעה, המשיבים מתייחסים ל"שתי הדירות שפרטיהם לעיל" דהיינו הדירה ב-ב' והדירה בא' (סעיף 34 לתביעה). גם בסעיף 36 לתביעה המשיבים עתרו לכך "שמחצית מהנכס הידוע כדירת המגורים ב-ב' שייך למנוחה" והם לא ציינו את כל הבניין. אכן, בסעיף 40 לתביעה ביקשו המשיבים להצהיר כי: "מחצית מכל זכות אשר היתה קיימת לנתבע ביום פטירתה של המנוחה, 00.0.00, שייכים היו למנוחה" אבל כשהם התייחסו לנכס ב-ב' הם התייחסו רק לדירת המגורים ולא לכל הבניין. אם המשיבים רצו לתבוע הצהרה על חזקת השיתוף בבניין כולו, היה עליהם לטעון זאת במפורש בכתב התביעה והם לא עשו כן. אי הזכרת הבניין כולו באופן מפורש מלמדת שהמשיבים לא סברו שחזקת השיתוף משתרעת על כל הבניין אלא רק על דירת המגורים... גם ביהמ"ש קמא בפסק הדין הדגיש כמה פעמים שתביעת המשיבים היא למתן פסק דין הצהרתי ביחס לדירה ב-ב' ולא לבניין. כבר בעמ' הראשון לפסק הדין נקבע כי: "במהלך שנות נישואיי בני הזוג התגוררו הם, בין היתר, ב-ב'(להלן: "דירת ב'" או "דירת בני הזוג") בבניין בן שלוש קומות (להלן: "הבניין") בו קומת הקרקע ששימשה לצרכי מסחר כגון מסעדה ופאב, בקומה הראשונה התגוררו הוריו של הנתבע והקומה השנייה בבניין שימשה את בני הזוג, עם שלושת ילדיהם ובתקופה מאוחרת יותר לבדם". ברור אם כן שביהמ"ש קמא הבחין הבחן היטב עוד בראשית פסק הדין בין דירת בני הזוג לבין הבניין... בעמ' 26 (שורות 1-4) לפסק הדין קבע ביהמ"ש כי: "מכל האמור לעיל ולאור קביעתי כי על בני הזוג חלה הלכת השיתוף, הרי משעה שגם נכס זה הקרוי ב' המהווה את קומה ב' בבניין, אשר ניתן לנתבע מתוקפו של הסכם הפשרה מיום 17.10.01 והגם שניתן הוא עת הנתבע והמנוחה עוד היו נשואים, הרי שגם הוא נכלל במצבת הנכסים המשותפים למנוחה ולנתבע". ברור אם כן שביהמ"ש קמא התייחס רק לדירה בקומה ב' ולא לכל הבניין. בסיפא של פסק הדין קבע ביהמ"ש שהמנוחה זכאית למחצית הזכויות המשותפות שנצברו מתוקף חזקת השיתוף" ואולם בהמשך קובע ביהמ"ש כי: " ניתן פסק דין המצהיר כי התובעים ואחותם זכאים לרשת את זכויותיה בדירת המגורים בא', בדירת המגורים ב-ב' ובכספים שנצברו בחשבון הנתבע עד ליום פטירתה". דהיינו, בחלק האופרטיבי של פסק הדין קבע ביהמ"ש שחזקת השיתוף חלה רק על הדירה ב-ב' ולא על הבניין".

• • • 1. בנוסף קבעתי כי לאחר שביהמ"ש קמא נתן את פסה"ד הוא קם מכיסאו וסיים את מלאכתו והוא לא יכול לבצע שינוי בפסק הדין אף אם הוא סבור שהיה ראוי לשנותו. תפקידה של הפסיקתה היא לשקף את פסק הדין ולא לאפשר "מקצה שיפורים" לפסק הדין. לכן, משהפסיקתה הרחיבה באופן משמעותי את פסק הדין ולא שיקפה אותו, יש לבטל את הפסיקתה ויש להגיש פסיקתה שתשקף במדויק את פסק הדין שהחיל את חזקת השיתוף על הדירה ב-ב' ולא על הבניין כולו.
      2. ביום 25.1.22 הגישו המשיבים תביעה נוספת לבית המשפט קמא (להלן: התביעה השנייה) שבמסגרתה הם עתרו לפס"ד הצהרתי לפיו מחצית מכל הבניין שייך לעיזבון המנוחה לאור חזקת השיתוף. המשיבים טענו כי משנקבע בפסה"ד בערעור שפסק הדין לא קבע שקיימת חזקת שיתוף בבניין "זכאים התובעים להגיש תביעה זו להצהיר כי חזקת השיתוף בין בני הזוג _ - הנתבע והמנוחה – חלה על כל נכסיהם שצברו במהלך שנות הנישואין, שמלוא הזכויות בבניין ... על כל הבנוי והנטוע בו, על הקומות המצויות בו וכל הכספים אשר הניב במהלך כל השנים וכל זכות בנייה המוקנית לו ללא יוצא מן הכלל, הינן חלק מעיזבון המנוחה".
      3. המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה השנייה על הסף מחמת מעשה בית דין. לטענתו, בפסה"ד נקבע שחזקת השיתוף חלה הדירה בלבד ולא על הבניין ומשהמשיבים לא ערעורו על פסק הדין והוא חלוט, הם לא יכולים להגיש שוב תביעה זהה בגין רכיב שנדחה כבר בפסה"ד. מדובר באותה עילה ובאותה פלוגתא שכבר הוכרעה ולכן הם מנועים להגיש את התביעה השנייה.
      4. המבקש טען בבקשתו שפסה"ד "מהווה מחסום דיוני בפני המשיבים ... יומם של המשיבים ניתן להם ומוצו זכויותיהם". לדבריו, לא רק שקיים השתק עילה עקב זהות העילה, קיים גם השתק פלוגתא היות שמתקיימים כל התנאים לקיומו של השתק פלוגתא.
      5. ביום 14.4.22 התקיים דיון בבקשה לסילוק על הסף בבית המשפט קמא ובמסגרתו דחה בית המשפט את הבקשה (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע כי:

"מעבר לידוע לכל, לפיו סילוק על הסף, העניין שבעצם איננו מוכר כל כך, שכן מכיר אני מחיקה על הסף או דחיה על הסף, אך לא סילוק. הוא לעולם נחשב כסעד קיצוני, אשר מהווה סגירת טכנית של דלתות בית המשפט בפני צד. ולא במהרה יינתן סעד שכזה. לו דעתי תישמע, כאשר קורא אני גם את פסק דיני, שהיה נושא לערעור בבית המשפט המחוזי, גם את פסק דינו של המשפט המחוזי, מבין אני את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככזה אשר הכשיר את פסק דיני לעניין הדירה, והותיר בעצם לתובעים לחזור ולתבוע לעניין קיומה של בעלות ביתרת הנכס, או אי קיומה של בעלות. היתר שכזה איננו קובע מסמרות לפיהם לא צודק המבקש, בעמדתו שהנכס איננו שייך לתובעים. הוא איננו קובע מסמרות בעמדה ההפוכה, לפיהם טוענים התובעים כי אימם המנוחה זכאית הייתה גם למחצית מהנכס, ולא רק מן הדירה. מסכים אני לחלוטין עם עו"ד אברהמי, שהמסכת העובדתית שנשמעה בפסק הדין, וקדמה לפסק הדין של בית המשפט קמא, היא בהחלט חלק ממערכת הראיות כאן. עורכי הדין אפילו יכולים לחסוך לעצמם, ולהישען על מה שנמצא שם, אגב ניהול הליך ההוכחות ללא צורך בהליך נוסף. אלא מאי, שאינני סבור שהמצב המשפטי הקיים יוצר, דבר מה נוסף זולת הצורך של התובעים לחזור ולתבוע, אם הם רוצים בכך, והם רוצים, בין אם הוא יוצר בעצם מעשה משפטי חלוט, שסוגר בפניהם את הדלת. הבקשה נדחית".

• • • 1. המבקש לא השלים עם ההחלטה והגיש בקשת רשות ערעור.

1. תמצית טענות המבקש
   • • 1. חרף פסק הדין בערעור, המשיבים בחרו שלא להגיש פסיקתה מתוקנת אלא הגישו את התביעה השנייה. ברם, במסגרת ההליך שהתקיים בתביעה הראשונה, נדון גם הבניין שהוא הנכס מושא תביעתם השנייה והתקיים אף בגינו דיון רחב ומקיף. עד לפסק הדין בערעור, המשיבים התייחסו לפסק הדין כאילו הוא כולל אף את הבניין והם הגישו פסיקתה בה נכלל הבניין וכן הגישו תביעה לדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשה המבקש בבניין.
       2. גם בסיכומי המשיבים בתביעה הראשונה הם עתרו להצהרה שחזקת השיתוף חלה על הבניין ואף בתשובתם לבקשה לביטול הפסיקתה הם טענו שבית המשפט החיל בפסק הדין את חזקת השיתוף על הבניין.
       3. הבניין אינו נכס חדש שלא אותר. מדובר בנכס שהמשיבים טענו לזכויות בו בהליך הקודם והם טענו לחזקת השיתוף אף בו. משתביעתם לגבי הבניין נדחתה בפסק הדין והם לא ערעורו עליו, הם לא יכולים להגיש שוב את תביעתם.
       4. טענתם של המשיבים שפסק הדין כלל את הבניין התבררה כלא נכונה בפסה"ד בערעור, אך קביעה זו לא סותרת את העובדה שהבניין נדון בתביעה הראשונה ולא ניתן לתבוע בגינו שוב. מדובר באותה עילה ובאותה פלוגתא. קיים מעשה בית דין מחמת השתק עילה היות שאותה עילה – חזקת השיתוף בנכסים - נבלעה בפסק הדין ולא ניתן להגיש תביעה חדשה באותה עילה.
       5. העיקרון של השתק עילה עקב מעשה בית דין נועד למנוע עומס על מערכת המשפט, הטרדת בעל הדין והתדיינות חוזרת בעניין שכבר הוכרע ומניעת הכרעות סותרות על ידי בית המשפט. פסק הדין מהווה מחסום דיוני ומונע מהמשיבים לקיים התדיינות נוספת באותן עילות שעליהן נסובה התביעה הראשונה. יומם של המשיבים ניתן להם ומוצו זכויותיהם. בית המשפט בחן את טענותיהם וקבע כי חזקת השיתוף חלה על הדירה ולא על הבניין, כפי שהם טענו בעצמם בתביעה הראשונה.
       6. לכן, טעה ביהמ"ש קמא שלא דחה על הסף את התביעה השנייה מחמת מעשה בית דין והתיר להם לחזור ולתבוע בגין אותה עילה שוב.
2. תמצית טענות המשיבים
   • • 1. בפסק הדין בערעור נקבע שהמשיבים עתרו בתביעה הראשונה להחלת חזקת השיתוף רק על הדירה ולא על הבניין. כך גם טען המבקש בבקשת רשות הערעור הקודמת שהגיש על ההחלטה בנוגע לפסיקתה. ואולם כיום, בהליך דנן, המבקש טוען טענה הפוכה לחלוטין לפיה בהליך הקודם המשיבים עתרו להחלת חזקת השיתוף בכל הבניין. המבקש מנוע מלטעון טענה סותרת מכוח השתק שיפוטי.
       2. בהליך הקודם תביעת המשיבים התקבלה ונפסק שחזקת השיתוף חלה על כל נכסי המנוחה והמבקש. פסק הדין הוא חלוט. אין בכך בכדי לסתום את הגולל על הגשת תביעה ביחס לרכוש אחר שיש להצהיר לגביו את תחולת חזקת השיתוף והמשיבים לא ויתרו מעולם על זכותם זו. בתביעה הראשונה התבקש בית המשפט להכריע רק ביחס לדירה ולדירה בא' והוא לא התבקש להכריע לגבי הזכויות בבניין. לכן, לא קיים השתק עילה ולא קיים השתק פלוגתא.
       3. גם לאחר ביטול הפסיקתה במסגרת הערעור הראשון, נותר פסק הדין על כנו לגבי החלת חזקת השיתוף על כלל הנכסים. ברם, משהמשיבים עתרו בתביעה הראשונה לפס"ד הצהרתי רק על הדירה, לא קיים חסם המונע מהם להגיש תביעה ביחס לבניין שלא נדון בהליך הקודם.
       4. פסק הדין לא מונע מהם להגיש תביעה "בעילות אחרות וסעדים אחרים הנוגעים לזכויות אחרות השייכות לעיזבון המנוחה", בדיוק כפי שהם זכאים להגיש תביעה בגין נכס אחר שיאותר. פסק הדין בערעור לא קבע שלמשיבים לא קיימת זכות בבניין מכוח חזקת השיתוף הוא רק קבע שהם לא עתרו לכך בתביעה הראשונה. הפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם חלה על הזכויות בדירה ולא על הזכויות בבניין. הטענה בדבר הזכויות בבניין היא עילה חדשה שלא קם בגינה השתק כלשהו והיא גם לא אותה פלוגתא שנדונה בפסה"ד.
       5. סילוק על הסף של תביעה הוא סעד קיצוני שניתן רק במקרים חריגים ולכן צדק ביהמ"ש קמא בהחלטתו ויש לדחות את הבקשה.
3. דיון והכרעה
   • • 1. לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור שיש לתת רשות ערעור ואף לקבל את הערעור לגופו. זאת מאחר שבמקרה דנן, חל האמור בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, היות ש"עלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".
       2. כפי שמציין המלומד אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (כרך א' 2020) בעמ' 265-266 כשהוא דן בעקרונות השתק עילה:

"המבחן שבית המשפט נזקק לו חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן אם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגדות לאותו עניין עצמו ואם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן הוא את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים ... המבחן לקביעה אם קיים מעשה בית דין הוא מבחן של זהות העילה, ולא מבחן זהות הסעד. לעניין "השתק עילה" המבחן הוא רחב יותר, בשל השיקול הקובע שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה ... המבחן לקיום זהות בין עילות התביעה לעניין מעשה בית דין הוא אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה ... אם העילה כבר נדונה בהליך קודם, הרי היא נבלעה בפסק הדין ואינה קיימת עוד. מכאן, שהתובע מושתק מלעורר אותה מחדש בהליך אחר. אם זכה התובע בתביעתו – העילה הובלעה בפסק הדין".

• • • 1. פרופ' יששכר רוזן צבי, בספרו ההליך האזרחי (2015), בעמ' 519 מציין כי:

"אם התרשל התובע ולא ביקש את אחד הסעדים שהוא זכאי להם, אין לו להלין אלא על עצמו ואין מקום לאפשר לו בשל מחדלו זה להטריד את בעל דינו ואת בית המשפט בתביעה נוספת בגין אותה עילה".

כפי שנקבע בע"א 4576/17 איר ויה נ' השטיח המעופף (18.12.2018):

"ביסוד דוקטרינת השתק עילה עומדת התפיסה של מיצוי העילה: צד שהיה לו את יומו בבית המשפט ביחס לעילת התביעה, וזאת בין אם מימש אותה הלכה למעשה ובין אם היה צריך לממשה, אינו יכול לנהל הליך משפטי נוסף באותה עילה".

ראו גם: ע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (4.3.2010).

• • • 1. כמו כן מציין המלומד רוזן צבי (שם, בעמ' 548) כי:

"השתק עילה חל גם על עניינים שבעל דין היה צריך להעמיד במחלוקת אך לא עשה כן... השתק פלוגתא לעומת זאת, נוצר רק אם פלוגתא כלשהי הועמדה במחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך הראשון והתקיימה ביחס אליה התדיינות אדוורסרית אשר הסתיימה בהכרעה של בית המשפט".

ראו גם: ע"א 8273/16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (11.7.2021).

• • • 1. במקרה דנן, אף המשיבים טוענים במפורש שבתביעה הראשונה הם תבעו את החלת חזקת שיתוף רק על הדירה ולא על כל הבניין. לפיכך, משהם בחרו לתבוע החלת חזקת השיתוף רק ביחס להדירה ולא ביחס לכל הבניין, הם לא יכולים כיום להגיש תביעה בגין הבניין, שעה שהעילה בתביעה השנייה היא בדיוק אותה עילה כמו בתביעה הראשונה: החלת חזקת השיתוף על נכסי המנוחה. משניתן פסק הדין, העילה "נבלעה" בתוכו ולא ניתן לתבוע בגינה שוב.
      2. המשיבים לא יכולים להטריד את המבקש בשנית ולקיים התדיינות חדשה ביחס לנכס נוסף שהיה ידוע להם בעת הגשת התביעה הראשונה והם בחרו במודע, לא לתבוע בגינו את החלת חזקת השיתוף, וטעמם עמם. היה עליהם לרכז את כל הנכסים שהם מעוניינים שיוצהר שחזקת השיתוף חלה עליהם במסגרת תביעה אחת. לא ניתן לפצל עילה אחד לכמה תביעות. ודוק: לא מדובר בנכס חדש שהתגלה לאחר מתן פסק הדין. דבר קיומו של הבניין היה ידוע למשיבים בעת שהגישו את התביעה הראשונה. משהם בחרו – ושיקולם עמם – לתבוע שיתוף רק ביחס לדירה ולא ביחס לכל הבניין, הם מנועים כיום לתבוע הצהרה על שיתוף בבניין כולו וחל מעשה בית דין.
      3. כפי שנקבע בע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נ' עו"ד אסטרייכר ואח', פ"ד מא(2) 673 (1987):

"העיקרון היסודי, שיהיו בתי המשפט פתוחים לרווחה ללא הגבלה לכל דורש, הוא המחייב שניצול זכות זו ייעשה באופן חד פעמי – ללא אפשרות של כפילות וחזרה וללא "הזדמנות שנייה", כך יש גם לעשות זאת בצורה מלאה ושלמה ולא לחצאין או למקוטעין".

• • • 1. להשלמת התמונה אציין שלא קיים מעשה בית דין מכוח השתק פלוגתא, מאחר ששאלת השיתוף בבניין כולו לא נדונה בהליך הראשון באופן פוזיטיבי, מאחר שהמשיבים כלל לא תבעו שיתוף בבניין אלא רק בדירה. לכן, חסר אחד מארבעת התנאים הדרושים לקיומו של השתק פלוגתא: התנאי הדורש הכרעה שיפוטית באותה פלוגתא – השיתוף בבניין (ראו למשל: ע"א 8558/01 המועצה המקומית עליבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4), 769,780 (2003).
      2. כפי שציין כב' השופט רובינשטיין ברע"א 1858/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס בע"מ (20.10.2006):

"השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית המשפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בבחינת "תכנית כבקשתך", וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד".

• • • 1. משהמשיבים בחרו לתבוע בתביעה הראשונה את החלת חזקת השיתוף רק ביחס לדירה אחת בבניין ולא על הבניין כולו, אין להם אלא להלין על עצמם והם לא יכולים "להתחיל את המשחק מחדש" ולתבוע שיתוף גם בבניין, מאחר שקיים השתק עילה.
      2. סיכומו של דבר: הבקשה מתקבלת ואף הערעור לגופו ולפיכך החלטה מבוטלת ויש לדחות את התביעה השנייה בגין השתק עילה.
      3. המשיבים ישלמו למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
      4. הערובה על פירותיה תושב למבקש באמצעות ב"כ.
      5. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשפ"ב, 22 יוני 2022, בהעדר הצדדים.